הדפסה

ביטון נ' בנק הפועלים קריית שמונה 12718

בפני
כב' השופטת רחל ערקובי

תובעים

חיים ביטון

נגד

נתבעים

בנק הפועלים קריית שמונה 12718

פסק דין

בפניי תביעה להשבת כספים ששולמו לנתבע, הוא בנק הפועלים.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת;

מר ביטון יותם ז"ל , נהרג בטרם עת בתאונת דרכים ביום 17.6.08, (להלן: "המנוח").

בעת מותו היה המנוח בן 25 שנים בלבד, וניהל חשבון בבנק הפועלים הוא הנתבע. בעת פטירתו, היה חשבונו מצוי ביתרת חובה, שנבעה מיתרת חובה בעו"ש ומהלוואה שטרם נפרעה במלואה. עוד אין מחלוקת כי החשבון נוהל בלא ערבים ובלא כל בטחונות.

ביום 25.9.08 שילם התובע את מלוא החוב בחשבון לרבות ההלוואה, בשני תשלומים, האחד בסך של 32,000 ₪, וסכום נוסף של 4,450 ₪, הם הסכומים הנתבעים כעת להשבה.

צו הירושה ניתן ביום 8.12.08 במסגרתו התובע ואשתו כהורי המנוח, הינם יורשיו.

במסגרת הדיון העידו מטעם התובע ,התובע בעצמו ובנו מר אייל ביטון ומטעם הנתבע העיד מר משה יהודה, מי ששימש בזמנים הרלוונטיים כסגן מנהל הסניף. באי כוח הצדדים סיכומו טענותיהם בעל פה. ב"כ התובע הציגה תקציר פסיקה וניתנה לב"כ הנתבע אפשרות להגיש תקציר פסיקה מטעמו, אולם הנתבע בחר שלא לעשות כן.

טענות התובע:

התובע טען, כי לאחר פטירת בנו המנוח, הנתבע החל להטריד אותו בנוגע לחוב ולאחר שאוים כי עליו לפרוע את חוב בנו המנוח, אחרת יידרש לשלם ריביות גבוהות, אולץ לטענתו לשלם את כל החוב של המנוח, תוך שהוא מקבל הלוואה כנגד קרן השתלמות שהייתה לו, ובמועד פרעונה של קרן ההשתלמות נפרעה ההלוואה שנטל.

התובע טוען, כי המנוח לא הותיר אחריו כל נכסים, למעט שני כלי רכב ישנים, שערכם לא עלה על 3,000 ₪ אותם שילם לבנק מזרחי. עוד ציין, כי השקיע בכלי הרכב הללו בשל ערכם הסנטימנטלי, אולם שווים נמוך מאוד.

התובע טוען, כי המנוח לא הותיר אחריו כל רכוש, או נכסים לעיזבון, ובכל מקרה, במועד הרלוונטי כלל לא היה יורש, שכן צו הירושה ניתן מספר חודשים לאחר מכן.

עוד טען, כי הנתבע לא הסביר לו שאינו חייב לשלם, לא הסביר את זכויותיו, וכי החובות אמורים להיות משולמים מנכסי העיזבון, נהפוך הוא, לטענת התובע הנתבע באמצעות מנהל הסניף וסגנו הפחידו אותו ואיימו עליו שעליו לשאת במלוא החוב אחרת יידרש לשלם את החוב בתוספת ריביות.

התובע טוען, כי הוטעה על ידי הנתבע להאמין שעליו לשלם את חובותיו של בנו המנוח, וכי הנתבע ניצל את מצוקתו, כתוצאה מהאבל על מות בנו, ואילץ אותו לפרוע חוב שאינו שלו והוא איננו ערב לו.

לפיכך, עותר התובע לקבל את מלוא הסכומים ששולמו על ידו בחזרה בתוספת פיצויי בגין עוגמת הנפש.

טענות הנתבע:

הנתבע טוען, כי התובע שילם את חובו של בנו המנוח מרצונו, תוך שהוא נוטל הלוואת גישור, בין המועד שבו הגיע לסניף לשלם את החוב לבין מועד פירעונה של קרן ההשתלמות שלו, וזאת על מנת שלא יינזק בגין פירעון מוקדם של קרן ההשתלמות.

הנתבע טוען, כי למנוח היה עסק של קילוף תפוחי אדמה, וכי התובע קיבל לידיו את העסק הפעיל אותו, וקיבל את הכנסותיו.

הנתבע טוען, כי התובע קיבל לידיו את שני כלי הרכב של המנוח.

לטענת הנתבע, התובע התייצב בסניף והודיע כי הוא מבקש להסדיר את יתרת החובה של המנוח בחשבון.

הנתבע טוען, כי כל הטענות הנוגעות לאילוץ צצו בדיעבד, ואין להן על מה שיסמכו.

הנתבע טוען, כי הורי המנוח, ובכלל זה התובע הינם היורשים, ולכן עליהם מוטלת החובה להסדיר את חובות העיזבון.

עוד נטען, כי מתבררת תביעה של העיזבון בגין תאונת הדרכים.

עוד נטען, כי בניגוד לטענת התובע, צורפה חשבונית בדבר מכירת העסק בסכום של 40,000 ₪, עסק שהתובע נטל לידיו, ולכן אין כל ממש בטענה שלא היה דבר בעיזבון ויש לדחות את התביעה.

דיון:

הרקע להתייצבות התובע בבנק להסדרת חוב בנו;

התובע טוען כי אוים על ידי נציגי הבנק, ומנגד הנתבע טוען כי התובע התייצב מרצונו.

התובע בתצהירו, ובכתב התביעה, טען, כי הוטרד על ידי נציגי הבנק במהלך השבעה, במהלך הדיון הסתבר, כי נציגי הבנק לא הגיעו לבית התובע במהלך השבעה, אלא שכוונתו הייתה שנשלחו מכתבי דרישה מטעם הנתבע. לא הוצגו מכתבים כאלה. הניסוח אולי נועד להעצים את הנושא, אולם אני מקבלת את גרסת התובע כי הגיע לבנק לברר בנוגע לחובות שנותרו בחשבון בעקבות מכתב דרישה, ולא כי ביקש לשלם את חובותיו של בנו המנוח. אני סבורה כי סמוך למותו בטרם עת של בנו של התובע, לא סביר כי מה ש עניין את התובע, הורה שכול , הוא להסדיר את החוב סמוך לאחר השבעה, אלא שהיה רקע לשליחת הבן לסניף ורקע להגעתו לסניף, והדברים משתלבים באופן הרמוני עם השתלשלות העניינים כפי שיבואר בהמשך.

מעדותו של התובע, הגיעו מכתבי דרישה, והוא שלח את בנו, מר אייל ביטון לסניף הבנק לברר מה פשר הדבר, שאז, נפגש מר אייל ביטון עם מנהל הסניף, (סעיף 7 לתצהירו), שהסביר לו שהוריו חייבים בתשלום החובות של המנוח בהיותם היורשים, וכי עליהם להסדיר את החוב אחרת ישלמו ריבית והנושא יועבר לתביעה משפטית.

בחקירתו, אישר את האמור בתצהיר בעניין זה, והעיד, כי מנהל הסניף אמר לו "לא יעזור לכם שום דבר, אתם צריכים לשם את הכסף הזה במוקדם או במאוחר , אם לא תשלמו עכשיו תצטרכו לשלם בריביות." (ראה פרוטוקול הדיון מיום 10.3.13 עמוד 24 שורה 32 ובעמוד 25 שורה 1).

גם בחקירתו של התובע בעצמו, חזרו הדברים על עצמם, התובע העיד, כי הגיעה לביתו הודעה על קיום חוב, ( ראה סעיף 17 לתצהיר), ולכן שלח את בנו לסניף לבירור הנושא, כשהגיע בנו אייל ביטון עם תשובת מנהל הסניף, הגיע התובע, בעצמו לסגן מנהל הסניף ונפגש עמו שלוש פעמים, כשסגן מנהל הסניף חוזר ואומר, כי עליו לשלם את החוב של המנוח.

בעדותו, העיד, כי במסגרת אותן הפגישות, אמר לסגן מנהל הסניף, כי אין לו סכום כזה לשלם את החוב, סגן המנהל בדק ומצא כי קרן ההשתלמות עומדת להיפרע, ומשכך, ביצע הלוואה כנגד קרן ההשתלמות, בגינה הבנק גבה 6.5% ריבית שנתית., (שם עמוד 17 שורות 24-32).

מטעם הנתבע, העיד כאמור לעיל סגן מנהל הסניף, אלא שלאחר עדותו, דומני כי לא ניתן להתייחס כלל לתצהירו. מיד בתחילת עדותו הודיע, כי אינו זוכר את המקרה כלל ועיקר, אינו זוכר את התובע ואת בנו, אינו זוכר את נסיבות ההלוואה. הסתבר לפני מתן התצהיר, כי לא ביצע כל בדיקה בחשבון, לא בדק מה היה החוב של המנוח, ולא כל נתון אחר. לאחר שתשובותיו, היו בלתי ברורות, נקטה ב"כ התובע בטקטיקה שונה, וביקשה מהעד לאשר את סעיפי התצהיר, ועל מרבית הסעיפים השיב כי אינו יודע. (לדוגמא, שם, בעמוד 32 שורות 23-25, ובהמשך, בעמוד 36 לכל אורכו, ובעמוד 37 לכל אורכו).

למעשה העד השיב, כי אינו יודע ואינו מכיר את מרבית מסעיפי תצהירו, מרבית תשובותיו היו לא י ודע, לכל אורך עדותו, כך למשל ולדוגמא בלבד, השיב כי לא התעמק ביתרת החוב שהייתה למנוח עובר לתשלומו על ידי התובע, לא יודע מדוע הוא הגיע להעיד ולא מנהל הסניף, לא י דע להסביר את המסמכים שצורפו לתצהירו, לא יודע אם נאמר לתובע דבר כלשהו בנוגע לכך שהוא משלם כיורש וכי אינו חייב באופן אישי בתשלום, כך השיב, לא יודע ביחס לקיומם של כלי רכב שמושכנו, מבחינתו, הדבר היחידי שהוא הגיע להעיד, היה כי מאן דהוא אמר שהוא לחץ עליו לשלם וה וא בא לביהמ"ש למסור עדות כי הוא לא לחץ על אף אחד, (ראה עדותו שם בעמוד 32 שורות 1-12).

כלומר, ניתן לקבוע בבטחה שמטעם הנתבע לא נמסרה כל עדות, ולא בכדי לא התייחסה ב"כ הנתבע במאומה לעדותו זו של סגן המנהל, בסיכומיה המלומדים.

יתר על כן, התצהיר מטעם הנתבע מהווה גרסה, ובמסגרתה, מועלית הטענה, כי התובע הגיע לבנק מיוזמתו לשלם את חובותיו של בנו המנוח, ביחס לכך נשאל העד במפורש, ואישר כי כך הניח ולא כי ידע זאת, (שם עמוד 34 שורות 7-11).

יש להיות זהירים כשמדובר בעדות יחידה, אומנם מטעם התובע הובאו שני עדים, אולם המדובר באב ובנו, ולכן כבני משפחה, קיימת לכאורה זהות אינטרסים, ולכן ביהמ"ש בוחן בזהירות את העדות. יחד עם זאת, לאחר עדותו של העד מטעם הנתבע, אין בפני ביהמ"ש כל גרסה מטעם הנתבע באשר לנסיבות פירעון החוב של המנוח על ידי התובע.

אין ספק, כי לא נטען ולא הוכח כי זכויותיו של התובע, כמי שאינו ערב לחשבון או כיורש הוסברו לו.

אני סבורה כי הנסיבות מצביעות על כך שהופעל על התובע לחץ לשלם את חובו של המנוח, תוך מניעת מידע ממנו, כאשר לא רק שלא נאמר לו שאינו חייב לשלם את החובות משום שאינו ערב, ולא רק שלא נאמר לו כי את החובות יש לשלם רק מתוך נכסי העיזבון, אלא שאני מקבלת את עדותו של התובע ובנו בעניין זה, כי נאמר ל הם שאם לא ישלמו יידרשו לשלם את מלוא החובות בריבית דריבית. ובכך הנתבע הפעיל לחץ בלתי הוגן על אב שכול לשלם חוב שאינו שלו, בפרק זמן קצר מאוד לאחר מות בנו, מבלי שמסר לו מידע הרלוונטי לזכויותיו, ולמערכת היחסים שבין המנוח לבין הבנק ובינו כיורש לבין הבנק.

תמיכה למסקנתי זו, מעבר למהימנות שאני נותנת בעדותם של התובע ובנו, ומעבר להעדר עדות מטעם הנתבע, בכך ש העד מטעם הנתבע לא הסכים לאשר את האמור בתצהיר עליו חתם, ולא הסכים לאשר את המסמכים שצורפו לתצהיר, ובנוסף מתוך אופן ביצוע התשלום.

אין מחלוקת, כי על מנת לפרוע את החוב של המנוח, התובע לא היה יכול לשלם את מלוא החוב, וקיבל הלוואה כנגד קרן ההשתלמות, בריבית של 6.5% שנתית. ההלוואה ניתנה כנגד קרן השתלמות שאמורה הייתה להיפרע כחודשיים לאחר מכן.

אם גרסת הנתבע נכונה, והתובע הגיע מיוזמתו מרצונו לשלם בעבור חובות בנו המנוח, והמדובר היה פחות משלושה חודשים לאחר פטירת המנוח, מדוע לא המתין חודשיים נוספים, על מנת שקרן ההשתלמות שלו תיפרע ואז ישלם את החוב? מדוע לקחת הלוואה, עליה הוא משלם ריבית, כדי לפרוע את החוב באותה פגישה עם סגן מנהל הסניף?

אם היה בגרסת הנתבע שמץ של אמת, השכל הישר אומר כי התובע, ברצונו לשלם את חובותיו של בנו המנוח, היה מחכה לפירעונה של קרן ההשתלמות ואז מגיע לשלם, אלא שכאן אנו יכולים לשמוע את ההתראות של מנהל הסניף וסגנו, כי התובע יאלץ לשלם את החוב עם ריביות, וכדבריו, "ריבית דריבית דריבית".

עוד יש להפנות לכך, שהתובע דרש לקבל לידיו את נוהלי הנתבע באשר להתנהלות בחשבון נפטר, ונהלים אלה, למרות קיומם לא הוצגו, והדבר אומר דרשני. ב"כ התובע ביקשה ללמוד מכך שלא ניתן לבצע פעולה בחשבון המנוח עד לאחר קבלת צו ירושה, אינני סבורה כך, שכן , ייתכן וקבלת כספים לפירעון חוב אינו בגדר הפעולות שניתן למנוע, אולם ייתכן וקיימים בנהלים, הוראות הנוגעות לפנייה ליורשים, ולמה אמורה פנייה זו לכלו ל, וגם מידע זה לא הוצג.

כשאני משווה את עדויות התובע ובנו, עדויות המתיישבות עם תכתיב השכל הישר, ועם העובדות, של קבלת הלוואה, שאין כל נימוק עניינני לקבלה, ועוד לשלם בגינה ריבית, במקום לחכות חודשיים נוספים, למול אי הסכמתו של העד מטעם הנתבע, בתוקף לאשר את האמור בתצהיר, ואת המסמכים שצורפו לתצהיר, אני סבורה כי התובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, והוכיח, כי הנתבע, הטעה אותו להאמין שהוא חייב בתשלום חובות בנו המנוח, ואיים עליו שככל ולא ישלם יישא החוב בריביות, אותם יצטרך לפרוע.

אני קובעת כי הנתבע לא נתן לתובע כל הסבר באשר לזכויותיו, לא באשר לזכויותיו כיורש או כמי שאינו חייב בתשלום מלוא החובות של המנוח, ולא כי החובות אמורים להיות משולמים מכספי העיזבון.

בעניין חובות האמון המוטלות על הבנק ב"כ התובע הפנתה לפסקי דין רבים ולהוראות החוק בעניין, אולם דומני כי בנסיבות העניין, העדויות מדברות בעד עצמן, ואני קובעת כי בהתנהלות זו הפר הנתבע את חובות הנאמנות והאמון המוטלות עליו.

זכויות בעיזבון;

הנתבע טען, כי בעיזבון נותרו זכויות, רכוש וכספים, אותם קיבל לידיו התובע כיורש, ולכן בכל מקרה מוטלת עליו החובה לשלם את מלוא חובות העיזבון שכן קיבל לידיו ונהנה מכספי הירושה.

בעניין זה הנתבע טען כי לא הוצגה פרטה.

דומני שאין בידי לקבל טענה זו של הנתבע.

ראשית, אציין כי החובה להציג פרטה מוטלת על מנהל העיזבון ובענייננו, לא מונה מנהל עיזבון ולא נטען אחרת על ידי הנתבע.
שנית, התובע פרט בתצהירו באריכות רבה ומייגעת את כל נכסי העיזבון, וכפי שאראה להלן מעבר לשני כלי הרכב שתמורתם שולמה על ידי התובע לנושה אחר של העיזבון, לא היה בעיזבון מאומה. בעניין זה התובע הציג את מלוא המידע ואף מעבר לכך.

אין חולק, כי בהתאם להוראות חוק הירושה סעיפים 126, 127, אין יורש אחראי מעבר לחלקו בירושה.

מסתבר, כי בעת פטירת המנוח, המנוח ניהל עסק של קילוף תפוחי אדמה. למנוח היו שני כלי רכב ישנים, משנת 1999, ומשנת 1995, כאשר הוצגה ביהמ"ש אישור של חברת ברזל הגליל ששווי כלי הרכב עומד על כ- 1,200 ₪, והתובע הציג תשלומים שונים שבהם נשא כדי להשמיש את אותם כלי הרכב, ועדותו בעניין זה לא נסתרה ונתמכה בחשבוניות ששולמו על ידו. כמו כן, המדובר בכלי רכב שהיו מעוקלים לטובת בנק מזרחי, ובמסגרת הסכם הפשרה עמו שולמו לבנק מזרחי בגין כלי הרכב 3,000 ₪, (ראה נספח 44 הסכם הפשרה עם בנק מזרחי).

עוד עולה, כי למנוח היו מכונות קילוף, אותם הסכים התובע להעמיד לרשות הנתבע.

דומני, כי בנוגע לעסק המנוח, הנתבע נתפס לכלל טעות, שכן שוכנעתי, ש לאחר מותו של בנו, המנוח, בחר התובע, לפתוח עסק חדש, כאשר הוא בעל העסק נרשם כעוסק מורשה, ניהל את העסק בשם חדש " קילופי יותם בצפון". (ראה חשבונית נ/1).

התובע הציג מסמכים המפרטים את פרטי העסק של בנו המנוח, כגון, רישיון יצרן, פתיחת תיק במס הכנסה, אישור עוסק מורשה, בכולם מופיע מספר תעודת הזהות של המנוח (נספחים 14 לתצהיר התובע), ומנגד את טופס 126 שלו, והחשבונית נ/1, בהם מצויים מספר הזהות של התובע, צא ולמד, המדובר בעסק של התובע ולא בעסק של המנוח.

שוכנעתי כי, התובע, ביקש לשמור על שם בנו המנוח חי, פתח עסק זהה, על שמו, עסק שבסופו של דבר מכר בסוף שנת 2010.

לא רק שלא הובאה כל ראייה ממנה ביהמ"ש יוכל להגיע למסקנה, כי היה רכוש לעסק של המנוח, שהועבר לטובת עסקו של התובע, נהפוך הוא, הוכח בפניי, כי עסקו של המנוח היה מצוי בקשיים, וכי התובע הוא ששילם לטובת בנק מזרחי, לטובת קנסות והשמשת כלי הרכב, ומעדותו עולה, כי נותרו חובות לספקים שנדרש לשלם ולשאת בהם.

מעבר לתחושות ומחשבות, לא הובאה בפניי כל ראייה כי היה בעיזבון רכוש כלשהו, כשמנגד התובע הוכיח כי לא היה כל רכוש בעיזבון, ומסר פרטים מלאים ביחס לכל מה שהיה קיים בעיזבון, ולהוצאות שהוצאו ביחס לנכסי העיזבון היינו שני כלי הרכב, שתמורתם שולמה.

עוד יש לציין, וגם זאת התובע לא הסתיר, כי עיזבון המנוח הגיש תביעה במסגרת תובענה לפיצויים בגין תאונת הדרכים, תביעה שעדיין תלויה ועומדת וטרם התבררה, ובכל מקרה לא ברור האם ישולם איזה תשלום לעיזבון המנוח, מתי וכמה.

כלומר, התובע הוכיח, כי לא היה בעיזבון שקיבל כל נכס ממנו היה עליו לפרוע את חובות העיזבון.

לאור האמור, אני קובעת כי התובע הוכיח שהנתבע הפעיל עליו לחץ בלתי הוגן לשלם חובות של בנו המנוח, וזאת מבלי להבהיר לו שאינו חייב לשלם את החובות, ומבלי שהיו בעיזבון כל נכסים שמהם ניתן היה להיפרע.

אני דוחה את גרסת הנתבע כי התובע הגיע מיוזמתו ומרצונו לשלם את חובות המנוח, מה גם שמי שמגיע מרצונו לא לוקח הלוואות גישור ומשלם עליהן ריבית.

לאור האמור אני סבורה כי הנתבע פעל בניגוד לחובותיו כבנק, הפר את חובות האמון המוטלות עליו, ועליו להשיב את מלוא הסכומים ששולמו על ידי התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בתשלום הוצאות כדין, ובשכ"ט בשיעור של 12% + מע"מ, מהסכום שנפסק.

לעניין עוגמת הנפש, המדובר בתביעה כספית ואינני סבורה שיש מקום לפסוק בגין עוגמת נפש.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ג, 03 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.