הדפסה

בורהני נ' ניר חן מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

בפני
כבוד ה שופטת יהודית שיצר

המערער: דניאל בורהני
ע"י ב"כ עו"ד רחל אסל

נ ג ד

המשיבה: ניר ח"ן מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דורון דיין

פסק דין

ערעור על החלטת כב' המשקם עו"ד אריה הרמלין (להלן: "המשקם הרמלין") מיוני 2014, שדחה את טענת ה"פרעתי" שהעלה המערער כנגד חובו למשיבה ניר ח"ן מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית (להלן: "האגודה").

עיקרי העובדות

המערער הינו חבר באגודה. במסגרת דיון בהסדר חובות של האגודה במנהלה להסדרים למול נושיה (להלן: "המנהלה להסדרים"), סירב המערער, במהלך הדיון מיום 7.1.2002, להצטרף להסדר המעטפת של כלל חברי האגודה (להלן: "הסדר המעטפת"). לפיכך נדון חובו במנהלה להסדרים לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). בהתאם לכך, נתן המשקם אופיר כץ (להלן: "המשקם כץ") ביום 24.6.2002 פסק משקם חלקי (להלן: "הפסק החלקי"), לפיו על המערער לשלם חובו לאגודה בפריסת תשלומים על פני 17 וחצי שנים, ב – 210 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 1,941 ₪ כל תשלום. עוד קבע המשקם כץ כי יוטל צו מניעה זמני על משקו של המערער האוסר עליו לבצע דיספוזיציה במשקו. כמו כן ניתן צו מניעה האוסר על המערער לקבל הקצאת מגרש בהרחבות של המושב.
המערער הגיש בקשה לביטול הפסק החלקי, שנדחתה מאחר שהייתה דומה להשגה שהגיש המערער בפברואר 2001 וביקש מיוזמתו למוחקה. ביום 31.7.2002 הגיש המערער בקשה נוספת לביטול הפסק החלקי שנדחתה בקצרה ע"י המשקם כץ.
בינואר 2003 קיבל המערער מהמנהלה להסדרים מכתב דרישה לתשלום חובו בהתאם לפסק החלקי, ובסמוך למועד זה שילם המערער סך של 800 ₪ על חשבון חובו.
ביוני 2004 קיבל המערער מכתב התראה מהמנהלה להסדרים כי אינו משלם תשלומיו החודשיים לפי הפסק החלקי וכי יינקטו נגדו פעולות הוצל"פ לרבות מינוי כונס נכסים. המערער המשיך להימנע מתשלום חובו. באפריל 2013 ביקשה אגודה מהמנהלה לזמן דיון בעניין חובו של המערער. במאי 2013 החליט המשקם לזמן דיון. בדצמבר 2013 קיבל המערער זימון לדיון שאמור היה להיערך ביום 25.12.2013, אך המערער נמנע מלהתייצב לדיון. באותו היום החליט המשקם להטיל שוב צו מניעה זמני על משקו של המערער.
ביום 20.5.2014 התקיים דיון בעניינו של המערער, שלא הגיש טיעוניו בכתב אלא טען בע"פ בלבד. המערער טען כי האגודה מחלה לו על חובו לפי הפסק החלקי, זאת בהסתמך על התנהגותה של האגודה במהלך 12 השנים בהם נמנעה מלפעול לגביית החוב בהוצל"פ. ביום 24.6.2002 נתן המשקם הרמלין את החלטתו מושא הערעור לפיה על המערער לשלם חובו לאגודה וקבע את גובה החוב והסדר התשלומים. מכאן הערעור דנן.

עיקרי טענות הצדדים

טענתו העיקרית של המערער היא כי הסדר החוב עם שאר חברי האגודה ("הסדר המעטפת"), שעלה לדיון במנהלה להסדרים לפני מתן הפסק החלקי ולא נחתם ע"י המערער, למעשה נחתם לאחר מתן הפסק החלקי, בהתנהגות שני הצדדים. הסדר זה שנחתם בהתנהגות לאחר מתן הפסק החלקי, מבטל את הפסק החלקי ומהווה טענת "פרעתי" של המערער כנגד הפסק החלקי. לשיטת המערער האגודה נמנעה מלנקוט פעולות בהוצל"פ במשך 11 שנים – מיוני 2002, מועד מתן פסה"ד החלקי, ועד לסוף שנת 2013, עת זומן המערער לדיון במנהלה להסדרים בעניין חובו. לטענתו, עקרון תום הלב ועקרונות השיהוי והמניעות מובילים למסקנה כי האגודה בהתנהגותה וויתרה למערער על החוב. כך גם עולה לטענת המערער ממסמכי הנהלת החשבונות של האגודה ומדיווחיה השוטפים לאורך השנים לרשויות המס כי יתרת חוב המערער כלפיה היא אפס. המערער הצביע על פסיקה ממנה הוא מבקש להסיק ששיהוי בצעדי גבייה בהוצל"פ יכול להוות וויתור על החוב מצד הזוכה שהשתהה.

לטענת האגודה המערער איחר את המועד להגשת הערעור, ואף נמנע מלציין בערעור את מועד קבלת ההחלטה מושא הערעור, בניגוד למצוות תקנות סד"א. האגודה טענה לחוסר תום לב ועשיית דין עצמי מצד המערער בכך שנמנע מלשלם את חובו. המערער ציין בהודעת הערעור שהוא יפעל בהתאם לחיובו הכספי בהחלטה מושא הערעור כל עוד אין קביעה אחרת. בפועל גם זאת המערער הפר והוא שילם רק את התשלום החד פעמי על חשבון החוב בסך 20,000 ₪ , אך לא את התשלומים החודשים ע"ס 2,000 ₪. עוד ציינה האגודה שהמערער לא הגיש טענותיו בכתב טרם הדיון בערכאה קמא, לא צירף תצהיר, וכל טענותיו נטענו רק בע"פ, ולפיכך טענותיו בערעור מוגבלות לאמור בפרוטוקול הדיון בערכאה קמא בלבד, מיום 20.5.2014.

מאחר שהמונח "טענת פרעתי" לא מוזכר בפרוטוקול זה אפילו פעם אחת, הרי שיש לדחות לשיטת המשיבה על הסף את הערעור שמתבסס על טענת פרעתי. לשיטתה, צדק המשקם הרמלין בקביעתו כי טענות המערער תוקפות את החוב לגופו שכבר נדון והוכרע ע"י המשקם כץ, בפסק החלקי משנת 2002. לפיכך המערער לא רשאי במסגרת טענת "פרעתי" בהליך הוצל"פ לפתוח שוב פס"ד חלוט של המשקם כץ. לטענתה ההחלטה מושא ערעור מפורטת כדבעי. צדק המשקם בקביעתו כי לאורך השנים, נעשו פעולות באמצעות המנהלה להסדרים, לגביית החוב, כך שלא היה שיהוי שיש בו כדי להיחשב למחילת החוב. הפסיקה עליה הצביע המערער היא פסיקה מחוזית שאינה בגדר הלכה מחייבת, והמשקם פירט בהחלטתו את התייחסותו גם למסמכים הנוספים של המערער למרות שנדחתה בקשתו לצרפם.

דיון

איחור בהגשת הערעור

ראשית יש להכריע בטענת הסף שהעלתה האגודה כנגד הערעור, בדבר האיחור בהגשתו. הצדדים מסכימים כי ההחלטה מושא הערעור הומצאה למערער ביום 24.6.2014. לפיכך, לפי תקנה 120(ב) לתקנות ההוצל"פ אליה הפנו שני הצדדים (ראו: סע' 10 לכתב התשובה מטעם האגודה, ודברי ב"כ המערער בעמ' 3 לפרוט' הדיון מיום 5.2.2015, ש' 14), המועד להגשת הערעור דנן הוא תוך 20 יום ממועד המצאת ההחלטה לידי המערער. מאחר שהערעור דנן הוגש ביום 14.7.2014, הרי שהוא הוגש בתוך מגבלת 20 הימים. לא ברורה טענת המשיבה בדיון בערעור (עמ' 3 לפרוט', ש' 17-19) שלפי סע' 80 לתקנות ההוצל"פ המועד להגשת ערעור בטענת פרעתי הוא תוך 15 יום מיום המצאת ההחלטה, וכי חוק ספציפי של מועד הערעור בטענת פרעתי גובר על חוק כללי של מועד הערעור על שאר החלטות ראש ההוצל"פ. סע' 80 לתקנות ההוצל"פ עוסק בנושא אחר, בקשה למינוי כונס, וביתר סעיפי התקנות לא צוין כי המועד לערעור בטענת פרעתי הוא 15 יום.

טענת 'פרעתי' – מחילת החוב ע"י האגודה בשל השיהוי בצעדי הגבייה

המערער הפנה להחלטת ראש ההוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בת"א ב- ‏(ת"א) ‏01-XX604-93-4‏‏ ‏ החייב נ' עץ לבוד בע"מ (לא פורסם, מיום 6.11. 2012, עמ' 11 להחלטתה, להלן: "עניין עץ לבוד") בה נקבע:

"על יסוד חומר הראיות שנפרש לפני אני נכונה לקבוע כי הזוכה לא פעלה באופן סביר לנקיטת פעולות מימוש בתיק ההוצל"פ. ועדיין, חרף קביעה זו, אינני סבורה כי התוצאה הראויה של שיהוי זה, בנסיבות העניין, צריכה להיות כזו המאיינת את זכותה של הזוכה לפעול לאכיפת פסק הדין, כל עוד פסק הדין לא התיישן. לטעמי,החייב לא השכיל להראות כי התקיים בענייננו התנאי הפסיקתי הראשון המבסס שיהוי,ולפיו השתהות הזוכה בנקיטת הליכי הוצל"פ מלמדת על ויתורה לאכוף את פסק הדין במסגרת תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. העובדה שהזוכה נהגה ברשלנות בניהול תיק ההוצל"פ ו/או תוך הפרת עקרון תום הלב הדיוני, דבר הנלמד מחוסר המעש החריף מצידה, אינה פוטרת את החייב מתשלום החוב הפסוק, אשר כאמור, טרם התיישן, ואשר לא הוכח, לטעמי, כי הזוכה מחלה עליו. בפסק הדין בעניין תלמוד תורה נקבע כי חסימת תביעתו של אדם מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי. הדברים דנן מקבלים משנה חשיבות ותוקף עת מדובר בחסימת זכותו של זוכה, האוחז כבר בפסק דין לטובתו, לפעול לאכיפתו בגדרי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית".
(ההדגשות כאן ולהלן שלי, י'ש')

הפסיקה מציבה תנאים להתגבשות טענת שיהוי והם:

א. האם השיהוי מבטא וויתור של הנתבע על זכויותיו.
ב. האם הנתבע שינה מצבו לרעה.
ג. יש המוסיפים את התנאי של תום ליבו של התובע .

(ראו: ע"א 2576/03‏ אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, מיום 21.2.2007, סע' 19 לפסה"ד, להלן: "פס"ד וינברג").

עוד נקבע בפסיקה כי נוכח השלכות קבלת טענת השיהוי, נסיבות החלתה נדירות ונדרשת רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, (ראו: עמ' 11 להחלטה בעניין עץ לבוד) וכן כי -

"מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי".
(סע' 19 לפס"ד ויינברג).

עוד נקבע בפסיקה כי אין די בחלוף הזמן לקבלת טענת השיהוי אלא יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו ואת הפגיעה באינטרסים של הצדדים (ראו: ע"א 334/01 מדינת ישראל נ' אברהם אבו שינדי , פד"י נז (1) 883, 889 ). הפסיקה גם הוסיפה כי -

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. ... נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקו זה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים".

ובהמשך:
"טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה".

(ראו: ע"א 680/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 446-445) (ההדגשות כאן ולהלן שלי, י'ש').

סע' 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), שכותרתו "התיישנות פסק דין", קובע:

"פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות".

הגעתי למסקנה כי החייב, המערער בעניינינו, לא הצליח להרים את נטל הראיה המוטל עליו, לצורך קבלת טענתו לשיהוי בהתאם לפסיקה. לא מצאתי שהשתהות האגודה בנקיטת צעדי ההוצל"פ בנסיבות העניין מלמדת על וויתורה לאכוף את פסק הדין החלקי, במסגרת תקופת ההתיישנות של 25 שנה למימוש פסק דין הקבועה בסע' 21 לחוק ההתיישנות.
ואלה נימוקי:

ליתרה אפס בדפי הנהלת החשבונות של האגודה ביחס למערער יש הסברים משכנעים. היתרה אפס הופיעה כבר מראשית שנות ה- 90, ולמרות זאת הועבר ההליך למשקם בפניו התנהל הליך ממושך עד שנתן פסק דינו. שני העמודים הראשונים של ת/1 (נספח 2 לערעור) היו לפני המשקם כץ לפני שנתן את פסקו החלקי מיוני 2002, והוא היה מודע להם ופסק כפי שפסק. המשקם כץ קבע בפסק החלקי את חבות המערער למרות שבדפי הנהלת החשבונות משנת 91 היתרה הייתה אפס. לפיכך לא יכלה להיווצר הסתמכות של המערער על מחילה כביכול של האגודה על החוב. מאחר שטענת המערער בדבר כרטסת הנה"ח שמראה יתרת אפס כבר נדחתה בעבר ע"י המשקם כץ בפסק החלקי, לפי אותו עיקרון, המערער לא יכול להסתמך על כרטסת הנה"ח משנת 2002 ועד לשנת 2013 שממשיכה להראות אותה יתרה. טענת "פרעתי" במהותה מתייחסת רק לתשלום לאחר מן פסה"ד.
הוא הדין ביחס לעמוד השלישי של ת/1 – דף חשבון לחבר מתאריך 1.1.2000 עד 31.12.2013, שבתחתיתו צוינה המילה "טיוטה", ושהודפסה ביום 4.5.2014 צוין שהיתרה 0. טל רצבי הוסיף שם בכתב ידו "משנת 2001 אין חוב לנ"ל בכרטיס המשקם". מעבר לטענת המשיב כי מנהל החשבונות רצבי כבר לא עובד עם האגודה ופעל בחוסר סמכות, זאת לבקשת המערער ששילם לו, מסמך זה, מדבר על מצב שהחל משנת 2001, לפיכך המסמך חסר משמעות נוכח פסק הדין החלקי מיוני 2002.
כמו כן, מסמך זה לא יכול להפריך את מכתבי המנהלה למערער לתשלום חובו משנת 2003 ומיוני 2004 לפיהם החוב עומד בעינו.

המערער שילם תשלום של 800 ₪ ששילם המערער לאגודה על חשבון החוב ביום 23.1.2003. עצם התשלום סותר את הטענה להעדר חוב. ב"כ המערער לא ידעה להסביר פשר תשלום זה. בדיון בתיק דנן מיום 5.2.2015, השיבה ב"כ המערער, לשאלת ביהמ"ש באשר לתשלום בסך 800 ₪ ששילם המערער ביום 23.1.2003 כתשלום ראשון בגין החוב, כי: "אינני יודעת מה היה באותו נקודת זמן במישור העובדתי" (עמ' 2 לפרוט', ש' 10-8). תשלום זה שבוצע ע"י המערער בשנת 2003 על חשבון חובו הוא מהלך אקטיבי משמעותי ביותר של המערער, אשר מלמד באמצעות התנהגותו כי גם הוא הודה בהתנהגותו בחובו, והוא אף הבין מהתנהגות האגודה שהיא לא וויתרה על חובה. המערער לא הציג כל הסבר להתנהגותו זו.
הנה כי כן, המערער לא רק שלא חלק על מכתב המנהלה להסדרים אליו מיום 7.1.2003 בעניין חובו (נספח כה' למוצגי האגודה), אלא שזמן קצר לאחר מכן, ביום 23.1.2003 המערער שילם תשלום ראשון על חשבון חובו לפי הפסק החלקי.

בסוף פסק המשקם החלקי מיום 24.6.2002 , הטיל המשקם צו מניעה זמני האוסר על המערער לבצע כל עסקה במשקו, וכן צו מניעה האוסר על האגודה לאשר למערער הקצאת מגרש בהרחבות במושב, והמשקם ציין כי צו המניעה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק משקם סופי בעניינו של החייב או שיינתן ע"י המשקם צו אחר תחתיו. צו מניעה זה נשאר לאורך כל השנים בתוקף ויכל לנטרל הסתמכות כלשהי של המערער על מחילת החוב שלטענתו נלמדת מהתנהגות האגודה, שנמנעה לנקוט צעדי הוצל"פ כנגדו. כלומר ניתן לראות בצו מניעה זה שהיה תקף באופן רצוף לכל אורך התקופה משנת 2002 ועד לשנת 2013 (תקופת השיהוי הנטענת ע"י המערער) בגדר המשך של פעולת גבייה כלפי המערער.

המנהלה המשיכה להתרות במערער והוא מצידו לא חלק על מכתב ההתראה של המנהלה להסדרים אליו בעניין חובו מיום 6.6.2004 (נספח כז' למוצגי האגודה). במכתב מצוין גובה חובו המעודכן לפי הפסק החלקי, ויש בו התראה כי תיקו יובא לפני משקם ההוצל"פ תוך 21 יום לצורך הליכי גבייה לרבות מינוי כונס נכסים. הימנעותו של המערער מלהגיב למכתב זה מיוני 2004, על מנת לנסות למנוע את הליכי הגבייה מחזקים אף הם את המסקנה כי המערער היה מודע היטב לחובו ולכך שהאגודה לא מתכוונת למחול על חובו, שכן המערער לא פעל לסגירת תיק ההוצל"פ שנשאר פתוח כנגדו במהלך כל השנים האלו. מכתב זה מיוני 2004 אף מאיין את רישומי הנהלת החשבונות של האגודה משנים 1991 - 2004 שאין חוב.

המערער טען במכתבו למשקם כץ מיום 25.6.2002, כי הוא מתנגד לבקשת האגודה מיום 17.6.2002 לתקן את כרטיס הנה"ח שלו שמראה יתרת אפס, מאחר שהוא לא מוצדק. עוד טען המערער במכתבו זה כי "לאורך כל השנים הללו פעלתי על פי המצג המופיע בכרטיס זה, ובהתאם לאמור פעלה האגודה" (סע' 4 לנספח כ' למוצגי האגודה). טענה זו נדחתה ע"י המשקם.

המערער לא הכחיש כי תיקו הועבר מהמשקם כץ למשקם הרמלין באגף ההוצל"פ במנהלה להסדרים עוד בספטמבר 2002 (ראו: מכתב מנהלה למערער מיום 9.9.2002, נספח כג' לתשובת האגודה לערעור). מכתב זה מלמד כי לא היתה כל כוונה למחול על החוב. בכך שונה המקרה דנן מהמקרה שנדון ב- ע"א (ת"א) 2836/03 עיריית תל אביב נ' מור תמר (לא פורסם, מיום 24.1.2006) אליו הפנה המערער שבו הוכחה המצאת אזהרה בהוצל"פ לחייב רק כ – 12 שנה לאחר שנפתח תיק ההוצל"פ בגין חובו.

המערער טען (בסע' 27 להודעת הערעור) כי בין השנים 2002 (המערער ציין בערעורו כנראה בטעות סופר 2012, אך צריך להיות 2002) ועד לסוף 2013 לא פעל המשיב בהליכי הוצל"פ כנגד המערער למרות שהמערער חי בתוך היישוב וכיהן כחבר ועד הנהלה במשיב תקופה מסוימת, ולפיכך לא ניתן לומר שהאגודה לא ידעה על מצבו של המערער, שכן מהערער "נמצא עמם בשיג ושיח מתמיד". טענתו זו של המערער פועלת לשני הכיוונים. דהיינו מאחר שמדובר במערער שגר ביישוב ואף שימש חלק מהזמן כחבר וועד האגודה לא ניתן לומר שהמערער לא ידע שהאגודה עדיין עומדת על פירעון חובה, שכן הוא "נמצא עימם בשיג ושיח מתמיד" כלשון המערער.

המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח מחילת החוב. למשל ע"י הבאת עדים מוועד המושב לאורך השנים 2002-2013 שכוונת האגודה הייתה למחול על חובו של המערער.

המערער אפילו לא הסביר מה נשתנה בעמדת האגודה ומדוע החליטה לפתע למחול על חובו אחרי שנקטה צעדים ברורים וחד-משמעיים לגביית החוב עד יוני 2004 .

למרות שניתן הפסק החלקי ביוני 2002 המערער נמנע מלהגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול הפסק. המערער לא הציג הסבר להימנעותו להתנהלותו זו.

הדיבידנדים מתנובה ומכתב יו"ר הועד – ת/3

המערער הצביע על מוצג ת/3 – מכתב יו"ר הוועד, אלי ראובן, מיום 23.5.2004, לכלל חברי האגודה, ובכללם המערער, כי יתרתם עד ליום 31.12.2003 עומדת על אפס. אולם מסמך סטנדרטי זה בנוסח אחיד, שנשלח בתפוצה כללית לחברי האגודה אין די בו כדי להוכיח כי האגודה מחלה למערער על חובו הספציפי כלפיה מכוח הפסק החלקי בעניינו מיוני 2002. שכן זמן קצר מאד לאחר מכתב זה מיום 23.5.2004, שלחה המנהלה להסדרים למערער מכתב דרישה בעניין חובו נושא תאריך 6.6.2004 (נספח כז' למוצגי האגודה) נוכח שני המכתבים ובהינתן מועדיהם הסמוכים, לא יכלה להיווצר אצל המערער הסתמכות והבנה כנה וברורה כי האגודה מחלה לו על חובו. אם היה לו ספק בקשר לכוונות האגודה כלפיו בעניין חובו, היה עליו לברר את העניין בזמן אמת עם הנהלת האגודה, ועם המנהלה להסדרים, אך המערער בחר להתעלם מהמכתבים.

עוד הצביע המערער על מוצג ת/2 - דף חשבון לחבר לתאריכים 1.1.2000 עד 31.12.2013, המעיד שהמערער קיבל דיבידנדים מתנובה בסך 4,000 ₪ ביום 28.8.2013. סכום זה שמגיע מתנובה הוא זיכוי עצמאי העומד בפני עצמו ואין לו קשר למצבת החובות לפי פסק המשקם. זאת ועוד, אם הגיעו לזכות המערער כספים נוספים לאחר העברת החוב לטיפול המשקם, הרי שזה בגדר חשבון בגין תקופת פעילות מאוחרת יותר והרי מה שהגיע למערער מאוחר יותר ממקורות שונים אינו קשור לחוב ולהליכי הוצל"פ בפני המשקם. גם בדף בו מופיעה יתרת זכות של 1,821 ₪ נכון ליום 31.12.2013, אין די על מנת להוכיח כי האגודה מחלה למערער על חובו הספציפי מכוח הפסק החלקי החלוט שמיוני 2002. דינו של מסמך זה כמו כל יתר מסמכי הנהלת החשבונות בעניינו של המערער שלא מציינים את החוב לפי הפסק החלקי. מסמך זה מציין כי נכון לסוף דצמבר 2013 המערער ביתרת זכות, (בגין סכום שנכנס לזכותו לאחר העברת החוב להוצל"פ). מאידך, ביום 25.12.2013 הוזמן המערער לדיון לפני המשקם הרמלין בעניין גביית החוב, אך המערער לא התייצב. באותו מועד ניתן שוב ע"י המשקם צו מניעה זמני לעשיית עיסקה במשקו של המערער. ביום 7.1.2014 ניתן ע"י המשקם הרמלין צו מניעה גורף וצו עיקול על כל נכסי המערער ועל מלוא זכויותיו לרבות זכויות עתידיות שיגיעו למערער. הוא הדין לגבי תשלום הדיבידנדים בסך 4,000 ₪ למערער בסוף אוגוסט 2013, שהאגודה טוענת כי שולמו למערער בטעות. מסקנותיו של המערער בסוף אוגוסט 2013 מתשלום הדיבידנדים כי חובו נמחל, נשללות ביום 1.12.2013 עת קיבל המערער את הזימון לדיון באגף הוצל"פ במנהלה להסדרים בעניין אי פירעון חובו (נספח לא' למוצגי המשיבה). דיון זה התקיים ביום 25.12.2013, אך המערער בחר לא התייצב אליו.

הקצאת המגרש

המערער גם טען כי הסכמת האגודה להקצות לו מגרש בהרחבות למושב מוכיחה כי היא מחלה לו על החוב. אין ממש בטענה זו. המכתב בו מבקש המערער הקצאת מגרש הוא מ- 30.9.2001 (מוצג טו' למוצגי המשיבה). אי לכך, מקובל עלי נימוקו של המשקם הרמלין כי המגרש הוקצה למערער עוד בשנת 2001, לפני הפסק החלקי משנת 2002, כך שהקצאתו לא יכולה להוות ראיה שהאגודה מחלה למערער על החוב עוד לפני פסה"ד מיוני 2002.
הפסיקה מטעם המערער בעניין שיהוי בנקיטת הליכי הוצל"פ

הפסיקה אליה הפנה המערער איננה יכולה להועיל לו, שכן מעבר להיותה פסיקה שאיננה הלכה מחייבת (ניתנה ע"י בימ"ש מחוזי והוצל"פ) היא עוסקת בשיהוי של מספר שנים רב יותר (14-17 שנים לעומת כ – 9 שנים בעניינינו) ובמצב שהיה שיהוי בהמצאת האזהרה בהוצל"פ. יודגש, שגם במקרים אלו הפסיקה לא הכירה בביטול החוב בהוצל"פ, אלא רק בהפחתה חלקית של הריבית. כמו כן, בניגוד לעניינינו בו היה לאורך כל השנים בתוקף צו מניעה ועיקול על נכסי החייב, בפסיקה שהביא ב"כ המערער לא צויין כי צו מניעה היה תלוי ועומד על רכוש החייב במהלך כל השנים בהם נמנע הזוכה מנקיטת פעולות הוצל"פ כנגד החייב.

באשר למקרה שנדון בתיק הוצל"פ 03-XX873-92-8 מלשכת ההוצל"פ בירושלים (כב' הרשמת אורית יהלומי, מיום 11.10.2012) בו הכירה ראש ההוצל"פ בשיהוי בפעולות הוצל"פ כמבטא וויתור של הזוכה על החוב, הרי שיש לאבחנו מהמקרה דנן. באותו מקרה היו צבר של נסיבות מיוחדות שהצטרפו לעצם השיהוי והצדיקו את מסקנת הוויתור:

14 שנה הזוכה לא נקט כלל בפעולות הוצל"פ.
לאחר שנטל הראיה עבר לזוכה היא לא הפריכה את גרסת החייב שהוא פרע את החוב במלואו. הזוכה לא הגיש אסמכתאות מעבר לתצהיר ב"כ הזוכה.
הזוכה הודה שחלק מהחוב נפרע, אך טען שבוצעה בשעתו הקטנת חוב. מנתוני התיק באותה תקופה הוכח שלא בוצעה כל הקטנת חוב, בעקבות פירעון חלק מהחוב במסגרת הסדר.
הזוכה טען שלא נקט כל השנים פעולות "מסיבותיו הוא", מבלי לתת הסבר או הצדק למחדלו.
נקבע שגרסת הזוכה הייתה סתמית וכוללנית והופרכה. הזוכה טען כי ביצע בסוף שנת 98 עיקולים נרחבים שעה שהוכח מנתוני תיק ההוצל"פ כי לא ננקטו בתיק ההוצל"פ כל הליכים מאז יולי 96.
הזוכה הפסיק בנקיטת הליכי הוצל"פ מאז ההסדר ולמשך 14 שנה.
הזוכה הגיש מיוזמתו בקשה לביטול כל ההליכים בתיק ההוצל"פ.
הזוכה לא עדכן את כתובתה הנכונה של החייבת למרות שהייתה ידועה לו.

הבקשה להפחתה של סכום ההצמדה והריבית מהחוב

רק בסוף הודעת הערעור טען המערער כי "לחלופין, ולמען הזהירות בלבד" הוא מבקש מביהמ"ש להורות על הפחתת הריבית וההצמדה מיום 31.7.2001 ועד ליום 5.7.2014 מכוח סע' 81א (3) (ה) לחוק ההוצל"פ (סע' 81(ב) להודעת הערעור). דא עקא, סעיף זה בהתאם לקבוע בו חל רק על תיקי הוצל"פ לביצוע שטר או לתובענה על סכום קצוב, אך לא בתיק הוצל"פ לביצוע פסק דין של משקם. המערער לא עתר לסעד חילופי זה של הפחתת ההצמדה והריבית בערכה קמא. אומנם המערער רשאי לטעון טענה משפטית הנשענת על סמך אותה מסכת עובדתית שלשיטת המערער הוכחה בערכאה קמא. מכל מקום הפחתת הריבית אפשרית רק מכוח סעיף 5 (ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ולא מכוח חוק ההוצל"פ. אולם, משום מה המערער לא עתר לסעד לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. עצם העובדה שטענה זו לא נטענה בערכאה קמא, וגם כאן בערעור דנן היא הועלתה בצורה לקונית וסתמית ביותר, תוך התבססות על סעיף חוק שאינו רלוונטי לתיק זה, מלמדת שזה ניסיון נואש למקצה שיפורים, אך בשלב הערעור אין להתיר הרחבת חזית מסוג זה.

מפסק המשקם כץ ביוני 2002 ועד ההחלטה מושא הערעור של המשקם הרמלין מיום 23.6.2014 עברו 12 שנים. מתוכם הייתה תקופה של העדר פעולות ממשיות הוצל"פ, פרט להשארת צו המניעה על משק המערער וצו המניעה על המגרש שהוקצה למערער בהרחבות למושב, מיוני 2004 (מכתב התראה למערער מאת המנהלה להסדרים) ועד להזמנה לדיון לפני המשקם לקראת דצמבר 2013. דהיינו ישנם כ – 9 שנים במהלכם לא ננקטו פעולות גבייה. אולם זהו מצב שונה מהמקרים בפסיקה אליהם הפנה המערער שבהם הוכרה הפחתה בגובה הריבית.
בעניין עץ לבוד קבעה ראש ההוצל"פ בהחלטתה כי אכן הזוכה לא פעלה באופן סביר לנקיטת פעולות מימוש בתיק ההוצל"פ, שכן האזהרה נמסרה לחייב רק לאחר 17 שנה מיום פתיחת תיק ההוצל"פ, אך מאידך החייב לא הוכיח כי השתהות זאת מלמדת על וויתורה של הזוכה לאכוף פס"ד לטובתה בתוך תקופת ההתיישנות הסטטוטורית של 25 שנה (עמ' 11 להחלטה). אולם בשל השתהות הזוכה במשך כ - 17 שנים ובאיזון עם אשם החייב הופחתה הריבית באופן חלקי כדלקמן: סכום חוב יישא הפרשי הצמדה בלבד ב- 17 השנים שחלפו מיום פתיחת התיק ועד למועד מסירת האזהרה. מיום מסירת האזהרה ועד לכשנתיים לאחר מכן יישא החוב ריבית צמודה בשיעור של 4% לשנה. לאחר מכן יישא החוב ריבית פיגורים כהגדרתה בסעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. מקרה זה אינו רלוונטי בענייננו בו המערער עצמו לא מכחיש כי כבר כחודשיים לאחר שניתן הפסק החלקי הועבר התיק לאגף ההוצל"פ במנהלה. כמו כן התקופה בה לא ננקטו פעולות גבייה, קצרה בהרבה ממקרה עץ לבוד, כ– 9 שנים לעומת כ– 17 שנים.

באופן דומה יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה אליו הפנה המערער שנדון ב – ע"א (ת"א) 2836/03 עיריית תל אביב נ' מור תמר (לא פורסם, מיום 24.1.2006). באותו מקרה אישר ביהמ"ש המחוזי את קביעת ראש ההוצל"פ שהחוב יהיה ללא הריבית שנצברה עד המועד שהוכח כי בו נמסרה האזהרה לחייב. באותו מקרה היה צבר נסיבות מיוחד: במשך כ – 15 שנה לא בוצע הליך גבייה בהוצל"פ, לא היה ייצוג לחייבת, לא הוכחה המצאת אזהרה בשנת 1988. לפיכך אישר ביהמ"ש המחוזי את החלטת ראש ההוצל"פ להפחית את הריבית עד למועד שבו הוכח כי הומצאה אזהרה בהוצל"פ, שהתרחש כ – 12 שנה לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ. כאמור לעיל בעניינינו המערער לא הכחיש כי ידע שפסה"ד החלקי בעניינו הועבר למימוש באגף ההוצל"פ של המנהלה להסדרים עוד בספטמבר 2002. הוא גם קיבל מכתבי דרישה מאוחר יותר.

אפלייה וקיפוח

מאחר שדחיתי טענת המערער כי הסדר המעטפת של כלל חברי האגודה חל גם עליו ונחתם בהתנהגות בין המערער לאגודה לאחר פסה"ד החלקי משנת 2002, ממילא נדחית טענת המערער לאפלייה וקיפוח שלו כלפי יתר חברי האגודה. מרגע שהמערער וויתר על האפשרות להיכלל בהסדר של כלל חברי האגודה, ובחר באפיק של הליך משפטי, ברי שעניינו נדון לפי כללים אחרים. זוהי השונות הרלוונטית בינו לבין יתר חברי האגודה שבחרו לקבל עליהם את ההסדר הכללי, ופעלו לפיו.

הבקשה להשבת התיק לערכאה קמא לצורך הוספת חוו"ד מומחה

אני דוחה את בקשתו החלופית של המערער בערעור זה, להשיב את התיק לערכאה קמא על מנת ולאפשר לו להגיש חוו"ד מומחה חשבונאי, על מנת שיוכיח כי כרטיסי הנהלת החשבונות שמראים יתרת אפס מחייבים את המסקנה שהחוב נמחל. המערער העלה בקשתו זו בצורה סתמית בסוף הודעת הערעור מטעמו, ומבלי שהציג הסבר כלשהו מדוע הוא לא הביא חוו"ד זו בערכאה קמא שהיא הערכאה הדיונית המופקדת על מלאכת גביית הראיות. נטל הראיה להוכיח את טענת "פרעתי", מוטל על המערער והיה עליו לעשות כן בפני הערכאה קמא.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את הערעור.

המערער יישא בהוצאות האגודה בסך 15,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

ניתן היום, 24.8.15 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.