הדפסה

בוצ'רוב נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתעסוק

בפני
כב' השופט הבכיר חיים חדש

התובע

ולנטין בוצ'רוב ת.ז. XXXXXX966
[ע"י ב"כ עוה"ד יעקב עוז ואח']

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל - משרד הכלכלה – אגף הפיקוח על העבודה
[ע"י ב"כ פרקליטות מחוז הדרום (אזרחי) – שלוחת אשקלון]

נגד

הצד השלישי א.גליס ובניו בע"מ, ח.פ. 51-0779523
[ע"י ב"כ עו"ד אריה כרמלי ואח']

פסק דין

א. מבוא ורקע

1. המדובר בתובענה נזיקית, שהגיש התובע, יליד 15.2.1942, כנגד הנתבעת, בגין נזקי גוף – מחלה שנגרמה לו, לטענתו, עקב ובעקבות תנאי עבודה קשים להם נחשף במהלך עבודתו אצל הצד השלישי, כאשר את האחריות הוא מטיל על הנתבעת, בטענה שלא פיקחה כראוי וכנדרש, על תהליכי העבודה במפעל הצד השלישי (להלן גם: "המפעל") ועל ביצוע הבדיקות הנדרשות עפ"י החוק, אשר נועדו להגן על העובדים – ולא ווידאה כי הצד השלישי (להלן גם: "המעביד" או "המעסיק") מקיים את הוראות החוק.

2. התובע הועסק, במפעל הצד השלישי, מחודש יולי 2007, כחצי שנה לאחר עלייתו לישראל, כעוזר מפעיל מכונה במחלקת הלמינציה – ועד למ חצית שנת 2000, עת הופסקה עבודתו בעקבות המלצת רופא תעסוקתי (נספח "ה" לתצהיר ת/2), הקובעת, כי איננו מסוגל לעבוד בחומרים עמם עובדים במחלקת למינציה, בעקבות מחלתו.

3. התובענה הוגשה, לאחר שהתובע הגיש תביעה לנכות מעבודה, בגין מחלתו זו, למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: "המל"ל") ונקבעה לו נכות מעבודה, לצמיתות, בשיעור 75%.

4. המדינה כפרה, בכתב הגנתה, ביריבות כלשהי בינה לבין התובע, תוך שהיא טוענת, כי גם אם תיקבע רשלנותה בפיקוח וגם אם לא הייתה מבצעת פיקוח כלל, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין העדר הפיקוח או ההתרשלות בפיקוח, לבין נזקיו של התובע, כל עוד לא הוכיח התובע, כי המעסיק התרשל כלפיו וכי התרשלות זו גרמה לנזקיו.

5. המדינה טענה, אם כי נמנעה מהגשת בקשות מפורשות בכתב, כטענה מקדמי ת, כי ראוי למחוק את תובענת התובע, בהעדר עילה, כתוצאה מכך שהמעסיק נעדר מכתב התביעה ולחילופין – להורות לתובע לצרף את המעסיק כנתבע.

6. משנדחו הבקשות הנ"ל, מן הנימוקים המפורטים בפרוטוקול, הגישה המדינה הודעת צד ג' כנגד המעסיק.

7. התובע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, שנערכה בידי הפרופ' אברהם אלירז, הקובעת קשר של גרימה בין מחלתו של התובע לבין תנאי עבודתו אצל המעסיק ומטעם המעסיק הוגשה חוות דעת רפואית, שנערכה בידי הפרופ' מרדכי קרמר, השוללת קשר סיבתי זה ואפילו קשר של החמרה.

8. בהוראת בית המשפט, הגישו ב"כ הצדדים תחשיבי נזק, במגמה לנסות ולגבש הצעת פשרה מטעם בית המשפט, אולם לנוכח הפערים הניכרים בין תחשיבי הנזק, שנבעו, בין היתר, מן ההבדל הניכר בין חוות דעת מומחי הצדדים, סבר בית המשפט, כי אין טעם במתן הצעת פשרה וקבע את התיק להוכחות.

9. בשלב הראשון העידו המומחים הרפואיים מטעם הצדדים: הפרופסורים אלירז וקרמר, ובהמשך העיד התובע - מטעם התביעה.

10. מטעם ההגנה העידו: הד"ר גלינה אידלמן – רופאת המשפחה של התובע וכן סגן המפקח האזורי של אזור ת"א והמרכז מטעם משרד התמ"ת (כשמו דאז), שהיה, בזמנים הרלבנטיים לתובענה, מפקח העבודה גם על המפעל, מר מיכאל ספרו;

11. מטעם הצד השלישי העיד אחראי מחלקת הלמינציה במפעל, מר רפי עג'מי.

12. במהלך עדותו של מר עג'מי, הציע בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה, עפ"י הוראות סעיף 79א' לחוק בתי המשפט ולחסוך את יתרת עדותו והצורך במינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

13. משנדחתה הצעתו של בית המשפט, הושלמה, בישיבה נדחית, עדותו של מר רמי עג'מי – ובסיומה, במהלך דיון ביחס לנחיצות במינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, הודיעו הצדדים, כי הועלתה ביניהם הצעת פשרה והם זקוקים לשהות כדי לדון בה ועתרו להימנע, עדיין, ממינוי מומחה מטעם בית המשפט.

14. בית המשפט נעתר לבקשתם; קבע ישיבת תזכורת בעניין הצעת הפשרה, אך לאחר קבלת הודעה בכתב, מטעם הצדדים, על כשלון המו"מ ביניהם, ניתנה החלטה הממנה את הד"ר יואל גרייף, מנהל מכון ריאות בבית החולים לניאדו בנתניה, כמומחה מטעם בית המשפט, שנתבקש לחוות דעתו לעניין נכותו של התובע והקשר שבינה, ככל שקיימת, לבין נסיבות עבודתו, בתקופת עבודתו במסגרת הצד השלישי.

15. בחוות דעתו, שהוגשה לבית המשפט ביום 17.7.2013, קבע המומחה מטעם בית המשפט (להלן גם: "המומחה"), כי:

1. החשיפה לחומרMDI הביאה להתפתחות אסטמה תעסוקתית קשה ו- COPD
ברמה של גרימה;

2. קרוב לוודאי, שהאסטמה הקשה והחשיפה לחומרים מגרים (IRRITANTS) בעת עבודתו של התובע, הביאה לביטוי קליני של ברונכיאקטזיות קיימות, ברמה של החמרה.

15.1 המומחה ציין, בתשובותיו לשאלות הבהרה בנדון, כי האסטמה התעסוקתית גרמה לתובע לנכות צמיתה בשיעור 60% וביחד עם החמרת מצב הברונכיאקטזיות, עומד שיעור נכותו הצמיתה של התובע, בגין עבודה זו, על 84% עם המלצה לשקול הפעלת תקנה 15.

16. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה ולבקשתם הוגשו הסיכומים בכתב.

17. אחרון הסיכומים (סיכומי התשובה של התובע) הוגשו ביום 23.3.14.

ב. טיעוני התובע

1. לטענת התובע, הוא נמנע מלהגיש את התובענה גם כנגד המעסיק, כיוון, שלטעמו, רוב הסיכויים כי היא "תיבלע" בתקבולי המל"ל.

1.1 יחד עם זאת, הוא ער לעובדה, כי בהעדר אחריות למעביד, לא יכולה לקום אחריותה של המדינה ו"אם המעביד לא התרשל, קל וחומר שהמדינה לא התרשלה" (עמ' 1 לפרוט', ש' 36 – 37).

2. לטענת התובע, ממונה המדינה על קיום, הפעלת, ואכיפת חוקי בטיחות הארגון והפיקוח על העבודה ואחראית, בין היתר, על פיקוח על הוראות הבטיחות והגהות בעבודה, לרבות במפעל שבו הועסק התובע , כשהוא חשוף לחומרים עמם עבד , וכן אח ראית היא ליזום וליתן הוראות והנחיות מתאימות ו/או לפעול, באמצעות מפקחים ופקחים של משרד העבודה והרווחה, כנגד מפעלים המפרים את הוראות החוק; אחראית על איתור מפגעים, מתן צווים להפסקת עבודה עד לתיקון המפגע ו/או ביצוע הבדיקות ו/או הוראות החוק וכן היא "אחראית העל" על בריאותם, שלמות גופם, בטחונם ובטיחותם של העובדים במשק.

2.1 לטעמו, מסורה למדינה, מכוח חוק ארגון הפיקוח על העבודה, הסמכות והחובה להיכנס לכל מקום עבודה, לבדוק את בטיחותם של תנאי וסביבת העבודה, סדרי העבודה וסידורי הגהות ובכלל זה את המתקנים, המכונות, הציוד ותהליכי העבודה במקרה של סכנה לשלום העובדים מחמת העבודה ו/או תהליכיה ו/או העדר מיגון ו/או מחמת מצב המכונות ו/או המתקנים ו/או הציוד ו/או מחמת השימוש בהם ו/או מכל סיבה אחרת – והיא רשאית ואף חייבת לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה, כדי להסיר את הסכנה העלולה לגרום לפגיעה בגופו של עובד.

3. לטענת התובע, הוא היה חשוף, בעת עבודתו, לחומרים כימיים שונים, לרבות: מק (ממס), אתיל-אצטט, מתיל-אטיל קטון, ואיזוציאנאטים.

4. לטענת התובע, הוא עבד, במהלך שנות עבודתו במפעל , לכל הפחות משך 12 שעות מידי יום ולעתים מזומנות – 16 ואף 22 שעות ביממה, בתנאים קשים, בחום כבד מאוד, ללא איוורור וללא הגנה כלשהי על דרכי הנשימה, כשהוא חשוף – בין בנשימה, בין בהטמעה תוך עורית ובין במגע ישיר על גופו, לחומרים כימיים רעילים, עמם עבד באופן שוטף ובמגע יומיומי, כשהוא נושם את הריחות החזקים והמסוכנים , במהלך שעות העבודה הרבות והרצופות.

5. לטענת התובע, היה ממוקם, בסמוך למחלקת הלמינציה בה עבד, מחסן דבקים וממיסים, כאשר בפינת המחסן הייתה קיימת עמדה לערבוב והכנת דבקים המשמשים את המחלקה.

6. עוד טוען הוא, כי בתפקידו כעוזר מפעיל מכונה, ביצע את "העבודה השחורה", הכוללת, בין היתר, את ניקוי המכונה, בעזרת חומרי ניקוי רעילים ומסוכנים ושהייה רצופה במחיצתם בסביבה לא מאווררת ובטמפרטורה גבוהה.

6.1 לטענתו, דו"ח בדיקות סביבתיות תעסוקתיות, שנערך במפעל החדש, לאחר פיטוריו, העלה חריגות חמורות בכל הנוגע לחשיפת עובדים לחומרים מסוכנים במחלקת הלמינציה ובין הסיבות שנמנו בדו"ח לחשיפה החריגה לחומרים מסוכנים, היו: חוסר במערכת היניקה, חוסר אטימה במתקנים ותהליך ערבוב שנעשה בכלים פתוחים.

6.2 התובע ער לעובדה, שמדובר בממצאי בדיקה במפעל החדש במשמר השרון בו לא עבד כמעט , אך לטעמו, יש להסיק, כי אם אלו התנאים במפעל החדש החדיש והבטיחותי יותר, המשוכלל והמותאם להוראות הבטיחות בעבודה, אזי קל וחומר שהתנאים במפעל הישן, בו עבד, היו גרועים שבעתיים.

7. לטעמו של התובע, הוכחו כל טענותיו, במהלך המשפט, ביחס לתנאי העבודה.

8. התובע מפנה להוראת סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952, הקובע, כי: "דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין, כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור בחוק זה".

9. לטענת התובע, במסגרת שיקולי המדיניות המשפטית אשר מנחים את בית המשפט, בשאלת חובת הזהירות הנורמטיבית שיש להטיל על השלטון ביחסיו עם האזרח, יש להבחין בין שני סוגים עיקריים של פעולות המבוצעות ע"י השלטון: פעולות פרטיות ופעולות שלטוניות, כאשר האחרונות נחלקות גם הן לשני סוגים: פעולות פיקוח - ופעולות בהן יש לרשות שליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.

10. לטענת התובע, לנתבעת הזכות והחובה, מכוח חוק ארגון הפיקוח על העבודה התשי"ד – 1954 (להלן גם: "חוק הפיקוח על העבודה" או "החוק") להיכנס לכל מקום עבודה, לבדוק את בטיחותם של תנאי סביבת העבודה, סדרי העבודה וסידורי הגהות – ובכלל זה את המתקנים, המכונות, הציוד ותהליכי העבודה, במקרה של סכנה לשלום העובדים מחמת העבודה ו/או תהליכיה ו/או העדר מיגון ו/או מחמת מצב המכונות ו/או המתקנים ו/או הציוד ו/או מחמת השימוש בהם ו/או מכל סיבה אחרת והיא רשאית – ולטעמו אף חייבת – לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להסיר כל סכנה העלולה לגרום לפגיעה בגופו של עובד.

11. לטענת התובע וכעולה מתיק הפיקוח שצורף לראיות הנתבעת, פיקח המפקח מטעם המדינה על המפעל, באופן שוטף ולמרות זאת לא דאג שבמפעל יישמו את הוראות החוק שנועדו להגן על בריאות העובדים ו/או לא דאג ליישם את החלטותיו ומסקנותיו שלו:

11.1 כך, בין היתר, לא בוצעה במפעל הישן בדיקת ניטור סביבתי לחומרים באוויר, למרות הוראות חוק מחייב, במשך 10 שנים ממועד תחולת החוק, עובר לפיטורי התובע.

11.2 זאת, למרות שהמפקח עצמו ציין שיש לבצעה, במסגרת דו"ח פיקוח שערך בשנת 96' ורופאה תעסוקתית חזרה על דרישה זו בביקורה במפעל בשנת 98'.

12. לטענת התובע בדיקת הניטור היחידה שהומצאה לנתבעת הינה משנת 2002, מתייחסת כבר למפעל החדש וגם בה מתברר, כי נמצאה חריגה במחלקת למינציה.

13. לטענת התובע, בוצעו גם בדיקות ניטור במפעל הישן – וזאת הוא מסיק מראיות אליהן הפנה בסיכומיו, אולם המפקח לא ידע עליהן ולתובע נגרם נזק ראייתי, בחלוף שנים כה רבות.

14. עוד טוען התובע, כי המפקח לא ידע למסור פרטים אלמנטריים המתבקשים מטיב תפקידו, כגון: מי העובדים במפעל שעבדו שעות רבות; או מתי הותקנו הוונטות שנועדו לדחוף את האוויר, שלטענת התובע לא עבדו.

15. לטענת התובע, לא יכול היה המפקח להסביר מדוע ביקש תכנית בטיחות בחודש 3/97 וקיבל אותה מן המפעל רק בחודש 7/99, כאשר העיד, שהכנת תכנית בטיחות אורכת בן חודשיים לחצי שנה וכן התברר, כי בתיקי הבטיחות של המעביד אשר צורפו לתיק המוצגים מטעמו, אין פנקס הדרכה של התובע, עובדה שלא הייתה בידיעת המפקח – כשלטענת התובע הוא לא הודרך מעולם.

16. על כן עותר התובע לקבוע, כי הנתבעת התרשלה,משלא ווידאה כי הנחיותיה שלה למעביד, באשר לביצוע הבדיקות, תקויימנה וכי אין די בהוראה לבצע בדיקה, כשאין פיקוח, ווידוא ואכיפה של ההוראה.

17. לטעמו של התובע, אין לו – ולא יכול להיות לו – כל אשם תורם, עפ"י המבחנים שהותוו בפסיקה – לא במערכת היחסים בינו לבין המעביד ולא ביחסים בינו לבין המדינה.

18. התובע עותר לאמץ את ממצאי ומסקנות המומחה מטעם בית המשפט, הן ביחס לקשר הסיבתי בין תנאי העבודה והחומרים אליהם נחשף – לבין נכותו וכן את שיעור הנכות שקבע – וטוען, כי נכותו התפקודית עומדת על 100%.

19. התובע מעמיד את נזקיו, בגין ההתרשלות, על הסך של 2,204,875 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

19.1 אבדן שכר לעבר - 1,204,875 ₪;
19.2 הוצאות רפואיות, נסיעות וצד ג' – עבר ועתיד - 250,000 ₪;
19.3 כאב וסבל - 750,000 ₪
סה"כ - 2,204,875 ₪

19.4 מסכום זה יש לנכות את סך תקבולי המל"ל, 1,074,000 ₪, בהתאם לחוו"ד אקטוארית שהוגשה ע"י הצד השלישי.

20. מטעמי זהירות ומבלי לפגוע בטענותיו דלעיל, סבור התובע, כי בכל מקרה הוא זכאי לרף המינימלי של 25% מסך כל הנזק שייקבע ע"י בית המשפט כנגד הנתבעת, בין אם התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, או שסך הנזק נמוך מרף מינימלי זה – ומפנה להוראות חוק הביטוח הלאומי ולפסיקה.

21. התובע עותר, איפוא, לחייב את הנתבעת במלוא נזקיו, כמפורט לעיל, בהוצאות משפט שנגרמו לו, לרבות שכ"ט המומחה הרפואי מטעמו, שכר עדותו, שכ"ט המומחה הרפואי מטעם בית המשפט וחלקו של התובע בתרגום עדותו.

ג. טיעוני הנתבעת

1. הנתבעת מפנה לעובדה, כי התובע לא תבע את המעביד בתביעה זו, שהוא לטעמה המזיק הישיר ותוהה אם התובע שכח את קיומה של פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל – 1970 (להלן גם: "הפקודה") ושורה ארוכה של הלכות בית המשפט העליון לגבי חובת המעביד.

2. הנתבעת תוהה, האם מצפה התובע שבית המשפט יקבל את טענתו כאילו המפעל ומנהליו הם גורם פסיבי, בלתי משמעותי, אשר אין לו כל תפקיד במגרש הבטיחות.

2.1 לטעמה, עמדה זו איננה מתקבלת על הדעת.

3. הנתבעת מפנה לתצהירו של המפקח, המפרט, בין היתר, את מצבת כח האדם במחוז ת"א (14 מפקחים) אל מול 30,513 מקומות עבודה מפוקחים, מתוכם 20,788 מפעלים וכן מפרט את תדירות ביקוריו במפעל ופעולות הפיקוח השונות שבוצעו על ידו.

3.1 מנגד, היא מציינת, כי מטעם המעביד פעלו, בנושאי בטיחות , מספר גורמים, לרבות: מנהל המפעל בזמנו, וועדת בטיחות שהוקמה במפעל בנובמבר 98'; וכן אדם שמונה לממונה על הבטיחות השוטפת במפעל – וגורמים אלו ביצעו תפקידיהם , תוך נוכחות מתמדת במקום.

4. הנתבעת סבורה, כי אין מחלוקת על כך שהצד השלישי הוא תופש המפעל ומפנה להוראת סעיף 219 לפקודה המטיל את החובה על תופס המפעל, לגבי כל הפרה של הוראות הפקודה או תקנה על פיה – ולא על המדינה.

5. לכן – לטעמה – אם הופרו הוראות בטיחות לפי הפקודה, אזי האחראי להם הוא, בראש ובראשונה, הצד השלישי ורק אם יקבע בית המשפט, כי הצד השלישי התרשל וכי התרשלות זו הביאה לנזקיו של התובע, רק אז תיפתח חזית כנגד המדינה.

5.1 לטעמה גם ברור, כי מובן שהתרשלות תיקבע, אם הופרו הוראות בטיחות, הוראות הפקודה או הוראות של תקנות מטעמה.

6. הנתבעת איננה מתעלמת מקיומו של חוק הפיקוח על העבודה, אליו מפנה התובע, אך מנתחת את היחס בינו לבין הפקודה ומהי החובה המוטלת מכוחו על משרד הכלכלה.
יחד עם זאת – לטעמה – אין בחוק כדי לפטור את המעביד או תופש המפעל – בעניי ננו: הצד השלישי, מכל חובה הקיימת כלפיו מכוחה של הפקודה.

7. לטעמה של הנתבעת, יש להבדיל בין הפיקוח המוטל על המדינה, לבין שמירה על הבטיחות, המוטלת על תופש המפעל.

7.1 אמנם, ייתכנו מצבים שבהם יתקיים ק שר ישיר בין הפיקוח לבין הבטיחות, אולם, לטעמה, גם אז, עדיין מוטלת חובת השמירה על הבטיחות – על המעביד, תופש המפעל, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מפעילותו.

7.2 לטעמה, הבטיחות איננה תוספת משנית לעבודה במפעל, אלא תחילתו של כל תהליך יצרני במפעל או בכל מקום עבודה אחר .

7.3 לטעמה, זהו היחס הנכון שבין הפקודה לבין החוק: ההבדל בין החובה לבטיחותו של העובד אשר מוטלת באופן בלעדי על תופס המפעל, הצד השלישי, לבין סמכות הפיקוח המוטלת על המדינה.

8. עוד טוענת הנתבעת, כי גם עפ"י תורת הרשלנות, אין לחייב את המדינה בעוולה של התרשלות כלפי התובע, שכן חובת הזהירות המושגית איננה קיימת:

8.1 לטעמה, לא יכולה הייתה להיות למפקח צפיות טכנית של הנזק שהתרחש.

8.2 לטעמה, גם אם הייתה קיימת ציפיות טכנית , אין מקום, בנסיבות המקרה, לציפיות נורמטיבית שהיא עניין למדיניות משפטית, כיוון שאין הצדקה לפטור את המעביד מחובת הפיצוי לתובע בנזקו ולהטילה על הציבור כולו. את התשלום יש להטיל, לטעמה, על כתפיו של מי שמפעיל באופן ישיר את המפעל, שהוא האחראי, עפ"י הפקודה, למנוע את הסיכונים.

9. לטעמה של הנתבעת, אין זה סביר לדרוש , ממי שבתפקידו אחראי למספר רב של מפעלים וביכולתו להגיע לביקורי פיקוח ספורים בשנה, עמידה דווקנית על בדיקות סביבתיות דווקא, שעה שקיימים סיכונים מוחשיים אחרים עליהם עמד.

10. הנתבעת מודה, כי אילו היה המפקח מבלה במפעל 100 ימים בשנה ולא יומיים, ייתכן והיה עולה בידו למנוע את הנזק, אולם, לטעמה, המשמעות המעשית הינה הגדלה פי 50 של מספר מפקחי העבודה במשרד הכלכלה ומדובר בהחלטה מתחום שיקול הדעת המינהלי ולא בהחלטה שיפוטית - והכרעה מסוג זה איננה נושא הדיון בתיק זה.

11. הנתבעת סבורה, כי אילו היה המפקח מקבל מידע אודות סיכונים קיימים במחלקת הלמינציה ומתעלם ממנו או מנחה את המעביד באופן רשלני, היה נוצר קשר סיבתי בין ההתרשלות בפיקוח ל בין הנזק. לא כך הם פני הדברים בתיק זה:

11.1 מתוך תיק הפיקוח עב הכרס עולה – לטעמה – כי לאורך שנים בוצע, ע"י המפקח, פיקוח ראוי וסביר: הוא ביקר במפעל ביקורי פיקוח והורה על תיקונים ושיפורים שעפ"י שיקול דעתו המקצועי, היה בהם צורך.

12. אשר לתנאי עבודתו של התובע, סבורה הנתבעת, כי עדותו של התובע בנדון היתה מגמתית והוא אף נוטה שלא לזכור פרטים חשובים, כאשר אינם "מתאימים" לגרסתו.

12.1 הנתבעת עותרת להעדיף את עדותו של העד מטעם הצד השלישי, מר רמי עג'מי, שהוא – לטעמה – עד נטול אינטרס ואשר חרף העובדה שהעיד על עצמו שיש לו בעיות זיכרון עקב מצבו הרפואי, תיאר , בבהירות רבה, את תהליך העבודה במחלקת למינציה.

13. לטענת הנתבעת, לא הובאה בפני בית המשפט, הוכחה מספקת, כי סביבת העבודה אצל המעביד הייתה מסוכנת ואין בעובדה שקיים ריח של החומרים עמם עובדים במפעל, כדי להוכיח שמדובר בסביבת עבודה המסכנת את בריאות העובדים.

13.1 לטעמה, כדי להוכיח זאת, היה על התובע להביא עדות של מומחה תעסוקתי, שיסקור את החומרים עמם עבד התובע ויצביע על שיעור חשיפה מותר, מול ריכוז שעות העבודה של התובע.

13.2 לטעמה, אין לקבוע ממצאים של סביבת עבודה מסוכנת ורשלנות בשמירה על בטיחות, על יסוד עדות חלקית ומגמתית מטעמו של התובע.

13.3 לטעמה, לא הובאה, בפני בית המשפט , כל עדות שתסתור את האמור בתיק הפיקוח כפי שהוגש ובעדותו של המפקח, כי בחומרים שנעשה בהם שימוש אצל הצד השלישי, לא היו מרכיבים המצריכים עמידה דווקנית על ניטור סביבתי או בדיק ות רפואיות של עובדים לפני ובמהלך עבודתם בהם.

13.4 בין היתר, מפנה הנתבעת לאישור ב/59, שהוא אישור של רופא המחלקה התעסוקתית של קופת החולים, לפיו נערך ביקור מקיף במפעל, נבדקו החומרים שעמם עובדים במפעל ונמצא כי תחנות העבודה מאווררות היטב וכי אין צורך בבדיקות פיקוח.

13.5 בנוסף, העיד המפקח על ביקור בשנת 1996, בנוכחות שני גהותנים , שאף הם לא מצאו לנכון להתייחס לצורך בבדיקות פיקוח , בשל החומרים עמם עבדו במפעל.

14. לטענת הנתבעת, גם לא הוכח, בענייננו של התובע, הקשר הסיבתי, בין מחלתו לבין תנאי עבודתו, נוכח העובדות החסרות בבסיסן של חוות הדעת הקושרות קשר סיבתי רפואי: נתוני החשיפה של התובע לחומרים והעדר מוחלט של עבר רפואי רב שנים, מתוכו יותר מ- 30 שנות עבודה בחו"ל.

15. אשר לנזקים הנטענים, טוענת הנתבעת, כי אובדן השכר של התובע, מסתכם ב- 435,537 ₪ בלבד, שכן ממוצע שכרו , בששת החודשים שקדמו להפסקת העבודה , עומד על 7,170 ₪ ברוטו ובניכוי 25% מס – 5,377 ₪ נטו, כאשר התובע הפסיק לעבוד בהיותו בן 58, כך שצפוי היה לעבוד כ- 9 שנים עד גיל פרישה;
ההוצאות הרפואיות מכוסות ברובן ע"י קופת החולים ולגבי הוצאות נסיעה הוא זכאי להנחת "אזרח ותיק" – כך שבסך הכל ראוי לפסוק, בגין ראשי נזק אלו, סך של 20,000 ₪.

15.1 אשר לקבלות, טוענת הנתבעת, כי כשם שהתובע פנה לקבל, עוד בשנת 2001, חוות דעת מפרופ' אלירז, מן הסתם הכין עצמו לאפשרות של תביעה ולפיכך קשה לקבל את טענתו, כי לא ראה לנכון לשמור ולו קבלה אחת.

16. אשר לכאב וסבל, מציעה הנתבעת לפצות את התובע בסך של 75,000 ₪, שהוא, לטעמה, בגבולות הסכומים הקבועים לנפגעי תאונות דרכים.

17. מסכום הפיצוי עותרת הנתבעת לנכות את מלוא תגמולי המל"ל.

18. לעניין הזכות הנטענת לקבל לכל הפחות 25% מסך הנזק, גם במקרה שבו מלוא התביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל, טוענת הנתבעת, כי זכותו של ניזוק לתשלום יתר קשורה בזכותו של המל"ל לחזור בתביעת שיבוב על המזיק ורציונל זה איננו מתקיים בענ יינה של המדינה, בו אין המל"ל יכול לחזור בתביעת שיבוב, גם כאשר המדינה איננה המעביד.

18.1 על כן, אין התובע זכאי לאותו פיצוי , באם תביעתו "תיבלע" בתגמולי המל"ל.

19. לעניין הטענה, כי חסימת המל"ל מתביעת המדינה נקבעה בתיקון שהוא מאוחר למועד הגשת התביעה (2005), משיבה הנתבעת, כי עניינו של תיקון 102 לחוק הביטוח הלאומי הוא חסימת זכות השיבוב של המל"ל וזכות שיבוב זו קמה למל"ל במועד מתן פסק הדין ולא במועד הגשת התביעה ע "י הניזוק. מדובר בחסימה שהיא דיונית ומשכך, תחולתה היא רטרואקטיבית.

20. על כן עותרת הנתבעת לדחות את התביעה כנגד המדינה ולחייב את התובע במלוא הוצאות המדינה בהליך ובשכ"ט עו"ד.

20.1 לחילופין וככל שהמדינה תחויב בתשלום כלשהו, עותרת הנתבעת לחייב את צד ג' בשיפויה, כמפורט בהודעה לצד השלישי, לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד.

ד. טיעוני הצד השלישי

1. הצד השלישי, המעביד, מצטרף לכל טענות הנתבעת, ככל שהן מתייחסות להיעדר אחריות המעביד ולשאלת הנזק.

2. לטענת הצד השלישי, לא הוכחו הטענות ביחס להתרשלות ולתנאי העבודה של התובע במפעל; לא הוכח כי הופרה חובת הזהירות כלפי התובע ולא הוכח הקשר הסיבתי.

3. הצד השלישי מדגיש, כי אף התובע איננו טוען בסיכומיו כי המעביד התרשל וכל טענותיו מסתכמות בכך שהמדינה לא ביצעה את חובת הפיקוח המוטלת עליה וממילא לא הוכיח התובע, כי המעביד התרשל כלפיו וכי תנאי העבודה במפעל חרגו מן הסטנדרט הראוי והמקובל.

4. הצד השלישי טוען, כי גם הנתבעת לא טענה שהמעביד התרשל, אלא בדיוק להיפך: בסיכומיה היא טוענת, כי המעביד לא התרשל וכי פעל כראוי. גם לא הוכחו – לטעמו – טענות המייחסות למעביד רשלנות כלשהי.

4.1 די בכך – לטעמו – כדי לדחות את הודעת צד ג' שנשלחה אליו, שכן הנתבעת היא זו שהגישה את ההודעה כנגדו ועליה למעשה להוכיח את טענותיה נגדו ובהתחשב בכך שהנתבעת טענה בסיכומיה, כי אין להטיל אחריות על הצד השלישי, הרי יש לדחות את ההודעה.

5. הצד השלישי ממשיך וטוען, כי אם תידחה התביעה כנגד המדינה, הרי שיש לדחות את ההודעה כנגדו – והוא מצטרף לכל טענות הנתבעת גם בכל הנוגע לחובת הפיקוח של המדינה.

6. לגבי תנאי העבודה במפעל, טוען הצד השלישי, כי לא הוכח עם אילו חומרים עבד התובע ולא הוכחה רשלנות המעביד בכל הנוגע לתנאי העבודה של התובע.

6.1 לטעמו, לעניין החומרים עמם עבד התובע, ישנה חשיבות מכרעת, הן ביחס לשאלת ההתרשלות והן ביחס לשאלת הקשר הסיבתי , בין מצבו הרפואי של התובע – לעבודתו.

6.2 לטענתו, כל המומחים הרפואיים, לרבות המומחה מטעם בית המשפט, נתנו את חוות דעתם על יסוד המידע שנתקבל מן התובע והניחו, מבחינה עובדתית, כי הוא היה חשוף לחומרים מסוכנים, כאשר המחלוקת נסובה סביב הקשר הסיבתי.

6.3 אלא שהתובע, לטענתו, לא הוכיח עם אילו חומרים עבד ומה היה משך החשיפה לאותם חומרים; לא הוכיח, כי החומרים עמם הוא טוען שעבד, הינם חומרים מסוכנים; לא הוכיח מה המינון המותר בחומרים אלה; לא הוכיח, כי המינונים
והריכוזים היו גבוהים מן המותר – ובחקירתו הנגדית בבית המשפט לא ידע לפרט ביחס אליהם.

6.4 אמנם, הוא מפרט , בסעיף 3 לתצהירו, חומרים כימיים שונים שלטענתו נחשף אליהם במהלך עבודתו, אולם אין כל תיעוד לכך או לריכוז החומרים או ראיה לתדירות השימוש בהם.

7. הצד השלישי מציין, כי לגבי תנאי העבודה במפעל בכלל וביחס לחומרים עמם עבד התובע בפרט, העיד מר רמי עג'מי, שהוא אחראי מחלקת למינציה במפעל – ולטעמו של הצד השלישי עומדת עדות זו בסתירה לעדותו של התובע, שהייתה עדות מגמתית ולא ניתן לבסס עליה את הקביעות העובדתיות בנושא.

8. הצד השלישי מפנה לעדותו של מר עג'מי, שלטעמו הסביר, בצורה מפורטת, מהו תהליך העבודה במפעל, כיצד פועלות המכונות במחלקת למינציה ומהם החומרים עמם עבד.

8.1 מר עג'מי הסביר, כי החומר היחיד שעמו באים העובדים במגע, הוא אתיל אצטט וכל יתר החומרים והדבקים מוזנים במכונה באופן אוטומטי.

8.2 ביחס לדבקים, הסביר מר עג'מי, כי מדובר בחומרים ידידותיים לסביבה, המשמשים כאריזות מזון ואינם רעילים.

8.3 ביחס למספר הפעמים שיש לנקות את המכונה באמצעות מתיל אצטט, טען מר עג'מי, בניגוד לתובע שהעיד כי היה מנקה אותה לפחות עשר פעמים במשמרת, כי היה צורך לנקות את המכונה רק בסיום יום העבודה ולעתים רחוקות היה צורך לנקותה, במהלך העבודה, אם היו תקלות.

8.4 ביחס לאוורור, טען מר עג'מי, כי עמדות העבודה היו מאווררות היטב; ליד כל מכונה היו מאווררים ובחלקו העליון של האולם היו מערכות יניקה.

9. הצד השלישי טוען, כי לא ניתן ללמוד מדו"ח הבדיקות הסביבתיות התעסוקתיות שבוצעו במפעל החדש – על המצב שהיה במפעל הישן.

9.1 לטענתו, תוצאות הבדיקה במפעל החדש העידו על ליקוי נקודתי וזמני ולא הצביעו על מצב לקוי קבוע.

9.2 מהבדיקות שבוצעו במפעל הישן (נספח ב/59 לתצהירו של מר ספרו) עלה, כי תחנות העבודה היו מאווררות היטב, פחי הצבע מכוסים ולא נעשה שימוש בחומרים הדורשים בדיקות או פיקוח.

10. אשר לטענות בדבר ריחות חזקים במפעל, מודה הצד השלישי בקיומם במקומות מסוימים במפעל, שרק לאחר שהייה בתך המפעל מתרגלים אליהם, אולם, לטעמו, אין בקיומם של ריחות כדי לקבוע מסוכנות או חשיפה של העובדים לחומר מסוכן .

10.1 הוא מפנה לעדותו של מר ספרו, לפיה, לחומרים המדוברים יש סף-ריח מאוד נמוך והרמה המירבית המותרת גדולה עשרות מונים מסף-הריח ואנחנו מתחילים להריח את הריח החריף הרבה לפני שמגיעים לסף הרמה המותרת.

11. ביחס למינונים ולריכוזים של החומרים אליהם נחשף התובע, טוען הצד השלישי, כי התובע לא הוכיח מה היו המינונים, מה הייתה רמת החשיפה; מהי רמת החשיפה שעלולה להיות מסוכנת וכמה זמן עבודה , עם חומר מסוים , יכול לגרום לנזק.

12. הצד השלישי מציין, כי עדות התובע היא עדות יחידה של בעל-דין ויש ליתן לעובדה זו את המשקל הראוי ולזקוף זאת לחובת התובע, כאמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1970 (להלן גם: "פקודת הראיות").

12.1 על כן נדרש בית המשפט לפרט, כאשר הוא פוסק על סמך עדות יחידה, מה הביאו להסתמך עליה בלבד.

12.2 במקרה דנא – סבור הצד השלישי – מדובר בעדות שהייתה מגמתית, לא מדויקת וחסרת כל בסיס ראייתי, בעיקר בכל הנוגע לתנאי העבודה במפעל וביחס לחומרים עמם עבד התובע – ולכן אין לסמוך עליה .

13. לטעמו של הצד השלישי, גם אם ייקבע כי המעביד הפר את הוראות הבטיחות וכי תנאי העבודה במפעל היו לקויים, הרי שלנוכח העובדה כי המפעל נבדק, באופן קבוע ורצוף , ע"י המפקחים מטעם המדינה ; בוצעו בדיקות תקופתיות לעובדים, בוצעו בדיקות תקופתיות ביחס לתנאי העבודה במפעל ובאף אחת מן הבדיקות שבוצעו לא נתגלה ליקוי הקשור, באופן זה או אחר, לרמה גבוהה של חשיפה לחומרים מסוכנים, יש לקבוע כי המעביד לא יכול היה לצפות כי התובע ייחשף לחומרים מסוכנים.

14. לטעמו של הצד השלישי, ביצע המעביד את כל החובות המוטלות עליו, הן ביחס לקיום תנאי עבודה נאותים והן ביחס לבדיקות תקופתיות שאושרו ע"י המפקחים מטעם משרד העבודה:

14.1 מתיק הפיקוח עולה, כי במפעל בוצע פיקוח רציף ויסודי לאורך כל השנים ובאף אחת מן הבדיקות לא צוינו חריגות, או ליקויי בטיחות , במחלקת הלמינציה, הדורשות טיפול או תיקון ולא נמצאו חריגות ברמת החשיפה לחומרים מסוכנים.

14.2 בתיק הפיקוח גם מצוי אישור של רופא תעסוקתי, המאשר כי לא נעשה שימוש בחומרים מסוכנים וכי העבודה מבוצעת בהתאם לדרישות.

14.3 למפקח מטעם המדינה, אכן לא היו הערות ביחס לתנאי העבודה במפעל והוא אף אישר, כי הגורמים במפעל פעלו בהתאם להנחיות שניתנו ע"י הפיקוח ושיתפו שיתוף פעולה מלא.

14.4 המפקח אף אישר, כי המעביד פעל לפנים משורת הדין וביצע בדיקות לעובדים, אותן לא הייתה חובה לבצע.

15. על כן עותר הצד השלישי לקבוע, כי המעביד לא היה מודע ולא יכול היה להיות מודע לכך שקיימת בעיה של חשיפה לחומרים מסוכנים במחלקת הלמינציה – טענה המוכחשת ושלטעמו לא הוכחה.

16. לטענת הצד השלישי, גם המצב בפועל במפעל לא העלה חשד, כי קיימת חשיפה לחומרים מסוכנים במפעל ובמשך עשרות שנים , בהן מועסקים עובדים שונים על אותן מכונות, לא חלה אף אחד מהם , במחלת ריאות.

16.1 אמנם, מר עג'מי עצמו חלה בסרטן ריאות, אולם מומחה אליו פנה קבע, כי אין קשר בין מחלתו לבין חשיפה לחומרים עמם עבד.

17. על כן, גם מבחינה טכנית, לא יכול היה הצד השלישי לצפות את הנזק ולחשוד, כי קיימים ליקויים כלשהם.

18. לעניין הקשר הסיבתי בין מחלת התובע לבין עבודתו במפעל, מצטרף הצד השלישי לטיעוני הנתבעת ומוסיף, כי מתוך שלושת החומרים המפורטים בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אין בראיות שהובאו במשפט כדי לקבוע שהתובע נחשף ל- MDI ואף בחקירה הנגדית ציין התובע, כי איננו יודע מהו החומר האמור.

19. לטעמו של הצד השלישי, יש לקבוע, כי קביעת הקשר הסיבתי, ע"י המומחה מטעם בית המשפט , איננה מבוססת מבחינה עובדתית והיא נסמכת על הנחות עובדתיות שלא הוכחו.

20. ביחס לשאלת הנזק, מצטרף הצד השלישי לטענות הנתבעת, אך מוסיף, כי ביחס לבסיס השכר של התובע, טוען התובע, כי יש לשערך את שכרו לפני הפסקת עבודתו ולפצותו פיצוי המגיע ל- 100% מהפסדיו.

20.1 עפ"י הנתונים המצטברים בתלוש השכר לחודש אפריל 2000, שכרו הממוצע של התובע עמד על 6,577 ₪ ברוטו ולא על 7,500 ₪ כפי שטען;

20.2 מעיון בתלושי השכר עולה, כי חלק נכבד משכרו של התובע שולם עבור שעות נוספות שביצע, אולם מעדותו של מר עג'מי עלה, כי במפעל החדש שונו נוהלי העבודה, העבודה חולקה ל- 3 משמרות ביממה, כך שהעובדים עובדים פחות שעות.

20.3 ממילא, אין אפשרות לטעון, כי שכרו של התובע היה עולה במידה והיה עובר למפעל החדש – ועל כן אין לשערכו.

21. ביחס לתקבולי המל"ל, סבור הצד השלישי, כי יש לנכותם מכל סכום שייפסק למועד פסיקת הפיצוי.

22. על כן עותר הצד השלישי, לדחות את התביעה ואת ההודעה לצד ג', או לחילופין, לדחות את ההודעה לצד ג'.

23. לחילופי חילופין ובאם תתקבלנה טענות התובע, עותר הצד השלישי לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לראשי הנזק להם טוענים הנתבעת והצד השלישי.

24. כמו"כ עותר הצד השלישי לחייב את התובע ו/או הנתבעת בשכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין.

ה. תשובת התובע

1. לטעמו של התובע, מנסה הצד השלישי להיתמם כשהוא טוען, שלא הוכח שהתובע עבד אצלו בתנאים קשים – ואז טוענת המדינה, כי מקום בו המעביד לא התרשל כלפי העובד, איך ייתכן שהמדינה התרשלה בפיקוח וגרמה לנזק ?

2. לטענת התובע, לא ערך המעביד, בשום שלב, בדיקות ניטור סביבתי לחומרים באוויר, הגם שהחוק חייב אותו לעשות כן , מאז שנת 1990, והמפקח מטעם המדינה הורה לו לעשות כן – ובכך התרשל המעביד כלפי התובע , גם בעצם כך שלא בדק האם יש חריגות וחשיפה לחומרים מזיקים, וגם בכך שלא סיפק תנאי עבודה בטוחים וגם גרם לו נזק ראייתי.

3. למעשה – טוען התובע – חלים על נזקיו כללי "הדבר מדבר בעד עצמו", כמשמעותם בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן לתובע אין את הידיעה ולא הייתה לו היכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו לנזקיו המפורטים בכתב התביעה; הנזק נגרם במפעל אשר היה בשליטת המעביד ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה, כי המעביד לא נקט זהירות סבירה ו/או לא פעל כפי שהיה עליו לפעול וכי התרשל ולפיכך – על המעביד הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזקים התרשלות שתחוב עליו בנזיקין.

4. לטעמו של התובע, מקום בו נגרם לו נזק והמומחה מטעם בית המשפט קבע שיש קשר סיבתי בין עבודת התובע לבין נזקיו ולא נחקר על כך, אזי המעביד לא הוכיח ולא הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי בנסיבות המקרה לא התרשל (המעביד הפר גם חובות חקוקות) ולכן הוא חב כלפי התובע.

5. לטעמו של התובע, לא אכפה המדינה ולא פיקחה, כי המעביד יבצע את המוטל עליו להקטנת הסיכונים לעובדים ולמניעת נזקי גוף וכאשר המעביד התרשל כלפי התובע, יש לבחון האם המדינה פיקחה ואכפה את הוראות החוק אצל המעביד – ובמקרה דנן התשובה ברורה.

6. התובע מבקש לקבוע, כי טענת המעביד והמדינה, לפיה לא ידוע האם התובע נחשף לרמות מסוכנות ואסורות דינה להידחות, שכן עובדה היא, לטעמו, שלא ביצעו בדיקות והמדינה לא אכפה זאת.

6.1 לטעמו, אם היו עושים בדיקות והייתה מתגלית חשיפה, היו מטפלים בכך ונזקו של התובע היה נמנע.

7. לעניין חלוקת האחריות, מפנה התובע לפסיקה במסגרתה נקבע שיעור אחריותה של המדינה ל- 40% ובמקרה אחר – 45% , בגין אי פיקוח ואכיפה.

8. אשר לניכוי המס משכרו, הנדרש ע"י הנתבעת לצורך קביעת בסיס השכר, טוען התובע, כי מדובר בתביעה מכוח פקודת הנזיקין ולכן אין לנכות מס הכנסה משכרו והפיצוי מחושב לפי השכר ברוטו של הנפגע.

9. אשר לטענת המדינה בדבר אי-זכאותו של התובע לפיצוי בשיעור 25% מסך הנזק שייפסק כנגד המדינה, מפנה התובע לפסיקה של בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, שם נדחתה טענה דומה מטעם המדינה.

10. לעניין חסימת זכות השיבוב של המל"ל מתביעת המדינה, בתיקון 102, טוען התובע , כי זכות השיבוב קמה למל"ל ברגע שהוא קובע נכות וקשר סיבתי ומשלם גמלאות , ללא כל קשר לתביעת הנפגע והוא יכול להגיש תביעה כנגד המזיק, מקום בו הוא משלם גמלאות לניזוק, גם אם הניזוק עצמו לא הגיש תביעה ולא קיבל כל פיצוי מן המזיק – בבחינת תביעה עצמאית , שבמקרה דנן התיישנה.

ו. הקשר הסיבתי בין הנכות הרפואית לבין תנאי העבודה

1. אין חילוקי דעות, בין המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, בדבר קיומה של נכות רפואית ל תובע: הפרופ' אברהם אלירז קובע, כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 60% עפ"י סעיף 5(1)ד לתקנות הביטוח הלאומי והפרופ' מרדכי קרמר מאמץ את שיעור אחוזי הנכות שנקבעו לתובע במל"ל, ,50% וסבור, כי אם היה מכיר בקשר בין תנאי העבודה למחלה, היה גם מפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי במלואה, כפי שעשה זאת המל"ל.

2. המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, חלוקים בשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של התובע אצל המעביד – לבין מחלתו של התובע, כאשר המומחה הרפואי מטעם הנתבעת שולל קיומו של קשר כזה מכל וכל, כמפורט לעיל.

2.1 לטעמו של הפרופ' קרמר "מחלת החולה, התובע, היא ברונכיקטזיות – התרחבות של הסימפונות עם יצירת כיסים מוגלתיים בתוכם וזיהומים חוזרים עקב כך... המחלה הזו איננה נגרמת על ידי חומרים גם אם נחשפים אליהם 24 שעות ביממה" (עמ' 33 לפרוט', ש' 30 – 33).

3. כאמור, לנוכח הפערים הניכרים בין חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, בעיקר ביחס לקשר הסיבתי, מינה בית המשפט, כמומחה מטעמו, את המומחה למחלות ריאה ורפואה פנימית, הד"ר יואל גרייף, המנהל את מכון הריאות בבית החולים לניאדו בנתניה.

4. כאמור קבע המומחה, בסיכום חוות דעתו כדלהלן:

4.1 החשיפה ל- MDI הביאה להתפתחות אסטמה תעסוקתית קשה ו- COPD – במובן של גרימה.

4.2 קרוב לוודאי שהאסטמה הקשה והחשיפה לחומרים מגרים (IRRITANTS) בעת עבודתו, הביאה לביטוי קליני של ברונכיאקטזיות קיימות – במובן של החמרה.

5. בתשובה לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, קבע המומחה, כי האסטמה התעסוקתית מתאימה ל- 60% נכות וכך גם החמרת הברונכיאקטזיות – וביחד קבע לתובע 84% נכות רפואית, עם המלצה לשקול הפעלתה של תקנה 15.

6. הד"ר גרייף לא שינה קביעותיו גם בתשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו מטעם הצד השלישי.

7. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט אודות חוות דעתו והמשמעות האופרטיבית של הימנעות מחקירה היא, כזכור, הסכמה לאמור בחוות דעתו.

8. אמנם, ב"כ הצדדים מבקשים, בסיכומיהם, להעדיף ולאמץ – כל אחד – את ממצאי ומסקנות המומחה הרפואי מטעמו, אולם לא אחת נקבע בפסיקה, כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ את ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד – שקי לת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט, אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חב' יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', פד"י תק-על 90(2) 532, 553).

9. בע"א 402/85 רחל מרקוביץ ואח' נ' עיריית ראשון לציון (פד"י מ"א (1), 133, 139 – 140) נקבע, בין היתר, כי "...מינוי מטעם בית המשפט של המומחה, הוא נוהג רצוי שיש לעודדו... הצדדים רשאים לדרוש הבהרות מן העד כאמור בתקנה הרלבנטית ואף לחקור אותו כפי שעולה מפקודת הראיות... אולם יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת. גם יכולתם להסתמך על דברי המומחים שלהם מצטמצמת, כי בפני בית המשפט מצויה חוות דעת של מי שמונה על ידיו, היינו של מי שאינו מייצג צד בדיון...".

10. ההלכה היא, כי מסקנות המומחה אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט ומלאכת הסקת המסקנות החורצת את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מסורה באופן בלעדי לבית משפט אשר מכריע א ילו דברים לקבל ואילו לדחות, כולל בשאלות רפואיות (ע"א 409/84 מ.י. נ' עו"ד ד"ר שגב ואח', פד"י מ(3 706; קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 557 – 561.

10.1 אלא, שבשורת פסקי דין גם נקבע, כמו למשל בע"א 7991/96 מוחמד אלקבהא ואח' נ' קוטייבה כנעאן ואח', תק-על 2000(1) 181, כי ההנחה היא שמומחה המתמנה ע"י בית המשפט פועל בהגינות ובתום לב ובד"כ חוות דעתו מתקבלת.

11. הכלל שנשתרש בפסיקה, לעניין סטייה מחוות דעת מומחה שמינה בית המשפט הוא, כאמור,שיש לקבל חוות דעת של מומחה בתחום בו מונה, אלא אם ישנם נימוקים כבדי משקל המחייבים סטייה מחוות דעתו של המומחה.

12. לא מצאתי נימוקים, בוודאי לא כבדי משקל, שלא לקבל במלואה את חוות דעתו של המומחה, הד"ר גרייף, אשר ב"כ הצדדים נמנעו מלזמנו לחקירה עליה, וזאת לאחר ששמעתי את חקירותיהם של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים.

13. המומחה, אמנם, הסתמך על דברי התובע ביחס לסוגי החומרים להם נחשף התובע במהלך עבודתו, אולם בחומר הראיות קיימות ראיות המאמתות טענותיו של התובע לגבי זהות החומרים ותנאי העבודה.

13.1 כך נכתב, למשל, בכרטיס המרפאה של המעביד, לאחר ביקור הרופאה המחוזית מיום 10.3.97: "...בביקור במפעל במחלקת דפוס יש רעש וריחות של מדללים ממשפחת הפרופנולים. משתמשים באתיל אצטט ומתיל אטיל קטון לניקוי. ישנם (כך!) קופסאות פחים לא מכוסים ומהם ריח חריף. קיים רעש חזק והעובדים עבדו ללא אוזניות או אמצעי מיגון אחרים...".

13.2 בביקור יזום, שנערך ע"י ד"ר כהנא, מיום 9.12.98, נרשם, באותו כרטיס רפואי, כי "ביקשנו ממנהל כוח אדם לבצע ניטור סביבתי ולהעביר אלינו את המסקנה" ובהמשך: "...קיים ריח לא נעים ליד מכונות דבק בעיקר ליד המכונה הגדולה".

13.3 בנספח ט' לת/3, מצוי מכתב, מיום 25.11.93, של הצד השלישי, אל המחלקה התעסוקתית, המפרט את הכימיקלים שבשימוש המפעל ונספחים אליו דפי נתוני בטיחות לחומרים שונים, על דפים של א. גליס ובניו בע"מ ו כימ עץ, מתאריך 11.9.87 ובמסגרתם מידע על חומרים כגון: איזופרופנול, אתיל אצטט, מתיל אטיל-קטון (MEK) ואח' , עם פירוט גורמי סיכון, רעילות, אמצעי ניטרול במקרה של הרעלה ועוד.

13.4 בדו"ח הניטור הסביבתי, שנערך בשנת 2002 (נספח י' לת/3), נבדקו במחלקת הלמינציה (עמ' 3) ופורטו חומרים שנעשה בהם שימוש במפעל, והחומרים שנבדקו הם: MDI, אתיל אצטט, MEK, ופרופנול. הדברים אכן פורטו גם במסגרת חוות דעתו של המומחה.

13.5 למעשה, הודה גם עד הצד השלישי, מנהל מחלקת הלמינציה אצל המעביד, מר עג'מי, כי התובע השתמש לצורך ניקוי המכונה משיירי הדבק, בסולבנט "מתיל אצטט".

13.6 עוד סיפר מר עג'מי (עמ' 86 לפרוט', ש' 10 – 38), כי באותו אולם היו ממוקמות גם שתי המכונות עם סולבנט-בייס (מדללים), שבהן היו מכינים, במהלך היום, דבק עם מדלל והן הפיצו ריח חריף עוד יותר מן המכונה ללא מד ללים והעובדים היו עובדים שם 12 שעות ביום, בעוד כיום עובדים כבר ב- 3 משמרות וממילא הן קצרות יותר.

13.7 וכך השיב לשאלות בית המשפט בנדון (עמ' 86): "לשאלת בית המשפט אם לא היו גם ריחות שהיה צורך להפיג אותם, אני אומר שאם אתה בא מבחוץ, אתה מרגיש את הריח. כשאתה בפנים אתה כבר לא מרגיש. אתה חי עם זה... לשאלת בית המשפט האם אותן מכונות עם מדללים הפיצו ריח חריף יותר מן המכונה ללא מדללים אני אומר שבוודאי, אבל לא ריח ברמות גבוהות. זה לא משהו שלא נסבל. אנשים עבדו שם 12 שעות ביום".

13.8 במהלך הביקור היזום שנערך ע"י הד"ר כהנא ואחות אסתר במפעל, ביום 9.12.98, נרשם, בעקבות פגישה עם מנהל כוח האדם דאז, מר זאב גלידאי, כי "עובדים בד"כ במשמרת אחת ארוכה משעה 07:00 – 20:00. לעתים רחוקות עובדים גם בלילה" , דהיינו: משמרת של 13 שעות ולעתים אף בלילה ".

14. למעשה, גם המומחה הרפואי מטעם הצד השלישי, הפרופ' קרמר, איננו חולק על העובדה, שהתובע נחשף לחומרים כימים שונים, אך תוהה אם מחלתו נובעת מאותה חשיפה (עמ' 33 לפרוט'): "לא חלקתי על העובדה שהייתה חשיפה לחומרים – אמר הפרופ' קרמר – השאלה היא מהי מחלתו של החולה והאם היא קשורה לאותה חשיפה".

14.1 כמפורט לעיל, סבור הפרופ' קרמר, כי המחלה איננה קשורה לאותה חשיפה.

14.2 אלא, שבחוות דעתו של הפרופ' קרמר נכתב, שהיא מבוססת על ראיון ובדיקה של התובע, אבל לא פורטו ממצאי בדיקה.

14.3 עוד מאשר הפרופ' קרמר, כי במחלת השחפת – אחת מהשערותיו לגבי מחלתו הנוכחית של התובע מן העבר הבלתי ידוע מחו"ל – הפגיעה היא בד"כ באונות העליונות, בעוד שהפגיעה אצל התובע היא באונות התחתונות.

15. כאמור, הוכרה מחלתו של התובע ע"י המל"ל ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור 75%, לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה (נספחים ז1 – ז3 לתצהיר התובע ת/2).

ז. הנכות התפקודית

1. נכות תפקודית של נפגע תלויה בנסיבות רבות ובין השאר: בגילו, אופי עבודתו, מצבו הרפואי לפני הפגיעה, היכולת להתרגל למצב החדש, מצב שוק התעסוקה ועוד.

2. על הקשר בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפסד כושר ההשתכרות נקבע, בין היתר, בפסק הדין בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 800 – 801: "...הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי...".

3. התובע פוטר מעבודתו ע"י המעביד, כיוון שעפ"י אישור רופא תעסוקתי, הוא איננו מסוגל לעבוד בחומרים עמם עובדים במח' למינציה (נספח ה' לתצהיר התובע, ת/2).

4. הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל אימצה את קביעת הוועדה הרפואית של מחלקת נכות כללית, לפיה נקבעה לתובע דרגת אי-כושר לעבוד בשיעור 100% (נספח ז2 לת/2) והפעילה את תקנה 15 במלואה.

5. גם הפרופ' קרמר הודה, כי "תפקודי הריאה שלו מראים חסימה קשה... אני לא הייתי ממליץ לחולה כזה לעבוד במקומות כאלה... וכי הפגיעה התפקודית התעסוקתית שלו עקב מחלת הריאות הקשה היא בין בינונית לקשה" (עמ' 34 לפרוט', ש' 1- 8).

6. גם הוא הסכים, כי "בהנחה שזה נגרם כתוצאה מן העבודה, אז הייתי מפעיל את תקנה 15 במלואה, בהחלט" (עמ' 34, ש' 19 – 20).

7. למעשה אין הנתבעת והצד השלישי מתייחסים בסיכומיהם ישירות לסוגיית הנכות התפקודית של התובע.

8. בנסיבות אלה, בהתחשב בסוג הפגיעה, בגילו של התובע בעת פיטוריו, 59, בעובדה שאיננו בעל השכלה אקדמית או בעל מקצוע אחר נדרש בארץ, ובמסקנות הוועדות הרפואיות השונות של המל"ל, נחה דעתי, כי נכותו התפקודית של התובע, כתוצאה ממחלתו, היא בשיעור 100%.

ח. הדבר מדבר בעד עצמו

1. בסיכומי תשובתו של התובע ,טוען הוא, כאמור, כי על נזקיו חלים כללי "הדבר מדבר בעד עצמו", שכן אין לו ידיעה וגם לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הסיבות שגרמו לנזקיו; הנזק נגרם במפעל אשר היה בשליטת המעביד ואירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה, כי המעביד לא נקט זהירות סבירה ו/או לא פעל כפי שהיה עליו לפעול וכי התרשל, ולפיכך על המעביד הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לנזקים התרשלות שיחוב עליה בנזיקין.

2. סבורני, כי ב"כ התובע נתפס לכלל טעות, כאשר התובע מציג גרסה מפורטת וברורה בדבר הגורם למחלתו והצגת גרסה מפורטת, כאמור איננה מתיישבת עם הלכת הדוקטרינה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

3. אכן, שלושה תנאים נחוצים לצורך החלת הדוקטרינה, כפי שפירט התובע בסיכומי תשובתו, אולם התנאי הראשון דורש קיומה של עמימות עובדתית, מקום שתובע איננו יודע מהי ההתרחשות שגרמה לפגיעה בו.

4. ברע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות (1972) בע"מ, נקבע, בין היתר, כי "אחד מתנאיו המצטברים של כלל 'הדבר מדבר בעד עצמו', הוא 'עמימות ראייתית'". די באי התקיימות תנאי אחד מתנאיו המצטברים של הכלל, כדי לשלול התקיימותו של הכלל כולו.

5. בנסיבות אלה, אין מקום להחיל את הדוקטרינה על נסיבות המקרה ונטל השכנוע מוטל על התובע.

ט. אחריות הצדדים

אחריות התובע

1. לדברי התובע ,הוא נהג להשתמש באמצעי המיגון שסופקו לו ע"י המעביד – משקפיים ומסיכה - בדרך שהשתמשו בהם גם האחרים, אך הבהיר:
"...על המכונה בדרך כלל היו תלויים משקפיים ומין תחבושת כדי לסגור את הפנים, אבל זה לא נתן כלום.
ש. היית משתמש בה במסכה הזו?
ת. שמתי, אבל בכל מקרה זה מעביר חומרים. איזשהו אמצעי הגנה מיוחדים – לא היו.
ש. האם שמת מסיכה כל פעם?
ת. כמובן.
ש. את המסיכה היית שם כשהיית צריך לנקות או כל היום?
ת. כשהייתי שוטף חלקים היה לי שם מחסן קטן. בתוך המחסן עמדה אמבטיה ובתוך
האמבטיה – מק. יש מכסה, אתה שם חלק מהמכונה וסוגר את המכסה. כשפותחים
אותו ומתחיל להוריד דבק וכל מה שנשאר, אז תוך דקה או שתיים או שלוש דבר שוב
קשיח. בגלל זה האמבטיה הייתה פתוחה, אחרת אי אפשר לעבוד ואז אתה נושם את
ה"מק" הזה ויש לך דמעות בעיניים.
ש. בשלב הזה היית שם את המסיכה?
ת. לא עובדים עם מסיכה. את המסיכה שמתי כשהייתי הולך לשם לשטוף... הייתי אמור
לבצע את העבודה שלי. כשאתה שוטף הכל ואת החלקים – כמובן שאתה במסכה.
כשאתה ליד המכונה – אתה בלי מסכה. אף אחד לא ישב ליד המכונה עם מסכה..." (עמ'
49, ש' 41 עד עמ' 50 ש' 11).

2. לא הובאה, במהלך המשפט, כל ראיה להתרשלות התובע בכל הנוגע לשימוש במיגון שסופק לעובדים, גם לא בדבריו של מר עג'מי, ולדברי התובע, הוא לא הודרך מעולם ולא בוצעו במפעל הדרכות לגבי בטיחות (עמ' 50 לפרוט', - ש' 32 – 35).

2.1 ואכן, בתיק הבטיחות של הצד השלישי (נספח "ג" לתיק המוצגים מטעמו), אין פנקס הדרכה של התובע.

3. בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס אחריות כלשהי לתובע, או רשלנות תורמת למחלה, מה גם, שכמפורט להלן, קבעה הפסיקה לא אחת, כי מעביד חב חובת זהירות נרחבת לעובדיו ומהותה של חובה זו היא, בין היתר, בדאגה לשיטות עבודה בטוחות ופיקוח יעיל על אכיפתן (ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם סימון, פד"י ל"ה (2) 209, 224; ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מ"ז (3) 225).

אחריות הצד השלישי – המעביד

4. אין חולק על כך, כי הוכחת רשלנות מטעם הנתבעת – המדינה , מותנית בהוכחת התרשלות מטעם המעביד כלפי העובד – התובע וככל שלא קיימת , או לא תוכח , אחריות המעביד כלפי התובע, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הפיקוח שבוצע (או לא בוצע) בידי המדינה במפעל הצד השלישי, לבין נזקיו של התובע והיטיב כאמור לנסח זאת ב"כ התובע בישיבה הראשונה: "אין ספק שאם אין אחריות של המעביד, לא יכולה לקום אחריות של המדינה. אם המעביד לא התרשל, קל וחומר שהמדינה לא התרשלה" (עמ' 1 לפרוט', ש' 36 – 37).

5. בנסיבות אלה, ראוי לבחון תחילה את מידת אחריותו של המעביד לנזקים שנגרמו לתובע – ומדובר בבחינה, הן מן הפן האזרחי (התרשלות) והן מן הפן הפלילי (הפרת חובות חקוקות).

6. כאמור, הלכה פסוקה היא, כי מעביד חב חובת זהירות לעובדיו והיא כוללת בחובה דאגה לשיטות עבודה בטוחות ופיקוח יעיל על אכיפתן (ע"א 707/79 וע"א 663/88 הנ"ל).

7. בית המשפט העליון אימץ את החובה המשולשת המוטלת על מעביד בפסיקה האנגלית: חובת הדאגה לצוות עובדים מיומן, לחומרים ראויים ולשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל עליה. חובה משולשת זו, היא בעצם תרגום חובתו הכללית של המעביד לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע העמדת עובדיו בסכנה שלא לצורך (ע"פ 478/72 מאיר פנקס נ' מד"י, פד"י כ"ז (2) 617, 622 – 623).

7.1 במסגרת זו, על המעביד לספק לעובד כלי עבודה ושיטות עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, להדריכו כיצד להשתמש בהם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים.

8. יתרה מכך, הפסיקה קבעה, שעל מעביד לקחת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אפילו הוזהר מלכתחילה מפני הסיכונים.

9. הפסיקה אף הרחיקה לכת וקבעה, כי על מעביד מוטלת החובה להגן על עובדיו אפילו מטעויותיהם שלהם, טעויות אנוש – כמובן עם מרווח בטחון סביר (ע"א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ' מרכבים מפעלי מתכת בע"מ, פד"י כ"ח (1) 429; ע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פד"י מ"ב (1) 153; ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה, נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י מ"ו (1) 712).

10. אחריות מעביד לעובד נקבעה גם בפן הפלילי, בשורת חיקוקים וחיקוקי משנה, שלשניים מהם הפנו בעיקר ב"כ הצדדים:

א. פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל – 1970, על תקנותיה ובעיקר פרק ג' סימני ם א' וב';

ב. חוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד (שעיקרו אמנם שירות הפיקוח, כמפורט להלן).

11. הפרת הוראות הבטיחות, הוראות החיקוקים או חיקוקי המשנה – מהווה היפר חובה חקוקה, מן הפן הפלילי.

12. אחריותם של המעביד או של המדינה לנזקיו של התובע, בפן האזרחי, יכולה להיקבע עפ"י תורת הרשלנות, לפיה, בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות, מתעוררות 3 שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז (1) 113):

א. האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק?
ב. האם הפר את אותה חובת זהירות ?
ג. האם נגרם נזק והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק?

12.1 לקשר הסיבתי שתי פנים:

12.1.1 קשר סיבתי – עובדתי;

12.1.2 קשר סיבתי – משפטי – ולזה , האחרון , הוכ רו שלושה מבחנים: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.

12.2 התשובה לשאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הציפיות, הכולל בחובו שני היבטים:

12.2.1 ההיבט העקרוני ובו ניתנת תשובה לשאלה: האם, ביחס לסיכון מסוים, קיימת חובת זהירות מושגית?

12.2.2 ההיבט הקונקרטי (ספציפי) ובו ניתנת תשובה לשאלה: האם, ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות קונקרטית?

12.3 קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע עפ"י מבחן הציפיות והמבחן הוא: האם אדם סביר "צריך היה" לצפות את התרחשות הנזק.

12.4 גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת עפ"י מבחן הציפיות.

12.5 השאלה הראשונה הנשאלת היא, האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק ("צפיות טכנית"). אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, אין חובת זהירות.

12.6 אם התשובה היא חיובית, נשאלת שאלה שניה: האם צריך היה לצפות את התרחשות הנזק , כעניין שבמדיניות ("ציפיות נורמטיבית").

13. לעניין הציפיות הטכנית, לגבי שני סוגי חובת הזהירות, נפסק, כי "הציפיות הנדרשת אינה 'ראיית נולד' מדויקת של כל פרטי העניין, אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר ואח', פד"י י"ח (4) 701, 712).

13.1 עוד נפסק, כי במקום שהנזק הוא צפוי (כעניין טכני), חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה, חרף יכולת הצפייה (עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט (1) 113).

14. פקודת הבטיחות בעבודה התש"ל – 1970 (להלן גם: "הפקודה") מטילה, בסעיף 219 שבה, את האחריות לכל הפרה במפעל או בקשר למפעל, של הוראות הפקודה או תקנה, לפיה – על תופש המפעל:
"219 (א) על כל הפרה, במפעל או בקשר למפעל, של הוראות פקודה זו או תקנה לפיה, יהיה תופש המפעל – או בעל המפעל, אם האחריות להפרה מוטלת עליו בפקודה זו, או לפיה – אשם בעבירה, בכפוף לנאמר להלן: ..."

14.1 אין חולק על כך כי הצד השלישי הוא תופש המפעל או בעל המפעל.

15. סעיף 27 לפקודה, מחייב, לדוגמא, נקיטת אמצעים יעילים ונאותים למנוע "נזקים של אדים, אבק וזוהמה אחרת העלולים להזיק לבריאות והמתהווים תוך כדי תהליך או עבודה המבוצעים במפעל".

16. סעיף 154 לפקודה, למשל, מטיל חובות הגנה על עובדים, בין היתר, מפני אדים או זיהום אחר שמחמת מהותם וכמותם עלולים הם לפגוע בעובדים.

17. יחד עם זאת, היא כוללת גם חובות המוטלות על המדינה, כגון: סימן ו' לפרק ב' שעניינו: השגחה רפואית על עובדים.

18. משאימצתי את ממצאי ומסקנות חוות דעת המומחה, בדבר אופי מחלתו של התובע והקשר הסיבתי בינה לבין תנאי עבודתו במפעל , ולאור הראיות שהובאו, לרבות עדויות התובע ומר עג'מי לגבי סוגי החומרים, עמם עבדו במפעל , ובמחלקת למינציה, הריחות החריפים, תנאי העבודה ושעות העבודה המרובות, כמו גם טיב אמצעי המיגון שסופקו לתובע ומידת הפיקוח בתוך המפעל – המסקנה היא, כי המפעל הפר חובות חקוקות שהיו מוטלות עליו ואחראי, בפן הפלילי, למחלתו של התובע.

18.1 באותם מקרים, בהם היו פערים בין גרסת התובע לגרסתו של עד הצד שלישי, מר עג'מי, בכל הנוגע לאופן עבודתו של התובע, תנאי העבודה, סוגי החומרים עמם עבד וכיו"ב, העדפתי את גרסת התובע.

18.2 ממילא הודה מר עג'מי, שבעקבות מחלתו, זכרונו בוגד בו.

19. אשר לפן האזרחי, אין ספק, שלמעביד חובת זהירות כלפי העובד והוא הפר אותה.

19.1 התשובה לשאלת קיומה של חובת הזהירות מצויה, כאמור, במבחן הציפיות, שעל פיו נקבעת הן חובת הזהירות המושגית והן חובת הזהירות הקונקרטית.

19.2 אין ספק, כי לצד השלישי, המעביד – חובת זהירות מושגית כלפי העובדים במסגרת המפעל, שעפ"י הפסיקה, לרבות זו שצוטטה לעיל, הוא חב בחובת זהירות כלפי עובדיו, חייב לדאוג לשיטות עבודה בטוחות, הגנות מתאימות ופיקוח יעיל על אכיפתן.

19.3 המעביד אמור היה לצפות, כ"אדם סביר", כי שימוש בחומרים כימיים עלול לפגוע בבריאות העובדים. למעשה, הוא הוכיח זאת גם בפועל, כשפיקח על סוגי החומרים עמם עבדו, מידת הרעילות שלהם – כמפורט לעיל.

19.4 אלא, שלטעמי אמור היה המעביד לצפות, גם באופן קונקרטי, את הנזק שעלול להיגרם לתובע, אשר עבד בסביבה שבה הפיצו החומרים ריחות חריפים, עם חומרים רעילים או לפחות בעלי פוטנציאל של רעילות, במשמרות ארוכות של 11 או 12 שעות ביממה ולעתים אף למעלה מזה.

20. משנקבע כי נגרם נזק – יש לבחון את הקשר הסיבתי בינו לבין הפרת החובה:

20.1 הקשר הסיבתי עובדתי הוא ברור וגם הוא נקבע בחוות דעתו של המומחה וגם בהחלטת המל"ל שהכיר במחלה ככזו שנגרמה במהלך ובגין תנאי העבודה.

20.2 אשר לקשר הסיבתי המשפטי, לא נותר בי ספק, כי "אדם סביר". אמור היה לצפות נזק של חומרים כימיים – לעובדים בהם ובמחיצתם.

21. גם כעניין שבמדיניות אמור היה המעביד לצפות את הנזק שעלול להיגרם למי מעובדיו כתוצאה מתנאי העבודה דלעיל , וזאת מרוח היותם נתונים למרותו, כפופים להוראותיו ואחריותו לבריאותם ולשלמות גופם.

22. לא נותר, איפוא, ספק בדבר אחריותו הישירה והמלאה של המעביד, צד ג', בנסיבות שתוארו ועפ"י קביעת המומחה, למחלתו ולנזקיו של התובע.

אחריותה של המדינה

23. נותר, איפוא, לבחון, האם קיימת ומה מידת אחריותה של המדינה – הנתבעת לנזקיו אלו של התובע.

24. כאמור, גם הפקודה איננה מתעלמת מקיומו של הפיקוח המבוצע ע"י אגף הפיקוח על העבודה וכפי שמציינת הנתבעת בסיכומיה, במספר סעיפים, מוזכר תפקידו של המפקח.

25. אולם, עיקר המחויבויות המוטלות על המדינה, מפורטות בחוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד – 1954 (להלן ולעיל גם: "החוק").

26. סעיף 1 לחוק קובע הקמת שירות פיקוח על העבודה ותפקידיו:

"...(1) לפקח על קיום כל חיקוק שביצועו בידי שר העבודה והשר הטיל על השירות... את
הפיקוח על קיומו;
(2) לפקח על הבטיחות בעבודה (להלן – בטיחות), על הגיהות המקצועית (להלן –
גיהות) ועל הרווחה במקומות שבהם עובדים בני אדם לצרכי עסק או משלח-יד או
במקומות המיועדים לכך, ולהדריך באלה את העובדים ואת המעבידים;
(3) למלא כל תפקיד אחר שיטיל עליו שר העבודה בשטח הבטיחות, הגיהות, הרווחה
וסידורי העבודה".

27. החוק מפרט את מנגנון השירות (סעיף 2), מעניק סמכויות נרחבות למפקח העבודה (סעיף 3) ובין היתר:
"...(1) להיכנס בכל עת לכל מקום שיש לו יסוד להניח כי מועבדים בו בני אדם, או שהם
עומדים להיות מועבדים בו, או נעשית בו עבודה לצרכי עסק או משלח-יד (להלן
בפרק זה – מקום עבודה).
(2) לבדוק במקום עבודה את סדרי העבודה ואת סידורי הבטיחות, הגיהות והרווחה,
ובין השאר גם את המתקנים, המכונות, הציוד ותהליכי העבודה;
.
.
.
(4) לחקור – בין לבדו ובין בפני אדם אחר – בכל עניין שהוא מתפקידי השירות, כל
אדם הנמצא במקום עבודה וכל אדם שיש למפקח יסוד להניח שהוא עובד או עבד
במקום עבודה...
(5) לבדוק כל פנקס, תעודה, דין וחשבון או מסמך אחר שניהולם, קיומם או הגשמתם
היא חובה על פי חיקוק שביצועו בידי שר העבודה ולהעתיק מהם...".

28. סעיף 5 לחוק, מסמיך את מפקח העבודה, באם הוא סבור כי שלומם או בריאותם של בני אדם העובדים במקום עבודה נתון בסכנה מחמת העבודה או תהליכה... או מכל סיבה אחרת, רשאי הוא להביא מומחה מקצועי לאותו מקום על מנת שיעשה בפניו את הבדיקות.

29. סעיף 6 לחוק, מסמיך את מפקח העבודה להוציא צווי בטיחות, במקרים בהם יש סכנה לשלום או לבריאות אדם, או כי תהליך מסוים מסכן את בריאותו, האוסרים את הפעילות המסכנת או מחייבים לנקוט באמצעים.

29.1 סעיף 8 מסמיך את מפקח העבודה להשתמש בכוח, בעזרת המשטרה, במידה הדרושה לביצוע הצו.

30. סעיף 8א' לחוק, מסמיך את מפקח העבודה להוציא צווי שיפור המחייבים את המחזיק במקום העבודה , לנקוט בצעדים המפורטים בצו .

31. סעיף 8ד' לחוק, מחייב את המחזיק במקום העבודה, להכין תכנית בטיחות של מקום העבודה, למסור העתק ממנה למפקח העבודה ומפקח העבודה רשאי לדרוש הכנת תכנית מתוקנת או חדשה אם מצא בה ליקויים.

32. פרק שני לחוק, מחייב את המפעל להקים וועדות בטיחות – וגם הן נתונות לפיקוח שוטף של מפקח העבודה ואמור להתקיים קשר ישיר בין וועדת הבטיחות לבין מפקח העבודה (סעיף 15 לחוק).

33. במסגרת החוק, הוקם גם מוסד לבטיחות ולגיהות, שמטרתו לקדם את תנאי הבטיחות בעבודה והגיהות המקצועית, האמור, בין היתר, לסייע לשירות הפיקוח בפעולותיו (סעיף 27(4) לחוק).

34. לאור הוראות החוק הנ"ל, שהן ברורות וחד-משמעיות, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת, לפיה הטיל המחוקק על המדינה את החובה לפקח על הבטיחות בעבודה, אך פיקוח איננו ביצוע ולכן נטל השמירה על בטיחות מוטל אך ורק על תופש המפעל או המעביד.

34.1 אמנם, אין בחוק כדי לפטור את המעביד מכל חובה המוטלת עליו מכוח הפקודה, אבל אין פירושו של דבר, שהמדינה יכולה להתנער מאחריותה בכל הנוגע לשמירה על הבטיחות.

35. מפקח העבודה, מר ספרו, אישר במהלך חקירתו, כי "בדיקת ניטור סביבתי מיועדת לגילוי ערכים של חשיפה לגורמים מזיקים" וכי תקנות הבטיחות בעבודה , המחייבות ביצוע בדיקות, כאמור, הן בתוקף משנת 1990 (עמ' 63 לפרוט', ש' 27 – 31).

36. עוד אישר, כי משנת 1990 ועד לשנת 2002, לא בוצעה בדיקה כזו במפעל (עמ' 63 – ש' 32 – 39).

37. במילים אחרות, מאז נכנסו התקנות לתוקף ובמשך כ- 12 שנה (!), לרבות שנות עבודתו של התובע במפעל, לא בוצעו בדיקות ניטור.

37.1 למותר לציין, כי בבדיקה הראשונה, שבוצעה בשנת 2002, כבר במפעל החדש, אכן נתגלתה חריגה דווקא במחלקת הלמינציה (נספח "י" לת/3 – עמ' 15, 71, 73), כאשר מדובר במפעל החדש, שבו לא הספיק התובע כמעט לעבוד ושאותו מכנה מנהל מח' הלמינציה במפעל, מר עג'מי, בכינוי "ליגה אחרת" (עמ' 92 – ש' 17 – 19).

38. מעיון בדו"ח ביקור של מפקח העבודה במפעל (מוצג א1 למוצגי הנתבעת), עולה, כי ביום 25.3.96 הוא ביקר במפעל ובין היתר, "הסברתי על בדיקות סביבתיות, עדכון תכנית בטיחות, הדרכת עובדים...".

39. בדו"ח ביקור המפקח מיום 3.4.96 נכתב, בין היתר, כי "יש להסדיר בדיקה סביבתית ביצוע ע"י מעבדה מוסמכת" .

40. המפקח מפנה, בין היתר, לרישום זה בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית נ/1, בציינו, כי "נושא ביצוע בדיקה סביבתית הוזכר על ידי, במישרין או בעקיפין, במספר ביקורי פיקוח במפעל ובמכתבים שנשלחו אליהם והיה ידוע היטב למפעל גליס".

41. כאשר נשאל, כיצד הוא מסביר שלמרות כל זאת לא בוצעה בדיקה סביבתית עד שנת 2002, נתן המפקח הקדמה ארוכה ובסיומה הפתיע:
"על סמך הידע והניסיון שלי בתחום הזה, כולל נתונים סטטיסטיים לגבי חריגות בחומרים הללו, לא מצאתי לנכון להקפיד ולדרוש בתוקף את הביצוע המיידי של הבדיקה, במיוחד שבשנים הללו אני יודע שלהזמין בדיקה זה ארך חודשים רבים" (מעמ' 63 ש' 40 עד עמ' 65 ש' 2).

42. מדברי המפקח, שניסה אולי להפחית מאחריותו למחדל – עולה גם התרשלות של הגהותנים:
"...כפי שאני רואה מהתיק – המשיך המפקח – הזמנתי את הגהותנים שלנו לבקר שם במפעל ואני רואה שהם, עם דעתם הרחבה בנושא גהות, לא מצאו לנכון אפילו להתייחס לזה" (עמ' 65, ש' 2 – 4).

43. "לא הייתה נחיצות גדולה של הבדיקה הזו – טען לפתע המפקח – מסתבר שזה היה בגדר המלצה יותר".

43.1 כאשר נשאל ע"י בית המשפט מדוע, אם כן, כתב זאת בדו"ח הביקור שלו, השיב:
"אני משיב שגם מהלשון שכתבתי בעמוד א3, יש להסדיר בדיקה סביבתית, אני מזהה שלא הייתה בכוונתי דרישה מוחלטת, כי אז הייתי כותב: 'יש לבצע', או 'יש לערוך'.
כאשר שואל אותו בית המשפט מה הבדל בין 'יש לבצע', 'יש לערוך' או 'יש להסדיר', אני משיב שאני מכיר את הניסוח של עצמי. היום אולי הייתי אומר את זה בעל-פה וממליץ לערוך את הבדיקה ולו כדי להתכונן לבאות בלבד...יש הבדל בין דרישה מוחלטת 'יש לערוך בדיקה' לבין הדרכה ש'טוב שתעשו בדיקה'. היום, כשהכל ממוחשב, ויוצאת דרישה בנוסח קבוע, בוודאי שאני לא אכתוב כך, אבל אז, בטרם עידן המחשב, אני יכולתי לבחור את הניסוח ואני מזהה היום מתוך הניסוח, שאני לא מצאתי אז ליקוי מוחלט, המצריך דרישה מוחלטת" (עמ' 63, ש' 12 – 31).

44. גם אם היה מקום לקבל את ההסבר התמוה של המפקח, לאי אכיפת הוראות התקנות, המבוסס על פרשנות ניסוחים לאחר 14 שנה (!), לא היה בכך כדי להפחית מרשלנותו, שכן היום ברור, לאור ממצאי ומסקנות חוות דעת המומחה, שהקפדה על אכיפת הוראת התקנות לביצוע בדיקת ניטור סביבתי, הייתה מונעת את חלק מחלתו של התובע, הקשור לתנאי עבודתו אצל המעביד ולא היה מקום להקל עם המעביד ולהתעלם, במשך 12 שנה מחובתו לבצע בדיקות כאמור.

45. מחדל זה מתחדד, לנוכח דרישתה של הרופאה התעסוקתית מטעם קופת החולים הכללית, בתום ביקורה היזום במפעל מיום 9.12.98, "לבצע ניטור סביבתי ולהעביר לנו את המסקנה" (עמ' 6 למוצג "ח" של תיק המוצגים מטעם התובע, ת/3 ).

46. כאשר הופנה המפקח לממצאי ביקוריה של הרופאה במפעל, השיב ש"הריח בפני עצמו הוא לא גורם מזיק. החומרים שאנחנו מדברים עליהם יש סף ריח מאוד נמוך. סף הריח משמע – כמות החומר באוויר שאדם מתחיל לחודש את הריח באוויר. בחומרים האלה הרמה המירבית המותרת גדולה עשרות מונים מסף הריח..." (עמ' 70, ש' 31 – 42).

47. כאשר נשאל המפקח, מדוע מבקשת הרופאה ניטור סביבתי, אם עוצמת הריח כ"כ נמוכה – לטענתו – השיב ש "אדם שלא רגיל לריחות אז עשוי להיבהל מהריחות החריפים..." (עמ' 71, ש' 1 – 3).

48. כאשר הקשה בית המשפט, השיב המפקח, כי "אינני יודע מה היו נימוקיה, אבל יש לי כנגדה חוות דעת של 3 מומחים – שניים שלנו ועוד ד"ר ניניו וכל אחד מהם הוא לא פחות מומחה ממנה..." (עמ' 71, ש' 8 – 10).

49. ואמנם, המפעל עשה דין לעצמו ובישיבת ועדת הבטיחות שנערכה ביום 20.10.99, הוחלט, כי "ניטור רעש וניטור סביבתי לא יבוצע עד שהמפעל יעבור למקום החדש במשמר השרון" (סעיף 2.4 למכתב ב7 מנספחי נ/1).

49.1 ממכתב הד"ר כהנא למעביד, מיום 21.12.98, עולה, כי דווח לה על מעבר, בתוך מספר חודשים, של המפעל, עוד בשנת 98', וכך היא כותבת: "צויין הצורך של ביצוע ניטור סביבתי בעיקר ע"י מכונות דבק, אך נוכחנו לדעת שהמפעל עומד לעבור בעוד מספר חודשים לקיבוץ משמר השרון" (נספח "ב" לתיק המוצגים של הצד השלישי).

49.2 למותר לציין, כי האינפורמציה שמסר המעסיק לרופאה התעסוקתית, בשנת 98', היה "בלתי מדויק" בלשון המעטה, והמפעל עבר למשכנו החדש רק בשנת 2000.

50. אין ראיה חותכת לטענת התובע, בסיכומיו, כי בוצעו במפעל הישן בדיקות ניטור סביבתיות והמעביד נמנע מלהציג ממצאיהן מסיבה ברורה, בבחינת נזק ראייתי שנגרם לתובע (סעיף 4 לסיכומים). אולם, עובד הצד השלישי, מנהל מח' למינציה, מר רמי עג'מי, הניח שבוצעו בדיקות כאלה במפעל הישן (עמ' 90 לפרוט', ש' – 2- 8).

50.1 כאשר הוצג למפקח מסמך מיום 2.6.96, ממרפאה תעסוקתית, המופנה להנהלת המפעל, ממנו עולה, כי המפעל הבטיח להעביר למרפאה בדיקת ניטור סביבתי שנערכה במפעל, השיב המפקח, כי אינו יודע על כך דבר (עמ' 75 לפרוט', ש' 1 – 6).

51. במהלך חקירתו התברר, כי המפקח לא ידע איזו רשימת חומרים הוצגה לד"ר ניניו – כשהוא מסתמך על קביעתו, שהחומרים אינם מצריכים בדיקה ( "אני לא יודע מה הוא קיבל" – עמ' 72, ש' 7); כאשר עומת עם הכתוב בדפי הבטיחות של החומרים השונים, טען, כי "אני לא מומחה בכל החומרים" (- שם, ש' 32); לא ידע שהתובע עבד במשמרות של 15, 17 ואפילו 22 שעות ביממה ("לא היה לי מידע. אנחנו לא מפקחים על חוק שעות עבודה" – שם, ש' 38); לא ידע לומר מתי תוקנו התקלות בוונטה ( "אני חושש שאינני יכול לומר") שם, ש' 37); לא זוכר אם ראה פנקסי הדר כה של העובדים (עמ' 69 לפרוט', ש' 11 – 12); לא יכול להסביר מדוע קיבל מן המפעל תכנית בטיחות רק שנתיים וארבעה חודשים לאחר שדרש אותה וטען : "מן הסתם ראיתי שהתהליך התחיל ולא ראיתי צורך להפעיל סנקציות" (עמ' 69 לפרוט', ש' 37 – 38).

51.1 צודק ב"כ התובע בשאלתו בסיכומים: "מה כן ידע המפקח"?

51.2 כאמור, לטענת התובע, הוא לא הודרך מעולם ובתיקי הבטיחות של המעביד, אכן אין בנמצא פנקס הדרכה של התובע.

52. בנסיבות אלה, מדובר בפיקוח שלפחות איננו מספיק, הן מבחינת רמת המעקב והן מבחינת התחייבות המפקח לליקויים שנתגלו. בנסיבות שתוארו לעיל, מדובר בפיקוח רשלני, שלפחות תרם לפגיעה בתובע.

53. טענת הנתבעת, כי אין מקום "להעמיס על הציבור" הוצאות, הגורמות נזק לקופה הציבורית, גם אם הת קימה צפיות טכנית וקיימת חובת זהירות מושגית – איננה יכולה להתקבל. לשם כך, הרי, הוקם שירות הפיקוח בחוק והוקנו ל מפקחים סמכויות נרחבות – של פיקוח וגם של אכיפה.

53.1 בסוגיה זו נקבע, בין היתר, ע"י כב' השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 862/80, עיריית חדרה, נ' זוהר, פד"י ל"ז (3) 757, 766, 767:
"הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק... הנזק הצפוי עשוי להיות פגיעה בחיי אדם. כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטוני, שבידו הכוח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי זהירות.. יש להתחשב בשיקול, אם הגוף השלטוני יוכל לעמוד בנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מכוח נימוק זה הצדיקו בעבר מתן חסינות למדינה. כיום אין שיקול זה מכריע... ניסיון החיים מוכיח, כי הסרת חסינות מאחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה זעזוע. אין כל בסיס לחשש, כי הטלת חובת זהירות מושגית על גופים שלטוניים, בשל שימוש רשלני, או חוסר שימוש רשלני בסמכות שלטונית שעניינה בטיחות, תביא לפגיעה כספית קשה באותם גופים או להצפתם של בתי המשפט בתביעות נזיקין...".

54. אם פועלים במחוז ת"א והמרכז רק 14 מפקחי תעשיה, המבצעים פיקוח על 30,513 מקומות עבודה ומתוכם 20,788 מפעלים, הפתרון הוא הגדלת מספרם ולא "התפשרות" ברמת הפיקוח. פיקוח חסר וחלקי משול להעדר פיקוח – ואת התוצאה חווה התובע על בשרו.

55. סעיף 2 לחוק הנזיקין האזרחי (אחריות המדינה) תשי"ב – 1952 קובע, כי "דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין, כדין כל גוף מאוגד, פרט לאמור בחוק זה".

56. בשורת פסקי דין נקבע, כי רשות שלטונית הפועלת במסגרת סמכותה הסטטוטורית, איננה חסינה מפני תביעות בגין הפעלה רשלנית של סמכותה זו (ע"א 217/90 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' ירמיהו, פד"י מ"ז (2) 111; ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פד"י מ"ב (3) 733.

57. עוד נקבעה, באותם מקרים בהם מפעילה הרשות את סמכותה הסטטוטורית, חובת זהירות של הרשות כלפי האזרח, בפרט כשהיא מפעילה סמכויות-ביצוע (רע"א 5379/95 סהר חב' לביטוח נ' בנק דיסקונט, פד"י נ"א (4) 464.

58. ההלכה הובהרה, למשל בע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פד"י נ"ח (5) 215, 282 ונקבע, מפי כב' השופטת דורנר, בין היתר, כי "על פי הגישה שהושרשה בישראל, אין המדינה זוכה לחסינות מפני תביעות נזיקיות...אלא שמרכיב זה של היות הגוף הנתבע רשות ציבורית, הובא בחשבון בעיצוב החובה. כך, במסגרת האיזון שנעשה, נקבעה חובת זהירות מחמירה כאשר הסכנה הצפויה היא לחיי אדם, אף שמדובר ברשות ציבורית. אכן, רשות שלטונית המחויבת על פי חוק לפקח על העוסקים בעבודה העשויה לסכן חיי אדם ובריאותו, חייבת לצפות כי פיקוח רשלני על ידיה, עשוי לגרום לפגיעה בחיי אדם..." .

59. באותו פסק דין בעניין קרישוב, נחשף מר קרישוב, במהלך עבודתו, לאסבסט ולאחר שאובחן אצלו סוג נדיר של מחלת הסרטן, הוא הגיש תביעת נזיקין נגד המעביד ונגד המדינה וטען, בדומה למקרה שבפנינו, כי המעביד לא נקט את אמצעי הזהירות הנדרשים בעבודה מעין זו וכי המדינה לא פיקחה על המעביד כראוי ועקב רשלנות שני הצדדים, הוא חלה במחלה.

60. וכך נקבע בפסק הדין, בקטע הדן באחריות המדינה (עמ' 283): "במקרה שלפנינו, חובת הפיקוח עוגנה בחוק ובתקנות שהטילו על המפקח חובות ספציפיות באשר לכל המקומות שבהם העבודה באסבסט הותרה... חובות אלה נועדו למנוע פגיעה בבריאותם ובחייהם של העובדים. התחיקה יצרה איפוא יחסי שכנות בין שירות הפיקוח למקומות העבודה... יחסים אלה התקיימו גם הלכה למעשה על ידי הפיקוח שהפעילה הרשות כלפי המוסך ויצרו הסתמכות על אפקטיביות הפיקוח. על פיקוח זה הסתמך גם המעביד, אלא שכאמור הפיקוח היה רשלני. במצב עניינים זה לא יכול להיות איפוא ספק בקיומה של חובת הזהירות של המדינה כלפי העובד".

61. בת"א (מרכז) 35017-03-10 שמעון אמור נ' אבן קיסר שדות-ים בע"מ, אליו הפנה ב"כ התובע, נקבע, בעניין זה, כדלהלן:

"132. חובת המדינה כמפקחת על הבטיחות בעבודה מטילה עליה חבויות אופרטיביות.
בצידה של החובה לפקח על הבטיחות , קמה החובה לוודא כי כל הוראות
הבטיחות ממולאות במלואן ככתבן וכלשונן. בידי המדינה נתונים כלים שונים
בהם היא יכולה לנקוט על מנת לוודא קיום כל הוראות הבטיחות ולאכוף ביצוע
תקנות הבטיחות. כך למשל, מקנה סעיף 6 בחוק הפיקוח למפקח עבודה אזורי להוציא צווי בטיחות האוסרים שימוש במכונות כלשהן או המחייבים את המחזיק לנקוט בצעדים שונים במקרה בו שוכנע כי מעשה או מחדל במקום עבודה מסכנים שלום אדם או בריאותו. סעיף 8א' מקנה את האפשרות למפקח עבודה להוציא צווי שיפור לעסק, מקום בו לא מקוימת במקום עבודה הוראת חיקוק שעניינה בטיחותם, בריאותם, גיהותם או רווחתם של העובדים, וסעיף 8ג' קובע מאסר או קנס משמעותי במקרה בו לא קויים צו שיפור שהוצא.

133. במצב בו רואה המדינה כי מקום עבודה כלשהו לא ממלא אחר כל ההוראות
הקבועות בתקנות הבטיחות, נתונות לה מגוון אפשרויות פעולה משמעותיות נגד
אותו מקום עבודה. במצב כזה אין די בעריכת ביקורים או משלוח מכתבים שבהם
נכתב כי יש למלא אחר הוראות הבטיחות. בפרט משעה שהתגלו ליקויים
המחייבים התייחסות ווידוא כי אכן מקום העסק ממלא אחר כל הוראות
הבטיחות ורמת האבק המזיק בו אינה עולה על המותר. הדברים נכונים הן לגבי
מילוי כל הוראות תקנות הבטיחות, הן לגבי העיבוד ברטוב, שהרי לשיטת המדינה
עצמה העבודה בדרך זו מפחיתה את הסיכון הכרוך בעיבוד משטחי השיש. גם אם
התובע אמר למפקחת באחד הביקורים הראשונים כי רוב הזמן עובדים בעסקו
בשיטה הרטובה, היה על המפקחים שביקרו במקום לוודא כי אכן זו צורת
העבודה הנוהגת בו ולנקוט בפעולות ממשיות כדי לגרום לכך שזו השיטה בה
יעבדו העובדים החשופים לאבק המזיק. אי נקיטת פעולות מתאימות, שנדרשו
לאור הממצאים שהתגלו בבדיקות הסביבתיות בעסקו של התובע, כמוה כעצימת
עיניים מצד המדינה, ועולה כדי רשלנות.

חלוקת האחריות

62. לעניין חלוקת האחריות בין המעוולים לבין עצמם, קובע סעיף 84 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כי זו תיעשה "על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו" של כל אחד מהם.

63. הפסיקה קבעה, כי חלוקה זו תבוצע לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מן המעוולים, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל את רכיב הסיבתיות ואת רכיב האשמה המוסרית (ע"א 7008/79 עבד אל רחים נ' עבד-אל-קאדר (פורסם בנבו (7.9.10).

64. באותו פסק דין, עבד-אל-קאדר, הועמד חלקה של המדינה באחריות על 10%, כיוון שאחריותה (אחריות משרד החינוך) שם נבעה מחובתה עפ"י חוק להימנע ממתן רישיון לבית ספר, כל עוד לא הובטחה רמת בטיחות נאותה בו ולא מכוח חובת פיקוח ספציפית שנקבעה בחוק כבענייננו.

65. יתרה מכך, בפס"ד עבר-אל-קאדר נקבע, כי ככלל, לא מוטלת על המדינה חובה לערוך ביקורת בטיחות בכל בית ספר, לקראת כל שנת לימודים, אולם משקיימה הרשות הציבורית פיקוח ומצאה ליקויים, עליהם אף התריעה, היה עליה לעקוב ולוודא, כי הליקוי אכן תוקן.

66. בעניינינו, היתה למדינה חובת פיקוח כלפי העובדים, מכוח חוק הפיקוח והמחוקק אף בחר להתקין תקנות בטיחות מיוחדות לשם שמירה על בריאות העובדים.

67. על כן, כמו בעניינו של קרישוב, משנדרש המפקח להפעיל פיקוח מיוחד וצמוד על מקומות העבודה והוא לא עשה די למניעת התנהגותו הרשלנית של המעביד שנמשכה שנים ארוכות, חלקו וחלקה של המדינה באחריות לנזקיו של התובע, איננו שולי – הגם שהמעוול העיקרי היה, כמובן, המעביד עצמו.

68. הנני מעמיד, איפוא, את חלקה של הנתבעת בחלוקת האחריות, במערכת היחסים שבינה לבין המעביד, על 40% ואת חלקו של המעביד – על 60%.

69. במערכת היחסים, שבינה לבין התובע, חבה הנתבעת במלוא הנזק שנגרם לתובע, שכן כלפיו חבים שני המזיקים , ביחד ולחוד.

י. הפסדי שכר לעבר

1. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו, בחודש יוני ,2000 ומאותו מועד, לא עבד יותר.

2. לטעמו של התובע, תמימי דעים כל המומחים אודות פגיעתו התעסוקתית הקשה וכי לא יכול היה להמשיך בעבודתו אצל הצד השלישי, לאור מצבו.

3. לטעמו גם ברור, שבגילו ובמומו הקשה, לא היה סיכוי שימצא עבודה, כפי שאירע בפועל.

4. לטענת התובע, שכרו, בטרם הופסקה עבודתו בשל מחלת הריאות, היה כ- 7,500 ₪ נומינלי ובשערוך ליום הגשת הסיכומים: 11,195 ₪.

5. ומאחר והוא הגיע לגיל הפרישה (67) בחודש 2/2009, קרי: 105 חודשים לאחר שפוטר, עומד הפסד השכר שלו על הסך של 1,175,475 ₪.

6. בנוסף – כך טוען התובע – הוא הפסיד הפרשות לפנסיית "מבטחים" בסך 2.5% מן השכר, דהיינו 280 ₪ לחודש, שהם כ- 2.5% מש כרו המשוער - ובסך הכל 29,400 ₪.

7. על כן טוען התובע, כי סך הפסדי שכרו לעב ר,עד גיל הפנסיה, עומד על
1,204,875 ₪ = 29,400 ש"ח + 1,175,475 ₪.

8. לטענת הנתבעת, מתלושי השכר של התובע עולה, כי שכרו הממוצע בששת החודשים שקדמו להפסקת עבודתו, עמד על 7,170 ₪ ובניכוי 25% מס – 5,377 ₪ נטו.

9. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע הפסיק עבודתו בגיל 58 ומשום כך, צפוי היה לעבוד עוד כ-9 שנים ובחישוב לפי הפסד של 75%, כפי שאישר הפרופ' קרמר, בחקירתו הנגדית, את קביעת המל"ל ובהתעלם משאלת הקשר הסיבתי – עומדים הפסדי שכרו על הסך של 435,537 ₪ בלבד.

10. הצד השלישי טוען, כי עפ"י הנתונים המצטברים בתלוש השכר , לחודש אפריל 2000, עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע על 6,577 ₪ בלבד ברוטו, ולא 7,500 ₪ כטענת התובע בסיכומיו.

11. עוד טוען הצד השלישי, כי שכרו של התובע נגזר ממספר השעות הנוספות שביצע מידי חודש, ומעיון בתלושי השכר עולה, כי חלק נכבד משכרו שולם עבור שעות נוספות שביצע.

11.1 בחודש אפריל 2000, למשל, עבד התובע 25 שעות נוספות בשווי 125% וכן 40 שעות נוספות בשווי 200%.

12. בהקשר זה, מפנה הצד השלישי לעדותו של מר עג'מי, לפיה, עם מעבר המפעל למיקומו החדש, השתנו נוהלי העבודה במפעל ומשמרות העובדים חולקו ל- 3 משמרות ביממה, כך שהעובדים עובדים פחות שעות בכל משמרת וכבר אינם מבצעים שעות נוספות.

13. על כן עותר הצד השלישי לקבוע, כי שכרו של התובע לא היה עולה עם המעבר למפעל החדש, אלא דווקא יורד ועל כן אין לשערך את השכר כפי שטוען התובע.

14. הצד השלישי טוען, כי בסיס השכר של התובע עמד על כ- 3,200 ₪; התובע עבד כעוזר מפעיל מכונה, ללא השכלה והכשרה מקצועית ולפיכך, יש להביא בחשבון את כושר השתכרותו בהתאם לשכר המינימום היום.

***

15. כשמדובר בתביעה לפי פקודת הנזיקין, כמו במקרה שלפנינו, בסיס השכר נקבע לפי סכום ההשתכרות ברוטו ואין לנכות ממנו מס הכנסה.

16. מעיון בתלושי השכר של התובע בשנה שקדמה להפסקת עבודתו עולה, כי שכר היסוד עלה מחודש 3/2000, מספר השעות הנוספות בחודש ירד; החל מחודש 3/2000 הוא הפסיק לקבל תשלום בגין נסיעות; בחודש 8/99 קיבל שי לחג ודמי הבראה ובחודש עבודתו האחרון, הופחת סכום בגין ש ווי מתנות.

17. נסיבות אלה מצדיקות עריכת ממוצע השתכרות, לאורך כל השנה שקדמה להפסקת העבודה, ולא רק בארבעת חודשי שנת 2000 – וממוצע השכר, ברוטו, בניכוי הוצאות/הכנסות חד-פעמיות, עומד אכן על כ- 7,500 ₪ ובשערוך ליום הגשת הסיכומים: 11,195 ₪.

18. אין מקום להסתמך על דברי מר עג'מי, לפיהם, שכרו של התובע היה יורד אילו המשיך בעבודתו במפעל החדש, שכן לא היה מבצע שעות נוספות, או שמספרן היה מועט ביותר.

18.1 לא הובאה כל ראיה לכך, ששכרם של העובדים הופחת משמעותית עם המעבר למפעל החדש; שלא הותר לעובד לעבוד יותר ממשמרת אחת ביממה, או שנושא השכר לא הוסדר בדרך אחרת, שכן הפחתת שכר משמעותית לכלל העובדים בעקבות מעבר לסידור עבודה חדש, הוא דבר נדיר ואין להניח שהיה מתקבל בהסכמה על ידם ועל ידי נציגיהם באיגוד המקצועי.

19. על כן אני קובע, כי בסיס שכרו של התובע, עובר להפסקת עבודתו, עמד על 7,500 ₪ - ובשערוך להיום 11,195 ₪.

20. לאור העובדה, כי נכותו התפקודית של התובע נקבעה ל- 100%, מן הנימוקים המפורטים בפרק "ז" לעיל, לא הייתה לו כל אפשרות להשתכר במומו, בגילו ולאור כישוריו , בעבודה אחרת ועד הגעתו לגיל פרישה, 67, הוא הפסיד 105 משכורות – בסה"כ: 1,175,475=105X11,195 ₪.

21. כמו"כ, הפסיד, בכל אותם חודשים , את הפרשות המעביד לפנסיה (2.5%) בסך כולל של 29,400 ₪ (105 X 280 ₪).

22. סך הפסדי השכר של התובע, בגין מחלתו, עומד, איפוא, על 1,204,875 ₪.

יא. הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' – לעבר ולעתיד

1. לטענת התובע, נכותו הרפואית בשיעור 84%, גורמת לפגיעה קשה בכל מישורי החיים.

2. לטענת התובע, הוא פירט, בסע' 7, 8, 10 ו- 11 לתצהירו, את מגבלותיו וקשייו, בהשוואה למצבו לפני המחלה ולא נחקר כלל אודות כך.

2.1 על כן, לטעמו, יש לקבל עדותו בעניינים אלו, כפי שהיא.

3. לטענת התובע, חלפו, מאז הפגיעה, כ- 13 – 14 שנים והוא היה עסוק יום יום בתחלואיו ומגבלותיו ולא טרח לארגן ולשמור ניירת – ובמצבו, אין לבוא אליו בטרוניה על כך.

4. לטענתו, ימשיכו להיגרם לו הוצאות גם לעתיד, לאור נכותו הקשה.

5. התובע מפנה לפסיקה, לפיה, במקרים בהם מתקשה בית המשפט בקביעת הפיצוי, הן בשל העדר פרטים מספיקים והן בשל נסיבות אחרות המכבידות על חישוב מפורט, ניתן לפסוק, בשל "נזק מיוחד", סכום גלובלי, לעבר.

6. לגבי העתיד, מפנה הוא להלכה, כי די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר, או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם, גם כן, באופן גלובלי.

7. על כן, לאור פרק הזמן הארוך שחלף וגילו, עותר התובע להעמיד את נזקיו, ב גין ראשי נזק אלו, לעבר ולעתיד, על הסך של 250,000 ₪.

8. הנתבעת סבורה, כי הוצאותיו של התובע מכוסות, מרביתן, על ידי קופת החולים.

8.1 מכל מקום, הוא הציג מרשמי תרופות והזמנות לבדיקות רפואיות, אך איננו מציג כל קבלה על תשלום כלשהו – לא בגין רכישת תרופות ולא בגין נסיעות (בהן הוא זכאי להנחה בהיותו אזרח ותיק).

9. הנתבעת טוענת, כי "נזק מיוחד" יש להוכיח בפני בית המשפט.

10. לטענת הנתבעת, כאמור, מאחר והתובע פנה, כבר בשנת 2001, לקבל חוות דעת מפרופ' אלירז, מן הסתם הכין עצמו לאפשרות של תביעה ולפיכך, קשה לקבל את טענתו שלא ראה לנכון לשמור ולו קבלה אחת.

11. בנסיבות אלה, עותרת הנתבעת לפסוק לתובע, בגין ראשי נזק אלו, סכום סמלי של
20,000 ₪.

12. אין התייחסות של הצד השלישי, בסיכומיו, לראשי נזק אלו.

13. ראשי הנזק לעבר הם בבחינת "נזק מיוחד" ועל פי הפסיקה, "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט; הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו 'נזק מיוחד' , חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק אלא גם את היקפו או שיעורו" (ע"א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פד"י ל' (3) 281, 284).

14. בספרו של כב' השופט השופט בדימוס קציר, פיצויים בגין נזק גוף (מהדורה חמישית, כרך א', עמ' 857 ) נכתב, כי: "משניתן להוכיח את שיעור הנזק המיוחד בעדויות מפורטות, לא יסתפק בית המשפט בראיות סתמיות על דבר אפשרות של קיום נזק ולא יפסוק פיצוי על נזק שלא הוכח".

15. בע"א 3769/97 דהן שמעון נ. אביבה דני, פד"י נ"ג (5) 581, נקבע, בין היתר, כי: "גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית ל בין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו. השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה".

16. בענייננו, פנה התובע לקבלת חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו עוד בשנת 2001, לצורך הליכים משפטיים, אם במסגרת המל"ל ואם בבית המשפט.

17. על כן לא ברור, מדוע "לא טרח לארגן ולשמור ניירת" – כטענתו בסיכומיו, או כי: "לא ידעתי שעלי לשמור על כל הקבלות שהיו ברשותי. לצערי אין לי בכלל קבלות" – כטענתו בסעיף 11 לתצהירו.

18. לגבי פיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג', נקבעו שני תנאים מצטברים: א. שלמושיט העזרה נגרמו הפסדים ו/או הוצאות בגין מתן עזרה; וב. שמדובר בעזרה בהיקף החורג מגדר העזרה שיכול אדם לצפות לו מבני משפחה בעת צרה (לדוגמא: ע"א 177/98, עוז נ' לזרוס, פד"י נ"ב (3) 193; ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פד"י ל"ח (3) 580 ועוד).

18.1 לא הובאה כל ראיה ביחס לכך – אפילו לא בתצהירו של התובע ;

18.2 בנסיבות אלה, נדחית עתירתו בכל הנוגע לפיצוי בגין עזרת צד ג'.

19. יחד עם זאת, צודק התובע בהפנותו להלכה, כי ניתן לפסוק פיצויים אם הצביע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד וממגוון ההפניות לבדיקות וטיפולים ולמרשמי התרופות עולה, כי נגרמו לו הוצאות בעבר ולו השתתפות עצמית במימון רכישת תרופות, פניה לרופאים מקצועיים, מכונים וכיו"ב וגם סביר להניח, שלחלקם הגדול הגיעה בנסיעה.

20. בנסיבות אלה, הנני מעריך את הוצאותיו של התובע, בגין ראשי הנזק של הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד – בסך של 50,000 ₪.

יב. כאב וסבל

1. התובע תוהה, איזה כאב וסבל יש לפסוק "לאדם שחייו נהרסו עקב התנהלות המדינה וחוסר הפיקוח על תהליכי העבודה במפעל...?" איזה סכום יש לפסוק "כשרשלנות הנתבעת גרמה לו לנכות של 84% והרסה לו את הריאות?" לאדם ש... "מוצא ממעגל העבודה עקב פגיעתו והוא נאלץ להסתובב בחוסר מעש עם תרופות וכד'?".

2. על כן עותר הוא לפסוק לו פיצוי בשיעור 750,000 ₪.

3. הנתבעת סבורה, כי רכיב נזק זה נתון אמנם לשיקול דעתו של בית המשפט, אולם לטעמה, אין לנתקו מכלל נסיבות העניין, לרבות, "השאלות הרבות שנותרו פתוחות ובלתי פתורות", כלשונה.

4. עוד מבקשת הנתבעת להתחשב בעובדה, כי התובע הוכר כנפגע עבודה ומפוצה ע"י המל"ל בגמלה חודשית, "הגם שעיקר חיי העבודה שעבד לא היו בארץ ולא הופרשו, בגין אותן השנים, תגמולים למוסד לביטוח לאומי" .

5. על כן מציעה הנתבעת לפסוק לתובע, בגין ראש נזק זה, סך של 75,000 ₪.

6. הצד השלישי מצטרף לטיעוני הנתבעת בנדון.

***

7. פקודת הנזיקין, להבדיל מחוק הפלת"ד, איננה נוקטת גישה טכנית בקשר לפיצוי בגין כאב וסבל והוא נתון להערכת בית המשפט עפ"י מכלול מרכיבים, ביניהם: טיב הנזק, השפעתו על הנפגע, וכן הסבל הסובייקטיבי העובר על הנפגע (ע"א 283/89 מ.י. נ' מוסקוביץ, פד"י ל"ו (3) 762, 766.

8. בהתאם לפסיקה, קיימת כיום מגמה להעלות את רף הפיצוי בגין ראש נזק זה ולנתק את הקשר, שנוצר בשעתו, בין הפיצוי שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן ולעיל: "חוק הפלת"ד") ובין תביעות לפי פקודת הנזיקין: "סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... אינם רלבנטיים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות של נזקי גוף אשר נגרמו בשל רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון" [ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין, פד"י נ"ה (1) 765 וכן ע"א 3843/90 אוחיון אלברט נ' מדינת ישראל משרד הבטחון, תק-על 93 (3) 428].

9. נסיבות של חומרה המצדיקות הגדלה של הפיצוי בראש נזק זה, נסקרו בת.א. (חי') 12745/96 פהמי אבו-מוך נ' סמ"ש אלי אלוש ונקבע, בהקשר זה, כי: "העקרון, לפי פקודת הנזיקין, היה ונשאר: החזרת המצב לקדמותו. דיני הערכת הנזק בנזיקין, לרבות ראש הנזק הלא ממוני (כאב וסבל) אינם מבוססים על גבול סטטוטורי עליון או תחתון ואין בהם פשרה מודעת בין הגברת האחריות לבין הקטנת הפיצוי... אלא שהפיצוי יתבסס על התמקדות בנזק האינדיבידואלי שנגרם לניזוק ואשר לגביו אחראי המזיק והצורך להשיב את המצב לקדמותו... במקרים המתאימים, נפסקו סכומים גבוהים יחסית בגין ראש נזק זה. כך למשל בעניין פסק הדין בע"א 2517/93 בוים נ' מדינת ישראל... בית המשפט החליט כי כאשר מדובר בהתנהגותו של מזיק שאינה רק רשלנות גרידא, אלא המדובר במקרה שהייתה בו כוונה להרע, יש ובית המשפט יתקומם נגד תופעה שכזאת ומקום בו התנהגות המזיק עולה כדי סעיפים 23 ו- 26 לפקודת הנזיקין, יפסוק בית המשפט סכום בלתי רגיל, שיהיה בו כדי לבטא את סלידתו והסתייגותו של בית המשפט מההתנהגות הפסולה ועל מנת לנסות להרתיע מפני הישנותה" .

10. הכלים להערכתו של הנזק הבלתי ממוני, תוארו ע"י כב' הנשיא אהרן ברק בע"א 2055/99, 6452/99 לפונים נ' הרב ניסים זאב ואח', פד"י נ"ה (5) 241:"אכן, את גלגל הזמן לא ניתן להשיב לאחור ועל כן, מטרת הפיצוי היא להעמיד את הניזוק במצב בו היה לולא מעשה הנזיקין, במידת האפשר... שיעור הפיצוי אינו קבוע מראש ואינו מוגבל אלא נתון לנסיבותיו של כל מקרה ולמאפייניו של הניזוק האינדיבידואלי... ודוק: קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. כך, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה... בה בעת, עקרון היסוד בדיני הנזיקין, של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו. מהו פיצוי הולם זה?... המבחן אינו של גבול אלא של מהות; הפיצוי צריך לשקף את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי ואת השלכותיו עליו".

11. בעניינו של התובע, אין ספק שנגרם לו סבל רב בשל התרשלות המעביד והמדינה כלפיו: המעביד – בשל ספקו תנאי עבודה שגרמו לנזק והמדינה – בשל מחדלה בפיקוח על תנאי העבודה והתנהלות המעביד.

12. אין גם ספק, כי הוצאתו של התובע ממעגל העבודה, בגיל מבוגר יחסית , וכישוריו האינדיבידואליים , לא אפשרו לו מציאת עבודה חלופית ותרמו לתסכול, לכאב ולסבל ניכרים.

13. יחד עם זאת, אין ספק, שלא הייתה כוונה להרע לתובע ובמובן זה, אין הצדקה לפסוק פיצויים בשיעור מרחיק לכת.

14. הנני מעריך, איפוא, את נזקו של התובע ב- 360,000 ₪ - 40,000 ₪ לכל שנת עבודה שנמנעה ממנו עד למועד הפרישה.

יג. הזכות ל- 25% מסך הפיצוי בכל מקרה

1. כמפורט להלן, עולה סך הפיצויים המגיע לתובע על סכום תקבולי המל"ל, מאחר והוא עומד על 1,614,875 ₪, בעוד תקבולי המל"ל, בהסתמך על חוות דעת האקטואר גד שפירא, ליום 18.3.09, שהוגשה ע"י הצד השלישי ובתוספת הפרשי הצמדה ממועד זה ועד היום (יוני 2014 - 13.1%), עומדים על הסך של 1,215,733.30 ₪.

2. אולם, למעלה מן הדרוש אציין, כי גם אילו "נבלע" סכום הפיצוי בתגמולי המל"ל, סבורני, כי התובע היה זכאי ל- 25% מסך הפיצוי, בהתאם להוראות סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995: "הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי (מי שאינו המעביד – ח.ח.) ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א) והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל- 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה".

3. אמנם הנתבעת טענה, כי הוראת סעיף 328 (ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי, שהוספה בתיקון 102 לחוק, המסייגת את זכותו של המל"ל לחזור בתביעת שיבוב על המדינה בגין תגמולים ששילם, חוסמת את האפשרות הקיימת בד"כ לניזוק לזכות בתוספת הפיצוי כאשר המדינה היא הנתבעת, בהסתמך על האמור בפסק הדין ברע"א 686/97, מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פד"י נ"ג (5) 145.

4. אלא שלטעמי, העובדה שזכותו של המל"ל להגיש תביעה כנגד המדינה נחסמה בחוק, הופכת לבלתי רלבנטית את קשירת זכותו ל- 75% עם זכות הנפגע ל- 25% ואין הצדקה עוד למנוע מן הנפגע את הזכות ל- 25% מן הפיצוי, בכל מקרה.

י"ד. סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 1,614,874 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

1.1 הפסדי שכר ופנסיה לעבר - 1,204,874 ₪;
1.2 הוצאות רפואיות ונסיעה - 50,000 ₪;
1.3 הוצאות בגין עזרת צד ג' - ======
1.4 כאב וסבל - 360,000 ₪
סה"כ - 1,614,874 ₪

2. מסכום זה יש לנכות את סכום תקבולי המל"ל, כערכם להיום.

3. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 80,000 ₪, כולל מע"מ וכן הוצאות המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה ממועדי הוצאתן.

4. הצד השלישי ישפה את הנתבעת בסך של 968,924.40 ₪, שהוא 60% מסך הפיצוי שישולם לתובע.

5. זכות ערעור כחוק.

ניתן ביום 10.6.14, בהעדר הצדדים.