הדפסה

בוטביקה ואח' נ' פריוב ואח'

מספר בקשה:12
בפני
כב' השופט יונתן אברהם

מבקש/ נתבע 1

עופר פריוב

נגד

משיבים / התובעים

1. מתי בוטביקה

2. סמדר בוטביקה

החלטה

רקע
בפניי בקשה שהוגשה על ידי נתבע 1 , עופר פריוב (להלן: "המבקש") לחילוט ערובה כספית שהפקידו התובעים, מתי וסמדר בוטביקה ( להלן :"המשיבים") בהליכי מתן צו מניעה , ובקשה מנגד של המשיבים להשבת הע רובה הנ"ל הנ"ל לידיהם.
עניינה של התביעה שבפניי הוא לאכיפת חוזה למכירת נחלה במושב ליבנים.

ההליכים בין הצדדים

ביום 25.6.12 הוגשה התביעה על ידי המשיבים. בד בבד הוגשה במעמד צד אחד בקשה למתן צו מניעה שיאסור כל דיס פוזיציה בנחלה נשוא הסכם המכר. בו ביום ניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד על ידי כב' הרשם בן חמו שהותנה בהפקדת ערובה בסך של 5,000 ₪ . הערובה הופקדה.
ביום 3.7.12 הגיש המבקש בקשה לביטול הצו.
ביום 17.7.12 התקיים דיון בבקשה לביטול צו במעמד שני הצדדים.
ביום 8.11.12 הוחלט על ידי כבוד הרשם בן חמו כי הבקשה לביטול צו המניעה נדחית והצו הזמני שניתן הושאר על כנו ( כצו זמני ). כמו כן הותנה תוקפו בהפקדת ערובה נוספת של 250,000 ₪ . התובעים הפקידו גם ערובה זו.
ביום 19.11.12 הוגש על ידי המבקש ערעור על החלטת הרשם (ע"ר 11-12 -35689) שנדון על ידי כבוד השופט אברהם אברהם.
ביום 12.12.12 התקיים דיון בערעור, הערעור התקבל והצו בוטל .
ביום 17.1.13 הוגשה בקשה על ידי המשיבים להשבת הערובות הנ"ל.
ביום 24.3.13 וכתשובה לבקשה הנ"ל, הוגשה הבקשה לחילוטן.

טענות המבקש
לטענת המבקש, יש להורות על חילוט מלוא כספי הערובה שהפקידו המשיבים (סך כולל של 255,000 ₪) ועל העברתו למבקש בגין נזקיו.
לטענתו, הצו עמד בתוקפו משך תקופה ארוכה, מיום 25.6.12 ועד לביטולו ביום 12.12.12. הצו מנע וסיכל במשך תקופה ארוכה ( 4.5 חודשים) את השלמת הליכי המכר שבין המבקש לבין צדדים שלישיים וגרם למבקש נזקים כבדים נוספים. לטענתו, לפי התקנות וההלכה הנוהגת לצורך חילוט עירבון די בהוכחה על עצם קרות הנזק כשלגבי גובהו – נדרשת מידה מינימאלית של ראיות ובמקרה דנן התקיימו שני התנאים הנ"ל.

תגובת המשיבים
לטענת המשיבים , הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט אינם כספי עירבון, אותם ניתן לחלט אלא כספי ערובה ( כהגדרתם) שלא ניתן לחלט ה ( המשיבים הפנו להלכת גדנסקי שתובא להלן).
לטענתם , כב' הרשם בן חמו בהחלטתו מיום 8.11.13 לא הורה כי הסכום הנ"ל של 250,000 ₪ יהווה עירבון הניתן לחילוט אלא ערובה וכך הוא פסק :

"מאחר שמדובר בעסקה במקרקעין , הנני נעתר לבקשה תוך איזון בהפקדה משמעותית ומתנה את הצו בתמורה להפקדת סך של 250,000 ₪ שיופקד בקופת בית המשפט" .

כמו כן נטען כי תקנה 364 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי סכום העירבון לא יעלה על סך של 50,000₪ ובית המשפט רשאי אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו להגדיל את סכום העירבון. מאחר שכבוד הרשם בן חמו הורה על סכום גבוה פי חמישה (250,000 ₪) ולא פירט בהחלטתו כי זה נעשה מ" טעמים מיוחדים שיירשמו" ברי כי מדובר בערובה ולא ניתן להורות על חילוטה.
לטענת המשיבים, הבקשה למתן צו מניעה זמני הייתה סבירה ביותר עת הוגשה ועל כן בית המשפט נעתר לה וציווה כי יצא צו מניעה זמני כמבוקש, מה גם שלאחר הגשת הבקשה לביטול צו המניעה הזמני ושמיעת טענות הצדדים לא בוטל הצו.
נכון שבערעור בוטל הצו בפסק דינו של כב' השופט אברהם אולם , יש לזכור , כי התובענה טרם נדונה וטרם הוכרעה בפסק דין וייתכן שלאחר שמיעת הראיות תתקבל תביעת התובעים נגד הנתבע.
כן נטען כי העובדה כי הנתבע החליט שלא לכתוב בזיכרון הדברים את מחיר הנחלה הכולל נבעה מרצון בלתי חוקי של הנתבע להונות את שלטונות מס שבח .
בידי המבקש מצויים 50,000 אותם קיבל במסגרת זיכרון הדברי ם ( לטענתו כדמי רצינות), והוא אף מסר הודעת קיזוז של הסכום הנ"ל ( נספח 7 לתצהירו ).
לטענתם, צו המניעה לא גרם נזק למבקש שכן בסופו של יום הוא מכר את הנחלה ומסר את החזקה בה. על כן , הנזקים הנטענים הנם חסרי כל בסיס עובדתי.
המשיבים צירפו לתגובתם תמליל שיחה בינם לבין המבקש ומר מאיר אלימלך , המוכיח לטענתם כי המבקש מכר את הנחלה למשיבים אולם, ביקש בו לחזור בו מעסקת המכר לאור הדרישות הכספיות של גרושתו ( דבר שלא נזכר כלל בבקשתו לביטול צו המניעה).
לטענתם, על בית המשפט להורות על החזר ושחרור הערובה שהופקדה ( סך של 250,000 ₪ וכן את הסך של 5,000 ₪).

תשובת המבקש לתגובה
לטענת המבקש , סכום כ ספי שמופקד במזומן מהווה עירבון ולא ערבות ( הוא היפנה ל תקנה 364 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי ).
כמו כן טען כי בית משפט זה בהחלטתו מיום 24.1.13 הורה על הגבלת המועד להגשת הבקשה
"לחילוט הפיקדון " שאחרת יוחזר למשיבים ומכאן שברי כי מדובר בעירבון ולא בערבות.
כן נטען כי בהחלטת כבוד הרשם בן חמו שהותירה את הצו הזמני על כנו ( נספח 4 לבקשה דנן ) הוגדל סכום העירבון מטעם מיוחד שכן הרשם ציין במפורש כי הגדלת הסכום נובעת מהצורך לבצע איזון בהפקדה בשל כך שמדובר בעסקה במקרקעין ( ראה עמוד 7 שורה 12 להחלטה ).
עוד נטען כי אין להיתלות בהחלטת כבוד הרשם בן חמו כאינדיקציה לסבירות הגשת הבקשה לצו מניעה זמני שכן היא בוטלה בערעור ובא במקומה פסק דינו הסופי של השופט אברהם אברהם שקבע כי צו המניעה מבוטל.
אשר לטענות המשיבים בעניין קיזוז הסך של 50,000 ₪ שניתן למבקש כדמי הרצינות, הקיזוז בוצע על חשבון הוצאות ועלויות של המבקש בתביעה העיקרית ואין לו כל קשר לבקשה דנן ולאחר שהמבקש שלח למשיבים שיק בסך של 50,000, אלא שהם בחרו שלא להפקידו כדי לבסס את טענתם שהם שילמו סכום ע"ח התמורה.
באשר לתמליל השיחה שהוגש נטען כי ראיות חיצוניות אינן יכולות לרפא את החסר במסמך
( המחיר ותנאי התשלום) המשיבים לא ערערו על פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט אברהם אברהם ואין הם רשאים בתגובה לבקשה לחילוט ערבון לתקוף את פסק הדין בערעור ( שקביעותיו מש קפות את הדין) בדרך הגשת התמליל הנ"ל.

דיון

הערובות עליהן הורה כב' הרשם- עירבון?

תקנה 364 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת קודם למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, הפקדת התחייבות עצמית וערבות:-
"...לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת ...".
כן מסמיכה התקנה הנ"ל בסעיף (ב) את ביהמ"ש, כעניין שבשיקול דעתו :-
" לצוות על הפקדת עירבון בנוסף לאמור בתקנת משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות הענ יין;...".

התכלית העומדת בבסיס חיוב הפקדת התחייבות וערבות הנה פיצוי בגין הנזקים שייגרמו למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו .
התכלית העומדת בבסיס הפקדת העירבון (הקבועה בתקנה 371 (א ) לתקנות הנ"ל) הינה פיצוי בגין נזקים או הוצאות עקב מתן הצו. לפי תקנה 371 (א) הנ"ל נדרש מבקש החילוט ל שכנע כי הבקשה שהוגשה למתן צו המניעה, לא הייתה סבירה בנסיבות העניין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם, אולם נקבע גם בתקנה 371(ב), כי מבקש החילוט אינו זכאי לקבלת פיצוי העולה על כלל נזקיו ככל שיגיש תובענה נפרדת לפיצוי כאמור.

הצדדים טענו ארוכות בשאלה האם מדובר בערובה (אשר ככזו, לפי טענת המשיבים , אינה ניתנת לחילוט ) או בעירבון , הניתן לחילוט .
בעניין זה אומר בקצרה, כי (להבדיל מנסיבות פרשת גדנסקי, רע"א 98/03, עליה נסמכים המשיבים, שם המחלוקת נגעה למהותה של "ערבות בנקאית" שנדרש חילוטה, היכולה לשמש הן כ"ערבות" והן כ"עירבון" במשמעותם הנ"ל לפי תקנה 364) לא מצאתי בנסיבות הצו דנן שוני מהותי בין המונחים הנ"ל שכן על פי סעיף ההגדרות בתקנות ( סעיף 1) ערובה כספית עליה הורה כב' הרשם במקרה דנן, יכולה לשמש גם היא כעירבון (בעוד היא בוודאי איננה "ערבות" או התחייבות") .
כך נקבע בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 :

"עירבון- ערובה חפצית לקיום חיוב קיים או עתידי, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב, לרבות ערבות בנקאית."

בעת מתן הצו הארעי ביום 25.6.12 הורה כב' הרשם על הפקדת "ערובה כספית בסך 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים ".
סכום זה יועד אם כן להבטחת הוצאות, ולא לפיצוי בגין נזק.

בהחלטת כבוד הרשם מיום 8.11.13 לאחר דיון במעמד הצדדים הוא קבע :

"מאחר שמדובר בעסקה במקרקעין , הנני נעתר לבקשה תוך איזון בהפקדה משמעותית ומתנה את הצו בתמורה להפקדת סך של 250,000 ₪ שיופקד בקופת בית המשפט" .

ראשית, ערובה נוספת זו לא הוגבלה להבטחת הוצאות בלבד. כמו כן אין מדובר ב"ערבות". מכאן המסקנה המתבקשת היא כי בקביעת הערובה הנוספת, כוונת כב' הרשם הייתה להורות על הפקדת "עירבון" כמשמעו בתקנה 364 (ב), הנ"ל, היינו לכיסוי הוצאות או נזקים.

שנית , ולעניין השנוי במחלוקת בין הצדדים באשר לטעם המיוחד, נימק כב' הרשם, עת קבע ערובה נוספת, כי מ דובר בעסקה במקרקעין ובצורך לאזן בין זכויות הצדדים .

אני קובע על כן כי בעוד הסך 5000 ₪ נשוא הצו הארעי נועד להבטחת תשלום הוצאות.
כמו כן, הסך 250000 ₪ נשוא צו המניעה שניתן לאחר דיון במעמד הצדדים נועד לשמש כ"עירבון".

התנאים הנדרשים בדין לצורך חילוט העירבון

בתקנה 371(א)הנ"ל ולצורך חילוט העירבון נקבעו שני תנאים:
התנאי האחד, הגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין (להלן-אי הסבירות").
התנאי השני, כי מבקש החילוט הראה שנגרמו לו נזק או הוצאות .
נקבע אמנם בלשון התקנה כי אין צורך להוכיח את גובה הנזק, ברם , בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי על אף לשון התקנה הנ"ל, "על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק" (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727 (להלן :"הלכת גדנסקי").

כן ראה נקבע ברע"א 6448/ 01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2) 562 (מאגר משפטי נבו ) :

"הדרישה להפקדת עירבון והאפשרות להורות על הפקדתו נועדו לשרת שתי תכליות עיקריות, והן אלה:

"...להרתיע מלבקש סעדים זמניים במצבים שבהם אין לכך הצדקה עניינית או מטעמים פסולים (למשל – במטרה להכביד על הצד שכנגד), ולאפשר גביה מהירה של פיצוי בגין נזקים שגרם הסעד הזמני למי שנגדו ניתן הצו באמצעות חילוט העירבון" (דברי ההסבר, בעמ' 5).

הדרישות המהותיות הקבועות בהסדר החילוט שנקבע בתקנה 371(א) לתקנות משקפות באופן ישיר שתי תכליות אלה ונובעות מהן. כך, הדרישה כי "הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות הענין" נגזרת במישרין מן התכלית ההרתעתית הנזכרת, הקשורה להיעדר הצדקה עניינית או לטעם פסול ביסוד הבקשה לסעד זמני. הדרישה ל"נזק או הוצאות" שנגרמו למי שכנגדו ניתן הסעד הזמני קשורה במישרין לתכלית הפיצויים של מכשיר העירבון. הקביעה בסיפא של תקנה 371(א) שלפיה אין חילוט העירבון מותנה בהוכחת גובה הנזק, נועדה להגשים את שתי התכליות יחדיו. כפי שנאמר בדברי ההסבר, "...על מנת למנוע התארכות וסרבול ההליך, ולהבטיח את יעילות ההרתעה והגביה המהירה, נקבע כי חילוט העירבון לא יהיה מותנה בהוכחת גובה הנזק" .

מכאן לבחינת התקיימות התנאים הנ"ל ולטיעוני הצדדים בעניין זה.

טיעוני מבקש החילוט/ הנתבע

בתצהיר המצורף לבקשתו הצהיר המבקש כי שני התנאים הקבועים בתקנה 371(א) לתקנות מתקיימים במקרה דנן.

לעניין אי סבירות הגשת הבקשה למתן צו מניעה, טען :

ראשית, כי זו הוגשה ביום 25.6.12 כחצי שנה לאחר החתימה על זיכרון הדברים שעל פיו הועבר סך של 50,000 ש"ח מהמשיבים למבקש תוך הסכמה כי הצדדים יחתמו בעתיד על חוזה מפורט בשיהוי שהוגדר על ידי כבוד השופט א. אברהם בפסק דינו כך :
" את תביעתם /בקשתם הם הגישו כחצי שנה אחר כך, שיהוי עצום לטעמי" ( ראה ס' 9 לפסק הדין מצורף כנספח 6 לבקשה).

שנית , בתביעתם התובעים ביקשו לאכוף את החוזה על אף שלא הוסכמה במסמך הנ"ל בין הצדדים התמורה ותנאי התשלום.
בס' 8 לפסק דינו של השופט אברהם אברהם נקבע כי אין מדובר ב"חוזה" במקרקעין שכן המסמך שהוצג חסר פרטים שלא ניתן להשלימם ובראשם תמורת המכר ותנאי תשלומה וכיוון שכך לא מתקיימת דרישת ס' 8 לחוק המקרקעין. על כן לא ניתן לומר גם לכאורה, כי נכרת בין בעלי הדין חוזה למכירת המקרקעין הנדונים.

שלישית, בפסק דינו קבע כבוד השופט אברהם אברהם כי גם לשיטתם של התובעים הם לא עמדו אחרי התנאים שהם עצמם טוענים להם ולא שילמו את התמורה שהם עצמם טענו לה.
כך למשל, המשיבים טענו בגרסתם בבקשה ובתביעה כי סוכמו תנאי חוזה בעל פה אלא שבתביעה שהגישו הם עתרו לאכיפת חוזה בתנאים אחרים לחלוטין.
לפי גרסת התובעים, בס' 4 לתביעה ( ס' 6 לתצהיר התובעת 2) החוזה כלל התחייבות שלהם
(לטענתם) לשלם 500,000 ₪ בתוך ארבעה חודשים למבקש (דהיינו עד ליום 25.5.12) התובעים לא הפקידו את הסכום עד היום. התובעים טענו בתביעה ובבקשה כי היה עליהם לשלם למבקש את יתרת התמורה (1.9 מיליון) עד אמצע חודש אוגוסט 2012 ( ס' 4 לתביעה , ס' 6 לתצהיר התובעת) הם לא עשו זאת.
מכאן שהם עתרו לצו שיאכוף את החוזה בתנאים שונים מאותו חוזה, כלומר שהתשלום של היתרה ישולם לאחר סיום כל ההליכים.

לעניין ההוצאות והנזקים שנגרמו עקב מתן הצו טען המבקש לרכיבי הנזק הבאים :

ראשית, הצו הזמני גרם לכך שבמשך תקופה ארוכה (4.5. חודשים לפחות) נגרמו לו עוגמת נפש, מתח וחרדה שכן ביום 17.6.12 התקשר בהסכם עם משפחת בוסקילה שכבר שילמו במועד הוצאת הצו 1,067,500 ₪ ובשל חששם הפעילו עליו לחצים ואיימו כי יגישו נגדו תביעה.

שנית, טען כי משפחת בוסקילה הנ"ל הייתה אמורה לשלם לו סך של 932,500 ₪ עד ליום 15.8.12 לפי ס' 14.3 להסכם המכר וכל איחור בתשלום מצדם יחויב בריבית פיגורים בשיעור של 1% לחודש
( נספח 8.1 לתצהיר) אך כתוצאה מצו המניעה, משפחת בוסקילה לא שילמה את יתרת התמורה אלא ביום 9.1.13, באיחור של 5.5 חודשים ( דוגמא לאחד השקים צורף כנספח 9 ) , ועל כן בגין האיחור הנ"ל נגרם לו נזק בסך של 55,950 ₪ ולחלופין הפרשי הצמדה וריבית בסך של 11,000 ₪.
שלישית, טען כי לפי חוזה המכר מול משפחת בוסקילה, איחור במסירת החזקה או איחור בקבלת האישורים להעברת זכויות מהווה הפרה יסודית של ההסכם ועל כן הוא חשוף לתביעה בגין האיחור הנ"ל.
רביעית, טען כי הוא חתם על חוזה רכישת דירה בנתניה ( ביום 13.12.11 מצורך כנספח 8 ) וכל זמן שהצו לא בוטל , משפחת בוסקילה לא שילמה את יתרת התמורה. לטענתו, הוא תכנן לשפץ את הדירה ולהיכנס אליה כאשר מסתיימת תקופת השכירות של דירה ששכר בטבריה ( חוזה השכירות צורף כנספח 10) , אולם לא היה ביכולתו לשלם את היתרה בגין הדירה שרכש בנתניה ועל כן לא קיבל את החזקה בה. כתוצאה מהצו נוצר איחור בעריכת השיפוצים בדירה בנתניה שלא יסתיימו לפני חודש מאי 2013 ועל כן עליו להמשיך ולשכור את הדירה בטבריה למשך 12 חודשים נוספים במחיר של 3,000 ₪ לחודש ( דרישת בעל הדירה מצורפת בהודעת מסרון – נספח 12 לתצהיר ) ועל כן הנזק במרכיב זה הנו 36,000 ₪.

חמישית, טען כי נשא בעלויות הטיפול המשפטי בגין הגשת הבקשה לביטול צו המניעה ובגין הגשת הערעור על החלטת הרשם ( הסכמי שכ"ט צורפו כנספחים 13-15 לתצהיר).
לבסוף, טען כי בחודש אוקטובר 2010 נטל הלוואה בסך של 4,000 ₪ מחברת פי אנד פי מחשבים בה הוא מועסק כדי לשלם את התשלום הראשון ברכישת הדירה בנתניה ( הסכם ההלוואה צורף כנספח 16 ) לפי ההסכם היא נשאה ריבית בשיעור של 0.5% לחודש בשנה הראשונה , הסכום היה אמור להיות מוחזר לחברה מיתרת התמורה ממשפחת בוסקילה אלא שהוא התעכב במשך 4.5 חודשים בשל הצו הזמני לפיכך חויב המבקש לטענתו ביתר בסך של 22,000 ( לפי 5.5 חודשים ) ו-22.500 לפי 4.5 חודשים.

טענות המשיבים בעניין הנזקים בתגובתם לבקשה

לטענתם, הנזקי ם שטוען להם המבקש הנם נזקים חסרי ביסוס. המבקש לא הביא ראיות לכאורה להוכחת הנזקים הנטענים. לא הוכחו קיומם של עוגמת נפש, מתח וחרדה, קושי לתפקד לחץ ומתח שכן לא הובאה חוו"ד רפואית והראיה לכך שבתקופה זו הוא השלים את מכירת הנחלה ומסר את החזקה.
כן נטען כי החוזה בין המבקש ובין משפחת בוסקילה הנו חוזה מפוברק ושיקרי שכן לא ייתכן כי תוך חודשיים יהיו בידיי המוכר אישורי המיסים של הנחלה וכן לא ברור מדוע יסכים המבקש למכור את הנחלה בסכום שהנו פחות ב-400,000 מהסכום שהוסכם עם המשיבים.
כן נטען כי המבקש אינו מפרט מתי קיבל את מלוא התמורה ממשפחת בוסקילה.
באשר לנזק של סיכון כספי בהפרת החוזה מול הקונים המבקש הצהיר כי הוא מכר את הנחלה ומסר את החזקה בה ועל כן לא ברור איזה נזק נגרם לו.
באשר לטענה כי המבקש נאלץ להמשיך את חוזה השכירות טענו המשיבים כי אין כל קשר סיבתי בין סירוב משפחת בוסקילה לשלם למבקש את תמורת הנחלה ובין מתן צו המניעה הזמני שכן הנחלה נמכרה לפני מתן הצו (17.6.12). יתרה מזאת המבקש לא התגורר בנחלה ואת הדירה בנתניה רכש (כמפורט בחוזה הרכישה נספח 8 לתצהיר ) כבר ביום 13.12.11 זמן רב לפני מתן צו המניעה
( שניתן ביום 8.11.12 ).
כן טענו כי בהסכם השכירות שהוצג על ידו הוא אינו צד כלל.
מדובר בנזקים רחוקים, בלתי צפויים שאין ביניהם ובין צו המניעה קשר סיבתי.
באשר לעלויות המשפטיות כתוצאה מהצו נטען כי בסיום ההליכים בית המשפט פוסק הוצאות והדרך להשיג עליהם היא בדרך של ערעור ולא בדרך של בקשה לחילוט כספי ערובה .
באשר לנזק שנגרם לו לטענתו בשל הוצאות ריבית בגין החזר הלוואה נטען כי בהסכם ההלוואה (נספח 16 לתצהיר ) כתוב כי מדובר בהלוואה לצורכי רכישת דירה , כמו כן אין אסמכתא לכך כי ההלוואה ניטלה , כי קיבל את סכום ההלוואה , מה עשה בכספי ההלוואה , מתי החזירה ? מהי הריבית מה גם שלא הוכח כי יש ללקיחת הלוואה זו קשר לנחלה.

לטענות אלה השיב המבקש בתשובתו לתגובת המשיבים כי אין לפקפק בנזק הלא ממוני שנגרם למבקש כשנגרר להליך זה כשברקע רוכשי הנחלה מאיימים לתבוע אותו .
באשר ליתרת התמורה שנותרה אצל רוכשי הנחלה נטען כי כתוצאה מהצו עוכבו כל הליכי המכירה לרוכש ובכלל זה הליכי רישום העסקה כתוצאה מכך עוכבו כל הכספים שהרוכש אמור היה לשלם למבקש, זמן רב ( חודשים ארוכים ) קודם לכן ועל כן קיים קשר סיבתי בין מתן הצו ובין הנזק שנגרם למבקש.
כן השיב לטענת המשיבים כי אינו צד לחוזה השכירות של הדירה , כי טענותיהם חסרות בסיס שכן השוכרת הפורמאלית בחוזה היא ליאת רגינה כהן (בת זוגתו של המבקש ואם ביתו) וכי הוא חתום כערב בסיפא לחוזה.
כן נטען כי אלמלא ניתן הצו היו הקונים בוסקילה משלמים למבקש את יתרת התמורה במועד ואז המבקש לא היה נזקק להלוואה ( הסכם ההלוואה צורף כנספח 16).

לאחר עיון ושקילה ובהתחשב במכלול טענות הצדדים דלעיל אני דוחה הבקשה לחילוט העירבון שהופקד.
נדחית טענת המבקש כי די בהבאת תשתית ראייתית מינימלית לעניין קרות הנזק כדי לחלט את העירבון כולו. על פי הפסיקה נדרשת גם תשתית ראייתית מסוימת באשר לגבה הנזק ולא רק לעצם קיומו.
בפרשת גדנסקי הנ"ל נקבע:-
" יודגש כי על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק (השוו: ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל [5]; לגבי פיצוי ללא הוכחת נזק - להבדיל מהוכחת גובה הנזק - ראו גם: סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים; סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999; סעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). יש לזכור כי חילוט עירבון הוא מהלך קיצוני, ואין הוא ניתן כסעד שבשיגרה ובאופן "אוטומטי" אלא על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט ועל-פי הראיות שהובאו לפניו (עניין לידאי [1]). "

המבקש אמנם טען לנזקים בתצהירו, ברם כנגד כל טענה לנזק (שאינו נזק הקשור להוצאות ההליכים המשפטיים בפני כב' הרשם וכן הליך הערעור עליו), הציגו המשיבים טענות משלהם ובשלב זה, בלא בירור כולל של אמיתות הטענות והיקפן האמיתי של הנזקים ( שלא ניתן להיעשות בשלב זה אלא, נוכח המחלוקות העובדתיות הממשיות בין הצדדים, לאחר שמיעת ראיות וחקירת עדים) , התקשיתי לקבוע כי המבקש עמד בדרישה המינימלית הנדרשת להוכחת היקף נזקיו.
כמו כן, במקרה דנן ספק אם למועד הגשת הבקשה למתן צו המניעה (ולא כחוכמה בדיעבד) ניתן לומר כי הגשת הבקשה לצו מניעה בשעת הגשתה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין ותכליתה הייתה נגועה בחוסר תום לב . מובן שאת החלטת כב' הש' אברהם אברהם בערעור שהוגש על החלטת כב' הרשם אין להחשיב כאחת מ "נסיבות העניין".

יתר על כן, במקרה דנן הופקדה ערובה לתשלום הוצאות משפט בסך 5000 ₪, וכמו כן מחזיק עדיין בידו המבקש סך של 50000 ₪ מכספי המקדמה ששולמו לו על חשבון העיסקה נשוא המחלוקת, זאת שעה שספק (ובעניין זה איני קובע מסמרות) אם כלל נזקיו עולים על סך זה.
בעניין זה לא יהיה מיותר להזכיר את הוראת תקנה 371(ב) לתקס"א , לפיה מבקש החילוט אינו זכאי לקבלת פיצוי העולה על כלל נזקיו ככל שיגיש תובענה נפרדת לפיצוי כאמור.

סוף דבר
הבקשה לחילוט העירבון בסך 250,000 ₪ נדחית.
כספי הערובה בסך 5,000 ₪ שתכליתם הבטחת תשלום הוצאות משפט יועברו למבקש באמצעות בא כוחו, עו"ד שאוליאן על חשבון הוצאות משפט שהוציא בדיון בפני כב' הרשם יוסף בן חמו.
כמו כן מתוך הסך 250000 ₪ הנ"ל, יועבר אליו באמצעות בא כוחו סך נוסף של 5000 ₪ ומע"מ, שנפסקו לו ע"י כב' סה"נ אברהם אברהם בהליך הערעור על החלטת כב' הרשם.
הואיל שהבקשה התקבלה באופן חלקי, אין צו להוצאות .
המזכירות תמציא ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ז אייר תשע"ג, 27 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.