הדפסה

בוגופן בע"מ נ' שדבתל בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת רונית פינצ'וק אלט

תובעת – נתבעת שכנגד

בוגופן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רות אופק

נגד

נתבעים – תובעים שכנגד

1.שדבתל בע"מ
2.קאזו בע"מ
3.ת.א.ר.י. 1999 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ארז דר לולו

פסק דין

לפניי תביעה כספית חוזית, על סך 1,604,595 ₪, בגין מצגי שווא וכן תביעה נגדית כספית חוזית, על סך 241,515 ₪.
העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים

  1. ביום 19.09.2006, נכרת הסכם העברת מניות בין התובעת, חברה בע"מ, לנתבעות, אף הן חברות בע"מ, להעברת מניותיהן של האחרונות בחברת מילוז (1989) בע"מ (להלן: "מילוז"), חברה שהוקמה בשנת 1965 ועוסקת בייצור ושיווק מוצרי עגבניות ועיבוד הדרים, לתובעת (להלן: " ההסכם"). ביום 09.10.2007, נחתמה תוספת להסכם זה (להלן: " התוספת להסכם"), ובעקבות שני אלה, הועברו בפועל מניותיהן של הנתבעות במילוז לתובעת.
  2. התובעת טוענת כי הנתבעות הציגו בפניה מצגי שווא, הטעו אותה, וניהלו עמה משא ומתן בחוסר תום לב, וכתוצאה גרמו לה נזקים כבדים. נטען כי התובעת התחייבה לשלם בגין מניותיה של מילוז, תמורה המבוססת על ההון העצמי של החברה, כפי שיהיה נקוב במאזן המבוקר, נכון ליום 31.10.2006, שהיה אמור להיערך עד ליום 15.11.2006, מועד שעד אליו היו הצדדים אמורים לסגור את העסקה. לטענת התובעת, בין הצדדים נתגלעו חילוקי דעות באשר לגובה התמורה הסופית אותה נדרשה לשלם לנתבעות עבור מניות מילוז, ולבסוף, נחתמה התוספת להסכם, במסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה על תשלום התמורה בהתאם למצגים שהציגו הנתבעות בפני התובעת לקראת החתימה על התוספת.
  3. התובעת טוענת כי אחד המצגים המרכזיים שהוצגו בפניה היה בנוגע לחוב בגין היטל ביוב של מילוז למועצה האזורית מטה אשר. התובעת טוענת כי טרם החתימה על ההסכם, הנתבעות הציגו בפניה מצגים לפיהם, המועצה האזורית דרשה ממילוז לשלם לה את החוב בגין היטל הביוב, וכי בין הצדדים התקיימו מגעים בעניין גובה ההיטל שישולם למועצה. לטענתה, הציגו בפניה הנתבעות כי בשלב זה השתכלל הסכם פשרה עם המועצה לפיו תשלם מילוז סך של 1,141,134 ₪ בגין חוב היטל הביוב, וכי תשלום זה יביא לסילוק סופי של דרישות המועצה בעניין ממילוז. התובעת טוענת כי היא הסתמכה על המצג האמור לפיו לא תידרש להוסיף ולשלם סכום נוסף בגין חוב זה באופן בו גולמה ההתחייבות האמורה בסכום אותו הסכימה לשלם לנתבעות עבור מניותיה של מילוז, במסגרת התוספת להסכם.
  4. לטענת התובעת, במרוצת הזמן, התברר לה כי המצג שהוצג בפניה על ידי הנתבעות היה מצג שווא, וכי לא נכרת הסכם בין המועצה לבין מילוז שעניינו גובה היטל הביוב. כמו כן, התברר לתובעת כי גובה החוב בגין היטל הביוב עמד, נכון ליום 09.09.2008, על סך של 2,610,369 ₪, בניגוד למצגים האמורים. נטען כי הנתבעות ידעו כי לא נכרת הסכם פשרה וכי גובה ההיטל הנדרש, גבוה משמעותית מסך של 1,141,134 ₪, וכי הן בחרו להסתיר עובדה זו מהתובעת, לשם הגדלת סכום התמורה ש היא תשלם להן עבור מניותיה של מילוז.
  5. התובעת טוענת כי מילוז הגישה ערר על גובה החוב הנטען על ידי המועצה, וכי בחודשים יולי-ספטמבר 2005, התקיימו ביניהן מגעים בעניין זה , אך אלו לא הבשילו לכדי הסכם חתום. התובעת טוענת כי הגם שהמגעים האמורים התקיימו שנה טרם החתימה על ההסכם, ולמעלה משנתיים טרם החתימה על התוספת להסכם, בחרו הנתבעות להסתיר את הדבר מהתובעת, ואף הציגו בפניה מצג לפיו, בין המועצה לבין מילוז נחתם הסכם. משכך, טוענת התובעת כי יש לפצותה בסכום ההפרש שבין הסכום שמילוז נדרשת כיום לשלם למועצה, בסך 2,610,369 ₪, לבין הסך של 1,141,134 ₪, וכי יש להפחית את ההפרש מסכום התמורה שהתובעת שילמה לנתבעות עבור מניותיה של מילוז, כאשר גובה ההפרש עומד כיום על סך של 1,469,235 ₪.
  6. כן טוענת התובעת כי הנתבעות הגדילו באופן מלאכותי את ההון העצמי של מילוז, באופן שהגדיל את התמורה שקיבלו מהתובעת, בגין מניותיה של מילוז, ומאחר ולא הפחיתו פחת בגין רכיב זה במאזנה של מילוז. התובעת טוענת כי היה על הנתבעות לבצע חישוב פחת בשיעור של לפחות מיליון ₪, הסכום שהוערך על ידי הנתבעות כי ישולם למועצה בגין ההיטל, וכפי שבא לידי ביטוי בדו"ח רווח והפסד של מילוז לשנת 2004, ומהיום בו החלה מילוז לעשות שימוש בקו הביוב, ינואר 2005, ועד ליום בו חושב לראשונה הפחת במאזן של מילוז ליום 01.09.2006. התובעת טוענת כי מאחר ומדובר בתקופה שמשכה 20 חודשים, בהם לא חושב הפחת שהיווה חלק מההון העצמי של מילוז, ובהתחשב בכך, שמדי שנה יש להפחית פחת בשיעור של 5%, בעת מכירת מניותיה של מילוז לתובעת, שווי השימוש בקו הביוב היה צריך להיות מופחת במאזן ב- 83,333 ₪. משלא בוצעה ההפחתה באופן זה, נטען הנתבעות "ניפחו" את ההון העצמי של מילוז.
  7. התובעת טוענת כי התמורה עבור מניותיה של מילוז התבססה על הונה העצמי בתוספת 10%, ומשכך, גבו הנתבעות מהתובעת, בחוסר תום לב, סך של 83,333 ₪, שהתווסף להון העצמי של מילוז ובתוספת 10%, כלומר, גבייה בסך כולל של 91,666 ₪. לפיכך טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעות להשיב לה את הסכום האמור של 91,666 ₪.
  8. התובעת טוענת כי כחלק ממצגי השווא אותם הציגו בפניה הנתבעות, הסתירו ממנה גם את העובדה שלמילוז היה קיים חוב שכר טרחה לעו"ד יוסף משיח, שהעניק לנתבעות שירותים משפטיים בעניין חוב היטל הביוב, עת הנתבעות היו בעלות המניות במילוז. התובעת טוענת, כי לו היתה יודעת על קיומו של חוב שכר הטרחה לעו"ד משיח, היתה מפחיתה את סכום התמורה שהסכימה לשלם עבור מניותיה של מילוז. נטען כי לתובעת התברר, בדיעבד, שהיא חייבת שכר טרחה בגובה 43,694 ₪, ומשכך, יש לחייב את הנתבעות לפצותה בסכום זה ששולם לעורך דין משיח, מאחר ויש להפחית הפרש זה מסכום התמורה שהתובעת שילמה לנתבעות עבור מניותיה.
  9. הנתבעות טוענות כי במהלך שנת 2003, הודיעה המועצה למילוז, על כוונתה להקים קו ביוב, בתוואי שמתחנת השאיבה במילוז ועד למטה אשר. לפיכך, נדרשה מילוז לשאת בהיטל הביוב למטה אשר נהריה, וכן נדרשה היא להתקין בשטחה, ועל חשבונה, את כלל המתקנים הנדרשים לטיפול בשפכים טרם הזרמתם. נטען כי עבור חיבורה של מילוז, נדרשה לשאת בהיטל ביוב בסך 1,678,952.88 ₪. מילוז כפרה בדרישה לתשלום וביום 24.11.2004, הגישה ערר לוועדת הערר לביוב, ובמקביל, ניהלה משא ומתן עם המועצה באשר לגובה ההיטל. בסופו של יום, הגיעו הצדדים להבנה לעניין גובה ההיטל, כך שיעמוד על סך של 989,404 ₪, במזומן או על סך 1,141,134 ₪ שלא במזומן, אך נותרו חלוקים באשר לדרישת המועצה להקמת מתקני קדם לטיפול בשפכים.
  10. לטענת הנתבעות, סכום התמורה שהיה על התובעת לשלם להן נובע מההון העצמי של מילוז כפי שמופיע במאזן החברה הקובע, שהנו מאזן אוקטובר 2006, ובתוספת פיצוי בגין מלחמת לבנון השנייה וסכום הלוואות בעלים לטווח ארוך. כמו כן, טוענת התובעת בהקשר זה כי, הן מצבה הכספי של מילוז במועד חתימת ההסכם, והן מצבה בעניין היטל הביוב, סוכ מו בסעיפים 2 ו-3 להסכם הרכישה. הנתבעות טוענות כי גם בביאור 13 לדו"חות הכספיים של שנת 2005, שצורף כנספח 2.6 להסכם, צוין במפורש כי בין הצדדים מתנהל משא ומתן בנוגע לגובה ההיטל בו תחויב החברה, ולהערכתה, הוא יעמוד על סך מיליון ₪. עוד נטען כי גם בנספח 3.2 להסכם, פורטה המחלוקת בעניין הקמת מתקני הקדם, וכן פורטה ההבנה ביחס לגובה ההיטל. נטען כי התובעת ידעה שהיטל הביוב אינו חתום וסגור, הגם שהושגה הבנה שאינה מחייבת באשר לשיעורו, ומשכך, אין יסוד לטענות התובעת כי הוטעתה על ידי הנתבעות בדבר סופיותה של ההבנה.
  11. נטען כי עד למועד סגירתו של ההסכם בין הצדדים נותרה מחלוקת באשר למספר נתונים במאזן הקובע, ולפיכך, הוסכם כי ההתחשבנות הסופית תיערך לאחר חתימתו, כך שכל גרעון בהון העצמי של מאזן זה, לעומת מאזן ספטמבר 2006, יקטין את יתרת ההלוואות לזמן קצר, שהוענקו על ידי הנתבעות למילוז ואילו כל עודף בגרעון, יביא לתשלום סכום נוסף של התמורה בהסכם. עוד הסכימו הצדדים כי לא יבוצעו שינויים בין המאזן הקובע למאזן ספטמבר, למעט, בסעיפי הרכוש השוטף ובגרעון ההון העצמי. לעניין זה, נטען כי ממועד הסגירה, 28.11.2006, עברה מילוז בכוח ובפועל לידי התובעת, ולנתבעות לא היתה כל זיקה לניהולה השוטף של החברה. על כן, נטען כי משהנתבעות יצאו מהתמונה, היה על התובעת לפעול מול המועצה בעניין התשלום, ובמיוחד כאשר מצב הדברים הוצג בפניה כנדרש.
  12. הנתבעות טוענות כי לאחר דיונים אינטנסיביים שנערכו בין הצדדים, ביום 09.10.2007, הגיעו לכדי הסכמה בדבר הסדרת יתרת התשלום ולאחריה נחתמה התוספת להסכם, ללא הצגת כל מצג ביחס להיטל הביוב. נטען כי כחלק מההבנות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת התוספת להסכם, הוסכם על גובה התמורה ללא חתימה על מאזן קובע. הנתבעות מדגישות כי במסגרת סעיף 9 לתוספת, ויתרה התובעת על כל טענה עתידית בקשר לעניינים המפורטים בנספח ג'. ביתר פירוט, נקבע כי סעיפי השיפוי והפיצוי כלפי המשקיעה או החברה, שניתנו במסגרת ההסכם ביחס לעניינים המפורטים בנספח ג', ככל שניתנו, בטלים עם חתימת תוספת זו, ולחברה ו/או למשקיעה לא תהיינה טענות מכל סוג בקשר לעניינים המפורטים בנספח ג', הכולל, בין היתר, את סעיף הרכוש הקבוע במאזן בו נכלל חוב היטל הביוב. נוכח האמור, נטען כי התובעת מושתקת מלטעון כל טענה בקשר עם החבות בגין היטל הביוב.
  13. יצוין כי התובעת טוענת בהקשר זה, כי בניגוד לעמדת הנתבעות, הרכוש הקבוע, כפי שהוגדר בהסכם ובתוספת לו, אינו כולל את חוב הביוב, ולפיכך, התובעת לא ויתרה על טענה כלשהי בעניין זה. נטען כי במסגרת סעיף 2.8 להסכם, הגדירו הצדדים את הרכוש הקבוע כרכוש הקבוע המשמש את החברה וכמפורט בנספח 2.8, ובחינה של נספח זה מעלה כי אין הוא כולל את חוב הביוב נשוא התובענה, וכי הוסכם בין הצדדים, במסגרת סעיף 2 לתוספת, כי לכל המונחים המופיעים בתוספת ומוגדרים בהסכם, תהא המשמעות שניתנה להם בהסכם.
  14. הנתבעות (להלן: "התובעות שכנגד") הגישו תביעה נגדית כנגד התובעת (להלן: "הנתבעת שכנגד") על סך 241,515 ₪, בהתבסס על ההסכם שקבע כי עת ישולמו פיצויי המלחמה, בגין הנזקים הישירים, אלו יועברו בתוספת 10%. כמו כן, נקבע בתוספת להסכם, כי ביחס לנזקים הישירים, יוותר ההסדר הקבוע בהסכם על כנו, ואילו ביחס לנזקים העקיפים, תינתן הנחה בתשלום. בהקשר זה טוענות התובעות שכנגד כי לצורך התביעה מול המדינה, שכרה מילוז את שירותיו של עורך דין אלי סרור, והסמיכה אותו לבצע את כל הפעולות הדרושות מול רשויות מס רכוש לצורך קבלת פיצויי המלחמה. התובעות שכנגד טוענות כי ביום 11.03.2008, הגיע עו"ד סרור להסדר עם רשויות המס, לפיו, עם קבלת סך של 1,550,000 ₪, שהתווסף לסך של 438,855 ₪ ששולמו בגין הנזקים הישירים, וכן מקדמה על סך של 1,115,521 ₪, לא תהיה למילוז כל טענה כלפי רשויות המס, וסכום זה יהווה סילוק סופי של כל הנזקים שנגרמו למילוז בגין מלחמת לבנון השנייה.
  15. לטענת התובעת שכנגד, מתוך הסכום האמור שולם למילוז סך של 2,326,634 ₪, המורכב מ- 1,887,779 ₪ וכן 438,855 ₪, בגין הנזקים הישירים שנגרמו כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה, ושסכום זה בתוספת של 10%, היה אמור להיות משולם לפי ההסכם והתוספת לו, ובסך של 2,559,297 ₪ (סכום הכולל את ערך התוספת ששיעורה 232,663 ₪). נטען כי שיעור התוספת, 232,663 ₪, לא הועבר כנדרש, גם לא לאחר דרישה בכתב, על אף שהנתבעת שכנגד לא התכחשה לחוב זה. לפיכך עותרת התובעת שכנגד לתשלום החוב, שערכו בעת הגשת התביעה שכנגד, עמד על סך של 241,515 ₪.
  16. הנתבעות שכנגד, טוענות כי מילוז היא זו שקיבלה את פיצויי המלחמה ממס רכוש, ועל כן, ככל שמאן דהוא חייב כספים לתובעות שכנגד, הרי שמדובר במילוז. לעניין זה, מפנה הנתבעת שכנגד לסעיף 6 לתוספת להסכם רכישת המניות של מילוז, בו נקבע כי האחרונה תעביר את פיצויי המלחמה לתובעות שכנגד. נטען כי אופן חלוקת פיצויי המלחמה וההבחנה בין נזקים ישירים ונזקים עקיפים שנפסקו לטובת מילוז, הינו תולדה של מרמה כלפי הנתבעת שכנגד. בהקשר זה הובהר כי עוד בימים בהם מילוז היתה מצויה בשליטת התובעות שכנגד, הגישה מילוז תביעות למס רכוש בגין הנזקים שנגרמו לה מהמלחמה, בגין נזקים ישירים, 3,204,859 ₪, ובגין נזקים עקיפים, בסך 9,582,000 ₪. לטענת הנתבעת שכנגד, מהאמור עולה כי התובעות שכנגד גילו דעתן כי סכום הפיצוי בגין נזק עקיף, היה גדול פי 3 לערך מהסכום בגין נזק ישיר, וכי עד לחתימת התוספת להסכם, קיבלה מילוז עבור נזקי המלחמה סך של 1,115,521 ₪, במהלך חודש אוקטובר 2006, כמקדמה על חשבון הנזקים העקיפים וסך של 438,855 ₪, שהתקבל בחודש פברואר 2007 כפיצוי בגין נזקים ישירים.
  17. נטען כי הצדדים שינו את מנגנון התשלום בגין פיצויי המלחמה ובמסגרת סעיף 6 לתוספת, כך שבגין נזק ישיר ישולמו לתובעות שכנגד, תוספת של 10% ואילו בגין נזק עקיף, ישולם הפיצוי בניכוי 10%, בניגוד להסכם המקורי. הנתבעת שכנגד טוענות כי האינטרס של התובעות שכנגד, כעולה מהסדר זה הנו ברור, כך שפיצויי המלחמה העתידיים שייפסקו לטובת מילוז, ייוחסו ברובם לנזקים ישירים שבגינם תקבל תוספת של 10%, ולא לנזקים העקיפים, שבגינם יופחתו 10% מהפיצויים שישולמו לה. נוכח הסדר הפשרה, נטען כי סכום הפיצויים בגין הנזקים העקיפים שנפסק לטובת מילוז, הפך לנמוך פי 3 ביחס לנזקים הישירים, ו גם המקדמה שקיבלה מילוז על חשבון הנזקים העקיפים הופחתה, כך שאין מדובר בעניין מקרי אלא בכוונת מכוון. בנוסף, נטען כי באופן תמוה, סכום הפיצויים הועבר ישירות ממס רכוש לתובעות שכנגד, על אף שהיחידה שהייתה זכאית לקבלם היתה מילוז.
  18. לטענת הנתבעת שכנגד, המנגנון שנקבע בתוספת להסכם עיגן את הסכמת הצדדים לגבי הסכום המעודכן למכירת מניות מילוז, שיהיה מורכב מהסכומים ששילמה הנתבעת שכנגד עד למועד כריתת התוספת, ובתוספת סכום קבוע של 2.6 מיליון ₪, עליו הוסכם בתוספת. נטען כי סכום התמורה החדש בגין מניות מילוז, גילם את פיצויי המלחמה שקיבלה מילוז עד למועד כריתת התוספת, וכן את הפרמיה של 10% על סכומים אלו. משכך, הסכום הכולל החדש, סתם את הגולל על ההתחשבנות בין הצדדים, בנוגע לשוויה של מילוז עד לאותה עת, למעט פיצויי המלחמה שטרם שולמו ולגביהם נקבע מנגנון חדש בתוספת. סעיף 3.1 לתוספת, מורה כי התמורה ששולמה עבור מניות מילוז כוללת פרמיה של 10%, ולקחה בחשבון פיצוי בסך של 1,115,521 ₪, כך שגם לשיטת התובעות שכנגד, שולמה להן התוספת של 10%.

דיון והכרעה

  1. במרכזה של תובענה זו עומד סכסוך שנולד על רקע עסקת העברת מניותיה של חברת מילוז מהנתבעות לתובעת, וכאשר האחרונה טוענת כי הנתבעות הציגו בפניה מצגי שווא, ניהלו עמה משא ומתן בחוסר תום לב, ונוכח כך, תובעת היא את נזקיה. בין יתר המצגים שהתובעת טוענת כי הוצגו בפניה, ניתן למנות מספר מצגים מרכזיים וביניהם מצגים באשר לשיעור היטל הביוב ולסטטוס הליכי הסדרתו. כמו כן, נטען למצגי שווא בדבר מצב ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים, וכן לקיומו של חוב שכר טרחה. הנתבעות, כופרות בטענות התובעת בעניין המצגים, וטוענות כי האחרונה היתה מודעת למצב הדברים באשר לעניינים האמורים. הנתבעות מוסיפות וטוענות, במסגרת התביעה הנגדית, כי מגיעים להן כספים מכוח ההסכם שנחתם בין הצדדים.
  2. בשלב שמיעת הראיות נשמעו עדויותיהם של מר משה ארבוס, מר אלון אגמון ועו"ד איתמר רוטמן, מטעם התובע, מר יובל אורן, רו"ח רונן מדר, גב' נירה בראונשטיין, עו"ד יוסף משיח ועו"ד אלי סרור מטעם הנתבעות.
  3. בסיכומים חזרה התובעת על טיעוניה שלעיל, וטענה כי הנתבעות לא גילו לה את מצבה האמתי של מילוז, והסתירו מ מנה מידע מהותי, ששוויו עולה באופן משמעותי על סך של 300,000 ₪, הקבוע בהסכם, וכי בעקבות זאת נגרם לתובעת נזק. לטענתה, סעיף 10 להסכם עיגן את חובתן של הנתבעות לשפות את התובעת בגין כל נזק הנובע מאי התאמה בין המצגים שניתנו בהסכם לבין המצב בפועל או בגין נזק שיש לו השפעה מהותית, העולה בערכו על 300,000 ₪. לטענת התובעת, עת מכרה אחזקותיה במילוז לחברת ויטה פרי גליל, היא נדרשה לגלות את כל המידע המצוי בחזקתה, וכחלק מכך גם את הסכומים שנדרשו על ידי המועצה, כך שבמסגרת המכירה לחברת פרי גליל, נלקח בחשבון מלוא סכום החוב. לפיכך טוענת התובעת כי היא קיבלה תמורה הפחותה בערכה בשל קיומה של דרישת תשלום על ידי המועצה. בהקשר זה, טוענת התובעת כי לאור מכירת מניותיה לחברת פרי גליל, אין כל רלוונטיות לשאלה האם המועצה התפשרה בסופו של יום על סכום הדרישה, וזאת לאור עמידתה העיקשת של המועצה על כך שישולם לה מלוא החוב במשך התקופה שבה התובעת החזיקה במניות מילוז. נטען כי המועצה לא הפחיתה את הסכום שנדרש לתשלום ואף הוסיפה לו הפרשי הצמדה וריבית תוך פריסתו לתשלומים וכן נוספה התחייבותה של מילוז להקמת מתקן קדם בעלות של מיליוני שקלים.
  4. הנתבעות טוענות בסיכומיהן, כי בכתב התביעה אין כל זכר לטענה כי הוצג מצג שווא במסגרת החתימה על ההסכם עצמו בספטמבר 2006, משכך, ניתן להסיק כי לא נפל שום פגם במצגים שהוצגו על ידי הנתבעות בעת החתימה על ההסכם שנחתם ביום 19.09.2006, וטענתה של התובעת התמצתה בכך שהנתבעות הטעו אותה במסגרת החתימה על התוספת להסכם, וזאת שנה מאוחר יותר, במהלך אוקטובר 2007. נטען כי חברת מילוז נמכרה לתובעת כשהיו ידועות לה כלל העובדות הרלוונטיות להיטל הביוב כולל קיומו של משא ומתן עם המועצה שבמסגרתו הושגה הבנה באשר לגובה ההיטל, וכן על כך שלא הושגה הסכמה עם המועצה ביחס להקמת מתקני קדם לטיפול בשפכים. נטען כי הדברים האמורים צוינו באופן מפורש, לפחות בארבעה מקומות שונים בהסכם. נוכח האמור, טוענות הנתבעות כי היה על התובעת להשלים את המשא ומתן עם המועצה ולהגיע עמה להסכם סופי ומחייב באשר להיטל הביוב, אך במקום זאת, בחרה התובעת להתעלם מההיטל, ולא הסדירה אותו משך תקופה ממושכת של כשנתיים, עד לקבלת תזכורת מהמועצה וכשנתיים לאחר כריתת ההסכם. הנתבעות טוענות כי לאחר מכירתה של מילוז לחברת פרי גליל, כיבדה המועצה את הצעת הפשרה וחתמה על הסכם פשרה עם מילוז ובסכום נומינלי שהנו נמוך מהסכום שסוכם בין הנתבעות למועצה בשעתו. נטען כי התביעה צריכה להידחות נוכח הסכם הפשרה שנחתם במהלך חודש מרץ 2011 בין מילוז למועצה השומט את הקרקע תחת עילת התביעה וזאת מאחר ועל פי ההסכם, הוחלט על סיום המחלוקת בעניין ההיטל כנגד תשלום של מילוז בסך 1,552,041 ₪. בהקשר זה יצוין כי סכום הפשרה שעמד בבסיס המצג לשיטת התובעת עמד על סך 1,141,134 ₪, וכאשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית הנו גבוה מסכום הפשרה שנסגר בפועל בין מילוז למועצה במסגרת הליך הערר וכאשר נטען כי בפועל, שילמה מילוז סכום שהנו נמוך מסכום הפשרה. נטען כי התובעת לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה והנושא לא עמד לבחינה בפני בית המשפט, ולכאורה קמה לה עילת תביעה נגד פרי גליל שהתעשרה על חשבונה. לטענת הנתבעות, לתובעת לא עומדת הזכות להעלות נגדה כל טענה בעניין ההיטל, מאחר ובמסגרת התוספת להסכם , ויתרה על כל טענה בהקשר זה.
  5. לאור חומר הראיות שלפני וטענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה, ולקבל את התביעה שכנגד מנימוקים כמפורט להלן.

ב.1. חוב בגין היטל ביוב והסכם פשרה

  1. התובעת טוענת כי המצג שהציגו בפניה הנתבעות, לפיו, החוב שהיה קיים, נכון לאותה עת, למועצה בגין היטל ביוב, עומד על סך 1,141,134 ₪, הנו סופי ומוחלט, אינו נכון, זאת מאחר ומעולם לא נכרת הסכם בין המועצה לבין מילוז באשר לגובה היטל הביוב. עוד נטען בהקשר זה כי גובה החוב אותו נדרשה מילוז לשלם למועצה, נכון ליום 09.09.2008, עמד על סך 2,610,369 ₪, ובניגוד מוחלט למצגים שהציגו בפניה הנתבעות.
  2. התובעת טוענת כי הנתבעות היו מודעות לכך שלא נכרת הסכם פשרה בין מילוז למועצה בעניין היטל הביוב וכי הסכום אותו דרשה המועצה ממילוז היה גבוה יותר מסך של 1,141,134 ₪, אך הנתבעות בחרו להסתיר זאת מפניה. נטען כי בין מילוז למועצה התקיימו מגעים בעניין שיעור ההיטל, ואף הועברה למילוז טיוטת הסכם פשרה אשר לא היתה מקובלת על האחרונה ומשכך לא נחתמה, וכי כל השתלשלות הדברים האמורה הוסתרה מהתובעת, על אף שהמגעים בין הצדדים התקיימו עוד בחודשים יולי-ספטמבר 2005, כשנה לפני החתימה על ההסכם וכשנתיים לפני החתימה על התוספת להסכם. נוכח האמור, עותרת התובעת, במסגרת כתב התביעה , לפצותה בגין ההפרש שבין הסכום אותו נדרשת מילוז לשלם למועצה האזורית בגין היטל הביוב, 2,610,369 ₪, לבין הסך של 1,141,134 ₪, מאחר ויש להפחית הפרש זה מסכום התמורה ששילמה התובעת לנתבעות עבור מניותיה של מילוז, וכאשר הפרש זה עומד על סך 1,469,235 ₪.
  3. אינני מקבלת את טענות התובעת לפיהן הנתבעות הטעו אותה והפרו את חובת תום הלב ואת חובת הגילוי בדבר פרטים מהותיים. הצדדים הקצו את סיכוניהם במסגרת ההסכם והתוספת לו, וטרם פרוץ הסכסוך (ex ante) ואף כללו בו תניות שהתייחסו באופן מפורש לעניין הגילוי, היקף הגילוי, ויתור ואי התאמה. כך בסעיף 2 להסכם, שנחתם ביום 19.09.2006, שכותרתו "נתונים על החברה ונכסיה", הובאה רשימת נושאים והפניות לנספחים המפרטים ומבארים את אלו. בין היתר, פורטו ברשימה זו, ההסכמים המהותיים שהחברה צד להם, מצבת עובדי החברה, תנאי העסקתם ותיאור הסכמי העבודה, זכויות הקנין הרוחני של החברה, מערך הביטוחים, דו"חות כספיים, רישיונות, ההיתרים והאישורים הקיימים לשם הפעלת מפעל החברה מהרשויות המוסמכות, הרכוש הקבוע המשמש את החברה וכן מלאי החברה.
  4. סעיף 4 להסכם, רלוונטי גם הוא בהקשר זה, מאחר והוא כולל הצהרות שונות של המשקיעה והתחייבויותיה כלפי בעלי המניות והחברה, בהתבסס על מצגים שונים הכוללים הצהרה כי המשקיעה ובעלי המניות ביצעו בדיקות שונות, באמצעות יועצים מקצועיים בעניינים האמורים, ובהתחשב בכך, רוכשת המשקיעה את המניות על בסיס מצב החברה כפי שהוא והיכן שהוא, As is where is. כמו כן, הוצהר כי המשקיעה מוותרת מראש על כל טענה בדבר אי התאמה בין נכסי החברה והתחייבויותיה למצב המתואר בהסכם או על פי בדיקותיה של המשקיעה ולא תהיה לה כל טענה כלפי בעלי המניות בהקשר זה, למעט באשר למידע או נתונים שיש להם השפעה מהותית על מאזן החברה ושהוסתרו מהמשקיעה באופן מכוון על ידי בעלי המניות או החברה ולמעט מידע לא נכון שניתן במסגרת סעיף 3 להסכם (סעיף 4.3).
  5. כמו כן, הגדירו הצדדים שתי תיבות עיקריות, האחת, השפעה מהותית, השפעה או השפעות שיש בכל אחת מהן או במצטבר כדי להשפיע על מאזן החברה בסכום שמעל 300,000 ₪, השנייה, הוסתר באופן מכוון, כל מידע בעל השפעה מהותית שהיה ידוע לבעלי המניות ו/או לחברה ולא גולה למשקיע בהסכם.
  6. משהצדדים נתנו דעתם לעניינים האמורים, יש ליתן תוקף להסכמותיהם, אך יש לזכור, כי בהקשר זה, של תניית "As is – Where is", נפסק כי אין מדובר בתניה גורפת שלאחריה מתייתר דיון בנסיבות המקרה. כך נקבע על ידי כב' השופטת ו' אלשיך, בפש"ר (ת"א) 1202/02 תדיר-גן (מתכת) נ' רו"ח אלי, תק-מח 2003(1), 3849, 3863:

"חוק המכר וחוק החוזים (חלק כללי), הינם ברובם בגדר דין דיספוזיטיבי, הניתן להתניה על-ידי הצדדים לחוזה, הכל בכפוף לחובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת... כמו כן, ברור מאליו הוא כי חובת תום הלב, מביאה, בכל מקרה, לאיסור על הטעיה מכוונת של הצד השני. אולם, סוג העסקה עשוי להשפיע השפעה ניכרת על היקף חובת הגילוי בין הצדדים; זאת, ממגוון סיבות התלויות ברובן במיהותם ומקצועיותם. במצב זה, ברור כי למרות שעיקרון תום-הלב חל בכל המקרים, הרי שכיבודו עשוי לדרוש מידות שונות של חובת גילוי, הכל לפי הנסיבות ואומד דעת הצדדים, אשר התבטא, בין היתר וראשית כל, בהתניות המפורשות אשר יצרו את 'הדין הפרטי' אשר חל ביניהם. זאת מכח קל וחומר, כאשר מדובר בצדדים מקצועיים, אשר אין ביניהם הפרשים גדולים בכח המיקוח, ואין צד אחד יכול לאלץ את משנהו להתקשר בחוזה בתנאים 'ירודים' מבחינתו".
7. חובת תום הלב המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מורה לצדדים למשא ומתן לנהוג זה כלפי זה בדרך מקובלת ובתום לב. לאורך השנים, פורש אופיה והיקפה של חובה זו בפסיקה ועל ידי מלומדים, באופן שאין משמעותה משום ביטול או התעלמות מהאינטרס האישי של צד לחוזה, אלא באופן שהיא מקימה חבות לנהוג ביושר ובהגינות כלפי שותפים למשא ומתן. מכוח החבות האמורה, צמחה והוכרה גם חובת הגילוי במשא ומתן שאופיינה כחובה אקטיבית, כך שבנסיבות זהות, ניתן לצפות מפלוני, המנהל משא ומתן, לגלות את הנדרש לצד השני. יצוין כי חובת גילויים של פרטים מהותיים, אינה מותנית בקיומם של יחסי אמון ייחודיים בין הצדדים, ואף נפסק כי היקפה של החובה, תלוי במהות היחסים, כך שככל ששוררים יחסי אמון עמוקים יותר, היקפה של החובה יגדל גם כן (ראה: ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שווק (1994) בע"מ נ' צבי עצמון ז"ל, (27.03.2008), כב' הנשיאה ד' ביניש).
8. לעניין אופייה והיקפה של חובת הגילוי נכתב על ידי פרופ' ג' שלו, במאמרה "סעיף 12 לחוק החוזים: תום-לב במשא ומתן", משפטים, ז' 118, 138 כי:
"חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים (מידע, מסמכים) מהותיים, החיוניים להחלטת המתקשר השני, האם להיכנס לחוזה ובאלו תנאים, ורק על פרטים כאלה, שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו. היסוד האובייקטיבי של חובת הגילוי משתקף בסייג נוסף המוטל בה: אין החובה צומחת אלא כאשר יודע הצד עליו מוטלת חובת הגילוי, כי המתקשר השני אינו יכול להשיג את הפרטים החיוניים להכרעתה בכוחות עצמו..."
הגישה האמורה של פרופ' ג' שלו אומצה בפסיקה בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד, פ"ד מ(4) 533, 540-541.
9. שאלה אחרת בהקשר זה היא האם במהלך משא ומתן נדרש צד ליתן מידע לצד השני כאשר האחרון יכול לקבל את המידע באופן עצמאי וללא צורך בצד השני, וכאשר התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המקרה, מעמדו של המתקשר, מומחיות, הקושי בדבר השגת המידע (ת.א (י-ם) 4380/02 בן עמי מיכל נ' בן זאב משה, (05.01.2006).
10. גרסת הנתבעות לפיה בוצע גילוי של המידע תוך שיקוף המציאות, אכן מבוססת ומעוגנת בהסכם על נספחיו. כך בסעיף קטן ג' לביאור 13 לדו"חות הכספיים לשנת 2005 (נספח 2.6 להסכם), צוין במפורש כי בין הצדדים מתנהל משא ומתן בנוגע לגובה היטל הביוב שבו תחויב החברה וכאשר להערכת החברה יעמוד ההיטל על סך של כמיליון ₪. כמו כן, בנספח 3.2 להסכם, שהנו "דו"ח מצב בנושא היטל ביוב במילוז", שנערך על ידי המנכ"ל, שלמה בן דוד, מיום 12.06.2006, הוצגה ופורטה המחלוקת בין הצדדים בעניין הקמת מתקני קדם, וכן נמצא ביטוי להבנה ביחס לשיעור ההיטל. למסמך זה צורפה גם מצבת החובות של מילוז למועצה ובמסגרתה צוין כי בגין היטל הביוב, עומד סך של 989,404 ₪,שהנו תשלום פשרה במזומן, והובהר במסגרת הערה שצורפה כי לא נחתם הסכם בגין ההיטל ולכן זה לא משולם. משכך, אין יסוד לטענתה של התובעת כי הוצג לה מצג לפיו נחתם הסכם פשרה.
11. במסגרת סיכומיה טוענת התובעת, בהקשר זה, כי על אף שצורפו המסמכים האמורים להסכם, ולמרות שצוין כי מתנהל משא ומתן בין הצדדים לגבי גובה היטל הביוב, לא פורט מהו סכום הדרישה שהעלתה המועצה. גם אם תתקבל עמדת התובעת לעניין זה, לפיו הנתבעות לא פרטו את הסכום לתשלום שנדרש על ידי המועצה בגין היטל הביוב, אין במידע זה בכדי לשנות או להשפיע על היסודות האמורים שהוצגו בפני התובעת ולפיהם, מתנהל משא ומתן, הושגה הסכמה עקרונית באשר לגובה ההיטל וכי קיימת מחלוקת בעניין הדרישה להקמת מתקן קדם. בנוסף, יוער בהקשר זה, כי במידה ומידע זה, בדבר שיעור ההיטל הנדרש על ידי המועצה, היווה מידע כה מהותי וחיוני עבור התובעת, יכלה להעלות את תהיותיה ושאלותיה בזמן אמת ועובר לחתימה על ההסכם, ולא להסתפק במידע כפי שהופיע בדו"ח לשנת 2004 ובביאור מספר 13 לדו"ח זה. כמו כן, יצוין כי הצדדים התבססו על מידע נוסף לזה שצוין לעיל, דו"ח לשנת 2005 שצורף, בו מופיעה הערכת החברה באשר לשיעור ההיטל באופן מפורש. כמו כן, לתובעת היה ברור, והיא אף לא טענה אחרת, כי לא נחתם הסכם מחייב בעניין זה עם המועצה.
12. התובעת מוסיפה וטוענת כי המצג שהוצג בפניה בחודש יולי 2006, לפיו מתקיים משא ומתן בין הצדדים וכי להערכתה של מילוז, היטל הביוב יעמוד על סך של כמיליון ₪, שעה שחלפו אחד עשר חודשים מאז שהוחלפה טיוטת ההסכם האחרונה, ובמהלכם לא התקיים כל משא ומתן בין הצדדים, אינו נכון ומהווה מצג שווא ועולה כדי הטעיה. לעניין זה מפנה התובעת לעדותו של מר אורן לפיה הטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים היתה באמצע שנת 2005 וכי לא ידוע לו אם התקיימו מאז שיחות נוספות עם המועצה, ומתי התקיימה הפגישה האחרונה.
13. מעדותו של מר אורן עולה כי ההנהלה המשיכה לנהל משא ומתן בתקופה האמורה שנסוב בעיקרו בעניין מתקני הקדם. מר אורן העיד כי לא היה מעורב בשיחות אלו, אך התקיימו פגישות שלא בהשתתפותו, שעליהן קיבלו הוא, וחבריו לדירקטוריון החברה, דיווחים (פרוטוקול מיום 15.11.2010 בעדותו של מר אורן עמ' 36, 41). כמו כן, מעדותה של הגב' בראונשטיין, אשר שימשה בתפקיד סגנית ראש המועצה ומנכ"לית החברה הכלכלית, ומי שהיתה בתקופה הרלוונטית צד ישיר למשא ומתן עם מילוז, עולה כי במהלך המשא ומתן, שהתנהל במשך מספר שנים, דובר על תשלום חד פעמי, ללא פרישה, ועל כך נתנה הנחת מזומן בשיעור של כ-20% (פרוטוקול מיום 15.11.2010 עדותה של הגב' בראונשטיין עמ' 47). כאשר נשאלה הגב' בראונשטיין באשר לסיבה שבגינה לא נחתם ההסכם השיבה כי למיטב זיכרונה, המועצה לא קיבלה תשובה למכתבה (שצורף כנספח 2 לתצהירה), אך אין היא יודעת את הסיבה לכך (פרוטוקול מיום 15.11.2010 עמ' 47 שורות 19-29).
14. כמו כן, הוסיפה הגב' בראונשטיין כי לפי מיטב ידיעתה, מילוז הגישה ערר בגין ההיטל ובמקביל להליך זה, התנהל בין הצדדים משא ומתן שלא צלח. נטען כי לאחר שהגישו את עמדתם במסגרת הליך הערר, המתינו להחלטת בית המשפט בעניין, ורק במהלך שנת 2008, לאחר בדיקה תקופתית, עלה כי הליך הערר אינו מתקדם, ומשכך החלו בביצוע הליכי גבייה. הגב' בראונשטיין לא ידעה להסביר את הסיבה להמתנה הממושכת עד לנקיטת הליכי גבייה (פרוטוקול מיום 15.11.2010 עדותה של הגב' בראונשטיין עמ' 48). מהדברים האמורים עולה כי בין הצדדים התקיים משא ומתן ממושך באשר לשיעור היטל הביוב לאחר שהרשות נתנה הסכמתה למתן הנחה בשיעור של כ-20%. בסופו של יום, עלה המשא ומתן על שרטון ולא נחתם הסכם. הסיבה לאי החתימה על ההסכם אינה מוסברת באופן זהה על ידי הצדדים, אך למרות זאת, התמונה המתקבלת היא כי המשא ומתן נמשך על פני תקופה ארוכה, כאשר היה על התובעת לצפות כי כל עוד לא נחתם הסדר סופי לעניין ההיטל, החבות עומדת בעינה, והיא צפויה לספוג ריביות ככל שהזמן חולף.
15. בתצהירו של מר ארבוס נטען כי מכתבו של עו"ד משיח מיום 24.07.2008 מחזק את הטענה כי בעת המשא ומתן הוצג מצג לפיו הפשרה שהושגה מול המועצה הנה "עניין סגור" בעוד שבפועל, חודשים רבים לפני שהחל המו"מ כבר עלה המו"מ מול המועצה על שרטון ולמעשה לא הושגה כל הסכמה. האמור אינו מתיישב עם תוכן המכתב וכן עם עדותו של עו"ד משיח. ראשית, יוער כי קיומו של משא ומתן, גם בשלבים מתקדמים, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי זה יבשיל לכדי הסכם סופי. עובדה זו נהירה ביתר שאת לצד למשא ומתן שהוא גוף עסקי המוקף במומחים מסוגים שונים. על התובעת היה לדעת כי כל עוד שאין הסכם חתום מול המועצה, כל שיש בידה הוא תקווה שהמשא ומתן יבשיל לכדי הסכם. שנית, עו"ד משיח פרט בעדותו את מעורבותו בשלבי המשא ומתן שנמשך תקופה ארוכה, וכי בשלבים מסוימים, לא היה מעורב בו, מאחר והוא התנהל בדרגים אחרים, פוליטיים כדבריו.
16. טענתה של התובעת בדבר חלוף הזמן בין המצג שהוצג בפניה בחודש יולי 2006 לפיו מתקיים משא ומתן בין הצדדים לבין מועד הטיוטה האחרונה שהועברה לטענתה בין הצדדים, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי התובעת הוטעתה, מאחר ולא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש. גם אם נניח כי התובעת הוטעתה בדבר קיומו של המשא ומתן בשלב זה, בעוד שזה היה מוקפא או לא התקיים באותה עת, אין רכיב זה כשלעצמו, מוביל למסקנה כי קיים הסדר סופי וחתום בין הצדדים, ומשכך לא מתקיים הקשר הסיבתי בין הטעות האמורה לקיומו של החוזה.
17. המצגים שהוצגו לתובעת בדבר מצב החברה, כללו את היסודות העיקריים והמהותיים לעסקה, קיומו של החוב, קיומו של משא ומתן, העדרו של הסכם חתום וסופי בעניין, הערכת החברה בדבר גובה החוב בגין ההיטל והעדר הסכמות בעניין מתקני הקדם. נוכח האמור, לא הוצגה אינדיקציה לכך כי הנתבעות הסתירו או לא גילו מידע מהותי במתכוון או לחילופין, התנהגו בחוסר תום לב. אכן, היה על הנתבעות לגלות, כחלק מפירוט ההליכים התלויים ועומדים, כי הוגש ערר בעניין היטל הביוב, הגם שהתקיים במקביל לו משא ומתן, אולם, כאמור, לא היה בכך כדי להטעות את התובעת, שקיומו של החוב וסדרי הגודל שעליהם היה מדובר, היו ידועים לה. כמו כן, היה על התובעת להעלות כל טענה שהייתה לה בעניין היטל הביוב, בזמן אמת ולא בדיעבד, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בחברה עסקית, שהייתה מיוצגת ע"י עו"ד והעסיקה מומחים מסוגים שונים, משפטיים ופיננסיים.
18. בהקשר זה מוסיפות הנתבעות וטוענות כי כחלק מן ההבנות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת התוספת להסכם, ויתרה התובעת על כל טענה עתידית בקשר לעניינים מסוימים. כך נקבע בסעיף 9 לתוספת, כי למשקיעה לא תהיינה טענות כלשהן, מכל סוג שהוא, בקשר לעניינים המפורטים בנספח ג', הכולל סעיף "רכוש הקבוע" במאזן, שחוב היטל הביוב הוא אחד מסעיפיו. לפיכך טוענות הנתבעות כי התובעת ויתרה על טענותיה בדבר היטל הביוב במסגרת התוספת להסכם מיום 09.10.2007.
19. משנקבע לעיל כי הנתבעות עמדו בחובות הגילוי וגילו את המידע שפורט לעיל, מתייתר הצורך להידרש לטענת הוויתור. למרות זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי במסגרת הוויתור של התובעת, כפי שזה בא לידי ביטוי בהסכם, ויתרה התובעת על טענתה בדבר היטל הביוב, כאשר לאורך כתבי טענותיה נטען כי היטל הביוב הוא חלק מהרכוש הקבוע, וכאשר כחלק מהמערכת ההסכמית שבין הצדדים, נקבע במפורש בתוספת להסכם כי סעיפי השיפוי והפיצוי כלפי המשקיעה או החברה שניתנו במסגרת ההסכם ביחס לעניינים המפורטים בנספח ג', ככל וניתנו, בטלים עם חתימת התוספת ולחברה או למשקיעים לא תהינה יותר טענות מכל סוג בעניינים אלה.
20. יוער כי טענות התובעת בסיכומיה, לעניין גילום היטל הביוב בעסקת המכירה לפרי גליל, לא הועלו במסגרת כתב התביעה, אלא לראשונה בסיכומים. כמו כן, התובעת מכרה את מילוז לחברת פרי גליל בע"מ בטרם שילמה סכום כלשהו עבור היטל הביוב (פרוטוקול מיום 08.11.2010 בעדותו של מר ארבוס, עמ' 11), ואף במסגרת הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין מיום 08.03.2011, הוסכם בין המועצה לבין מילוז לסיים את המחלוקת כנגד תשלום סך של 1,552,041 ₪ על ידי מילוז וכאשר סכום הפשרה כפי שהוצג לטענת התובעת עמד על סך של 1,141,134 ₪.
ב.2. חוב שכר טרחה

  1. התובעת טוענת כי כחלק ממצגי השווא שהנתבעות הציגו בפניה, הן הסתירו את קיומו של חוב שכר טרחה לעו"ד יוסף משיח בגין שירותים משפטיים שהעניק למילוז בקשר לחוב בגין הטיל הביוב בתקופה בה הנתבעות היו בעלות המניות במילוז. נטען כי אילו הייתה התובעת מודעת לקיומו של חוב זה בסך 43,694 ₪ בגין שכר טרחה, הייתה מפחיתה אותו מסכום התמורה שהיא הסכימה לשלם עבור מניותיה של מילוז.
  2. בסיכומים טוענת התובעת כי חובה של מילוז לעו"ד משיח התגלה לה רק לאחר שהתקבלה במילוז דרישת תשלום של המועצה, במהלך שנת 2008, ולאחר שנערך בירור, התגלה כי עו"ד משיח הגיש ערר מטעמה של מילוז, אשר לא נמצא לו זכר במסמכים שצורפו להסכם כחלק מפירוט ההליכים המשפטיים העומדים.
  3. בחינה של המערכת ההסכמית בין הצדדים על נספחיה, מעלה כי כחלק מהליכי הגילוי המעוגנים בסעיף 2 להסכם מיום 19.09.2006, צורף מסמך מיום 20.04.2006, הנושא את הכותרת "דו"ח תביעות תלויות ועומדות", בו ניתן תיאור והערכה של תביעות משפטיות שמילוז צד להן המטופלות על ידי משרד שביט, בר-און, גלאון, צין, נוב, יגור ושות' והידועות למשרד זה נכון ליום 31.12.2005 ובו, כמובן, לא מופיע אזכור להליך הערר אשר לא טופל על ידי משרד זה.
  4. מעדותו של עו"ד משיח, עולה כי בנובמבר 2004 הוא הגיש ערר לבית המשפט על דרישתה של המועצה לתשלום סך של 1.7 מיליון ₪, לאחר שעלה בידו להפחית את סכום הדרישה לסכום זה מסך של 2.5 מיליון ₪. כן העיד, עו"ד משיח כי עם הגשת הערר לבית המשפט, המשיכו הצדדים במשא ומתן, כאשר משלב מסוים הוא הפסיק להיות מעורב באופן אקטיבי בניסיונות להגיע לפשרה, הואיל ואלו התנהלו "בדרגים פוליטיים" של המועצה מצד אחד והחברה מהצד השני. בשלב מסוים הגיעו הצדדים עצמם להסכמה על סכום היטל הביוב והעבירו לעו"ד משיח טיוטת הסכם. בעקבות זאת הוציא עו"ד משיח מכתב למילוז בו חיווה דעתו כי נוסח טיוטת ההסכם אינו מספק מבחינת סופיות דרישות המועצה, ולאחריו יצא מהתמונה בשל סיום הקשר בינו לבין מילוז בשנת 2005 (פרוטוקול מיום 15.11.2010 עדותו של עו"ד משיח עמ' 50-51).
  5. עו"ד משיח עמד בעדותו על הסדר שכר טרחתו, שהושפע ממערכת היחסים ארוכת השנים עם מר שלמה בן דוד (מומו), מנכ"ל מילוז באותה עת, עוד מהימים בהם עבד ברהיטי רגבה. על-פי עדותו, קיבל שכ"ט קבוע חודשי עבור טיפול שוטף, ובנוסף, במידה וטיפל בתיק מסויים, היה מקבל בגינו שכר נפרד , אשר לא סוכם מראש, לפני תחילת הטיפול. במשך השנים לא התעורר אצלו כל חשש כי כאשר יסיים את עבודתו בעניין מסוים לא ישלמו את שכרו, ובנסיבות העניין, נכון לאותה עת, לא קיבל את שכר טרחתו ואף לא דרש אותו, מאחר והטיפול בעניין טרם הסתיים (פרוטוקול מיום 15.11.2010 עדותו של עו"ד משיח עמ' 50-51). כאשר נשאל עו"ד משיח מדוע לא דרש את שכר טרחתו כאשר הוקפאו הפעולות בהליך הערר בשנת 2005 לערך, השיב כי הדבר נשכח מז יכרונו, וכי אילו מר בן דוד היה ממשיך לעבוד במילוז ולא היה פונה לומר לו שהעניין הסתיים, לא היה עו"ד משיח פונה אליו בקשר לתשלום שכר הטרחה לאור מערכת היחסים הארוכה.
  6. עוד העיד עו"ד משיח כי בסופו של יום הועבר התיק לטיפולו של מר ארבוס, אשר בתחילה אמר לעו"ד משיח שהאנשים שאותם הוא מייצג רכשו את מילוז, והוא מבקש שעו"ד משיח ימשיך לטפל בתיק, למרות שיש להם עורכי דין , מאחר וטיפל בתיק קודם לכן. לקראת הפגישה עם מר ארבוס , עבר עו"ד משיח על התיק ורענן את זכרונו. לאחר הפגישה ביקש מר ארבוס שעו"ד משיח יעלה את הדברים על הכתב ויפרט מה שכר הטרחה שהוא מבקש עבור הטיפול. עו"ד משיח עשה כן והוציא מכתב מיום 24.7.08 ובו הצעת מחיר לגבי הטיפול בתיק, אליו צירף יפוי כוח. אחרי חודש, חודשיים החליט מר ארבוס שמישהו אחר יטפל בתיק, ובעקבות זאת צילם עו"ד משיח את התיק, והעבירו למר ארבוס תוך דרישה לקבל שכר טרחתו (פרוטוקול מיום 15.11.2010 עדותו של עו"ד משיח עמ' 54-57).
  7. מהאמור לעיל עולה כי כתוצאה ממערכת היחסים בין עו"ד משיח לחברה, נוהג קביעת שכר הטרחה שהיה מקובל , והשלב שבו היה מצוי התיק, לא נדרש שכר הטרחה באותו מועד, וכאשר לדעת נותן השירות, לא הושלמה הפעילות בתיק. לא עולה, מהאמור לעיל, כל אינדיקציה לניסיון להטעות או להסוות קיומו של חוב בגין שכר טרחה שטרם שולם. הגם שניתן היה לצפות שגם חוב זה יפורט, הרי שבעניינינו, הצדדים להסכם הגדירו ותחמו באופן מפורש, את העניינים שיש להם השפעה מהותית על מאזן החברה ככאלה שסכומם עולה על 300,000 ₪ (סעיפים 4.3-4.4 להסכם). משערך החוב בגין שכר הטרחה עומד על סך של 43,694 ₪, ובהתחשב באומד דעת הצדדים הבא לידי ביטוי בהסכם, המעגן ויתור על טענות בערכים אלו, התובעת מנועה מלתבוע סכום זה.

ב.3. פחת

  1. התובעת טוענת כי היה על הנתבעות להפחית מדי שנה פחת בגין היטל הביוב וזאת בשל היותו חלק מהרכוש הקבוע של מילוז. נטען כי בכך שהנתבעות לא עשו כן הן הגדילו באופן מלאכותי את ההון העצמי של מילוז, וכאשר היה עליהן להפחית פחת בסדר גודל של כמיליון ₪ החל מהיום בו מילוז התחילה לעשות שימוש בקו הביוב, בינואר 2005, ועד ליום בו החלו לחשב את הפחת על רכיב זה במסגרת המאזן של מילוז מיום 01.09.2006. ההנחה של התובעת היא כי מדי שנה יש להפחית פחת של 5%, כך שבעת מכירת מניותיה של מילוז לתובעת, שווי השימוש בקו הביוב היה צריך להיות מופחת במאזן של מילוז בסכום של 83,333 ₪ (5% מתוך 1,000,000=> 50,000 לשנה, 50,000/12 חודשים= 4,166.66 ₪ לחודש => * 20 חודשים=>83,333 ₪) וכאשר מכוח ההסכם, סכום התמורה בגין מניותיה של מילוז מבוסס על ההון העצמי של מילוז בתוספת 10%, 91,666 ₪.
  2. לטענת התובעת, אף הנתבעות סבורות כי מדובר בנכס בר הפחתה, כעולה מטופס הפחת לשנת 2006, בו טרחו הנתבעות לרשום את הפחת החל מיום 01.09.2006. נטען כי התאריך בו בחרו הנתבעות לבצע את הרישום אינו ברור בהתחשב בכך שהשימוש בקו הביוב החל בתחילת שנת 2005. בעניין זה מפנה התובעת לעדותו של רו"ח אגמון (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 08.11.2010, שורות 13-16), לפיהם נכס צריך להירשם בספרי החברה מהרגע שהחברה מתחילה להשתמש בו, על כן, משמילוז החלה להשתמש בביוב בסוף שנת 2004 תחילת 2005, ראוי היה לרשום את הנכס עוד בינואר 2005. כמו כן, מפנה התובעת לעדותו של רו"ח מדר מטעם הנתבעות, לפיה פחת על נכס אמור להירשם מהרגע בו נרשם הנכס והסתיימה בנייתו. על-פי עדותו של רו"ח מדר, נכס כשיר לשימוש מאותו רגע בו ניתן להשתמש בו לצורך ייצור הכנסה, ואז מתחילה תקופת הפחת (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 15.11.2010, שורות 1-2).
  3. הנתבעות אינן כופרות בכך שהן עצמן רשמו את הנכס בטופס הפחת, אך טוענות כי אין בעובדה זו בכדי להוביל לחבותן העקרונית להמשיך ולהפחית את הפחת, ובהתחשב בכך שרישום זה נעשה בטעות. כמו כן, טוענות הנתבעות, כי מבחינה רעיונית אין הדבר מתיישב עם הבסיס העיוני העומד בבסיסו של היטל הביוב. לדידן, מאחר וההיטל הוא תשלום המשולם באופן חד פעמי ולצמיתות לרשות המקומית, ומגלם את חלקו של בעל הנכס במימון עלות תשתיות הביוב ברשות המקומית, יש לראותו כחלק ממחיר הקרקע. נטען כי כאשר הרשות המקומית נדרשת לבצע תיקון במערכת הביוב, הנובע מבלאי של המערכת או שיפוץ כלשהו, אין הנישום, ששילם בעבר את היטל הביוב, נדרש לשלם למועצה בשנית עבור השיפוץ או ההחלפה. משכך, טוענות הנתבעות כי מבחינת הנישום אין לראות בהיטל כנכס שיש לו בלאי ומשכך אין הצדקה לבצע הפחתת פחת בגינו. הנתבעות משקיפות על קו הביוב, כנכס רעיוני, שהוא הזכות להתחבר למערכת הביוב השייכת למועצה ושערכו הנו כגובה היטל הביוב.
  4. אינני מקבלת את עמדת התובעת לפיה יש לראות בהיטל הביוב נכס קבוע אשר בגינו יש לבצע הפחתת פחת בדו"חות הכספיים. התובעת לא ביססה את טענתה מדוע יש לראות בהיטל הביוב, אירוע כלכלי שראוי לסווגו כנכס שיש לבצע בגינו הפחתת פחת, ומדוע דינו של זה צריך להיות זהה לדינם של נכסים אחרים אשר לאורך השנים צוברים פחת, כמו בניינים וכלי רכב. התובעת ביססה את הטענה, מדוע, אם מקבלים את ההנחה לפיה יש לבצע הפחתת פחת עבור ההיטל, יש לבצע זאת ממועד מסוים ולא ממועד אחר כביטוי נכון למציאות. אולם, התובעת לא ביססה את השלב המקדמי לשאלה זו, והוא מדוע יש לראות בנכס זה כנכס קבוע שראוי לבצע בגינו הפחתת פחת. טענתה של התובעת לפיה, העובדה שהנתבעות הגישו ומילאו טופס הפחתת פחת בגין ההיטל בעבר מהווה הצדקה לבצע הפחתה של 20 חודשים נוספים, אינו משכנע בפני עצמו.
  5. רו"ח אגמון, נשאל לגבי הפחתת הפחת, והסביר את הנוהג לפיו רכוש קבוע המשמש את החברה לתקופה הארוכה משנה, נוהגים להפחיתו על פני מספר שנים בכדי ליצור אחידות בדו"חות החשבונאיים ובכדי שלא ליצור עיוותים במאזנים (פרוטוקול מיום 08.11.2010 עמ' 25, שורות 1-5). כאשר נשאל רו"ח אגמון לגבי היטל ביוב השיב כי היטל זה משולם עבור הקמתה של מערכת הביוב, וכי במקרה בו מוקם קו ביוב על ידי מועצה, היא נוהגת לחלק זאת בין הצרכנים (פרוטוקול מיום 08.11.2010 עמ' 25, שורות 18-25). רו"ח אגמון אישר גם כי מעצם טבעו, ההיטל הוא חד פעמי, כך שעקרונית ניתן להחליף את מערכת הביוב מספר פעמים ואין צורך לשלם בגין מ"ר עבור מערכת ישנה, אלא מחליפים אותה במערכת חדשה (פרוטוקול מיום 08.11.2010 עמ' 25-26, שורות 31-32, 1-3). כאשר נשאל רו"ח אגמון היכן נמצא יסוד הבלאי בהיטל הביוב, הפנה בתשובתו אל הנתבעות אשר ביצעו הפחתה של 5%, והוסיף כי בפרקטיקה החשבונאית, נתקל, הן במקרים בהם בוצעו הפחתות פחת בגין היטל ביוב , והן במקרים בהם לא בוצעה הפחתה. כמו כן, ציין רו"ח אגמון כי היו מקרים בהם היטל הביוב נלקח בחשבון כחלק מההוצאה השוטפת.
  6. נוכח האמור לעיל, התובעת לא ביססה את תביעתה לביצוע הפחתת פחת בנסיבות המקרה. הטענה כי בוצעה בעבר הפחתה, אינה מספיקה כשלעצמה לצורך ביסוס והצדקתן של הפחתות נוספות, ויש להצדיקן באמצעות ביסוס עיוני שלא נטען ולא הובא. אציין כי בלי לקבוע מסמרות בעניין, ההנמקה אותה הציגו הנתבעות לפיה, ניתוח אופיו הכלכלי של ההיטל מוביל למסקנה כי אין לבצע בגינו הפחתת פחת, מקובלת עליי. פלוני נדרש לשלם עבור שירותי ביוב הניתנים לו, פעם אחת בלבד, ללא תלות בפעולות המבוצעות במערכת הביוב כגון תיקון, שיפוץ או חידוש, ולא הוצגה כל הנמקה מדוע הסתכלות מהותית על האירוע צריכה להוביל למסקנה כי השיקוף הראוי הנו פריסת העלות הכלכלית באופן שווה על פני תקופה, ובמקרה שלנו על פני תקופה של 20 חודשים.

ב.4. תביעה שכנגד

  1. התובעות שכנגד עותרות לקבלת תשלום הנתבעת שכנגד בסך של 232,663 ₪, שערכם במועד הגשת התביעה שכנגד עמד על סך 241,515 ₪. נטען כי הנתבעת שכנגד הפרה את התחייבותה להעברת תוספת של 10% בגין נזקי המלחמה הישירים שנגרמו למילוז, על פי סעיפים 5.2 ו- 5.2.1 להסכם ומכוח התוספת להסכם, שאשררה את ההסדר האמור ביחס לנזקים הישירים. לטענת התובעות שכנגד, על אף פניותיהן לנציגי הנתבעת שכנגד להעברת יתרת התשלום, סכום התוספת של 10%, שעמד על 232,662 ₪, לא שולם סכום זה.
  2. סעיף 5.2.1 להסכם קובע:

"5.2 כנגד העברת המניות של בעלי המניות למשקיעה מתחייבת המשקיעה במועד הקובע:
5.2.1 לשלם לבעלי המניות את התמורה כהגדרתה בסעיף 1.3.6 לעיל בתוספת 10%, אולם לא יותר מסך של 5 מיליון דולר ארה"ב (על פי השער היציג הידוע של הדולר במועד התשלום בפועל), על פי החלוקה בין בעלי המניות המפורטת בנספח 5.2.1 להסכם. תשלום חלק מהתמורה הקשור לפיצויי המלחמה כהגדרתם בהסכם זה ייעשה מיד בסמוך לקבלת פיצויי המלחמה בחברה והמשקיעה מתחייבת לפעול לסייע ככל יכולתה בקבלת פיצויי המלחמה ובטיפול בתביעת החברה לקבלתם. למען הסר ספק מובהר כי המשקיעה לא תהיה חייבת בתשלום חלק התמורה הקשור לפיצויי המלחמה מעבר לסכום הפיצויים שיתקבל בתוספת 10%.
ואילו סעיף 6 לתוספת להסכם קובע כי:
"6. על אף האמור בסעיף 5.2.1 להסכם העיקרי, מוסכם בין הצדדים, כי בכל הנוגע לפיצויי המלחמה שיתקבלו ממס רכוש, בגין נזק עקיף בלבד, תעביר החברה לבעלי המניות את פיצויי מלחמה אלה בניכוי 10% מכל תשלום שיתקבל בעתיד בגינם (להלן: "ההנחה"). למען הסר ספק מובהר כי למעט שינוי זה לא יהיו שינויים בהסכם העיקרי בנוגע לתשלומים הנובעים מפיצויי מלחמה באופן ש:
6.1 כל סכום שהתקבל עד לחתימת תוספת זו בגין פיצויי מלחמה ינהגו בו כאמור בהסכם.
6.2 כל סכום שיתקבל בגין נזק ישיר, להבדיל מנזק עקיף, ינהגו בו על פי ההסכם".
3. נוכח לשון ההסכם והתוספת להסכם בדבר פיצויי המלחמה וההבחנה בין נזק ישיר לנזק עקיף, אין לקבל את טענות הנתבעת שכנגד לדחיית התביעה שכנגד בשל היעדר יריבות. סעיף 6 לתוספת להסכם שרטט מחדש את ההסדר בין הצדדים בנושא פיצויי המלחמה שיתקבלו ממס רכוש, ומסקנתה של הנתבעת שכנגד לפיה בסעיף 6 לתוספת התכוונו הצדדים כי מילוז היא שתשלם את פיצויי המלחמה לתובעות שכנגד ולא הנתבעת שכנגד, אינה יכולה להתקבל. תביעתן של התובעות שכנגד, הנה לקבלת תוספת של 10% בגין נזקי מלחמה ישירים וזאת מכוח סעיף 5.2.1 להסכם העוסק בהתחייבותה של המשקיעה, הנתבעת שכנגד, לשלם לבעלי המניות את התוספת האמורה. משכך, לא ניתן לקבוע מחדש את שהוסכם בין הצדדים בזמן אמת ובאופן ברור בהסכם ובתוספת לו ו יש לדחות את טענת היעדר היריבות.
4. הנתבעת שכנגד טוענת כנגד התובעות שכנגד כי אלו ביצעו מעשה מרמה והונאה בשיתופו ובאמצעותו של עו"ד סרור, מאחר ובעקבות המנגנון שהתווסף בתוספת להסכם, היה לתובעות שכנגד אינטרס כי פיצויי המלחמה העתידיים שייפסקו לטובת מילוז, ייוחסו ברובם לנזקים הישירים אשר בגינם תתקבל תוספת של 10% ולא לנזקים העקיפים אשר בגינם יופחתו 10% מסכום הפיצויים. נטען כי האינטרס הטבוע במנגנון האמור התממש בהסכם הפשרה אליו הגיע עו"ד סרור עם מס רכוש, ובעקבות כך, סכום הפיצויים שנפסק לטובת מילוז בגין נזקים עקיפים הפך לנמוך פי שלושה מסכום הפיצויים בגין נזקים ישירים, בעוד שבעת הגשת התביעות, גילו התובעות דעתן כי סכום הפיצויים בגין הנזקים העקיפים צריך להיות גבוה פי שלושה מסכום הפיצויים בגין הנזקים הישירים. באותו אופן נטען כי המקדמה שקיבלה מילוז על חשבון הנזקים העקיפים השתנתה ללא היכר בעקבות הסדר הפשרה כך שסכום נמוך יותר ייזקף עבור נזקים עקיפים.
5. לטענת הנתבעת שכנגד, הצטברותם של אלו מובילה למסקנה כי עו"ד סרור יחד עם התובעות שכנגד פעל, להפחתת סכום הפיצויים שייפסק לטובת מילוז בגין הנזקים העקיפים, ולהגדלת סכום הפיצויים עבור הנזקים הישירים , תוך ניצול אדישות שלטונות מס רכוש לאופן החלוקה הפנימי בין פיצויים ישירים לעקיפים.
6. התובעות שכנגד סומכות את תביעתן על נוסח ההסכם והתוספת לו, שהינם ברורים וקובעים את זכאותן לקבלת סכום זה של 10% בעבור נזקי המלחמה הישירים שנגרמו למילוז. טענותיה של הנתבעת שכנגד, בדבר קיומה של תרמית לה שותפים עו"ד סרור והתובעות שכנגד, לא הוכחו. כיום, לאחר פרוץ הסכסוך, טוענת הנתבעת שכנגד, כנגד התמריץ הכלכלי הטבוע במנגנון שעוגן בהסכם, שהיא הייתה שותפה לו, וכאשר ידעה ex ante מה הן התוצאות שהסדר כזה יכול להוביל אליהן. הנתבעת שכנגד טענה כי עו"ד סרור הוצג לה כמי שיכול לפעול אל מול רשויות מס רכוש לצורך הגדלת הפיצויים הנוספים שייפסקו לטובת מילוז עבור נזקי המלחמה, הישירים והעקיפים, ואכן כך היה, עו"ד סרור הגיע עם מס רכוש להסדר בגין נזקי המלחמה ובסך כולל של 3,104,376 ₪ וזאת גם לשיטתה של הנתבעת שכנגד (סעיף 19 לסיכומיה).
7. העובדה כי ההרכב הפנימי בין נזקים ישירים לנזקים עקיפים לא היה לרוחה של הנתבעת שכנגד, אין בו כדי להוביל למסקנה כי הייתה קנוניה בין עו"ד סרור לבין התובעות שכנגד. לא הוצגה כל תשתית ראייתית לכך שלעו"ד סרור היה אינטרס להעדפת הנזקים הישירים על פני הנזקים העקיפים, ואף להיפך, כפי שניתן ללמוד מהסכם שכר טרחתו, בו נקבע כי האחוז שייגזר לטובתו מתוך הפיצויים העקיפים יהא גבוה יותר מהאחוז שייגזר בגין הפיצויים הישירים: האחוז המגיע לעו"ד סרור בגין פיצויים עקיפים הועמד על 10%, ואילו האחוז שנקבע לפיצויים ישירים הועמד על 7% (סעיף 6 לתצהירו של עו"ד סרור וסעיף 2 להסכם שכ"ט נספח 1 לתצהירו) (פרוטוקול מיום 09.01.2011 בעדותו של עו"ד סרור עמ' 61 שורות 7-17). בנוסף, בסעיף 7 לתצהירו, עמד עו"ד סרור על הרציונל שבבסיס קביעת שכר הטרחה האמור, לפיו הוכחתו של נזק ישיר קלה יותר מהוכחתו של נזק עקיף, היות והוכחת קיומו של נזק לרכוש כתוצאה מנפילת טילים, הנה פשוטה יותר מהוכחתם של נזקים בדמות אבדן רווחים, וכאשר על פי דין מוגבלים הם לפרק זמן בו התקיימה המלחמה בפועל, ובנסיבות דנן, מדובר בפרק זמן של 30 ימים.
8. טענה נוספת אותה מעלה הנתבעת שכנגד בהקשר זה היא כי לתובעות שכנגד שולמה התוספת של 10% עבור כספי הפיצויים עובר לחתימה על התוספת. נטען כי במסגרת המנגנון החדש שעוגן בתוספת להסכם, הסכימו הצדדים על סכום כולל חדש למכירת מניות מילוז, שיהיה מורכב מהסכומים ששילמה הנתבעת שכנגד עד למועד כריתת התוספת, ובתוספת סכום קבוע של 2.6 מיליון ₪ עליו הוסכם במסגרת התוספת להסכם. הנתבעת שכנגד טוענת כי סכום התמורה החדש גילם כבר את פיצויי המלחמה שקיבלה מילוז עד למועד כריתת התוספת ואת הפרמיה של 10% על סכומים אלה. כלומר, טענתה של הנתבעת שכנגד, היא כי הסכום החדש שנקבע למכירת מניותיה של מילוז כחלק מהתוספת להסכם, סיים את ההתחשבנות הכספית בין הצדדים בנוגע לשוויה של מילוז עד לאותו מועד, ולמעט פיצויי המלחמה שטרם שולמו למילוז, ובעניינם נקבע מנגנון תשלום חדש במסגרת התוספת. משכך נטען כי עד למועד חתימת התוספת קיבלה מילוז סכום מצטבר של 776,634 ₪ כפיצוי בגין נזקי מלחמה ישירים וכאשר 10% מסכום זה עומדים על סך 77,663.4 ₪ אותם יש להפחית מסכום התביעה.
9. אין חולק על הזכאות העקרונית של התובעות שכנגד לקבלת 10% עבור פיצויי המלחמה וזאת מכוח ההסכם והתוספת. אכן התוספת להסכם, מבטאת הערכה מחדש של מצב הדברים ובהקשר זה של פיצויי המלחמה שיתקבלו ממס רכוש היא מהווה כוונון מחדש ומדויק יותר של הסכמות הצדדים בדבר חלוקת הסיכונים בהקשר זה. כמו כן, סעיף 3.1 ל"פרוטוקול הסגירה להסכם" מיום 19.09.2006 (נספח יג' לכתב ההגנה) קובע כי:
"סך כל התמורה כהגדרתה בסעיף 5.2.1 לעיל על פי מאזן ספטמבר עומדת על סך של 12,773,200 ₪. בתמורה זו לא נלקחו בחשבון סך של כ- 3.2 מיליון ₪ חייבים הנובעים מהשתתפות המדינה בנזקי מלחמה ישירים שלא התקבלו בפועל בחברה אך נרשמו במאזן החברה וכן נלקחו בחשבון 1,115,000 ₪ מקדמה על פיצויי מלחמה עקיפים שכן התקבלו בחברה אך לא נרשמו במאזן".
10. עמדת הנתבעת שכנגד לפיה, בסך התמורה, כמובנה בהסכם, גולמה המקדמה שניתנה עבור פיצויי המלחמה העקיפים שנתקבלו בחברה, ובסך של 1,115,000 ₪, נשענת על לשון הפרוטוקול האמור. אולם, דיוננו נסוב באשר לשאלת החיוב בגין נזקי המלחמה הישירים, והנתבעת שכנגד לא הוכיחה את טענתה כי ניתן פיצוי בגין נזקי המלחמה הישירים טרם החתימה על התוספת. על הטוען טענה מעין זו, להוכיח אותה כדבעי, והנתבעת לא הוכיחה כי עד למועד החתימה על התוספת קיבלה מילוז סכום של 776,634 ₪ (337,779 + 438,855).
11. לפיכך דין התביעה שכנגד להתקבל.
ג. פסיקתא
התביעה העיקרית נדחית.
התביעה הנגדית מתקבלת. הנתבעת שכנגד (התובעת) תשלם לתובעות שכנגד (הנתבעות) סך של 241,515 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה שכנגד (17.2.09) ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות משפט, לרבות הוצאות אגרה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעות שכנגד ועד למועד התשלום על יד הנתבעת שכנגד וכן שכ"ט עו"ד , בגין התביעה והתביעה שכנגד, בסך 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ד, 01 יוני 2014, בהעדר הצדדים.