הדפסה

בה"ן 6867/97 מושל אברהם נ. דודרו מושל מרתה

בבית המשפט העליון

בה"נ 6867/97

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

המבקשת: דודרו מושל מרתה

נגד

המשיבים: 1. מושל אברהם
2. היועץ המשפטי לממשלה

בקשה למחיקת הבקשה לקביעת שיפוט
ובקשה לביטול החלטה בדבר המצאה
מחוץ לתחום השיפוט

בשם המבקשת: עו"ד טרז גורביץ

בשם משיב מס' 1: עו"ד אלפרדו איימצ'ט

בשם משיב מס' 2: עו"ד זיוה שמחה

החלטה

בקשה למחיקת בקשה לקביעת שיפוט מכוח חוק התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט1969- ובקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום המדינה.

1. המשיב והמבקשת - יהודי ונוצריה אזרחי ישראל - נישאו בנישואין אזרחיים בארגנטינה בשנת 1990. לאחר נישואיהם ניהלו חיים משותפים בישראל. בתחילת 1996 עזבה המבקשת את המשיב וחזרה לארגנטינה, ומאז ניתק הקשר ביניהם. המשיב הגיש בקשה לקביעת שיפוט מכוח חוק השיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט1969- (להלן: חוק התרת נישואין). בבקשתו ציין, כי הוא והמבקשת ניהלו חיים משותפים בישראל, וכי היא עזבה אותו בפתאומיות לאחר שחלה במחלה קשה. למשיב ניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 4(ב) לתקנות סדרי הדין בעניין התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשמ"ה1984- (להלן: תקנות התרת נישואין).

2. המבקשת פנתה לבית-המשפט וביקשה, כי הבקשה לקביעת מקום שיפוט תימחק מחוסר סמכות, וכי תבוטל ההחלטה בדבר מתן היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. בבקשה צוין, כי הסמכות הבלעדית לדון בתביעת הגירושין של הצדדים הינה של בתי-המשפט במקום עריכת הטקס ומקום רישומם של הנישואין - ארגנטינה. כמו-כן נטען, כי מתוקף בחירת מקום הנישואין נבחר גם הדין החל עליהם, והמשיבה אף מתכוונת להעלות טענות שונות מכוח החוק הארגנטינאי, וגם מטעם זה צריך הדיון להיערך בארגנטינה. המבקשת אף ציינה כי היא עצמה תושבת ארגנטינה בהווה, וכי הוסכם בינה לבין המשיב, כי חייהם המשותפים יהיו, לאחר פרישתו מעבודה, בארגנטינה. לדברי המבקשת, תגרום לה התדיינות בישראל טרחה והוצאות רבות. עוד טענה המבקשת כי אין אמת בטענתו של המשיב, כי עזבה אותו לאחר שחלה. לדבריה, לאחר מספר שנים של חיים משותפים, דרש ממנה המשיב גירושין, ומשסירבה נישל אותה מזכויותיה הכלכליות, ניסה לסחוט אותה, התעלל בה נפשית ואיים כי יוציא צו לעיכוב יציאתה מהארץ. לנוכח התנהגות זו נמלטה לארגנטינה, ומשם ניסתה, ללא הצלחה, ליצור קשר עם המשיב באמצעות בניו.

3. בתגובת המדינה לבקשה נטען, כי אין בהשגותיה של המבקשת להצדיק את ביטול היתר ההמצאה. לעניין הסמכות העניינית והמקומית, בית-המשפט רוכש את סמכותו מכוח מסירת ההזמנה לבעל-הדין, ואילו בחוק התרת נישואין אין הגבלה של הסמכות הבינלאומית. לעניין הטענה כי למבקשת ייגרם עוול אם תיכפה עליה התדיינות בארץ, טענה המשיבה, כי, משיושב עניין הסמכות, יימנע בית-המשפט הישראלי מלדון בעניין רק אם יוכיח הנתבע (המבקשת בענייננו), קיומם של שני תנאים: האחד, בקיום ההליכים בישראל יהיה משום עוול לנתבע, משום שיש בהם הטרדה או הצקה; והאחר, כי מחיקת התביעה לא תגרום עוול לתובע. בנסיבות נטען, כי המבקשת לא הוכיחה קיומם של תנאים אלה.

4. המבקשת מעלה שלוש טענות מרכזיות בבקשתה. אדון בהן אחת לאחת. הטענה הראשונה עניינה חוסר סמכות עניינית ומקומית לדון בבקשה. לאחר שעיינתי בטענה, נחה דעתי כי דינה להידחות. אכן, לבית-המשפט היתה סמכות ליתן היתר המצאה (תקנה 4 לתקנות התרת נישואין, ותקנה 500(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). בית המשפט רוכש את סמכותו מכוח ההמצאה (ראו בה"נ 7124/96 איבנסקו נ' איבנסקו (טרם פורסם) (להלן: בה"נ איבנסקו), וכן י. זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 36-35). חוק התרת נישואין אינו מטיל כל הגבלה טריטוריאלית, ולעניין הסמכות, יכולים אפילו שני בני-הזוג לשהות מחוץ לשטח השיפוט (וראו א. רוזן-צבי "הסמכות הבינלאומית של בית-המשפט ובתי-הדין הרבניים בענייני נישואין והתרתם" עיוני משפט ב (תשל"ב) 759, 768-767). מכאן שדין טענה זו להידחות.

5. טענתה השנייה של המבקשת הינה, כי לאור מקום הנישואין וכוונת הצדדים, צריכים לחול על הנישואין חוקי ארגנטינה. מבלי להביע עמדה לגופו של עניין בשאלת הדין שיש להחילו על המקרה, יצוין כי אחת החלופות לעניין הדין, הקבועה בסעיף 5(א)(4) לחוק התרת נישואין, הינה דין מקום עריכת הטקס. מכאן שלדין זה מעמד גם אם תידון התביעה בבית-משפט בישראל, ולכן אין בטענה האמורה כשלעצמה להביא למחיקת הבקשה לקביעת השיפוט או לביטול היתר ההמצאה. מטעם זה אף דינה של טענה זו להידחות.

6. טענתה השלישית של המבקשת היא, למעשה, טענת "פורום לא נאות", שכן לשיטתה מחייבות נסיבות המקרה כי הדיון בהתרת הנישואין ייערך בארגנטינה, ועריכתו בישראל תגרום לה עוול. אכן, הכלל במשפט הבינלאומי הפרטי הינו, כי גם במקום שבו קיימת סמכות בינלאומית, ניתן תמיד לבית-המשפט שיקול-דעת אם להפעיל את סמכותו. בעניין התרת נישואין מתבטא שיקול-הדעת בסעיף 3 לחוק התרת נישואין, הקובע, כי "נשיא בית המשפט העליון רשאי שלא לקבוע שיפוט לפי חוק זה אם הוא סבור שבנסיבות העניין אין זה מן הראוי להושיט למשיב סעד."

7. הכלל הנקוט בדרך כלל הוא, כי משיושב עניין הסמכות של בתי-המשפט בישראל, יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו ויימנע מהפעלה סמכות זו, רק אם יוכיח הנתבע קיומם של שני תנאים: בניהול ההליך בישראל יש משום גרימת עוול לנתבע, בהיותו הטרדה או הצקה; מחיקת התובענה לא תגרום עוול לתובע (ראו ע"א 100/76 פרלמוטר נ' פרלמוטר, פ"ד ל (3) 355, 364; בה"נ איבנסקו). נוכח האמור לעיל לעניין הסמכות ניכר, כי בענייני התרת הנישואין קיים קושי בהפרדה בין שאלת הסמכות לבין שאלת שיקול-הדעת. הסמכות אינה מוגבלת כלל מבחינה טריטוריאלית או פרסונלית, ונמצא, כי בעת הפעלת שיקול-הדעת אין להסתמך על-כך שעניין הסמכות כבר הוכרע. המסקנה היא כי את שיקול הדעת שבסעיף 3 לחוק התרת נישואין יש להפעיל בתשומת-לב ובקפדנות יתירה (ראו גם פרופ' רוזן-צבי במאמרו האמור, בעמודים 768-767).

8. במקרה דנן באתי לכלל מסקנה, כי המבקשת לא הוכיחה את הנדרש על-מנת שבית-המשפט יימנע מהפעלת סמכותו הבינלאומית. מקום המגורים המשותף האחרון של בני-הזוג הוא ישראל, בה חיו כשש שנים, ולשניהם אזרחות ישראלית. קיום ההליכים בישראל לא ימנע מהמבקשת להעלות את טענותיה, לרבות טענתה כי היא רוצה לטעון על-פי החוק הארגנטינאי, וזאת, כפי שצוין לעיל, נוכח סעיף 5(א)(4) לחוק התרת נישואין. כמו-כן, המשיב טוען, וטענה זו אינה נסתרת על-ידי המבקשת, שהוא חולה במחלה קשה, ומכאן שההתדיינות הרחק ממקום מושבו תגרום לו, לכאורה, עוול. אומנם, אם אכן ראוי, כטענת המבקשת, כי על התביעה יחול הדין הארגנטינאי, אך טבעי הוא כי הסכסוך יידון בארגנטינה. אולם אפשרות זו כשלעצמה אינה מרימה, במקרה דנן, את הנטל המונח על המבקשת על-מנת שתשכנע את בית-המשפט להימנע מלהיזקק לסמכותו הבינלאומית, וזאת במיוחד לאור עמדתנו לעיל לעניין סעיף 5(א)(4) לחוק התרת נישואין.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין לא ניתן צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו באדר התשנ"ח (24.3.98).

ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97068670.A03/דז/