הדפסה

בדרארנה נ' הנדי

בפני
כב' השופטת זהבה (קאודרס) בנר

תובע

שוקראללה בדרארנה

נגד

נתבע

זייד הנדי

פסק דין

העובדות הצריכות לעניין:

  1. בכתב התביעה נטען כי בחודש ספטמבר 2013 רכש הנתבע מהתובע רכב וולוו, אשר נבדק ע"י הנתבע ונמצא מתאים לצרכיו. נטען כי בין השניים סוכם כי תמורת הרכב ישלם הנתבע לתובע סך של 13,000 ₪, תוך 7 ימים מיום קבלתו של הרכב, וכי לאחר התשלום מתחייב התובע להעביר את הבעלות על הרכב במשרד הרישוי, על שם הנתבע. נטען כי התובע מילא את חלקו בהסכם ומסר בתחילת חודש ספטמבר 2013 את הרכב לנתבע ואילו הנתבע לא מילא את חלקו ולא שילם את תמורתו, חרף פניותיו של התובע. התובע ביקש לפצותו בתשלום עליו הוסכם תמורת הרכב, סך של 13,000 ₪ וכן סך של 2,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו.
  2. בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את האמור בתובענה. לגרסתו מעולם לא רכש את הרכב מהתובע, לא ערך עמו הסכם, אינו מכיר אותו ולא נפגש עמו כלל. כן נטען כי התביעה נפתחה עקב מחלוקת כספית מול צדדי ג' שפורטה בהמשך.
  3. בדיון שהתקיים ביום 18.9.14 נערך, בהמלצתי, הליך גישור בין הצדדים ע"י המגשרים אילנית דוידוביץ ומר שמוליק פיטרושקה, שלא צלח. באותו הדיון העיד התובע כי רכש את הרכב מצד ג' ומכר אותו אחרי שבועיים-שלושה לנתבע. לדבריו, רכש את הרכב בסך של 3,800 ₪ והכניס אותו למוסך לתקנו על מנת להכינו לטסט, כשעלות התיקון עמדה על 3,000 ש"ח. הנתבע, לדבריו, הסכים לרכוש את הרכב בסך של 13,000 ₪.
  4. העד מטעם התובע, חיידרי מוראד, אשר עבד במוסך בו עבד הנתבע, העיד כי התובע נכנס עם הרכב למוסך על מנת להכינו לטסט. הנתבע, אשר רצה לרכוש את הרכב, ביקש ממנו כי יתווך ביניהם. לדבריו, השניים הסכימו ביניהם כי הנתבע יקנה את הרכב מהתובע וישלם עבורו 13,000 ₪. לגרסתו, באותו הלילה התקשר אליו הנתבע ואמר לו שהוא מגיע לקחת את הרכב. בתגובה הוא התקשר לתובע ושאל אם אפשר לתת לנתבע את הרכב והתובע השיב בחיוב. העד טען כי קיבל אישור מגיסו, בעל המוסך (להלן: "בעל המוסך"), לפתוח את המוסך ולמסור לנתבע את הרכב והרכב נמסר לו. לשאלת הנתבע השיב העד כי ההסכם בין התובע לנתבע נערך בעל פה, "בפינת הישיבה במוסך".
  5. הנתבע העיד כי בעבר היה בעליו של מוסך, הוא מכר את הציוד בו לבעל המוסך הנ"ל והשיקים שניתנו לו עבור הציוד חזרו. לדבריו, הוא מכיר את העד מטעם התובע אך אינו מכיר כלל את התובע.
  6. בתום העדויות הסכימו הצדדים להיבדק במכונת אמת והסכימו כי תוצאות הבדיקה תהוונה ראיה מכרעת לעניין התביעה.
  7. בהחלטתי, שניתנה נוכח ההסכמה, הפנתי את הנתבע ואת העד מטעם התובע, מר חיידרי מוראד, לבדיקת פוליגרף. נקבע כי תוצאות הבדיקה במכון תשולמנה בשלב ראשון ע"י שני הצדדים באופן שווה. במידה והעד מטעם התובע ימצא כדובר אמת, התביעה תתקבל, הוצאות הפוליגרף של העד ששולמו ע"י התובע, יוחזרו לו ע"י הנתבע וכן ישולמו לו הוצאות שביהמ"ש יקבע לטובתו. במידה והנתבע ימצא כדובר אמת, התביעה תדחה, על התובע יהא לשלם לנתבע את הוצאות המשפט שייקבעו וכן את הוצאות הפוליגרף ששולמו על ידו. כן נקבע כי הוצאות הפוליגרף תשולמנה לצד שזכאי להם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. כן נמסרו השאלות שיש לשאול את הצדדים ונקבע כי הצדדים רשאים להוסיף שאלות ועל התובע להעביר לביהמ"ש תוך 7 ימים את זכרון הדברים לו טען בדיון.
  8. ביום 1.10.14 הגיש הנתבע בקשה להתיר ייצוג בתיק ו/או לחילופין העברת המשך ניהול התביעה לביהמ"ש השלום. בבקשה נטען כי אמנם בדיון האחרון הסכים לבצע בדיקת פוליגרף, אך "מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לעבור בדיקה מסוג זה", וכי עניין זה מפורט באישור הרפואי שהמציא. לדבריו הוא אינו מתחמק מביצוע הבדיקה אך תוצאותיה תהיינה מוטעות עקב מצבו הרפואי והעובדה כי הוא סובל מיתר לחץ דם. בנוסף נטען כי התובע לא יישם את החלטת ביהמ"ש בכך שלא המציא את זכרון הדברים כפי שהתחייב. כן טען הנתבע כי אין ביכולתו לנהל לבדו תביעה זו ועל כן מבקש להתיר ייצוגו ו/או לחילופין להעבירה להמשך ניהול בביהמ"ש השלום בעכו.
  9. בהחלטה מיום 6.10.14 קבעתי כדלקמן: "יתר לחץ דם אינו משמש עילה לאי קיום ההסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. ניתן לערוך בדיקה במכונת אמת, בכל מצב בריאותי. הבקשה נדחית על 2 רכיביה". בהחלטתי הוספתי כי על התובע להעביר מסמך זכרון דברים וזו כהזדמנות שנייה ואחרונה, בתוך 20 יום.
  10. נוכח בדיקת הפוליגרף של העד מטעם התובע, הוגשה ביום 27.10.14 חוות דעת מטעם מכון הפוליגרף, בה נקבע כי גרסתו של הנבדק, מוראד חידרי, איננה נכונה.
  11. בהחלטה מיום 28.10.14 קבעתי כדלקמן: "נוכח תוצאות הבדיקה אשר חושפות כי עדות העד אינה אמת, מומלץ כי התובע, במידה והוא מבקש להוכיח תביעתו, יפנה לבדיקת פוליגרף אף הוא תוך 20 יום מהיום. על התובע להודיע לביהמ"ש כיצד הוא מתכוון לפעול וזאת תוך 7 ימים מהיום. על התובע להעביר את זיכרון הדברים בתוך 20 יום מהיום לביהמ"ש. בהעדר זיכרון דברים ובמידה והתובע יחליט שלא להיבדק במכונת אמת, תביעתו תדחה, ללא צו להוצאות, ביום 18.11.14. "
  12. ביום 6.11.14 הוגשה תגובה מטעם התובע, לפיה, מסמך זכרון הדברים יוגש תוך 7 ימים. כן נטען כי הנתבע לא התייצב לבדיקת פוליגרף בניגוד להסכמה בין הצדדים. כן נטען כי העד מטעם התובע סובל מלחץ דם וכי ליקוי זה אינו מאפשר לו לעבור את בדיקת הפוליגרף ועל כן תוצאותיה אינן מהימנות, ומשכך, ביהמ"ש מתבקש לפסול את חוות דעת העד מטעם התובע ולחייב את הנתבע לבצע בדיקת פוליגרף. כן נטען כי לתובע אין מניעה לבצע בדיקת פוליגרף אך מאחר והוא סובל "ממחלת כרדיולוגיה ויתר לחץ דם", כמפורט בתיעוד הרפואי המצ"ב, הוא אינו כשיר לביצוע הבדיקה.
  13. ביום 9.11.14 נתתי החלטה לפיה אין כל מניעה לבעלי לחץ דם גבוה לעבור בדיקת פוליגרף וכי ביהמ"ש אינו יכול לחייב צד לבצע בדיקת פוליגרף ועל כן ביהמ"ש חוזר על החלטתו מיום 28.10.14, ועל המלצתו לתובע הכלולה בה.
  14. ביום 11.11.14 הוגש מסמך זכרון דברים לביהמ"ש אשר הצדדים בו אינם הצדדים בתיק זה. המסמך שהועבר אינו רלוונטי ומכאן שלא ניתן להשליך ממנו דבר על התביעה. כן הוגשה הודעה מטעם התובע, לפיה, העד מטעם התובע ביצע את הבדיקה בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 18.9.14, וכי הנתבע לא ביצע את הבדיקה ומסרב לבצעה, על כן ביקש להורות שוב לנתבע לבצע את הבדיקה ולחילופין, במידה והנתבע יסרב שוב, להורות על דחיית הגנת הנתבע, וקבלת תביעת התובע במלואה, תוך חיוב הנתבע בהוצאות.
  15. בהחלטה מיום 12.11.14 הפנתי את התובע להחלטות מיום 9.11.14 ומיום 28.10.14. כן קבעתי כי במידה והתובע מבקש לחשוף את האמת, יתכבד וילך הוא לבדיקת פוליגרף תוך 7 ימים. במידה ויחליט שלא לה יבדק, ביהמ"ש ייתן את פסה"ד על פי החומר שבתיק.
  16. התובע לא פנה לבדיקת פוליגרף ואישור מסירה לתובע בעניין החלטה זו חזר כ"לא נדרש".

רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי:
17. נטל השכנוע במשפט האזרחי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
18. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
19. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
20. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.
21. על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?
22. אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ובית המשפט יפסוק לטובתו בהעדר ראיות סותרות מהצד השני.
23. היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.
24. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
25. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.
26. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

הכרעה:

27. במקרה דנן, נוכח בדיקת הפוליגרף שהעלתה כי העד מטעם התובע אינו דובר אמת ובהעדר ראיה, בכתב או בע"פ, על קיומו של הסכם בין הצדדים או קיומה של כוונה לערוך הסכם בין הצדדים, לא הוכחה גרסתו של התובע ברמה של 51%.
28. אשר על כן אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל האזרחי המוטל עליו ולא הביא ראיות המבססות את תביעתו.
29. משכך, דינה של התביעה להידחות ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ה, 16 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.