הדפסה

בג"ץ 5319/97 קוגן רומן נ. פרקליט הצבאי הראשי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5319/97
בג"ץ 5706/97
בג"ץ 5707/97
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל

העותרים בבג"ץ 5319/97: 1. רומן קוגן
2. ויקטור רבייב

העותרים בבג"ץ 5706/97: 1. טור' אלכסיי זמוטובסקי
2. טור' יעקב שמאילוב
3. אלכסיי קייסק

העותרים בבג"ץ 5707/97: 1. סרגיי קאופמן
2. גולן קזאמל
3. ויטלי נוביקוב
4. אלכסיי קייסק

נ ג ד

המשיב בבג"ץ 5319/97: הפרקליט הצבאי הראשי

המשיבים בבג"ץ 5706/97: 1. מדינת ישראל
2. הפרקליט הצבאי הראשי
3. פרקליט פיקוד מטכ"ל
4. קצין משטרה צבאית ראשי
5. בית הדין הצבאי - מחוז שיפוט מטכ"ל

המשיבים בבג"ץ 5707/97: 1. הפרקליט הצבאי הראשי
2. פרקליט מחוז מטכ"ל
3. סגן מפקד משטרה צבאית
4. מפקד בס"כ 396
5. פרקליטת פיקוד צפון, סא"ל ענת זיסו
6. סנ"צ שמואל זולטק, משטרת ישראל
7. בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט מטכ"ל

התנגדות לצו על תנאי

בג"ץ 5319/97:
בשם עותר מס' 1: עו"ד אריה ליכט
בשם עותר מס' 2: עו"ד אביגדור פלדמן

בג"ץ 5706/97:
בשם עותרים 1,2: עו"ד אבי ננטל
בשם עותר מס' 3: עו"ד יואב צח-וכס, עו"ד בני שקד

בג"ץ 5707/97:
בשם עותרים 1,2: עו"ד אבי עמירם
בשם עותר מס' 3: עו"ד עמית מור
בשם עותר מס' 4: עו"ד יואב צח-וכס, עו"ד בני שקד

בשם המשיבים: עו"ד עוזי פוגלמן

פסק דין
השופט ת' אור:

הבעיה

1. במתקן כליאה צבאי אירעה התמרדות של חלק מן הכלואים. הכלואים השתלטו על חלק מן המתקן והתבצרו בו. הם תפסו כמה מאנשי הסגל והחזיקו בהם. ההתמרדות היתה כרוכה בביצוע מעשים שונים, העולים לכאורה כדי עבירות על חוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ועל חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו1955- (להלן: חוק השיפוט הצבאי). בעקבות ההשתלטות נוהל משא ומתן בין הכלואים לבין שלטונות הצבא, ובסיומו נכרת הסכם בין הכלואים המורדים לבין הרשויות. בהסכם נקבע כי ההתמרדות תסתיים, כי הכלואים יחזרו לשיגרה, וכי הכלואים המורדים לא יועמדו לדין על העבירות לכאורה שהיו כרוכות בהתמרדות. חרף הסכם זה, נעצרו הכלואים המורדים סמוך לאחר סיום
ההתמרדות, והוגשו נגדם כתבי אישום המייחסים להם אחריות לביצוע עבירות שונות במהלך ההתמרדות. האם החלטה זו של רשויות התביעה היתה כדין? זו השאלה בה אנו נדרשים להכריע בעתירות שבפנינו.

העובדות וההליכים

2. תחילתם של האירועים שהובילו לעתירות שבפנינו בבוקר יום שבת ה9.8.97-, בפלוגה ג' של בסיס כליאה 396 (להלן: כלא 6). באותו זמן, היו בפלוגה כמאה כלואים. בסביבות השעה 10:30 בבוקר, השתלטה קבוצה של כעשרים כלואים מפלוגה ג' בכלא על המיתחם הפיזי בו שוכנת הפלוגה, ועל תשעה מדריכי כלואים בפלוגה. על פי הנטען, ההשתלטות היתה אלימה, והיתה כרוכה בהכאת חלק ממדריכי הכלואים, כבילת ידיהם ורגליהם, חסימת פיותיהם, והשמתם בתאים שבבית הכלא.

3. ברקע ההתמרדות עמדו טענות שונות של הכלואים המורדים בדבר היחס שהם מקבלים בבית הכלא. בין השאר, נטען כי הכלואים ספגו מן הסגל יחס משפיל, לרבות התעללויות פיזיות ומכות. כן נטען, כי מדריכי הכלואים נהגו להגיש נגד כלואים תלונות שווא בענייני משמעת, ובשל כך נשפטו כלואים רבים לתקופות מחבוש נוספות, אשר הצטברו לתקופת המאסר שהושתה עליהם.

טענה נוספת נגעה לתרגילי הסדר המהווים חלק משיגרת יומם של הכלואים. על פי הטענה, תרגילי הסדר נמשכו זמן רב בהרבה מן המותר על פי ההוראות, ואף התמשכו שעות ארוכות לאחר גמר שעות העבודה, ולאחר שהכלואים התקלחו.

נטען, כי המדריכים בכלא היו מונעים מן הכלואים ללכת לשרותים, תוך גרימת אי נוחות קשה לכלואים. הפרה של הוראה זו על ידי כלוא היתה מביאה לשלילת זכויות שונות. בהקשר זה הועלו טענות ספציפיות המתייחסות לכלואים המצויים באגף הבודדים שבפלוגה ג'. כלואים אלה שוהים בתאם 23 שעות ביממה. אין בתאיהם שירותים, והם עושים את צרכיהם בדלי. נטען, כי ההסדרים הנוגעים לעשיית צרכיהם של כלואים אלה לוקים בחסר, וכי נגרמות להם השפלה ואי נוחות קשה בשל כך.

על פי הנטען, שבועיים לפני ההתמרדות פנו הכלואים מורדים בכתב למפקד הבסיס וביקשו את טיפולו בתלונותיהם. העותרים טוענים, כי לפניה זו לא היה כל מענה.

4. לאחר שנודע על המתרחש בכלא, החלו להגיע לאזור הכלא כוחות צבא ומשטרה שונים, ובהם כוחות ימ"ם, צוות משא ומתן של המשטרה, וקציני צבא בכירים. בין קצינים אלה היה אלוף גבי אשכנזי, עוזר לראש אג"מ במטכ"ל, אשר הגיע למקום בשעות הערב של יום שבת, ופיקד על הכוחות בשטח.

בין נציגים של הכלואים המתמרדים לבין צוות המשא ומתן נוהל משא ומתן, אשר נמשך עד לבוקר יום ראשון. במהלך המשא ומתן שוחררו בהדרגה ששה ממדריכי הכלואים שנתפסו על ידי הכלואים המורדים, ונותרו בידיהם שלושה מדריכי כלואים. במהלך המשא ומתן העלו המורדים עלי כתב רשימת דרישות (להלן: מסמך הדרישות), המובאת להלן בלשון הכלואים המורדים:

"1. דבר ראשון שלאף אחד מהמשטטפים לא יעשו כלום, לא חקירות, לא מכות, לא אגף לא ימים בפועל.
2. אין העברת חיילים ששפוטים הרבה זמן לכלא אזרחי (אנחנו כשבצענו את העבירות היינו חיילים) זה כולל את כל החיילים בעתיד.
3. אין להוסיף ימים על 385, אך ורק על 630 ועם שיבה מאוד מוצדקת.
4. להחליף את הסגריות 'אסקוט'.
5. אין יותר להרביץ באגף מכות לחיילים.
6. חיילים ששפוטים הרבה זמן להעביר אותם או לשיקום או לקצינים ונגדים.
7. מבקשים לעיין טוב בטיקים של החודשיים-שלוש האחרונים לגבי השליש שלהם, כי לא יתכן שבגללו שחייל צבר לו במשך תקופה של חצי שנה או שנה עשר תלונות או אפילו פחות ולא ינתן לו השליש שלו.
8. אי אפשר לעשות ת"ס אחרי המקלחת ואחרי האוכל.
9. רופא תורן ולא חובש שיהיה בשבת.
10. הת"ס - לא נגמר עד שמישהו לא יתעלף - למה?
11. לדאוג שכל האסירים יתקשרו כל יום.
12. לא נותנים לשתות כשחיילים זקוקים לזה, גם כן אותו סיפור עם שירותים.
13. חייל שלא קשיר למעצר שלא יהיה בכלא" (ההדגשות במקור - ת"א).

כפי שעולה גם מן המסמך האמור, במהלך המשא ומתן דרשו הכלואים המורדים כי האירוע לא ייחקר ולא יפגעו בהם. הכלואים המורדים איימו, כי אם לא תתקבל דרישה זו, יפגעו בעצמם. זאת ועוד, לאורך המשא ומתן הושמעו על ידי כלואים מורדים איומים כי יפגעו במדריכי הכלואים בהם החזיקו, בכלואים המצויים בפלוגה ואשר לא נטלו חלק בהתמרדות, ובעצמם, וזאת אם לא תקויים דרישתם כי ייחתם עימם הסכם, או אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על הפלוגה. כך, במהלך המשא ומתן, בשעות הלילה של יום שבת ה9.8.97-, נמסר לנציגי הרשויות מסמך מטעם הכלואים המורדים, אשר זה תוכנו (מש5/ לתשובת המדינה):

"אנחנו רוצים לקבל את החוזה עד מחר בצהרים.
חטום על ידי בן אדם שיכול להיות אחראי לכך.

אם אנחנו מקבלים את הדף הזה ישר פותחים את כל הדלתות מנקים את הפלוגה עושים מסדרים וספירות הכל כמו שצריך.

אם לפני כן מישהו ינסה לפרוץ לפלוגה יהיה פה התאבדות קבוצתית.

בהצדעה ובדום מתוח!" (ההדגשות במקור - ת"א).

בהקשר זה יצויין עוד, כי מן החומר שבפנינו עולה, כי אצל מפקדי הכלא ונציגי הצבא נוצרה תמונה לפיה הכלואים המורדים מצויידים בכלי נשק קרים, הכוללים סכינים יפניות, אלות, גרזינים, סכיני מטבח, מטפי כיבוי אש, גז מדמיע, מברגים, אזיקים ובקבוקי תבערה.

5. על רקע מיכלול נתונים אלה, העריכו מנהלי המשא ומתן עם הכלואים המורדים, כי קיימת סכנה מוחשית לחיי מדריכי הכלואים, לחיי הכלואים האחרים ולחיי המורדים עצמם, אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על המורדים ועל מיתחם הפלוגה. הם העריכו עוד, כי הכלואים המורדים יהיו מוכנים לבצע צעדים קיצוניים, גם על רקע העובדה שלחלק מן הכלואים המורדים היו הרשעות קודמות בעבירות אלימות. לכך התווסף החשש, שככל שינקפו השעות תהליך קבלת ההחלטות של המורדים ושיקול דעתם ייפגעו נוכח העייפות המצטברת, ובכך יגדל הסיכון לפעולות אלימות מצידם.

גורמי הצבא והמשטרה בשטח הגיעו, אפוא, למסקנה כי חתימת הסכם עם הכלואים המורדים היא הדרך היחידה לסיים את האירוע ללא נפגעים.

6. לפיכך, נחתם ביום א', ה10.8.97-, כ24- שעות לאחר תחילת ההתמרדות, ההסכם שהביא להפסקת ההתמרדות. על הסכם זה חתמו שני נציגים של הכלואים המורדים - ויקטור רבייב וגדעון מרטין. מצד המדינה חתמו על ההסכם סגן קצין משטרה צבאית ראשי, אלוף משנה יורם צחור; סגן ניצב שמואל זולטק, ראש יחידת משא ומתן במשטרת ישראל; ופרקליטת פיקוד צפון, ענת זיסו. כן הוספה להסכם חותמתו של מפקד הכלא.

וכך מורה ההסכם:

"מדריכי הכלואים ישוחררו מיידית, בלא פגיעה פיזית בהם.

הנשק לרבות הגרזנים, הסכינים ומיכלי הגז ימסרו מיידית לשלטונות הכלא/לגורמי הביטחון.

הכלואים יחזרו מייד לתאים.

תערך בדיקת הבקשות שהועלו על ידי הכלואים לגבי תנאי הכליאה.

לכלואים לא יאונה כל רע והם לא יישפטו בגין האירוע.

לא יועברו כלואים לכלא אזרחי שלא מרצונם כעונש על המקרה.

תוקף מסמך זה מותנה בשחרור מדריכי הכליאה וחזרה כללית לשיגרה" (ההדגשה הוספה - ת"א).

7. לאחר חתימת ההסכם, הסתיימה המרידה, הכלואים חזרו לתאיהם, מסרו למפקדי הכלא את אמצעי הלחימה, וכל מדריכי הכלואים שוחררו. חקירת המשטרה הצבאית החוקרת (להלן: מצ"ח) החלה יום לאחר הארוע, ובאותו יום נעצרו הכלואים אשר נטלו חלק בהתמרדות, ביניהם העותרים. העותרים היו עצורים עד ליום 8.9.97, אז הוגש נגדם, ביחד עם נאשמים נוספים, כתב אישום לבית הדין הצבאי המחוזי, מחוז השיפוט מטכ"ל.

כתב האישום מייחס לנאשמים - שמונה עשר במספר - עבירות שונות בקשר לארוע ההתמרדות. בין עבירות אלה מיוחסות לכל הנאשמים עבירות של מרידה, לפי סעיף 46 לחוק השיפוט הצבאי, יחד עם סעיף 29(ב) של חוק העונשין, ושל סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. כן מייחס כתב האישום למרבית הנאשמים ביצוע עבירות של אלימות כלפי ממלא תפקיד (סעיף 60 לחוק השיפוט הצבאי) אשר התבטאו בפעולות שונות שנעשו במהלך ההשתלטות על הפלוגה ולאחריה; עבירות של איומים כלפי ממלא תפקיד (סעיף 63 לחוק השיפוט הצבאי); וכן עבירות סחיטה שונות במהלך האירוע.

יצויין, כי עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה הצבאית כי בית הדין הצבאי יורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים.

8. בעקבות הגשת כתב האישום, הוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק שלוש העתירות שבפנינו (בג"צ 5319/97, בג"צ 5706/97 ובג"צ 5307/97), בהן תוקפים העותרים, שמונה בסך הכל, את ההחלטה להעמידם לדין חרף ההתחייבות בסעיף החמישי להסכם, לפיה הכלואים לא יישפטו בגין האירוע.

בכל שלוש העתירות, הוצאו צווי בינים המכוונים נגד בית הדין הצבאי, המורים לו להימנע מכל דיון לגופו של עניין בכתב האישום שהוגש נגד העותרים. כן נקבע, כי צו הביניים לא בא למנוע דיון בשאלת מעצרם של העותרים עד תום ההליכים.

9. יצויין, כי בית הדין הצבאי נעתר לבקשה להורות על מעצר העותרים עד תום ההליכים בהחלטה מיום 1.10.97. בית הדין (כבוד השופט ד' פיילס) ציין בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה נגד כל הנאשמים. בית הדין עמד על כך, כי קיימת עילה למעצרם של הכלואים המורדים, נוכח העובדה שבנסיבות העניין מדובר בפגיעה חמורה במשמעת בצבא.

יצויין, כי בית הדין ציין בהחלטתו באורח מפורש כי אין הוא נדרש להסכם שנכרת בין שלטונות הצבא לבין העותרים, וזאת נוכח העתירות שהוגשו לבית משפט זה באותו עניין.

10. על רקע זה ניתן לפנות לעתירות שבפנינו. בכתב תשובתם ובטיעון בפנינו, עוררו המשיבים טענות שונות בהן ביקשו לעגן את החלטת הרשות להעמיד את העותרים לדין. כך נטען, כי קיים ספק האם בנסיבות העניין השתכלל הסכם מחייב בין הצדדים, בהעדר כוונה של הרשות ליצור התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב. על פי הטענה, ההסכם היה אך "אינסטרומנט להשגת המטרה של פתרון האירוע ללא נפגעים ... אקט של הצלת חיים" במצב בו לא היתה דרך אחרת להביא לסיום האירוע ללא נפגעים.

טענה אחרת שעלתה היתה, כי דין ההסכם להתבטל, שכן נכרת עקב כפיה ואילוץ. אלה מצאו את ביטויים בכך, שההסכם נכרת עקב האיום שהעלו המתבצרים בפגיעה, בעצמם ובמדריכי הכליאה, אם לא ייענו דרישותיהם או אם ייעשה ניסיון להשתלט בכוח על פלוגה ג'. מן הבחינה המשפטית, מעגנת המדינה טענה זו בהוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, הקובעת כי חוזה שנכרת עקב כפיה ניתן לביטול. על אותו בסיס עובדתי, מוסיפים המשיבים וטוענים כי מדובר בהסכם אשר כריתתו עומדת בסתירה לתקנת הציבור, ולפיכך ההסכם בטל (סעיף 30 לחוק החוזים).

טענות אלה מעוררות שאלות לא קלות, וביניהן השאלה האם, ובאיזו מידה, חלים הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי) על הסכם מן הסוג בו אנו עוסקים. איני רואה צורך לדון בשאלות אלה ולהכריע בהן בענייננו, נוכח מסקנתי כי גם אם הוראת הסעיף החמישי להסכם היא הוראה תקפה, הרי שאין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת רשויות התביעה להשתחרר מן ההתחייבות שנטלו על עצמן בהוראה זו.

להלן אפרט את נימוקי למסקנה זו.

ההשתחררות מן ההסכם

11. ההסכם העומד לדיון הוא הסכם בין רשות שלטונית הפועלת על פי דין לבין קבוצה של יחידים. ההסכם נוגע להפעלתה של סמכות, המצויה בידיה של הרשות השלטונית - היינו, הסמכות לנקוט בהליכים פליליים כלפי מי שחוק השיפוט הצבאי חל עליו. בהסכם התחייבה הרשות שלא להפעיל את סמכותה זו. הכלל הוא, כי הסכמים מסוג זה עשויים להיות תקפים ומחייבים (ראו בג"צ 311/60 י' מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד טו' 1989). אכן, על רשויות השלטון מוטלת החובה לכבד הסכמים עליהן הן חותמות. כבר נפסק, כי "קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (דברי השופט ברק בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס גמב"ה, פ"ד מב(1) 221, 278). חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה והבטחותיה יונקת, אפוא, מתקנת הציבור (ראו שלו, בסיפרה הנ"ל, בעמוד 101). היא מתבקשת גם מן החובה הכללית לה כפוף השלטון, לנהוג בהגינות וסבירות. "הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה (החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות" (דברי השופט ברק בבג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749, בעמוד 841).

בתוך כך, הכירה הפסיקה בתוקפם של הסכמים אשר עניינם הפעלת הסמכות לנקוט בהליכים פליליים (בג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פ"ד מ(2) 393, 402-401). עם זאת, עד כה טרם הוכרעה השאלה מהו ההסדר הנורמטיבי החולש על חוזים מסוג זה, וזאת נוכח הייחוד הטמון בהתקשרות אשר אחד הצדדים לה הוא רשות שלטונית, ואשר נוגעת לאופן הפעלת סמכותה השלטונית של אותה רשות (ראו שלו, חוזי רשות בישראל (ירושלים, תשמ"ה), בעמוד 39; ד' ברק - ארז, האחריות החוזית של רשויות המינהל (תל אביב, תשנ"א), בעמודים 56 - 57; ראו גם בג"צ ארביב הנ"ל, בעמודים 400-399). גדר הספקות הוא האם חלים על הסכמים מן הסוג שבפנינו הדינים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, בין ביחד עם דינים מיוחדים מן המשפט המנהלי ובין אם לאו, או שמא חלה על חוזים מסוג זה מערכת דינים מיוחדת מתחום המשפט המינהלי.

12. אין לנו צורך להכריע בשאלות האמורות, שכן על פי כל הגישות נתון לרשות הכוח להשתחרר, בנסיבות מסויימות, מהתקשרויות שהוא צד להן. הכלל הוא, כי על הרשות לגבש את החלטתה, מתוך התחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם העיקרון היסודי בדבר קיום חוזים, ולמולו חובתה של הרשות השלטונית למלא את תפקידיה ולהגשים את האינטרסים והערכים עליהם הופקדה בדין (ראו ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 589, בעמודים 600-599 לפסק דינה של המשנה לנשיא השופטת בן-פורת). הרשות רשאית לסטות מהבטחתה, "אם האינטרס הציבורי מחייב זאת. אינטרס זה ייקבע על פי איזון בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה" (פסק הדין הנ"ל בענין ארביב, בעמוד 401).

התשתית העיונית של העיקרון בדבר השתחררותו של השלטון מהתחייבויות שנטל על עצמו מעוגנת באותם שיקולים מהם צומח העיקרון בדבר כיבוד הבטחותיו של השלטון. ברוח זו נקבע, כי "...עקרון ההגינות והסבירות העומד ביסוד הכלל כי הבטחות יש לקיים, הוא גם העומד ביסוד קביעת גבולות הכלל או חריגיו" (דברי השופט ברק בענין ז'רז'בסקי הנ"ל, בעמוד 841 לפסק דינו). באופן דומה, ממעמדו של השלטון כנאמן של הציבור נובעת לא רק חובתו של השלטון לפעול בהגינות ולקיים את הבטחותיו, אלא גם חובתו לפעול באופן אפקטיבי לטובת הציבור, ולהביא להגשמת את הערכים החברתיים אשר עליהם הופקד (ד' ברק, בעמוד 170 בספרה הנ"ל; זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', (ירושלים, 1996), בעמודים 674 - 675). בעקרונות אלה טמונה זכותו - ואף חובתו - של השלטון, להשתחרר מהסכם שעשה, אם האינטרס הציבורי מחייב זאת (ראו פרידמן וכהן בספרם, חוזים כרך א' (ירושלים, תשנ"א1981-, בעמוד 357).

מהם, איפוא, האינטרסים הפועלים במסגרת האינטרס הציבורי במקרה שבפנינו? בענין ארביב הנ"ל, עמד בית המשפט על שלושה אינטרסים המשמשים בהחלטת הרשות האם להשתחרר מעיסקת טיעון: אמינות השלטון, אכיפת המשפט הפלילי, ואינטרס ההסתמכות והציפיה של הנאשם. אינטרסים אלה עומדים על הפרק גם בענייננו, בו מדובר - בדומה לעיסקאות טיעון - בהוראה בהסכם, אשר עניינה באופן הפעלתו של כוח האכיפה של השלטון בתחום המשפט הפלילי. נעמוד, אפוא, על משקלם ושיקלולם של האינטרסים האמורים, על רקע העובדות הנוגעות לענין כפי שנפרשו על ידי הצדדים.

13. א. האינטרס הציבורי באמינותו של השלטון, ובקיום הבטחותיו. כפי שצויין בעניין ארביב הנ"ל, "שלטון המקיים הבטחותיו הוא שלטון אמין. השתחררות השלטון מהבטחותיו עשויה לפגוע באמינות השלטון בעיני הנשלטים, ובכך לפגום במרקם החיים הציבוריים של המדינה ... שלטון שאינו מקיים את הבטחותיו בתחום המשפט הפלילי, פוגם באמינותה של המערכת השלטונית המשליטה את המשפט הפלילי. שמירה על אמינות זו היא אינטרס ציבורי חשוב ... אכן, שלטון שאינו מקיים הבטחות שנתן עשוי להתקשות במתן הבטחות בעתיד, שכן בני הציבור יסרבו להאמין להבטחות שמשתחררים מהן" (בעמודים 403-402 לפסק הדין; ראו גם ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, בעמוד 366 לפסק דינו של השופט ד' לוין).

ב. לצד ההיבט התועלתני האמור, ישנו היבט נוסף לאינטרס הציבורי באמינות השלטון. עניינו של היבט זה בהגינותו של השלטון. לא מדובר כאן באינטרס של הפרט שהשלטון ינהג בו בהגינות, ויכבד את התחייבויותיו כלפיו. לאינטרס זה נתייחס בסמוך. כאן מדובר על אינטרס חוקיות השלטון, המחייב שפעולות השלטון בהשלטת החוק ובאכיפתו יהיו לא רק אפקטיביות, אלא יעלו בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים של השיטה, ובהם העיקרון בדבר שלטון החוק (ראו, לעיקרון זה, בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל פ"ד מ(3) 505, בעמוד 622 לפסק דינו של השופט ברק). קיים, על כן, אינטרס ציבורי כי לא ייווצר הרושם כי אין גבולות לכוח פעולתו של השלטון, וכי כל האמצעים כשירים להשגת האינטרס הציבורי עליו הוא מופקד. כפי שציין Lord Stein בעניין R. v. Latif (1996) 1 All E.R. 353 בעמוד 361 לפסק הדין, ישנו:

“... public interest in not conveying the imperssion that the court will adopt the approach that the end justifies any means".

ג. יישומם של הדברים למקרה שבפנינו ברור. השלטון מבקש להשתחרר מהסכם, אשר הביא לשחרור בני ערובה ללא פגע, ולחיסולה של התמרדות בבית כלא צבאי, אשר היתה עלולה לגלוש לכלל עימות אלים. קיים חשש, אשר לא ניתן להתעלם ממנו, כי אם יתרחשו חלילה אירועים דומים בעתיד, יקשה עד מאד על הרשויות להביא לפיתרון של האירוע ללא פגיעות בגוף ובנפש, שכן התחייבותה של הרשות כי לא יינקטו הליכים פליליים אם האירוע יסתיים ללא נפגעים תיתקל בחוסר אמון. הדבר עלול לגרום לכך, שבידי הרשות לא תישאר כל אופציה מעשית, לבד משימוש בכוח שתכליתו להביא לסיומו של האירוע. אופציה כזו עלולה להביא - כפי שחששו הגורמים שניהלו את המשא ומתן עם הכלואים המורדים בכלא 6 - לפגיעות בגוף ובנפש, ובכלל זה למי שנקלעו בתום לב אל זירת האירוע. קיים, על כן, בענייננו אינטרס ציבורי בעל משקל ממשי בקיום התחייבותה של המדינה בסעיף 5 להסכם עם הכלואים המורדים.

14. א. אינטרס נוסף אשר יש להביאו בחשבון נוגע לטובת הפרט אשר נקשר בהסכם עם הרשות. בהיבט זה, עוסקים אנו בהגשמת ציפיותיו הסבירות של הפרט שהתקשר בהסכם עם המדינה, כי הסכם זה אמנם יכובד. לעתים אינטרס הפרט מעוגן גם בשינוי מצבו לרעה, הנובע מהסתמכותו הסבירה על ההסכם. ההשתחררות מן ההסכם עלולה לפגוע, אם כן, באינטרס הצפיות ובאינטרס ההסתמכות של הפרט. על הרשות, המבקשת להשתחרר מהסכם, להביא בחשבון גם היבט זה של העיקרון בדבר קיומן של התקשרויות חוזיות. בענין ארביב הנ"ל, תואר אינטרס זה כך (בעמוד 403 לפסק הדין):

"אינטרס הציפיה הוא עינוי הדין העובר על נאשם שצפה לכך כי הבטחה שניתנה לו תקויים, ועתה בא השלטון ומתכחש להבטחתו שלו.

...

אינטרס ההסתמכות הוא האינטרס של הנאשם אשר פעל על יסוד הבטחת השלטון, מסר מידע, הודה בעובדות כתב האישום או שינה בדרך אחרת את מצבו. במצב דברים זה, מחייבת ההגינות כלפי הנאשם הגנה על אינטרסים אלה שלו אשר השתחררות מעסקת הטיעון עשויה לקפח אותם".

כיום, עוצמת ההגנה על אינטרסים אלה של הנאשם זכתה לחיזוק ניכר, בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות לחירות היא עתה זכות חוקתית. לכך יש השפעה ישירה על ההליך הפלילי, אשר "קשור קשר כה אמיץ לחירותו האישית של הפרט, עד כי טבעי הוא שאיזון חדש בין פרט וכלל, המשתקף במתן מעמד חוקתי לזכויות האדם, ישפיע במישרין על סדר הדין הפלילי" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בעמוד 421 לפסק דינו של השופט ברק). בתוך כך, הכיר בית המשפט לאחרונה בסמכותו לעכב הליכים במשפט פלילי, כאשר בניהול המשפט טמונה פגיעה בחוש הצדק וההגינות (פסק הדין הנ"ל של השופט ד' לוין בענין יפת, בעמוד 370). בית המשפט הכיר בקיומה של סמכות זו, נוכח מסקנתו כי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו יוצר "מתחם חדש של הליך ראוי לתוך המערכת הקיימת... זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד משפיעות גם על הוראות סדרי הדין הפלילי, כל עוד הדבר נעשה לתכלית ראויה, במידה ובהתאם לכללים הקבועים בדין" (שם, בעמודים 369-368; ראו גם בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), בפיסקה 16 לפסק הדין).

אכן, החלטת הרשות השלטונית לנקוט הליכים פליליים נגד אדם, תוך אי כיבודו של הסכם בו התחייבה כלפי אותו אדם כי לא יועמד לדין, עלולה לעלות כדי פגיעה כה חמורה בזכות להליך הוגן, עד כי בית המשפט יהיה רשאי להפעיל את סמכותו הטבועה האמורה ולהורות על עיכוב ההליכים. בהתאם לכך, נעשה שימוש בסמכות זו מקום בו ניתנה הודאה על יסוד הבטחה כאמור, אף שההבטחה ניתנה על ידי גורם בלתי מוסמך (R. v. Croydon Justices ex parte (1993) 3 All E.R. 129). באופן דומה הובעה הדעה, כי הפרת הבטחה או הצעה לחנינה, שניתנה כנגד שיחרורם של בני ערובה שנתפסו על ידי בני כת דתית אשר ביקשו לבצע הפיכה במדינה, עשויה להביא גם היא להפעלת הסמכות האמורה, אם ההבטחה הופרה ללא סיבה מוצדקת (A-G of Trinidad and Tobago v. Phillip (1995) 1 All E.R. 93, 108).

האם נפגעו אינטרסים אלה של העותרים, ובאיזו מידה?

ב. אשר לאינטרס הציפיה, אין חולק כי אינטרס זה הופר. לעותרים היתה ציפיה סבירה כי ההסכם עימם יכובד, והשתחררות התביעה מהתחייבותה פוגעת בציפיה זו. עם זאת, יש לציין כי העותרים נעצרו יום אחד לאחר כריתת ההסכם. בחקירה שנערכה, בחרו חלק מהם לעשות שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית העומד להם. במצב דברים זה, עולה מן הנסיבות שהציפיה בפועל לכך שההתחייבות בסעיף החמישי להסכם תכובד היתה קצרת זמן.

ג. מכאן לאינטרס ההסתמכות. הטענה המרכזית לענין זה מועלית על ידי העותר 3 בבג"צ 5707/97, ויטלי נוביקוב. הלה טען, כי חקירת מצ"ח נוהלה לאחר החתימה על ההסכם, וטרם שנתקבלה והודעה החלטה להעמיד את העותרים לדין למרות ההסכם. במהלך תקופה זו, כך נטען, "נגבו אמרות מן הכלואים אשר חלקם הפלילו את עצמם והפלילו אחרים...". בכך יש משום שינוי מצב לרעה של אותם כלואים. לטענה זו עונים המשיבים, כי החקירות נוהלו תחת אזהרה, וכי רוב החשודים שמרו על זכות השתיקה.

תשובה זו אינה מספקת תשובה מלאה לקושי, הנובע מכך שחקירת מצ"ח נוהלה במצב בו העותרים היו רשאים להניח כי קיים הסכם תקף אשר מונע את העמדתם לדין. מכך עולה, שקיימת אפשרות מציאותית כי אותם נחקרים אשר שיתפו פעולה בחקירה לא עמדו על זכותם לחיסיון מפני הפללה עצמית, שכן ההתחייבות לאי העמדה לדין נטעה בליבם את התחושה כי אין הם צפויים להעמדה לדין בעקבות החקירה. במצב דברים זה, ספק אם אזהרה בנוסח הסטנדרטי - להבדיל מאזהרה ברורה על קיומו של סיכון קונקרטי כי ההסכם לא יכובד - די היה בה כדי להעמיד את הנחקרים על הסיכון כי דבריהם בחקירה ישמשו בפועל כראיה נגדם. קיים חשש ממשי, על כן, כי זכותם של נחקרים אלה לחיסיון מפני הפללה עצמית קופחה.

לכאורה, בנסיבות אלה היה רצוי כי חקירת מצ"ח תתקיים לאחר קבלת החלטה ברורה בדבר התנערות מן ההתחייבות שבהסכם, או - למיצער - כי הנחקרים יועמדו בבירור על קיומו של סיכון לכך שיועמדו לדין למרות ההתחייבות שלא ייעשה כן. כך ניתן היה להבטיח, כי לנחקרים תהיה זכות אפקטיבית לחיסיון מפני הפללה עצמית. יצויין, כי ברוח דומה פסק בית המשפט בענין יפת הנ"ל. באותה פרשה התקיימה חקירת משטרה בעניינם של הנאשמים, לאחר שאותו ענין עצמו נחקר על ידי וועדת חקירה לפי חוק וועדות חקירה התשכ"ח1968-. סעיף 14 לחוק וועדות חקירה מקנה חיסיון לעדים בפני וועדת חקירה, באופן שעדות שנמסרה לפני וועדת חקירה לא תשמש ראיה בהליך משפטי. בענין יפת נקבע, כי בחקירת המשטרה היתה חובה להעמיד את הנחקרים על החיסיון לפי סעיף 14 הנ"ל. פסיקה זו נומקה בחשש שללא מודעות לזכות יקשה לקבוע האם "נחקר שלא הפעיל את החסיון והשיב לשאלות ויתר מרצון, באמת ובתמים, על החסיון" (שם, בעמוד 309 לפסק דינו של השופט ד' לוין). באופן דומה, העדר מודעות לסיכון להפללה עלול להביא למצב, בו ייעשה ויתור, שלא מדעת, על הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית.

מתשובת המדינה לא עולה כי הנחקרים הועמדו על קיומו של סיכון לכך שיועמדו לדין חרף ההסכם שנכרת עימם. עם זאת, אין בכך בלבד כדי להביא למסקנה כי היתה פגיעה חמורה באינטרס ההסתמכות של אותם נאשמים אשר שיתפו פעולה בחקירה. בהקשר זה לא הונחה בעתירות כל תשתית עובדתית, המלמדת מהו הנזק, אם בכלל, אשר נגרם בשל העדר האזהרה הנטען, מבחינת קיומן של ראיות אשר מאפשרות להגיש כתבי אישום, ולאיזה מן העותרים והאישומים הוא מתייחס. במצב דברים זה, אין בפנינו תשתית לקבוע כי היה בעניינו שינוי מצב לרעה כזה, אשר מחייב את המסקנה כי חזרת המדינה מן ההתחייבות שנטלה על עצמה היתה שלא כדין.

בשולי הדברים יוער, כי שאלה אחרת עשויה להתעורר ביחס לקבילותן של הודאות, ככל שנעשו, במצב דברים זה. מקומה של שאלה זו, אם תתעורר, בבית הדין הצבאי אשר בפניו יתברר כתב האישום, ואין אנו נוקטים לגביה כל עמדה.

15. א. כנגד אינטרסים אלה, ניצב האינטרס במיצויו של ההליך הפלילי. "האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של נאשמים הוא אינטרס ציבורי מרכזי, אשר סדרי החיים המודרניים תלויים בהגשמתו" (פסק הדין הנ"ל בענין ארביב, בעמוד 403; ראו גם ענין יפת הנ"ל, בעמוד 369 לפסק הדין של השופט ד' לוין). כפי שמציינת י' קרפ במאמרה "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב 64:

"המשפט הפלילי הוא מרכיב חיוני בפעולתה התקינה של חברה בת תרבות ובמאבקה לשמירה על ערכיה. המשפט הפלילי משקף את מידת מחוייבותה ונחרצותה של החברה, באמצעות המדינה, להגן על ערכיה. בין השאר נמנים עם ערכים אלה ערכי שלטון החוק, שלום הציבור, הסדר הציבורי והביטחון, הצדק והמוסר החברתי, קיומו השלו של הפרט ויכולתו לממש בדרכי שלום את זכויות האדם שלו, שהן ערך בסיסי במדינה דמוקרטית" ( בעמודים 68-67 למאמר).

על רקע תפקידו זה של המשפט הפלילי בהגנה על אינטרסים וערכים חברתיים, נקבע כי מקום בו מדובר בהתנהגות פלילית, חזקה היא כי ישנו אינטרס ציבורי בהעמדת החשוד לדין (בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, בעמוד 509 לפסק דינו של השופט ברק). זאת ועוד, "ככל שמעשה העבירה המיוחסת לחשוד חמור יותר, כך רב יותר העניין לציבור שבהעמדתו לדין" (שם, בעמוד 511). חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי ביסודות העבירה עצמה, ובעונש שנקבע לה בדין (ראו דין וחשבון הוועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין (ירושלים, אוקטובר 1997), בעמוד 12). אכן, לעתים מעצם התקיימות יסודות העבירה עולה, כי ביצועה כרוך בפגיעה קשה בערכים חברתיים חשובים, אשר הגנתם מחייבת תגובה חברתית בדרך של הפעלת ההליך הפלילי. חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי גם בנסיבות הקונקרטיות של העבירה, ובהן מידת הנזק שנגרם בשל ביצוע העבירה, ביצוע העבירה באופן היוצר סכנה לרבים, ביצוע העבירה בסדרה של מעשים המהווים עבירת שרשרת, ריבוי קרבנות לעבירה, קיומו של תיכנון מוקדם ומהותו, ביצוע עבירה כדי להכשיל את מילוי תפקידו של עובד ציבור או מי שממלא תפקיד על פי דין, וביצוע העבירה תוך שימוש בנשק (שם, בעמודים 24-22). חומרת העבירה עשויה לבוא לידי ביטוי גם "...בשכיחותה של ההתנהגות העבריינית. השפעתו ההרסנית של המעשה על מרקם חיי החברה ועל סדרי שלטון תקינים מצביע אף הוא על חומרתו של המעשה" (עניין גנור הנ"ל, בעמוד 510 לפסק דינו של השופט ברק).

לאור דברים אלה, נעמוד עתה על חומרת העבירות המיוחסות לעותרים בכתב האישום.

ב. תחילה, להיבט הנורמטיבי של העבירות. בכתב האישום, מיוחסות לעותרים עבירות חמורות של פגיעה במשמעת הצבא, ובהן עבירת המרידה, ועבירות של איומים ושל אלימות כלפי מפקדים. מבלי להקל ראש בעבירות האחרות המיוחסות לעותרים, ישנה חשיבות מיוחדת בהקשר העומד בפנינו לעבירת המרידה. מעטות העבירות בחוק השיפוט הצבאי, אשר חומרתן עולה על חומרתה של עבירה זו. הדבר מוצא את ביטויו בעונש המרבי הכבד שנקבע לצידה של עבירה זו - חמש עשרה שנות מאסר. בנסיבות מסויימות, כאשר עבירה זו נעברה תוך שימוש בנשק או איום בו, הועמד העונש המרבי בגינה על מאסר עולם (סעיף 46(א) לחוק).

גם יסודותיה של עבירה זו מעידים על חומרתה: על פי הגדרת "מרידה", שבסעיף 46(ב)(1) לחוק, המדובר במצב בו שלושה חיילים לפחות תופסים בנשק או משתמשים בנשק שברשותם, או משתמשים באמצעי כפיה כלפי מפקד, והכל תוך אי ציות בצוותא לפקודות. המדובר בשילוב של כמה יסודות - שימוש בכוח, לרבות כוח בעל פוטנציאל קטלני, כלפי מפקד, והכל במסגרת פעולה מתואמת אשר לצורך ביצועה חברו יחדיו כמה אנשים - אשר כל אחד מהם לבדו הוא יסוד מחמיר אשר טמונה בו פגיעה קשה במשמעת בצבא. שילובם של יסודות מחמירים אלה יחדיו, הוא שמביא למסקנה כי מדובר בעבירה חמורה, מעצם הגדרתה.

ג. חומרתן של העבירות המיוחסות לעותרים מתחדדת, נוכח משקלו הסגולי הרב של הערך החברתי העיקרי המוגן על ידי האיסורים הפליליים הנוגעים לעניין - הוא ערך המשמעת בצבא.

המונח "משמעת" הוגדר, בזיקה לשירות בצבא, כ"מודעות מושרשת לכוחה הסמכותי של הרשות הפיקודית ונכונות לציית לפקודותיה (החוקיות) בכל תנאי - גם בנסיבות קשות ומסוכנות ביותר" (ע' מודריק, שפיטה צבאית (תל אביב, 1993), בעמוד 62). אכן, אין מדובר בערך מוחלט. בנסיבות מסויימות - כאשר פקודה היא בלתי חוקית בעליל - קובע הדין חובה לא לקיים פקודה (סעיף 34יג(2) סיפא לחוק העונשין; ראו גם סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי). עם זאת, אין חולק כי השמירה הקפדנית על עיקרון זה היא חיונית לארגון הצבאי, אשר נבחן ביכולתו להתמודד עם מצבים קיצוניים בהם נשקפת לפרטים הפועלים בו סכנת חיים. דינשטיין עומד על חיוניותו של אינטרס זה בספרו The Defense of ‘Obedience to Superior Orders’ in International Law (A.W. Sijthoff-Leyden, 1965), באמרו כי (בעמוד 5):

“Any army by its very nature is founded on the basis of discipline. Discipline means that every subordinate must obey the orders of his superiors. And, when we deal with army, ordinary discipline is not enough. Military discipline is designed, ultimately, to conduct men to battle, to lead them under fire to victory, and, if and when necessary, to impell them to sacrifice their lives for their country ... The success of the military objective, to wit, victory in battle, as well as the lives of many soldiers, and above all the security of the nation seem, therefore, to compel ‘total and unqualified obedience without any hesitation or doubt’, to orders in time of war and emergency, and complementary training and instruction in time of peace”.

(לדברים ברוח דומה, ראו דברי השופט ב' הלוי בביד"צ מר3/57/ תובע צבאי נ' מלינקי ואח', פסקים (מחוזיים) יז' 90, בעמוד 213; ראו גם בג"צ 676/82 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' ראש המטה הכללי, פ"ד ל"ז(4) 105, 112).

אינטרס זה מצא את ביטויו בשורה של דינים החלים על חיילים המשרתים בצבא. כך, סעיף 3 לפקודת צבא הגנה לישראל, התש"ח1948- קובע כי על כל חייל המשרת בצה"ל להשבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקותיה ולשלטונותיה המוסמכים. בין השאר, השבועה היא "...לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא הגנה של ישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים...".

לצד השבועה, נקבעו בחוק השיפוט הצבאי איסורים רבים ומגוונים, בהם נקבעו סנקציות על מי שמפר את המשמעת בצבא או גורם להפרתה. נורמות אלה כוללות, בין השאר, איסור על התנהגות מחפירה בקשר לפעולות צבאיות (סעיף 45 לחוק); איסור על מרידה או מתן יד למרידה (סעיפים 47-46 לחוק); איסור על מרי (סעיפים 50-48 לחוק), ואיסורים על סירוב לקיים פקודה ועל אי קיום פקודה (סעיפים 124-122 לחוק). חלק מעבירות אלה הן חמורות ביותר, ולצידן נקבעו עונשים של שנות מאסר ארוכות, ובנסיבות מסויימות (כפי שהוזכר לעיל), אף של מאסר עולם. יצויין, כי נורמות אלה שבדין, המגנות על המשמעת בצבא, חלות על הכלואים העותרים, נוכח העובדה שחוק השיפוט הצבאי הוחל גם על מי שנמצא כדין במשמורת הצבא (סעיף 8(1) לחוק), וגם אלה הם בבחינת "חיילים" לעניין חוק זה (סעיף 16 לחוק).

האיסורים השונים שבחוק השיפוט הצבאי, אשר באים להגן על ערך המשמעת בצבא, משרטטים טווח רחב של עבירות, החל בעבירות קלות יחסית, וכלה בעבירות חמורות וקשות. עבירת המרידה מצויה בחלקו החמור ביותר של טווח זה. עובדה זו טבעית היא, נוכח יסודותיה של העבירה, עליהם עמדנו לעיל. מצב, בו חוברים חיילים אחדים, מפעילים כוח כלפי מפקד, ועושים כל זאת תוך אי ציות בצוותא לפקודות מחייבות, הוא מצב בלתי נסבל בארגון צבאי. הוא מלמד על פריקת כל רסן ועול של משמעת, ועל התנכרות מוחלטת לערכים הבסיסיים עליו מושתת הארגון הצבאי. ביצועה של עבירה כזו - ומה גם שנלוות אליה עבירות של אלימות ואיומים כלפי מפקדים - מגבש, על כן, אינטרס ציבורי מובהק בקיומה של תגובה עונשית במסגרת המשפט הפלילי.

ד. ניתן היה להקשות, האם דברים אלה שאמרנו על עצמתו של ערך המשמעת בצבא, חלים באותה עוצמה בבית כלא צבאי כמו ביחידה מבצעית בצבא. ניתן היה לטעון, כי השיקולים אשר ביסוד חובת המשמעת, הנוגעים ליכולת של החיילים בצבא להתמודד בהצלחה עם מצבים של סכנת חיים, אינם חלים על מי שמצויים בבית כלא צבאי, ואשר חלקם לא ימשיכו כלל בשירות הצבאי לאחר שיסיימו לרצות את עונשם. כך, עולה מן העתירות כי לפחות חלק מן העותרים פוטרו משירות בצבא, ולא יחזרו לשירות עם תום מאסרם.

לתהייה אפשרית כזו יש להשיב בשנים. ראשית, בית הכלא הצבאי הוא חלק אינטגרלי של הצבא. יהיה זה מלאכותי, ואף מסוכן, לנסות ולנתק בין המתרחש בו לבין המתרחש בצבא כולו. מסר, לפיו קיימים "איים" בצבא, אשר העקרונות הבסיסיים של השירות הצבאי אינם חלים בהם, עלול להחליש את תוקפם של עקרונות אלה ולהעמידם בסכנה. מתיחת הבחנות בין יחידות שונות בצבא, תוך יצירת הקבלה בין מידת "קרביותה" של יחידה לבין חלותו של ערך המשמעת בה, עלולה להעמיד בסימן שאלה מתמיד את הערך האמור. היא עלולה להביא לנסיונות חוזרים ונשנים להעמיד במבחן המציאות את גבולותיו במסגרות הצבאיות השונות, לרבות במסגרות קרביות. קשה להפריז בסיכונים הנובעים מאימוץ קו מחשבה כזה. על כן, אין להבחין בין בית הכלא הצבאי לבין כל יחידה צבאית אחרת לענין זה.

שנית, ערך המשמעת יונק, בנסיבות הענין, לא רק מן העובדה שעל העותרים חל חוק השיפוט הצבאי, אלא גם מעצם העובדה, שמדובר בהתמרדות בבית כלא. "סדר ומשמעת הם יכין ובועז עליהם בנוי בית-סוהר. באין סדר ומשמעת, במובנם הרחב של מושגים אלה - לא עוד, אלא סדר ומשמעת קפדניים - לא ייכון בית-סוהר והמערכת כולה תיפרע" (דברי השופט חשין בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, בעמוד 173 לפסק הדין). ובהשוותו את בית הסוהר לארגונים אחרים בהם המשמעת היא ערך יסודי, ציין השופט חשין (שם) כי:

"על דרך של חומר וקל נדמים הם בתי-הסוהר לצבא או למשטרה, אלא שההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי-הסוהר ולו מפאת סוג האוכלוסיה שבהם: אוכלוסיה של מי שעברו על חוק - מהם עבריינים קשים וקשוחים - אוכלוסיה שרבים בה הינם אנשים מרי-נפש הסוברים שהחברה עוולה להם והיפלתה אותם לרעה, אנשי ריב-ומדון, אנשים בעלי סף-גירוי נמוך ונעדרי כל מוטיווציה שהיא לעזור ולהיעזר...".

(וראו גם בעמודים 154, 161 לפסק דינו של השופט מצא באותה פרשה).

אינטרס זה מצא את ביטויו בהוראות מיוחדות הקובעות משטר של דין משמעתי החל על הנתונים במשמורת צבאית, לצד ההוראות העונשיות שבחוק השיפוט הצבאי. המדובר בהסדר שנקבע בתקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים), התשמ"ז1987-, ובגידרו ניתן להטיל עונשים שונים על ידי רשויות הכלא אם היתה הפרה של המשמעת בכלא על ידי הכלוא (תקנות 59 ו60-). בין אמצעי המשמעת אשר נקבעו בתקנות מצויים שלילת זכויות שונות (ביקורים, מכתבים, סיגריות), כליאה בתא הפרדה, ואף צמצום של הפחתת עונש בשיעור של עד עשרים ושמונה ימים. יצויין, כי לגבי עבירות משמעת מסויימות, ובהן שימוש בלשון מעליבה כלפי חייל סגל או מבקר, הכאת כלוא אחר או שימוש נגדו בכוח, וכן פגיעה בסדר של בית הסוהר או הפרה אחרת של הוראה שנתן לו המפקד או אחד מחיילי סגל בית הסוהר, נקבע כי קיימת סמכות להעמיד לדין את הכלוא על עבירה לפי סעיף 133 לחוק השיפוט הצבאי (אי קיום הוראות מחייבות בצבא).

המסקנה, על כן, היא, כי הערך בדבר השמירה על המשמעת חל במלוא עוצמתו גם בבית הכלא, ובכלל זה בבית הכלא הצבאי.

ה. להיבט הנורמטיבי של חומרת העבירה מתווספות נסיבות המקרה שבפנינו. לעותרים מיוחסת השתתפות במרידה אשר בוצעה תוך שימוש באלימות בפועל כלפי מפקדים אגב ההשתלטות על פלוגה ג'. ההתמרדות היתה כרוכה בהחזקת מפקדים על ידי המתמרדים, כשחלקם כפותים ופיותיהם חסומים. ההתמרדות הנטענת בוצעה כפעולה מתוכננת ומתואמת מראש של קבוצה גדולה של משתתפים, תוך אחיזה בכלי משחית שונים, מכל הבא ליד, והכל בבית כלא צבאי.

בכל אלה יש יסוד המשווה חומרה יתרה לעבירת המרידה המיוחסת לעותרים. זאת ועוד, אין צריך לומר, כי בהפניית אלימות ואיומים כלפי מפקדים בכלא צבאי טמונה כשלעצמה, גם במנותק מעבירת המרידה, פגיעה חמורה במשמעת בבית הכלא. קשה, על כן, להפריז בחומרת המעשים המיוחסים לעותרים בכתב האישום, ובאינטרס הציבורי הנגזר מכך בהעמדתם לדין על מעשים אלה.

ו. העותרים עומדים בעתירותיהם בהרחבה על הנסיבות אשר עמדו ברקע ההתבצרות וההשתלטות שלהם ושל הנאשמים האחרים על פלוגה ג' בבית הכלא. האם יש באלה ניתן למצוא צידוק כלשהו למעשים, אשר יש בו כדי להחליש או להקהות את האינטרס הציבורי בהעמדתם של העותרים לדין?

ראשית, אעיר כי מסגרת הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק מקשה על קביעת ממצאים עובדתיים בשאלה כגון זו, במיוחד כאשר קיימת לגביהם מחלוקת בין הצדדים. ככל שיש ברקע להתמרדות כדי לבסס טענות הגנה לעותרים, וככל שיש בו לשמש נימוק לקולת עונשם - מבלי שאחווה דעה בעניין זה - עליהם לעורר טענות אלה, ולהניח את התשתית העובדתית הנדרשת להן, בבית הדין הצבאי אשר ידון באישומים.

לעיצומם של דברים, הרי שמן החומר שבפנינו עולה, כי הצפיפות בבית הכלא, ובכלל זה בפלוגה ג', היתה גבוהה בהרבה מן המותר, ובמועדים שונים עמדה על כפלים מן הצפיפות המירבית המותרת במתקן. כן עולה, כי במצב זה היה גם כדי לסכן את בריאותם של הכלואים. למעשה, אין חולק כי התנאים הפיזיים בבית הכלא, השוכן במבנה ישן מימי המנדט הבריטי, הם קשים. על פני הדברים, מצב דברים זה אינו עולה בקנה אחד עם זכותם של הכלואים לכבוד, הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו, בהקשר זה, בג"צ 540/84 יוסף נ' מנהל בית הסוהר המרכזי ביהודה ושומרון, פ"ד מ(1) 567, 573; בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו(5) 72, בעמודים 85-84 לפסק הדין).

ספק בעיני, אם הדרישות שהועמדו בפסיקה לכך שהתנאים בבית כלא יעמדו ברמה המינימלית המתחייבת במדינה תרבותית אכן התקיימו במקרה שבפנינו. אין לשלול את האפשרות, כי התנאים האמורים תרמו לאירועים נשוא עתירה זו. עם זאת, אין לשכוח, כי בדרישות שהעלו העותרים וחבריהם לאחר ההשתלטות וההתבצרות לא היתה כל התייחסות לטענה בדבר הצפיפות בבית הכלא. כעולה ממסמך הדרישות, אשר נוסחו הובא לעיל, טענותיהם ודרישותיהם של המורדים נגעו להיבטים אחרים של חייהם בבית הכלא. אשר לטענות אלה, וועדה שמונתה בעקבות האירוע בכלא 6 על ידי סגן ראש אכ"א, מצאה כי יש ממש במקצת הטענות, אשר התייחסו לתרגילי הסדר. אך הוועדה לא מצאה כי הטענות האחרות שהועלו הן מוצדקות.

זאת ועוד, מן החומר שבפנינו לא עולה כי העותרים או חבריהם מיצו את האפשרויות החוקיות שעמדו בפניהם כדי להעלות את טענותיהם, טרם נקטו בצעד הקיצוני בו בחרו. בעתירות אמנם נזכרת פניה כתובה למנהל בית הכלא חודשיים לפני ההתבצרות. ואולם אף אם נעשתה פניה כזו (והעתק ממנה לא צורף לעתירות), וגם אם פנייה זו אמנם לא טופלה - כנטען על ידי העותרים - אין בכך כדי להצדיק את המעבר לקו הפעולה הקיצוני בו בחרו העותרים. בין השאר, יכלו העותרים לפנות, בעניין תנאי כליאתם, לערכאות השיפוטיות המוסמכות, ובהן בית המשפט הגבוה לצדק(ראו בג"צ 5133/97 ביטון נ' הקמצ"ר, עתירה שעניינה תנאי כליאה, ואשר הוגשה ביום 25.8.97, לאחר ההתמרדות בכלא 6). אין חולק, כי במועד בו אירעה ההתבצרות, היו העותרים יכולים להעזר לצורך זה בייצוג של הסנגוריה הצבאית, אשר ניתן ללא כל תמורה כספית.

העותרים לא נקטו בדרך זו. הם העדיפו לנסות ולקדם את עניינם בדרך של שבירת כלים מוחלטת, אשר אליה נלווה גם שימוש באלימות. בשים לב למיכלול הנסיבות אשר עמדו ברקע ההתמרדות, ככל שניתן לעמוד עליהן מתוך הראיות שבפנינו, הנני סבור שעוצמתו של האינטרס הציבורי בהעמדת העותרים לדין אינה נחלשת במידה ניכרת, ואינטרס זה קיים ועומד.

ז. עניין אחר אשר עשוי להשפיע על עוצמתו של האינטרס הציבורי בהשתחררות הרשות מהסכם שהיא צד לו, נוגע לשאלה האם היה שינוי בנסיבות בין מועד עשיית ההסכם לבין המועד בו החליטה הרשות להשתחרר ממנו (ראו פסק הדין הנ"ל בענין ארביב, בפיסקה 15 לפסק הדין). ברור, כי שינוי כזה עשוי להביא לשינוי בתמונת המציאות אשר לרקעה נכרת ההסכם, ולכך שהסכם אשר בעבר נתפס כמשרת עניין ציבורי חשוב, אינו נתפס עוד ככזה. על כן, יכול שינוי כזה לשמש נימוק או שיקול נוסף להשתחררות מן ההסכם.

עם זאת, חשוב להדגיש כי שינוי נסיבות אינו בבחינת תנאי בל יעבור להשתחררות הרשות השלטונית מהסכמים. בסופו של דבר, היסוד המכריע בשאלת ההשתחררות הוא האינטרס הציבורי אשר עליו הופקדה הרשות. לכן, גם כאשר לא חל שינוי נסיבות, ההחלטה להשתחרר מהתחייבות עשויה להיות סבירה, כאשר טמונה בהתחייבות פגיעה קשה באינטרס ציבורי משמעותי (ראו דברי השופטת נתניהו בבג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(2) 773, בעמוד 784 ואילך לפסק דינה). באופן דומה נאמר, כי כאשר ישנו אינטרס ציבורי כבד משקל ורב חשיבות בהשתחררות מהתקשרות חוזית, יתכן כי הרשות תוכל לעשות כן גם מקום בו "קדמה התרשלות מינהלית להתקשרות החוזית" (ד' ברק ארז בספרה הנ"ל, בעמוד 183; ראו גם בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים נ' שר החקלאות פ"ד מא(2) 701, 710). לכן, גם אם במקרה שבפנינו לא היה שינוי נסיבות, לא היה בכך כדי להשמיט מעיקרו את כוחה של הרשות להשתחרר מהוראת הסעיף החמישי להסכם.

לכך יש להוסיף, כי היה בענייננו שינוי נסיבות בין המועד בו נכרת ההסכם לבין המועד בו נתקבלה ההחלטה על ההשתחררות ממנו. מן החומר שבפנינו עולה כי בעת שהוחלט על כריתת ההסכם האמור קינן בקרב האחראים לניהול המשא ומתן עם המתבצרים חשש מציאותי מפני פגיעה בגופם ובחייהם של השוהים באגף ג'. בין השאר, חשש זה היה מעוגן בעובדה שהיה מדובר בהשתלטות אלימה, אשר לוותה בהפעלת כוח משמעותי מצד המתבצרים; באיומים שונים שהועלו על ידי המתבצרים בדבר פגיעה במדריכי הכליאה שבידיהם, או פגיעה בעצמם; בכך שברשות המתבצרים היו כלי נשק שונים; בנחישות שהפגינו המתבצרים, מצד אחד, ובחשש כי ככל שתארך ההתבצרות, ייפגע שיקול דעתם. נסיבות אלה, כשבצידן רצון למנוע פגיעה בנפש ובגוף, הכתיבו במידה רבה את חתימת רשויות הצבא על ההסכם. נסיבות אלה לא התקיימו עוד בעת שהוחלט על ההשתחררות מההסכם.

על רקע זה, אני סבור כי האנלוגיה שביקשו חלק מן העותרים למתוח בין ההסכם שנכרת בענייננו לבין עיסקאות טיעון או הסכמי עד מדינה אינה במקומה. אין מדובר בהתקשרות שנעשתה ביישוב דעת בנסיבות המאפשרות שקילה פרטנית של היבטיה השונים. על צוות המשא ומתן הוטל לקבל החלטה בזמן אמיתי, תחת לחץ כבד הנובע מקיומו של חשש ממשי לפגיעה בגוף ובחיים. במצב זה, לא היתה שהות מספקת לבחינה סדורה של האופציות השונות אשר עמדו בפני צוות המשא ומתן בסוגיה שעל הפרק - האם להתחייב על אי נקיטת הליכים כלפי הכלואים המורדים בקשר להתמרדות, ואם כן - האם לסייג התחייבות זו. במוקד עמדה - ובצדק - השאיפה להגן על שלמות גופם ועל חייהם של השוהים בפלוגה.

במצב דברים זה התחולל שינוי מהותי לאחר שהמרידה הסתיימה. באותו שלב, ניתן היה לבחון בצורה שקולה את המשמעות של הוראת הסעיף החמישי להסכם, בדבר אי העמדת הכלואים המורדים לדין. עתה, ניתן היה לשקול בצורה מושכלת את האינטרס הציבורי הנוגע למימושו של סעיף זה. מן החומר עולה, כי כך, אמנם, נעשה. אני סבור, כי בנסיבות חריגות מן הסוג בו עסקינן, בהן מדובר בהסכם שנכרת על רקע חשש לחיי אדם, יש לומר כי סיומו של מצב הדחק בו נכרת ההסכם, שקול לשינוי בנסיבות, אשר יש בו כדי להצדיק שקילה זהירה של ההיבטים השונים הנוגעים לאינטרס הציבורי.

ח. בדברים אלה שאמרתי על הנסיבות שאפפו את כריתתו של ההסכם עם המורדים, טמונה גם התשובה לטענות באי כוח העותרים כנגד דרך ניהול המשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם. טענתם היתה, כי בניהול ראוי ומושכל של המשא ומתן, ניתן היה להגיע להסכמה עם המורדים, גם מבלי ההתחייבות שנטלו רשויות הצבא על עצמן להימנע מלהעמיד את המורדים לדין על התנהגותם במהלך האירוע. מכאן בקשו שיוסק, שההתחייבות האמורה נעשתה מרצון חופשי ולא כתולדה של כורח הנסיבות באותה עת.

דברים אלה אינם מקובלים עלי. כפי שציינתי, בנסיבות המקרה היה חשש אמיתי לפגיעה בנפש או בגוף, הן במדריכים שהיו שבויים בידי המורדים והן של המורדים בעצמם. כך ניתן היה להבין את הנסיבות, וכך הבינום בפועל הנושאים והנותנים מטעם רשויות הצבא. ברי, שלא היה לרשויות הצבא עניין להבטיח את אי ההעמדה לדין של המורדים אלא אם הדבר היה נראה להן נחוץ וחיוני, כדי למנוע את החשש האמור. על כן, נראה לי כי טענות באי כוח העותרים בנקודה זו אינן אלא חוכמה שלאחר מעשה, אשר אין בה לשקף את החששות והשיקולים כפי שאלה היו קיימים בזמן אמת. יש לדחות, על כן, טענות אלה.

ט. לסיכום נקודה זו, במעשים המיוחסים לעותרים יש הפרה קיצונית של העקרונות הבסיסיים עליהם מבוסס הצבא ועליהם בנויים בתי כלא. נקיטת הליכים פליליים בתגובה לפעולות כאלה היא חיונית, כדי למנוע חלחולו של מסר מסוכן בדבר החלשת המשמעת בצבא. אי נקיטתם של הליכים עונשיים בתגובה להתמרדות והתבצרות של כלואים בבית כלא, אשר יש בה גם מימד של אלימות, עלול לעודד דפוסים דומים של התנהגות בבתי כלא אחרים, בצבא ומחוצה לו.

יצויין, כי יש רגליים לסברה כי אין מדובר בחשש ערטילאי. בכתב תשובתם עומדים המשיבים על כך, שבשנה האחרונה, ארעו כמה הפרות משמעת חמורות בבתי כלא צבאיים, אשר ניתן לראותן כמרידות. מדובר בפעולות מאורגנות של קבוצות כלואים, אשר היו בהן גם יסודות של אלימות ופגיעה ברכוש. המשיבים אף עומדים על כך, שלאחר ההתמרדות בכלא 6, אירע ניסיון התמרדות בבית כלא צבאי אחר, אשר האירועים שהתרחשו זמן לא רב לפני כן בכלא 6 שימשו לו השראה. המדובר, על כן, בהתנהגות עבריינית חוזרת ונשנית, אשר עלולה להיות לה פגיעה קשה במרקם חיי החברה ובסדרי שלטון תקינים. קיים אינטרס ציבורי משמעותי בנקיטת הליכים פליליים לגבי התנהגות זו.

הכרעה

16. עמדנו על עיקרי ההיבטים השונים הנוגעים לקיומו של אינטרס ציבורי המצדיק השתחררות של הרשות מן ההתחייבות שבסעיף 5 להסכם. במסגרת זו, התייחסנו גם לאינטרס ההסתמכות של העותרים ולציפיותיהם. השאלה עליה יש להשיב עתה היא, האם החלטת הרשות, לפיה קיים אינטרס כזה, אשר יש בכוחו לגבור על האינטרס הציבורי והפרטי בקיומה של ההבטחה, היא החלטה סבירה. בהקשר זה, מונחים אנו על ידי הכלל לפיו בית המשפט לא יעמיד את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הרשות. השאלה, על כן, איננה האם בית המשפט היה בוחר בדרך פעולה אחרת, בנסיבות המקרה, אלא האם דרך הפעולה בה בחרה הרשות אינה חוקית, במובן זה שהיא עומדת מחוץ למיתחם האפשרויות הסבירות אשר עמדו בפני הרשות.

לדעתי, הגם שניתן להעלות על הדעת הכרעות אחרות בבעיה שבפנינו, אין לומר כי פעולת הרשות היא בלתי סבירה, ועל כן מחייבת התערבות שיפוטית. מצד אחד, קיים אינטרס ציבורי בעל משקל ניכר באמינות השלטון במקרה שבפנינו, וכן האינטרס של העותרים שההתחייבות כי לא יועמדו לדין תכובד. מצד שני, קיים אינטרס ציבורי משמעותי ביותר בהשתחררות מהתחייבות זו, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעותרים ונסיבות ביצוען. מתן המשקל היחסי ההולם לכל אחד מן הגורמים במקרה שבפנינו אינו משימה קלה. המדובר במקרה רב פנים, אשר עובדותיו אינן פשוטות. קיימים שיקולים ונימוקים המובילים לכיוונים נוגדים. המקרה שבפנינו הינו אחד מאותם מקרים בהם קיימת אפשרות לקבל אחת משתי החלטות, אשר סותרות האחת את רעותה, כשלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. שיקלול וגיבוש היתרונות והחסרונות לכדי החלטה כזו או אחרת אינו קל ואינו חד משמעי. ניתן להבין, על כן, את ההתלבטות הלא קלה של רשויות התביעה בהתמודדן עם השאלה האם להשתחרר מן ההסכם. אך יש לחזור ולהדגיש, כי סמכות ההחלטה בשאלה זו, כמו גם האחריות להחלטה ולתוצאותיה, היא בידי הרשויות, ורק החלטה שיש עמה גלישה אל מחוץ מיתחם הסבירות תצדיק את התערבותו של בית משפט זה. חזרתי ושקלתי את כלל הנסיבות, ודעתי היא שאין להתערב בהחלטת הרשויות שלא לכבד את הפיסקה החמישית להסכם. בכך אין בכוונתי לומר שלא ניתן היה להגיע להחלטה שונה, אשר יתכן שגם בה לא היה בית משפט זה רואה להתערב. אך עובדת קיומה של אפשרות להחלטה סבירה אחרת, אין בה כשלעצמה עילה להתערב בהחלטת הרשויות, אשר, כאמור, עומדת גם היא במבחן הסבירות.

17. אעיר, כי מסקנתי זו אינה משתנה, גם נוכח הטיעון שהועלה בבג"צ 5319/97, ואשר לפיו החלטת הרשות אינה עומדת במבחני המידתיות, כפי שאלה נקבעו בפסיקה (ראו פסקי דינו של הנשיא ברק בבג"צ 4330/93 גאנם נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221 ובבג"צ 3477/95 בן עטיה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מט(5) 1). על פי טיעון זה, רשאית הרשות להשתחרר מהתחייבותה בכל הנוגע לאותן עבירות אלימות המיוחסות לנאשמים, הנוגעות לשלב שלאחר ההשתלטות של הכלואים על פלוגה ג', אך אין היא רשאית לסגת מהתחייבותה לגבי אותן עבירות הנוגעות לעצם ההשתלטות, ולגבי העבירה של סחיטה באיומים.

לדעתי, אין להבחנה נטענת זו כל יסוד. עמדתי לעיל על כך, שקיים אינטרס ציבורי מובהק בנקיטת הליכים פליליים ביחס לעבירת המרידה המיוחסת לעותרים, נוכח חומרתה הרבה בנסיבות העניין. אכן, ההבחנה לה נטען בעתירה בבג"צ 5319/97 הנ"ל מעוגנת בתפיסה, כי היה בהתמרדות מרכיב של "זעקה" אשר היתה לגיטימית, נוכח תנאי הכליאה בפלוגה ג'. עם טענה זו התמודדתי לעיל, והראיתי כי העותרים לא ביססו את טענתם כי ההתמרדות בה נטלו חלק היתה מוצדקת. בכך יש כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטיעון לפיו החלטת הרשות אינה עומדת בתנאי המידתיות.

הגנה מן הצדק

18. העותר 1 בבג"צ 5319/97 טוען כי אי קיום ההתחייבות שבפיסקה החמישית להסכם מקים לו בנסיבות העניין טענה של הגנה מן הצדק. המדובר בסמכותו הטבועה של בית משפט שלא לדון באישום מסויים, מקום בו אין בידי בית המשפט "להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע... הוא מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" (דברי השופט ד' לוין בענין יפת הנ"ל, בעמוד 370 לפסק הדין).

ראשית אעיר, כי מקומה של טענה זו בערכאה הדיונית, בה מתנהל הליך פלילי, ובדרך כלל לא בבית המשפט הגבוה לצדק. לענין זה נפסק, כי קבלת טענה כזו בבית המשפט הגבוה לצדק, "מחייבת קיומה של תשתית עובדתית ברורה וחד משמעית, שאינה מצריכה הבאת ראיות והערכתן, ואשר ממנה עולה כפורחת אותה מידה קיצונית של 'שערוריתיות' המצדיקה עשיית שימוש בסמכות האמורה....בדרך כלל, תידון טענה של 'הגנה-מן-הצדק' כטענת 'הגנה' - להבדיל מבסיס ל'מניעות' - במהלכו של הדיון הפלילי בפני הערכאה הדיונית" (בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים עליון נא 703, בפיסקה 8 לפסק הדין). לכאורה, אמת מידה זו, אשר תצדיק הכרעה בשאלה זו בבית המשפט הגבוה לצדק, אינה מתקיימת במקרה שבפנינו.

אוסיף לכך, שעל פי חומר הראיות שבפנינו אין עומדת ההגנה האמורה לעותרים. אכן, כבר נפסק שעשויה לקום טענה של הגנה מן הצדק במקרה דומה, בו הפרו השלטונות התחייבות לכך שמורדים אשר השתלטו על בנין הפרלמנט של טרינידד וטובגו ותפסו בני ערובה, יקבלו חנינה אם יסגירו את עצמם (עניין Phillip הנ"ל, בעמוד 108). עם זאת, לא מצאתי כי במקרה שבפנינו מדובר בהתנהגות של רשויות הצבא אשר על פי אמת המידה האמורה אשר נקבעה בהילכת יפת הנ"ל יש בה כדי להעמיד לעותרים הגנה מן הצדק. בחומר שבפנינו אין יסוד לקביעה כי דרך הפעולה בה בחרו הרשויות, ובהן רשויות התביעה, היתה בנסיבות העניין דרך פעולה בלתי לגיטימית אשר יש בה כדי להכתים את ההליכים הפליליים שננקטו נגד העותרים כשימוש לרעה בהליכי משפט (ראו Bennet v. Horseferry Road Magistrates’ Court [1993] 3 All E.R. 138,151 ). עוד עולה מדברינו לעיל, כי לא הוכחה בפנינו תשתית המאפשרת לקבוע כי בנסיבות העניין לא ניתן יהיה לקיים הליך הוגן בעניינם של העותרים (ראו עניין Latif הנ"ל, בעמוד 361). יש לדחות, על כן, טענה זו.

19. התוצאה היא, כי דין העתירות להידחות. למען הסר ספק מובהר, כי אין בכך כדי לפגוע בטענות מי מן הצדדים לעיצומו של ההליך הפלילי המתנהל בבית הדין הצבאי. הליך זה יידון ויוכרע על בסיס הממצאים שיקבע בית הדין על יסוד הראיות כפי שאלה תובאנה בפניו.

כאמור, העתירות נדחות. הצווים על תנאי וצווי הביניים שהוצאו בעתירות מתבטלים בזה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד השופט ת' אור, אך לא בלב קל.

הדרישות שעצבו חז"ל לשאת ולתת באמונה ולעמוד בדיבור (עיין מכילתא פ' בשלח ט"ו; שבת ל"א ע"א, ובעוד מקומות; וכן בבא מציעא מ"ד ע"א; מ"ח ע"ב ובעוד מקומות), כוונו כלפי היחיד ודומה שהעמידו אותן בתחום המוסרי והאתי יותר משעשו אותן לחיובים משפטיים. בעיני תקפות דרישות אלה גם היום, ולדעתי חלות הן לא רק על היחסים שבין אדם לחברו אלא גם על רשויות השלטון ועל בעלי תפקידים ברשויות אלה במשאם ובמתנם עם הציבור ועם בני הציבור. את הבסיס לכך ניתן למצוא בשיקולים מוסריים ואתיים, אך גם בשיקולים תועלתניים; ולא אחווה כאן דעה על הבסיס המשפטי, שהוא עניין לדיון משפטי נפרד, שאינו צריך לענייננו.

לא אכחד כי בשל המשקל הרב שיש לייחס, לדעתי, לשיקולים כאלה, דווקא בתחום היחסים מן הסוג האחרון, נטיתי מלכתחילה להחלטה שונה, המשקללת את היתרונות ואת החסרונות במאזני צדק אחרים. כמו כן חככתי בדעתי אם החלטתן של הרשויות במקרה הנדון אכן עמדה במבחני המידתיות. זעקתם של העותרים, ושל הכלואים האחרים בכלא 6, עלתה אולי השמימה, אך יש יסוד לחשש שלא עלתה לאזני המופקדים על הכלא. לזעקה כזאת יש להטות אוזן והיה, אולי, מקום לשקול אותה גם בשלב ההחלטה על הגשת כתב האישום ועל האישומים שייכללו בו.

כך או כך, אין לי אלא לדחות את הספיקות ולקבל את מסקנותיו של חברי שתוצאתן היא שאין להתערב בהחלטת הרשויות שלא לכבד את הפיסקה החמשית בהסכם. אכן, ניתן היה אולי להגיע להחלטה שונה, שגם בה לא היינו מוצאים מקום להתערב, אולם לא די בכך כדי להתערב בהחלטת הרשויות כפי שהונחה לפנינו.

המשפט הרומי הכיר בהחלטה בנוסח של Non Liquet” ", שהיתה הכרזה של השופט שאין הוא יכול להכריע לחובה או לזכות (עיין ד"ר ג' אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לטיניים, הוצאת שרברק ת"א 1959, ובמילונים משפטיים). לדעתי, זאת גם משמעות ההחלטה לדחות את העתירה. טוב לה שתעמוד כך, מעט עמומה ומעט לא נחרצת, כאשר חתימתה אינה רק בסימן קריאה, אלא גם בסימן שאלה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, כד' בחשון התשנ"ח (24.11.97), בפני באי כוח הצדדים.

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
97053190.E10