הדפסה

באדר ואח' נ' בנימין

המערערים:

  1. משה באדר, עו"ד
  2. אורן באדר, עו"ד

שניהם ע"י ב"כ עו"ד יעקב אמסטר

נגד

המשיב:
דוד בנימין
ע"י ב"כ עו"ד עודד אפיק

פסק-דין

תוכן עניינים

הנושא מספרי פיסקאות
א. כללי 1-11

ב. העובדות המשמשות תשתית להליכים 12-16

ג. ההליכים בבית משפט קמא 17-34
ג.1. טענות המערערים בבית משפט קמא 17-20
ג.2. טענות המשיב בבית משפט קמא 21-22
ג.3. פסק דינו של בית משפט קמא 23-34

ד. טענות הצדדים בפניי 35-61
ד.1. טענות המערערים בתמצית 35-47
ד.2. טענות המשיב 48-61

דיון
ה. מבוא כללי 62-66

ו. אמת בפרסום – סעיף 14 לחוק 67-68

ז. סעיף 16 לחוק – נטל הראיה בעניין תום הלב 69-73

ח. ההגנות שבסעיף 15 לחוק - עיקרון תום הלב 74-81

ט. ההגנות שבסעיף 15 – דיון לגופו
ט.1 מבוא 82-85
ט.2. סעיף 15(2) לחוק – היש חובה חוקית,
מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום 86-94
ט.3 סעיף 15(3) לחוק – הגנה על עניין אישי כשר 95-99
ט.4 סעיף 15(4) לחוק – הבעת דעה על התנהגות
נפגע בתפקיד ציבורי 100-105
ט.5. סעיף 15(8) לחוק – הגשת תלונה על הנפגע
מכוח הדין 106-122

י. הנזק - היקף הדיון בערכאת הערעור 123-126

יא. "פיצוי ללא הוכחת נזק"
יא.1 סעיף 7א לחוק 127-129
יא.2 – איזו חלופה של סעיף 7א לחוק תחול?
– הפיצוי הבסיסי או הכפול 130-157
יא.3 מהו סכום הפיצוי שיש לקבוע? 158-161

יב. התנצלות
יב.1 מבוא 162-165
יב.2 השפעת ההתנצלות על גובה הפיצוי 166-171
יב.3 האם ניתן לחייב התנצלות? 172-177

יג. המשפט העברי
יג.1 מבוא 178-185
יג.2 חוק איסור לשון הרע – מקורותיו במשפט העברי 186-194
יג.3 לשון הרע בעידן חוקי היסוד,
במדינה יהודית ודמוקרטית 195-204
יג.4 התנצלות במשפט העברי 205-221

יד. סוף דבר - פסיקתא 222-230

א. כללי
בפניי ערעור, על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופטת - כתוארה אז - חגית מאק – קלמנוביץ), ב ת"א 1159-09 משה באדר נ' דוד בנימין, שניתן ביום, ג' בתמוז תשע"ב , 22 ביולי 2012 (להלן – "פסק הדין" או "פסק דינו של בית משפט קמא").
הערעור הוגש על ידי עו"ד משה באדר ו עו"ד אורן באדר (להלן – "המערערים" או "התובעים" ), בו מבקשים המערערים לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולקבוע כי מר דוד בנימין (להלן – "המשיב" או "הנתבע" ), פרסם דברים שיש בהם משום "לשון הרע", והינם עוולה נזיקית, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – "החוק" או "חוק לשון הרע" ).
במכתב שכתב המשיב במהלך חודש מאי 2009 (להלן – "המכתב"), ואשר הופנה אל הגב' אורית נוקד, שימשה אז כסגנית שר התעשייה, המסחר והתעסוקה , כתב המשיב דברים קשים כנגד המערערים.
לטענת המערערים, הדברים שנכתבו, מהווים לשון הרע נגדם , וכי ה משיב, האחראי לדברים שנכתבו, אינו זכאי להגנות הקבועות בחוק.
עיקר המחלוקת בין הצדדים, אינה בשאלה שבעובדה, ואף לא בשאלה המשפטית, האם המכתב מהווה לשון הרע, אם לאו. ל דעת כולם, המכתב מהווה לשון הרע; כך, אף פסק בית משפט קמא .
הפלוגתא בין הצדדים , הינה בדבר הפרשנות הראויה לחוק לשון הרע , ולי תר דיוק, האם ההגנות הקיימות בחוק, חלות על המשיב, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניי .
לאור תחימת המחלוקת לסוגיית ההגנות בלבד, אף פסק הדין של בית משפט זה יתרכז בעניינים אלה.
אולם, אין מנוס מלהציג, תחילה , את הממצאים והעובדות , שנקבעו בערכאה הראשונה.
לאחר מכן, אביא את טענות הצדדים בבית משפט השלום ואת נימוקיו של בית משפט קמא, שהכריע, לבסוף, לטובת המשיב, ודחה את תביעתם של המערערים (התובעים).
טענותיהם של המערערים והמשיב, יתוארו בפרק שלאחר מכן.
בחלק הדיון, אתייחס לשאלות שפורטו לעיל, אנתח אותן, ומכאן תובן התוצאה.

ב. העובדות המשמשות תשתית להליכים
המערערים – אב ובנו - ה ינם עורכי דין, בעלים של משרד עורכי דין , אשר התמחותו ועיקר פרנסתו בתחום דיני האגודות השיתופית (במיוחד המושבים באזור מטה יהודה, ואגודות שיתופיות המתפעלות פעילות על-מושבית) .
המשיב שימש כיו"ר ועד מושב נחם , שבפרוזדור העיר ירושלים (להלן – "המושב") .
בין המערערים למשיב התפתח סכסוך, בו האשימו המערערים את המשיב, כי ה וא עושה כל שלאל ידו , כדי לפגוע בשמם הטוב ובעיסוקם כעורכי דין, לנוכח אירועים שונים שהצדדים היו מעורבים בהם, כגון : ייצוג של חברים במושב , שפעלו נגד ה משיב על ידי ה מערערים; חיוב מושב נחם בתשלום סכום של מאות אלפי שקלים למשיב בפסק דין, בשל פיטוריו שלא כדין ; חשיפת מעשים ומחדלים חמורים של המשיב; טובות הנאה שלטענת המערערים המשיב הפיק לעצמו, ועוד (ראה: פיסקה 2 לפסק הדין) .
ביום 13.5.09, כתב ה משיב את המכתב נשוא התביעה, שלטענת ה מערערים יש בו לשון הרע. הנושא המצו ין כנדון במכתב הוא זה: "רשם האגודות ומינוי עו"ד באדר כמפרק מטעמו" (להלן – "המכתב").
להלן הנוסח המלא של המכתב, מתחילתו ועד סופו:
"נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ד.נ. שמשון מיקוד 99810 טל': 02-XXXX490 טלפקס: 02-XXXX750
13/05/2009
לכבוד
סגנית השר
הגברת אורית נוקד לידי מר ניב כהן
בפקס – 02-XXXX557

הנדון: רשם האגודות ומינוי עו"ד באדר כמפרק מטעמו

יחסי החברות בין עו"ד משה באדר ורש ם האגודות עו"ד אורי זליגמן הפכו לשם דבר במושבים בכלל ובפרוזדור ירושלים בפרט.
קשריהם החלו בתחילת הקריירה של הם עת עבדו יחדיו בחברת אגד.
עו"ד באדר זכה ל היות במשך שנים רבות מפרק מטעם הרשם עם ש כר נאה. כמעט אף עו"ד פרט לעו"ד באדר לא קיבל פירוקים באזור ירושלים. להלן רשימ ה חלקית : ע וף ירושלים, תדמיר ובמשך חמש שנים האחרונות באגודת המים 'מימי מבואות ירושלים'.
קשריו עם עו"ד באדר נגועי ם ומעוררים תהיות רבות על אופן תפקודו של הרשם. בכל אזור ירושלים ידוע כ י כדי להצליח להעביר כל החלטה אצל רשם האגודות, אף א ם היא בניגוד לצדק, להיגיון ולדין יצליח לעשות זאת דרך עו"ד באדר. כך יוצא שעו"ד באדר זוכה לפניות רבות של מי שנצרך באגודות השיתופיות להחלטות הרשם רק בשל קשריו וק רבתו לעו"ד זליגמ ן.
הגדיל לעשות רשם האגודות עו"ד זליגמן במנותו את עו"ד באדר אורן בנו וש ותפו של עו"ד באדר משה למפרק מימי מבואות י-ם.
האב באדר שימש עד ליום ההחלטה על מינוי המפרק מפעיל במימי מבואות י-ם כיועץ המשפטי של אגודת מימי מבואות ירושלים. ההחלטה למנות את עו"ד אורן באדר שאין לו שום ניסיון בפירוקים תמוהה ביותר. וכאן תשאל השאלה, לא רק זאת אף זאת המפרק עו"ד באדר אורן ממשרד עו"ד באדר מעביר את כל התביעות הרבות שהוא יוזם מטעם מימי מבואות ירושלים לעו"ד משה באדר אביו ושותפו למשרד. כך שהכנסתם המשותפת של בני משפחת באדר כפולה ומכופלת הן בשל היות הבן מפרק והן בשל היות האב בא כוחו בתביעות יזומות שלא תמיד הדרך לפיתרון היא הדרך המשפטית היא הדרך הנכונה.
למשל יישובים חברי האגודה שרצו לפרוש מהאגודה נתבעו ע"י המפרק בבית המשפט בגיבויו של הרשם. אין ספק שקופתה של אגודת מימי מבואות ירושלים, עומד ת איתן ואינה נצרכת למפרק. על אף שהמאזנים מוכיחים כי יש רווחיים, משום מה הרשם מאריך א ת מ ינויו של עו''ד באדר אורן בנו של חברו ע ו"ד באדר משה כמפרק באגודה בניגוד לכל היגיון ודין.
בעניין הפסקת הפירוק וניגוד העניינים לכאורה שיש בין הרשם ועו"ד באדר, פנינו אין ספור פעמים לרשם האגודות עו''ד אורי זליגמן בעצמו בבקשה להפסיק את העדפתו של עו"ד באדר, כמו כן למבקר משרד התמ"ת ול לשכת משרד התמ"ת ול צערנו לא התנהלו זו לא הופסקה, לא טופלה ולא נחקרה.
על כן אנו מבקשים לפתוח בחקירה כדי להפסיק את ההפקרות במשרד רשם האגודות.
איש קשר בני דוד.
נייד: 050-XXXX600
פקס בבית: 02-XXX141
בברכה
בני דוד, הרצל חרזי, עזרי דוד,
משה שמריהו וששון ישי.
חברי ועד האגודה".
ג. ההליכים בבית משפט קמא
ג.1. טענות המערערים בבית משפט קמא
לטענת ה מערערים, מטרתו העיקרית של המכתב היא השמצתם של ה מערערים ואיזכורו של רשם האגודות אינו אלא ניסיון לכסות עיניים, שכן שמם של המערערים מופיע במכתב מספר גדול של פעמים, העולה בהרבה על האזכורים של הרשם (ראה: פיסקאות 3-4 לפסק הדין).
תלונותיהם של ה מערערים שהוגשו לרשם האגודות הש יתופיות, נדחו . בכך הודה גם המשיב. מ כאן מבקשים המערערים להסיק, כי בין ה מערערים לב ין רשם האגודות אין קשרים אישיים. על כן, יש לדחות את כל הטענות שבמכתב, שהן "נגזרות" של הטענה בדבר קשרים אישיים.
המערערים ט ענו בפני בית משפט קמא, לגופם של דברים, כי כיום אגודת מימי מבואות ירושלים עומדת איתן , ואי נה נצרכת עוד למפרק. הדבר מצביע על תפקוד חיובי של המערערים. גם ה משיב היה מודע, לטענת המערערים, כי מינויו של ה מערער כמפרק מנע בפועל את קריסה של אגוד ת מימי מבואות ירושלים.
עוד טענו המערערים, כי קיימת פגיעה מיוחדת , הנובעת מדרך משלוח המכתב ; שכן המכתב נשלח ללשכת סגנית השר , בפקס , ועל כן , עלול המכתב להגיע לאנשים נוספים זולת הנמענת, סגנית השר.
ג.2. טענות המשיב בבית משפט קמא
בפיסקה 5 לפסק הדין, הביא בית משפ ט קמא את טענות המשיב, כדלקמן:
א. התביעה הוגשה ממניעים זרים , שאינם ענייניים . הדבר נלמד, בין היתר , מכך שהוגשה נגד הנתבע בלבד, למרות שעל המכתב חתומים חברי ועד נוספים.
ב. עוד נטען, כי על פי החלטת ועדת האתיקה שליד הועד המחוזי ירושלים של לשכת ע ורכי הדין, בעקבות תלונה שהוגשה לה, כי בכל שאלה של ייצוג הקשורה לפעילות ועד האגודה מושב נחם על התובע לפנות ל וועדת האתיקה. לטענת הנתבע, הגשת התביעה האישית נגדו , נועדה לעקוף החלטה זו.
ד. הנתבע התייחס גם להתנהלותו של עו"ד אורן באדר , בכך שלא הגיש תצהיר מטעמו, ול א התייצב לדיון ההוכחות. לאחר שהוזמן לעדות, ביקש לפטור אותו מהתייצבות , בתירוץ שעליו להיות נוכח בלימודים , ולאחר מכן , לאסוף את בנו מהגן ולשהות עמו בבית. לטענת המשיב, יש לראות בעו"ד אורן באדר, כמי שהתחמק ממתן עדות.
ה. באשר למע רכת היחסים בין הצדדים, ט ען המשיב, כי הר קע לתביעה הוא מלחמת חורמה שעו"ד משה באדר נוקט בה נגד ועד מושב נחם , בכלל, ו נגד המשיב, בפרט, בעקבות הפסקת ההתקשרות אתו והתקשרות עם עו"ד אחר.
ו. ב"כ המשיב, ציין בסיכומיו בבית משפט השלום, גם את הלשון הבלת י מקובלת והתיאורים הבוטים שעו"ד משה באדר, עשה בהם שימוש.
המשיב ט ען, מבחינה משפטית, כי עומדות לזכותו ההגנות השונות, הקיימות לנתבע על פי חוק לשון הרע.

ג.3. פסק דינו של בית משפט קמא
בית המשפט קמא קבע, את הדברים הבאים ביחס לעצם לשון הרע ( פיסקה 6 לפסק דינו, של בית משפט קמא) :
"אין בין הצדדים מחלוקת של ממש לגבי העובדה שהמכתב פורסם ושמדובר בפרסום של פי תכנו יש בו משום לשון הרע נגד התובעים. התובעים טענו כי מטרתו העיקרית של המכתב היא לפגוע בהם, ואילו הנתבע טען כי מדובר בתלונה עניינית המכוונת נגד רשם האגודות השיתופיות. גם אם מטרתו המקורית של המכתב היא תלונה נגד הרשם, ברור לכל שהטענות הנזכרות בו מופנות גם נגד התובעים, וכי הם עלולים להיפגע מהמכתב לא פחות מרשם האגודות. הביקורת נגד התובעים אינה שולית או נלווית, והיא מהווה חלק ניכר מתוכן המכתב. על כן יש לראות את המכתב כפרסום שיש בו כדי להוות לשון הרע נגד התובעים. השאלה הטעונה הכרעה היא שאלת התקיימותן של ההגנות. יש, איפוא, צורך לבחון את ההגנות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע".
ההגנה הראשונה אותה בחן בית משפט קמא הייתה טענת אמת בפרסום, על פי סעיף 14 לחוק, המסדיר טענ ה זו, וקבע כי היא חלה כאשר הדבר שפורסם היה אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. מסקנת בית משפט קמא הייתה, כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו , ולא הוכיח את אמיתות האמור במכתב.
אומנם, הפרסום עונה לדרישה הנוספת, של קיום עניין ציבורי בפרסום; א ולם אין די באחד התנאים, אלא יש צורך בשניהם . לכן, דחה בית משפט השלום את הגנת "אמת בפרסום".
בית המשפט קמא קבע, כי חלות הנסיבות שבסעיף 15(2) לחוק, מאחר והנתבע שימש כיו"ר ועד מושב נחם (עמוד 5, פיסקה 10 לפסק הדין):
"המושב היה בין אלה שנזקקו לשירותי תאגיד מימי מבואות ירושלים שבגין פירוקו התלקחה המחלוקת נשוא התביעה. כספי המושב וחבריו, ישירות או באמצעות האגודה שבפירוק, שולמו כשכ"ט למשרדם של התובעים בגין הליכי הפירוק. החלטות רבות של רשם האגודות השיתופיות משפיעות אף הן במישרין על התנהלות המושב.
בהתחשב בחומרת הטענות, בתפקידו ובמעמדו הציבורי של הנתבע, ובכך שניסיונות לטפל בנושא בדרך אחרת לא נענו, אני סבורה שנכון יהיה לראות את הנתבע כמי שבמסגרת תפקידו הציבורי חלה עליו חובה לפעול כפי שפעל".
בעניין סעיף 15(3) לחוק, קבע בית משפט השלום, כי מאחר וה סעיף דן בהגנה על פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, תחול ההגנה מכוח הסעיף (עמוד 5, פיסקה 11 לפסק הדין הנ"ל) :
"העובדות המתוארות לעיל לגבי סעיף 15(2) הן המקימות גם את ההגנה לפי סעיף 15(3). העובדה שהנתבע סבור שנעשים מעשים שאינם ראויים, הפוגעים הן כלכלית והן בדרכים אחרות גם בחברי המושב עצמם, ובנתבע מבכללם, מצדיקה נקיטת צעדים לשם הגנה על אותו עניין אישי של הנתבע".
ככל שמדובר בסעיף 15(4) לחוק, קבע בית משפט קמא כי הגנה זו מתקיימת בנסיבות המקרה. זאת, בין היתר, מאחר ו המכתב שנשלח הוא בגדר הבעת דעה על התובעים בתפקיד זה, ועל כן, חוסה הוא תחת ההגנה של סעיף 15(4) .
עוד קבע בית משפט קמא, בעניין ההגנה על הגשת תלונה בעניין שבו מקבל התלונה אחראי על הפוגע מכוח דין או חוזה, הגנה זו שסעיף 15(8) לחוק - חלה, כי אין לצפות מהמשיב לבדיקות ו לחקירות מעמיקות וכו'; ההסתמכות על תשובה שניתנה על ידי עובד משרד רשם האגודות - מספקת.
עוד ציין בית משפט קמא, כי המערערים לא מסרו גירסה משלהם בעניין.
בית המשפט הוסיף, בהקשר זה , כי גם על פי מבחן התוצאה, הפניה אל סגנית השר הוכחה כפניה לגורם המתאים, שכן ה משיב וחברי הועד נענו במכתב מטעם סגנית השר; מכאן, שאף היא ראתה עצמה מוסמכת לטפל בפנייה. בסופם של דברים, בהגנה הנ"ל, כתב בית המשפט קמא כדלקמן (עמוד 7, פיסקה 14 סיפא, לפסק הדין הנ"ל) : "בכל הנוגע לתוכן התלונה, המכתב מהווה תלונה ובסיומו בקשה לפתוח בחקירה, ועל כן עונה על דרישות החוק לתחולת הגנה זו".
לעניין דרישת תום הלב, כתב בית משפט קמא את הדברים הבאים (עמוד 7, פיסקה 15 לפסק הדין) :
"הדרישה לתום לב היא דרישה מצטברת לכל אחת מההגנות שבסעיף 15. התובע העיד כי פעל בתום לב, ואני מקבלת את טענתו. אמנם המכתב כלל ביקורת קשה על התנהלותם של התובעים ושל רשם האגודות, אולם עצם העלאתה של ביקורת אינה מעידה בהכרח על חוסר תום לב. העובדה שהמכתב נשלח למספר גורמים רלוונטיים ולא פורסם בתקשורת, ומיעוט הנמענים, מצביעות על פעולה בתום לב.
סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקת תום לב החלה בהתקיים הנסיבות השונות שבסעיף 15 (אשר חלקן מתקיימות בענייננו ונדונו לעיל), ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. נסיבות רלוונטיות בענייננו הן בין היתר העובדה שמדובר במצב שלטענת הנתבע אינו תקין ומתרחש כבר שנים ארוכות, פניות קודמות שנעשו לרשם האגודות ולא נענו, פניות קודמות בכתב לגורמים שונים שלא נענו, כמפורט בתצהיר הנתבע, והעובדה שהאגודה שפירוקה נדרש נמצאה בהליכי פירוק שנים ארוכות, גם לאחר שעמדה על רגליה והגיעה לאיזון. בנסיבות אלו הפניה לגורם רלוונטי בבקשה לבחון את העניין היא סבירה. גם מבחינת היקף הפרסום אין הפרסום חורג מתחום הסביר".
בסופו של יום, בית משפט קמא החליט, כי אף אם הפרסום שבמכתב נשוא התביעה מהווה לשון הרע, הרי שבנסיבות העניין חלות הגנות שונות , לפי סעיף 15 לחוק, ועל כן , התביעה נדחית.
בנוסף, הורה בית משפט השלום, כי למערערים לשאת בהוצאות המשפטיות ובשכר טרחת עו"ד של ה משיב בסך 8,000 ₪ .

ד. טענות הצדדים בפניי
ד.1. טענות המערערים בתמצית
המערערים טענו, כי נוכח תוכנו והפצתו של המכתב, ובלשון המערערים "מסמך הדיבה", יש לקבל את ערעורם על פסק דינו, של בית משפט קמא, ולקבוע כי ההגנות בחוק לשון הרע, אינן חלות לטובת המשיב, וכי יש לפסוק לטובתם של המערערים פיצויים, לאור הפרת חוק לשון הרע, על ידי המשיב.
המערערים ציינו (בסעיפים 8-10, לטיעוניהם בכתב), כי קיים סכסוך בין הצדדים, בנושאים הקושרים למושבים בהם מונו המערערים כמפרקים, לבין המשיב , שהינו בעל תפקידי מפתח שונים בישובים אלו.
המערערים טענו, כי טעה בית משפט קמא, בכך שקבע כי ההגנות שבסעיף 15(2) , 15(3), 15(4) ו-15(8) לחוק לשון הרע , חלות על פרסום המכתב. מאחר ואין כל הגנה למשיב , עליו לפצות את המערערים על דברי לשון הרע , הכלולים במכתבו של המשיב.
בא כוח המערערים, עו"ד יעקב אמסטר, טען, כי בית משפט קמא טעה , כאשר פסק כי חלים חלק מההגנות בחוק, בעוד בית משפט קמא קובע, במישור העובדתי, עובדות אשר מהם עולה כי ההגנות אינן יכולות לחול על מקרה זה.
עו"ד אמסטר הצביעה על סתירה בין מסקנת הערכאה הראשונה לבין פרשנותו של חוק לשון הרע, וההגנות הקיימות בו .
בית משפט קמא קבע, כי לא ניתן לקבוע כי המסמך מהווה מסמך אשר בו "הביקורת" שולית בלבד על המערערים, ואף דחה בית משפט קמא את טענת "אמת בפרסום" , אך, מאידך גיסא , קבע בית משפט קמא כי דין התביעה להידחות.
קביעתו של בית משפט קמא , לפייה המשיב זכאי להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק , אך מנגד בית משפט קמא לא קבע כי אין ולו בדל של ראיה, למעשים המתוארים על ידי המשיב, כך שבוודאי ההגנה מכוח סעיף 15 (2), לא תחול.
הטענה, לפיה המשיב ניסה לפתור את הבעיה בדרכים אחרות, ולנסות ולברר האם יש דברים בגו, איננה מבוססת כלל, ואין לה בסיס חוקי, וכול כולה מבוססת על עדות מפי השמועה. לאור הנאמר לעיל, מצא לנכון בית משפט קמא, לבסס על טענה זו את מסקנותיו המשפטיות, ובכך , לטענת המערער , טעה , בית משפט השלום.
כמו כן, טען המערער, כי אין בסיס לתחולת ההגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק, קרי: "כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המשיב'". המערער נימק טענתו זו, בכך שקביעתו של בית משפט קמא, לפיה העובדות המתוארות לעניין סעיף 15(2), נ כונות גם לגבי סעיף 15(3), איננה נכונה, זאת מאחר שבית משפט קמא החליט, בעניין העובדות הנ"ל, כי כספי המושב וחבריו הועברו ממשרדם של המערערים כשכר טרחה, בגין הליכי הפירוק, והחלטה זו איננה נכונה. לטענת המערער , המושב וחבריו מעולם לא שילמו למערער כספים כשכר טרחה, בגין הליכי הפירוק ; ממילא, נשמט הבסיס העובדתי עליו נשענת מסקנתו של בית משפט קמא. לכן , העניין האישי היחיד שהיה למשיב, הינו סכסוך אישי כלפי המערערים , ותו לא.
עוד טענו המערערים, כי טעה בית משפט קמ א, כאשר פסק, ללא בסיס בראיות, שהמשיב זכאי להגנה מכוח סעיף 15(4) לחוק , וכי המכתב מהווה "הבעת דעה". לטענת המערער, המסמך כלל עובדות שקריות; משכך, בוודאי שלא ניתן לקבוע כי ההגנה לפיה מדובר בהבעת דעה , תחול במקרה זה.
בנוסף לכך, טענו המערער ים, כי טעה בית משפט קמא בק ובעו, כי המשיב זכאי להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק . אביא את דבריו של בא כוח של המערער כדלקמן (עמוד 6, להודעת הערעור, סעיף 12) :
"טעה בית המשפט קמא, בקובעו, על סמך 'ממצאים' החסרים כל בסיס בראיות, כי המשיב זכאי להגנה לפי סעיף 15 (8 ) לחוק וכי לסגנית שר התעשיה המסחר והתעסוקה אז, הגב' אורית נוקד, סמכויות בעניינו של הליך זה, קביעה אשר נותרה כאמירה בעלמא נעדרת כל ראיה.
עוד טעה בית המשפט קמא, בבואו חשבון עם המערערים בפסק הדין בטענה (עמוד 7 שורות 6-8) שאגב, גם לא נטענה בידי המשיב, כי '...התובעים לא מסרו גרסה משלהם לגבי השאלה מי הוא הגוף המפקח או אחראי על פעילותו של רשם האגודות השיתופיות?'
וברי ראשית, כי: השאלה דנן הינה שאלה משפטית, שמי שהיה צריך ליתן את התשובה לגביה היו המשיב ובא כוחו ואולם, אם כבר נדרשנו לעניין זה בערעורנו, חוות דעתנו הינה, כי בתפקידיו השיפוטיים, כגון בענייני פירוק, כפוף רשם האגודות לבג"צ בלבד.
אפילו לבית המשפט לעניינים מינהליים לא כפוף רשם האגודות השיתופיות בענייני פירוק: חוק בית המשפט לעניינים מינהליים התש''ם - 2000 קובע: בסעיף 1 לתוספת השניה, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית לדון ב'ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות וסכסוכים ועיקול זמני על נכסים'. ומכל מקום, אם בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית דנן, מקל וחומר שלסגנית שר אין כל סמכות כזו נקודה.
גם הקביעה בפסה"ד, כי אחד 'מר ניב כהן' ממשרד רשם האגודות הפנה את המשיב אל סגנית השר, כבעלת הסמכויות בעניין דנן, מהווה בנוסף להיותה עדות שמועה פסולה, קביעה 'עובדתית' נטולת כל בסיס וראיה ".
בסופם של דברים, טען בא כוח המערער ים, כי על יסוד כל האמור בערעור בפניי, לא כל שכן על יסוד משקלם המצטבר, יש לקבל את הערעור, באופן שפסק דינו של בית משפט קמא, יב וטל, וכפועל יוצא - תתקבל תביעתם של המערערים, והמשיב יחויב לפצות את המערערים, בגין לשון הרע שכלל במכתב.
כמו כן, ביקש המערער, כי המשיב יחויב בהוצאות למכביר ולדוגמא, באופן שגם יביא לידי ביטוי הולם את הגינוי הראוי למכלול מעשיו ומחדליו של המשיב.
ד.2. טענות המשיב
המשיב טען, כי התביעה אשר הוגשה נגדו , הינו חלק מהטרדות חו זרות מצד המערערים, והינה חלק מסכסוך בין הצדדים. ראיה לכך, היא מכתב תלונה , אשר נחתם על ידי 71 חברים באגודת נחם, שנשלח כ -10 ימים קודם למכתב דנן, ו תוכנו דומה מאוד לתוכן המכתב , נשוא תביעת המערערים. המערערים התעלמו ממכתב זה , ומ שבעים ואחת מוציאי דיבתם הרעה, לכאורה, ובחרו להגיש את התביעה אך ורק כנגד המשיב.
עוד טען המשיב, כי הערעור דנא נסוב בעיקרו על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ומטעם זה, כשלעצמו דינו דחייה, לאור הלכה שאינה צריכה סימוכין (לטענת המשיב), לפיה בית-המשפט של ה ערעור לא יתערב בקביעות שכאלה, אלא במקרים קיצוניים . לטענת המשיב, המקרה דנן - איננו נמנה עליהם. בעניין זה , הפנה המשיב לקביעת בית המשפט קמא , המקבלת כאמינה את עדות המשיב , כי האחרון פעל בתום לב.
המשיב טען עוד , כי כבכל תביעה מסוג זה, מה שעומד על הפרק הינו הזכות לשם טוב אל מול חופש הביטוי , כפי שנפסק, בשורה של פסקי די ן, אותם הזכיר המשיב , בע"א 214/89 אריה אבנרי נ ' אברהם שפירא, פ"ד מג( 3) 607, בעמ' 863 (1989); ע"א 1104/00 אפל נ ' חסון, פ"ד נו (2 ), 840, בעמ' 622-611 (2002) .
המשיב הוסיף , כי תפקידם של המערערים הינו תפקיד בעל חשיבות ציבורית. הלכה היא, שקיימת תועלת ציבורית מובהקת בפרסומו של מידע אודות פעילותו הציבורית של מי שנושא בעמדה, שיש בה כדי להשפיע על הציבור הרחב; זאת, בין היתר, מתוך ראיית הציבור כזכאי למידע מלא, שיאפשר לו לגבש ד עה על אנשים המשפיעים על חייו. הוא אזכר כאסמכתא את סיפרו של א ' שנהר , דיני לשון הרע (תשנ"ז), 234-235 (להלן – "שנהר") .
לעניין הגנת תום הלב, טען ה משיב כי , ככלל, ההגנה מיועדת להגן על מפרסם פוטנציאלי , ולמנוע מצב בו יירתע מפרסום , שיש בו כדי להגן על אינטרסים ציבוריים שבקידומם יש צורך חברתי . כאסמכתא, המשיב ציטט, בין היתר, את הדברים הבאים (שנהר, עמ' 279): "גם צורך כזה עשוי להצדיק מתן הגנה לפרסומים כוזבים ומשמיצים, אם נעשו בתום לב וכדי להגשים את אותם אינטרסים".
עוד טען המשיב לעניין הגנת תום הלב (עמוד 4, סעיף 17, רישא לעיקרי טיעון המשיב):
"ככלל, מיועדת להגן על מפרסם פוטנציאלי ולמנוע מצב בו יירתע מפרסום שיש בו כדי להגן על אינטרסים ציבוריים שבקידומם יש צורן חברתי: 'גם צורך כזה עשוי להצדיק מתן הגנה לפרסומים כוזבים ומשמיצים, אם נעשו בתום לב וכדי להגשים את אותם אינטרסים' (שנהר, 279). אמת המידה ל"תום לב" היא סובייקטיבית, אמונת המפרסם באמיתות הפרסום, גם אם מתברר בהמשך שמדובר באמונה מוטעית. בנסיבות ראוי שהאינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות (ע"א 788/79 ריימר נ ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו (2) 141), כן נקבע, שלמושג 'תום לב' משמעויות שונות בהתייחס לכ"א מסעיפי המשנה של סע' 15 : ''מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות הספציפיות נגזרת מהאינטרסים שלמענם נקבעה אותה הגנה. תום הלב הנדרש בכל אחת מאותן הגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר... יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (שנהר, עמ' 260 ). עוד נקבע, שבמידה וקיימת אמונה סובייקטיבית כאמור, אפילו קיומו של זדון מצד המפרסם או כוונה לפגוע בנשוא התלונה, אינם שוללים מיניה וביה את תחולתה של ההגנה (עניין ריימר, 149-150), ואין בכך שתלונה הובעה (כעובדה ולא כדעה כדי לשלול ממנה את מעמדה ככזו (שנהר, עמ' 2 81)".
לטענת המשיב, חלה במקרה שבפניי ההגנה על תלונה המוגשת לרשות המוסמכת לקבל תלונות , מכוח סעיף 15(8) לחוק, כאשר החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע, לפני שתנקוט צעדים על פיו .
עוד טען המשיב, כי היחסים שבין חברי ועד האגודה לבין רשם האגודות מקימים חובה
מוסרית וחברתית לפנות בתלונה, מכוח סעיף 15(2) לחוק.
כמו כן, סבור המשיב , כי קיימת הגנה , מכוח סעיף 15(3) לחוק, זאת מאחר ו הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של המשיב, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר.
בא כוח המשיב עו"ד, זאב אפיק, טען עוד, כי במקרה שבפניי חלה ההגנה מכוח סעיף 15(4) לחוק, זאת מאחר והפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי/ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. לטענת המ שיב, אין ספק שהרשם נושא בתפקיד רשמי, כשמכתב ועד המושב מתייחס לתפקודו ולהתנהלותו.
המשיב הוסיף, כי אף אם תתקבל עמדתם של המערערים, לפיה המכתב כוון אליהם, הרי שממילא גם הם פעלו בעניינים נשוא המכתב בקשר לעניין ציבורי .
כמו כן, טען בא כוח המערער, עו"ד אפיק, כי בניגוד לנטען, בענייננו קמה חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק, כשבגדר בחינת "גדר הסביר", יש להביא את העובדה שהמכתב נשלח לסגנית השר . בניגוד לנטען, המשיב לא העבירו לאחרים, וכך, ההעברה לעו"ד איטה ילין נעשתה ע"י משרד סגנית השר , ולא ע"י המשיב.
עוד טען המשיב, בהקשר למכתב כי מדובר בתלונה לגיטימית, אשר ביחס אליה כותב ב"כ המשיב את הדברים הבאים כדלקמן (פיסקה 27 עמ' 7, לעיקרי הטיעון מטעם המשיב):
"מכל מקום, התלונה הועברה לגורם אחד ונבחנה על ידו, והדברים רחוקים מלהוות פרסום גורף או לרבים או לציבור. יש להפנות גם לכך שתו"ל הנדרש בסע' 15 הוא תום לב מהותי, כאשר החזקות שבסע' 16 קובעות כללים ראי יתיים גרידא (שנהר, 255), והקביעה בענייננו היא קביעה עובדתית של הערכאה הדיונית".
בסופם של דברים, טען המשיב כי הערעור, כמו גם התובענה בערכאה דלמטה, הוגשו ללא יסוד וללא בסיס, בדין, ובעקבות כך, יש לדחות גם את הערעור ולהשית על המערערים את הוצאות המשיב.

דיון
ה. מבוא כללי
אין מחלוקת עובדתית או משפטית בשאלה האם הדברים שנכתבו על ידי המשיב הינם לשון הרע, אם לאו, ושני הצדדים מסכימים לחלק זה של פסק דינו של בית משפט קמא, שקבע כי המכתב נשוא התביעה מהווה לשון הרע (ראה פיסקה 23 לעיל) .
משכך הם פני הדברים, אעסוק בפסק דיני אך ורק בשאלה האם במקרה שבפני חלה הגנה אחת או יות ר מההגנות הקיימות בחוק לשון הרע.
אקדים ואומר, כי מסקנתי לשאלה זו היא כי התשובה לכך - שלילית. לכן , הכרעתי המשפטית היא כי תביעת המערערים הוכחה.
לאור זאת, בסיום פסק דיני א עסוק בשאלה, איזה פיצוי על המשיב לשלם למערערים.
בנוסף לכך, אדון בסוגית ההתנצלות , כפועל יוצא מ מסקנתי כי מכתבו של המשיב מווה הוצאת לשון הרע של המשיב כלפי המערערים .

ו. אמת בפרסום – סעיף 14 לחוק
בית משפט קמא, קבע כממצא עובדתי, כי סעיף 14 לחוק ( "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"), לא חל במקרה זה, זאת מאחר ולא הוכח כי יש אמת בפרסום. במצב דברים זה, עת בית משפט קמא קבע ממצא שבעובדה, ואף בפניי לא הובאו נימוקים או ראויות חדשות המצדיקות מסקנה אחרת מזו שקבע בית מש פט קמא, הרי שהגנה זו איננה חלה.
המסקנה היא, איפוא, כי אין אמת בפרסום, וכאמור , זו אחת מאבני היסוד לקביעה כי לפנינו לשון הרע .

ז. סעיף 16 לחוק – נטל הראיה בעניין תום הלב
אדון, עתה, בסעיף 16 לחוק, זאת לאור מה שנקבע ב ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, פ"ד נה(5) 865 (2001), בפסק דינו של שופט בית המשפט העליון בדימוס ד"ר מישאל חשין (שלדבריו הסכימו הנשיא אהרון ברק, והשופט - כתוארו אז – תאודור אור) , אשר כתב בזו הלשון (עמודים 89 3-894, פיסקאות 38 - 39, לפסק הדין):
"עד שנדון בשאלה אם עלה בידי הנתבעות להוכיח כי עשו בתום-לב, נעסיק עצמנו מעט בסוגיית נטל ההוכחה, ולו משום שהמחוקק מפנה אותנו לדרך זו. היה ניתן לטעון, כי חובת הוכחתו של תום-הלב בגדרי ההגנה של סעיף 15(2) לחוק - למצער במשפט אזרחי - מוטלת על הנתבע, והוא כדינן של טענות הגנה אחרות כמותה. אלא שבמקום זה התערב המחוקק וקבע עבורנו הוראות מיוחדות ומפורטות בנושא נטל ההוכחה. כוונתנו היא להוראת סעיף 16 לחוק לשון הרע, הקובעת, וזו לשונה:
נטל ההוכחה
16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.
הוראת סעיף 16(א) קובעת חזקת תום-לב, והוראת סעיף 16(ב) קובעת חזקת היעדר תום-לב. נפתח ונדון בחזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
דבר החוק הוא בסעיף 16(א) בו, שאם פרסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 - כגון בנסיבות הקבועות בסעיף 15(2), כבענייננו - כי אז חזקה עליו שבתום-לב עשה, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק. ואולם תובע (המערער) יכול שיסתור את החזקה העומדת לזכות הנתבע (הנתבעות) בהעלותו את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק. יכה יוסי את יוסי. וכך, אם תוכח לבית-המשפט אחת מן הנסיבות המנויות בסעיפים 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), תיעלם ואיננה חזקת תום-הלב הקבועה בסעיף 16(א), ולמעשה - הגם שלא להלכה - תיעלם ואיננה הגנת הנתבע לפי סעיף 15 לחוק. וכפי שלימדנו השופט זוסמן בע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135 (1969) (פרשת חתוקה), בעמ' 137:
החזקה האמורה שבסעיף 16(א) לחוק משחררת את הנתבע מן הצורך להוכיח תום-לבו; אם הוכיח אחת מעילות ההגנה המנויות בסעיף 15 הנ"ל, מוחזק הוא כמי שפעל בתום-לב, כל עוד לא בא התובע ומוכיח היפוכו של דבר, כגון שהפרסום לא נעשה תוך מילוי החובה שמדובר בה בסעיף 15(2) הנ"ל, אלא בזדון, בכוונה להזיק ולהשמיץ. אך סעיף 16 גופו, בהמשכו, בסעיף קטן (ב), מראה כיצד ניתן לסתור חזקת תום-הלב העולה מסעיף 15(2); הוכיח התובע אחת משלוש החלופות המנויות בסעיף 16(ב), נהפכת הקערה על-פיה, והנתבע עומד מוחזק כמי שלא פעל בתום-לב.
וכן היו דבריו של השופט מצא בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (1989) :
כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין".
הנה כי כן, סעיף 16 לחוק, עוסק בנטל הראיה, ובפועל, מציע שתי חזקות עובדתיות ; והעומד בהן, חזק ה עליו כי עשה את הדברים בתום לב. אך , יחד עם זאת, לא מדובר בחזקה חלוטה.
המשיב לא המציא הסבר המניח את הדעת לביסוס תוכן המכתב הנדון. ה ייתה ל משיב, ב הקשר לכך גירסה, אשר לא עולה ממנה אף לא טענה מבוססת אחת.
השאלה העולה מסוגיית תום הלב, הינה מה נעשה לפני הפרסום הפוגע. וכך מורה לנו בית משפט העליון, בפסק דינו של כבוד השופט – כתוארו אז - תאודור אור (שלדבריו הסכימו השופטת , טובה שטרסברג-כהן , ויצחק אנגלרד ), ב ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, פ"ד נה(1) 721 (1998), בעמ' 725, בין האותיות ו-ז:
"אחת השאלות המהותיות במשפטים בגין לשון הרע היא מה הם הצעדים שנקט המפרסם קודם פרסום לשון הרע - אם היו סבירים אם לאו. בשאלון שהופנה לקרן הוא נשאל אם האינפורמציה שפורסמה נלקחה מתיק בית-המשפט וכן אם הוא אישית עיין בחומר מתיק בית-המשפט כדי לבדוק את אמיתות הפרסום. לשתי שאלות אלה (שאלות 15 ו-16 בשאלון), ענה קרן ב 'כן'. גם מתשובות לשאלות נוספות ניתן להבין שהוא עיין בתיק בית-המשפט (תשובות לשאלות 24 ו-25). והנה, מחקירתו בבית-המשפט עולה בבירור שהוא לא חיפש את התיק ולא ראה אותו מעולם. מדברים אלה עולה שקרן הצהיר בתשובה לשאלון הצהרה שאינה אמת. כן מתברר, שהוא לא בדק ובירר כנדרש, אם יש יסוד לידיעה שפרסם".
הנה כי כן, כמו שם גם כאן, לא ביצע המשיב כל פעולה ראויה , בכדי לבדוק האם יש אמת בפרסום, ובחר לפרסם פרסום שאינו אמת. משכך הם פני הדברים , די בכך בכדי לקבוע כי המשיב פעל בחוסר תום לב, ועל כן יחולו עליו הוראות סעיף 16(ב) לחוק, דהיינו: פע ולותיו היו חסרות תום לב.

ח. ההגנות שבסעיף 15 לחוק - עיקרון תום הלב
עיקרון "תום הלב" בסעיף 15 לחוק הנ"ל, איננו מהווה הגנה בפני עצמה, אלא היא תנאי מצטבר, בו נדרש המשיב לעמוד, בכדי להיכנס בשע רי 11 ההגנות המנויות בפיסקאות המשנה של סעיף 15 לחוק , שכן הרישא של סעיף 15 נוקטת במילים אלה החלות על כל ההגנות: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהה זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו".
מכאן עולה כי אם לא התקיים עיקרון "תום הלב", לא ניתן יהיה להיכנס בשער י ההגנות המצויות בסעיף 15 לחוק הנ"ל, שכן דרישתו של המחוקק לתום לב, הינה בגדר "שומר בשער"; מי שלא עבר שומר זה, גם אם ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק חלות עליו, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, לא יוכל להתבסס עליהם אם לא פעל בתום לב.
לא יעלה על הדעת, על סמך העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כי המשיב יחשב כ"תם לב", שהרי בין המשיב למערערים, לדעת שני הצדדים, מתנהל סכסוך האחד כנגד השני (ראה: פיסקאות 14, 36, 43, 48 לעיל). מצב זה , שולל את טענתו של המשיב כי פעל מתוך תום לב. לפיכך, גם קביעתו של בית משפט קמא, בעניין זה , אינה יכולה לעמוד.
לאור הנאמר לעיל, לכאורה, אין צורך לדון בתחולתם או באי תחולתם של ההגנות, שכן תום ליבו של המ שיב נשלל.
אך, מעבר לצורך , אתייחס אף לכול אחת מההגנות שקבע בית משפט קמא, כאשר גם כעת, אקדים את המאוחר, ואומר , כי דינם של טענות אלה להידחות, לגופן, גם אם הייתי מקבל את קביעת בית משפט קמא, קרי: כי המשיב היה תם לב, וכאמור, עמדתי הינה כי המשיב היה חסר תום לב.
על פי החומר העולה מן התיק התנהגות המשיב אינה רק חסרת תום לב, אלא התנהגות מכוונת שנועדה לפגוע במערערים, ולהרוס אותם כעורכי דין, בכלל, וכאלה שעוסקים בתחום האגודות השיתופיות החקלאיות, בכלל.
רעיון זה, כי מכתבי השמצה או שימוש אחר בלשון הרע, כדי לפגוע או להרוס בתחום הכלכלי והמסחרי, הוצג בהרחבה, על רקע עוולת הרשלנות, ועוולת לשון הרע, בפסק דינה המקיף של שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, שאותו הזכיר עו"ד אמסטר בטיעוניו (עמוד 3, שורות 8-13, לפרוטוקול שבפניי); ראה: תא (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp, (2012), בפיסקה 5ב (הראשונה), ובפיסקה 5ב (השנייה)).
על כל פנים, התנהגות המשיב, שמבחינה עובדתית נועדה להרוס ולפגוע במערערים, היא מעצם מהותה, חסרת תום לב, ולכן מסקנתי בדבר אי תחולת ההגנות בשל כך שהמשיב אינו עומד בדרישת סעיף 15 רישא של החוק, מתחזקת.

ט. ההגנות שבסעיף 15 – דיון לגופו
ט.1 מבוא
במסגרת חוק לשון הרע, העניק המחוקק מספר הגנות לאדם שפרסם לשון הרע.
לאור טיעוני הצדדים, אתייחס רק להגנות הרלוונטיות, אשר הובאו על ידי הצדדים.
תחילה, תובא לשון סעיף 15 לחוק על כל תיקוניו (מאז תשכ"ז-1967 עד תשמ"ד-1984) , המונה את ההגנות הרלוונטיות (המופיעות עם דגש), לדיון שבפניי, כדלקמן (ההדגשות הוספו) :
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע -
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה
פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6),
או על אפיו, עברו מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע".
עתה, אתייחס לכל אחת מההגנות אשר הועלו על ידי בית משפ ט קמא, זאת כאמור מעבר לצורך, שכן, כאמור, לא התקיים התנאי הבסיסי המופיע בתחילת סעיף 15 לחוק, לפיו הנתבע עשה את הפרסום בתום לב .

ט.2. סעיף 15(2) לחוק – היש חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום
ההגנה המצויה בסעיף 15(2) לחוק, קובעת כי במקרה בו היחסים שבין הנתבע לבין האד ם שאליו הופנה הפרסום הטילו על הנתבע חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום, לא יחשב הפרסום כלשון הרע.
בית משפט קמא התייחס לסעיף 15(2) לחוק, וביחס אליו קבע את הממצאים והמסקנות המש פטיות, כדלקמן (פיסקה 10, עמ' 5 לפסק הדין):
"סעיף 15(2) לחוק - הנתבע טוען כי היחסים בין חברי האגודה לבין רשם האגודות השיתופיות מקימים חובה מוסרית וחברתית ויתכן שאף חובה חוקית לפנות בתלונה ובקשה לעריכת בירור ביחס לנסיבות המתוארות במכתב. הנתבע הבהיר בסעיף 17 לתצהירו כי חברי הועד סברו שיש בעייתיות רבה בכך שעו"ד באדר ומשרדו מונו במפרקים בלעדיים כמעט בפירוקים בא זור ירושלים, ושעו"ד אורן באדר מונה על בסיס קרבה משפחתית וקרבתו של אביו לרשם.
לטענת התובעים הנתבע לא הראה ואף לא ניסה לטעון לקיומם של יחסים המקימים חובה מוסרית או חברתית לפרסם את המכתב.
אני סבורה שבנסיבות העניין חלות הנסיבות שבסעיף 15(2) לחוק: הנתבע שימש כיו"ר ועד מושב נחם. המושב היה בין אלה שנזקקו לשירותי תאגיד מימי מבואות ירושלים שבגין פירוקו התלקחה המחלוקת נשוא התביעה. כספי המושב וחבריו, ישירות או באמצעות האגודה שבפירוק, שולמו כשכ"ט למשרדם של התובעים בגין הליכי הפירוק. החלטות רבות של רשם האגודות השיתופיות משפיעות אף הן במישרין על התנהלות המושב.
הנתבע העלה חשדות לאי סדרים חמורים, הפוגעים ישירות במושב ובחבריו. בתצהיר הנתבע פורטו מאמצים שנעשו לטפל בנושא באמצעים אחרים: בסיפא לסעיף לתצהיר מתואר ניסיון לקבל את מאזני אגודת המים שנענה בסירוב, על אף שהאגודה מאוזנת ולא ברור מדוע היא נזקקת למפרק. בסעיף 22 לתצהיר מתוארות פניות של חברים אחרים בנחם אל משרד התמ"ת ואל מבקר המדינה.
בהתחשב בחומרת הטענות, בתפקידו ובמעמדו הציבורי של הנתבע, ובכך שניסיונות לטפל בנושא בדרך אחרת לא נענו, אני סבורה שנכון יהיה לראות את הנתבע כמי שבמסגרת, תפקידו הציבורי חלה עליו חובה לפעול כפי שפעל".
בסעיפים 4-7 לעיקרי הטיעון של המערערים נאמר:
"טעה בית המשפט הנכבד בהתבססו בעניין דנן על טענת המשיב בתצהירו, ללא כל ראיה כי 'חברי ועד המושב סברו' שיש בעייתיות רבה בכך שהמערערים ומשרדם מונו במפרקים בלעדיים כמעט בפירוקים באזור ירושלים, ושהתובע 2 מונה על בסיס קרבה משפחתית וקרבתו של אביו לרשם (פסק הדין, עמ' 5, שורות 7 ו - 8). שמועה כאמור, אינה יכולה להוות בסיס לקביעה, כאמור בפסק הדין, קל וחומר כאשר מדובר בשמועה אשר אינה נכונה עובדתית בעליל.
טעה בית המשפט קמא כאשר קיבל ללא ראיה את טענת המשיב בסיפא לסעיף 17 לתצהירו, כי נעשו ניסיונות לקבל את מאזני אגודת המים שנענו בסירוב, על אף שהאגודה מאוזנת ולא ברור מדוע היא נזקקת למפרק.
כן טעה בית המשפט קמא כאשר קיבל את טענתו של המשיב בסעיף 22 לתצהירו, שאף היא בגדר עדות שמועה פסולה, לפיה נעשו פניות של חברים אחרים בנחם אל משרד התמ"ת ואל מבקר המדינה.
טעה בית המשפט הנכבד קמא בסוברו, כי חומרת טענות ובפרט העדר מענה לניסיונות לטפל בנושא בדרך אחרת, מהווים שיקול לעניין קיומם של התנאים שבסעיף 15(2) לחוק. שעה שהטענות חסרות כל בסיס, לא ניתן גם לייחס להן 'חומרה'!".
על כך, ענה ב"כ המשיב, עו"ד זאב אפיק, בסעיף 20 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב:
"אין צריך לומר, שהיחסים שבין חברי ועד האגודה לבין רשם האגודות - מקימים חובה מוסרית וחברתית לפנות בתלונה או בבקשה כי ייערך בירור ביחס לנסיבות כמתואר במכתב וזאת על שני חלקיו של המכתב, זה המתייחס למינויים של המערערים כמפרקים וזה המתייחס להתנהלותם בפירוק אגודת מימי מבואות ירושלים (להלן: 'מימי י-ם'). זאת עוד, גם אם היינו (ואיננו) מאמצים את טענת המערערים כי הפרסום כוון אליהם, גם אז מובן שקיימת וקמה אותה חובה חברתית ומוסרית ביחסים בין ועד המושב לבינם, וזאת לנוכח תוכן התלונה והבדיקה שנתבקשה. לעניין המבחנים השונים בפסיקה, ליישומה של הגנה זו ראו: שנהר 283-4, והדוגמאות המובאות שם, בפסקה 20.2.6".
לאחר עיון בטענות הצדדים ואף בנימוקי בית משפט קמא, הגעתי לכדי מסקנה כי היחסיים בין המשיב למערערים לא הצדיקו פרסום שאיננו מבוסס במציאות. לא די בהיכרות מסוימת, בכדי שתתקיים החובה לפנות לסגנית השר בהתבסס על טענות עובדתיות שאינן נכונות, ולטעון כי הפניה נעשית מכוח חוק.
אינני מוצא חובה מוסרית או חברתית, המחייבת פרסום לא מבוסס במערכת היחסיים בין המשיב למערערים.
כפי שגם אבהיר בהמשך, יש לפרש סעיף זה בצמצום, מול הזכות הבסיסית של המערערים, ככול אדם לשמם הטוב.
במילים אחרות גם אם אדם נושא תפקיד של יושב ראש אגודה שיתופית שהיא מושב, אין הוא "קונה" בכך חסינות מכוח סעיף 15(2) לחוק, כדי לפגוע, שלא כדין ובחוסר תום לב, מבלי לברר באופן מעמיק את העובדות, בשמם הטוב של המערערים, שהם עורכי דין, אשר פעלו כדין על פי מינוי של גוף רשמי, דהיינו: רשם האגודות השיתופיות.
לפיכך, מסקנתי היא כי דין הגנה זו, שלא תחול במקרה שבפניי.

ט.3 סעיף 15(3) לחוק – הגנה על עניין אישי כשר
ההגנה המצויה בסעיף 15(3), קובעת כי בעניין אישי כשר - הפרסום יהיה מותר.
בית משפט קמא ראה בהגנה זו, המשך של ההגנה על פי סעיף 15(2) לחוק, וכך כתב בפסק דינו (עמוד 5, פיסקה 11):
"סעיף 15(3) לחוק - סעיף זה דן בהגנה על פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי סעיף כשר של הנתבע. העובדות המתוארות לעיל לגבי סעיף 15(2) הן המקימות גם את ההגנה לפי סעיף 15(3). העובדה שהנתבע סבור שנעשים מעשים שאינם ראויים, הפוגעים הן כלכלית והן בדרכים אחרות גם בחברי המושב עצמם, ובנתבע בכללם, מצדיקה נקיטת צעדים לשם הגנה על אותו עניין אישי של הנתבע".
עמדת המערערים, מובאת בסעיף 8 לעיקרי הטיעון שלהם, שבו נכתב:
"טעה בית המשפט הנכבד קמא כשקבע, בסעיף 11 לפסק הדין, כי מתקיימת בענייננו ההגנה לפי סעיף 15(3) לחוק. בהקשר זה גם טעה בית המשפט הנכבד קמא לסבור, כי הנתבע טען והוכיח עניין אישי כשר שלו. עניין אישי היה לו גם היה, 'כשר'? ודאי שלא!"
מנגד, ב"כ המשיב, עו"ד זאב אפיק, טען, כנכתב על ידו בסעיפים 21-22, לעיקרי הטיעון מטעמו, כדלקמן:
"חלופה זו שבסע' 15 לחוק חלה כאשר הפרסום נעשה לשם הגנה על עניו אישי כשר של המשיב, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניו אישי כשר.
לענייננו ־ התנהלות הרשם, אופן מינויו בעלי תפקיד ומתן יחס מועדף למערערים הם עניין אישי כשר של ועד המושב; התנהלותו של מי שהרשם מינה וקשרים אישיים עם הרשם גם הם עניין אישי כשר; העדפה של המערער על פני אחרים ו/או השפעה בנדון זה של יחסי חברות בין הרשם לבין המערער - הנה עניין אישי כשר של ועד המושב; וכך גם בכל הנוגע לחלקו השני של המכתב שעניינו מינויו של המערער 2 למפרק שלא על בסיס כישורים או ניסיון, הגשת תובענות מטעם המפרק על ידי אביו שלא לצורך ובניגוד למטרתה של אגודת מימי י-ם, והשאלה אם היה בכלל בעת משלוח התלונה מקום לניהול האגודה בידי מפרק ואי מתן מענה ואי קיום בדיקה בעניינים אלה לפניות חוזרות שנעשו לרשם".
מסקנתי היא, כי סעיף 15(2) לא יחול על המקרה שבפניי, משני טעמים:
א. המשיב לא עבר את המשוכה הראשונה, קרי: "עניין אישי", שכן מערכת היחסים בין המערערים למשיב בהקשר למכתב, לא הייתה מבוססת על עניין אישי כזה או אחר של המשיב, שכן המשיב עסק בתפקיד ציבורי.
ב. ואף אם תומר כי מדובר בעניין אישי, הרי שאינו "כשר", שכן המשיב לא טרח לבדוק את הנתונים ומכתבו כולל דברים שאינם אמת שהינם לשון הרע.
ט.4 סעיף 15( 4) לחוק – הבעת דעה על התנהגות נפגע בתפקיד ציבורי
ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק, חלה עת הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע אם הם נתגלו באותה התנהגות.
בית משפט קמא קבע, בפסק דינו, ביחס לסעיף 15(4) לחוק את הדברים הבאים (עמוד 6, פיסקה 12):
"סעיף 15(4) – סעיף זה דן בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשה לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע שהתגלו באותה התנהגות. התובעים טוענים כי לא נשאו בתפקיד ציבורי, וכי המכתב אינו נהנה מהגנה זו שכן החוק מגן על הבעת דעה, ואילו בענייננו המכתב אינו מוצק [צ"ל: מוצג] כהבעת דעה אלא כהצגת עובדות, והצגה זו שגויה. אני סבורה שגם הגנה זו מתקיימת בנסיבות המקרה שבפני. נושא המכתב כפי שהוגדר בנדון הוא 'רשם האגודות ומינוי עו"ד באדר כמפרק מטעמו'. אין ספק שרשם האגודות השיתופיות ממלא תפקיד ציבורי רשמי. תפקודו של הרשם הוא נושא מרכזי במכתב. אולם כפי שצויין בכותרת המכתב, מינויו של עו"ד באדר כמפרק הוא מינוי מטעמו של רשם האגודות השיתופיות. גם הסכסוך שבגינו מונה עורך הדין אינו עניין פרטי שבין שני אנשים פרטיים בלבד. הוא מונה לשמש כמפרק של אגודה המשרתת מספר ניכר של מושבים ובכל אחד מהם בתי אב רבים, וממלאת תפקיד של חלוקת משאב מרכזי וחיוני – מים. מדובר, איפוא, בנושא בעל חשיבות ציבורית. בכך ממלא עורך הדין תפקיד העונה על ההגדרה שבסעיף 15(4) לחוק, בהיותו תפקיד רשמי, ציבורי, בשירות הציבור ובקשר לעניין ציבורי. המכתב שנשלח הוא בגדר הבעת דעה על התובעים בתפקיד זה, ועל כן חוסה תחת ההגנה".
המערערים טוענים, כי, כאמור, אין במכתב ביקורת הראויה להגנה, אלא דברים שברובם המכריע הינם פרי דמיונו של המשיב , בלבד, שאינם מבוססים על עובדות נכונות , והכול כמו שנכתב בסעיף 12.6 לערעורם של המערערים , שזה לשונו:
"טעה בית המשפט קמא בקובעו, על סמך ממצאים החסרים כל בסיס בראיות, כי המשיב זכאי להגנה לפי סעיף 15(4) לחוק וכי מסמך הדיבה מהווה "הבעת דעה", ולא היא. המסמך מתיימר להציג עובדות, כביכול, ועובדות, כאמור, איין! לא היו ואפילו משל לא היו. כך למשל, בניגוד למסמך הדיבה
- בין עו"ד זליגמן לבין המערער 1 לא שררו 'יחסי חברות', והמערער גם מעולם לא עבד ב'אגד'.
- קשרים, כאמור, שלא היו ולא נבראו, כמובן גם לא הפכו 'לשם דבר במושבים בכלל, ובפרוזדור ירושלים בפרט'.
- במשך כ 25- שנות כהונתו של רשם האגודות השיתופיות לא זכו המערערים למינוי כלשהו כמפרקים, זולת המינוי ב'מימי מבואות ירושלים', אגודה שבה שימשו קודם לפירוק כיועצים משפטיים.
- כל הטענות במסמך הדיבה ביחס להעברת תביעות 'מיותרות', כביכול, בידי המערער 2 למערער 1 ושכר ששולם, כביכול בגינן, לא היה ולא נברא.
- הרווחיות הנטענת ביחס לאגודת 'מימי מבואות ירושלים', ע"פ מאזנים כביכול, לא רק שהייתה טענה חסרת שחר, אלא אף סותרת, מניה וביה על פניה, את טענת המשיב עצמו שלא ניתן לו לעיין במאזנים. ואם כך, מניין לו רווחיות ע"פ מאזנים, כטענתו?
- גם הטענה של '...פניות אין-ספור לרשם האגודות עו''ד אורי זליגמן בעצמו בבקשה להפסיק את העדפתו של עו"ד באדר...', כמו גם יתר הטענות במכתב הדיבה, נותרו טענות בעלמא חסרות כל בסיס וראיה. כל הנ"ל לא רק שנותר חסר כל בסיס אלא שהוכח כחסר כל שחר!".
וכך תומך המשיב בפסק הדין ועונה על דברי המערערים כדלקמן (סעיף 23 לעיקרי הטיעון של המשיב):
"חלופה זו שבסע' 15 לחוק חלה כשהפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי/ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. אין ספק שהרשם נושא בתפקיד רשמי כשמכתב ועד המושב מתייחס לתפקודו ולהתנהלותו. ודוק. גם לשיטת המערערים כי המכתב כוון אליהם, הרי שממילא גם הם פעלו בעניינים נשוא המכתב בקשר לעניין ציבורי : המכתב מתייחס למינוים ע"י הרשם במפרקים; לקשרים בין המערער 1 לבין הרשם; למינוי הבן, המערער 2, בידי הרשם, חרף חוסר ניסיונו ובשל ההיכרות עם אביו ; ולתפקוד לא מקובל של המערער 2 כמפרק מימי י-ם וייזום תביעות מיותרות לתועלת המשרד המשותף של הבן והאב. כל אלה - נושאים הקשורים לעניין ציבורי, לכספי ציבור ולהתנהלות גוף ציבורי (הרשם) ובעלי תפקיד מטעמו; וכל אלה - מוגנים עפ"י סעיף 14(4) לחוק".
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, הגעתי למסקנה כי אכן הנמען הוא גוף ציבורי, והתפקיד שמילאו המערערים הוא תפקיד ציבורי. אולם, לא התקיים התנאי בדבר "הבעת דעה" על התנהגות הנפגע, שכן אין מדובר בדעה, אלא בבליל טענות חסרות בסיס עובדתי. אם תתקבל עמדת המשיב, משמעות הדבר היא שכול אחד יוכל לכתוב על כל שופט או בעל תפקיד ציבורי דברי שקר ונאצה ויבקש לחסות במסגרת סעיף 15(4) לחוק. לא זו מטרת החוק, ולא יתכן כי שמם של מי שפועל במסגרת תפקיד ציבורי יהיה למרמס, ללא כל תשתית עובדתית מינימלית, כאשר מובעות "דעות". כך, למשל, בנושא כה פשוט לבדיקה של טענה בדבר הגשת תביעות כפולות ומיותרות בשם מימי ירושלים, כאשר לא הובאה אפילו לא דוגמה אחת לכך, בעוד שכל תביעה לבית משפט נבדקה ונבחנה על ידי אותה ערכאה שבפניה הוגשה התביעה, וניתן פסק דין בהתאם לחוק. אם המשיב לא השכיל למצוא בכל רחבי פסקי הדין שפורסמו ב"נבו" או באתרים האחרים, ולו מקרה אחד, כיצד ניתן לומר שמכוח סעיף 15(4) לחוק, תתקבל הגנה של מי שכותב במכתב דברי לשון הרע כאלה על המערערים. יש לזכור כי דוגמא זו עוסקת בלב ליבו של העיסוק המשפטי, ומנסה לפגוע ביושרה המקצועית של שני עורכי דין, מבלי שיש אפילו תחילת ראיה לביסוס דברים קיצוניים אלה של לשון הרע כלפיהם [ערכתי, מעבר לצורך, בדיקה באתר "נבו" ומצאתי כי עו"ד באדר הופיע בשם מימי ירושלים, בתיקים רבים: ב-8 תיקים מימי ירושלים הייתה הגורם היוזם (תובע או מערער) וב-24 תיקים היא הייתה הנתבע או המשיב. מדובר בכל הערכאות (בית המשפט העליון, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ואף בפני רשם האגודות השיתופיות). לא הוזכרה במכתב, אפילו דוגמא אחת. לרווחא דמילתא אזכיר, כי בשני תיקים הופיע עו"ד באדר בפניי, בשם מימי ירושלים. בתיק אחד , עמדתו התקבלה על ידי שופט אחד, ולדעת הרוב – שנמניתי עימם – דעתו המשפטית לא התקבלה; ראה: ע"א (י-ם) 9140/06 מושב גפן, מושב עובדים נ' מימי ירושלים, אגודה חקלאית (2006). במקרה שני, קיבלתי את טיעוניו של עו"ד באדר; ראה: בש"א (י-ם) 7178/07 מימי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ (בפירוק) נ' זאב רפאל (2007)].
די בדוגמה זו, שהיא מבחינת פרט המעיד על הכלל, כדי להמחיש עד כמה אין הצדקה משפטית ומוסרית לקבל את פרשנותו הרחבה של המשיב לסעיף 15(4) לחוק, ולהעדיף על פניה את עמדתם של המערערים, כפי שהובאה לעיל.

ט.5. סעיף 15(8) לחוק – הגשת תלונה על הנפגע מכוח הדין
טענה נוספת, שתחת צילה ניסה המשיב לחסות, הוא סעיף 15(8) לחוק, הקובע כי כאשר הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה.
בית משפט קמא, מקדיש לנושא זה את פיסקאותיו 13-14 לפסק דינו, שבהם נכתב כדלקמן:
"סעיף 15(8) לחוק – מקים הגנה להגשת תלונה בעניין שבו מקבל התלונה אחראי על הפוגע מכח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת להגשת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. התובעים טוענים כי הגנה זו אינה חלה בענייננו כיון שסגנית השר אינה ממונה על התובעים ואינה רשות מוסמכת לקבל תלונות בעניינם. הנתבע טען בסעיף 14 לתצהירו כי הפניה הופנתה אל סגנית שר תעשיה המסחר והתעסוקה אז, ח"כ אורית נוקד, אשר היתה מופקדת על ביצוע פקודת האגודות השיתופיות ובמסגרת תפקידה פיקחה על רשם האגודות השיתופיות ועל תפקודו. הנתבע הוסיף בעדותו ואמר כי פנה למשרד רשם האגודות ושם נאמר לו על ידי מר ניב כהן ממשרד הרשם כי סגנית השר היא הממונה על הרשם (עמ' 18 שורות 9-13). על המכתב נכתב כי הוא נשלח את סגנית השר באמצעות מר ניב כהן. הנתבע העיד בחקירתו הנגדית כי כותבי המכתב פנו בתחילה למבקר המדינה אך נמסר להם שהמשרד אינו מטפל ברשם האגודות השיתופיות. הנתבע אף ציין כי 'במקומותינו' לא נוהגים לפנות מיד למשטרה (עמ' 22 שורה 27, עמ' 18 שורה 1). התובעים טוענים כי היה על הנתבע להוכיח את תפקידה של סגנית השר, והדבר לא הוכח.
מתצהירו ומחקירתו של הנתבע כמפורט לעיל עולה כי הזיקה בין סגנית השר לבין הפיקוח על רשם האגודות השיתופיות היתה ידועה לחברי הועד, והדבר אף נמסר להם בבירור במשרד הרשם. כמו כן נמסר להם שמבקר המדינה אינו עוסק בכך. כאשר כל הבירורים מצביעים על כיוון אחד, שהוא סביר כשלעצמו, אני סבורה שניתן להסתפק בבירורים שנעשו. אין לצפות מהנתבע לבדיקות וחקירות מעמיקות, וההסתמכות על תשובה שניתנה על ידי עובד משרד רשם העמותות מספקת. אציין כי התובעים לא מסרו גירסה משלהם בעניין זה ולא טענו כי קיים גורם אחר המפקח או אחראי על פעילותו של רשם האגודות השיתופיות. גם על פי מבחן התוצאה הפניה אל סגנית השר הוכחה כפניה לגורם המתאים, שכן הנתבע וחברי הועד נענו במכתב ת/12 מטעם סגנית השר, כך שאף היא ראתה עצמה מוסמכת לטפל בפנייה. בכל הנוגע לתוכן התלונה, המכתב מהווה תלונה ובסיומו בקשה לפתוח בחקירה, ועל כן עונה על דרישות החוק לתחולת הגנה זו. מכל האמור עולה שגם ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק חלה בענייננו".
על כך, קובלים המערערים, באומרם בסעיף 12.7 לערעורם את הדברים הבאים כדלקמן:
"טעה בית המשפט קמא, בקובעו, על סמך 'ממצאים' החסרים כל בסיס בראיות, כי המשיב זכאי להגנה לפי סעיף 15(8) לחוק וכי לסגנית שר התעשיה המסחר והתעסוקה אז, הגב' אורית נוקד, סמכויות בעניינו של הליך זה, קביעה אשר נותרה כאמירה בעלמא נעדרת כל ראיה. עוד טעה בית המשפט קמא בבואו חשבון עם המערערים בפסק הדין בטענה (עמוד 7 שורות 6-8) שאגב, גם לא נטענה בידי המשיב, כי '....התובעים לא מסרו גרסה משלהם לגבי השאלה מי הוא הגוף המפקח או אחראי על פעילותו של רשם האגודות השיתופיות? וברי ראשית, כי: השאלה דנן הינה שאלה משפטית, שמי שהיה צריך ליתן את התשובה לגביה היו המשיב ובא כוחו ואולם, אם כבר נדרשנו לעניין זה בערעורנו, חוות דעתנו הינה, כי בתפקידיו השיפוטיים, כגון בענייני פירוק, כפוף רשם האגודות לבג"צ בלבד. אפילו לבית המשפט לעניינים מינהליים לא כפוף רשם האגודות השיתפויות בענייני פירוק: חוק בית המשפט לעניינים מינהליים התש''ם - 2000 קובע: בסעיף 1 לתוספת השניה, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית לדון ב'ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות וסכסוכים ועיקול זמני על נכסים'. ומכל מקום, אם בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית דנן, מקל וחומר שלסגנית שר אין כל סמכות כזו נקודה. גם הקביעה בפסה"ד, כי אחד 'מר ניב כהן' ממשרד רשם האגודות הפנה את המשיב אל סגנית השר, כבעלת הסמכויות בעניין דנן, מהווה בנוסף להיותה עדות שמועה פסולה, קביעה 'עובדתית' נטולת כל בסיס וראיה. אדם, כאמור, לא היה קיים כלל".
על כך ענה ב"כ המשיב בסעיפים 19-18 לעיקרי הטיעון אשר הוגשו מטעמו, שזה לשונם:
"בדין נתקבלה הגנתו זו של המשיב בידי ביהמ"ש קמא. ההגנה חלה על תלונות המוגשות למי שממונה על הנפגע והאמון על טיפול בסוג העניינים נשוא הפניה (ר' למשל שנהר בעמ ' 303 ) כמו"כ חלה ההגנה על תלונה המוגשת לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נשוא התלונה, כשההצדקה לכך נעוצה באינטרס הציבורי החשוב בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות (שנהר 303 ) ; וכפי שמציין שנהר (שם) - אמנם, מידע שכזה עלול להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אולם החוק מניח ני הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו, ולפיכך משמשת הרשות ליצירת מעין נתק הקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום. עוד נקבע, ש'רשות מוסמכת' אינה רק המשטרה (שנהר, 304 ; ע'יא (י־ם) 11282/07 מאיר בן דב נ ' אילת מזר (נבו 22.10.0 )).
בענייננו אין ספק שמדובר במכתב תלונה העומד בתנאי הסעיף, כשבמקרה דנן רלוונטית החלופה השנייה שבס"ק 15(8) לחוק. מכתבו של ועד המושב הופנה לסגנית השר, באמצעות מר ניב כהן ממשרד רשם האגודות כאשר בירור שנערך עמו העלה שסגנית השר הנה הממונה במשרד התמ"ת על עבודת הרשם (עדות המשיב בעמ' 18 ש' 10-14, וכן סע ' 14 לתצהירו ; וכן עדותו בעמ' 22 ש ' 27 ). כעולה ממוצג מש/ 12 , ביום 14.6.09 סגנית השר השיבה – באמצעות רכזת פניות הציבור בלשכתה - לפניית הועד, ללמדך שאף זו ראתה את נשוא הפנייה במסגרת תחום סמכותה. יושם אל לב. שלא רק סגנית השר אלא גם סגנית הרשם ואף המערער עצמו לא טענו שהתלונה הופנתה כביכול שלא לכתובת הנכונה או שאינה בתחום סמכותה של סגנית השר וכי זו אינה מוסמכת לבדקה".
לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה. גם כאן לא התקיימו התנאים להגשת תלונה.
ראשית, המכותבת במכתב, איננה הכתובת המתאימה להגשת תלונה; אלא , היא הכתובת המתאימה לפגוע בשמם של המערערים, שכן אין מתפקידה של סגנית השר המכותבת במכתב לעסוק בעניין , באופן ישיר.
שנית, כמו כן, לא התקיים המבחן לפיו הוכח כי יש "נפגע", או לחילופין הכתובת המתאימה, לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. גם אם אמת היה בפרסום הדברים במכתב, הרי שסגנית השר הייתה מעבירה את הטיפול לגוף החקירה המתאים. לפיכך, גם דין הגנה זו להידחות.
שלישית, ביקורת על תפקוד רשם האגודות אכן נתונה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מנהלים, כפי שנאמר בטיעוני המערערים.
רביעית, ביקורת על תפקוד המערערים, ניתן לעשות במסגרת ההליכים המשפטיים שנקטו המערערים נגד המשיב או נגד מושב נחם. גם לכך לא הובאה ולו דוגמה אחת או ראיה אחת.
אכן, בית משפט זה, רואה חשיבות עליונה, לכך שכל חשיפת שחיתות שהיא, ולו הקלה ביותר, תיבדק ותחקר, והכל במסגרת הדין. כל אדם אשר נחשף למעשי שחיתות ראוי כי ידווח על מעשים אלה , וכל בית משפט באשר הוא, ייתן גיבוי מלא , והגנה מקיפה , לאותו חושף שחיתות, הן מכוח חוק לשון הרע, והן מכוח חוקים אחרים וכל דין (וראה לעניין זה גם את הדברים שנאמרו בכנסת ביחס לביקורת חופשית, במסורת ישראל, כולל על ידי הנביאים, כמצוטט להלן בפסקאות 190-191) .
ברם, במקרה שבפניי, לא כך הם פני הדברים. המשיב החליט לפנות לסגנית השר, שהינה כתובת אחת מיני כמה , כתובת אפשרית להגשת תלונה, רק אם היה לה בסיס, אך עדיין בגדר לגיטימית לטענותיו , ובכך בית משפט זה, רואה את הדברים עין בעין עם בית משפט קמא.
יחד עם זאת, המשיב בחר לכתוב את מכתב התלונה, ללא כל יסוד, תוך כי הוא "קובע" ממצאים עובדתיים, ללא כל ביסוס ואחיזה במציאות.
השילוב בין דבריו של המשיב במכתב, שהינם דברים שאין בהם אמת, לבין המכותב, קרי: סגנית השר, אף על פי, שכאמור, הינה כתובת ראויה להגשת תלונה, שוללים כל אפשרות, כי מטרת המכתב, תוכנו, וכתובת שליחת המכתב, הינה חשיפת תלונה או שחיתות.
המכתב, כאמור , הינו לשון הרע, ותוכנו והשילוב עם הנמען , בנסיבות אלו הם דברי לשון הרע, ולא חלה ההגנה האמורה בסעיף 15( 8) לחוק.
הפער בין תלונה לגיטימית לבין המכתב, הינו פער משמעותי. המשיב "קבע" כי הדברים נעשו, "קבע" כי קשריו של הרשם עם המערער נגועי ם ומעוררים תהיות רבות על אופן תפקודו של הרשם. המשיב "קבע", בין היתר, כי בכל אזור ירושלים ידוע כ י כדי להצליח להעביר כל החלטה אצל רשם האגודות, אף א ם היא בניגוד לצדק, להיגיון ולדין יצליח לעשות זאת דרך עו"ד באדר. דבריו אלו של המשיב, לא רק שלא מבוססים, אלא דברי שקר הם, שלא הוכחו אפילו בראשית ראיה.
התוצאה העולה מן האמור לעיל היא כי הגנת תום הלב הבסיסית לא התקיימה, ואף ההגנות שבסעיף 15 לחוק, על כל סעיפי המשנה שצוטטו לעיל, לא חלות על המשיב.
המסקנה, איפוא, היא כי יש לקבל את תביעת המערערים ולקבוע כי מכתבו של המשיב הינו בגדר לשון הרע כלפי המערערים, ללא כל טענת הגנה.

י. הנזק - היקף הדיון בערכאת הערעור
לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, לפיה יש לקבל את הערעור של המערערים, ולפס וק כי המכתב האמור שכתב המשיב הינו בגדר, פרסום של לשון הרע, ועל פי פרקים ב ו-ג לחוק, אחראי המשיב לפרסום האמור של לשון הרע, ומעשיו מהווים עוולה אזרחית, כאמור בסעיף 7 רישא לחוק, יש לדון , עתה, בשאלת ה נזק שנגרם למערערים. כנגזרת מכך, יש לקבוע את גובה הפיצוי הראוי , ובמסגרת דיון זה לדון מהם השיקולים לקולא ולחומרא.
לכאורה, מאחר ולא הוגשו לערכאה הראשונה – שהיא הערכאה המבררת - ראיות לעניין גובה ה נזק, לא מטעם המערערים , ואף לא מטעם המשיב, היה מן הראוי על פי סדרי הדין הרגילים, להחזיר את התיק לבית משפט קמא, כדי שישמע ראויות, ובעקבותיהם, ייתן פסק דין, הן לעניין היקף הנזק והן לעניין סכום הפיצוי, ואף לעניין ההתנצלות שגם בה אדון להלן.
ברם, מאחר ותביעה זו הוגשה בשנת 2009, והיא מתייחסת לפרסום לשון הרע שנעשה אף הוא בשנת 2009, ואנו עתה בשלהי 2013, לא ראיתי לנכון, להחזיר את התיק לבית משפט קמא, לדיון בנושאים אלה, אשר יכול שיצריך זמן שיפוטי של חודשים ואולי מעבר לכך.
במגבלות האמורות של העדר ראיות לעניין הנזק וגובה הפיצוי, אשתדל למצוא את הדרך הפרקטית של פתרון תיק זה וסיומו, גם תוך שימוש בחזקות שנקבעו בחוק, כפי שיפורט להלן.

יא. "פיצוי ללא הוכחת נזק"
יא.1 סעיף 7א לחוק
המחוקק הסמיך את בית המשפט, לפסוק פיצויים שאותם ישלם המעוול הנתבע, למי שנפגע מפרסום לשון הרע, שהוא התובע, כאמור בסעיף 7א לחוק, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק", שזה לשונו:
"(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
(ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לענין סעיף קטן זה -
'מדד' - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; 'המדד החדש' - מדד החודש שקדם לחודש העדכון;
'המדד הבסיסי' - מדד חודש ספטמבר 1998 ".
ראוי לציין, כי גישה זו של המחוקק לקבוע פיצויים ללא הוכחת נזק אינה מאפיינת רק את חוק איסור לשון הרע, והיא מצויה גם בחיקוקים אחרים; ראה: פקודת זכות יוצרים; חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988; חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998.
הנתונים הבסיסים של התיק שבפנינו, דהיינו: העדר הוכחת נזק, מצדיקים את הפעלת סעיף 7א לחוק.

יא.2 – איזו חלופה של סעיף 7א לחוק תחול? – הפיצוי הבסיסי או הכפול
בתת פרק זה אדון בשאלה איזה מבין הסכומים הנקובים בסעיף 7א לחוק , האם 50,000 ₪, על פי סעיף 7א(ב) או כפל הסכום על פי סעיף 7א(ג) לחוק 100,000 ₪?
אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי הנסיבות בתיק זה, כפי שיוסברו להלן, וכפי שמתאימים לעקרונות שנקבעו בפסיקה, מביאים לתוצאה לפיה, הסכום המקסימלי אותו ניתן להטיל במקרה זה, מאחר והתובעים (המערערים) לא הביאו כל ראיה לעניין הנזק שנגרם להם בגין לשון הרע של המשיב כלפיהם, הינו 100,000 ₪, כאמור בסעיף 7א(ב) לחוק, שצוטט בפיסקה 127.
בסעיף 16 לכתב התביעה, נכתב: "לתובעים נגרמו ויגרמו נזקים רבים כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבע, אך התובעים בחרו ע"מ לפשט ההליך, להעמיד סכום תביעתם על יסוד הוראות סעיף 7 לחוק, על סך של 100,000 ₪". בסיום התביעה, הסעד המבוקש הוא 100,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל (סעיף 18 לכתב התביעה).
המערערים ביקשו באופן מפורש , סך 100,000 ש"ח, אך לא דרשו את הצמדתו למדד מאז ספטמבר 1998, מכוח סעיף 7א(ה) לחוק.
המערערים הזכירו בתביעתם את סעיף 7 לחוק ולא את סעיף 7א, ולא ביקשו לתקן את כתב התביעה עקב טעות סופר, אם כי ניתן להניח כי הסכום של 100,000 ₪ , מבוסס על ההנחה כי מדובר בכפל הסכום של 50,000 ₪, המוזכר בסעיף 7א(ב) לחוק, וזאת לאור הנאמר בכתב התביעה אשר הוגש לבית משפט קמא, ממנו עולה כי מדובר בפרסום לשון הרע "בכוונה לפגוע", אשר מקנה לתובע – מכוח סעיף 7א(ג) לחוק - זכות לקבלת פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור, דהיינו: 100,000 ₪.
ושוב, יש להדגיש, כי הסכום המבוקש בתביעה אינו הסכום המעודכן מכוח מנגנון ההצמדה הקבוע בחוק, והוא למעשה רק כ-79% ממנו, שכן הסכום המוצמד של 100,000 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (14.6.09), על בסיס מדד ספטמבר 1998, הוא סך של 126,776 ₪.
הנה כי כן, השאלה היא האם, במישור העובדתי והמשפטי, ניתן לקבוע כי אכן התקיימו התנאים, לפיהם ביצע המשיב את פרסום לשון הרע מתוך "כוונה לפגוע".
הגעתי למסקנה, כי התשובה לכך היא חיובית.
לאור לשון החוק הנ"ל , ופסיקותיו של בית המשפט העליון, אף מהעת האחרונה (ראה: רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, (2013) (להלן – "פרשת אמנון יצחק")), ניתן לקבוע כי המערער זכאי לפיצויים כפולים המנויים בסעיף 7א(ג), ולא לפיצויים מכוח סעיף 7א(ב) בלבד.
ראיתי לנכון להביא, את דבריו של שופט בית המשפט העליון, כב' השופט צבי זילברטל, בפרשת אמנון יצחק הנ"ל, כדלקמן (סעיף 8, סיפא, לפסק הדין):
"מעל לדרוש אציין, מבלי להכריע, כי יש היגיון רב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; שכן אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע, שקיומו לא הוכח במקרה דנא. לפיכך ניתן, לכאורה, להתבסס על ההלכות שנקבעו לגבי העבירה הפלילית של פרסום לשון הרע (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205 (1985); רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005); רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.8.2008)) ".
מאחר וקבעתי כי הנתונים בתיק זה, דומים לאלה שהיו בפני השופטת אגמון-גונן, ושם הייתה כוונה להרוס את התובעים, כמו שכוונת המשיב הייתה להרוס את המערערים, אין כל ספק כי יש תחולה לסעיף 7א(ג) לחוק, וזאת בקל וחומר ממה שנפסק בפרשת אמנון יצחק הנ"ל.
ראוי להדגיש כי הפיצוי האמור בסעיף 7א לחוק, בין הפיצוי הבסיסי של 50,000 ₪, והן הפיצוי הכפול של 100,000 ₪, הניתן כאשר מוכחת כוונה לפגוע, אינו גבול עליון, וניתן לפסוק סכומים גבוהים הרבה יותר, אם וכאשר מוכח נזק ספציפי. כך, למשל, השופט אגמון-גונן, פסקה פרשה שבפניה, פיצוי בסך מיליון ₪ (סעיף 9, לפסק דינה).
המערערים ציינו בכתב התביעה עוד, כי הנזק אשר נגרם להם ילווה אותם אף בהמשך. המערערים הוסיפו עוד כי מדובר בפגיעה בערך כבוד האדם, וחופש העיסוק, זאת לאור הנאמר בחוקי היסוד הרלוונטיים (סעיף 15, לכתב התביעה) .
לאור הסכסוך בין המשיב לבין המערערים , אשר לגביו אין מחלוקת, בו הודו שני הצדדים, ולאור עובדת היות תוכן המכתב כזה המכוון לפגוע, ואף לאור העובדה כי לא הוכחה אמיתות תוכנו, מתבקשת מסקנה אחת ו יחידה כי המכתב נכתב מתוך "כוונה לפגוע".
לאור זאת, הפיצוי צריך להיות כ פול על פי סעיף 7א(ג) לחוק, בשונה ממקרה אחר שבו נסיבות בהן הדברים נאמרו ללא כוונה לפגוע, שאז חלות הוראות סעיף 7א(ב) לחוק.
בנוסף לאמור, חשוב לציין, כי הכוונה של המשיב, הייתה מפורשת וממוקדת במטרה לפגוע בפרנסתם של המערערים, מכתב היכול לגרום למערערים נזק כלכלי רב, מצדיקה בנסיבות העניין, מתן פיצויי כספי הולם, שיאזן בין הפגיעה האפשרית וצפיות המשיב לפגיעה כלכלית רחבה במערערים, כאשר ברור כעת, כי לא היה כל שחר, לטענות המשיב, כנגד המערערים.
לכאורה, הסכום הנקוב בסעיף 7א לחוק, בין אם מדובר בסכום הבסיסי ובין אם מדובר בסכום הכפול, הוא רק גבול עליון של פיצוי ללא הוכחת נזק, שכן נוסח החוק הוא כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע "פיצוי שלא יעלה על...". ממילא עולה השאלה, האם יש למצות את הסכום הקבוע בחוק או רק חלק ממנו.
הצדדים לא האריכו בטיעוניהם בעניין זה, ועל כן אציג תמונה כללית של המצב המשפטי, בהתבסס על שני פסקי דין חשובים של בית המשפט העליון, והנושא עדיין ראוי לדיון נרחב, שלא זה מקומו.
באחת מהפרשות שנידונו בבית המשפט העליון, שכל כולה, כמוגדר בפתחה, היה זה: "מהן אמות המידה לקביעת פיצויים בתביעה בגין לשון הרע – זו השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה ", הקדיש נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק, את פסק הדין לניתוח הנושא (רע"א 4740/ 00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510, בעמ' 515 מול האות ג (להלן – "פרשת אמר"). בפסק הדין מציג הנשיא ברק את השיקולים לקביעת גובה הפיצוי, כנגזרת לחומרת תוכן הפרסום המפר, עוצמת כוונת הפגיעה במערערים, והערכים הנפגעים. בשיטתו האנליטית, מתחיל הנשיא ברק את הניתוח בדרך הבאה (שם, פיסקה 16, עמ' 524-525):
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (CONSOLUTION) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (REPAIR) את הנזק לשמו הטוב; למרק (TO VINDICATE) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע ...
לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר (השוו: ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי.
הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי 'נמוך' כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי 'גבוה' כדי להגן על השם הטוב. על בית-המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק - הרכושי והלא רכושי - שנגרם לניזוק (ראו : ע"א 492/89 סלונים נ' 'דבר' בע"מ , פ"ד מו(3) 827, בעמ' 835)".
בהמשך מסביר הנשיא ברק, כיצד מעקרונות אלה ניתן לגזור את הפיצוי למקרה הקונקרטי של תביעת לשון הרע, שעל בית המשפט להכריע בה (פרשת אמר, שם, פיסקאות 17-18, עמ' 525-526):
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (DETAVARRGA) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי.
האם ממלאים הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מרתיע ומחנך? לשאלה זו אין תשובה פשוטה. היא מחזירה אותנו לשאלת היסוד בדבר תפקידם של דיני הנזיקין. התמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי - וכזה הוא המקרה שלפנינו - אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו.
בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע".
המשנה לנשיא, כב' השופט שלמה לוין שהצטרף לתוצאה, הסביר את נקודת מבטו שלו ביחס לגובה הפיצוי הראוי בגין לשון הרע (פרשת אמר, בעמ' 528, בין האותיות ב-ה):
"סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר. .. יש בהעלאת הסטנדרטים הראויים לשומת הפיצויים, כאשר בדיעבד התברר כי אמנם בלשון הרע עסקינן, כדי להעמיד את המפרסמים על הצורך לערוך בדיקה יסודית לפני הפרסום, על מנת להימנע ככל האפשר מלפגוע בשמו הטוב של נושא הפרסום ובפרטיותו. אכן, בכפוף לנסיבות האינדיווידואליות של כל מקרה, צריך שיעור הפיצויים לשקף, מחד, את המשקל הרב שחברתנו נותנת לשמו הטוב של אדם, מאידך, גם את טובת ההנאה היוצאת למפרסם כתוצאה מפרסום סנסציוני, שבדיעבד התגלה כלשון הרע, למען לא ייצא החוטא נשכר".
ראוי לציין, כי בפרשת אמר, בית המשפט השלום קבע פיצוי של 100,000 ₪, בית המשפט המחוזי בערעור העמידו על 40,000 ₪, ובית המשפט העליון ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והחזיר על כנו את פסק הדין של בית משפט השלום, דהיינו: פיצוי של 100,000 ₪, תוך חיוב המשיב המפרסם בשכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.
ראוי לציין, כי באותה פרשה התייחס נשיא בית המשפט העליון לסעיף 7א לחוק, כפי שהוסף בחוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6), תשנ"ט-1988, שלא חל באותה פרשה (שם, בעמ' 517 בין האותיות ה-ו), שכן הפרסומים היו בשנים 1994 ו-1995 (שם, בעמ' 515 בין האותיות ה-ו), אך בית המשפט הזכיר את טענת המערערים, שעל רקע הוראת חוק זו של סעיף 7א, הסכום שנפסק בבית משפט השלום אינו מופרז (בית המשפט מציין כי סכום התביעה המשוערך למועד פסק הדין של בית משפט השלום עמד על כ-150,000 ₪ - עמ' 517, מול האות ו).
במקרה שבפניי, הפרסום גרם לנזק, הן במישור האישי והן במישור הציבורי.
הפרסום בתיק שבפנינו הציג את המערערים כעורך דין וכאנשים פרטיים באופן שלילי, כאשר הנזק הינו הן בשמו הטוב של עורך הדין באשר הוא, והן במערערים עצמם.
כמו כן, יש בפרסום משום פגיעה בכבודו של אדם באשר הוא כזה, וכן פגיעה בשמו הטוב (לעניין הפגיעה בשם הטוב כחלק מהגנה על כבוד האדם, ראה את דברי הנשיא ברק בפרשת אמר, בעמ' 518, בין האותיות ד-ה).
בנוסף, הפרסום באופן ברור היה מכוון כלפי עבודתם של המערערים ופרנסתם. המדובר, איפוא, אף בפגיעה בעיסוקם של המערערים וזכותם להתפרנס בכבוד.
כב' השופטת איילה פרוקצ'יה, נזקקה אף היא לדיון רחב ומעמיק בסוגיית גובה הפיצוי בגין פגיעה בלשון הרע (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (2008). תחת הכותרת "מטרת הפיצויים בתביעות בגין פרסום לשון הרע: אמות מידה כלליות" (שם, פיסקה 51 ואילך), היא מנתחת את התכליות הכלליות של פיצוי על פגיעת לשון הרע, כאשר היא מונה אותם כדלקמן: המטרה התרופתית – השבת המצב לקדמותו ( שם, פיסקה 52); המטרה העונשית – הפיצוי הנזיקי כסנקציה כלפי המעוול ( שם, פיסקה 53; והמטרה החינוכית ההרתעתית כאשר הפיצוי הנזיקי מתייחס לכלל הציבור (שם, פיסקה 54). לאור זאת היא פוסקת כדלקמן (שם, פיסקה 55):
"מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שירותי ייעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169 (1981), בעמ' 174; ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פ"ד נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן (לשון הסעיף, וראו גם ע "א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977), בעמ' 322); היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225 (1973), בעמ' 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פ"ד מו(3) 827 (1992), 835) ".
ראוי לציין, כי באותה פרשה הפחית בית המשפט העליון את הפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי (עמיתי, כב' השופט, כתוארו אז, צבי סגל), מסך של 900,000 ₪ לסך של 500,000 ₪, בערכים של יום פסק הדין בבית המשפט המחוזי (21.12.03).
על כל פנים, גם על פי אמות המידה של בית המשפט העליון, שהובאו בשני פסקי הדין הללו, וגם על פי התוצאה הכספית שבהם, היישום למקרה שלפנינו מביא למסקנה הבאה: הנזק שנגרם למערערים הינו רחב, ופגע הן בשמם הטוב והן במקצועם כעורכי דין, כאשר ההפרה של חוק לשון הרע, מצד המשיב, הייתה בכוונה לפגוע במערערים, ועד עתה לא התנצל המשיב בשום דרך, ובוודאי לא באותה הדרך בה פרסם את הפרסום המפר. אמות המידה שפורטו בפסיקה האמורה מציבות אותנו, ללא כל פקפוק, ברף העליון של הפיצוי הכפול של 100,000 ₪, כאמור בסעיף 7א(ג) לחוק.

יא.3 מהו סכום הפיצוי שיש לקבוע?
לכאורה, לאור המסקנה של תת הפרק הקודם, התוצאה צריכה להיות כי הפיצוי המגיע לתובעים (המערערים) הוא כפל הסכום הנקוב בחוק, כאמור בסעיף 7א(ג), כשהוא מוצמד למדד, כאמור בסעיף 7א(ה) לחוק, דהיינו: 126,776 ₪ (ראה האמור בפיסקה 135 לעיל).
ברם, כפי שהוסבר לעיל, כתב התביעה נוקב סך 100,000 ₪ בלבד, נכון ליום הגשתה (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום זה ואילך).
על פי הכללים המקובלים בסדרי הדין האזרחיים, לא ניתן לפסוק לתובע סכום העולה על מה שתבע (דוקטרינת Ultra Petite), ששורשיה בפסיקה האנגלית ויושמה במשפט הישראלי, מזה דורות, ראה, למשל, ע"א 57/62 צבי שומסקי נ' אברהם וישראל רוזיצקי , פ"ד טז 1439, בעמ' 1440, מול האות ו, מפי השופט, כתוארו אז, משה זילברג, שלדבריו הסכימו השופטים, כתוארם אז, משה לנדוי וחיים כהן.
לפיכך, היענות למלוא תביעת התובעים, לא תניב את התוצאות הקבועות בסעיף 7א(ה) לחוק, אלא רק את התוצאה הנומינאלית של סעיף 7א(ג) לחוק, וסכום הפיצוי שעל המשיב יהיה לשלם למערערים יהיה 100,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, הוא יום 14.6.09.

יב. התנצלות
יב.1 מבוא
היש השפעה על התנצלות, לעניין גובה הפיצוי לאור הנאמר לעיל ?
האם לאור חשיבותה הרבה של ההתנצלות , במסגרת עוולת לשון הרע, יש מקום להורות על התנצלות המשיב ודרך פרסומה?
במהלך הדיון בפניי, הצעתי לצדדים הצעת פשרה מסוימת. הצדדים בחרו שלא לקבל הצעת פשרה זו (ראה: פרוטוקול דיון, מיום, 22.4.13). לא אחזור על הדברים, שכן די באי הסכמה של צד אחד כדי שלא אביאה בחשבון.
הדיון בפרק זה יתחלק לשניים: השפעת סעיפי החוק המתייחסים להתנצלות על סכום הפיצויים; האם ניתן להטיל חובת התנצלות על פי המשפט הישראלי והמשפט העברי?

יב.2. ה שפעת ההתנצלות על גובה הפיצוי
במסגרת סעיף 9 לחוק, שכותרתו "צווים נוספים", קבע המחוקק, בסעיף 9(א), כדלקמן:
"נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות –
(1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם...;
(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית המשפט".
בנוסף לאמור בסעיף 9 לחוק (שצוטט בפיסקה הקודמת), קבע המחוקק בחוק איסור לשון הרע, הוראה נוספת – סעיף 19 לחוק - העוסק ת ב הקלות הניתנות לאדם שעבר על איסור לשון הרע , אשר בית המשפט רשאי להתחשב בהן, הן בגזר הדין (כאשר מדובר בנאשם שביצע הוצאת לשון הרע פלילית), והן בנתבע שביצע עוולה (אז ניתן להתחשב בכך לצורך הפחתת הפיצויים).
לענייננו, רלבנטית החלופה האחרונה באותו סעיף, הקובעת, בין היתר, כי בית המשפט רשאי להתחשב לטובת הנתבע, אם הנתבע התנצל בשל הפרסום, תיקן א ו הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, או התיקון, או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים (סעיף 19(4) לחוק) .
בנתונים שבתיק שבפניי, וכנראה לאור הצלחתו של המשיב בדיון בבית משפט קמא, עד עתה, לא פרסם המשיב התנצלות כזו או אחרת.
על כן, לא יוכל המשיב לי הנות מ"ההקלות" שמקנה סעיף 19 לחוק, וזאת מבלי לגרוע מחובת ההתנצלות, כפי שיפורט להלן.
לאור מסקנתי בתת הפרק הבא, וכן בפרק הסיכום, אם אכן תפורסם ההתנצלות ב דרך שאורה, אפחית את הפיצוי שקבעתי לעיל, הכול כפי שיפורט בחלק האופרטיבי של סיום פסק הדין.

יב.3 האם ניתן לחייב התנצלות?
בכתב תביעתם, הסעד היחיד אותו ביקשו התובעים הוא סעד כספי של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (סעיף 18 לכתב התביעה). גם טופס פתיחת ההליך מציין כי הסעד היחידי המבוקש הוא הסעד הכספי האמור.
ממילא, לכאורה, אם התובעים לא ביקשו כל סעד אחר, פרט לסעד הכספי, כיצד בית משפט זה ייתן צו עשה, לפיו יחויב המשיב לפרסם התנצלות על דבריו במכתב ?!
וכאן עולה השאלה: האם בית המשפט רשאי, כחלק מסמכותו הכללית, לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (" כל בית משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו"), להורות על התנצלות, שכן בלשון הרע עסקינן, וסעיף 9(א) לחוק מסמיך את בית המשפט להורות על פרסום הכחשה (ראה: פיסקה 166 לעיל שבה צוטט הסעיף), או שמא עניין זה אינו בסמכותו של בית המשפט, לא מעיקרה, ולא כל שכן כאשר סעד זה לא התבקש באופן מפורש בכתב התביעה?
קו אחד בפסיקה קובע, כי המחוקק נתן לבית המשפט אפשרות למתן צו עשה, לפיו יפורסם תיקון או הכחשה של פרסום לשון הרע, כאמור בסעיף 9( א)(2), אך לא קיימת בהוראת החוק כל אפשרות למתן צו עשה של התנצלות ( החלטת הרשמת, כתוארה אז, השופטת אסתר נחליאלי חייט, בת"א (ת"א) 10-02-XX043 אפרם יהושע נ' חיים ויספיש (2010)).
מאידך גיסא, בבית המשפט העליון ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת דליה דורנר, שבה נדחתה בר"ע, הן לגופה והן לעניין עיכוב ביצוע, כאשר נשוא הדיון היה שאלת ההתנצלות, שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט השלום בנתניה. באותה פרשה , בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא, כב' השופט יוסף גרוס), בבקשת רשות הערעור על החלטה זו של בית משפט הש לום, אמר את הדברים הבאים: " לאחר שקילת כל הנסיבות, המסקנה היא כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע התנצלות. סעד מעין זה רשאי בית המשפט לתיתו בתיקים מסוג זה, אפילו לא התבקש. כמו כן, אין מדובר במצב בלתי הפיך. מאזן האינטרסים אינו מעכב ביצוע". כב' השופטת דורנר , בבר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון, דחתה את הבר"ע , וקבעה כי מאחר ועניין זה נבדק פעמיים על ידי שתי ערכאות, שהחליטו שאין מקום לצו עיכוב ביצו ע, לא ראתה לנכון להתערב בהחלטתן. מכאן, שבית המשפט העליון אישר , הן את הסמכות להורות על התנצלות, אפילו בלי שצד ביקש, והן את עוצמתה של ההתנצלות וחשיבותה , באופן כה החלטי, שאפילו לא ניתן צו עיכוב ביצוע, בעניין פרסום ההתנצלות (רע"א 2783/01 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' עו"ד שמואל אריאלי (2001).
לא רק מטעם כיבוד ערכאות, מן הראוי ללכת בדרך שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, אלא גם לגוף העניין, יש חשיבות רבה להתנצלות ולעצם פרסום הכחשת לשון הרע, הן לאור המטרות של דיני לשון הרע, והן לאור עקרונות המשפט העברי, אשר יוצגו ויפורטו להלן , בפרק הבא..

יג. המשפט העברי
יג.1. מבוא
איסור לשון הרע, מקורו בפסוק בספר ויקרא, פרק יט, פסוק טז: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה' ".
חז"ל המתייחסים לדיני המצורע, דורשים על הפסוק (ספר ויקרא, פרק יד, פסוק ב) "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", בשם ריש לקיש (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף טו, עמ' ב) : " זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".
הלכה למעשה, נפסק ברמב"ם, כי איסור לשון הרע הוא חמור מאד. נושא זה מוזכר בכמה מקומות , בספרו של הנשר הגדול.
כך פסק הרמב"ם, בהלכות דעות פרק ז, הלכות א- ב:
"א. המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר [ספר ויקרא, פרק יט, פסוק טז]: ' לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ' לֹא תַעֲמֹד עַל ד ַּם רֵעֶךָ. ואע"פ שאין לוקין על דבר זה - עון גדול הו א וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו [ספר ויקרא, שם]: 'לֹא תַעֲמֹד עַל ד ַּם רֵעֶךָ'. צא ולמד , מה אירע לדואג האדומי.
ב. אי זה ה וא רכיל ? זה ש הוא טוען דברים, והולך מזה לזה , ואומר : 'כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני '. אע"פ שהוא אומר אמת - הרי זה מחריב את העולם .
יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה , והוא לשון הרע , והוא , המספר בגנות חבירו , אע"פ שאומר אמת .
אבל האומר שקר - נקרא מוציא שם רע על חבירו.
אבל בעל לשון הרע, זה שיושב ואומר : 'כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו , וכך וכך שמעתי עליו ', ואמר דברים של גנאי - על זה אמר הכתוב [ספר תהלים, פרק יב, פסוק ד]: 'יַכְרֵת יה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת'.
במסגרת סיווג חומרת העבירות, רואה הרמב"ם את העובר על לשון הרע, כשווה ערך למי שעובר על שלושת העבירות החמורות ביותר בתורה, שעליהם נאמר, "יהרג ואל יעבור" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ב), וזאת , בהמשך דבריו בהלכות דעות, פרק ז, הלכה ג:
"אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם , הזה ואין לו חלק לעולם הבא : עבודת כוכבים , וגילוי עריות , ושפיכות דמים ; ולשון הרע - כנגד כולם .
ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר [ספר תהילים, פרק יב, פסוק ה]: ' אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ'.
ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת: הא ומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו; והמקבלו יותר מן האומרו ".
הרמב"ם, בהלכות תשובה, פרק ג, הלכה ו, כאשר מביא את רשימת "אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעתם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים ", מתחיל ברשימה ב "מינים, אפיקורסים , כופרים ", ולקראת סופה , מופיעים "בעלי לשון הרע" (וראה לעניין זה את פרושו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ, יד פשוטה, על ה רמב"ם, הלכות תשובה, שם, עמ' תתקה).
החומר במשפט העברי בענייני לשון הרע, רב הוא. אחד מחכמי ההלכה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הרב ישראל מאיר הכהן מראדי ן (1838-1933), הקדיש לעניין זה חיבור שלם "חפץ חיים", המבוסס על הפסוקים [ ספר תהילים, פרק לד, פסוקים יג-יד]: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". קטעים מספר זה מוזכרים ומצוטטים בפסיקת בתי המשפט הישראלים, העוסקים בענייני לשון הרע, בכמות רבה מאד . דוגמא בולטת היא השופט אליקים רובינשטיין, אשר מזכיר ספר זה כמעט בכל פסק דין שבו דן בענייני לשון הרע (על פי אתר "נבו", מדובר ב-18 פסקי דין שפורסמו בבית המשפט העליון).
בספרות של החוקרים העוסקים במשפט העברי, בני דורנו, יש חומר לא מעט בענייני לשון הרע. אזכיר את מאמרו של פרופ' נחום רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני, כרך נא (תשכ"ב), עמ' קצז-רט, עמ' שכו-שמה (להלן – "רקובר, על לשון הרע").שופט בית משפט העליון, נעם סולברג, שעסק בתפקידו השיפוטי, מאז היותו בבית משפט השלום, בתיקי לשון הרע, פרסם מספר רשימות, על ענייני לשון הרע במשפט העברי, תוך השוואתם למשפט הישראלי ולשיטות משפט אחרות; ראה: "זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת", דף פרשת שבוע, פרשת בהעלותך, גיליון מס' 29 (תשס"א), בעריכת ד"ר אביעד הכהן וד"ר מיכאל ויגודה, משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי, ומכללת שערי משפט; "על לשון הרע, 'לשון טובה' ופיצויים - הכסף לא יענה את הכול", דף פרשת שבוע, פרשת תזריע מצורע, גיליון מס' 70 (תשס"ב), בעריכת ד"ר אביעד הכהן וד"ר מיכאל ויגודה, משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי, ומכללת שערי משפט (להלן – "פיצויים"); "לשון הרע על ציבור", דף פרשת שבוע, פרשת בשלח, גיליון מס' 155 (תשס"ד), בעריכת ד"ר אביעד הכהן וד"ר מיכאל ויגודה, משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי, ומכללת שערי משפט. וכן ראה את רשימתו של שופט בית משפט העליון, אליקים רובינשטיין, "על המאבק הנמשך לכבודו של הזולת ולשמו הטוב – 'דיבתם רעה' ", דף פרשת שבוע, פרשת וישב, גיליון מס' 6 (תשס"א), בעריכת ד"ר אביעד הכהן וד"ר מיכאל ויגודה, משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי, ומכללת שערי משפט.

יג.2. חוק איסור לשון הרע – מקורותי ו במשפט העברי
פרופ' מנחם אלון, במסגרת פרק 42, שכותרתו "המשפט העברי במערכת המשפטית הכללית", בספרו, המשפט העברי – תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מהדורה שלישית, ירושלים, תשמ"ח), בעמוד 1378, מתייחס לחוק לשון הרע, כדוגמא לקליטה, בתחום המשפט הפלילי, " שבו שימשו עקרונות המשפט העברי כמקור למגמה הכללית של החוק, אך פרטי הוראות החוק מעוגנים במציאות החברתית של היום". פרופ' אלון מוסיף כי כאשר פורסמה הצעת החוק הראשונה (הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ב-1962, הצעות חוק, 504, עמ' 141, "המונח לשון הרע הרי הוא מונח עברי מקורי, ובדברי ההסבר הנלווים להצעת החוק, אנו קוראים גם על תוכנו של איסור זה בהלכה העברית, על היקפו ועל הסנקציות האזרחיות והפליליות המצויות בו" (אלון, שם, בעמ' 1378).
בהמשך דבריו, מצטט פרופ' אלון (שם, בעמ' 1379), את דברי ההסבר להצעת החוק האמורה (הצעות חוק, שם, בעמ' 145):
"סוגית לשון הרע , פרטי דיניה ואיסוריה - שרשים קדומים לה במסורת המשפט העברי. בספר ויקרא (י״ט, ט״ז) נאמרת האזהרה: 'לא תלך רכיל בעמך׳, וחכמי המשפט העברי לתקופותיו השונות ראו כלשון הרע 'עוון גדול וגורם להרוג נפשות רבות מישראל׳ (רמב״ם הלכות דעות , פרק ז׳ הלכה א׳ [הנוסח המלא צוטט לעיל בפיסקה 181] ).
בהמשך, ממשיך ומצטט פרופ' אלון (שם, בעמ' 1379), את הסיפא של דברי ההסבר להצעת החוק האמורה (הצעות חוק, שם, בעמ' 147; ההדגשה הוספה):
"כמה מן העקרונות והחידושים שבהצעה נידונו בהרחבה בספרות ענפה של המשפט העברי וסמוך לדורנו זה דן אחד מגדולי ההלכה העבדים בכל פרטי דינים אלה בחיבורו 'חפץ חיים', אשר קראו כך על שם האמור בתהילים לד׳, יג׳ - יד׳: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצר לשונך מ רע ושפתיך מדבר מרמה'. מתוך סקירת מקורות אלה אנו למדים כי, בהתאם לאמור בחוק המוצע , כלולים בעבירת לשון הרע הן דברים המובעים בכתב והן שבעל פה, בין שנאמרו על היחיד ובין על הרבים, בין על החי ובין על המת; על עברייני לשון הרע הוטלו על ידי בתי הדין העבריים בתקופות ובפזורות שונות עונשים פליליים וחובת תשלום פיצויים לנפגע, ואף נהגו לחייב את מספר לשון הרע בפרסום התנצלות על המעשה אשר עשה".
פרופ' אלון מספר כי הצעת חוק זו זכתה לתגובה ציבורית חריפה, ובשל כך חזרה ופרסמה הממשלה נוסח של הצעת חוק (הצעת חוק לשון הרע, תשכ"ג-1963, הצעות חוק 564, עמ' 286).
כאשר הצעה זו הונחה על שולחן הכנסת, הסביר שר המשפטים, ד"ר דב יוסף את הדברים הבאים (דברי הכנסת, כרך 37 (תשכ"ג-ׂׂׂ1962ׂ)ׂ, עמ' 2401-2402; מובא אצל אלון, שם, בעמ' 1379-1380; וראה את הציטוטים של דברי שר המשפטים וחברי הכנסת השונים, בעניין זה, בספרו של פרופ' נחום רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהו דיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל, כרך ראשון (ירושלים, תשמ"ט-1988, עמ' 631-646; ההדגשות הוספו, גם לצורך הדיון האמור לעיל בפיסקה 115):
"גם החוק העברי הקדום לא סבל הפצת לשון הרע. בספר ויקרא, פרק יט, באים בזה אחר זה, ציווים אלה: 'לא תלך רכיל בעמך' (בפסוק טז); 'הוכח תוכיח את עמיתך' (פסוק יז). הראשון משני ציוויים אלה נעשה במשפט העברי יסוד האיסור של הוצאת לשון הרע, והשני – יסוד החופש של ביקורת ציבורית. אין צורך בבית זה להרבות את הדיבור על כך, שביקורת חריפה וידועה ומותרת בישראל מראשית תולדות האומה. האיסור של פרסום לשון הרע לא מנע ביקורת חופשית, כי חופש הביקורת אינו מצריך חופש השמצה. על העקרונות אין חולקין; מחלוקת, במידה שישנה, קיימת רק לגבי איזון שני העקרונות, לגבי התוואת הגבול ביניהם. בהצעת חוק לשון הרע, שיש לי הכבוד להגיש עתה בשם הממשלה, עשינו ניסיון למצוא גבולות צודקים".
לעניין האיזון האמור, כאשר העיר עורך עיתון מפורסם, ח"כ אורי אבנרי: "מה היה קורה לנביאי ישראל לו היה חוק כזה בשעתו? את כולם היו שמים בכלא", השיב לו ח"כ יצחק רפאל בשם ועדת החוקה חוק ומשפט: "אתה מנסה להיות דוברם. אני רוצה להגיד לך, שאם אתה תדע בנאומיך ובמאמריך לשמור על איזון דעות ועל תוקף מוסרי פנימי, כפי שעשו קטני התלמידים של אותם הגדולים, לא היה כלל צורך בחוקים כאלה במדינה הזאת" ( דברי הכנסת, קריאה שניה של החוק, כרך 48, עמ' 219; מובא אצל רקובר, שם, בעמ' 643 ; בחלקו האחרון של הציטוט מדברי ח"כ רפאל, הוא מציע לח"כ אבנרי לקרוא את מחקרו של אחד מעובדי משרד המשפטים, נחום רקובר, על לשון הרע, שפורסם בירחון סיני – שח"כ רפאל היה עורכו, ואשר אוזכר לעיל, בפיסקה 185).
חברי כנסת שונים הזכירו מקורות רבים מן המסורות היהודית והמשפט העברי לעניין לשון הרע (החפץ לעיין, ימצא את הפרטים בספרו הנ"ל של פרופ' רקובר). הרוב המכריע של חברי הכנסת, ראה מעלה רבה ביישום, מקורות תרבותיים אלה, בספר החוקים של המדינה, שהייתה באמצע העשור השני לקיומה. ראוי להזכיר את דברי ח"כ מנחם פרוש מאגודת ישראל, אשר הזכיר את מקורות ההלכה שהובאו על ידי שר המשפטים, והוסיף את הדברים הבאים: "ואם ביקשתי רשות הדיבור בנושא זה, הרי בעיקר להעיר כמה הערות לשיטתם של מציעי החוק. לגבי יהודי מאמין, קיימים ומקובלים ההלכות והחוקים בתורה ובספרי חכמינו ומיוחדים לכך ספריו הנודעים של בעל החפץ חיים... עברתי על פרטי החוק, הקשבתי למתווכחים הנכבדים. גם השוללים וגם המחייבים לא העשירו אותנו ולא חידשו יותר ממה שיהודי נאמן לתורה יכול לשאוב ממעיינות הנצח שלנו, באבני יסוד של מוסר ומידות שבהם מתייחד עם ישראל" (דברי הכנסת, קריאה ראשונה, כרך 37, עמ' 2581 -2582; רקובר, שם, בעמ' 636) .
אין כאן המקום לגלוש לוויכוח העקרוני של יישום המשפט העברי במשפט מדינת ישראל, והאם די בכך שהמקורות יישארו ספונים במסגרת ההלכה היהודית (כפי שניתן להסיק מדברי הח"כ פרוש), או שמא, ראוי – לפחות מבחינה תרבותית, וכראש גשר בין העבר היהודי לבין ההווה הישראלי, להכניס בחוקי מדינת ישראל, יין ישן בקנקן חדש.
ראוי לציין, כי בשלב מאוחר יותר, שונה שמו של החוק ומעתה הוא קרוי "חוק איסור לשון הרע" (ראה הדיון בהצעת החוק ובשינוי אצל אלון, שם, עמ' 1380, ליד הערות 101-102). גם שינוי זה, ניתן לזקוף להשראת המשפט העברי.

יג.3. לשון הרע בעידן חוקי היסוד, במדינה יהודית ודמוקרטית
עם חקיקת חוקי היסוד, מצאנו התייחסות רחבה יותר לענייני לשון הרע.
פרופ' חיים ה. כהן, מי ששימש כממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, במאמר מפורט, הנושא את השם "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", הפרקליט – ספר היובל (תשנ"ד), עמ' 9, מזכיר כי המונח "כבוד האדם" מופיע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלוש פעמים: בסעיף 1 (המטרה להגן על כבודו של אדם); בסעיף 2 (איסור הפגיעה בכבודו של אדם); ובסעיף 4 (זכותו של אדם להגנה על כבודו) – שם, בעמ' 31 ואילך, תוך שהוא מבדיל במשמעות השונה של המונח "כבוד" ( שם, בעמ' 132).
לאחר ניתוח מונחי הכבוד הללו וההתייחסות לכל בני האדם, מכל מין וסוג שהוא כדי להגן על כבודם, כותב חיים כהן את הדברים הבאים: "בסולם ערכי היהדות הדתית, נדחה כבוד האדם מפני כבוד האלוקים; אבל בכפוף לו, ואף בסמוך לו, תופס לו כבוד האדם – הקרוי בדרך כלל 'כבוד הבריות' – מקום כבוד משלו. לא זו בלבד שכבוד האדם זוכה לגושפנקא אלוקית, אלא הוא מתבקש כמסקנה הכרחית מסיפור הבריאה שאדם נברא 'בצלם' או 'בדמות' אלוקים. ממרתו של רבי עקיבא, 'חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה לו שנברא בצלם' , תוארה כ'בניין אב בתפיסת חז"ל למערכת מעלות של אדם': כב' הבריאות הוא המסקנה מהחיבה האלוקית של האדם" (כהן, שם, בעמ' 34-35; באותם מקומות יש אזכורים של מקורות רבים של חז"ל, וגם של מחברים בני דורנו, וביניהם מאמרו של חיים כהן עצמו על כבוד האדם שפורסם באנגלית בשנת 1983 ומאמרו מקיף של פרופ' יעקב בלידשטיין, " 'גדול כבוד הבריות' – עיונים בגלגולה של הלכה", שנתון המשפט העברי, כרך ט-י (תשמ"ט, עמ' 127).
בד בבד עם כיבוד כל בני אדם והתייחסות שווה אליהם, שכן כולם נבראו בצלם, מדגיש המחבר חיים כהן את הדברים הבאים: "ואולם אין ההלכה מתעלמת מן העובדה שכשם שבני אדם שונים זה מזה בפרצופיהם, בדעותיהם, במעשיהם ובכישרונותיהם, כך שונים הם זה מזה בכבודם. כבודו של רב ותלמיד חכם אינו דומה לכבודו של בור ועם הארץ; כבוד נשיא או דיין אינו דומה לכבודו של אזרח מן השורה; ואף כבודו של עשיר וגביר, אינו דומה לכבודו של עני ואביון. לכן מוצאים אנו כמה דירוגים של זכויות 'לפי כבודו'; והבולט בדירוגים אלה הוא דירוג בני הבושת אשר נפגע זכאי להם, 'הכל לפי המבייש והמתבייש'. לכאורה, יש בדירוגים שכאלה משום צדק, שהרי פגיעה באדם חשוב ומכובד חמורה היא בנזקה ובקלונה מן הפגיעה באדם בלתי מוכר; ועשיר הפוגע בחברו יכול לעמוד בדמי בושת גבוהים יותר מן העני שאין ידו משגת לשלם. הפלייה זו, צודקת ככל שתהיה לא התקבלה על דעת רבי עקיבא; הוא אומר: 'אפילו עניים בישראל רואים אותו כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב', ובושתם אינה נופלת מבושת הגבירים בעם. 'בני אברהם יצחק ויעקב' הם אותם 'הבריות הקרובים לליבנו, ושאיתם יש לנו סיג ושיח; אך כבוד הבריות אינו מוגבל אליהם, אלא הוא מנת חלקו של כל אדם" (שם, עמ' 36-37; לנוחיות הקורא, לא הבאתי את מראה המקום של כל אותם המקורות המוזכרים בין גרשיים; החפץ לעיין – ימצאם בהערות השוליים של המאמר ). אעיר, כי השופט – כתוארו אז – מנחם אלון, מזכיר את דברי ר' עקיבא, שצוטטו לעיל, כדי לבסס את דעתו כי אמות המידה לפיצויי נזיקין צריכים להיות כאלה : "שיעור דמי נזק הבושת אחד הוא לכולם"; ראה: ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, בעמ' 815, בין האותיות ב-ג (1982).
בהקשר חברתי תרבותי ויהודי זה, ועל רקע המצוטט לעיל, כותב חיים כהן את הדברים הבאים, הקרובים לסוגייתנו (שם, בעמ' 37; גם כאן לא הבאתי את שפע המקורות המוזכרים בהערות השוליים):
"בעיני חכמים קדמונים לא הייתה פגיעה מאוסה ומגונה בכבוד-האדם מאשר לשון-הרע עליו ועלבונו בפיו. בין 'הכתרים' שעל ראשו של אדם – הם כבודו –תופס 'כתר שם טוב' מקום בראש: הוא עלה אף על כתר תורה וכתב כהונה וכתר מלכות. אין צורך לפרט פה דיני לשון -הרע: להכרת 'הערך' שייחסו חכמים לשמירה על שמו הטוב של האדם, דיינו במימרות (אגדתיות) כמו אלה: 'כל המספר לשון הרב, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור בעולם': 'המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר'; 'כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות עד לשמיים'; 'כל המספר לשון הרע, ראון לסקלו באבן'; ועוון לשון הרע גדול אפילו משפיכות דמים. ואשר להעלבות, הרי 'המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא', וגם אותו רואים כאילו הוא שופך דמים. אולי יש בהשוואת לשון-הרע לשפיכות-דמים כדי ללמדנו שאם המת מת ואינו סובל עוד, הרי החי – מי שנוטל כבודו, עלול להפוך חייו לגיהנום: לא רק שהחיים הם כבודו של אדם, אלא בלעדי כבודו אין חייו חיים. ואם תמצי לומר שיש פה הגזמה רבה ופער בולט בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין חזונות מוסריים אידיאליים, אף אני אשיב, שזאת סגולת הערכים להבדילם מן הנורמות; משל לסולם מוצב ארצה, שכל שלביו התחתונים עמוסים נורמ ות היום-יום; אבל ראשו מגיע השמיימה, ואנחנו – שאין אנו מלאכים – אין אנו מסוגלים להתרומם כולי האי. מה שלכאורה נראה כהגזמה בוטה, אינו, לאמתו של דבר, אלא הדגשה ציורית של רוממות ערך העל."
אם נרד מן המישור החוקתי של שמירת הכבוד, במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, נראה כיצד התבונן חיים כהן – על רקע מקורות היהדות העוסקים בכבוד האדם, ובהקפדה על אי הפגיעה בבריות בדרך של העלבתם (שהובאו בפסקאות דלעיל) – בדיני לשון הרע הפוזיטיביים ( שם, בעמ' 39-40):
מבין הפגיעות בכבוד-האדם שזכו לאיסורים מפורשים בחוק, תופסת הוצאת-שם-רע מקום בראש. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ח-1965, אינו מזכיר 'כבוד האדם' במפורש: הוא מדבר בו על דרך השלילה, על-ידי תיאור הפגיעות בו – והן עשיית אדם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג (סעיף 1). החוק מונה שם עוד ביזויים מיוחדים או ע ילות ביזוי מיוחדות – אך כל אלה נכללים בלאו הכי בהשנאה ובביזוי ובלעג, האמורים ברי שא. לעניין חוק זה, כבודו של אדם הוא שמו הטוב: הפוגע בו ייענש או יתחייב בפיצויים; ואין דרכי הגנה פתוחות לפניו אלא אלה שנקבעו לשם שמירת אינטרסים מכריעים של הציבור ודובריו ושופריו ".
ראוי לציין כי הזיקה בין חוק יישום לשון הרע, אף שנחקק בשנת 1985, לבין חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שנחקק 27 שנים לאחר מכן, בשנת 1992, מצויה בפסיקה. עמד על כך השופט – כתוארו אז – ד"ר מישאל חשין, בפסק דינו המקיף בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס, פ"ד נב(3)1, בעמ' 74 ואילך (1998).
רעיון זה גם בא לידי ביטוי בדברי הנשיא ברק, בפרשת אמר, במסגרת הפרק שכותרתו "איסור לשון הרע כאיזון בין זכויות חוקתיות מתנגשות". בתחילת הפרק הוא אומר כי "הדינים בדבר איסור לשון הרע, מהווים איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות בכל משטר דמוקרטי: הזכות לשם הטוב ולפרטיות מזה, והזכות לחופש הביטוי מזה. אין לקיים חברה שוחרת חרות בלא הגנה על שמו הטוב של כל אחד מבני החברה" ( שם, בתחילת פסקה 8, בעמ' 518, בין האותיות א-ב). ולאחר שמצטט הוא פסיקה קודמת, הוא אומר (עמ' 518, בין האותיות ד-ה): "אכן, משטר דמוקרטי המגן על החרות של כל אחד מיחידיו, רשאי וצריך להגן לא רק על גופו של הפרט, אלא גם על נפשו ושמו הטוב. בישראל נגזרת ההגנה על השם הטוב גם מהגנה על כבוד האדם". מראי המקום התומכים בגישה זו הם פסק הדין בפרשת קראוס, שהוזכר בפיסקה הקודמת, ומאמרו הנ"ל של חיים כהן, שאליו התייחסתי, בהרחבה, בפיסקאות 196-200.
למדרג החוקתי והחוקי, יש גם משמעות משפטית פוזיטיבית. אם אכן כבוד האדם כולל את דיני לשון הרע, ועל פי סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, מטרת חוק היסוד האמור היא "כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", כי אז, הפנייה למקורות המשפט העברי, הופכת להיות חובה במסגרת הצורך לשמור על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
על פי קו חשיבה זה , נזקקתי לדיון במקורות המשפט העברי, כאשר עמדה לדיון שאלה חוקתית אחרת, שהוגדרה על ידי כך: " כיצד לפסוק, כאשר מתנגשות זו מול זו, שתי זכויות, אשר שני הצדדים רואים בהם זכויות יסוד, חוקתיות: האחת – זכותם של ילדים קטנים לקבל מזונותיהם, מאביהם – מולידם ; השנייה – זכותו של האב לצאת מן הארץ ולעבוד בארצות-הברית, שם עבד וגר ויש לו 'גרין קארד', המאפשר לו לעבוד בארץ זו". (פסקה 1 לפסק דיני בבר"ע 3284/07) מירב פלמן נ' ארז פלמן (2008). הניתוח היוריספודנטי פרשני של עצם הפניה למשפט העברי במסגרת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בתוך הניתוח של "המשוואה החוקתית" הנ"ל, מפורט באותו פסק דין, החל מפיסקה 64 ואילך. אין כאן המקום להאריך, כמובן, אך די בהפניית הקורא לאותה גישה פרשנית, אשר, לטעמי, ראוי לאמצה גם בעניין פרשנותו וישומו של חוק איסור לשון הרע, ובמיוחד לעניין ההתנצלות, שהיא ערך יהודי חשוב, כפי שיפורט בתת הפרק הבא.

יג.4. התנצלות במשפט העברי
ההלכה היהודית, ככל שמדובר בנזק שאדם גורם לחברו, אינה "מסתפקת" רק בפיצוי הנפגע רמה הכלכלית, אלא יש לה "דרישות" נוספות.
כך כותב הרמב"ם, בהלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ט:
"אינו דומה מזיק חבריו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חברו כיוון ששילם מה שהוא חייב לשלם – נתכפר לו. אבל, חובל בחברו, אף על פי שנתן לו חמישה דברים – אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות – אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".
וברוח דומה, כתב הרמב"ם, בהלכות תשובה, פרק ב, הלכה ט (ההדגשה הוספה) :
"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרים אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון: מי שאכל דבר אסור, או בעל בעילה אסורה, וכיוצא בהן. אבל, עבירות שבין אדם לחברו, כגון: חובל חברו, או המקלל את חברו, או גוזל וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו.
אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו – צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו.
ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים – צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו ".
הרב נחום אליעזר רבינוביץ, בפרשנותו על הלכות חובל ומזיק, מתייחס לשני המונחים המופיעים ברמב"ם ("נתכפר לו"... "אין מתכפר לו"... "אין מתכפר ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו"), וכותב את הדברים הבאים: (יד פשוטה, על הלכות חובל ומזיק, שם, בעמ' קלא):
"דייק רבינו בלשונו: ישנם שני מושגים: כפרה ומחילה. הרואה יראה שכפרה היא כלפי שמים, והיא מותנית בכך שהחוטא יעשה כל מה שהתורה הטילה עליו, כגון: יקריב קרבנו, ייענש כדין, במיתה או במלקות ובתשלומין, יעשה תשובה ויתוודה, יעבור יום כיפור, ויוקרב שעיר המשתלח וכו'. מאלה ישנם מעשים האמורים לתקן את מה שקלקל החוטא, אבל ישנם עוונות שלא ניתן לתקן לגמרי. התורה חסה על האדם ויש שהבטיחה כפרה אפילו על דברים שלא תיקנם, כגון: תשובה ויום הכיפורים מכפרים. שונה היא מחילה, שבכוחה לוותר לו לחוטא גם אם לא תיקן. אלא שבכך שונות עבירות בין אדם למקום מעבירות שבין אדם לחבירו. עבירות שבין אדם לחבירו ישנן כאלה שלא ניתן לתקנן לגמרי, שהרי לא ניתן להחזיר את הצער ואת הכאב שגרם לחבירו, גם אם משלם לו צער וריפוי ובושת. מאידך, הזיק את ממונו בשוגג, חייב לשלם , ואם שילם – מיד נתכפר לו, שהרי החזיר את המצב לקדמותו. אבל גזל או חבל בחבירו, לא ניתן להשלים כל מה שגרם לו מן הצער והדאגה, והוא זקוק למחילת חברו. לפיכך, מן השמיים אין לו כפרה כל זמן שלא ביקש מן הנחבל או הנגזל שימחל לו. ממילא, אין כאן לא כפרה ולא מחילה כל עוד שלא ירצה את חבירו ".
ובהלכות תשובה, מביא הרב רבינוביץ את המקור לדין זה במשנה, מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה ז ["אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: 'ואתה השב אשת האיש... ויתפלל בעדך'" (ספר בראשית, פרק כ, פסוק ז)], ולאחר מכן אומר את הדברים הבאים, יד פשוטה, שם , בעמ' תתפח): "לכאורה, מוכח שהדין שצריך לבקש מחילה אמור גם בחובל גם במזיק... גם הראייה מן הכתוב לגבי אלימלך, אינה מובנת, אם המדובר רק בחובל, כי שם הלא הייתה בקשת מחילה עבור הבושה והצער, ולא היתה שם חבלה, ובושה וצער אפשר שישנן גם במזיק ממונו. נמצא שמה שאמרו 'אין ימחל לו עד שיבקש ממנו', הוא בכל מעשה עוול שציער את חברו, כך נראה לעניות דעתי".
פרופ' רקובר, במאמרו הנ"ל, על לשון הרע (פסקה 185 לעיל), מביא מקורות אלה (סעיף 20 של המאמר). מייד לאחר מכן, הוא מוסיף וכותב, תחת הכותרת "דרך פרסום ההתנצלות" (סעיף 20.2 למאמר) , את הדברים הבאים: "אומנם בלשון הרע מתירה ההלכה לנפגע שלא למחול לפוגע. טעמו של דבר הוא, שייתכן שיש אדם ששמע את דברי הלשון הרע ולא שמע את בקשת הפיוס והחרטה ויחשוב שהדברים ששמע הם אמת. על כן יש לשאוף לכך, שההתנצלות תהא בדרך כזו שתגיע לידיעת כל אלה ששמעו את סיפור הלשון הרע. וכך פוגשים אנו בפסקי-דין המטילים על הפוגע להתנצל ולבקש מחילת הנפגע בבית הכנסת, בו רבים מצויים".
ובהמשך, בהתייחסו אל נוסח ההתנצלות (סעיף 20.3 למאמר) , מסביר פרופ' רקובר כי ראוי שנוסח התנצלות יאושר על ידי בית המשפט, כדי למנוע מצב שבו המתנצל, כלשונו, "ינצל את התנצלותו לבקשת סליחה, בדרך אותה תאר רבי שלמה לוריא, הרש"ל: 'ויש רשעים שמוסיפים מילות זרות במחילה על רמאות, כדי להוסיף חטא על פשע'. ועצתו של הרש"ל היא: 'על כל מחילה או פיוס על פי שליח הציבור מילה במילה, מפני הרמאים'".
פרופ' רקובר מסביר בפרק 21, שכותרתו "פרסום פסק דין", שגם לפי המחמיר בענייני לשון הרע, החפץ חיים, יש מקרים שבהם ניתן לפרסם את פסק הדין כמו שמופיע במקרא לגבי עונשם של המסית, בין סורר ומורה, זקן ממרא ועדים זוממים. ראוי לעניין זה להביא את לשון החפץ חיים: "זה תלוי לפי ראות עיני בית דין את האיש, אם תוכחתם תהיה מועלת לו על להבה, שלא יעשה עוד עבירה, דכמה פעמים, 'בדברים לא יוסר עבד'. וגם לפי העניין שעשה, אם ידעו בו רבים, שעל ידי זה נתחלל כב' ה' חס ושלום, אם לא יגדרו הפרצה על להבה, בוודאי מוטל על בית הדין לעשות כל מה שהם יכולים, כדי שרבים יראו ויקחו מוסר".
השופט סולברג, במאמרו "פיצויים" (הערה 185 לעיל), מביא תקדים הלכתי שבו התעוררה השאלה האם יש מקום לתת פיצוי כספי למי שהוציא שם רע ופגע בשליח ציבור, על אף שלכאורה מדובר ב"גרמא" (נזק עקיף) . הרב ישראל איסרלין, (וינה-ניישטאדט, 1460-1390), מכריע בשאלה זו, כדלקמן (תרומת הדשן, סימן שז ; הובא במאמר ליד הערה 17):
"מכל מקום, מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשל כך... ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזיקין – פטור... אמנם נראה דאף על גב דמדינא [=אף על פי שמן הדין] לא יתחייב שמעון... מכל מקום אם רצו הבית דין, וקנסו כדי לעשות גדר וסייג, ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע, הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי העניין.
השופט סולברג מציין כי בדרך דומה נפסק גם בשו"ת "אוהלי תם", שאף על פי שמן הדין פטור מוציא שם רע מלשלם את הנזק, "מכל מקום הדבר מסור לחכמים יודעי העתים לגדור פרצות, והרשות נתונה להם לקנוס ולענוש לפי ראות עיניהם" (מובא במאמר, שם , ליד הערה 18).
ברם, עיקר החידוש או המיוחד במאמר של השופט סולברג, הוא כי אין להתרכז דווקא בפיצוי הכספי, אלא בהתנצלות, וכך הוא כותב תחת הכותרת "פיצויים לתיקון הפגיעה בשם הטוב – האומנם?" (שם, בטקסט בין הערות 21-2 4):
"משפטי לשון הרע מתנהלים כמה שנים לאחר הפרסום הפוגע. לעתים כמעט נשכח מלב שהמטרה היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב. המניע הבסיסי, הראשוני, העיקרי, להגשת התביעה, הוא השבת השם הטוב. מלכתחילה - הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור התביעה מתהפכות היוצרות: הכסף הופך עיקר, והשבת השם הטוב נעשית טפלה. ניהול המשפט מעיק על התובע. הוא נושא בעלויות כספיות, ולעתים מזומנות הוא חווה פגיעה חוזרת ונשנית בשמו הטוב במהלך ההתדיינות ובפרסומים הנלווים לה. כעס אצור ועלבון צורב מלווים תדיר את התובעים במשפטי לשון הרע, עד שנראה שעיקר מִרצם כבר אינו ממוקד בהשבת כבודם האבוד, אלא בהענשת המפרסם, כביכול הכסף יענה את הכול. ולא היא. הפיצויים, כשהם לעצמם, מחטיאים את מטרתם העיקרית (השבת השם הטוב). התובע שבע-רוגז, נחזה להיות תאב-בצע. בסופו של דבר, הפיצויים ממתיקים את הגלולה המרה של הפגיעה בשם הטוב רק במידה מסוימת, אך על פי רוב, מעט מדי ומאוחר מדי.
אפשר גם אחרת: פרסום תיקון ו/או התנצלות סמוך לפרסום הפוגע במקום, במידה ובדרך שנתפרסמה לשון הרע, ללא סייג, בצירוף פיצוי כספי נומינלי, עשוי לעשות צדק הרבה יותר מפיצויי עתק לאחר כמה שנים בלוויית תיקון מהוסס שנזקו עולה לעתים על תועלתו, וכשרק המעגל הקרוב לנפגע זוכר את פרטי הפרסום הפוגע, וכל השאר זוכרים רק במעומעם 'מי נגד מי'. 'סעד ממוקד' זה מגשים ביתר שאת את שתי הזכויות המתנגשות גם יחד, ומועיל לנפגע, לפוגע ולציבור הרחב.
וראוי להסביר: הנפגע מבועת מן הפגיעה בשמו הטוב ובהול לתקן את המעוות, יותר משהוא חפץ בסכום כסף בשיעור גבוה, מסופק ועתידי. הפגיעה מתפשטת כאש בשדה קוצים, וככל שיקדם תיקונה, כך ייטב. חלוף הזמן, ההתדיינות המשפטית והעלויות הכרוכות בה, כמו גם המשך החשיפה הציבורית ומריטת העצבים בעצם ניהול המשפט, מגבירים בדרך כלל את עצמת הפגיעה.
הפוגע מונע מעצמו סכנה של חבות בפיצויי עתק בסופה של ההתדיינות המשפטית, וחוסך את עלויות עצם קיומה. בשלב מוקדם, לפני משפט, הוא יכול 'לקנות בזול' יחסי את הנפגע. ככל שמדובר בתקשורת הציבורית, הרי שחלים עליה עקרונות המשפט הציבורי. העיתונות הפרטית, גם היא נאמן הציבור. אלה גם אלה מחויבים להגינות, לאמינות, לאובייקטיביות, לפעולה מתוך שוויון בלא ניגוד עניינים ומתוך נאמנות לציבור. בהתחשב בדבר, לבטח תיאות התקשורת לרתום את עצמה למנגנון שיעדיף דיוק והקפדה ומימוש מיטבי של זכות הציבור לדעת, לדעת אמת. ממילא ייצאו נשכרים הציבור הרחב והיחיד כאחת. יש לצפות שה 'סעד הממוקד' המדובר יתרום להקפדה מלכתחילה, בשל המבוכה שבצורך לתקן או להסביר או להתנצל בדיעבד. בחלוף העתים, יגבר אמון הציבור בתקשורת, ומובטחת עליית קרנה".
ברם, השופט סולברג מתבסס בעניין זה גם על שיטת המשפט האמריקאי, בכותבו, (שם, בטסט ליד הערות 28-25):
"בארה"ב ננקטו בשנים האחרונות מספר יזמות חקיקה שתכליתן להביא לידי בירור מחוץ לכותלי בית המשפט וסעד מהיר כל אימת שהאדם טוען שנפגע מלשון הרע. מי שטוען טענה מעין זאת יפנה לאלתר, תוך פרק זמן קצוב, אל המפרסם וימציא לו חומר לביסוס טענותיו. הדברים עודם טריים, חומר הגלם זמין גם אצל המפרסם ואצל המקורות שהסתמך עליהם בעת הפרסום, ושיתוף פעולה בין הצדדים עשוי לסייע בביצוע בדיקה רצינית ואמינה, שבעקבותיה עשויה לבוא התנצלות מתאימה או תיקון הולם ואפקטיבי, ואז יוגבל סכום הפיצויים שייקבע בחוק לסכום נמוך באופן יחסי. אז יהא תמריץ למפרסם להכיר בטעותו, אם יתברר לו שטעה, להתנצל ולשלם פיצוי בסכום נמוך. ואף לנפגע יהא תמריץ להסכים להסתפק בתיקון לאלתר של הנזק האמתי, הפגיעה בשמו הטוב. אך אם לא יכיר המפרסם בטעותו, וייאלץ הנפגע לנקוט הליכים משפטיים, ואם יעלה בידי הנפגע להוכיח במשפט את אחריות מפרסם הלשון הרע, תהא התקרה הראשונית ל'רצפה', וסכום הפיצויים יוכל להרקיע לשחקים, כדי נזקו של הנפגע בתוספת עונשית, למען ירְאו ויירָאו.
דומני, כי מימוש הצעה מעין זו עשוי לשרת את הנוגעים בדבר במעגל הראשון, קרי, הנפגע ומפרסם הלשון הרע; כמו גם מי שמצוי במעגל השני, קרי, הקוראים, המאזינים והצופים. לטוב יהיה לחופש הביטוי ולשם הטוב של האדם גם יחד. והאמת תורה דרכה".
השופט נעם סולברג מסיים את מאמרו הנ"ל בחזרה למקורותינו היהודיים ולספרו בספר "חפץ חיים", שכבר הזכרנו לעיל:
"בינתיים, עד שנבוא לדבר בחידושי חקיקה שמעבר לים ובתיקוני חקיקה אצלנו, נזכור דברים פשוטים משכבר הימים, שהורה לנו ה'חפץ חיים':
'ואם עבר וסיפר לשון הרע על חבירו... אם חבירו נתגנה על ידי זה בעיני השומעים, ונסבב לו על ידי זה היזק בגופו או בממונו, או שהצר לו על ידי זה, הרי הוא ככל עוונות שבין אדם לחברו, שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה אין מכפר עד שירצה את חבירו. על כן צריך לבקש מחילה מחבירו על זה".
לכאורה ניתן להקשות ולשאול: כיצד ניתן ליישם כללים הלכתיים השייכים לחלק ה"מוסרי" של המשפט העברי במשפט הפוזיטיבי של מדינת ישראל?
לפני למעלה מעשור, התלבט כב' השופט פרופ' יצחק אנגלרד, בשאלה דומה, מה לעשות כאשר התקשרות בין צדדים לא הגיעה לכלל חוזה מושלם, ועל פי המשפט העברי, כאשר צדדים היו במשא ומתן שהם בגדר "נושא ונותן בדברים בלבד", קבעה ההלכה כי ניתן לקרוא לאותו אדם "מחוסר אמנה", או ניתן לנהוג כלפיו "בתרעומת", או שמא ניתן לקללו בקללת "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום ועמורה, וממצרים שטבעו בים, הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רד, סעיף ד; הובא בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3)289, בעמ' 360 (2002). השופט אנגלר מתאר את התלבטותו כיצד אפשר להחיל את המשפט העברי בסיטואציה כזו, "אן בית המשפט האזרחי מוסמך להטיל סנקציות מוסריות על בעל דין, ולא כל שכך שאינו מוסמך לקללו קללות נמרצות", ובנוסף לכך, "אין זה מתפקידו של בית משפט להכריז עליו הכרזה רשמית של מחוסרי אמנה. גם ההכרזה של בעל דין שאין דעת חכמים נוחה ממנו אינה במקומה בבית משפט אזרחי. התוצאה היא כי אין כל אפשרות בסוגיה זו להחיל החלה שלמה את הדין היהודי המהותי על סוגי הנורמות השונים" (שם, בפיסקה 14, בעמ' 310; וראה את הצעתו לדרך לפתח קליטה של המשפט העברי בנסיבות אלה, בפיסקאות 15-16 לפסק דינו, באופן שבו "ההלכה הנפסקת בבית המשפט האזרחי תוכר על ידי הדין היהודי כמנהג או כדינא דמלכותא, שיש לו תוקף מחייב גם במסגרתו של דין זה עצמו... אך כאמור, לא עליי לפסוק הלכה במישור הדין הדתי" – שם, בפיסקה 16 סיפא, בעמ' 310, בין האותיות ה-ו).
על כל פנים, מאחר ומוסד ההתנצלות כבר קיים בחוק האזרחי, ויש לו נפקות ומשקל, לעניין סעיף 9 וסעיף 19.4 לחוק איסור לשון הרע (הסעיפים צוטטו והוסברו לעיל בפסקאות 166-168), הבעיה שעלתה בפרשת קל בנין, אינה כה חריפה.
מכל מקום, הגעתי למסקנה כי במקרה שבפנינו ניתן להתייחס לעניין ההתנצלות והתיקון, כפי שיפורט בחלק האופרטיבי של פסק הדין.

יד. סוף דבר - פסיקתא
הערעור - מתקבל.
לאור תוצאה זו, פסק דינו של בית משפט קמא, לרבות : פסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד לחובת המערערים - מב וטל.
נקבע בזה כי מכתב המשיב על המערערים מהווה ע וולה, על פי חוק איסור לשון הרע.
המשיב ישלם למערערים פיצויים בסך של 100,000 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת כתב התביעה המקורי, בבית משפט השלום, הוא יום 14.6.09.
המשיב, ישלם למערערים , את סכומי הכסף הבאים , כהוצאות משפט ו שכ"ט עו"ד, כדלקמן:
א. שכר טרחת עורך דין בבית משפט השלום, בסך של 8,000 ₪ (סכום זהה לנפסק בסעיף 19 סיפא של פסק דינו של בית משפט קמא, שם החיוב ביה לזכות המשיב) .
ב. תשלום האגרות, אשר שולמו על ידי המערערים , לבית משפט השלום, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה לבית משפט השלום בירושלים (14.6.09) .
ג. שכר טרחת עורך דין בבית המשפט המחוזי, בסך של 15,000 ₪ (הסכום שהפקידו המערערים, ביום 20.11.12, כפיקדון בבית משפט זה).
ד. תשלום אגרה, אשר שולמה על ידי המערערים, לבית משפט זה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לגזברות לבית המשפט זה, ועד ליום התשלום בפועל.
התשלומים הנ"ל יישאו ריבית והצמדה מיום פסק דין זה ועד ליום 2.2.14, ומיום זה ואילך, תתוסף לסכומים האמורים, "ריבית פיגורים", כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 , על תיקוניו.
בנוסף לנ"ל, לעניין ההתנצלות ופרסום ההכחשה, אני מורה בזה כדלקמן:
א. מאחר ובעלי התפקידים שאליהם נשלחו המכתב (סגנית השר ורשם האגודות השיתופיות) אינם ממלאים עוד תפקידים אלה, אין מקום, בנסיבות אלה, לדרוש לשלוח להם מכתב התנצלות של המשיב.
ב. לפיכך, כחלופה לאפשרות הראשונה שאיננה מעשית כיום, ניתנת בזאת חלופה של שנייה כדלקמן:
אם יודיעו המערערים למשיב עד ליום 2.2.14, כי ברצונם שתפורסם הודעת התנצלות והכחשה בעיתונים, יגישו לב"כ המשיב הצעה של נוסח ההודעה, ומקום הפרסום המוצע. אם המשיב חולק על הנוסח או על מקום הפרסום, יגיש בקשה מתאימה לבית המשפט. אם לא יעשה כן המשיב, עד ליום 20.2.14, יפרסם המשיב, על חשבונו , את הודעת ההתנצלות וההכחשה, והוא אחראי לכך שהפרסום ייעשה בנוסח המבוקש ובמקום המבוקש. במקרה זה, סכום הפיצויים האמורים בפיסקה 225, יעמוד על 60% מהסכום שנפסק. יתר חלקי פסק הדין יעמדו על כנם.
אם המשיב לא יפרסם את הודעת ההתנצלות והכחשה בעיתונות , על חשבונו, עד למועד האמור, רשאים המערערים לפרסם את ההתנצלות האמורה, על חשבונם, ובמקרה זה ישלם המשיב למערערים 125% של מלוא הוצאות הפרסום, על פי קבלות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד לקבלת ההחזר המלא בפועל (תוספת 25% משקפת את עלות הטיפול והטרחה באחריות להדפסה) , ומים השלושים שלאחר משלוח החשבון, אם הסכום לא ישלום על ידי המשיב, תתווסף לו "ריבית פיגורים", כמשמעות מונח זה לעיל, בפיסקה 227 .
הגזברות תחזיר למערערים את סכום הפיקדון בסך 15,000 ₪, אשר הופקדו על ידי המערערים, ביום 20.11.13.
המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כד טבת תשע"ד , 27 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה