הדפסה

ב"ל 11854-10-11 אלמקיס נ' המוסד לביטוח לאומי

בית דין אזורי לעבודה בירושלים

ב"ל 11854-10-11 אלמקיס נ' המוסד לביטוח לאומי

בפני
כב' השופטת יפה שטיין

תובע

מאיר אלמקיס
ע"י עו"ד אברהם שלום בר יוסף

נגד

נתבע

המוסד לביטוח לאומי
ע"י עו"ד אפרת לבנוני

פסק דין

זהו פס"ד בתביעתו של התובע לעניין חישוב קצבתו בשל פגיעה בעבודה.
הרקע לתביעה:
א. ביום 4/9/10 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה.
ב. התובע הוכר כנפגע בעבודה בגין ירידה בשמיעה החל מיום 29/7/10, ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור 20%.
ג. התובע הגיש שומה למס הכנסה בחודש 12/10 עבור שנת המס 2009.
ד. קצבת הנכות של התובע חושבה על פי שומה שהוגשה לשנת המס 2008.
 הפלוגתאות:
א. האם כדין חושבה קצבתו של התובע.
ב. האם יש רלבנטיות לדוחות מע"מ משנת 2009 לצורך חישוב קצבתו של התובע.
ניהול התיק:
א. ראשית יצויין, כי בהסכמת הצדדים, לא התקיים בתיק הליך הוכחות, וכי הצדדים הסכימו לסכם בכתב על סמך החומר שבתיק. במסגרת הדיון המוקדם לא הוכרעה שאלת הרלבנטיות של דו"חות המע"מ, ולפיכך אף שאלה זו נשארה למעשה כפלוגתא בתיק. מאידך – לא סוכם בדיון ולא הותר לתובע להגיש דו"ח או תצהיר יועץ מס (דבר שהיה עליו לכלול במסגרת הדיון המוקדם ולקבל היתר לכך, או לכל הפחות – להגיש לצורך כך בקשה נפרדת על מנת שבית הדין ייתן החלטתו בעניין, דבר שלא נעשה). לפיכך אין מקום להתיר הגשת תצהיר זה (כשעל פניו אף אינו רלבנטי לשאלות המשפטיות שבמחלוקת).
ב. אולם מעבר לכך, וכפי שגם יובהר בהמשך, השאלה איננה שאלה חישובית גרידא, אלא שאלה משפטית, והיא: מהם החודשים שיש לקחת בחשבון לצורך קביעת קצבתו של התובע, לאור המועדים בהם הוגשו השומות וביחס למועד הפגיעה. לפיכך אין משמעות לתצהיר על גובה הכנסותיו או לדו"ח מע"מ – כשכל הסכומים עליהם דיווח בפועל מצויים ממילא בתיק ביטוח לאומי.
ג. מטיעוני ב"כ התובע (סעיף 11 לסיכומיו) עולה עוד, כי זמן הגשת השומה לפקיד השומה הוא למעשה המועד הקובע, ולא מועד עריכתה על ידי פקיד השומה או מועד קבלתה אצל הנתבע. בעניין זה, וכפי שעולה גם מפרוטוקול הדיון ומסיכומי הנתבע – ככל שהתובע היה ממציא מסמכים רלבנטיים המלמדים כי מועד הגשת השומה על ידו היה עובר למועד הפגיעה (7/10), הסכים הנתבע לשקול את עמדתו בשנית, אלא שלא הומצא כל מסמך לעניין זה.
5. המקור הנורמטיבי:
סעיף 97 לחוק הבטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק), קובע את בסיס החישוב לדמי פגיעה להם זכאי הנפגע בתאונת עבודה , כדלקמן:

"(א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מהסכום הנקוב בלוח ה'."

סעיף 98 לחוק קובע את הבסיס לחישוב השכר הרגיל לגבי עובד עצמאי, לענין סעיף 97 לחוק, ,כדלקמן:

"98 (א) שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים.
(ב) לענין סעיף זה, "הכנסה"
(1) במבוטח לפי סעיף 75 (א) (1) - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח;
(2) במבוטח אחר שלפי סעיף 75(א) ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א) והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אילולא הסכום המרבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח."

בסעיף 345 (ב) (1) לחוק קובע כי:

(ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה באמור לאותה שנה לפי כל פטור, ניכוים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן – ההכנסה בשומה), בהפחתת סכומים אלה:
(א) סכומי דמי ביטוח ומס מקביל המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעףי 47 א לפקודת מס הכנסה;
(ב) סכום שהותר בניבוי לפי סעף 47 (ב) (1) לפקודת מס הכנסה.
ואולם כל עוד לא נערכה שומה סופית כאמור ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לענין חוק זה כדין דמי ביטוח; בתקנות כאמור ייקבעו גם התנאים והכללים שלפיהם תקודם הכנסה של שנות כספים קודמות, כפי שנקבעה בתקנות, לצורך תשלום המקדמות בשנה השוטפת".

בתקנה 2 (ג) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד – 1984 נקבע כדלקמן:
"נמסרה הצהרה, תחושב המקדמה הרבעונית הראשונה על בסיס ההכנסה שעליה הצהיר המבוטח".
תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד-1984 (להלן – תקנה 11) קובעת כי:
"(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית והוראות תקנות 4 ו 10 לא יחולו לגבי שנה זו.

6. עיקר טענות ב"כ התובע:
א. לטענת ב"כ התובע, מדובר במבוטח עצמאי, תם לב, הממלא חובותיו כלפי הרשויות, ואין לו כל כוונה להוסיף להכנסתו בחודשים הרלבנטיים על מנת לקבל מעבר למגיע לו, וכי אלו היו הכנסותיו הנכונות, לכן אין מקום לפעול על פי תקנה 11 אשר מיועדת למי שמנסה להגדיל את הכנסותיו כדי ליהנות מקצבה גבוהה יותר – דבר שלא קיים בעניין שלו, כפי שגם מוכיחים דו"חות המע"מ שהוגשו.
ב. לדבריו, בפני הנתבע עמדה שומת 2009, עובר לאישור התשלום לתובע, וזו התקבלה במשרדי ב"כ התובע ביום 6/1/11, דהיינו - עוד לפני קבלת החלטה סופית בתביעה שהוגשה ב-15/3/11. (כששומת התובע לשנת 2009 הוגשה בדצמבר 2010.). לטענת ב"כ התובע כל עוד לא התקבלה ההחלטה הסופית של הנתבע בדבר ההכרה בפגיעה בעבודה – ניתן לחשב את חודשי ההשתכרות גם עבור חודשים אלו, ככל שיוכח שאלו ההכנסות הנכונות ולא הכנסות מנופחות
ג לכן גם, לדבריו, יש בהגשת דו"חות מע"מ כדי ללמד כי מדובר בשומתו ודיווחיו השוטפים לשנת המס 2009 אמיתיים נכונים, וכי לא נעשה דבר על ידו כדי להגדיל את השומה יתרה מזו, (אלא אפילו להיפך), וכי התובע הביא מסמכים אוטנטיים מזמן אמת, כאשר כלל לא ידע שיתבקש להביא שומות אלו לביטוח הלאומי לבדיקת הכנסותיו.
ד. עוד נטען על ידי ב"כ התובע, כי התובע ידע כי הוא סובל מבעיית שמיעה וידע מתאונה קודמת את דבר קיומה של תקנה 11 (פגיעה מיום 10/1/10), וכי מה קל היה יותר מאשר להגיש תביעה לנתבע להגדלת מקדמות ורק לאחר מכן להגיש תביעה?! אלא שהתובע, שדיווחיו דיווחי אמת, לא עשה דבר זה ולא הגדיל את הכנסותיו באופן מלאכותי.
7. עיקר טענות ב"כ הנתבע :
א. הנתבע פעל על פי החוק והתקנות, וע"פ תכלית הפסיקה, ואין כל מקום לסטות מהאמור בתקנה 11. על פי התקנות אין רלבנטיות למועדים המצוינים בסיכומי התובע. המועדים הרלבנטיים מתייחסים לשאלה האם השומה נערכה והוגשה עובר לפגיעה בעבודה ולא עובר לאישור התביעה על ידי הנתבע, כפי שטוען התובע, מה גם שהטענה כי עובר לאישור התביעה הייתה לפני הנתבע שומת המס לשנת 2009 לא הובאה במסגרת העובדות המוסכמות בתיק, ולא ניתן להסתמך עליה כטענה מוכחת. מכל מקום, השומה האחרונה שהתקבלה אצל הנתבע עובר למועד הקובע הינה השומה לשנת 2008, כשהשומה לשנת 2009 התקבלה ונערכה לאחר מועד הפגיעה.
ב. מכיוון שהליקוי בשמיעה הוכר כפגיעה בעבודה החל מיום 29/7/10, ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור 20% החל ממועד 27/9/10, לפיכך הבסיס הראשוני לתשלום דמי פגיעה חושב בהתאם למקדמות לשנת 2010, זאת על פי שומה לשנת 2007, שהייתה אפסית. לפיכך חושב בסיס מינימום כעובד עצמאי. לאחר מכן , בתאריך 7/2/10 התקבלה שומה לשנת 2008, קרי , עובר לתאריך הפגיעה בעבודה, ובמועד שלפני הגשת התביעה לדמי פגיעה. שומה זו היא זו שהובאה בסופו של דבר בחשבון, לצורך קביעת גובה התשלום. השומה נערכה במס הכנסה בתאריך 12/1/10, ובהתאם לשומה זו נקבע הבסיס השנתי לשנת 2010, כשההכנסה לרבעון (ע"פ החישוב שנערך בסיכומים), הוא 6,894 ₪, ובהתאם לכך שונה בסיס המקדמות.
ג. השומה לשנת 2009 התקבלה אצל הנתבע רק ביום 6/1/11, ונערכה במס הכנסה ביום 27/12/10 – בכל מקרה, שני המועדים הן בביטוח לאומי והן במס הכנסה, של מועדי ההגשה לשנת 2009 היו לאחר מועד הפגיעה בעבודה שנקבעה בעניינו של התובע.
ד. לאור האמור, השומה האחרונה שהתקבלה אצל הנתבע עובר למועד הקובע היא השומה לשנת 2008. השומה לשנת 2009 – התקבלה לאחר מועד הפגיעה, ולפיכך לא נלקחה בחשבון. בכל מקרה, התובע לא הגיש לפני 7/10 כל דיווח על גידול בהכנסותיו לעומת שנת 2008, לא בדרך של שומה עצמית ולא בדרך של הגשת בקשה לשינוי מקדמות בהתאם לתקנה 4 לתקנות. לכן אין מקום לקבל את טענות התובע בדבר הכנסות גבוהות יותר שצריכות להילקח בחשבון.

דיון:
א. כאמור, הבדיקה בתיק זה הינה בדיקה משפטית של סעיפי החוק הרלבנטיים והפסיקה, ובדיקה מה דווח בגין התקופה עובר לפגיעה.
ב. נבדוק, ראשית, את תכלית תקנה 11, כעולה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה.
בעב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר – המוסד, מיום 5/5/03 (מפי כב' הנשיא דאז, ס. אדלר) המסתמך גם על עב"ל 20/99 יעקב סדיק – המוסד (להלן: פס"ד סדיק), קבע כי:
"תכלית תקנה 11 היא לחסום דיווח לא נכון מצד מבוטחים, בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על-מנת להגדיל את שיעור הגימלה שתשולם להם. תקנה 11 פועלת לעתים לטובת המבוטח ולעתים לרעתו לאור תכלית זו, נפסק לא אחת כי תקנה 11 עומדת באמות מידה של סבירות ויש ליתן תוקף להוראותיה. יצוין כי המבוטח יכול לצאת נשכר מהוראות תקנה 11 כל עוד הכנסתו תפחת לאחר התאונה וההכנסות המדווחות גבוהות מאלה שנקבעו בשומה הסופית....
התקנה אינה פוגעת בזכות קניינית העומדת למערער, שכן הוא אינו זכאי לגימלה בשיעור מסוים אלא לזכות שנקבעה בחקיקה, ועל-פיה ייקבע שיעור הגימלה. יתרה מזו, יש להצדיק את המדיניות המונעת דיווחים לא מדויקים של הכנסה לצורך תשלום מקדמות ו"תיקון" הכנסה בעקבות תאונת עבודה. אין מקום לקבוע כבלתי סבירה או כבלתי תקינה הוראה המטילה עונש על מבוטח שדיווח על הכנסה נמוכה ממה שהרוויח למעשה. התקנה גם אינה סותרת את תכלית החוק. תכלית החוק היא לשלם גימלה למי שזכאי לקבלה ועל בסיס הכנסתו הנכונה של המבוטח. מכאן כי על-מנת להבטיח שהגימלאות ישולמו על-פי הכנסותיהם המדויקות של המבוטחים, סביר כי תופעל תקנה 11, המעודדת דיווח נכון על הכנסותיהם".
ג. בפס"ד סדיק עמד בית הדין (מפי השופט רבינוביץ) על תכלית לתקנה 11 לתקנות המקדמות (תכלית שעיקריה הובאו לעיל בפס"ד יששכר), וסקר מה הם המקרים שבהם ניתן יהיה לסטות מהוראות התקנה לאור תכלית זו. וכך נאמר בעניין סדיק לעניין תכלית התקנה:
"(1) לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה, וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה.
(2) לשמש בלם לנסיונות מרמה של מבוטחים , עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם, ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה, ובכך להגדיל את גובה גמלתם [דב"ע נה/68 – 0 המוסד לבטוח לאומי – סמיר סנונו פד"ע כח 412 , 415].
ד. ע"פ הלכת סדיק, יהיו אכן מקרים בהם ניתן לסטות מתקנה 11 , במצב בו מסר המבוטח דו"ח עדכני בטרם ארעה התאונה, כשהדו"ח הוגש למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה בטרם ארעה התאונה (ולא לשלטונות מע"מ), דבר שלא קיים בענייננו. כפי שיובא בהמשך – ע"פ הפסיקה, דו"חות המע"מ אינם מהווים מקור הוכחה לעניין זה – ולפיכך אף אין להם רלבנטיות לענייננו.
ה. בפסק דין נוסף שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 511/09 המוסד לבטוח לאומי נגד מרק אידלמן, דן בית הדין בערעור של המוסד על פסק דין אשר אימץ את ההלכה בעניין סדיק והחליט לסטות מהוראות תקנה 11 ולאשר חישוב דמי הפגיעה מדו"ח ההכנסה העדכני ולא מחישוב המקדמות.
וכך אמרה לבעניין זה כב' השופטת רוזנפלד:
"בשים לב לתכלית התקנה, ובאמצו פסיקה קודמת בנושא, קבע שם בית הדין, כי ניתן לסטות מהוראת תקנה 11, במקרים מתאימים, בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר אליה למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששמשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגמלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני"(ראו שם בעניין סדיק וכן בעב"ל 51013/08 גאדה הנו- המוסד לביטוח לאומי מיום 10.2.02).  
אלא שהנסיבות בעניין סדיק, והפסיקה הנזכרת בפסק הדין שם, אינן דומות למקרה שלפנינו. בעניין סדיק התמודד בית הדין הארצי עם הטענה כי תקנה 11 חורגת מן הכלל כפי שנקבע בסעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי. דהיינו, בעוד שלפי סעיף 345 לחוק, דמי הביטוח משולמים על פי הכנסת המבוטח על פי שומה סופית של אותה שנה, המקדמות על פיהן אמורה הגמלה להשתלם על פי תקנה 11, מחושבות לפי שומה סופית של שנה אחרונה עובר לפגיעה. על סמך זאת ביקש המבוטח בעניין סדיק, כמו במקרים אחרים שנדונו בפסיקה, לחשב את גמלתו בהתאם לשומה הסופית כפי שנערכה לו בגין שנת הפגיעה, ולא לפי שומה סופית אחרונה שעל פיה שולמו המקדמות.
לא כאלה הם פני הדברים בענייננו בהם מבקש המבוטח לחשב גמלתו על פי שומה סופית אחרונה עובר לתאונה, שאינה משקפת את המקדמות ששילם".
דברים אלו נכונים ורלבנטיים גם לענייננו.
ו. כאמור, אחת מטענות ב"כ התובע הינה כי בפני הנתבע עמדה שומת 2009, עובר לאישור התשלום לתובע, וזו התקבלה במשרדי ב"כ התובע ביום 6/1/11, דהיינו - עוד לפני קבלת החלטה סופית בתביעה שהוגשה ב-15/3/11. גם אם נקבל דברים אלו כנכונים (ואין סיבה לפקפק בהם) - אין לכך כל רלבנטיות לענייננו. השאלה איננה מתי אושרה השומה אלא מתי נערכה והוגשה. על בית הדין לבדוק רק את הנתון האם השומה נערכה והוגשה עובר לפגיעה בעבודה, כשמועד אישור התביעה אינו רלבנטי לענייננו. נראה גם, כי אין חולק כי לפני 7/10 לא דיווח התובע על גידול בהכנסותיו בשנת 2009 (ביחס להכנסותיו בשנת 2009), ולא הוגשה בעניין זה בקשה לשינוי מקדמות בהתאם לתקנה 4 לתקנות. מכל מקום, התובע לא טוען כי עשה כן. לכן, ולאור האמור בסיכומי הנתבע בדבר אופן חישוב הגמלה והחודשים שנלקחו בחשבון -פעל הנתבע ע"פ החוק ועל פי תקנה 11.
ז. למען הסר ספק אבהיר גם את אי הרלבנטיות של דו"חות המע"מ שהוגשו (מבלי להתייחס לתוכנם). בתי הדין קבעו לא אחת כי דו"חות מע"מ כשלעצמם אינם מהווים ראייה לשיעור ההכנסות, ולכן – אין בדו"חות אלו כדי לשנות גם לעניין פס"ד זה. וכפי שאמר בית הדין הארצי (מפי כב' השופטת רוזנפלד בעב"ל 100/07 ראיף – המוסד (מיום 26/2/08) כי:
"הנה כי כן, לא רק שהמערער לא הודיע על השינוי שחל בהכנסתו, אלא שלשיטתו, אף אין לצפות ממנו, וממבוטחים בכלל, להודיע על שינוי שחל בהכנסותיהם לצורך עדכון המקדמות שהם משלמים. בנסיבות אלו אין לראותו כמי שעמד בתנאים כפי שקבעה הפסיקה, להקלה עם המבוטח שנפגע בתאונת עבודה, כך שתקנה 11 לא תחול עליו אם מסר ההודעה אודות השינוי בהכנסתו. דוחות המע"מ שהגיש המערער לשלטונות מס ערך מוסף אינם בבחינת "דוח עדכני" שמסר המבוטח בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה, שבהגשתו יש כדי לבסס סטייה מהוראתה של תקנה 11. דו"חות מע"מ מלמדים על מחזור עסקאותיו של המבוטח ועל הוצאותיו. אין הדוחות הללו מלמדים על הכנסתו החייבת של המבוטח אותה יש להביא בחשבון לצורכי השומה למס הכנסה או לעניין תשלום דמי הביטוח" (ההדגשה לא במקור).
משכך – גם בעניין שלפנינו – אין כל רלבנטיות בדו"חות המע"מ שהוגשו.
ח. לאור הוראות הדין והפסיקה דלעיל, ובהתייחס לעובדות מקרה זה, כמו גם טענות הצדדים, חישוב הנתבע נעשה כדין.

סוף דבר:

התביעה נדחית
אין צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, ד' אב תשע"ב, 23 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

9 מתוך 10