הדפסה

ארבוס נ' יש תקווה נכסים והשקעות בבניה בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט מנחם (מריו) קליין

התובעים:

  1. יצחק ארבוס
  2. חברת באמונה חב' לניהול נאמנויות והקדשות בע"מ

נגד

הנתבעים:

1.יש תקווה נכסים והשקעות בבניה בע"מ
2.ביו רפאל

פסק דין

"גחין לחיש לרבה: אין, שטרא זייפא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא, אינקיט האי בידיאי כל דהו". (מסכת בבא בתרא דף לב עמ' ב')

רקע
מונחת בפניי תביעה שטרית אשר עברה מספר גלגולים. היא החלה את דרכה בהגשת בקשה לביצוע שטר בסך של 350,000 ₪ ביום 17/11/05 בלשכת ההוצאה לפועל שליד בית המשפט ב הרצליה. השטר הינו לטובת ) "Rockley international limited"להלן: "חברת רוקלי") והוא נחזה להיות חתום על ידי חברת יש תקווה נכסים והשקעות בבניה בע"מ (להלן: "נתבעת 1" או "החברה") כאשר מר רפאל ביו (להלן: "נתבע 2") אשר ישב בעבר בתפקיד מנכ"ל החברה, משמש לה לערב.
בקשה זו הגיש מר יצחק ארבוס (להלן: "תובע 1") אשר לטענתו רכש את השטר הנדון מידי חברת רוקלי הנ"ל כדין. לעומתו טענה נתבעת 1 כי השטר הוצא שלא מידיעתה ושלא בהסכמתה.

יצויין שעובר למועד הגשת בקשה זו היו קיימים יחסים עסקיים בין תובע 1 לבין נתבעת 1 כאשר במסגרתם, התובע 1 היה חייב לנתבעת 1 נכון ל- 11/2/2009 סכום של 219,854 ₪. יתרה זו התחילה מחוב בסך 25,348 ₪ בגין השכרת נכסי נתבעת 1 לתובע 1 בסוף שנות ה- 90 ונפתח תיק הוצאה לפועל עוד ביום 7/2/2000 שלא שולם במשך תקופה ארוכה.
הנושאים בחוב זה על פי תיק ההוצאה לפועל שמספרו 12-02450-00-6 (להלן:: "תיק חדרה 1") הינם יצחק ארבוס – התובע 1, וחברת באמונה חב' לניהול נאמנויות והקדשות בע"מ אשר בשליטתו (להלן: "באמונה") ואדם בשם טל יגרמן.
ביום 7/2/2000 נפתח גם תיק הוצאה לפועל מס' 12-02449-00-8 (להלן: "תיק חדרה 2") כנגד נתבעת 2, כשהסכום המקורי של החוב עמד על 108,308 ₪ ובשנת 2009 חוב זה כבר עמד על סך של 372,702 ₪. היו מספר ניסיונות לגבות חובות אלו אשר כללו צווי מאסר, אך ללא הועיל. לטענת הנתבעים, כל מה שהצליחו לחלץ מהתובע 1 בגין חובו הוא סכום של 16,368 ₪ המתגמד מול גודל החוב הכולל. לטענת הנתבעים, התובע 1 עשה נסיון לאכיפת פסק בורר בנושא חוב שכביכול חייב לו הנתבע 2 בגין עבודה שעשה עבורו בתיווך בעיסקה אך בית המשפט המחוזי ב תל אביב בסופו של דבר דחה את בקשתו לאכיפה בתיק ה"פ 1323/04 .

בתיק הוצאה לפועל 26-09984-05-1 (להלן: "תיק הרצליה") הוגש לביצוע השטר נשוא תיק שעמד על סכום של 572,841 ₪ נכון ליום 12/2/2009 כתוצאה מהפרשי הצמדה וריבית על סכום השטר המקורי בסך 350,000 ש"ח. התובע כזוכה בתיק, הגיש ביום 11/1/2009 ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בקשה לקיזוז בין התיקים וביום 26/1/2009 קיבל כב' רשם ההוצאה לפועל מר צחי אלמוג את בקשתו והורה על קיזוז. בעקבות ההוראה לקיזוז, נסגר תיק ההוצאה לפועל בחדרה שמספרו 12-02450-00-6 שהוזכר לעיל ועם סגירתו כאילו נעלם החוב של התובע כלפי הנתבעים.

ביום 1/6/2009 הגישה נתבעת מס' 1 את התנגדותה לביצוע ההוראה לקיזוז בין התיקים וכב' הרשם צחי אלמוג החליט להעביר את התיק לדיון בבית המשפט שלום.
משהועבר התיק לטיפולי, נתתי החלטה ביום 14/6/2009 כי ביום 13/10/2009 אקיים דיון בבקשת הנתבעים להתגונן בפני התביעה השטרית. עוד הוריתי לתובע 1 להמציא פירוט החשבונות או המסמכים עליהם מבוססת התביעה השטרית עד ליום 14/7/2009.
ביום 13/10/2009 קיימתי דיון אליו לא הייתה הופעה של נציג מטעם התובע 1. הנתבעים טענו כי קיים קושי רב בהמצאת כתבי טענות לתובע 1 וכי התנהגות זאת כבר נחזתה בזמן שהתיק היה בטיפול ההוצאה לפועל בהרצליה. בדיון זה החלטתי לתת רשות להתגונן לנתבעים וקבעתי דיון נוסף ליום 14/1/2010 .

ביום 8/11/2009 שלחו נתבעים 1 ו 2 לבית משפט זה בקשה להורות על ביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל בהרצליה מיום 26/1/2009 בעניין הקיזוז.
ביום 17/12/2009 טען ב"כ הנתבעים על כי התובע 1 מתעלם מהמצאות למענו החוזרות עם ציון שהתובע 1 לא דרש זאת מדואר ישראל.
ביום 14/1/2010 התקיים דיון אליו לא הגיע התובע 1. בדיון זה ביקש ב"כ הנתבעים לדחות את התביעה לביצוע השטר ולחילופין למחוק אותה וזאת בטענה כי התובע 1 כבר לא מופיע לדיון שני אליו הוזמן. בפס"ד שנתתי במעמד צד אחד החלטתי למחוק את התביעה. מעבר לכך התבקשתי גם לבטל את ההחלטה של רשם ההוצאה לפועל בהרצליה לגבי הקיזוז ונעניתי גם לבקשה זאת.

ביום 4/4/2012 , כ- 26 חודשים לאחר מתן פס"ד בתיק, קיבלתי בקשה דחופה לביטול פס"ד מחובת הצדק מטעם התובע 1 ויום לאחר מכן, בקשה כמעט זהה בניסוחה מטעם חברת "באמונה". בבקשות אלו, ציינו התובע 1 וחברת "באמונה" כי רק ביום 29/3/2012 נודע לתובע 1 ולחברת "באמונה" על כך שהתקיים דיון בתיק ונתתי פס"ד וכי הנתבעים הטעו את בית המשפט לגבי הזוכה בתיק הוצאה לפועל - תיק הרצליה. אמנם בתיק הזוכה הוא התובע 1, אך הוא המחה מזמן את זכויתיו לחברת "באמונה" שבשליטתו. לכן נוצר מצב שכביכול הוריתי לבטל את הקיזוז כשבינתיים הזוכה בתיק היא חב' "באמונה" שלא היתה צד בתיק הנוכחי באותה עת. להוכחת דבריו, צרף התובע 1 בקשה מתאריך 18/2/2009 לרשם ההוצאה לפועל אשר אושרה על ידו ביום 24/2/2009 להמחאת זכויותיו של התובע 1 בתיק, לטובת חברת "באמונה". התובעת 2 פנתה ביום 16/3/2009 לרשם ההוצאה לפועל בהרצליה בבקשה להשתמש בחוב שיש לנתבע 1 כלפי "באמונה" (החוב שנוצר תוך ביצוע המחאת החוב) כדי לקזז מהחוב שיש לחברת באמונה כלפי הנתבע 1 בתיק ההוצאה לפועל בחדרה – תיק חדרה 1. כב' הרשם אישר את מבוקשו ביום 29/3/2009 ובעקבות כך תיק הוצאה לפועל – תיק חדרה 1 בוטל.

בתגובה מיום 25/4/2012 התנגדו הנתבעים לביטול פס"ד מיום 14/1/2010. דגש מיוחד ניתן בתגובה לעובדה שעותק מהבקשה מטעם הנתבעת 1 להורות על ביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל בהרצליה הומצאה לכתובת הרשומה בהוצאה לפועל תחת שמו של התובע 1 ולכן נמסרה כדין ולא כטענת התובע 1 כי לא ראה יותר לנכון לעדכן את כתובתו מיום שהתיק הומחה לטובת "באמונה". מודגשת שם גם החלטתו של ראש ההוצאה לפועל מיום 20/5/2009 כי כתובתו של התובע 1 בתיק ההוצאה לפועל הינה הכתובת להמצאת כתבים וכי התובע 1 לא יכול לטעון כי המסמכים לא הומצאו לו.

בתשובת חברת "באמונה" מיום 10/5/2012, עמדה חברת "באמונה" על בקשתה כי פס"ד שנתתי ביום 14/1/2010 יבוטל וזאת בטענה כי נתתי אותו תוך התעלמות מכך שהזכות בחוב בתיק ההוצאה לפועל הרצליה הומחתה לה כשהיא כלל אינה בעל דין בתיק הנוכחי. עוד הוסיפה כי התובע 1 בתיק זה רכש מהמחזיק המקורי של השטר את הזכויות בתיק הוצאה לפועל הרצליה – וזאת ביום 19/2/2008.
ביום 16/5/2012 החלטתי לקבל את בקשת התובע 1 וקבעתי כי אבטל את החלטתי מיום 14/1/2010 במידה והתובע 1 יפקיד ערובה של 10,000 בקופת בית המשפט תוך 15 יום ואמנם התובע 1 הפקיד ביום 30/5/2012 את הערובה. משכך ביום 31/5/2012 נתתי החלטה המבטלת את פס"ד מיום 14/1/2010.

ביום 22/6/2012 פנה ב"כ הנתבעת 1 בבקשה שבית המשפט יורה על קיומם של הליכים מקדמיים בתיק ובבקשה לקבל את בקשת הנתבעים לצרף את חברת "באמונה" כבעל דין בתיק, בהחלטתי מיום 28/9/2012 הוריתי על הוספת "באמונה" כבעל דין נוסף להליך ועל ביצוע הליכים מקדמיים בין הצדדים תוך 60 יום.

ב"כ הנתבעים ציין כי ביום 31/10/2012 ניתן על ידי כבוד השופטת ורדה אלשייך, בבית משפט מחוזי במסגרת תיק פש"ר 45691-03-12 צו לפירוקה של תובעת 2 – חב' "באמונה" ומונה לה מנהל מיוחד. מעיון בפס"ד שצורף, עולה כי כבוד השופטת אלשייך מתייחסת לטענת הנגד של נתבעת 2 אשר מבססת את התנגדותה לפירוק בקיום טענת קיזוז בגין השטר שנידון בהליך זה. כבוד השופטת אלשייך דחתה את הטענה והחליטה כמבוקש על ידי הנתבעים על פירוק הנתבעת 2.

בהמשך התקבלה בלשכתי בקשתו של ב"כ הנתבעים לעיכוב הליכים בתיק הנסמכת על העובדה כי כבוד השופטת ורדה אלשייך מינתה את עו"ד אייל מלכה כמנהל תובעת 2 ועל כן נוצר ניגוד עניינים להמשך הטיפול בתיק. עוד ציין ב"כ הנתבעים כי עו"ד אייל מלכה עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה שימונה מנהל מיוחד אשר יבחן את התביעה דנא ולפי שיקול דעתו יחליט כיצד יש להמשיך בתביעה זאת. ב"כ הנתבעים התחייב לעדכן את בית המשפט לגבי התפתחות בנושא. עוד הוסיף ב"כ הנתבעים כי מבחינתו אין התנגדות להסרת התובע 1 מהתיק, אם הוא יכריז ויוכיח כי המחה את זכותו בתיק ההוצאה לפועל – תיק הרצליה לתובעת מס' 2.

ביום 9/1/2013 קיימתי קדם משפט בתיק, בו הופיעו ב"כ הצדדים. ב"כ הנתבעים ציין כי בית המשפט של פרוק שדן בעניינה של תובעת מס' 2, טרם נתן החלטתו בבקשה למנות מנהל חדש. מנגד ציין ב"כ התובע 1 כי הוא מבקש לייצג את התובעת 2 בדיון זה באופן חד פעמי. נתתי את ההיתר המבוקש וביקשתי שב"כ התובעת 2 יטען לגופו של עניין. בתגובה ב"כ התובעת 2 ציין כי הוא חוזר ומבקש שבית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו מיום 16/5/2012 לגבי דרישה שהנתבעים יחלו מההתחלה בהליכים כנגד התובעת 2 ולא להכשיר מאליהם את ההליכים שננקטו כלפי התובע 1 כאילו הם חלים גם על התובעת 2 שלא הייתה צד בהליך באותו זמן שניתנו ההחלטות. כתגובה, ב"כ הנתבעים ציין כי התובעת 2 והתובע 1 חד הם. בעל השליטה היחידי בתובעת 2 הינו התובע 1 ואין בלתו איש נוסף בתובעת 2.
ב"כ התובע 1 ציין כי התובע 1 רכש את תיק הוצאה לפועל וכי לא יכול היה להיות מודע למה שהתרחש לפני הרכישה.
מנגד טען ב"כ הנתבעים, כי מרשיו נהגו בתום לב וכי פתחו בהליך ההתנגדות כלפי מי שהיה רשום כזוכה בתיק הוצאה לפועל – הרצליה וכי אף אחד לא יידע אותם על כי התובע 1 המחה את זכותו לתובעת 2. ב"כ הנתבעים קבל על כי התובע 1 לא הבהיר מה הרקע לשטר ומה הסיפור מאחוריו על מנת להסביר את פשר היוולדו ומה מקור השטר. לטענתו, כבוד השופטת אלשייך קיבלה את טענת הנתבעים וקבעה כי יש לפרק את התובעת 2 על כי לא שילמה את חובה לנתבעים.

בהחלטתי מתאריך 22.01.13 דחיתי את הבקשה לעיון מחדש, קבעתי כי תיק זה נמשך זמן רב בלא שתעמוד לכך הצדקה סבירה, הצהרתי שתם שלב קדם המשפט והוריתי על הגשת תצהירים וקביעת התיק להוכחות בכדי לרדת לעומקו של דין ולהכריע בדרך של "ייקוב הדין את ההר".

ביום ה 03.07.13 התקיים דיון אשר במסגרתו העיד התובע 1.

ביום ה 31.01.13 התקיים דיון אשר במסגרתו העיד נתבע 2 וכן מר אלשטוק.

ביום ה 19.11.13 הוגשו סיכומים מטעם התובעים.

וביום ה 19.01.14 הוגשו סיכומים מטעם הנתבעים.

טענות הצדדים

בא כוח התובע המלומד טען כי השטר הוצא מידי הנתבעת 1 כדין, כאשר נתבע 2 אשר שימש כמנכ"ל החברה במועד הוצאת השטר חתום עליו כערב. לטענתם של התובעים השתלשלות אחזקתם את השטר החלה כאשר נתבעת 1 הוציאה את השטר לטובת חברת רוקלי אשר הייתה בבעלותו של מר חלפון, לאחר מכן הוסכם בין התובע 1 לחברת רוקלי כי לאחר שהתובע 1 יפתח תיק הוצאה לפועל בגין שטר זה, ויבצע מסירה לכתובת החברה כפי שרשומה בהתאם לדו"ח החברות, ובחלוף מועד הגשת ההתנגדויות לביצוע השטר ובמידה ולא יבוצעו התנגדויות, ישלם התובע 1 סך 100,000 שקלים למר חלפון והוא בתמורה יסב לו את השטר. לטענתם כך היה ומאחר שלא הוגשו התנגדויות, התמורה שולמה, והשטר נמסר, ורק לאחר מותו של מר חלפון המנוח, נזכרה נתבעת 1 להגיש את התנגדותה לביצוע השטר.

לדבריו נתבעת 1 לא הוכיחה כי השטר הונפק לאחר שנתבע 2 לא נמנה על עובדי החברה, כאשר אף לדבריו של נתבע 2 אשר היה הוא זה שהוציא את השטר, לא היה זמן ההוצאה זכור לו, באומרו "עברו הרבה שנים מאז ואני לא זוכר את המועד המדויק שהוא פנה אלי למיטב זכרוני זה היה זמן מה לאחר פשיטת הרגל" (פס' 8 לתצהיר עדותו), עוד הוסיף לטעון כי אף לטענת נתבעת 1, פעולותיו של נתבע 2 לא עולים כדי זיוף כי אם, ולכול היותר, כדי חריגה מהרשאה, ומשכך נטל ההוכחה כי הפעולות בוצעו מתוך חריגה, עובר לכתפיה של הנתבעת.

את טענותיו סומך ב"כ התובעים, על העובדה כי נתבעת 1 לא זימנה את מר גרשוני להעיד וזאת חרף העובדה כי לטענתה הוא זה שעשה יד אחת עם נתבע 2 במזימה להוצאת השטר שלא כדין. בנוסף לא זומן להעיד מטעם הנתבעת נאמן החברה אשר הוא, קרוב לוודאי יכול היה לשפוך אור על טיב העסקה שבין הנתבעת לחברת ר וקלי (הנפרעת המקורית), אשר לו מטען הידע הרב אודות הנעשה בחברה. כמוכן לא זומן להעיד מר שמש אשר שימש כרו"ח החברה בתקופה הרלוונטית, והיה שותף בהוצאת השטר לטענת הנתבעים, כפי שהעיד נתבע 2 בתשובתו לשאלת ב"כ התובע "מי היה רו"ח שלך?" ענה "משה שמש" ובהמשך לשאלת ב"כ התובעים "למעשה אמרת שהיית אצל רו"ח שמש בקשר לעסקה עם גרשוני" ענה "לבקש הצעה מה הוא חשב" (עמ' 31 ש' 24-26 לפ' מתאריך 31.10.13), בנוסף טען ב"כ התובעים כי הנתבעת לא הציגה את המסמך שנחתם בין נתבע 2 למר גרשוני, למרות שנחתם כזה, כפי שהעיד נתבע 2 באומרו "כן, אצל גרשוני, בקשתי ממנו ההסכם הוא אמר שכל המסמכים נעלמו כשישב עם ארבוס" (עמ' 31 ש' 17-18 לפ' מתאריך 31.10.13), לאור כל האמור טען ב"כ התובעים כי נתבעת 2 הסתירה ראיות שהיו בכוחן לבסס את טענותיה, ולמרות האמור נמנעה מלהציגן.

עוד הוסיף לטעון ב"כ התובעים כי אף לטענתה של נתבעת 1 כי נתבע 2 ביצע את הוצאת השטר לאחר שקיבל את צו הכינוס, אין בכך כדי לגרוע מתוקף פעולת הוצאת השטר, וזאת כל עוד שלא הוכרז בפועל כ"פושט רגל", את מסקנתו זו מבסס ב"כ התובעים על ס' 42 א(ג) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן "פקודת פשיטת הרגל") אשר קובע:

"חייב שהוכרז פושט רגל לא ייסד תאגיד ולא יהיה בעל ענין בתאגיד, במישרין או בעקיפין, לרבות יחד עם אחר או באמצעות אחר, אלא אם כן אישרו זאת מראש בית המשפט או הנאמן; לענין סעיף זה, "בעל ענין" – כמשמעותו בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, ולגבי תאגיד שאין לו הון מניות – מי שהינו חבר בתאגיד או חבר הועד או המנהלה של אותו תאגיד."

כאשר הדגש הוא על היות בעל העניין בחברה "חייב שהוכרז פושט רגל", ובנדוננו נטען כי במועד הוצאת השטר היה רק בשלב מתן צו כינוס וטרם הוכרז כפושט רגל.
יתרה מכך טען ב"כ התובעים כי אף אילו היה נתבע 2 מוכרז כפושט רגל במועד הוצאת השטר לחובת החברה, מכל מקום לא היה בכך כדי לפטור את החברה מפרעון השטר, את מסקנתו זו סומך ב"כ התובעים על ס' 42 א (ד) לפקודה הנ"ל בקובעו:

"השתתף פושט הרגל בייסוד תאגיד או היה בעל ענין בתאגיד, רשאי בית המשפט ליתן הוראות לענין הפסקת כהונתו או חברותו של פושט הרגל בתאגיד; ואולם אין בהוראות לפי סעיף קטן זה או בהפרת הוראות סעיף קטן (ג) כדי לגרוע מתוקפה של התאגדות או מתוקפה של פעולה משפטית של תאגיד שבהם היה פושט הרגל מייסד או בעל ענין כאמור."

לטענתו עולה מן האמור כי אף אם נניח שמצבו של נתבע 2 היה כמי שהוכרז עליו כפושט רגל מכל מקום אין בהפרת הסעיף הנ"ל כדי לאיין פעולות משפטיות אשר ביצע האורגן במסגרת פעולתו בחברה כבעל ענין, תוצאה זו עולה לטענתו אף מע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אשכנזי ואח' פ"ד מח(3) 563 בעמ' 571 אשר במסגרתו נקבע:

"המבחן המכריע להפטר חברה מפעולה שנעשתה תוך חריגה מהרשאה על ידי מנהל הוא ידיעתו של הצד שכלפיו בוצעה הפעולה על החריגה מההרשאה".

כאשר לטענתו ידיעתה של חברת רוקלי אודות חריגתו של נתבע 2 מן ההרשאה ככול שהייתה, לא הוכחה.

לעומת האמור טען ב"כ הנתבעים המלומד, כי השתלשלות אחזקת התובעים את השטר החלה את דרכה כאשר מר גרשוני פנה לנתבע 2 בשנת 2005 בשעה שלנתבע 2 כבר לא היה קשר לנתבעת 1, וטען בפניו כי ברצונו לרכוש את החברה מידי הנאמן, ובשל כך הוא נדרש ליצור מצג שווא שהחברה חייבת לו סכום כסף, בתקווה שנתון זה יקדם את סיכוייו לרכוש את החברה. בתמורה לשיתוף הפעולה, הבטיח מר גרשוני לנתבע 2 50 ,000 שקלים.
בעקבות האמור נחתם השטר נשוא דיוננו בין נתבע 2 למר גרשוני, בהמשך הודיע מר גרשוני לנתבע 2 כי הוא "יורד" מן העסקה ולא מתכוון להמשיך באותה המזימה. בשנת 2009 לכשנודע לנאמן אודות השטר היוצא עזר נתבע 2 למר גרשוני וביקש ממנו להשיב לו את השטר, בתגובה לכך השיב מר גרש וני כי התובע 1 גנב ממנו את השטר.
לטענת הנתבעים הרי שהתובע 1 הוא ש"משך בחוטים" לאורך כל המזימה.
לאור חובותיו כלפי נתבעת 1 וההליכים שהתנהלו מולו, החליט התובע 1 ליצור חוב פיקטיבי של נתבעת 1 על מנת לקזז את חובותיו אלו באלו, לשם כך נעזר במר גרשוני על מנת שיציג את עצמו בפני נתבע 2 כמי שמעונין לרכוש את החברה ומתוך כך יוציא ממנו בעורמה שטר חוב, שבסופו של יום יגיע לידיו של התובע 1.

לטענת ב"כ הנתבעים גרסה זו מתיישבת ביותר עם הממצאים העולים, ראשית טענו הנתבעים כי נמצאו אי דיוקים בטענותיו של התובע 1 בהקשר ליחסיו עם מר גרשוני בהתייחס לשטר היוצא, כאשר בתשובותיו לשאלון שהוגש לו ענה כי הוא מכיר את מר גרשוני כיוון "שביתו הייתה שמרטפית של ביתו" (ת' 1.1- 1.3 לשאלון) ונמנע מלהזכיר הקשרים נוספים, אך בחקירתו הוסיף "דיברתי איתו על ביו כי כן רציתי אז ושלחתי אותו לנסות לראות אם ניתן לרכוש את יש תקוה בתצהיר, דיברתי איתו אך לא דיברתי על השטר" (עמ' 21 ש' 22 לפ') .

כמוכן לטענת הנתבעים מסתברת יותר המסקנה כי הנפקת השטר בוצעה על ידו של נתבע 2 בשנת 2005 זמן רב לאחר שהפסיק נתבע 2 מלהיות נושא משרה אצל נתבעת 1, כך עולה מתצהירו המשלים של נתבע 2 באומרו "שאני חתמתי זה היה זמן רב לאחר שנת 2002, אבל אני לא זוכר בדיוק מתי" (פ' 14 לתצהיר עדותו השני), ומשכך טוענים הנתבעים, כי למעשה מדובר בזיוף חתימתה של נתבעת 2 ע"י אורגן שלה לשעבר, והשטר איננו שטר.

עוד טוענים הנתבעים כי התובע 1 לא הוכיח כי קיימת חברה בשם רוקלי וכי לא הובאו אורגנים שלה להעיד אודות העסקה האמורה, לו בוצעה , כמוכן לא הוכח כי בוצעו עסקאות בסדר גודל של סכום השטר בין נתבעת 1 לחברת רוקלי.
עוד נטען, כי התובע 1 לא הוכיח כי מסר תמורה כלשהי לחברת רוקלי עבור השטר, התובע לא הציג חשבונית תמורת התשלום שטען כי ביצע, וכמוכן לא המציא מסמכים המאששים את הוצאת הסכום הנטען.
בנוסף לאמור נטען, כי טענתו של התובע 1 על כך שהתבסס על העובדה כי לא הוגשה התנגדות לביצוע השטר, אף היא לוקה באי דיוקים , כאשר בתשובה לשאלון טען "רכשתי את תיק ההוצאה לפועל" ולאחר מכן במסגרת תצהירו טען : "הסיכום ביני לבין חברת רוקלי היה כי לאחר שאני אפתח תיק הוצאה לפועל אבצע המצאה כדין לכתובה הרשומה של חברת יש תקווה" (סע' 10 לתצהיר), לטענתם לנתון זה קיימת חשיבות רבה, כיוון שאת ההמצאה ביצע התובע 1 לנתבע 2 ולא לנאמן, ומסיבה זו נתבעת 1 לא ידעה על קיומו של השטר ולא יכלה להתנגד לביצועו, וזאת למרות שהיה ידוע לו בשעת ההמצאה כי לנתבע 2 אין יותר קשר עם נתבעת 1 , וממילא ההמצאה לא תובא לידיעתה . יתרה מכך נטען כי הסכם ייפוי הכוח להגשת בקשת צו הביצוע אשר נחזה להיות חתום ע"י חברת ברקלי למעשה הוחתם ע"י תובע 1 בעצמו, כפי שמעיד התובע שלא היה קשר בין עורך הדין שבפניו נחתם ייפוי הכוח לבין חברת רוקלי, בהשיבו לבקשת ב"כ הנתבעים "אשר לי שלא ידוע לך על שום קשר בין רוקלי לעו"ד רוטנברג" וענה "מאשר" (עמ' 16 ש'30-31 לפ').

דיון והכרעה

כפי שציינתי בפתיח פסק דין זה, עניין זיופי שטרות לא חדש הוא לנו וגם אמוראי בבל היו צריכים להתמודד עם סיטואציות כאלו כפי שעולה ממסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי. ראשית אמנה את הנקודות הצריכות להכרעה, ולאחר מכן אפרט את מסקנותיי לגביהן אחת לאחת:

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עקרונית בדבר מועד הנפקת השטר הנדון, ועל מי נטל הראיה בעניין , כאשר לגרסתם של התובעים השטר הונפק בשנת 2002 או לפני כן, בעוד שלגרסת הנתבעים השטר הונפק בשנת 2005, הנפקות שבכך רלוונטית למעמדו של נתבע 2 בחברה, כאשר בשנת 2002 נתבע 2 הפסיק לשמש כמנכ"ל החברה בשל צו כינוס שהוגש נגדו.

כמוכן נחלקו הצדדים כי במידה ונתבע 2 לא היה אורגן בחברה בשעת הנפקת השטר, האם חתימתו על השטר תיחשב לזיוף כמשמעו בס' 23 (א) לפקודת השטרות בקובעו:

"חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו".

עוד נחלקו הצדדים האם אכן שולמה תמורה מאת הנתבע 1 כנגד השטר שהונפק, ועל מי הנטל להוכיח ששולמה תמורה בעדו.

מחלוקת נוספת נתגלעה בדבר "תום הלב" בו היה שרוי התובע 1 בזמן רכישת השטר, והאם ידע או היה עליו לדעת שנחתם שלא כדין, וכמוכן נחלקו האם המצאת בקשת ביצוע השטר לידיו של תובע 2 לא לקתה אף היא בחוסר תו"ל, כאשר ידע התובע 1 כי לנתבע 2 אין יותר קשר עם נתבעת 1 וכי מונה לה נאמן אשר לו השליטה בנעשה בחברה.
ראשית עלינו לבחון תחילה האם המדובר בשטר חוב סחיר?
סע' 84 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") מגדיר את מאפייניו של שטר חוב בקובעו:

"שטר חוב הוא הבטחה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם לחברו, חתומה בידי עושה השטר, בה הוא מתחייב לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, עם דרישה, או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה, סכום מסויים בכסף".

נמצא כי התנאים להפיכתו של מסמך "רגיל" למעמד של "שטר חוב" הם שבעה:
א. הבטחה ללא תנאי ב. ערוכה בכתב ג. מאדם לחבירו ד. חתומה בידי עושה השטר
ה. הכוללת התחייבות לפרוע לאדם פלוני או לפקודתו או למוכ"ז עם דרישה ו. בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה ז. סכום מסויים בכסף.

בנדוננו נראה כי השטר נשוא דיוננו עונה על כל התנאים כאשר מתקיימת בו הבטחה והתחייבות ללא תנאי ערוכה בכתב על סך 350,000 ₪ מאת חברת יש תקווה לחברת רוקלי, החתומה בידי המתחייבת, לתאריך 1.08.05, ומשכך המעמד הנורמאטיבי של שטר זה הוא "שטר חוב" כמשמעו בפקודה.

פגמים המועלים כחלק מבקשת ההתנגדות לביצוע שטר, יכללו תחת שתי קטגוריות מרכזיות, הראשונה תכלול "פגמים חפציים" והשנייה תכלול "פגמים קנייניים".
הנפקות שבין השתיים תבוא לידי ביטוי ביחסם ל"אוחז כשורה", כאשר בהתייחס לטענות קנייניות המועלות בין המושך לנפרע כוחו של האוחז כשורה יפה להתגבר עליהם, אך בהתייחס לפגמים חפציים לא יעמוד לו חוסנו.

סעיף 28(ב) לפקודה מונה מספר פגמים אשר נראה אותם כקנייניים גרידא, כגון השגת השטר על ידי רמאות, אלימות, כפייה וכדו', כאשר סע' 37(2) לפקודה מקנה לאוחז כשורה הגנה מפני העלאתם, בקובעו:

"היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קנינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות-הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר".

נמצא כי מאחר ונקבע שפלוני הוא אוחז כשורה, מעתה לא תישמע טענה הפוגמת בחבות כלפיו שעניינה הוא פגם קנייני שנפל בין המושך לנפרע, אך כאמור כוחו אינו בלתי מסוייג וקיימות טענות שתשמענה אף כלפי האוחז כשורה, כאשר סע' 23(א) לפקודה קובע באומרו:

"חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו".

מלשונו הכוללת של הסעיף אנו למדים כי בהתייחס לטענות זיוף או היעדר הרשאה אין נפקות במעמדו של אוחז השטר, והשטר ייחשב כמי שאינו אף ביחס לאוחז כשורה.
טענה מסוג זיוף תיחשב "כפגם חפצי" אשר אין בכוחו של האוחז כשורה לרפאו, לענין זה ראה ש. לרנר "דיני שטרות" (מהדורה שישית) בהתייחס לס' 23(א) הנ"ל באומרו:

"ההוראה קובעת בלשון חד משמעית כי אין כוחה של החתימה יפה כלשהו,וגם אוחז כשורה בשטר לא יהא זכאי לתבוע את פירעונו מאדם שחתימתו זויפה כמוכן אוחז כשורה לא יזכה בתביעה נגד שולח אם השלוח שחתם בשם שולחו חרג מן ההרשאה"

בנדוננו הפגם הנטען על ידי הנתבעים במסגרת בקשת ההתנגדות לביצוע השטר, עניינו הוא זיוף, בטוענם כי נתבע 2 עשה שימוש בחותמת החברה, מספר שנים לאחר שהחברה כבר עברה לידיו של הנאמן, לאמור, לטענת הנתבעים הנפקת השטר התרחשה בין חודש פברואר 2005 לחודש נובמבר 2005 (ראה פ' ה17 לסיכומי ב"כ הנתבעים), וזאת כאשר כבר בשנת 2002 ניתנו צווי כינוס נגד נתבע 2 אשר החזיק במניות החברה, ומניות החברה הועברו לידי כונס הנכסים, והחברה נשלטה על ידו. נמצא כי לטענתם השימוש שעשה נתבע 2 בחותמת החברה עולה כדי זיוף שטר החוב, וזאת בלא שהיה לו קשר של ממש לנתבעת 1 בשעת חתימתו על השטר (לעניין הגדרת חתימה ללא הסמכה כזיוף ראה בהרחבה בע"א 268/56 ששון נוי ואח' נ' עירית חדרה ואח' , יב 353 ובע"א 651/66 רפאל שפירא נ' מאיר סגל, כא (1) 491).
כאמור המחלוקת בין הצדדים נסובה אודות נטל ההוכחה על כתפיו של מי ינוח, ומי יידרש להמציא את ההוכחות אודות כשרות הנפקת השטר וסמכות המנפיקו.
לעניין נטל הראיה להוכחת טענה זו, מתייחס ד"ר י. זוסמן בספרו, דיני שטרות (מהדורה שישית) בעמ' 50 באומרו:

"כשחלוקים בעלי הדין בשאלה האם הושמה חותמת החברה על ידי אדם שהיה רשאי לכך או לא, מי נושא בנטל השכנוע? ... דברים אלה עשויים להתפרש כאילו מוטל על התאגיד להוכיח שהחותמת הושמה שלא בהרשאתה, ולא היא כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחבירו, כיוצא בזה בענין הרשאתו של אדם לפעול בשמו של אחר, כגון רשותו של מנהל לחתום בשם חברה, המסתמך על החתימה ותובע על פיה, חייב להוכיח כי ניתנה לאותו אדם ההרשאה לחתום, גם לצורך חיובו של תאגיד על יסוד חותמת שהוטבעה על שטר תופס אותו רעיון, הואיל ותאגיד אינו חייב אלא אם הוטבעה החותמת על ידי מי שהורשה לכך, התובע על יסוד החותמת חייב בהוכחת הרשאתה, שהיא אחד היסודות המעמידים את תביעתו" (ההדגשים אינם במקור).

הנה- כי-כן בנדוננו כאשר המחלוקת בין הצדדים נסובה אודות כשירותו של נתבע 2- במועד הנפקת השטר, לחתום בשם החברה, הנטל להוכחת כשירותו מוטל על כתפיו של הטוען לקיומו, שהרי ביסוס הטענה השטרית כנגד נתבעת 1 מחויבת בהוכחת העובדה כי נתבעת 1 אכן חתמה על אותו השטר, כי אם ובמידה ואחר חתם בשמה והוא לא היה מוסמך לכך הרי שלשטר זה אין תוקף ואינו כדאי אלא "לצור על פי צלוחיתו", וכאמור, לפגם זה של זיוף לא יעזור לתובע אפילו היה מעמדו בדרגת "אוחז כשורה", לאמור אפילו היה נעשה היסב כנדרש והיה מקבל השטר בעד ערך, והיה מבצע את רכישת השטר בתום לב גמור, מכל מקום אם נשמעה טענה נגד השטר כי נחתם שלא בסמכות, על אוחז השטר הנטל להוכיח כי השטר הוצא כדין.

מן הכלל אל הפרט, בנדוננו כאמור נטל ההוכחה הוטל על כתפיו של התובע1 להוכיח כי השטר נחתם על ידי מי שהוא בעל סמכות לחתום ולהתחייב בשם הנתבעת 1, נתבע 1 ביסס את מועד הנפקת השטר על תצהירו של נתבע 2 באומרו: "עברו הרבה שנים מאז ואני לא זוכר את המועד המדויק שבו הוא פנה אלי, למיטב זכרוני זה היה זמן מה לאחר פשיטת הרגל" (ס' 8 לתצהירו הראשון של נתבע 2) כאשר בתחילת דבריו מבהיר נתבע 2 "אני נמצא בהליכי פשיטת רגל החל מחודש יולי 2002" (ס'3 לתצהיר הנ"ל) מכאן הסיק התובע 1 כי הנפקת השטר נעשתה בשנת 2 002. לדעתי אין לדברים שחר ודין הטענה והמסקנה ממנה להידחות מכל וכל.

לדידי אף אילו היה ניתן להישמע מדבריו כי השטר הונפק אז, מכל מקום ברור מעדותו כי השטר הונפק לאחר שלנתבע 2 כבר לא היה קשר לחברה שכבר היה בפשיטת רגל, לזאת אוסיף כי בתצהירו העיד כי הוא החל את הליך פשיטת הרגל בשנת 2002 ולא פשט הרגל באופן סופי אז, מה שאין כן בנוגע למועד הנפקת השטר הרי שזה התרחש "זמן מה אחרי פשיטת הרגל" דגש זה ניתן להילמד אף מתצהירו השני בו נתבע 2 מחדד דבריו באומרו: "שאני חתמתי זה היה זמן רב לאחר שנת 2002 אבל אני לא זוכר בדיוק מתי", מן האמור עולה כי לא עלה בידי התובע 1 להרים את נטל ההוכחה באשר לעובדה כי השטר הונפק על ידי מי שהיה מוסמך לכך.

ב"כ התובע המלומד טען בענייננו כי יש להבחין בין טענת החריגה מן ההרשאה לבין טענת הזיוף, כאשר האמור בס' 23 לפקודה הנ"ל כוחו יפה רק לטענת הזיוף אך לא לטענת החריגה מן ההרשאה את דבריו סמך על שקבע כבוד הש' א' גולדברג בע"א 2448/92 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אברהם אשכנזי פ"ד מח(3) 563, באומרו ש 'זיוף' כמובנו בסעיף 23(א) לפקודה, הוא מעשה שהינו בגדר "זיוף" על-פי דיני העונשין, ואילו חתימה אמיתית תוך חריגה מהרשאה איננה "זיוף" כהגדרתו בסעיף 414 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

לטעמי החילוק המתבקש בין שני המונחים הינו כדלהלן: זיוף משמעו אדם המתחזה לאחר בחתימתו כאשר החתימה המופיעה בשטר נחזית להיות של אחר ממי שחתם אותה בפועל, לעומת האמור חריגה מן ההרשאה משמעה מקום שבו חזות החתימה והחותם אותה בפועל, זהים, אך החותם אותה ביצע על ידי חתימתו חריגה מההרשאה שהייתה בסמכותו, לזאת אוסיף כי גם במסגרת ה"חריגה מן ההרשאה" ישנן מספר קטגוריות אשר בחלקן נראה את הפגם כבא בשעריו של סע'23(א) ובחלקן לא, על כך ראה בספרו של ש. לרנר הנ"ל בעמ' 404.

אך בנדוננו, אף בלא להידרש לחילוקים שבין זיוף, לחריגה מן ההרשאה, ובין סוגי הקטגוריות שבחריגה מן ההרשאה, אינני רואה בכל הכבוד כיצד ניתן להגדיר מצב בו עובד לשעבר של חברה אשר שומר עמו את חותמת החברה וממשיך לחייבה כפי ראות עיניו ולתועלתו האישית, ניתן יהיה להגדיר זאת בהגדרה אחרת מלבד ההגדרה – "זיוף", שהרי מקובלת עליי טענת הנתבעים על כי הנ"ל המשיך להשתמש בחותמת החברה בזמן שלא היה לו קשר עמה. לדידי איני מוצא חילוק בין מקרה בו אדם פורץ למשרדה של חברה וגונב את חותמתה ומטביעה על שטר, לבין המקרה דנן בו לטענת הנתבעים אדם שייר ברשותו את חותמת החברה והמשיך לעשות בה שימוש, שנים אחרי שנותקו היחסים ביניהם.

משכך אף טענותיו של ב"כ התובעים בדבר יכולתו של הפושט רגל לחייב את התאגיד שחתם בשמו, אינן רלוונטיות לענייננו כיוון שלטענת הנתבעים אין המדובר באורגן של תאגיד אשר חתם בשם החברה על אף היותו פושט רגל, אלא במי שבשעת הנפקת השטר כבר לא היה לו שום קשר עם החברה ולא נמנה על אורגניה, וזאת בניגוד לסע' 42א(ד) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 אשר מתייחס למצב בו מבצע הפעולות עודנו נושא משרה באותו התאגיד כלשונו: "השתתף פושט הרגל בייסוד תאגיד או היה בעל ענין בתאגיד", ודוק דווקא בהיותו בעל ענין בתאגיד.

סוף דבר

התובעים הגישו את שטר החוב נשוא דיוננו לשם ביצועו, הנתבעים טענו כי נפל פגם בשטר היות ומנפיק השטר הנפיקו על דעת עצמו ובלא שהוסמך לכך על ידי החברה.
מאחר וקבעתי כי פגם זה עולה כדי זיוף כמשמעו בס' 23(א) לפקודה שוב לא נדרשתי להכריע אם מעמדם של הנתבעים הוא בדרגת "אוחז כשורה" אם לאו, שהרי פגם הזיוף ל"פגם חפצי" ייחשב וכוחו יפה גם כנגד האוחז כשורה.
עוד קבעתי כי מאחר ונטענה טענת הזיוף כנגד השטר, נטל ההוכחה בדבר כשרות הנפקתו מוטל על כתפיהם של המבקשים לקיימו, מאחר ונטל זה לא הורם (שכן עדות התובע ומר אלשטוק, שהסתבר כצד המעוניין בתוצאות המשפט, לא היו מהימנות בעיני) ולא הצליחו התובעים להוכיח כי השטר הונפק בכשירות ועל ידי הגורם המוסך לחייב את החברה קבעתי כי דין שטר זה הוא כמי שאינו, ואין כוחו יפה לחייב או לזכות את מי מהצדדים.
התביעה נדחית.
התובעים ישלמו את הוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪ בגין ניהול הליך זה.

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, ט' אדר ב תשע"ד, 11 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.