הדפסה

אקסלנס נשואה גמל ופנסיה בע"מ נ' לבנון

לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן
נציג ציבור (עובדים), מר אדי דלל
נציג ציבור (מעסיקים), מר צבי שוייגר

התובעת
אקסלנס נשואה גמל ופנסיה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דייויד פוקס
-
הנתבע
יורם לבנון
ע"י ב"כ עו"ד ארז רזניק

פסק דין

1. התובענה שבפנינו היא לתשלום דמי גמולים שלא הועברו על ידי המעסיק לידי התובעת, המנהלת קרן השתלמות, בגין שני עובדים. כנגד המעסיק, חברת אקסודיוס טכנולוגיות בע"מ, ניתן צו פירוק ועל רקע זה הוגשה תובענה זו, כנגד הנתבע, שכיהן כדירקטור ואחד מבעלי המניות של החברה. בהתאם, השאלה המרכזית המתעוררת בהליך זה היא שאלת חבותו האישית של הנתבע והאם יש לייחס לו את חובות המעסיק.

2. רקע עובדתי
א. התובעת היא חברה המנהלת, בין היתר, קופת גמל מסוג קרן השתלמות לעצמאים ולשכירים בהתאם לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( קופות גמל), התשס"ה – 2005.
ב. הנתבע שימש כדירקטור וכבעל מניות בחברת אקסודיוס טכנולוגיות בע"מ ( להלן - החברה). החברה לא העבירה את דמי הגמולים לקרן ההשתלמות של התובעת עבור שני עובדים – מר אריה אלוביץ ומר ראובן ביז'ונר ( להלן ובהתאמה – אלוביץ וביז'ונר או העובדים).
ג. ביום .10.12, במסגרת הליך פר"ק ( ת"א) 32954-03-12 בבית המשפט המחוזי, ניתן צו פירוק כנגד החברה.
3. להלן תמצית טענות התובעת
א. על החברה היה לשלם דמי גמולים לקרן ההשתלמות בגין שני העובדים, בין אם מכח הסכמי עבודה אישיים ובין מכח הסכם בהתנהגות, בשיעור של 10% מהשכר (7.5% - חלק המעסיק ועוד 2.5% - חלק העובד). החברה לא עשתה זאת מינואר 2005 ועד אוקטובר 2012.
ב. על פי חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 ( להלן - חוק הגנת השכר), חוב כלפי קופת הגמל כמוהו כשכר מולן ועל כן התובעת זכאית לפיצויי הלנת שכר בגין חוב דמי הגמולים. זאת ועוד, ניכויים משכר העובדים ללא העברתם לייעדם עולים כדי ביצוע עבירה פלילית בהתאם לסעיף 25 ב(ג) לחוק הגנת השכר.
ג. כיוון שדמי הגמולים לא הועברו לתובעת, למרות שחלק העובד נוכה מהשכר, יש לחייב את הנתבע באופן אישי בחוב זה, מכח מעמדו כבעל מניות ודירקטור בחברה.

4. להלן תמצית טענות הנתבע
א. יש לדחות על הסף כל תביעה בנוגע לחוב שנוצר למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה.
ב. יש לדחות את התביעה על הסף גם מחמת היעדר יריבות כלפי הנתבע, לאור ההלכה הפסוקה לפיה החברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעליה. הבחירה לתבוע רק את הנתבע, שהוא בעל מניות מיעוט בחברה, ולא בעלי מניות ודירקטורים אחרים, מקורה בשיקולים זרים ופסולים.
ג. הנתבע אינו נושא באחריות לגבי ההפרשות והניכויים של עובדי החברה, וככל שלא נעשו כאלה, הדבר בוצע ללא ידיעתו ואישורו ואין בכך בכדי להקים אחריות אישית שלו.
ד. אין מוטלת על החברה חובה להעביר סכומים כלשהם לתובעת. גם אם היתה חובה כאמור, אין בסיס לסכומים שנתבעו.
אלוביץ' עבד בחברה רק בשנים 2005-2008, סיים את עבודתו באפריל 2008 וחתם על כתב ויתור במועד עזיבתו. ביז'ונר עבד בחברה כשנה, מחודש פברואר 2011 ועד מרץ 2012.
ה. עקב כניסת החברה להליכי פירוק בחודש 3/2012 והיותה חדלת פירעון, לא עלה בידיה להעביר את דמי הגמולים עבור ביז'ונר. הפסקת תשלום דמי הגמולים לתובעת נעשתה בשל שינוי בתנאי העסקתם של העובדים ובהסכמתם, בין אם מפורשת ובין אם מכללא.
דיון והכרעה
5. השאלה המרכזית והראשונה שיש להכריע בה היא שאלת חבותו האישית של הנתבע, היינו האם יש לחייבו בחובות החברה, שהוא אחד מבעלי המניות שלה ודירקטור שלה.

אם נגיע למסקנה כי ישנה הצדקה לחיובו האישי של הנתבע, יהא עלינו לדון בשאלה מהו גובה החוב וכן אם יש לחייב את הנתבע גם בפיצויי הלנת שכר בגין החוב או ריבית פיגורים.
הרמת מסך
6. נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)). בית הדין הארצי שב וחזר על כלל זה בשורה של פסקי דין (ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן – ניסני, 9.12.07; ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב – שיינפלד, (16.2.12); ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל – פלזן , (8.5.12)).
לעקרון זה חריג המעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 ( להלן - חוק החברות), על פיו הרמת מסך ההתאגדות והתעלמות מן ההפרדה המשפטית הקיימת בין בעלי המניות לחברה אפשרית במקרים חריגים בהם הוכח שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. המושג " שימוש לרעה" מתייחס למצבים כגון: מעשים שנעשו על מנת להונות אדם או לקפח נושה של החברה, מעשים שפוגעים בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, הברחת נכסים מן החברה לבעלי המניות.
7. גם בהקשר של משפט העבודה, הדין מכיר בקיומן של נסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות חברה לבעלי מניותיה. זאת מתוך הכרה במעמדו המיוחד של העובד וחובות הנאמנות ותום הלב של הצדדים ליחסי העבודה (ע"ע ( ארצי) 1170/00 פרידמן – יוניוב, פד"ע לח 817 (2003); ע"ע ( ארצי) 1201/00 זילברשטיין – ערב חדש עיתונות – אילת בע"מ (17.12.02), ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין - G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, 31.10.11 (להלן – עניין זוננשיין); ע"ע ( ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר.צ. פלס בע"מ, 4.12.14).
בכלל זה נפסק כי גם אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ 19.1.03; להלן – עניין אדיב).

עם זאת, על מנת שבית הדין יסטה מדרך המלך שהיא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, על העובד המבקש הרמת מסך לפרוש תשתית עובדתית מקיפה ומלאה ולהוכיח כי במקרה שלו התקיימו התנאים החריגים המצדיקים התעלמות מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת וחיוב בעלי המניות בחובותיה ( רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ - רם דר חברה לבניין בע"מ, 19.6.05; ע"ע ( ארצי) 647/07 גפן - בתי מלון מאוחדים בע"מ, 6.7.09; ע"ע ( ארצי) 50821-01-14 אבולעפיה – אבולעפיה, 15.10.15). כך נפסק ביחס לצדדים לסכסוך מסחרי, כך גם לגבי עובדים וכך אף נכונים הדברים לגבי תובעים אחרים שעניינם נדון בפני בית הדין לעבודה.

8. לאחר ששקלנו את הנסיבות שהוכחו במסגרת תובענה זו, הגענו למסקנה כי אין מקום לחייב את הנתבע בחובות החברה. להלן נפרט את מסקנתנו זו, הן בהתייחס לפסיקה והן בהתייחס לעובדות שהוכחו.

9. ראשית נציין כי מניות החברה לא הוחזקו רק בידי הנתבע ואף לא רוב המניות. מעיון בתדפיס רשם החברות (נספח א' לתצהיר התובעת), עולה כי לחברה היתה שורה ארוכה של בעלי מניות (למעלה מ – 45). הנתבע אף לא החזיק את מרבית מניות החברה. אמנם הנתבע רשום כדירקטור של החברה, במינוי משנת 1993, אך מקובלת עלינו עדותו לפיה הוא היה המייסד והרוח המדעית מאחורי החברה (עדות הנתבע בעמוד 10 לפרוטוקול, שורות 29-30), כאשר בשנת 2011 לחברה מונה מנכ"ל, ומאותו מועד הנתבע לא עסק עוד בניהול החברה (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 17-18, 22-26, 30-31, עמוד 12, שורות 1-3, ר' גם בעמוד 13 לפרוטוקול).

עוד נוסיף כי על פי עדותו של הנתבע, מדובר בחברת הזנק (סטארט אפ), שנקלעה לקשיים ובסופו של יום פורקה (עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 30 עד עמוד 13, שורה 23).

כפי שנפרט להלן, בהתייחס לפסיקת בית הדין הארצי בנושא הרמת מסך, התשתית העובדתית הרלוונטית למהותה של החברה (שהיא חברת הזנק ולה בעלי מניות רבים ואינה חברה משפחתית או חברת "אני בע"מ"), שונה לחלוטין מהמקרים שנדונו בפסיקה.
10. בעניין זוננשיין מסך ההתאגדות הורם בנסיבות בהן מדובר היה בחברה משפחתית ותלושי השכר שהופקו כלל לא שיקפו את שכר העובד. בנוסף נקבע כי החברה באותו מקרה הפרה באופן מתמשך ובוטה את חוקי המגן הן במהלך העבודה ולאחר סיומה - אי תשלום שכר במשך חמישה חודשים רצופים ואי תשלום זכויות סוציאליות שונות, כמו גם אי תשלום דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. באותו מקרה אף לא שולמו לעובד פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

בעניין אדיב נקבע כי אי העברת דמי גמולים שנוכו משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות. יש להדגיש כי בעניין אדיב, אי העברת דמי הגמולים נעשתה במשך תקופה של למעלה משנתיים ועקב כך, נשללה מהעובד זכאותו לפנסיה, כך שתוצאות ההפרה היו ממשיות וחמורות. זאת בשונה מענייננו, בו דמי הגמולים הם לקרן השתלמות שבמהותה מהווה קרן חסכון לעובד (ר' הנפסק בדב"ע נה/ 3-124 באמגרטן – משרד להובלה של נהגי חדרה בע"מ, פד"ע כט 236 (1995)).

בע"ע (ארצי) 1452/04 אביר – חוסיין, (22.5.06), נקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות בשל אי תשלום זכויות סוציאליות שונות, לרבות אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים. עם זאת יש להדגיש כי באותו מקרה, בשונה מהעניין שבפנינו, העסקת העובד נעשתה באמצעות מספר חברות כך שהועבר מחברה לחברה בהתאם לנוחות מעבידו, תוך עירוב נכסים.
בע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ, 5.9.06, נקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות בשל אי תשלום זכויות סוציאליות שונות, לרבות אי העברת סכומים שנוכו משכר העובד לביטוח מנהלים וקרן השתלמות. באותו מקרה הוכח כי בעל המניות פעל על מנת לרוקן את החברה מתוכן והבריח את נכסי החברה, העביר כספים שהגיעו לחברה לחשבונו האישי ואף רשם את רכב החברה על שמו הפרטי. כמו כן באותו מקרה, לאחר פירוק החברה, הקים בעל המניות חברה העוסקת בתחום פעילות דומה, אך לא נרשם כבעלים מחשש לעיקולים.

בע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר, (14.10.09), הנזכר בסיכומי התובעת ועוסק בחוב לקרן השתלמות, מדבור היה בנסיבות בהן בעל המניות העביר את מניות החברה לבנו, ללא תמורה. בהמשך, לאחר הפסקת פעילות החברה, פעילותה נמשכה הלכה למעשה, באמצעות בעל המניות שפעל כעצמאי. כלומר, בעל המניות הקים עסק שהמשיך חלקית את פעילות החברה ולמעשה רוקן את החברה מנכסיה.

11. מסקירת הפסיקה שהובאה לעיל עולה כי הגם שנקבע כי אי העברת סכומים שנוכו משכר העובד ליעדם מהווה עילה מספקת להרמת מסך, בפועל עילה זו אינה עומדת כעילה עצמאית. כפי שתואר לעיל, במקרים בהם הוחלט על הרמת מסך ההתאגדות, היו נסיבות נוספות המצביעות על מרמה, חוסר תום לב, פעילות באמצעות מספר חברות וריקון החברה מנכסיה על ידי בעל המניות. בפועל, הרמת המסך נעשית במקרים מובהקים של חוסר תום לב, בהם הצטברות הנסיבות מצביעה על התנהלות בלתי ראויה מצדו של בעל המניות וניצול לרעה של מסך ההתאגדות.

בשונה מהמקרים שתוארו לעיל ואשר נדונו בפסיקה, בהם המעסיק הפר ברגל גסה את זכויותיו של העובד, מבלי שאף ניסה לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו, בענייננו, מדובר בטענה להרמת מסך כנגד אחד מרשימה ארוכה של בעלי מניות (הגם שאין חולק כי הנתבע שימש כדירקטור בחברה ועל פי עדותו, אף היה "הרוח המדעית" מאחורי החברה). זאת ועוד, מעדות הנתבע עולה כי החברה פעלה לייצוב מצבה הכלכלי, בין במציאת משקיעים ובין בהעברת הניהול למנכ"ל בעל ידע וניסיון ניהולי וכן יישום תוכנית צמיחה בשיתוף עם העובדים ( עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 2-5). כל אלה צעדים שננקטו על ידי החברה מתוך תקווה כי בסופו של יום החברה תעלה על דרך המלך.
נוסיף כי ביז'ונר חתם על מסמך המכונה " תוכנית צמיחה", במסגרתו הסכים לקיצוץ בתנאיו הסוציאליים ( נספח י' להודעת ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב, שצורפה כנספח ז' לתצהיר הנתבעת). כלומר, החברה לא הסתירה את מצבה מהעובדים. על אף שאין בעובדה זו כדי להמעיט מחשיבות אי העברת הניכויים ליעדם, עובדה זו היא נדבך נוסף במסקנתנו לפיה אין לייחס את חובות החברה לנתבע.
12. ראוי להדגיש כי אין כל ראיה לכך שהנתבע פעל בעירוב נכסים, משך מהחברה כספים או הבריח נכסים.

13. כאמור, בעניין אדיב נקבע כי אי העברת דמי גמולים שנוכו משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות. באותו עניין, מדובר היה במחדל שנמשך למעלה משנתיים וכתוצאה מכך נשללה מהעובד זכאותו לפנסיה, כך שתוצאות ההפרה היו ממשיות וחמורות. בענייננו, מדובר בתקופות קצרות משמעותית, של מספר חודשים לגבי כל עובד.

בהקשר זה נזכיר את הנפסק בע"ע (ארצי) 52949-05-10 וולצ'ק - ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיתוח בע"מ, (28.3.12), אשר ניתן לאחר פסק הדין בעניין זוננשיין, ולפיו אין מקום להרים את מסך ההתאגדות חרף העובדה שזכויותיה של העובדת קופחו באופן בוטה ומתמשך. באותו מקרה, המעסיקה נמנעה מלשלם לעבודת שכר מינימום, דמי חופשה והבראה, דמי חג, דמי נסיעות ואף לא ביטחה את העובדת בקרן פנסיה לאורך כל תקופת עבודתה (56 חודשים). בית הדין הארצי קיבל את קביעות בית הדין האזורי לפיהן -
"נסיבות העניין אינן מצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות והטלת אחריות אישית על בעלי מניות המשיבה לפי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; השימוש בדוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות צריכה להיעשות במשורה, ורק באותם מקרים חריגים וקיצוניים כפי שנקבעו בפסיקה; לא הוכח על ידי המערערת, עליה נטל ההוכחה, כי מדובר במקרה מסוג זה, ואין די בטענה להפרת חוזה עבודה או הפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמה כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות וחיוב המשיבים 2,3 בחובות המשיבה." (ההדגשה הוספה - ד.ו.; סעיף 82 לפסק הדין וכן ר' סעיף 85 לפסק הדין).

יודגש כי סעיף 6 לחוק החברות קובע כי ניתן ליחס חובות של חברה לבעל מניותיה אם נמצא "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". נוכח כלל הנסיבות שלפנינו סבורים אנו כי לא יהא זה צודק ונכון להורות על הרמת מסך ההתאגדות של החברה.

14. לאמור לעיל נוסיף כי בהתייחס לעובד אלוביץ, הוכח כי אין בידי התובעת ראיות המצדיקות הרמת מסך. זאת נוכח עדותו של מר עידן אבו, מנהל מחלקת תפעול בתובעת ( עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 6-8):

"ש. אתה יכול להראות לי לגבי מר אלוביץ' באיזשהו מקום שהחברה ניכתה לעובד בתלוש שכר שלו סכומים עבור קרן השתלמות ולא העבירה אותם לקופת הקרן?
ת. בגין אלוביץ' אני לא יכול להראות לך, נגיע לבנאדם הבא."

כלומר, גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה שונה, ולהיעתר לבקשת התובעת להרים את מסך ההתאגדות, התביעה היתה נדונה רק ביחס לחוב דמי הגמולים כלפי עובד אחד – בוז'ינר.

15. לאור המסקנה לעיל, דין התביעה להידחות. להשלמת התמונה ולמעלה מהדרוש, נתייחס לשני נושאים נוספים אליהם הצדדים התייחסו בסיכומיהם – גובה חוב דמי הגמולים ושאלת הריבית בגין קרן החוב.

גובה החוב והריבית בגינו
16. סכום התביעה הנקוב בכתב התביעה עמד על 199,063 ₪.

בתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת הסכום צומצם משמעותית ( ל - 50,606.29 ₪, קרן וריבית), על יסוד עובדות שנתגלו לתובעת לאחר הגשת התביעה, לגבי תקופות העבודה של העובדים ( אלוביץ' - החוב נתבע בגין החודשים ינואר - אפריל 2008 ואילו לגבי ביז'ונר - 2/11-3/12, סעיף 11 לתצהיר התובעת). חרף התנגדות הנתבע, הותרה הפחתת הסכום הנתבע ( עמודים 3-4 לפרוטוקול).

כאמור, ביום 24.10.12 ניתן צו פרוק לחברה והתובעת הגישה תביעת חוב למפרק בגין אי העברת דמי גמולים עבור העובדים. ביום 29.1.14 התקבלה הכרעת המפרק בתביעת החוב, לפיה תביעת החוב אושרה באופן חלקיו ובסכום כולל של 31,346.5 ₪.

ביום 16.3.14 התובעת הגישה ערעור על החלטת המפרק ובית המשפט המחוזי קבע כי יש לאשר את החוב לתובעת, בסכום של 44,423 ₪ ( מלוא סכום קרן החוב, להוציא ריבית הפיגורים).

17. בנקודה זו ראוי לציין כי תוכנה של החלטת בית המשפט המחוזי ( שלא הוצגה על ידי התובעת), נמסר לבית הדין. מטבע הדברים ועל פי לוח הזמנים המתואר לעיל, ההחלטות לגבי גובה החוב התקבלו על ידי בית המשפט המוסמך ועל ידי המפרק לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק. עם זאת, מדובר בהחלטות בלב המחלוקת נשוא הליך זה – גובה חוב דמי הגמולים. בנסיבות אלה, אין מניעה לקבל את הודעת התובעת ואת נספחיה, העוסקים בגובה חוב דמי הגמולים, הגם שאלה הוגשו לאחר ישיבת ההוכחות.

זאת בשונה ממסמכים שהנתבע צירף לתגובתו לבקשת התובעת להצגת המסמכים הנוספים מטעמה, והם מסמכים שניתן היה להגיש במצורף לתצהירו ( כגון תדפיסים מרשם החברות), ואשר נוגעים לשאלת מעמדו של הנתבע בחברה ואחריותו למעשיה.

18. איננו מקבלים את הטיעון לפיו החלטות שהתקבלו בבית המשפט המוסמך לדון בפירוק החברה אינן מחייבות את הנתבע, כיוון שאינו צד להליך הפירוק.

מהראיות עולה כי הנתבע פעל בשם החברה תוך כדי הליך הפירוק ( נספח ו' לתצהיר התובעת, מכתב רו"ח ממבר לנתבע מיום 22.6.13). על כן לא ניתן לראות בו כצד שהוא זר לחלוטין להליך הפירוק ( השוו לנפסק בדב"ע נה/3-182 בן יוסף - הסנה אחזקות והשקעות בע"מ, פד"ע כט 577, 586 (1995), לגבי קבוצת עובדים שטענה טענות שונות בהליך הפירוק ובבית הדין לעבודה ). משום כך, יש לראות את הנתבע כמי שהחלטות המפרק ובית המשפט מחייבות אף אותו.

19. כפי שהובהר לעיל, ביחס לעובד אלוביץ', אין מקום להרמת מסך. על כן, החוב שבו ניתן היה לחייב את הנתבע, אם אכן היתה מתקבלת טענת הרמת מסך, הוא רק חוב דמי הגמולים לבוז'ינר. על פי החלטת המפרק, החוב לגבי עובד זה עמד על 29,546.5 ₪. לטענת התובעת, בית המשפט המחוזי אישר את טענתה כי החוב עומד על 40,680 ש"ח. כיוון שלא הוצגה החלטת בית המשפט, למרות שעל פני הדברים לא היתה מניעה להציגה, על פי הראיות שהובאו בפנינו, אם היה מקום לחייב את הנתבע בחובות החברה, בגין חוב הדמי הגמולים לעובד בוז'ינר, היינו מעמידים את הסכום על סך של 29,546.5 ₪.

20. על פי סיכומי התובעת ( סעיף 42.2), נתבעה גם ריבית פיגורים לפי תקנה 22 לתקנות מס הכנסה ( כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד – 1964, להלן – התקנות) בסך 6,182 ₪ בגין אי העברת תשלומי הקרן מיום 24.10.12 ( תקנה זו בוטלה ביום 29.10.14 – תקנות מס הכנסה ( כללים לאישור ולניהול קופות גמל) (תיקון), התשע"ה – 2014, ק"ת 7435, עמ' 55, 5.11.14).

כיוון שבתקופת החוב חלה תקנה 22 לתקנות, אם היינו מגיעים למסקנה לפיה יש לייחס לנתבע את חובות החברה, היה מקום לחייבו בריבית בגין העיכוב בהעברת דמי הגמולים, בהתאם להוראות תקנה זו.

21. סוף דבר – התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימיים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ו, (15 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים.

אדי דלל , נציג ציבור (ע)

דגית ויסמן, שופטת

צבי שוייגר, נציג ציבור (מ)