הדפסה

אמ.סי.גרופ בע"מ נ' מלנבוים טל

בפני
כב' השופטת ריקי שמולביץ

תובעת

אמ.סי.גרופ בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד תומר פרסלר

נגד

נתבע

מלנבוים טל
ע"י ב"כ עו"ד יהודה לנדא

פסק דין

עניינה של התובענה שלפני בדרישת התובעת, חברת אם.סי. גרופ בע"מ (להלן גם: "חברת אם.סי. גרופ"), כי הנתבע ישלם לה סכום של 467,319 ₪ המשקף לטענתה את השקעתה במיזם משותף של הצדדים ואשר היא זכאית להשבתה לאחר שבוטל.
א. רקע
התובעת היא חברה פרטית העוסקת בהשקעה בחברות טכנולוגיה בראשית דרכן. בעליה של החברה הם מר אלון מדינה (להלן: "מר מדינה") ומר דרור חביון (להלן: "מר חביון"). במהלך שנת 2006 נוצר קשר בין התובעת לבין הנתבע, איש מחשבים ויזם בתחום ההיי-טק, ובין הצדדים נוהל משא ומתן לצורך הקמת מיזם משותף.
תכליתו של המיזם המשותף היתה לשווק ממשק מחשב אשר הומצא על ידי הנתבע, המאפשר תקשורת וידאו וקול בין גולש באתר אינטרנט לבין נציג שירות של אותו אתר, וזאת מבלי שהגולש יידרש להתקין במחשבו תוכנה לצורך קבלת השירות (להלן: "האמצאה"). יובהר, כי האמצאה התבססה על ניצול של טכנולוגיה קיימת השייכת לצד ג', כך שאין מדובר באמצאה המוגנת בפטנט (ראו בהקשר זה סעיפים 2 – 4 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967).
בתחילת שנת 2007 התקיימו פגישות והוחלפו טיוטות הסכם שונות בין הצדדים במטרה להגיע להסכמות בנוגע לאופן שבו ינוהל המיזם, אולם הסכם סופי לא נחתם. אף על פי כן, החלו הצדדים לפעול לקידום המיזם בהתבסס על הסכמה בעל פה אשר הושגה ביניהם (להלן תכונה הסכמה זו, אשר הצדדים חלוקים על תוכנה, "ההסכמה בנוגע להקמת המיזם"). במסגרת זו הוקמה על ידם בחודש מאי 2007 חברה בשם סינטיקס סופט בע"מ (להלן: "חברת סינטיקס"). לחברת אם. סי גרופ הוקצו 60% מהון המניות, ואילו לנתבע הוקצו 40% הנותרים. מר מדינה והנתבע מונו דירקטורים ראשונים. בנוסף מונה הנתבע למנכ"ל החברה.
לאחר מספר חודשים שבהם פעלה חברת סינטיקס, נתגלו בין הצדדים חילוקי דעות, אשר עיקרם, גובה סכומי הכסף אשר התחייבה חברת אם. סי. גרופ להשקיע במסגרת ההסכמה בנוגע להקמת המיזם ומועדי תשלומם. לאחר חילופי הודעות דואר אלקטרוני, שבהן טען הנתבע להפרת הסכמה זו על ידי התובעת, ביום 20.8.2007, שלח הנתבע לתובעת הודעת דואר אלקטרוני שבה הבהיר, כי אם לא יועברו לו הכספים אשר התחייבה לטענתו התובעת להעביר עד ליום המחרת, הוא יראה את ההתקשרות בין הצדדים כמבוטלת.
יצוין, כי הצדדים חלוקים בנוגע לשאלה מהם האירועים אשר הובילו לשליחת הודעה זו על ידי הנתבע. בעוד שלטענת התובעת, הנתבע הודיע על רצונו לבטל את ההסכם להקמת המיזם בשל סיבותיו שלו, הנתבע טוען, כי התובעת היא שהפרה את התחייבותה להשקיע כספים במיזם המשותף, והפרה זו היא שהובילה לביטולו של ההסכם להקמת המיזם.
מר חביון השיב להודעה האמורה באותו היום בזו הלשון: "הננו דוחים כל טענותיך כפי שהובעו במייל מיום 20.8.2007. יחד עם זאת אנו מקבלים את הודעת הביטול שלך. מרגע זה אין ביננו הסכמים. הינך נדרש להשיב מידית את כל הסכומים שהועברו על ידי אם.סי. עד כה על חשבון ההסכם שביטלת, לפנות את המשרדים (למעט הציוד) ולחדול מכל פעילות בשמנו המשותף".
בתגובה להודעה זו, השיב הנתבע, כי: "הריני לאשר את הודעת הביטול שהעברתי אליכם אמש ועל פי המייל ששלחתם אלי היום. שמחתי לראות שאין בינינו מחלוקות וכי גם אתם רואים בהסכם כבטל ומבוטל. לאחר העברת המניות ברשם החברות לבעלותי אפעל להשיב לכם את הסכום שהושקע עד היום בחברה בכפוף לסילוק כל אותם הטענות ההדדיות שבין הצדדים" (להלן תכונה הודעת הדואר האלקטרוני שנשלחה על ידי הנתבע "הסיכום בדבר ביטול ההסכם").

ב. טענות הצדדים
טענות התובעת
התובעת הטילה יהבה על התכתבות הדואר האלקטרוני ובפרט על הסיכום בדבר ביטול ההסכם.
לטענת ב"כ התובעת, במסגרת התכתבות זו, הצהיר הנתבע, כי ישיב את הסכום שהושקע בחברה, והוא מחויב לעמוד בהסכם זה.
ב"כ התובעת הדגיש, כי חובתו האישית של הנתבע להשבת הכספים נובעת מהתכתבות זו, וכי טענת הנתבע להיעדר יריבות בין הצדדים מהטעם שחובת ההשבה (ככל שישנה) חלה על חברת סינטיקס, היא הרחבת חזית אסורה.
ב"כ התובעת סבור, כי לאור הסכמה זו, אין עוד רלוונטיות לשאלה, האם אכן הפרה התובעת התחייבותה להשקעת כספים בהתאם להסכמה בנוגע להקמת המיזם, כפי שנטען על ידי הנתבע, שכן ממילא, עם ביטולה של הסכמה זו, בטלות כל התחייבויותיה של התובעת, ככל שהיו כאלה. מעבר לכך הוסיף ב"כ התובעת, כי גם לגוף הדברים, אין ממש בטענות הנתבע, כי התובעת התחייבה להשקיע סכום של 600,000 דולר במיזם המשותף וכי במסגרת ההסכמה בנוגע להקמת המיזם נקבע, כי סכום ואופן ההשקעה יקבעו על פי שיקול דעת התובעת.
ב"כ התובעת טען, כי על הנתבע להשיב את הכספים אף על פי שמניות החברה טרם הועברו על שמו כפי שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסיכום בדבר ביטול ההסכם, משום שהעברת המניות על שם הנתבע היתה, לטענת ב"כ התובעת, פעולה טכנית שאותה יכול היה הנתבע לבצע בעצמו, וכן משום שממילא האמצאה עצמה היתה מצויה ברשותו של הנתבע כך שהיה באפשרותו לפעול לקידומה עם סיום שיתוף הפעולה בין הצדדים.
לטענת ב"כ התובעת, הסיכום בדבר ביטול ההסכם כלל ויתור הדדי על טענות, ולפיכך, אין מקום לדון בטענות הנתבע בנוגע לנזקים שנגרמו לו עקב ההתקשרות. לפיכך, דרש ב"כ התובעת, כי הנתבע ישיב הסכומים שהושקעו על ידי התובעת בחברה וההוצאות הנוספות שהוציאה התובעת בתקופת הפעילות המשותפת.
טענות הנתבע
ב"כ הנתבע טען, כי ההסכמה בנוגע להקמת המיזם כללה התחייבות של התובעת, כי בתמורה לקבלת 60% מהמניות בחברת סינטיקס היא תשקיע במיזם המשותף סך של 600,000 דולר. התובעת הפרה התחייבות זו ודבר זה הוביל לכישלון המיזם. לפיכך מתבקשת המסקנה, כי התובעת היא הצד המפר והיא הנושאת באחריות לתוצאות הפרה זו.
עוד טען ב"כ הנתבע, כי אין כל יריבות בין התובעת לבין הנתבע, שכן הכספים שאותם מבקשת התובעת לקבל ניתנו לחברת סינטיקס ולא לנתבע באופן אישי, וככל שיש חובת השבה של כספים אלה, הרי שחובה זו רובצת על חברת סינטיקס ולא על הנתבע עצמו.
לטענת ב"כ הנתבע, גם ההסכמות בין הצדדים במסגרת הסיכום לביטול ההסכם לא כובדו על ידי התובעת.
מניות החברה לא הועברו לנתבע ולכן אין בסיס לדרישת התובעת להשבת הכספים כאשר היא עצמה לא קיימה התחייבויותיה. ב"כ הנתבע הדגיש כי מדובר בעניין מהותי ואין ממש בטענה, כי מדובר בעניין טכני, שכן נוכח העובדה, כי המניות לא הועברו לנתבע, נותרה הבעלות באמצאה בידיה של חברת סינטיקס ולא היה באפשרותו להמשיך לקדם את המיזם באופן עצמאי.
בנוגע לדרישה להשבת ההוצאות הנוספות שהוציאה התובעת בתקופת הפעילות המשותפת, טוען ב"כ הנתבע, כי התובעת לא הוכיחה, כי הוצאות אלה ניתנו לחברת סינטיקס, שכן משרדי חברת אם. סי. גרופ שימשו גם חברות אחרות, וכל הקבלות שהוצאו נוגעות לתשלומים לצדדים שלישיים אשר כלל לא הוכח, כי הוצאו עבור חברת סינטיקס.
ג. דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.
להלן נימוקי:
התובעת הדגישה, כי תביעתה נסמכת על התחייבותו של הנתבע בהתכתבות הדואר האלקטרוני בין הצדדים, שלפיה ישיב לתובעת את הסכום שהושקע בחברה. כך למשל, טען ב"כ התובעת, כי: "ללא קשר להתקשרות בין הצדדים ולמחלוקות שנפערו בין הצדדים ביחס לשאלה מה היו ההבנות שקדמו לתחילת ההתקשרות, הגיעו הצדדים ביום 20.8.2007 לסיכום מחייב לפיו ההתקשרות בין הצדדים בטלה ומבוטלת וכי הביטול יגרור בצידו גם חובת השבה" (סעיף 5 לסיכומי התובעת) וכי: "מייל זה פשוט להבנה ומתמצת בצורה פשוטה את ההסכמות שהושגו בין הצדדים בנוגע לסיום ההתקשרות ואמור להוות את נקודת המוצא המשפטית לצורך הכרעה" (סעיף 7, שם). בהמשך לכך, הובהר על ידי ב"כ התובעת כי "אין עוררין כי הצדדים חלוקים ביחס למספר עניינים הנוגעים להשקעה הכספית שאמורה היתה התובעת לבצע, לרבות ביחס לשאלה האם כטענת הנתבע (שנתגלתה כחסרת כל בסיס) היה על התובעת להשקיע 600,000$ במספר שלבים או כטענת התובעת כי אופן וסכום ההשקעה יגזרו על בסיס תכנית עסקית... ברם, משהושג סיכום ביחס לבטלות ההתקשרות אין המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים רלוונטית עוד" (סעיף 12 לסיכומי התובעת, ההדגשה הוספה) וכן בסעיף 13 לסיכומיה "אין טעם להשחית מילים ולבזבז זמן שיפוטי בנוגע לשאלה מה סוכם בין הצדדים ביחס להשקעת התובעת".
בסיכומי התשובה נטען מפורשות, כי "ראש וראשון – יש להדגיש כי עילת התביעה של התובעת נסמכת על ביטול אהדדי (מוסכם) של ההסכם שהושג בין התובעת ובין הנתבע ובכלל זה סוכם באופן מפורש כי הנתבע (ולא החברה) ישיב לתובעת את כל מה שקיבל ממנה וזאת כמתועד בהודעות הדואר האלקטרוני שהוחלפו ביניהם" (סעיף 3).
הלכה למעשה, חרף המונחים שבהם השתמשו באי כוח הצדדים, אין מדובר בתביעה להשבה עקב ביטול חוזה.
התובעת ביקשה להימנע מדיון בשאלה, מהי המחלוקת שהובילה לביטול ההסכם – מחלוקת שהדיון בה הכרחי לבחינת זכאותה להשבה – ועל כן טענה, כי הרקע לביטול ההסכמה בנוגע להקמת המיזם אינו רלוונטי.
למעשה, מדובר בתביעה לסעד של אכיפה, שבה מבקשת התובעת, כי יאכפו התחייבויותיו כביכול של הנתבע על פי הסיכום בדבר ביטול ההסכם. תביעה זו לא ניתן לקבל, בשל מספר טעמים מצטברים.
ראשית, בהודעה שנשלחה על ידי הנתבע שעליה מבקשת התובעת להתבסס נכתב מפורשות, כי: "לאחר העברת המניות ברשם החברות לבעלותי אפעל להשיב לכם את הסכום שהושקע עד היום בחברה בכפוף לסילוק כל אותם הטענות ההדדיות שבין הצדדים".
אין התובעת יכולה לאחוז את החבל בשני קצותיו – מחד גיסא לטעון, כי הסיכום בדבר ביטול ההסכם הוא שמקים את זכותה להשבת הכספים, ומאידך גיסא לטעון, כי חובה זו אינה תלויה בחובתה שלה להעביר את המניות בחברה לבעלותו של הנתבע. אם אכן סיכום זה מחייב, כפי שנטען על ידה (ראו למשל סעיף 15 לסיכומיה), הרי שגם היא היתה מחויבת לעמוד בו. ודוק: אם אכן מדובר בסיכום מחייב מתבקשת הקביעה, כי מדובר בחיובים הדדיים, שכן הנתבע הבהיר מפורשות, כי הוא מסכים להשבת הכספים לאחר שיועברו מניות החברה לבעלותו, ובכפוף לסילוק כל הטענות בין הצדדים.
אין מחלוקת, כי התובעת לא קיימה את חלקה בסיכום זה, ולא העבירה את המניות לבעלותו של הנתבע, ובנסיבות, אין בסיכום בדבר ביטול ההסכם כדי לבסס את חובתו של הנתבע להשיב לה את כספי ההשקעה.
התובעת ביקשה לטעון, כי לא ניתן לראות באי העברת המניות על ידה הפרה של הסיכום בדבר ביטול ההסכם, שכן מדובר בפעולה טכנית בלבד, אשר אותה יכול היה הנתבע לבצע בעצמו מתוקף היותו דירקטור בחברה.
אינני מקבלת טענה זו. המניה היא נכס, ומאליו יובן, כי כדי שניתן יהיה להעביר את הבעלות בו נדרשת הסכמת הבעלים, היינו התובעת, להעברה.
כפי שקובע סעיף 176 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 "בעל מניה בחברה פרטית הוא מי שרשום ככזה במרשם בעלי המניות, או מי שאוחז בשטר מניה".
התובעת לא הציגה כל ראיה לכך שהעבירה לנתבע שטר מניה, או לכך שפעלה לשינוי מרשם בעלי המניות וחתמה לשם כך על כתב העברה של המניה (בהתאם לדרישות סעיף 299(1) לחוק החברות הקובע, כי שינוי המרשם בחברה יתאפשר במקרה שבו "נמסר לחברה כתב העברה של המניה בחתימתם של המעביר ושל הנעבר, ודרישות התקנון, אם נקבעו לכך, התקיימו"). התובעת לא ביצעה, אפוא, את חלקה, ובהתאם לסיכום בדבר ביטול ההסכם לא היה על הנתבע להשיב לה הכספים. כל שהוסכם בין הצדדים היה כי לאחר שיועברו המניות, יפעל הנתבע להשבת הכספים בכפוף לסילוק טענותיה של התובעת.
כתימוכין לטענתה, כי מדובר בדרישה טכנית בלבד הציגה התובעת טופס שכותרתו "הודעה על העברת מניות בחברה פרטית". התובעת ביקשה להתבסס על טופס זה כראיה לכך שפעולת העברת המניות יכולה היתה להתבצע על ידי הנתבע באופן עצמאי. מדובר בטענה חסרת בסיס, ולו משום שמדובר בטופס דווח על העברת המניות במרשם בעלי המניות, פעולה אשר כאמור לעיל דורשת חתימת התובעת על כתב העברה.
למעשה, גם לפי טופס זה נדרש, כי בעל התפקיד בחברה החותם על הטופס יצהיר, כי העברת המניות נרשמה במרשם בעלי המניות בחברה, פעולה אשר כמוסבר לעיל לא היה באפשרות הנתבע לבצע לבדו מתוקף תפקידו כדירקטור. אין ממש בטענה, כי הנתבע יכול היה לדווח על פעולה אשר לא בוצעה ובכך להעביר את המניות לרשותו. לפיכך, לא ניתן לטעון, כי העברת המניות היתה פעולה טכנית בלבד.
יתרה מזאת, טענותיה של התובעת אינן עולות בקנה אחד עם התנהלותה בזמן אמת, כעולה מההתכתבויות בין הצדדים אשר צורפו כנספח ח' לתביעה.
בזמן אמת טענה התובעת, כי אין כל תוקף לביטול, ועמדה על דעתה, כי היא עודנה בעלת מניות החברה. כך למשל, במכתב שנשלח על ידי מר חביון ביום 28.8.2007 נטען, כי: "טל מלנבויים טוען בעצמו כי אין לחברה מקורות מימון לפעילות החברה מלבד אם.סי. גרופ – הגורם שאליו הוא שלח הודעת ביטול מיומרת שאין לה כל תוקף ושהוא עצמו לא פועל לפיה" וכי: "אם. סי. גרופ אמורה לקבל הצעה מטל מלנבויים בנוגע לרכישת מניותיהם בחברה משום שהתברר שהודעת הביטול המיומרת אינה מחזיקה מים".
מעבר לכך, באסיפת בעלי המניות של חברת סינטיקס שכינסה התובעת ביום 7.11.2007 אשר על סדר יומה הועלה, בין היתר, דיון ב: "השלכות הודעת מלנבוים לגבי ביטול ההסכם בין MC לבין מלנבוים ", הוחלט להעביר את הנתבע מכהונתו כדירקטור בחברה. ברור, כי גם מטעם זה אין ממש בדרישת התובעת לאכיפת הסיכום כביכול בין הצדדים כאשר בזמן אמת טענה, כי סיכום זה כלל אינו מחייב אותה, ואף פעלה בניגוד לו.
איני מקבלת טענת התובעת, כי העברת המניות היתה חסרת משמעות משום שממילא יכול היה הנתבע להמשיך ולעשות שימוש כרצונו באמצאה, שכן מבחינה מעשית, מדובר בקניין רוחני שהיה מצוי ברשותו.
משהגיעו הצדדים להסכמה בעל פה בדבר הקמת המיזם המשותף, עברה הבעלות בקניין הרוחני לחברת סינטיקס, והנתבע לא רשאי היה לעשות שימוש באמצאה טרם שהועברה אליו הבעלות בחברת סינטיקס במלואה.
בנסיבות דנן, מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3(ד) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), שלפיו: "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין".
גם לו היתה מתקבלת טענת התובעת, כי התחייבות הנתבע בסיכום בדבר ביטול ההסכם תקפה (כאמור, לאור התנהלות התובעת, איני סבורה כך) כיום אין הצדקה לאכיפתה.
מקובלת עלי טענת הנתבע, כי לאור חלוף הזמן איבדה האמצאה את הערך החדשני כך שכיום היא אינה בעלת ערך ממשי. בנסיבות אלה, אין מקום לאכוף על הנתבע התחייבותו כביכול, להשיב לתובעת את כספי ההשקעה בתמורה להשבת המניות, כאשר כתוצאה מסירובה של התובעת להשיב לו את המניות בזמן אמת, איבדה החברה את ערכה.
התובעת לא הוכיחה, כי הסיכום בדבר ביטול ההסכם, שאותו הכחישה בזמן אמת, היה סיכום מחייב אשר יש מקום להורות על אכיפתו; היא עצמה לא עמדה בסיכום זה; בכל מקרה בנסיבות האמורות, גם אם היה מדובר בסיכום בעל תוקף משפטי, אין אכיפתו צודקת בנסיבות העניין.
לפיכך, דין התביעה, להידחות.
למרות שכאמור, עיקר טענותיה של התובעת התבססו על הסיכום בדבר ביטול ההסכם, נטען על ידה, בעלמא אומנם, כי גם אם לא היה מוסכם בין הצדדים על השבה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 21 לחוק החוזים וסעיף 9 לחוק החוזים תרופות, זכאית היא לקבל את הכספים שהושקעו על ידה במיזם המשותף.
למעלה מהצורך אבחן גם טענה זו;
נראה, כי לא בכדי הועלתה הטענה בקול ענות חלושה, שכן כדי להוכיח, כי זכאית היא להשבה עקב הביטול, מוטל עליה הנטל להוכיח, כי הנתבע הוא שהפר את ההסכמה בין הצדדים, כי ההסכם בוטל על ידה כדין וכי בנסיבות העניין מקימה ההפרה זכות להשבה, שהרי: "התנאי היסודי לקיומה של זכות השבה בעקבות הפרת חוזה הוא ביטול החוזה כדין על ידי הנפגעת" (דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם "דיני חוזים – כרך ד" (תשע"א-2011) בעמ' 404).
התובעת לא עמדה בנטל זה שהרי טענה, כי השאלה מי הפר את ההסכם כלל אינה רלוונטית.
מהראיות שהוצגו לפני לא עולה, כי הנתבע הוא זה שהפר את התחייבויותיו וכי בעקבות כך ביטלה התובעת את החוזה כדין.
כאמור, התובעת טענה, כי לא היתה התחייבות להשקיע 600,000 דולר בחברה, ההתחייבות היתה, כי סכום זה יהא הגבול העליון של ההשקעה.
בהקשר זה הוצגה על ידי התובעת טיוטת הסכם שבה נכתב, כי: "החלטה של MC באשר לאופן ההשקעה וסכום ההשקעה תיגזר מבחינת העסקה במספר שלבים... המימון יתבצע על פי שיקול דעתה המוחלט של MC בשלבים ובמועדים שייקבעו בתוכנית העסקית שתוכן כאמור ובמהלך יישום התוכנית, ככל שתחליט MC כי הדבר נכון עסקית, התוכנית כפופה כמובן לשינויים מעת לעת ע"פ התפתחות המצב בפועל " (סעיף 27 לנספח ו' לתצהירו של מר חביון).
מנגד, הנתבע ביקש להסתמך על טיוטת הסכם באנגלית בין הצדדים, אשר צורפה להתכתבות דואר אלקטרוני בין הנתבע לבין עו"ד אייל גלבוע, אשר שימש כבא כוחה של התובעת.
סעיף 4 להסכם התייחס לסוגית המימון והובהר בו , בין היתר, כי:"MC undertakes to lend to the Company an aggregate amount of _____ (the "Principle Amount"). The Principle Amount shall be transferred by MC to the Company in installments as set forth in the Business Plan to the Company attached hereto as Appendix A.". בהמשך הסעיף צוין, כי:"The Loan Amount shall be repaid by the Company to MC upon liquidation, dissolution or winding up of the Company".
לטיוטה זו צורפה תכנית עסקית, אשר עודכנה בהמשך, ואשר פורטו בה הסכומים הדרושים לצורך הקמת המיזם המשותף והיא כללה חישוב של הוצאות והכנסות צפויות.
הנתבע הדגיש, כי טיוטה זו שממנה עולה, כי התובעת אכן התחייבה להשקיע סכום של 600,000 דולר בחברה, הועברה אליו על ידי עורך דינה של התובעת, כך שלא יכולה להיות מחלוקת, כי היא היתה מקובלת עליה.
בהמשך לכך, הציג הנתבע התכתבויות דואר אלקטרוני שונות אשר בהן שב ופנה לה"ה מדינה וחביון בטענה, כי לא עמדו בהסכמה לגבי השקעת הכספים על ידם (ראו למשל נספח ה' לכתב ההגנה), וטען, כי גם ממסמכים אלה ניתן ללמוד, כי התובעת היא שהפרה את התחייבותה להשקיע בחברה.
די בראיות שהוצגו על ידי הנתבע כדי לקבוע, כי התובעת לא הוכיחה, כי הוא שהפר את ההסכמה בנוגע להקמת המיזם המשותף. משלא הוכח, כי הנתבע הוא שהפר את ההסכם, ממילא לא הוכח, כי קמה לתובעת זכות לביטולו.
לחלופין, מכיוון שבפועל החוזה בוטל, ובעקבות זאת קמה זכות השבה הן לנפגע והן למפר, ניתן היה לטעון, כי גם אם התובעת היא זו שהפרה את ההסכמה, אין הדבר מונע השבה, שכן כעולה מסעיף 21 לחוק החוזים ומסעיף 9 לחוק החוזים התרופות, זכות ההשבה קמה לשני הצדדים, לנפגע ולמפר כאחד.
אלא שכאמור, בזמן אמת התובעת עצמה התנגדה להשבה אשר לה היא טוענת כיום ולא השיבה לנתבע את מניות חברת סינטיקס (כך שכיום אין למניות אלה ערך ממשי). משלא עמדה התובעת בחובת ההשבה החלה עליה בזמן אמת, ולאור העובדה, כי כיום חסרות המניות ערך כלכלי ממשי, הרי שהתובעת לא הוכיחה, כי היא זכאית להשבה בעקבות הביטול בפועל של ההסכמה בנוגע להקמת המיזם, זאת ללא תלות בשאלת תוקפו של הסיכום בדבר ביטול ההסכם (ראו בהקשר זה סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, וכן, בפרק 37 לספרם הנ"ל של פרידמן וכהן, אשר מבהירים כי "ראוי שקנה המידה לחישוב ההשבה יהיה הנוח לנפגע, ואין לחייבו בהשבה, אם לא הפיק תועלת של ממש מן הביצוע החלקי" (שם, בעמ' 410).
גם מטעם זה, דין התביעה להידחות.
באשר לטענת הנתבע, כי אין הוא חייב להשיב הכספים בשל היעדר יריבות בינו לבין התובעת, טענה זו הופיעה לראשונה בסיכומיו של הנתבע. היא לא נטענה בכתב ההגנה מטעמו ובתצהירו (ראה סעיף 77 לתצהיר), ולפיכך, מהווה הרחבת חזית אסורה, ואין לדון בה (ראו גם תקנה 89 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכן הדברים שנאמרו בע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145). בנסיבות העניין, כמפורט לעיל, ממילא אין צורך לדון בה.
ד. סוף דבר
דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין, תשלם התובעת לנתבע הוצאות ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 24,000 ₪.

מזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"ט אייר תשע"ג, 29 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.