הדפסה

אל קאיד ואח' נ' המרכז הרפואי סורוקה

המערערים בע"א 16586-05-13
המשיבים בע"א 30518-05-13

  1. עז' המנ וח פלוני באמצעות אמו
  2. סוהא א.ק.

ע"י ב"כ עוה"ד גדעון פנר, ורד נעים
נגד
המשיבים בע"א 16586-05-13
המערערים בע"א 30518-05-13

  1. המרכז הרפואי סורוקה
  2. שירותי בריאות כללית

ע"י ב"כ עוה"ד דורון איצקוביץ

פסק דין

השופט גד גדעון:
1. זהו פסק דין בשני ערעורים, על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט יעקב פרסקי), מיום 31.3.13, בת.א. 4541-05. במסגרת פסק הדין האמור, התקבלה תביעת המערערת מס' 2 (בע"א 16586-05-13) , לתשלום פיצויים, עבור נזקי גוף שנגרמו לה במהלך לידת בנה המנוח, שעזבונו הינו מערער מס' 1, אשר מותו נקבע כ- 40 דקות לאחר גמר הלידה, ונדחתה תביעתו של המערער מס' 1 לתשלום פיצויים , תוך קביעה כי הילוד המנוח, נולד במצב של מוות מוחי.

2. המערערים בע"א 16586-05-13 (המשיבים בע"א 30518-05-13, להלן: "המערערים"), משיגים על דחיית תביעת העזבון, שכן לטענתם נולד הילוד חי ונפטר בחלוף 40 דקות.

המערערים בע"א 30518-05-13 (המשיבים בע"א 16586-05-13, להלן: "המשיבים"), ערערו על ממצאי בית המשפט קמא ומסקנותיו בשאלות האחריות והחבות, על קביעתו בדבר הפגיעה באוטונומיה, וכן לעניין היקף נזקיה של המערערת, וסכומי הפיצוי שנפסקו.

3. המערערת הגיעה אל חדר המיון בבית החולים סורוקה, ביום 26.12.01, בהיותה כבת 23, במהלך הריון שני, לאחר הריון ראשון תקין. במהלך ניטור עוברי שנערך נצפתה האטה אקראית חד פעמית בדופק העובר. כעבור כשלוש וחצי שעות ביצע הצוות הרפואי במערערת השראת לידה, בשלב ראשון באמצעות קטטר אמברי שהוכנס לצוואר הרחם, בהמשך, באמצעות הזלפת פיטוצין.

במהלך הלידה תועד דימום מהנרתיק, והילוד נולד במצב קשה, כמתואר בדו"ח סיכום האישפוז, שערך הרופא המסכם, פרופ' אהוד זמורה בכתב ידו: "התינוק שהוצא היה עם דופק איטי ללא נשימה ספונטנית ולא הגיב לגירויים. ההחייאה התארכה מאד ובגיל 5 דקות עלה הדופק אולם שאר מדדי החיות לא הופיעו. המצב לא השתנה לאחר 10 דקות ואף לא לאחר – 15 דקות. האישונים היו מורחבים ולא ניתן היה להפיק רפלקסים קורנאלים. מאמצי ההחייאה נמשכו ביחידת הפגים אולם ללא שינוי במצבו ואז פסקו. התינוק נפטר בגיל 40 דקות. הסיבה למצבו היתה קרע ברחם שהופיע כנראה במהלך הלידה" . בנוסח המודפס של הסיכום, צוין בנוסף לאמור לעיל: "ציון אפגר היה 4/2 בגיל 5/1 בהתאמה".

בגיליון הילוד מחדר הלידה, נקובה שעת הלידה: "12.50", מתואר מהלך ההחייאה, תוך ציון עליית דופק עד 100, אשר לא גררה נשימה ספונטנית, ובשולי המסמך, ציין פרופ' זמורה: "התינוק נפטר בשעה 1330". במסמך נוסף של בית החולים, מצוינת האבחנה: "PERINATAL DEATH, 30 MINUTES AFTER BIRTH".

בהמשך, הובהלה המערערת אל חדר הניתוח, ורחמה נכרת.

4. המערערים תמכו טענותיהם בדבר התרשלות הצוות הרפואי , בחוות דעת המומחה בתחום הגניקולוגיה והמיילדות, פרופ' י. שנקר, אשר חיווה דעתו, כי לא היה צורך בביצוע השראת לידה במערערת, עקב האטה חד פעמית אקראית בדופק העובר, וכי השראת הלידה באמצעות פיטוצין, היא שגרמה לקרע ברחם, ובהמשך - לפטירת הילוד ולכריתת רחמה של המערערת. המומחה חיווה דעתו, כי למערערת נגרמה נכות צמיתה בשיעור 50%, בשל כריתת רחמה.

כן הגישו המערערים, חוות דעת פסיכיאטרית , בחתימת ד"ר ר. אומנסקי, אשר חיווה דעתו, כי כתוצאה מאובדן הילוד המנוח, ועקב כריתת הרחם, אשר בגינה אין המערערת יכולה להרות שוב, וכתוצאה מכך אף ננטשה על ידי בעלה, לוקה המערערת בנכות פסיכיאטרית בשיעור 20%.

המערערים טענו, כי הילוד נולד חי, ועל כן, בשעת פטירתו היה כשיר לזכויות, לרבות זכות התביעה , בגין הנזקים שנגרמו לו , עקב התרשלות הצוות הרפואי. טענתם זו , תמכו בחוות דעת המומחה בתחום נוירולוגית ילדים, פרופ' א. להט.

המשיבים מצידם, הגישו חוות דעת מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה, שנערכה על ידי פרופ' ג. אוהל, במסגרת ה חיווה דעתו, כי היה בנסיבות מקום לביצוע השראת לידה, כי הצוות הרפואי פעל כשורה בעניין זה, וכי הקרע שנוצר ברחמה של המערערת לא ניתן היה למניעה מראש, וכאשר אובחן, טופל כנדרש.

כן הגישו, חוות דעת מומחה בתחום נוירולוגית הילדים , בחתימת ד"ר א. היימן. לדעת המומחה, נולד הילוד ללא רוח חיים, לאחר שנפטר ברחם , טרם הלידה, עקב אבדן דם אימהי, שגרם פגיעה בלתי הפיכה , באספקת הדם למ וח העובר.

המשיבים הגישו גם חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה, אשר נערכה על ידי ד"ר נ. קרת, במסגרתה נקבע, כי לא נגרמה למערערת נכות נפשית צמיתה, עקב פטירת הילוד וכריתת הרחם.

בית המשפט קמא, מינה מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה – ד"ר י. שוורצמן, אשר חיווה דעתו, כי כתוצאה מכריתת הרחם מות הילוד, והפגיעה בקשר עם בעלה, כתוצאה מכך, נגרמה למערערת נכות פסיכיאטרית צמיתה, בשיעור 10%.

5. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, כי המשיבים התרשלו בקבלת ההחלטה לבצע השראת לידה, בהעדר אינדיקציה רפואית, כגון מצוקת ע ובר, ללא אישור רופא בכיר בניגוד לנוהל המחלקה, וכאשר המערערת לא היתה במצב גופני המתאים לביצוע הפעולות.

בית המשפט קמא דחה, את עמדת פרופ' אוהל, לפיה ההחלטה לבצע השראת לידה במערערת, נבעה מההאטה בדופק, שנרשמה כשלוש וחצי שעות קודם לכן, ואשר היתה האטה יחידה ואקראית בדופק העובר.

לעניין זה, ציין בית המשפט קמא, כי ד"ר זולטניק, הרופא אשר הורה על השראת הלידה, אישר בחקירתו הנגדית, שעובר לכתיבת תצהיר עדותו הראשית, בו מנה את ההאטה בדופק העובר, כאחת הסיבות בגינה הורה על השראת הלידה, כלל לא עיין ברישום המוניטור מעת הלידה, ונסמך על דברי פרופ' אוהל. מסקנת בית המשפט קמא נוכח האמור, היתה, כי השערת פרופ' אוהל , בדבר הקשר בין ההאטה בדופק , ובין ההחלטה על השראת הלידה, היתה השערה בדיעבד , אשר נועדה להצדיק את ההחלטה על השראת הלידה , ואשר הינה נטולת אחיזה בראיות.

בית המשפט קמא עמד, ע ל חוסר ההיגיון, בסברת פרופ' אוהל, נוכח פער הזמנים הגדול , בין רישום ההאטה החד פעמית בדופק העובר - בשעה 18:00, ושעת קבלת ההחלטה – 21:30. בית המשפט קמא הדגיש, כי המסמכים הרפואיים מעלים , שבשעה 21:30, בעת קבלת ההחלטה להשראת הלידה, לא היתה המערערת במצב לידה, צירי הלידה לא היו סדירים, צוואר הרחם היה במצב "...ארוך ואחורי..." (ס' 14 לפסק הדין), ולא היה כל סימן למצוקה עוברית. זאת, כאשר הריונה של המערערת, היה היריון בסיכון נמוך.

בית המשפט קמא קבע, כי בקבלת ההחלטה, הופר נוהל המחלקה , המחייב היוועצות הרופא המטפל, ברופא בכיר – נוהל אשר נועד למנוע קבלת החלטה על השראת לידה, אשר כרוכה בסיכ ונים רבים, בהעדר צורך והצדקה רפואית.

6. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו, בהסתמך על חקירתו הנגדית של פרופ' אוהל, כי פרק הזמן במהלכו נמשכה הזלפת הפיטוצין, נמצא "...לכל הפחות... בגבול העליון של הזמן הסביר לשימוש בחומר זה..." (ס' 19 לפסק הדין) .

לפיכך, ונוכח מסקנתו, כי ההוראה על השראת הלידה , ניתנה ללא אינדיקציה רפואית מספקת , בניגוד לנוהל המחלקה, וכאשר המערערת לא היתה במצב לידה, קבע בית המשפט קמא, כי הועבר הנטל אל המשיבים, להוכיח , כי הקרע ברחם ומות הילוד, לא נגרמו כתוצאה מהתרשלותם, אלא כתוצאה מ "לידה חטופה" – אירוע נדיר , אשר לא ניתן לחזותו מראש.

נקבע, כי המשיבים לא הרימו את הנטל האמור, ומכאן , שלא נשלל הקשר הסיבתי, בין ההתרשלות והתוצאה האמורה.

בית המשפט קמא הוסיף, כי גם אלמלא קבע, כי יש להעביר את נטל הראייה, הרי שהיה מגיע לאותה תוצאה. זאת, בהתקיים לדעתו, קשר סיבתי, בין ההחלטה על השראת לידה, ובין התוצאות הקשות, משהוכח כי "שריר הרחם גורה במשך שעות ארוכות, ללא שהגוף היה מוכן לכך, בהזלפת פיטוצין, לכל הפחות, על הגבול העליון של משך הזמן המקובל, דבר שהביא לכך שבתום 14 שעות ו- 20 דקות, רחמה של התובעת קרס, ונותר בו קרע... התוצאה לא באה באופן אקראי שלא ניתן היה לצפות. במשך זמן זה של למעלה מ- 14 שעות, שריר הרחם התכווץ פעם אחר פעם בניסיונו לדחוף את העובר אולם הצוואר הנוקשה לא אפשר לוולד להכנס לתעלת הלידה, עד לקריעת השריר, דבר שהיה נמנע, אילולא ההוראה על השראת הלידה" (ס' 22 לפסק הדין).

7. באשר למצב חיותו של הילוד בעת הלידה, העדיף בית המשפט קמא, את חוות דעת מומחה המשיבים, ד"ר היימן, לפיה הילוד נולד במצב של מוות מוחי, על פני חוות דעתו של פרופ' להט, המומחה מטעם המערערים, לפיה, הילוד נולד חי, ונפטר בהמשך.

בית המשפט קמא קבע , כ י הילוד נולד במצב של מוות קליני. זאת, נוכח סימנים שהעידו, על תשניק קשה, בו היה נתון העובר, ועל העדר פעילות מטבולית בגופו. נקבע, כי מאמצי ההחייאה של הצוות הרפואי, לא העידו על היות הילוד חי , בעת לידתו, שכן הצוות הרפואי כ לל לא עסק בקביעת מותו, עד שהפסיק את פעולות ההחייאה, לאחר שלא התקבלה כל תגובה מגזע המח, ולא הושג כל שיפור במצב הילוד. כן נקבע, כי אין בציון האפגר, ובשינוי במדדים, עקב מאמצי החייאה, לשנות את המסקנה.

משנקבע, כי הילוד נולד כאשר הוא במצב של מוות מוחי , ועל כן, בגדר "מת", ונוכח הוראת סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לפיה אדם כשיר לזכויות, "... מגמר לידתו ועד מותו", נדחתה תביעת העיזבון.

8. תביעת המערערת התקבלה, משנקבע, כי המשיבים עוולו כלפיה ברשלנות , וכי נזקיה נובעים מאותה רשלנות.

בית המשפט קמא אימץ , את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר שוורצמן, וקבע, כי למערערת נכות פסיכיאטרית צמיתה , בשיעור 10% . דרגת נכותה של המערערת בתחום הגניקולוגי, נקבעה בפסק הדין, בשיעור 40% בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי.

בית המשפט קמא פסק למערערת, פיצוי בסך 650,000 ₪ , בראש נזק של כאב וסבל, בשל סבלה עקב מות בנה , ועקב כריתת רחמה , אשר גררו פרידתה מבעלה ונישואיו לאשה אחרת.

בגין יתר ראשי הנזק – פגיעה בכושר ההשתכרות, עזרת הזולת והוצאות – פסק בית המשפט קמא למערערת , פיצוי בסך 100,000 ₪ , על דרך האמדן.

בנוסף, פסק בית המשפט קמא לזכות המערערת, פיצוי בסך 150,000 ₪, בגין עוולת תקיפה ופגיעה באוטונומיה, משהוכח על פי קביעתו, כי המערערת לא קיבלה הסב ר אודות השראת הלידה, והסיכונים הטמונים בה, וממילא לא נתנה הסכמתה להליך רפואי זה. נקבע, כי נוכח הסיכונים הכרוכים בהשראת הלידה, לא קמה חזקה , כי כל יולדת סבירה במצבה של המערערת, הייתה מסכימה להשראת לידה.

9. המערערים השיגו בכתב הערעור שהגישו, על דחיית תביעת העיזבון. לטענתם, נכון היה לאמץ את מסקנתו של המומחה מטעמם , פרופ' להט, לפיה , הילוד נול ד חי, ונפטר רק בחלוף פרק זמן, אשר במהלכו בוצעו בו פעולות החיאה.

מנגד, טענו המשיבים בערעורם, כי יש להתערב בקביע ות בית המשפט קמא, הן לעניין ההתרשלות, והן לעניין הקשר הסיבתי, הן לעניין הפגיעה באוטונומיה, והן לעניין היקף הנזק והפיצוי. לטענתם הוכח , כי פעולות הצוות הרפואי , היו סבירות , ולא חרגו מסטנדרט הטיפול הרפואי הראוי, וכי כל טענות המערערים והמומחה מטעמם , בהקשר זה , הופרכו. המשיבים הוסיפו וטענו, כי לא הוכח קשר סיבתי, בין פעולות הצוות הרפואי , ובין הנזקים שנגרמו לילוד ולמערערת, וכי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, לא התקיימו התנאים להיפוך נטל ההוכחה. המשיבים טענו, כי שגה בית המשפט קמא, בכך שפסק לזכות המערערת, פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. לטענתם, לא היה מקום לקבוע , כי הצוות הרפואי פגע באוטונומיה של המערערת, שכן היא הסכימה בהתנהגותה, להשראת לידה, לאחר שהובהר לה , כי מבוצעות פעולות לקידום הלידה, וכאשר היתה מודעת לכך , שהטיפול כרוך בסיכונים. עוד טענו, כי פסיקת הפיצוי בחלק זה של פסק הדין, נוסף לפיצויים שנפסקו בגין עוולת הרשלנות, מהווה "כפל פיצוי".

10. נימוקי בית המשפט קמא, שעמדו בבסיס הטלת האחריות על המשיבים , מקובלים עלי במלואם. כפי שנקבע, בשלב בו הוחלט על ביצוע השראת לידה, לא הייתה המערערת בפועל במצב לידה. האינדיקציה היחידה לביצוע השראת לידה , על פי תצהיר עדותו הראשית של ד"ר זולטניק , אשר הורה על השראת הלידה , היתה: "אישה אשר הגיעה פעם שנייה באותו היום לחדר לידה, ובניטור העוברי נראתה האטה ממושכת עמוקה ..." . דא עקא, בחקירתו הנגדית מיום 4.7.12, אישר ד"ר זולטניק, כי תועדה האטה יחידה, בקצב הלב , אשר אחריה חזר הדופק להיות תקין (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 4.7.12 בפני בית המשפט קמא, בשורה 11), כאשר בביקור משותף לו ולרופא נוסף, תועד ניטור עוברי תקין (עמ' 20 שורות 4 עד 15), וכן אישר , כי ברישום המוניטור העוברי , אין עדות לכך שהאטה בדופק העובר היתה "...ממושכת עמוקה...", כפי שנאמר בתצהירו.

יתרה מזאת, כפי שציין בית המשפט קמא, חלפו כשלוש וחצי שעות, מהופעת האטה החד פעמית בניטור העוברי, ועד תחילת השראת הלידה, כאשר לא ניתן כל הסבר לעיתוי קבלת ההחלטה על השראת הלידה, זמן כה רב לאחר הופעת אותה האטה. נראה, כי אילו היתה להאטה החד פעמית בקצב הלב , משמעות כה דרמטית, עד כי היה בה לבדה, לחייב ביצוע השראת לידה, הרי שההחלטה על ביצוע השראת לידה , אמורה היתה להתקבל סמוך לאחר הופעתה, ולא בחלוף שלוש וחצי שעות מהופעתה, כאשר במהלך כל פרק הזמן האמור, לא נרשמו האטות נוספות.

אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא, לפיה התקבלה החלטה, בניגוד לנוהל המחלקה אשר חייב את הרופא המטפל , להיוועץ ברופא בכיר, קודם קבלת ההחלטה ע ל ביצוע השראת לידה. ברי גם, כי הנוהל האמור, אכן נועד להגן על יולדות ועל ילודים, מפני סיכונים הכרוכים בהשראת לידה.

מכאן, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי ההחלטה על ביצוע השראת הלידה, התקבלה בניגוד לנוהל המחלקה, ובהעדר הצדקה רפואית.

11. מקובלת עלי גם מסקנת בית המשפט קמא, לפיה יש קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלות עו בדי המשיבה, ובין התוצאות הקשות – הקרע ברחם, ופטירת הי לוד.

מנגנון התקדמות הלידה, אותו תיאר בית המשפט קמא, לפיו הקרע ברחם נוצר עקב התכווצויות תכופות, ונוקשות צוואר הרחם, אשר מנעה כניסת הוולד לתעלת הלידה, כתוצאה מהזלפת הפיטוצין, הינו מנגנון, אשר סבירות התרחשותו , גבוהה מן האפשרות האחרת , לפיה קריעת הרחם התרחשה באופן ספונטני ופתאומי, ללא קשר להשראת הלידה, ובהעדר גורמי סיכון ידועים לכך, מלכתחילה או בדיעבד.

מסקנה זו מייתרת כמובן, את הצורך, לדון בשאלת היפוך נטל הראייה.

12. אין להתערב בסכומי הפיצוי שפסק בית המשפט קמא בראשי הנזק השונים.

כאמור, פסק בית המשפט קמא לזכות התובעת, פיצוי בסך 650,000 ₪ בראש הנזק של כאב וסבל, ובנוסף, 100,000 ₪, על דרך של אמדן גלובאלי, בגין הפסדי שכר, פגיעה בכושר ההשתכרות, עזרת הזולת והוצאות.

סכום הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, איננו מופרז, נוכח נכותה הצמיתה של המערערת, בתחום הגניקולוגי ובתחום הפסיכיאטרי, ונוכח סבלה הפיזי והנפשי של המערערת, עקב מות בנה וכריתת רחמה, בהינתן, כי המערערת היתה בעת האירוע בת 23 שנים בלבד, ולה בת יחידה . ברי, כי אבדן היכולת ללדת ילדים נוספים, גורם למערערת סבל קשה, ופגיעה קשה בדימויה העצמי, מעבר לנכותה הפסיכיאטרית עקב הפגיעה. המשיבים טענו, כי שגה בית המשפט קמא, כאשר בעת פסיקת הפיצוי בראש נזק זה, נתן משקל לפירוד בין המערערת ובעלה, ולעובדה שהבעל נשא אישה אחרת על פניה. אין לקבל טענה זו, שכן מן הראיות עולה, כי ההדרדרות בקשר הזוגי, באה על רקע אבדן יכולתה של המערערת ללדת, ונראה כי אכן היה מקום ליתן לכך משקל , בהערכת נזקה של המערערת.

סכום הפיצוי שנפסק ביתר ראשי הנזק, אף הוא אינו חורג מהסביר. אמנם, המערערת שבה לעבודתה, כשלושה חודשים לאחר הלידה, כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, ולא הוכחה פגיעה בשכרה, מאז האירוע, אלא שנוכח גילה של המערערת, ונוכח נכותה הפסיכיאטרית, לא ניתן לשלול פגיעה עתידית בהשתכרותה, וקיצור תקופת ההשתכרות. מקובלת עלי גם מסקנת בית המשפט קמא, לעניין הצורך בעזרת הזולת בעבר, וההוצאות שנגרמו, ואשר יכול שתגרמנה בעתיד, נוכח מצבה הנפשי ונכותה הצמיתה.

13. בית המשפט קמא, קיבל כאמור , את טענות המערערת , לעניין הפגיעה באוטונומיה שלה, בכך שלא קיבלה , כל הסבר , לעניין השראת הלידה , והסיכונים הכרוכים בה, וממילא, לא נתנה הסכמה מדעת להליך. לעניין , זה ציין בית המשפט קמא, כי לא צורף כל מסמך , המתעד מתן הסבר למערערת, קודם ביצוע השראת הלידה. כן ציין, כי ד"ר זולטניק, לא התייחס לנקודה זו, בתצהיר עדותו הראשית, ובחקירתו הנגדית, לא זכר כי שוחח עם המערערת בעניין זה, כאשר הרופאה שטיפלה במערערת בפועל, רשמה את הוראות ד"ר זולוטניק, לא זומנה להעיד.

בית המשפט קמא פסק כאמור, פיצוי בסך 150,000 ₪, בגין הפגיעה באוטונומיה, בציינו , כי בהתאם להלכה הפסוקה [ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים ואח' (ניתן ביום 5.3.12)], נפסק הפיצוי כחלק מעוולת הרשלנות ולא כעוולה נפרדת, ובמצטבר לפיצוי שנפסק, בגין כאב וסבל.

נקבע, כי המשיבים הפרו , את זכותה של המערערת לאו טונומיה, כאשר אין מקום להניח, כי אילו קיבלה את ההסברים הנדרשים, היתה בהכרח מסכימה להליך.

המשיבים טענו בערעורם , בין היתר, כי המערערת ידעה היטב, את הסיבות לביצוע השראת לידה, כאשר המידע הדרוש, נמסר לה , באופן סביר , ובהיקף הנדרש, על ידי הצוות הרפואי, וכי "... בהתנהגותה נתנה הסכמתה לביצוע השראת לידה".

סבורני, כי יש לדחות את טענות המשיבים גם לעניין זה.

בית המשפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי לא ניתן למערערת הסבר כלשהו , לעניין מהות השראת הלידה, טרם תחילת ביצועה, ובממצא עובדתי זה, אין מקום להתערב. גם אם נניח, כי המערערת ידעה, על האטת הדופק העוברי החד פעמית, כפי שטענו המשיבים, הרי אין בכך להביא בהכרח למסקנה, כי היתה מסכימה לביצוע השראת הלידה, אילו קיבלה הסבר על מהות ההליך , והסיכונים הכרוכים בו.

יודגש, כי אין די בידיעה כללית, על סיכונים אפשריים כתוצאה מטיפול, כדי לפטור את הרופא המטפל, ממסירת המידע , אודות הסיכונים המיוחדים , הכ רוכים בטיפול המוצע, ונראה, כי יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון הנכבד, לעניין הפרת חובת מסירת המידע, לקראת ביצוע השראת לידה, באמצעות הזלפת פיטוצין: "... מסירת המידע על ידי הרופא אינה צריכה לכלול, על פי הפסיקה, סיכונים רחוקים ונדירים. אך לא כן באשר למידע בדבר סיכונים מסוג אחר. במקרה הנוכחי, כך נראה, לא נמסר מידע שכזה על ידי מי מהצוות הרפואי. כפי שעולה מעדויות המומחים, שימוש בפיטוצין נועד להגביר את קצב הצירים, ויכול אף לגרום לצירים מוגברים שעלולים לגרום לקרע ברחם... אולם, משנשאלה הרופאה האם מידע זה נמסר למערערת, ענתה על כך בשלילה. נדמה איפוא, כי בית החולים לא פעל בהקשר זה על פי אמות המידה שהותוו בחוק. סבורני, כי מחדל זה פגע באוטונומיה של המערערת, ובכלל זה ביכולת הבחירה שלה" [ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברורה צבי ואח' נ' בית החולים ביקור חולים (ניתן ביום 3.1.10), סעיף י"א לפסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין] .

אשר לסכום הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, הרי שלא מצאתי בהודעת הערעור, ובעיקרי הטיעון, כל טענה , העשויה להצדיק התערבות בעניין זה, ומכל מקום, סבורני כי הסכום שנפסק , ראוי והולם בנסיבות (ור' דיון בשאלת גובה הפיצוי הראוי בגין פגיעה באוטונומיה, בע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים ואח', המוזכר לעיל, בסעיפים 46-48 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא, הש' א. ריבלין ).

עוד סבורני, כי יש לדחות את הטענה , בדבר "כפל פיצוי", באשר הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה, אשר נפסק במצטבר לפיצוי בגין נזק הגוף, נועד לפצות, על הנזק בגין עצם הפגיעה ברצון החופשי של המערערת, מעבר לנזקים הגופניים והנפשיים, שנגרמו לה , כתוצאה מכישלון הטיפול הרפואי, וכאשר הוכח בפני בית המשפט קמא, בעדותה של המערערת, כי אכן נגרם לה נזק נוסף , בשל הפגיעה האמורה (ור' לעניין זה ע" א 1303/09 האמור לעיל, בס' 45 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא).

על כן יש סבורני, כי יש לדחות את ערעור המשיבים (ע"א 30518-05-13).

14. סבורני, כי יש לקבל את ערעור המערערים (ע"א 16586-05-13) -

נקבע, כמפורט לעיל, כי המשיבים התרשלו בביצוע השראת הלידה . הקשר הסיבתי בין השראת הלידה ובין הפגיעה בילוד, אשר הביאה בסופו של דבר לפטירתו, עולה בבירור מחוות דעת המומחים מטעם שני הצדדים, לפיהן הקרע ברחם המערערת, הוא שגרם לפגיעה בעובר. לעניין זה, עומדות בפנינו גם הודאת בעל דין, בדו"ח סיכום האישפוז, בחתימת פרופ' זמורה: "הסיבה למצבו היתה קרע ברחם שהופיע כנראה במהלך הלידה" .

מכאן, שהשאלה הצריכה הכרעה במסגרת ערעור זה, הינה האם הילוד נולד חי, או שמא נפטר עוד ברחם.

בית המשפט קמא, דחה כאמור , את תביעת העיזבון, בקבעו, תוך אימוץ חוות דעתו של פרופ' היימן, המומחה מטעם המשיבים, כי הילוד נולד במצב של מוות מוחי, ועל כן, לא היה כשיר לזכויות וחובות משעת גמר לידתו.

בחוות דעתו הראשונה, סקר ד"ר היימן, את הנחיות הארגון האמריקאי לרפואת ילדים, אשר פורסמו בשנת 1987. לדבריו: "על פי הנחיות אלו חייבים להתקיים מספר תנאים הכרחיים כדי לקבוע מוות מוחי בילדים:

  1. חוסר הכרה והעדר נשימה עצמאית
  2. העדר תגובות מגזע המוח כגון אישונים מורחבים שאינם מגיבים לאור, היעדר רפלקס קורנאלי.
  3. החולה אינו בתת טמפרטורה (היפוטרמיה)
  4. טונוס רפוי, פלקסידי, העדר תנועות ספונטניות.

חובה להוכיח כי מדובר בנזק בלתי הפיך למוח ולגזע המוח.

הוכחת ההפיכות תלויה בסיבה מוות המוחי. הסיבה למוות המוחי היא הגורם החשוב ביותר לקביעת הפיכות הנזק".

ד"ר היימן סבור, כי ניתן לומר בוודאות , כי הילוד נולד מת . לדבריו: "במקרה זה ניתן לקבוע בוודאות כי הילוד נולד ללא רוח חיים. מייד לאחר הלידה, ללא טונוס, ללא דופק וללא נשימה. לאחר הנשמה מלאכותית, הופעת דופק אך ללא חזרה של נשימה עצמונית, ללא תנועות גוף ספונטאניות, ללא תנועות עיניים, ללא תגובה לגירוי קרנית במקרה זה מתקיימים כול הקריטריונים לקביעת מוות מוחי ביילוד.

בנוסף קיימת סיבה ברורה המקובלת כסיבה השכיחה ביותר למוות מוחי בתינוקות והיא אספיקציה או Hypoxic- ischemic. מדובר בקרע ברחם שגרם לאובדן דם אימהי ולשוק אימהי ופגיעה תוך רחמית בלתי הפיכה בהספקת זרימת הדם למוח היילוד ולמוות מוחי כבר ברחם טרם הלידה".

מומחה המערערים, פרופ' להט, התייחס בחוות דעתו, להנחיות הארגון האמריקאי לרפואת ילדים, אשר נזכרו בחוות דעת ד"ר היימן. פרופ' להט ציין, כי בהתאם להנחיות האמורות, ניתן לקבוע הפסקת חיות אדם , במקרה של הפסקת פעולות הלב והנשימה, או הפסקת פעולת המוח, והדגיש, ביחס להפסקת הפעילות , בשני המקרים האמורים "... כי הפסקתה זו, חייבת להיות טוטאלית ובלתי הפיכה".

ד"ר להט סבור על כן, בהתבסס על ההוראות האמורות, כי לא ניתן לקבוע מותו של ילוד בגיל דקה אחת "...שכן מרכיב הטוטליות או הבלתי הפיכות אינו יכול להיקבע בגיל כזה, שכן נתוני חיות בגיל דקה יכולים להשתנות בגיל מאוחר יותר של מספר דקות לאחר החייאה מוצלחת".

המומחה הוסיף: "קיימים מקרים רבים שבהם נולדים תינוקות במצב קשה כמו המתואר במקרה שלנו ולאחר החייאה הינם מתאוששים ונותרים בחיים
במקרה שלפנינו לא קרה כך למרבה הצער, אך מכך אין אפשרות להסיק כי עם הלידה היה התינוק במצב של מוות מוחי".

המומחה התייחס בהמשך, לצורך בביצוע שתי בדיקות EEG, לצורך קביעה וודאית של מוות מוחי.

מסקנת המומחה, נוכח העדר ממצאים נחוצים לסברתו, לצורך קביעת המוות, ועל רקע הרישומים בתיק הרפואי, היתה: "מכלול הנתונים בתיעוד מראה כי התינוק נולד חי, במצב קשה מאד, נזקק להחייאה ממושכת שנמשכה כארבעים דקות ומשלא נראתה תגובה למאמצים אלו היא הופסקה ורק אז, בגיל ארבעים דקות נקבע מותו".

לאחר הגשת חוות דעתו של פרופ' להט, הגישו המשיבים חוות דעת משלימה בחתימת ד"ר היימן, במסגרתה התייחס לתוכן חוות דעתו של פרופ' להט, בין היתר, התייחס ד"ר היימן לעובדה שלא בוצעה בילוד בדיקת EEG ובדיקת החזר קורנאלי, בדקות הראשונות שלאחר הלידה: "פרופ' להט מבקש לבחון מקרה זה בחינה דווקאנית תוך שהוא מתעלם מהעובדה הברורה והיא כי הצוות המטפל היה עסוק כמצופה במאמצי החייאה להחזרת סימני חיים בסיסים ולא בדק החזר קרנית בדקות הראשונות או ביצע בדיקת EEG בדיקות שנועדו לצורך קביעת מוות מוחי, שכן לאחר שמאמצי ההחייאה נכשלו לא היה צורך בביצוע בדיקות כלשהן, ובעת מאמצי ההחייאה לא היה מקום לבצען.
כרופא שהיה מעורב באופן ישיר בעשרות החייאות בילודים, לא זכורה לי ולו פעם אחת בדיקת החזר קורנאלי בדקות הראשונות להחייאה יחד עם זאת אין ל י ספק כי במידה ובדיקת ההחזר קורנאלי הייתה נעשית מוקדם יותר, החזר זה לא היה מופק בשל העובדה כי הילודה נולדה עם מוות מוחי".

בחקירתו הנגדית, אישר ד"ר היימן, כי תנאי קביעת המוות, אליהם התייחס בחוות דעתו, יחולו ביחס לתינוקות, מגיל שבוע והלאה , וכי אינם מתייחסים לתינוקות מתחת לגיל זה. עם זאת, לדבריו: "הקריטריונים למוות מוחי הם זהים. זאת אומרת, שאין תגובה מוחית, גם אצל התינוק שנמצא שלוש, ארבע, עשר דקות, רבע שעה אל תוך החייאה".

המומחה גם אישר, כי היה עד למקרים בהם נולדו תינוקות, ללא דופק וללא נשימה, אשר הצוות הרפואי, הצליח להחיותם.

סבורני, כי תשובותיו של ד"ר היימן בחקירה הנגדית, רק מחזקות ומדגישות, את שניתן ללמוד כבר מעיון בחוות דעת מומחי הצדדים – כי בענייננו, אין כל ממצא אובייקטיבי , חד משמעי, שאינו מצריך פרשנות, ואשר מעיד על מוות מוחי של הילוד, עובר לגמר לידתו.
זאת, משלא בוצעו בדיקות EEG והחזרים קורנאליים, סמוך לאחר הילדה. יודגש – מקובלת עלי דעתי של ד"ר היימן, כי בדיקות אל ה לא נעשו, משום שהצוות הרפואי ביצע , כמתחייב, בדבקות ובמסירות, פעולות החייאה בילוד, ולא נתן כלל דעתו על בדיקות אלה, וברי, כי אין לזקוף זאת לחובת המשיבים, אלא שבסופו של יום, אין בפנינו ראיות אובייקטיבי ות וחד משמעיות, כאמור.

מכאן, שההחלטה לעניין חיותו של הילוד ברגע גמר לידתו, עשויה להתבסס, רק על ראיות נסיבתיות, תוך בחינת נטלי ההוכחה הרובצים על הצדדים.

ב"כ הצדדים התייחסו בטיעוניהם , לשאלת נטל ההוכחה, כאשר באופן לא מפתיע, טען ב"כ המערערים, כ י על המשיבים רובץ הנטל להוכיח שהילוד נולד מת, ואילו ב"כ המשיבים טען, כי הנטל על המערערים להוכיח , כי הילוד נולד חי.

שאלת נטל ההוכחה הראשוני, לעניין חיותו או העדר חיותו של ילוד, הינה שאלה מעניינת ומאתגרת, ואילו נדרשנו להכריע בה, אפשר שהיה מקום להכיר בקיומה של חזקה או "הנחת עבודה", המבוססת על ניסיון החיים, שלפיה, ילוד אשה, אשר נולד בתום הריון תקין ושגרתי, נולד חי, ועל הטוען אחרת, הנטל להוכיח כי לא כך הדבר. נדמה, כי כך דרכו של עולם, ודרך קיומה של האנושות, לפיהן האדם נולד כדרך כלל כאשר הוא חי (ואפשר כי להנחה זו, יתר תוקף ביחס למי שנולד בבית חולים מתקדם במדינה מודרנית). בענייננו , נוכח האמור להלן, נראה כי אין צורך להכריע בשאלה זו, ונכון להותיר את העיון בה לשעת הצורך.

סבורני, כי גם אם נצא מתוך נקודת הנחה, כי נטל ההוכחה רובץ על המערערים, הרי שנכון לקבוע, כי הנטל הועבר אל כתפי המשיבים, נוכח הרישומים בתיק הרפואי, העומדים בסתירה לטענת המשיבים, ותומכים דווקא בעמדת המערערים. כך, ביחס לרישום בדו"ח סיכום האשפוז בחתימת פרופ' זמורה, לפיו: "התינוק שהוצא היה עם דופק איטי", רישום הסותר את הטענה כי הילוד נולד ללא דופק כלל, והרישום בשולי אותו דו"ח, לפיו: "התינוק נפטר בגיל 40 דקות". כך גם הרישום בגיליון הילוד "התינוק נפטר בשעה 1330", והאבחנה: "PERINATAL DEATH, 30 MINUTES AFTER BIRTH", במסמך אחר של בית החולים . ככל שרישומים אלה, אינם עולים כדי הודאת בעל דין של ממש, הרי שלכל הפחות, על המשיבים היה להוכיח טענתם , כי הדברים נכתבו על ידי פרופ' זמורה , אשר לא נכח בחדר הלידה, מתוך טעות בהבנת המידע שקיבל מאנשי הצוות, אשר השתתפו בלידה ובהחיאה. דא עקא, לסברתי, המשי בים לא הוכיחו, כי הדברים נכתבו מתוך טעות. זאת, בין היתר , משלא העידו את פרופ' זמורה.

הנטל המוטל על המשיבים, לא הורם לסברתי, בהעדר ראיה חד משמעית למוות מוחי אצל הילוד, ועל כן, בניגוד לדעת בית משפט קמא, סבורני, כי נכון לקבוע שהילוד נולד חי , ועל כן, על פי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, היה כשיר בחייו לזכויות, ובכללן, הזכות לתבוע את נזקיו, זכות שהועברה עם פטירתו אל עזבונו – המערער.

15. נוכח המפורט לעיל, אציע לחברי, לדחות את ערעור המשיבים (ע"א 30518-05-13), לקבל את ערעור העיזבון (ע" א 16586-05-13), ולהשיב את התיק לבית המ שפט קמא, לצורך פסיקת הפיצויים לעזבון. כן אציע, לחייב את המשיבים , בהוצאות המערערים בגין שני הערעורים, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 20,000 ₪ , כאשר הערבון שהפקידו המערערים, יושב לידיהם באמצעות באי כוחם, ואילו הערבון שהפקידו המשיבים , במסגרת הערעור שהגישו, יועבר למערערים, על חשבון ההוצאות.

גד גדעון, שופט

ס. הנשיא, השופטת שרה דברת, אב"ד:
מסכימה אני לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' השופט גד גדעון.
באשר לנטל ההוכחה לגבי חיותו או העדר חיותו של הילוד, מסכימה אני שיש להשאיר זאת בצריך עיון, לעת מצוא.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

השופט אריאל ואגו:
אני מסכים ומצטרף לחוות דעתו של חברי כב' השופט גד גדעון.
אשר להערה בהקשר נטל ההוכחה הראשוני לעניין חיותו של ילוד – הגם שבענייננו ההכרעה בכך אינה מתחייבת, אציין שגם בכך דעתי דומה לזו של חברי, כב' השופט גדעון.

אריאל ואגו, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גדעון.

ניתן ביום כ"ח תשרי התשע"ה, 22 באוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

אריאל ואגו, שופט

גד גדעון, שופט