הדפסה

אלמקיס נ' המוסד לביטוח לאומי

ניתן ביום 17 אוגוסט 2015

מאיר אלמקיס
המערער
-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת יעל אנגלברג שהם
נציג ציבור ( עובדים) מר ראובן בוימל, נציגת ציבור ( מעסיקים) גב' יודפת הראל-בוכריס

בשם המערער - עו"ד אברהם שלום בר יוסף
בשם המשיב - עו"ד רולן ספז

פסק דין

השופטת יעל אנגלברג שהם

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין לעבודה בירושלים (השופטת יפה שטיין; בל 11854-10-11, ניתן ביום 23.7.12) אשר קבע כי חישוב הגמלה שנערך על ידי המשיב, נעשה כדין. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה - מהי הכנסתו הקובעת של המערער לצורך קצבת הנכות שלה הוא זכאי?

רקע עובדתי

1. המערער הוא עובד עצמאי. ביום 14.9.10, הגיש המערער תביעה להכיר בירידה בשמיעתו כ"פגיעה בעבודה". ביום 2.11.10 נתקבלה תביעת המערער על ידי המשיב (להלן: "המוסד") והוא הוכר כנפגע בעבודה בגין ירידה בשמיעה וזאת החל מיום 29.7.10. למערער נקבעה דרגת נכות בשיעור של 20%.

2. במועד הפגיעה עמדה בפני רשות המיסים והמוסד שומת המס לשנת 2008. שומת המס לשנת 2009 הוגשה מטעם המערער לרשות המיסים ביום 27.12.10 ולמוסד לביטוח לאומי ביום 6.1.11. ביום 15.3.11 אושרה תביעת המערער, קצבת הנכות שלה הוא זכאי חושבה על ידי המוסד על פי השומה שהוגשה לשנת 2008 על יסוד תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 11"), והועמדה על הסך של 353 ₪.

3. התובע הגיש לבית הדין האזורי תביעה כנגד החלטת המוסד לחשב את קצבת הנכות שלה הוא זכאי על פי השומה שהוגשה לשנת 2008. הצדדים ויתרו על הבאת ראיות ובית הדין האזורי לאחר שבחן את המסגרת המשפטית ואת המסכת העובדתית שביסוד התביעה קבע כי לאור הוראות הדין והפסיקה צדק המוסד עת ערך את החישוב בהתאם לשומת המס של שנת 2008.

על החלטה זו נסוב הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

4. לטענת המערער, משלא הוכח ואף משלא נטען כי המערער נחשד בניסיון לרמות את המוסד, היה על המוסד לחשב את קצבת הנכות שלה הוא זכאי על בסיס הכנסותיו לשנת 2009, היא השנה שקדמה לשנת התביעה. המערער מוסיף וטוען כי יכול היה לדווח אחרת על הכנסותיו, אך משפעל ביושר ודיווח על פי הדין, יש להתייחס לדיווחיו כדיווחי אמת ולהכיר בהכנסותיו לשנת 2009 כמהוות את הבסיס לגמלת הנכות שלה הוא זכאי. לעמדתו, המבחן העיקרי והבסיסי צריך להיות תום הלב ולא השיקול הטכני של המועד בו הוגשה שומת המס. המערער טען עוד כי בית הדין האזורי שגה עת לא נתן החלטה בבקשתו לקיים דיון בראיות שהגיש, ולחילופין ביקש שהסוגיה תוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיתאפשר לו להביא ראיות שיוכיחו כי השומה לשנת 2009 אכן משקפת את הכנסותיו לאשורן.

5. לטענת המוסד, פעל על פי הוראות החוק. לעמדתו, הוראות החוק אינן מכוונות רק למקרה של ניסיון למרמה אלא גם למקרים שבהם עורך הנישום "תרגיל חשבונאי חוקי". המוסד הוסיף וטען, כי אין מקום לחזור ולשמוע ראיות בסוגיה שבמחלוקת שכן ראיות אובייקטיביות הובאו בפני בית הדין קמא ואילו המערער מבקש להביא בדיעבד ראיות סובייקטיביות אף שהיה מיוצג בהליך.

6. הצדדים ביקשו כי פסק הדין יינתן על ידי מותב על יסוד הודעת הערעור והטענות שהועלו בעל פה במסגרת קדם הערעור אשר ישמשו כסיכומים בפני המותב.

הכרעה

7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי צדק בית הדין האזורי עת קבע כי יש לדחות את תביעת המערער. בית הדין יישם נכונה את ההלכה הפסוקה ולא נמצאה עילה להתערבותנו בפסק הדין. ונפרט.

8. הוראות סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), קובעת את בסיס ההכנסה החייבת בתשלום דמי ביטוח כהכנסה מהמקורות המפורטים בסעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודת מס הכנסה "ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה".

סעיף 345(ב) לחוק קובע כי הכנסה בשנה השוטפת תקבע על פי שומה סופית וכי כל עוד לא נקבעה ההכנסה הסופית, ישולמו מקדמות בהתבסס על שומה סופית של השנה הסמוכה ביותר לשנה השוטפת. הוראות סעיף 345(ב)(3)(ב) לחוק מסמיכה את השר להתקין תקנות שבהן ייקבעו "נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות 1() או (2) כהכנסה לפי שומה סופית". מכח סעיף זה הותקנה תקנה 11 המורה כי:

"ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית והוראות תקנה 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו".

9. אין מחלוקת כי במועד הפגיעה (29.7.10) עמדה בפני המוסד השומה לשנת 2008 והמערער אף שילם את המקדמות בשנת 2010 על בסיס שומה זו. אין גם חולק כי בטרם ניתנה החלטת המוסד בתביעת המערער, עמדה בפניו גם השומה לשנת 2009 .

מהות המחלוקת בין הצדדים נגעה בעיקרה לשאלת תחולתה של תקנה 11 על המערער באשר לדבריו נהג בתום לב, ודיווחיו לשנת 2009 ושומת המס שהגיש בגין שנה זו, דיווחי אמת הם, ועל כן יש לקבלם כבסיס לקביעת זכויותיו.

10. הלכה פסוקה היא כי תכלית תשלום גמלה לנפגע בעבודה היא לשמור על הכנסתו כשזו נפגעה עקב הפגיעה בעבודה וכי הגשמת תכלית זו מחייבת תשלום גמלה על בסיס ההכנסה האמיתית שהייתה לנפגע ערב הפגיעה. שיעור ההכנסה נבחן על יסוד ההכנסה ששימשה בסיס לתשלום דמי הביטוח על ידי הנפגע, עובר לפגיעתו (עב"ל 20/99 יעקב סדיק - המוסד, ניתן ביום 18.2.02; להלן: "פרשת סדיק").

11. תכליתה של תקנה 11 נבחן לא אחת בבית דין זה ונקבע כי בבסיסה עומדות שתי מטרות. האחת - לדאוג להכנסת מבוטח עצמאי שלא תפגע עקב התאונה, השנייה - לחסום דיווח לא נכון מצד מבוטחים בכך שינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה על מנת להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם להם ( דב"ע נה/0-68 המוסד לביטוח לאומי - סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415 (1995); להלן: "פרשת סנונו"; עב"ל 11243-05-10 אייל ביטון - המוסד, ניתן ביום 30.12.12, להלן: "פרשת ביטון"; עב"ל100/07 קנואת ראיף - המוסד, ניתן ביום 26.2.08, להלן: " פרשת ראיף"; פרשת סדיק).

עוד נקבע כי תקנה 11 נועדה להבטיח שהגמלה תשולם על פי דיווח נכון ואמין ומי שבחר שלא לדווח דיווחי אמת, אין מקום לקבוע כי יהא זכאי לתשלומים על בסיס דיווח שבחר שלא להציג (ראו עב"ל 1171/00 יעקב בן יששכר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 97 (2004); להלן: "פרשת בן יששכר"; עב"ל 316/03 שמעון בשירי - המוסד, ניתן ביום 6.6.04, להלן: "פרשת בשירי"; אושר בבג"צ 9182/04 בשירי - בית הדין הארצי לעבודה, ביום 6.6.04).

12. בהקשר זה ולאור התכלית, נבחנה גם האפשרות לסטות מהוראות תקנה 11 ונקבע כי במקרה שבו מסר המבוטח למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה דוח עדכני בטרם ארעה התאונה (לרבות בדרך של שינוי בשיעור המקדמות המשולמות על ידו למוסד) ((עב"ל 51013/98 גאדה הנו - המוסד, ניתן ביום 10.2.02, להלן: " פרשת הנו"; פרשת סנונו) או במקרה שבו ברור כי שומת המס החדשה משקפת נכונה את הכנסות המבוטח שכן לא הייתה לו כל יכולת לשנות את השומה עובר לתאונה (פרשות הנו, סנונו, סדיק וראיף) או כי הוכח שיד המבוטח לא גרמה להגדלת השומה הסופית - ניתן לקבוע בסיס אחר לתשלום הקצבה. יחד עם זאת נקבע, כי דוחות מע"מ אינם עולים כדי דיווח עדכני מהימן לצורך קביעת שומה סופית (עב"ל 12951/01 סיבוני - המוסד, ניתן ביום 13.5.04; עב"ל 6584-09-12 אורי שמש - המוסד, ניתן ביום 9.4.14. וכן פרשות ראיף, ביטון והנו ).

בית הדין היה ער לכך כי קביעת הכלל "פועלת לעיתים לטובת המבוטח ולעיתים לרעתו" וקבע כי תקנה 11 עומדת באמות המידה של סבירות ( ראו: דב"ע נא/0-138 תורג'מן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.5.92; עב"ל 354/97 חג'בי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 572 (1999); דב"ע נב/0-21 קבלו - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 28.10.92; כך נקבע גם על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, בג"צ 6102/96 אשר - המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 29.12.96)

13. בענייננו - משהגיש המערער את תביעתו להכרה כנפגע בעבודה כבר בחודש 9/10 והוכר כנפגע בחודש 11/10, ואילו את שומת המס לשנת 2009 הגיש לפקיד השומה בחודש 12/10, היינו, לאחר שהגיש את תביעתו למוסד ולאחר שתביעתו אושרה, הגיונה של תקנה 11 עומד בעינו. היינו, בשלב שבו הוגשה השומה אין כל ערובה לכך שהמערער לא שינה את הכנסותיו. יודגש, כי אין באמור כדי לקבוע כי בפועל ביצע המערער שינוי כלשהו בהכנסותיו אלא שעל פי הוראת התקנה די בכך שקיימת אפשרות לעשות כן וכי המבוטח לא סתר קיומה של אפשרות זו, כדי שלא לאפשר את קבלת השומה המאוחרת.

משכך, לא הרים המערער את הנטל להוכיח כי יש לחשב את זכויותיו על בסיס שומת הכנסתו לשנת 2009, לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית הדין קמא ואין מקום להתערב בו.

14. כך גם לא מצאנו מקום להחזיר את העניין לבית הדין האזורי להשלמת ראיות בעניין שבמחלוקת. כעולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי הוסכם בין הצדדים כי מדובר בשאלה משפטית כאשר המערער ביקש לצרף לסיכומיו את דוחות המע"מ. בפועל צירף המערער לסיכומיו בבית הדין האזורי את דוחות המע"מ ותצהיר המייצג שממנו עולה הטענה כי לא זו בלבד שהכנסות המערער לא עלו בשנת המס 2009, אלא שהם אף פחתו בשנה זו.

15. בית הדין האזורי קבע כי היות והשאלה הנבחנת היא משפטית ונסמכת על מועדי הגשת השומות ביחס למועד הפגיעה ואין מחלוקת בנוגע להכנסות המערער, אין למעשה כל משמעות לדוחות המע"מ ולתצהיר המייצג מטעם המערער אשר פירט מדוע הגיש את השומה במועד שהגיש ומדוע עמדה הגשת השומה במועד זה בהוראות הדין. כאמור, לאור ההלכה הפסוקה שלפיה אין ליתן משקל לדוחות המע"מ (פרשת ראיף), וכי אין כל משמעות לשינוי בהכנסות המערער כל עוד לא נעשה מעשה היכול ללמד על כך שהשינוי נעשה במועד שקדם לפגיעה , הצדק עם בית הדין קמא בקביעתו זו. על רקע האמור, אף אם יצא בית הדין מנקודת הנחה כי כל האמור בתצהיר לא נסתר, לא יהא בכך כדי לסייע למערער. משהסכימו הצדדים כי לא ישמעו הוכחות והגם שהמערער הגיש תצהיר בניגוד להסכמה בין הצדדים, לא היה צורך בנסיבות העניין לערוך חקירה נגדית לעורך התצהיר מטעם המבקש.

ויודגש, כי משניתנה לצדדים האפשרות להציג ראיות והמערער בחר שלא לעשות כן אלא להסתפק בצירוף דוחות המע"מ ותצהיר המייצג בלבד ומשלא ציין המערער ראיות נוספות שהוא מבקש להביא בפני בית הדין, הרי שלמערער ניתן יומו בבית הדין.

16. בית הדין האזורי דחה גם את טענת המערער כי השומה לשנת 2009 עמדה בפני המוסד בטרם נתן החלטתו בתביעת המערער, תוך שקבע כי אין לכך כל רלוונטיות שכן השאלה שאותה יש לבחון היא אינה מתי אושרה השומה אלא מתי נערכה והוגשה וזאת ביחס למועד הפגיעה בעבודה. מצאנו כי צדק בית הדין האזורי גם בקביעתו כי משאין חולק שהתובע לא דיווח על הגידול בהכנסותיו לשנת 2009 ולא הגיש כל בקשה לתיקון המקדמות - אין הוא יכול להבנות כעת מטענה של גידול או שינוי בהכנסותיו לשנת 2009.

17. המערער הוסיף וטען, כי משמדובר בתביעה להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, ומשאין מדובר בפגיעה שיש לה מועד מדויק, הרי שלו רצה לנקוט בדרכי רמייה, יכול היה להגיש את השומה קודם להגשת תביעתו על מנת להגדיל את בסיס הכנסתו, והעובדה שלא עשה כן מעידה על תום לבו.

גם טענה זו דינה להידחות. תקנה 11 קובעת מסגרת ברורה בנוגע לדרך שבה יש לקבוע את בסיס השכר לגמלה. דווקא העובדה שמועד הפגיעה אינו מועד מדויק, מאפשרת למבוטח "לשחק" עם מועדי הגשת השומה והתביעה. אפשרות זו מחייבת ביתר שאת היצמדות להוראת תקנה 11 והטלת נטל כבד על המבקש לסטות ממנה. המערער לא הרים נטל זה.

אחרית דבר

18. הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ה (17 אוגוסט 2015) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

יעל אנגלברג שהם,
שופטת

מר ראובן בוימל,
נציג ציבור (עובדים)

גברת יודפת הראל בוכריס,
נציגת ציבור (מעסיקים)