הדפסה

אליה נ' מעון לתינוקות ולילדים קרית צאנז

12 יולי 2015

לפני:

כב' השופטת רוית צדיק
נציג ציבור (עובדים) מר דב גרינברג
נציג ציבור (מעסיקים) גב' שרה חורש

התובעת:
נגר נופר אליה
ע"י ב"כ עו"ד שלמה ברוך
-
הנתבעת:
מעון לתינוקות ולילדים קרית צאנז
ע"י ב"כ עו"ד דוד מימון ואח'

פסק דין

1. השאלה המונחת לפתחנו בהליך אשר לפנינו הינה האם זכאית התובעת לקבלת זכויות סוציאליות שונות מהנתבעת , בגין תקופת עבודתה וסיומה.

העובדות הרלוונטיות לענייננו כעולה מכתבי הטענות, עדויות הצדדים והמסמכים אשר צורפו לתיק בית הדין:
2. התובעת, גב' נגר נופה אליה (להלן: התובעת), הועסקה כעובדת בנתבעת החל מיום 16.8.10.

3. הנתבעת, מעון לתינוקות ולילדים קרית צאנז (להלן: הנתבעת), הינה עמותה פרטית, מלכ"ר, המנהלת פנימייה המשמשת כבית לילדים המגיעים מרקע סוציואקונומי קשה. הילדים המקבלים שירותים הינם ילדים וילדות, נערים ונערות, שמרביתם הוצאו מבתיהם בעקבות צווים שיפוטיים ואחרים .

4. התובעת תבעה זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתה בנתבעת.
תפקידה של התובעת היה מדריכה בפנימייה לקבוצה אשר מנתה 5-6 בנות בגילאים 11-13 שנים. לטענת התובעת, במסגרת תפקידה ביצעה משימות שונות כגון: השכמת הבנות, וידוא קבלת ארוחות והיערכות הבנות ליציאה לבתי הספר, ליווי הבנות להסעות, וידוא ארוחת צהריים עם שובן, פיקוח על משמעת וסידור חדרי המגורים, הכנה ללימודים למחרת, פעילות חברתית בשעות הערב.
הנתבעת תיארה את תפקידה של התובעת כ"אמא קטנה" עבור מספר נערות במעון, עם מנין קטן של מטלות שכללו: פיקוח על השכמתן של הבנות והגעתן לארוחת הצהריים וכן מתן אוזן קשבת לבעיותיהן. לטענת הנתבעת, במהלך שעות הפעילות יכלה התובעת לעשות ככל העולה על רוחה, לרבות לאכול, להתקלח ולהתפלל ואף לעיתים לישון.
ביום 4.8.11 סיימה התובעת את עבודתה בנתבעת. סיום יחסי העבודה בין הצדדים נעשה עקב התפטרותה של התובעת.

5. ביום 18/6/13 הגישה התובעת את כתב תביעתה כנגד הנתבעת.

6. ביום 19.1.14 התקיים דיון מוקדם וביום 21.1.15 התקיים דיון ההוכחות בתיק דנן.

העדים:
7. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה, מטעם הנתבעת העידה גב' ברכה רונס, העובדת כאחראית אדמיניסטרטיבית בנתבעת (להלן: גב' רונס) ומר מנחם שוורץ, מנהל הנתבעת (להלן: מר שוורץ).

דיון והכרעה:
8. במסגרת פסק דין זה, הכרעותינו דרושות בשאלות הבאות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
האם זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לתשלום שעות נוספות? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לתשלום בגין עבודה בשבת וביום כיפור? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לדמי חופשה שנתית? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לתשלום בגין דמי הבראה? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לתשלום בגין הפרשות לפנסיה? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לתשלום בגין אי מסירת הודעה לעובד ואי מסירת תלושים? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית התובעת לתשלום פיצויי הלנה בגין כל אחד מרכיבי התביעה? ובאם כן באיזה סכום?
האם זכאית הנתבעת לקיזוז הסכומים אותם היא דורשת מרכיבי התביעה? ובאם כן, באיזה סכום?

נדון בשאלות אלו לפי סדרן.

הפרשי שכר מינימום:
9. התובעת טענה כי בתקופת העסקתה גובה שכר המינימום עמד על 3890.25 ₪ לחודש או 20.92 ₪ לשעה, בעוד בפועל שולם לה שכר של 3000 ₪ לחודש. בהתאם לכך, הפער לתשלום לשיטת התובעת הוא בסך 10,683 ₪, לפי חישוב של 890.25 ₪ לחודשX12 חודשי עבודה. עוד ביקשה התובעת כי ייפסקו פיצויי הלנת שכר מוגדלים, לפי שיקול דעת בית הדין.

10. בנוסף, בסיכומיה, התובעת התייחסה לטענת הנתבעת לפיה השכר שהוצע כולל בתוכו את שווי הארוחות והלינה, וטענה כי היה על הנתבעת להחתים את התובעת בכתב על הסכמתה להסדר זה.
עוד טענה התובעת, כי טענתה זו של הנתבעת הוזמה באמצעות עדותה של התובעת, אשר העידה כי לא הוסבר לה כי השלמת שכרה מבוצעת באמצעות מזון ודיור וכן כי קנתה מכספה הפרטי מוצרי מזון יבשים.

11. הנתבעת טענה מנגד, כי השכר ששולם לתובעת עומד בתנאי חוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) וחוק שכר מינימום, תשמ"ז - 1987, כאשר התובעת קיבלה חלק משכרה באמצעות מדור וכלכלה, והכל בהתאם לחוק.
הנתבעת ציינה כי התובעת התגוררה בעת עבודתה בפנימייה, וקיבלה כלכלה מלאה, מזון, חשמל, מים ואף שירותי כביסה, והכל בידיעה מלאה כי התשלום עבור שירותים אלו מופחת משכרה.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי שווי ההוצאות שנגבה מהתובעת היה נמוך משווי ההוצאות שהוצאו בפועל על צרכיה, בעוד הסכום שנגבה מהתובעת לחודש היה 1200 ₪, סכום ההוצאות בפועל עמד על 1427 ₪ לחודש בשנת 2010 ו – 1560 ₪ לחודש לשנת 2011. לאור כל זאת, התובעת אינה זכאית להפרשי שכר מינימום.

12. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בסוגיה זו, החלטנו כי הצדק עם הנתבעת והתובעת אינה זכאית לתשלום הפרשי השלמת שכר לשכר מינימום, מהטעמים הבאים:

13. סעיף 3 לחוק הגנת השכר שכותרתו "תשלום בשווה כסף" קובע כדלקמן: " מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר עבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק".
הלכה פסוקה היא, כי בהתקיים במצטבר שלושה תנאים יחדיו, ניתן לשלם את שכר העבודה בשווה כסף, בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר: ראשית - הסכמת העובד לתשלום בשווה כסף. שנית - דרך תשלום זו נקבעה בהסכם קיבוצי, חוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה. שלישית - התשלום בשווה כסף מוגבל אך ורק לאוכל משקה ומדור.

14. באשר לתנאי השלישי, תשלום שכר העבודה על ידי מתן כלכלה ומדור בשווה כסף, נפסק כי תשלום זה מסויג בשני סייגים: האחד - רק חלק משכר העבודה ניתן לתשלום בשווי כסף. השני - השווי הכספי המיוחס לכלכלה ומדור - אינו יכול לעלות על המקובל בשוק.

15. אנו סבורים כי בנסיבות מקרה זה התקיימו התנאים לתשלום בשווה כסף על פי סעיף 3 לחוק הגנת השכר, כמפורט להלן:

16. ראשית, תשלום כלכלה ומדור כחלק מתנאי העבודה הוא נוהג מקובל בהתייחס לעובדים בתפקיד התובעת (מדריכי ילדים בפנימייה) ובענייננו אף אין חולק כי הנתבעת נהגה עם כלל המדריכים בפנימייה באופן זהה.

17. שנית, הוכח בפנינו כי רק חלק משכרה של התובעת ניתן בשווי כסף, כאשר שווי חלק זה אינו עולה על המקובל .
מר שוורץ הצהיר כי גובה ההוצאות שנגבה מהתובעת בגין כלכלה ומדור, היה נמוך מגובה ההוצאות בפועל והנתבעת הגישה לעניין זה נתונים סדורים אשר נתמכו בדוחות רואה חשבון .
הנתבעת הוכיחה, באמצעות דוחות רואה החשבון אותם הגישה וכן תצהירו ועדותו של מר שוורץ, כי בעוד הסכום שנגבה מהתובעת היה 1200 ₪, הרי שסכום ההוצאות החודשי בפועל עמד על 1427 ₪ בשנת 2010 ו – 1560 ₪ לשנת 2011. מר שוורץ נחקר והסביר כיצד חושבו ההוצאות בפועל, כאשר החישוב בוצע באמצעות הנהלת החשבונות ורואה החשבון של הנתבעת.
טענתה זו של הנתבעת בעניין גובה ההוצאות אותן הוציאה על כלכלה ומדור בעבור התובעת, לא הופרכה על ידי התובע ת.
בהקשר זה נציין, כי טענת הנתבעת לפיה בפועל התובעת אף נהנתה מהוצאות נוספות אותן שילמה הנתבעת, כגון - שירותי כביסה, חשמל, מים ועוד, לא הופרכה .

18. שלישית, בנסיבות מקרה זה, הוכח בפנינו כי התובעת הייתה מודעת היטב לכך כי המדור והכלכלה הניתנים לה על ידי הנתבעת, הינם חלק מתנאי העסקתה ואף עשתה בהם שימוש בפועל. לפיכך, התובעת הסכימה להסדר זה בהתנהגותה.

19. אנו דוחים את כלל הטענות אותן העלתה התובעת בסיכומיה, לפיהן מעולם לא נאמר לה כי המדור והכלכלה הם חלק מתנאי העסקתה וכי לא עשתה בהם שימוש בפועל, מהטעמים שלהלן:

20. הראשון, גב' רונס ומר שוורץ הצהירו כי כבר במעמד ראיון העבודה שנערך לתובעת, במהלכו קיבלה מידע על תנאי העבודה, נאמר לתובעת כי תהיה זכאית לאש"ל מלא בעת עבודתה בפנימייה ולכן גובה התשלום החודשי שישולם לה יעמוד על 3000 ₪ בלבד. בהמשך לכך, העיד מר שוורץ כי הדברים הוסברו לתובעת בראיון באופן ברור: " שם חד משמעית היא קיבלה מידע על כך שתנאי השכר שלה זה 3000 ₪ ברוטו פלוס אש"ל שזה חלק ממרכיב השכר שלה. ש...ובמסגרת הזאת האם נתתם בידה הודעה לעובד? ת. הודעה בכתב לא, הודעה בפורום של 4-5 אנשי צוות כן.. . ".
עדותו של מר שוורץ ו הגב' רונס מהימנות עלינו , כאשר הוכח בפנינו כי מר שוורץ אכן נכח בראיון התובעת.

21. השני, בתלושי שכרה של התובעת צוין במפורש כי לתובעת משולם תשלום שווה כסף, תחת שם הרכיב "שווי מזון" בסכום הכולל של 1200 ₪ , זאת לצד רכיב "שכר יסוד" בתעריף 3000 ₪. מכאן, כי שכרה הכולל של התובעת עמד על 4200 ₪. התובעת הודתה כי קיבלה את כל תלושי השכר במהלך תקופת העסק תה. לעניין זה אין משמעות אם התלושים התקבלו באיחור, כטענת התובעת, שעה שאין חולק כי כלל התלושים נמסרו לתובעת והיו בידיה. לפיכך, חזקה היא כי התובעת הייתה מודעת היטב לרכיבי שכרה כפי שהופיעו בתלושי השכר.
בהתאמה, התובעת אף הודתה בעדותה כי הייתה מודעת לקיומו של רכיב המכונה שווי מזון בתלושי השכר, בסך של 1200 ₪ לחודש. עוד הודתה התובעת בעדותה, כי שוחחה על כך עם גב' רונס מספר פעמים.
בהקשר זה נציין, כי לא נעלם מעינינו כי בתלושים הראשונים אותם קיבלה התובעת לא הופיע רכיב "שווי מזון" אלא רכיב אשר כינויו "שווי ארוחות", אולם, הנתבעת מסרה הסבר סביר לעניין זה, וממילא התובעת לא העלתה כל טענה בעניין זה בסיכומיה.

22. בנוסף, התובעת הודתה בחקירתה, כי הייתה מודעת היטב לזכותה לתשלום שכר מינימום, בעוד הרכיב שווה הכסף המופיע בתלושי שכרה, נמוך משכר המינימום, עוד במהלך שנת עבודתה: "ש: .ידעת מהו שיעורו של שכר המינימום במשק?...ת. באמצע שנת העבודה, בערך. ש. איך נודע לך? ת. ידיעת החוק. ידעתי. לשאלה – התחלתי לדעת שחברות שלי חיפשו עבודה הטווח שכר שלהם היה גבוה בהרבה ממני. ואז ידעתי שאני מקבלת שכר הזוי הרבה הרבה מתחת..". גם לעניין זה, טענה התובעת כי שוחחה על כך עם גב' רונס יותר מפעם אחת.

23. אומנם, התובעת הכחישה בחקירתה כי נאמר לה כי מעבר לתשלום בכסף, תקבל כלכלה ומדור בחינם וטענה כי לא נאמר לה מעולם כי תקבל את הדברים הללו ומבחינתה "זה היה חלק אינטגרלי מהעבודה".
אין אנו יכולים לקבל את טענתה זו של התובעת. התובעת לא גיבתה את טענתה בתצהירה, אף שטענת הנתבעת כי הדברים הוסברו ונאמרו לתובעת, צוינה במפורש בכתב ההגנה.
בהקשר זה, הוכח בפנינו כי התובעת בחרה במודע שלא לכלול טענה זו בתצהירה ויש בכך לטעמנו כדי לפגוע במהימנות גרסתה של התובעת .
כך, בתחילת חקירתה ניסתה התובעת לטעון כי לא הייתה מודעת לעובדה כי טענה זו הופיעה בכתב ההגנה:" ש.לא אמרו לך שזה על חשבון השכר שלך? ת. ממש ממש ממש לא! ש. למה כל השיחות הללו שיש בינך לבין ברכה, לא מתועד בתצהיר שלך? ברכה אמרה שהיא הסבירה שזה המזון שלכם וזה מנוכה? ת. מתי ברכה טענה זאת? ת. גם בהגנה וגם בתצהיר :ת. אני רואה זאת רק כעת.
בעוד בהמשך החקירה שינתה התובעת את גרסתה לעניין זה והודתה כי הייתה מודעת לטענתה זו של הנתבעת, עוד טרם הגישה את תצהירה: "ש. מתי לראשונה נודע לך שהנתבעת טוענת שעלות המזון והלינה והחשמל, ושירותי הכביסה מהווים חלק משכר המינימום שלך:" ת. בדיון הקודם שהיה. ש. האם קיבלת את כתב ההגנה לפני הדיון הקודם שהיה? ת. כן. שאני אומרת דיון, כתב ההגנה קראתי ממש סמוך לדיון הקודם ואז ידעתי זאת".

24. על האמור לעיל נוסיף, כי אין זה אמין בעינינו, כי התובעת לא הייתה מודעת לכך כי המדור והכלכלה שניתן לה הם חלק מתנאי העסקתה, כאשר התובעת לא חלקה על כך כי אלו היו גם תנאי העסק תן של יתר המדריכות שעבדו וגרו עמה, וכאשר מדובר בהוצאות משמעותיות שנחסכו מהתובעת שיכולה הייתה לדור ולאכול את כל ארוחותיה על חשבון הנתבעת.

25. השלישי, הוכח בפנינו שהתובעת עשתה שימוש בפועל בכלכלת הנתבעת. לעניין זה, טענתה של התובעת בסיכומיה כי למעשה לא ערכה שימוש בכלכלת הנתבעת, הופרכה באמצעות חקירת התובעת.
גרסתה של התובעת לעניין השימוש אותו עשתה בכלכלת הנתבעת, כפי שעלתה מעדותה, הינה גרסה מתפתחת, רצופה סתירות ולא עקבית:
לעיתים טענה התובעת כי אכלה במקום העבודה ולעיתים כי לא אכלה: "ש. לגבי האוכל – אכלת במקום? ת. כן. שזה היה ארוחה של הבנות". ובהמשך:" לא תמיד אכלתי" ואז: "לעיתים כן אכלתי", ובהמשך: "את האוכל שלי קניתי לעצמי" ובהמשך – "לעיתים אכלתי" .
לאחר מכן, טענה התובעת, כי למעשה יש לראות בכך שאכלה על חשבון הנתבעת, חלק בלתי נפרד מעבודתה: "אתה טוען שאכלתי שם, אני עונה גם אם אכלתי זה היה חלק מהעבודה שלי".
עוד טענה התובעת כי נהגה לאכול את מוצרי המזון אותם רכשה בסופר בשעות הבוקר: "ת. את האוכל שלי קניתי לעצמי. היה לי את הכסף שלי...ש. איפה קנית? ת. בסופר...איפה הסופר נמצא? יצאת מהמקום? ת. בשעות הפנאי שלי בבוקר". לאחר מכן, שינתה התובעת את גרסתה וטענה כי בשעות הבוקר נהגה לאכול את האוכל שהביאה מהוריה: "...ביום החופשי שלי נסעתי להוריי והבאתי אוכל משם כדי שיהיה לי אוכל במהלך השבוע. ש. מתי אכלת אותו. .באיזה שעות במהלך היום?
ת .בשעות הבוקר".
בהמשך, הודתה התובעת כי אכן נהגה לאכול חלק מארוחותיה על חשבון הנתבעת : "ש. שאת אומרת לעיתים אכלת, כמה ארוחות ביום היו בחדר האוכל? ת. לבנות היה בבוקר ארוחה..היתה ארוחת צהרים במקום. בערב היתה גם ארוחה במקום. ש. על איזה אחוז מכלל הארוחות אכלת? ת. לא יכולה לענות לך על השאלה הזאת, כי אני לא יודעת, זה היה חלק מהעבודה". וכן: "ש. מה העלות הקניות שלך בחודש? ת. כ 300-400 ₪, מוצרים יבשים שיכולתי לאחסן. ש. זה מה שאכלת רק מוצרים יבשים כל החודש? ת. לא זה מה שאמרתי. הייתי אוכלת במקום עם הבנות..".
וכן: "ש. איך אכלת צהריים? ת...כפי שאמרתי ניזונתי ממוצרים יבשים (ופלים, קפה, שוקולד). ש. זה מה שאכלת כל היום? ת. ממש לא אמרתי. אם אכלתי ארוחת צהריים זה היה עם הבנות, זה חלק מעבודתי בחדר האוכל שלי בפנימייה עם הבנות....

26. הנה כי כן, גרסתה של התובעת לעניין השימוש אשר עשתה בכלכלת הנתבעת, כפי שעלה מעדותה, הינה גרסה רצופה סתירות אשר אינה מהימנה עלינו. בהתאם אנו קובעים, כי בנסיבות מקרה זה, הוכח בפנינו כי התובעת הייתה מודעת היטב לעובדה כי המדור והכלכלה הניתנים על ידי הנתבעת, הינם חלק מתנאי העסקתה והתובעת אף עשתה בהם שימוש בפועל ובהתנהגותה הסכימה להסדר זה.

27. על האמור לעיל נוסיף, כי במהלך עדותה של התובעת התברר כי לא רק שהתובעת הייתה מודעת היטב לתנאי העסקתה והמשיכה בעבודתה, אלא אף תכננה לתבוע את הנתבעת וכלכלה את צעדיה בהתאם.
אין אנו מקבלים את התנהלותה זו של התובעת. שעה שהתובעת הייתה מודעת לתנאי העסקתה ואף השתמשה במדור ובכלכלה שניתנו במהלך כל תקופת העסקתה, אין היא יכולה להמתין במודע לתום תקופת עבודתה, מתוך כוונה להגיש תביעה כנגד הנתבעת, ואז לטעון כי לא הסכימה לתנאים אלו. מדובר בהתנהלות שאינה עומדת בדרישות הדין ואף לוקה בחוסר תום לב.

28. באשר לטענת התובעת, כי היה על הנתבעת להחתימה על מסמך בכתב בנוגע לתנאי שכרה, אנו דוחים טענה זו. אין כל דרישה בדין לחתימת העובד וכאמור לעיל, אין בליבנו כל ספק כי התובעת הייתה מודעת היטב לתנאי העסקתה.

29. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא מצאנו כל פסול בהסדר הנתבעת לעניין תשלום בשווי כסף באמצעות כלכלה ומדור והסדר זה עומד בדרישות הדין. בהתאם לכך, כל טענות התובעת בעניין זה נדחות.
מעבר לדרוש, נציין כי לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת, כי התובעת כלל לא עבדה במשרה מלאה, אולם, לאור קביעותינו דלעיל אשר ממילא הובילו למסקנה כי התובעת אינה זכאית לתשלום הפרשי שכר מינימום, לא ראינו צורך לדון בהיקף משרתה של התובעת.

תשלום בגין שעות נוספות:
30. התובעת טענה כי הינה זכאית לתשלום שעות נוספות. בהקשר זה, הוסיפה וטענה התובעת כי במהלך הימים ראשון – שישי, עמדה לרשות הנתבעת החל מהשעה 6:30 - 8:00 בבוקר וכן מהשעה 13:30-22:00 בערב ובסה"כ 10 שעות עבודה ביום. בנוסף, פעם בשבוע אף קוימה ישיבת צוות בין 9:00-12:30 בה השתתפה התובעת.
עוד טענה התובעת, כי בימי שישי עמדה לרשות התובעת החל מהשעה 16:00-22:00 (6 שעות) ובימי שבת החל מהשעה 8:30-22:00 (13 וחצי שעות).
התובעת ציינה כי מתוך ששת ימי העבודה שהתה בחופשה ביום אחד וכן בכל שבת שלישית שהתה בחופשה.

31. לטענת התובעת, הנתבעת פעלה בניגוד לאמור בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, בכך שלא החתימה את התובעת על יומני נוכחות או שעון נוכחות. לטענת התובעת, נטל הראיה הוא על הנתבעת ובהיעדר ראיות קבילות של המעסיק יש לקבל את גרסת העובדת.
לאור האמור לעיל, טענה התובעת כי היא זכאית להפרשי שעות נוספות, בהתאם לחישוב שלהלן: 48 שבועות עבודהX 4 ימי עבודה=192 ימים X 2 שעתיים נוספות ליום=384 שעות X 20.92 ₪=8033.28 X 125%= 10,041.6 ₪.

32. לעניין שעות עבודה בשבת, טענה התובעת כי מאחר ועבדה בכל השבתות במהלך השנה, למעט בכל שבת שלישית בה שהתה במנוחה, ובשבתות בהן עבדה עמדה לרשות הנתבעת החל מהשעה 16 ביום שישי ועד לשעה 22 ביום שבת, הרי שהיא זכאית לתשלום בגין 35 שבתות, בהתאם לחישוב שלהלן :20.92 ש"חX 19.5 שעות X 150% = 611.91 לשבת X 35 שבתות = 21,416.85 ₪ בסה"כ.

33. הנתבעת טענה מנגד, כי משרת התובעת הייתה בת 7 שעות בימים א' -ו', כאשר יום עבודת ה החל מהשעה 6:30-8:00 עת השכימה את הבנות, לאחר מכן 13:30-15:00 ומשעה 18:00-22:00.
הנתבעת הדגישה כי בין השעות 15:00-18:00 התובעת לא עבדה אלא הייתה כוננית בלבד.
לטענת הנתבעת, בימי שבת עבדה התובעת מ-9:30-22:00 (כ – 10.5 שעות ביום) מתוכן 3 שעות הפסקה של מנוחת צהריים.

34. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מידי שבוע הייתה התובעת יוצאת ליום חופשה משעה 8:00 וחוזרת בשעה 13:00-13:30 (יום למחרת).
בנוסף, התובעת נהגה לצאת לחופשת סוף שבוע החל משעה 16:00 ביום חמישי אחה"צ, ולעיתים אף בשעה 13:30 בשעון החורף או שישי בבוקר וחזרה ביום ראשון בשעה 13:30.

35. הנתבעת הכחישה את טענת התובעת כי נאלצה לעמוד לרשות הנתבעת בשעות הלילה. לעניין ישיבות הצוות, טענה הנתבעת כי לעיתים נערכו פגישות צוות שנמשכו כחצי שעה, ואולם התובעת לא הייתה מחויבת להיות בהן אם יצאה ליום חופשה.

36. לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית לכל תשלום נוסף בגין שעות נוספות, כאשר במקרים החריגים בהם עבדה התובעת בשעות נוספות, שולם לתובעת בגין שעות נוספות ורכיב זה מצוין בתלושי שכרה של התובעת.

37. עוד הכחישה הנתבעת את טענתה של התובעת לעניין תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה וטענה כי חוק זה אינו חל על עבודתה של התובעת בנתבעת. בהקשר זה, טענה הנתבעת, כי מנוסח כתב התביעה והסיכומים אשר נוקטים בלשון התובעת "עמדה לרשות מקום העבודה" ניתן ללמוד על כך שהתובעת לא עבדה בפועל והיא מנסה להפוך שעות בהן נכחה בלבד במקום העבודה, לשעות בהן עבדה.
הנתבעת הוסיפה, כי גם אם בית הדין יקבע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה חלות על התובעת, היקף עבודתה של התובעת בשעות נוספות היה נמוך יותר מגרסת התובעת.
לעניין זה, העלתה הנתבעת את טענותיה בפירוט רב ובהרחבה. בין היתר, הדגישה הנתבעת כי בין השעות 15:00-18:00 בכל יום, התובעת לא נדרשה לעבוד אלא מדובר בסוג של כוננות לכל היותר, שאינה מזכה בתשלום. הנתבעת הכחישה את דברי התובעת בעדותה, לפיהם נדרשה לבצע משימות שונות בשעות אלו ביחד עם הבנות וטענה כי מדובר בגרסאות סותרות.

38. הנתבעת הוסיפה וטענה כי יש לחשב את שעות עבודתה של התובעת בהתאם ליומני הנוכחות והדוחות אותם הגישה הנתבעת, אשר הוכח כי הרישום בו מהימן.

39. עוד טענה הנתבעת, כי בהתאם לדוחות הנוכחות אותם הגישה, בחלק מתקופת העסקתה, התובעת כלל לא עבדה במשרה מלאה וישנם שבועות בהם עבדה התובעת פחות מ – 43 שעות שבועיות. לעמדת הנתבעת, סה"כ שולם לתובעת על 205.5 שעות מבלי שנכחה בעבודה.

40. הנתבעת ציינה כי ביצעה תחשיב של הפרשי השכר להם זכאית התובעת, ככל שייקבע כאמור, בהסתמך על דוחות הנוכחות והכניסה את כל הנתונים לדוחות אקסל מידי יום ביומו, תוך ביצוע תחשיב של מניין השעות השבועיות. בהתאם לכך, הפרשי השכר להם זכאית התובעת הינם בסך של 3620 ₪ בלבד.

41. לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים בסוגיה זו, החלטנו כדלקמן:
ראשית, בחנו את השאלה האם יש להכיר בשעות 15:00-18:00 כשעות עבוד ה של התובעת: עיקר המחלוקת בין הצדדים לגבי מתכונת העסקתה בימי חול, נוגעת לשעות 15:00 -18:00. אין חולק כי התובעת נכחה בשעות אלו בנתבעת, ואולם המחלוקת בין הצדדים הינה האם התובעת נדרשה לעבוד בשעות אלו.
(לגבי יתר שעות העבודה במהלך היום אין חולק בין הצדדים כי מדובר בשעות עבודה).

42. על ההלכה בכל הקשור לשאלה האם שעות נוכחות הינן שעות עבודה, עמדה כב' הש' גליקסמן בעניין ילנה נסטרקו: "בהתאם לפסיקה התשובה לשאלה אם "שעות נוכחות/שהייה/כוננות" של עובד במקום העבודה נחשבות כשעות עבודה בעדן הוא זכאי לשכר עבודה נגזרת ממכלול הנסיבות: הגדרת תפקידו של העובד ומטלותיו במקום העבודה; האם שהותו של העובד במקום העבודה נלווית לביצוע עבודתו בתפקידו או היא מהות עבודתו ותפקידו; האם העובד נדרש על ידי המעביד להישאר במקום העבודה [ע"ע (ארצי) 328/06 ש. ניר הצפון (1991) בע"מ – דלאיכה נאדל (4.5.2008)]. השאלה המכרעת היא האם התובעת עמדה לרשות העבודה בשעות הלילה או היתה חופשיה לנהוג כרצונה. בהקשר זה יש להדגיש כי גם שעות בהן העובד אינו עסוק במשימה קונקרטית אולם הוא עומד לרשות העבודה לביצוע משימה אם וכאשר יתעורר צורך בכך נחשבות כשעות בהן העובד עומד לרשות העבודה. בעניין זה קבע בית הדין הארצי בעניין החברה להגנת הטבע [ע"ע 305/05 אשר מאיר – החברה להגנת הטבע (1.2.2007)] כך: שעות נוכחות אלה בבית הספר הן "שעות עבודה" לכל דבר ועניין ואין זה משנה אם בחלק מן השעות לא נקראו לבצע איזה שהיא מטלה משום שלא היתה כזו. עצם החובה להימצא בבית הספר תוך התנתקות מביתם ומשפחתם במטרה להיענות לכל בעיה אם תתעורר, גם אם לא תתעורר כלל, פירושה בנסיבות הקיימות העמדת זמן לרשות בית הספר, וזאת הגדרת המונח שעות עבודה ב חוק שעות עבודה ומנוחה, דהיינו, "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". שעות אלה הן בדיוק השעות שבהן עמדו המערערים לרשות העבודה גם בזמן בו לא היתה כל בעיה לטיפול אך הם היו מוכנים וזמינים לטפל בה אם תבוא".
יפים לעניין זה גם דבריו של בית הדין הארצי בפרשת רון: "בסעיף 1 שבחוק נקבע, כי 'שעות עבודה' פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה. 'הזמן שבו עומד העובד רשות העבודה', נאמר ולא הזמן שבו מצוי העובד במקום העבודה, ללמדך שיכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית והשעות תהיינה שעות עבודה. הקובע הוא אם העובד עומד 'לרשות העבודה', או לרשות עצמו".
43. יישום כללים אלו על ענייננו, הוביל אותנו למסקנה כי בנסיבות מקרה זה יש להכיר בשעות 15:00-18:00 כשעות עבודתה של התובעת, מהטעמים הבאים:
44. מעדות התובעת בפנינו עלה כי התובעת לא נכחה בלבד במקום העבודה במהלך שעות אלו , אלא ביצעה משימות שונות בפועל, החל מפיקוח משמעתי על כך שהבנות יכינו את שיעורי הבית, אכילת ארוחת צהריים עם הבנות, הכנת הפעילויות הערב למחר וכן אכילת ארוחת צהריים עם הבנות. לעניות דעתנו, אין מדובר בגרסאות עובדתיות סותרות של התובעת, כטענת הנתבעת, אלא בפירוט מכלול משימות שונות אותן נדרשה התובעת לבצע במהלך פרק זמן זה: "ש. האם נכון שבשעות משעה 3 עד 6 אחה"צ היו לחמש שש בנות, היתה מורה פרטית לכל אחת מהן לצורך הכנת שיעורים? ת. לא. לא היתה לכל אחת ולא אלו היו השעות. פעמיים בשבוע היו בנות מהקהילה, ילדות מהתיכון שבאו לעזור לחלק מהבנות בשיעורי בית. אתה לא באמת ששלוש שעות ביום ילדה בכתב ה במשך כל היום תעשה שיעורים. בנות מרקע כזה נמוך עם בעיות התנהגות קשות וגם שהם הכינו ש"ב בחלק מהשעות וגם לא כל הבנות, הייתי צריכה להיות במקום ולפקח מבחינה משמעתית שהן יהיו קשובות לילדות שעוזרות להן בשיעורים. יתרה מכך, היו לי קבוצת בנות שלמדה בחדרה. כך שהן בעצם הגיעו אחרי השעה שלוש, חלק מהן (לערך 15:30). בשעות הללו שהן הגיעו, הייתי צריכה לשבת איתם בחדר האוכל לאכול את ארוחת הצהריים שלהם. בנוסף, בשעות הצהריים הייתי צריכה להכין תכניות לשעות הערב. משלוש עד שש לא הייתי פנויה לעצמי כטענתך, אלא הייתי צריכה להכין תכניות פעילותיות לשעות הערב. בנוסף, ליוותי בנות לרופאים בשעות הללו. בשעה 16:00-17:00 ליוותי באופן קבוע, תלמידה פעם בשבוע לטיפול. זה מעיד שבאמת עבדתי בשעות הללו".
45. אומנם, גב' רונס ומר שוורץ טענו בעדותם, כי נוכחותה של התובעת לא נדרשה במהלך הכנת שיעורי הבית עם הבנות, מאחר והיה די צוות חינוכי במקום. אולם, ההסבר אותו מסרה התובעת לעניין זה, כי למרות נוכחות אותו צוות חינוכי, נדרשה נוכחותה כדי לפקח משמעתית על הבנות, סביר בעינינו. בנוסף, הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת כי במהלך שעות אלו ביצעה משימות נוספות הקשורות בפיקוח על 5-6 הבנות שהיו באחריותה (ארוחת צהריים עם חלק מן הבנות שלמדו בבתי ספר מרוחקים בעיר חדרה ולכן הגיעו לפנימייה בשעות הצהריים המאוחרות, ליווי תלמידה לטיפול שבועי קבוע אצל הרופא, הכנת פעילויות יום המחרת).
בהקשר זה נוסיף, כי גב' רונס אישרה בעדותה , כי ישנן בנות אשר לומדות בחדרה ומגיעות לפנימייה בשעות הצהריים מאוחרות ולכן יש בכך כדי להוות תמיכה בטענתה של התובעת לעניין הצורך בשהותה עם הבנות שאכלו ארוחת צהריים מאוחרת, במהלך שעות אלו.
46. אם כן, לא דובר בשעות נלוות לעבודה, אלא בשעות בהן נדרשה התובעת לבצע משימות שונות עבור הנתבעת, גם אם בכמות פחותה כטענת הנתבעת.
47. בנוסף, גב' רונס ומר שוורץ אישרו בעדותם, כי דובר היה בשעות כוננות של התובעת, דהיינו בשעות בהן התובעת נדרשה לעמוד לרשות הנתבעת במידת הצורך. כך, העידה הגב' רונס כי התובעת נדרשה להיות כוננית ויכולה הייתה לצאת לפרק זמן קצר בלבד: "ש.מה לגבי הפעילות של התובעת בשעות הללו משעה 15 עד 18? ת. כמו אמא בבית. עושה את כל הסידורים שלה. לשאלה שוב – בשעות הללו היא כוננית...לשאלתך כוננית הכוונה – שאם היא רצתה לצאת לרגע לקנות לה משהו לא מנעו ממנה".
48. לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי התובעת לא הייתה חופשיה לעשות כרצונה במהלך שעות אלו כטענת הנתבעת, אלא עמדה לרשות הנתבעת ואף עבדה בפועל ולכן אנו קובעים כי השעות 15:00-18:00 היו חלק משעות עבודתה של התובעת.
49. שנית, היקף השעות אותו עבדה התובעת: משעה שקבענו כי שעות אלו היו חלק משעות עבודתה של התובעת, בחנו מהו היקף השעות הנוספות אשר ביצעה התובעת.
50. עד לכניסת תיקון 24 לחוק הגנת השכר לתוקף, הנטל להוכחת עבודת שעות נוספות והיקפן היה מוטל על כתפי התובע. ממועד כניסת תיקון לתוקף חל שינוי. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון (סעיף 26), בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו, וזאת עד להיקף של 15 שעות עבודה נוספות לשבוע או 60 שעות עבודה נוספות לחודש.
51. בעניינו, די בגרסתה של התובעת לעניין זה כפי שפירטנו לעיל ממנה עלתה מתכונת העסקה קבועה בשעות 15:00-18:00, כדי להעביר את נטל הראיה אל כתפי הנתבעת.
52. לעניות דעתנו, הנתבעת הרימה את נטל הראיה, שכן הציגה בפנינו רישום יומני נוכחות (חופשה) וכן דוחות שעות נוכחות של התובעת בעבודה . בכך החזירה הנתבעת את נטל הבאת הראיות אל כתפי התובעת, להוכיח כי עבדה בהיקף שעות אחר מההיקף המצוין ביומני הנוכחות. בנסיבות מקרה זה, התובעת לא הרימה את נטל הראיה והשכנוע להוכיח כי עבדה בהיקף שעות אחר מהיקף השעות אותו הציגה הנתבעת ברישומיה ולא שכנעה אותנו בכך.
53. בהקשר זה, אין אנו מקבלים את טענת התובעת, כי אין להכיר בי ומני ובדוחות הנוכחות מאחר ואין מדובר ברישומי שעון נוכחות ומאחר ו לא נחתמו על ידי הנתבעת. יומני הנוכחות אשר צורפו לתצהיריהם של גב' רונס ומר שוורץ מפורטים ומתייחסים לכל יום ויום במשך תקופת העסקתה של התובעת ומצוינים בהם ימי החופשה השונים של כלל המדריכים. בנוסף, מפורט בהם יום חופשתה השבועי של הת ובעת וכן הימים בהם שהתה התובעת במחלה, במשך כל תקופת העסקתה.
כך, גם שעות הנוכחות ושעות ההיעדרות של התובעת מפורטות ביומני הנוכחות. פירוט שעות הנוכחות וההיעדרות ביומנים כולל ציון של כל יום בו לא השלימה התובעת מכסת שעות יומית ו מה הייתה הסיבה לכך (כדוגמת היעדרות לרגל חתונת האח, יציאה מוקדמת מהעבודה או חזרה מאוחרת מחופש).
בהקשר זה נוסיף, כי מהשוואה בין יומני הנוכחות (חופשה) לדוחות הנוכחות , עולה כי האמור בהם עולה בקנה אחד ולכן יש גם בעניין זה כדי לחזק את אמינותם בעינינו.
בנוסף, מועדי החופשה אשר פורטו בדוחות הנוכחות, אף עולים בקנה אחד עם פירוט מועדי החופשה בהסכם העסקתה של התובעת, כאשר התובעת לא התכחשה למועדי חופשה אלו המפורטים בהסכם עליו חתמה.
54. לעניין טענת התובעת כי אין מדובר ברישומי שעון נוכחות אלא ביומנים שנכתבו בכתב יד ובדוחות אקסל, לטעמנו אין בכך כדי לפגוע באמינותם של היומנים והדוחות, מאחר ושוכנענו כי הנתבעת סבורה הייתה בתום לב כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על התובעת לפיכך , ניהלה רישומי נוכחות ידניים לצרכי רישום פנימי, בהמשך לכך, העבירה הנתבעת חלק מנתונים אלו לדוחות אקסל.
הגב' רונס נחקרה על יומני ודוחות הנוכחות אותם הגישה הנתבעת, והעידה כי מדובר בנתונים אשר נרשמו בזמן אמת על ידי אם הבית שהייתה אחראית על נוכחות המדריכות. עוד העידה הגב' רונס, כי דפי הנוכחות נמסרו לה מידי חודש על ידי אם הבית וכן כי הגב' רונס מקבלת את הדוחות ורואה אותם. הגב' רונס העידה כי בוצעה בדיקה יומיומית של שעות עבודתה של התובעת וכל נתוני שעות עבודתה של התובעת הוכנסו לתוכנת אקסל, זאת בהסתמך על השעות בהן נדרשה התובעת לעבוד. עדותה של הגב' רונס הייתה עקבית ומהימנה עלינו .
בנוסף, העידה גב' רונס בתום לב על הקושי בפיקוח על עבודתה של התובעת, כאשר התובעת נדרשה לקום מוקדם ולהיות עם החניכות, בלי שהיה גורם מפקח כי אכן עשתה זאת : אני הולכת על הבסיס, אם היא קמה בשעה 6:45 או היתה חולה ולא קמה, אף אחד לא יודע. יכול להיות במקרה זה הייתי צריכה להוריד לה עוד שעות" . מעדות גב' רונס עלה כי ייתכן וכמות שעות הנוכחות המפורטת בדוחות אף עלתה על השעות בהן נכחה התובעת בפועל, לנוכח הקושי לפקח על עבודתה של התובעת, בשעות מסוימות במהלך היום.
55. על האמור לעיל נוסיף, כי יומני ודוחות הנוכחות צורפו לתצהירי הנתבעת לכן היו בידיעת התובעת טרם דיון ההוכחות. חרף זאת, התובעת לא התייחסה אליהם בתצהירה ולא הפריכה את האמור בהם, ואף לא טענה כי נכחה או נעדרה בחלק מהשעות המפורטות בהם. התובעת אף נמנעה מלהתייחס לתוכנם של יומנים אלו כאשר נשאלה על כך בחקירתה.
56. בהקשר זה ולמען הסר ספק נבהיר, כי לא נעלם מעינינו כי הדוחות אותן הגישה הנתבעת כללו בנוסף לחלק המפרט את שעות הנוכחות וההיעדרות של התובעת, אליו התייחסנו דלעיל, גם חלק תחשיבי, במסגרתו ביצעה הנתבעת חישובים שונים הנוגעים לשעות השבת אותן עבדה התובעת. ואולם, כפי שיפורט בהמשך פסק דיננו זה, ממילא לא התבססנו על חלק תחשיבי זה בכל הקשור לחישוב שעות השבת של התובעת, מאחר והחישובים שהוצגו בו לא היו מפורטים דיים.
לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי יומני ודוחות הנוכחות אותן הגישה הנתבעת אמינים עלינו.
57. כמו כן, שקלנו בכובד ראש את טענת הנתבעת, כי לתובעת שולם על 205.5 שעות בלא שנכחה בעבודה. אומנם, עיון בדוחות הנוכחות אכן מעלה כי הצדק עם הנתבעת ו ישנם שבועות בהם התובעת לא השלימה מכסת שעות שבועית. עם זאת בהתאם לדין, חישוב שעות נוספות ייעשה על פי חישוב יומי. בענייננו הנתבעת לא טענה כי התובעת הועסקה בשעות גמישות, כאשר ממילא מתכונת עבודה בשעות גמישות כוללת הסכמה של העובד והמעביד על עבודה במועדים הנקבעים על ידי העובד כאשר השכר שמשולם הוא שכר בעד עבודה במשרה המלאה עליה סיכמו הצדדים, מתוך כוונה שיבוצע חישוב מדויק של שעות העבודה במועד מאוחר יותר. אין זה המקרה שלפנינו.
בהתאם לכך, לא ניתן להפחית את שעות החוסר של התובעת באופן גלובלי, אלא יש לבצע חישוב יומיומי בהתאם לדוחות הנוכחות.
58. בחנו את היקף השעות הנוספות אותן ביצעה התובעת, בהתאם למכסה יומית.
מדוחות הנוכחות עולה כי בחלק ניכר מימי עבודתה של התובעת, לא הגיעה התובעת למכסת שעות יומית של 8 שעות. ליד כל אחד מימים אלו, של מכסת שעות חלקית, מצוינת בדוח הערה המסבירה מדוע לא הגיעה התובעת למכסת השעות היומית באותו יום (למשל, יצאה לחופשה, לא עבדה, חזרה מאוחר מחופש ועוד).
בהתאם לאמור בדוחות הנוכחות, ב – 123 ימי עבודה עבדה התובעת מכסה יומית של 7 שעות. ליד ימים אלו בהם עבדה התובעת במשך 7 שעות, לא צוינה הערה כלשהי לפיה התובעת נעדרה מעבודתה באותו יום.
מכאן, עולה כי מדובר בימים בהם עבדה התובעת מכסה יומית מלאה. אומנם, הנתבעת רשמה כי המכסה היומית המלאה בימים אלו הינה 7 שעות, עם זאת הנתבעת לא הביאה בחשבון את שעות עבודתה של התובעת בין השעות 15:00-18:00, שכן הייתה סבורה כי אין המדובר בשעות עבודה אלא בשעות כוננות בלבד.

59. לדידנו, מאחר וכאמור לעיל קבענו כי שעות עבודתה של התובעת בין השעות
15:00-18:00 הן שעות עבודה לכל דבר, ומאחר ולגבי כל אחד מימים אלו בהם עבדה התובעת מכסה מלאה, לא צוינה הערה בדבר היעדרות כ לשהי של התובעת באותו היום, יש לחשב את מכסת השעות היומית של התובעת בימים אלו כמכסה מלאה בת 10 שעות.

60. בהתאם לכך, התובעת עבדה 123 ימים בהיקף של 10 שעות ליום, דהיינו בהיקף של שעתיים נוספות ליום. מתוך כלל 123 ימים אלו, 85 ימים עבדה התובעת לפני חודש 4/11 (החודש בו שונה תעריף שכר המינימום) ו – 38 ימים לאחר חודש 4/11. לפיכך, בגין התקופה שעד לחודש 4/11, זכאית התובעת ל – 85 X 20.7 X 2 X 125% = 4399 ₪. בגין התקופה שמחודש 4/11-8/11 זכאית התובעת ל – 38 X 20.92 X 2 % x 125ֵֵ = 1987.5 ₪. בסה"כ זכאית התובעת לסך של 6386.5 ₪, הפרש השכר לו זכאית התובעת בגין עבודה בשעות נוספות.

61. אומנם, בתלושי שכרה של התובעת עולה כי לתובעת שולם במהלך תקופת העסקתה סכום של 1150 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות, אולם אין המדובר בתשלום עבור השעות הנוספות אותן ביצעה התובעת בשעות 15:00-18:00, לגביהן התובעת זכאית לתשלום כפי שקבענו דלעיל. בנוסף, הנתבעת אף לא טענה בסיכומיה כי יש לקזז רכיב זה מהתשלומים להם זכאית התובעת.

62. בשולי הדברים יצוין, כי התובעת טענה כי לנה במקום עבודתה ועמדה לרשות הנתבעת גם בשעות הלילה אולם, טענה זו הוכחשה על ידי הנתבעת והת ובעת אף לא תבעה כל סעד בגין רכיב זה לפיכך, לא נדרשנו לדון בטענה זו.
בדומה, גם באשר לטענתה של התובעת להגיע לישיבת צוות, שנקבעה לשיטת התובעת בין 9:00 - 12:30, מידי שבוע, לא דרשה התובעת סעד נוסף מעבר להפרשי השעות הנוספות כמפורט לעיל.

עבודה בשבת וביום כיפור :
63. לטענת התובעת עמדה לרשות הנתבעת בימי שישי החל מהשעה 16:00-22:00 (6 שעות) ובימי שבת החל מהשעה 8:30-22:00 (13 וחצי שעות), בסה"כ 19.5 שעות, על כן , הינה זכאית לתשלום ב גין 35 שבתות, בהתאם לחישוב הבא :20.92 ש"ח X 19.5 שעות X 150% = 611.91 לשבת X 35 שבתות = 21,416.85 ₪ בסה"כ.

64. הנתבעת טענה מנגד, כי בימי שבת עבדה התובעת מ-9:30-22:00, מתוכן 3 שעות הפסקה של מנוחת צהריים. כאשר בכל שבת שלישית, יצאה התובעת לחופשה החל מיום חמישי בשעה 16:00 ובחורף בשעה 13:00 ועד ליום ראשון בשעה 13:30.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי על בסיס הרישומים אותם ביצעה הנתבעת ביומני הנוכחות, התובעת עבדה בפועל רק 25 סופי שבוע. בנוסף, במהלך סופי שבוע אלו, חלק מהשעות אותן דרשה התובעת הינו השלמה למניין השעות השבועיות הרגילות ולכן אינו מזכה את התובעת בתשלום של 150%, כאשר לתובעת שולם עבור 100% במסגרת השכר החודשי ולכן היא זכאית לתוספת של 50% בלבד. עוד טענה הנתבעת, כי בתחשיביה התעלמה התובעת מהעובדה כי כל שבת נכנסת במועד אחר ולכן מדובר בתחשיב שגוי.

65. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה, החלטנו כדלקמן:
אין חולק בין הצדדים כי התובעת שהתה בחופשה כל שבת שלישית, כאשר כל סופשבוע כזה כלל למעשה 3 ימי חופשה, החל מיום חמישי בשעות הצהריים או אחר הצהריים ועד ליום ראשון.

66. טענתה זו של הנתבעת נתמכה באמור בדוחות הנוכחות, בהם מפורטים כלל סופי השבוע בהם שהתה התובעת בחופשה. בהתאמה לכך, מדוחות הנוכחות אותם הגישה הנתבעת עולה כי התובעת עבדה 26 שבתות בסה"כ . התובעת לא הפריכה את האמור בדוחות ולא טענה כי עבדה במהלך השבתות לגביהן צוין כי שהתה בחופשה.

67. לעניין היקף העבודה במהלך יום השבת, התובעת דרשה לקבל תמורה בגין 19.5 שעות עבודה בשבת בסה"כ (החל משעה 16:00 ביום שישי – שעה 22:00 ביום שבת ), בגין תעריף שעתי של 20.92 ₪. אולם, מדובר בחישוב שגוי, שכן התובעת כללה בתוכו שעות ש אינן שעות שבת, שעות טרם כניסת השבת ושעות מוצ"ש. בנוסף, תעריף שכר המינימום השעתי עמד על 20.70 עד חודש 4/11, ורק מחודש 4/11 השתנה התעריף לסכום של 20.92 ₪.
לפיכך, התובעת זכאית לקבל תמורה בגין עבודה בשעות שבת לפ ני כניסת השבת ביהדות, בעבור יום שישי החל מהשעה 18:00 (שעת כניסת השבת) – 22:00 וביום שבת החל מהשעה 8:30 – 18:00, ובסה"כ 13.5 שעות .
בהתאם לאמור בדוחות, עד לחודש 4/11 עבדה התובעת 17 שבתותX 1 3.5 שעות שבתX 20.70 ₪ לשעהX 150% = 7126₪.
מחודש 4/11-8/11 עבדה התובעת 9 שבתותX 1 3.5 שעות 20.92X 150% = 3813 ש"ח , ובסה"כ = 10,939 ₪ , בגין שעות עבודה בשבת.

68. בהקשר זה נבהיר, כי כאמור לעיל, לא נעלם מעינינו כי הדוחות אותן הגישה הנתבעת כללו חלק תחשיבי, במסגרתו ביצעה הנתבעת חישובים שונים הנוגעים לשעות השבת אותן עבדה התובעת. אולם, תחשיביה של הנתבעת לא פורטו ולא היו ברור כיצד הגיעה הנתבעת לסכומים אותם ציינה בדוח. לפיכך, לא ניתן היה להתבסס עליהם בחישוב שעות השבת של התובעת על כן בוצע התחשיב בהתאם לאמור לעיל.

יום כיפור:
69. התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום בגין יום כיפור (17.9.10), החל מהשעה 16:00 – 22:00 ולמחרת ביום כיפור עצמו (18.9.10) החל מהשעה 8:30 ועד השעה 22:00. בסה"כ 19.5 שעות X 20.92 ₪ X 150% = 611.9 ₪ אותם טענה התובעת כי היא זכאית לקבל בתמורה לעבוד תה ביום כיפור.
התובעת הוסיפה וטענה, כי עצם השהייה בפנימייה ביום כיפור מלמדת על כך שמדובר בשעות עבודה, שכן אחרת היה ניתן לשחררה לביתה באשר אין הילדים זקוקים להשגחה ולהדרכה, וזאת לא נעשה.

70. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת אכן נשארה בפנימייה ביום כיפור אולם התורנות ביום כיפור התחלקה בין 16 אנשי צוות, כאשר כל משך היום הייתה התובעת במ נוחה או בבית כנסת, ולא "עבדה" משהעבודה ביום זה אסורה. עוד טענה הנתבעת, כי יום כיפור ממילא יצא בערב שישי שבת ולכן החישוב עבור הפרשי השעות הנוספות נכנס בגדר עילת התובעת לעניין עבודה בשעות נוספות בסופי שבוע.

71. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, החלטנו כי דין טענת התובעת בדבר זכאות לתשלום נוסף בגין יום כיפור להידחות. ראשית, התובעת לא הוכיחה כי נדרשה לעבוד ביום זה. גב' רונס העידה כי התובעת הלכה לבית כנסת באותו היום, נחה וצמה ולא עבדה . עדותה של גב' רונס לא נסתרה. בהקשר זה, נבהיר כי אין בעצם השהייה בנתבעת ביום זה, כדי להעיד על כך שהתובעת עבדה במהלכו. שנית, מבדיקה שערכנו עולה כי אכן מועד יום כיפור בשנת 2010 חל ביום שבת, לכן תביעתה של התובעת לעניין זה אכן נכנסת לגדר עילת התביעה בכל הקשור לשעות עבודה נוספות סופי שבוע, כמפורט דלעיל.

דמי חופשה:
72. התובעת טענה כי בהתאם לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן: חוק חופשה שנתית), היא זכאית לתשלום בגין 12 ימי עבודה בעבור שנתה הראשונה, בסך של 2006.4 ₪, בהתאם לחישוב כדלקמן: 12*8*20.9=2006.40 ₪.
התובעת ציינה כי במועד גמר החשבון שולם לה סך של 1401 ₪ לכן היא זכאית לסכום נוסף של 605.40 ₪, בצירוף ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה עד מתן פסק הדין.

73. עוד טענה התובעת, כי הגב' רונס בחקירתה הודתה כי את רישום החופשה ביומן הנוכחות עורכת אם הבית אולם הנתבעת לא זימנה את אם הבית לעדות. בנוסף טענה התובעת, כי תלושי השכר אינם משקפים את מהלך עבודתה. לאור כל זאת, טענה התובעת כי יש לקבל את תביעתה במלואה.

74. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת אינה זכאית לפדיון חופשה, מאחר ויצאה למספר רב של ימי חופש ה העולים על מניין הימים המגיע על פי דין.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת לא התייחסה כלל בתצהירה לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, כי ניצלה בפועל ימי חופשה ,לכן מדובר בהודאת בעל דין.
בהקשר זה, פירטה הנתבעת בתצהיריה את כלל הימים בהם לא עבדה התובעת מכסת שעות מלאה וכן את הימים בהם שהתה התובעת בחופשה, תוך שהיא מפנה בעניין זה ליומני ודוחות הנוכחות.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי בחלק מהשבועות עבדה התובעת פחות מ – 43 שעות שבועיות ולמרות זאת שולם לה שכר מלא. הנתבעת הפנתה לעניין זה ליומני הנוכחות, והמחישה זאת ב – 12 דוגמאות לשבועות בהם לא עבדה התובעת את מכסת שעות עבודתה.
בהתאם לחישוב אותו ערכה הנתבעת, טענה הנתבעת כי שולם לתובעת בסך הכל בגין 205.5 שעות בהן לא נכחה בעבודה. לאור כל זאת, טענה הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף בגין ימי חופשה.

75. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי הסכום ששולם לתובעת במועד גמר החשבון בגין פדיון חופשה, שולם בשל טעות מאחר והתובעת ניצלה ימי חופשה מעבר למניין לו היא זכאית ולכן יש לקזז סכום זה מכל סכום בו תחויב הנתבעת.

76. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, החלטנו כי אין התובעת זכאית לתשלום כלשהו בגין ימי חופשה ונפרט .
ביומני ובדוחות הנוכחות אותן צירפה התובעת לתצהיריה, אשר כאמור לעיל אמינים עלינו, מפורט באופן ברור באילו תאריכים שהתה התובעת בחופשה, מתי יצאה לחופשתה ומתי שבה ממנה.
מהאמור בדוחות וביומנים אלו, עולה באופן ברור, כי התובעת יצאה לימי חופשה במהלך תקופת העסקתה, במניין העולה בהרבה על 12 יום. כך למשל, די בתאריכי החופשה אשר פורטו בדוחות הנוכחות, כמפורט להלן, אשר עולים כדי 26 ימי חופשה בסה"כ:
12-16.7.12 – 5 ימי חופשה.
7-11.6.12 – 5ימי חופשה.
15-26.4.12 – 11 ימי חופשה
17-21.3.12 – 5 ימי חופשה.

77. עוד יצוין בהקשר זה, כי המסקנה כי התובעת ניצלה יותר מ – 12 ימי חופשה אף עולה מהאמור בסעיף 6 להסכם עבודתה של התובעת, בו צוינו מועדי חופשתה הקבועים של התובעת. התובעת לא הפריכה ולא התכחשה למועדי חופשות אלו, המפורטים ביומני הנוכחות ובהסכם העסקתה ואף לא טענה בתצהירה כי לא ניצלה ימי חופשה בפועל, כנטען על ידי הנתבעת.

78. בנוסף, מעיון בדוחות הנוכחות עולה כי אכן הצדק עם הנתבעת, מעבר לימי החופשה המפורטים בדוחות הנוכחות, ישנם שבועות רבים, בהם התובעת לא עמדה במכסת השעות היומית והשבועית ולא עבדה מכסה מלאה.
באשר לטענת התובעת, נבהיר כי דוחות ויומני הנוכחות אמינים עלינו ואי זימונה של אם הבית לעדות על ידי הנתבעת אינה פוגעת באמינותם. בנוסף, אנו דוחים את טענת התובעת לפיה תלושי השכר אינם משקפים את שעות עבודתה שעה שהטענה נטענה בעלמא .

79. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את טענת התובעת לעניין פדיון ימי חופשה.
נבהיר כי לטענת הקיזוז אותה העלתה הנתבעת התייחסנו בנפרד בפרק הקיזוז בהמשך פסק דיננו.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת:
80. התובעת טענה כי הינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן : חוק פיצויי פיטורים), בסך של 3890.25 ₪, שכר המינימום החודשי לתקופת עבודתה. לטענת התובעת, זכאותה לפיצויים הינה פועל יוצא מנסיבות עזיבת עבודתה ובהסתמך על פסיקות בית הדין הארצי לעבודה ועל האמור בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים. התובעת הפנתה לעניין זה, לסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים לפיו פיטורים בסמוך לפני סוף שנת העבודה הראשונה רואים אותם כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים.
התובעת הפנתה לתלוש שכר 8/11 וטענה כי הרכיבים שנרשמו בתלוש זה מוכיחים כי השלימה שנת עבודתה.
עוד טענה התובעת, כי לא אפשרו לה להשלים שנת עבודה ולחילופין כי זכותה הייתה להתפטר בדין מפוטר ולקבל פיצויי פיטורים על בסיס סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

81. הנתבעת טענה מנגד, כי התובעת אינה זכאית לפיצויים מאחר ולא התקיימו התנאים הנדרשים ליצירת הזכות, שכן הנתבעת הוכיחה כי התובעת אינה זכאית להפרשי שכר מינימום. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובעת לא השלימה שנת עבודה מאחר ויחסי העבודה הסתיימו ביום 4.8.11, על פי סעיף א2 לכתב התביעה.
עוד טענה הנתבעת, כי במהלך הדיון המוקדם, לאחר שבית הדין הבהיר לתובעת כי היא אינה זכאית לפיצויים, ביצעה התובעת שינוי חזית והעלתה טענה חדשה משולבת, לפיה הנתבעת מנעה ממנה להמשיך ולעבוד בנתבעת ובמקביל המשיכה לטעון כי התפטרה מאחר והנתבעת סירבה לשלם לה שכר מינימום.
לטענת הנתבעת יש לדחות את טענתה זו של התובעת בהיותה שינוי חזית אסור ומאחר והתובעת לא התריעה בפני הנתבעת טרם התפטרותה כי תתפטר אם לא יקוימו דרישותיה לשכר מינימום.

82. אין חולק בין הצדדים כי התובעת סיימה לעבוד ביום 14.8.11 והתובעת לא השלימה שנת עבודה . כמו כן אין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה .
התובעת טענה, כי בהתאם לפסיקות בית הדין ובהתאם לכלל כי עובד המפוטר בסמוך לשנה זכאי לפיצויים, הרי שכך גם התובעת, אשר התפטרה בסמוך לתום שנת העסקתה, זכאית לפיצויים.
אולם, התפטרות לפני תום שנה בעילה של הרעת תנאים מוחשית בעבודה, אינה מזכה בפיצויי פיטורין ואין הוראות סעיף 3 לחוק פיצויי פיטורין חלות על נסיבות כאלה.

83. שקלנו ובחנו את גם טענתה של התובעת כי היא זכאית לפיצויים מאחר ונמנעה ממנה האפשרות להמשיך ולעבוד בנתבעת אולם אין אנו מקבלים טענה זו כפי שיפורט להלן:

84. ראשית, הצדק עם הנתבעת כי התובעת שינתה את גרסתה בעניין זה.
במכתב ההתראה אותו שלחה התובעת לנתבעת, בכתב תביעתה ואף במהלך הדיון המוקדם, טענה התובעת כי הסיבה בגינה עזבה את עבודתה הינה מאחר והנתבעת לא שילמה את השכר המגיע לה.
בתום הדיון המוקדם, לאחר שהובהר לתובעת על ידי בית הדין כי אינה זכאית לפיצויים מאחר ולא השלימה שנת עבודה, העלה התובעת טענה חדשה לפיה: "אני עזבתי את המקום, לא היתה לי אפשרות להיכנס. המקום היה נעול. סיימתי את שנת העבודה ב4/8 כי הבנות השתחררו לחופשה לשלושה שבועות. ... לא היה אפשרות להיכנס למקום. בשבת המקום הושכר לאנשים חיצוניים. לא יכולתי להיכנס למקום לא אני ואף מדריכה אחרת... ". מועד העל את טענתה זו של התובעת מעורר ספק באשר לתום ליבה של התובעת ולמהימנות דבריה.

85. שנית, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת סגרה את שעריה, התובעת אף הצהירה כי ניתנה לה אפשרות להמשיך ולעבוד בנתבעת, אלא דובר היה ביציאה לחופשת סוף שנה. אף גב' רונס העידה כי :"...זה לא ביום 1/7/ יוצאים לחופש. אנו בית של ילדים. זה לא בית ספר. גם בחופש הילדים נמצאים במקום, והם מגיעים אלינו במסגרת הרווחה".דבריה אלו של גב' רונס אמינים עלינו.
לפיכך, לא הייתה כל מניעה כי התובעת תמשיך לעבוד בנתבעת ויחסי העבודה יימשכו. בהתאם יכולה הייתה התובעת להתפטר מעבודתה במועד מאוחר יותר ולא הייתה מחויבת להתפטר במועד בו בחרה.
מהאמור לעיל עולה, כי המועד בו בחרה התובעת להתפטר נבע משיקוליה שלה. על כן, אין התובעת זכאית לתשלום פיצויי פיטורים.

86. מעבר לדרוש נציין כי בחנו את זכאות התובעת לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים ומצאנו כי התובעת אינה עומדת בשלושת התנאים המצטברים על מנת שתיחשב מתפטרת בדין מפוטרת :
ראשית, התובעת לא הוכיחה כי הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. בהקשר זה יצוין, כי אומנם, בהתאם להלכה הפסוקה, ישנם מקרים בהם אי תשלום זכויות קוגנטיות מקנה לעובד זכות להתפטר, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מעבודה, ואולם התובעת לא העלתה כל טענה לעניין זה, ומכל מקום, אין המדובר בנסיבות מקרה זה. בנוסף, ממילא קבענו כי אין פסול בהסדר בו חלק משכרה של התובעת שולם באמצעות מדור וכלכלה. לעניין זה, כבר נקבע כי "אין די בכך שהעובד אינו מרוצה מעבודתו, כדי להקנות לו זכות להתפטר בדין מפוטר. יש להוכיח כי תנאים מהותיים אינם מאפשרים לעובד להמשיך בעבודה" כאשר המבחן לקיומו של תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי.
שנית, התובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין ההתפטרות להרעה או לנסיבות הנ"ל, מאחר והייתה מודעת היטב לתנאי העסקתה זמן רב טרם התפטרותה. שלישית, התובעת לא הוכיחה כי נתנה התראה סבירה לנתבעת בדבר כוונתה להתפטר, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה. טענת התובעת הייתה כי פנתה לנתבעת בתלונה כי שכרה נמוך מדרישת שכר המינימום הקבועה בחוק. הנתבעת הכחישה כי התובעת התלוננה על כך, וטענה כי טענתה היחידה של התובעת נגעה לתשלום דמי ההבראה. מכל מקום, כאמור לעיל קבענו כי הסדר השכר של התובעת עומד בדרישות שכר המינימום.
נוסיף, כי בניגוד לטענת התובעת, עיון בתלוש השכר לחודש 8/11 מעלה כי לא שולם לתובעת שכר יסוד בגין מלוא חודש 8/11.
לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

הודעה מוקדמת:
87. לעניין תביעת התובעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת, מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת התפטרה, אין התובעת זכאית לתשלום דמי הודעה מוקדמת.

הפרשות לפנסיה:
88. התובעת טענה כי היא זכאית להפרשות לקופת פנסיה, על פי האמור בצו ההרחבה לעניין ביטוח פנסיוני במשק, בהתאם לשיעורי ההפרשות המפורטים בצו . לטענתה היה על הנתבעת להפריש לזכותה 6.67% מהשכר ובסה"כ 1556 ₪. לטענת התובעת הנתבע ת החלה להפריש כספים אלה רק ביום 1.2.11, דהיינו 6 חודשים מיום תחילת העבודה והופרשו לטובת התובעת רק 300 ₪. בהתאם לכך, הנתבעת נדרשת לשלם לתובעת את הפער בסך של 1256 ₪ ולהורות למגדל לשחרר את הכספים הצבורים לה בקופה.

89. מנגד טענה הנתבעת כי הפרישה כחוק כספים לקופת הפנסיה של התובעת בחברת "מגדל". התובעת הוסיפה וטענה כי צירפה לכתב הגנתה, תדפיס הפרשות פנסיוניות שבוצעו לתובעת ממנו עולה כי לזכות התובעת נצבר סכום של 1941 ₪, אשר אף עולה על הסכום אותו דורשת התובעת.
בהתאם לכך, טענה הנתבעת כי הינה זכאית לקיזוז סכום של 385 ₪ מהכספים שייפסקו לתובעת.
עוד טענה הנתבעת, כי התובעת הודיעה עוד בקדם המשפט כי הינה מוכנה לאיין את תביעתה ברכיב זה, לנוכח המידע והמסמכים שהוצגו, ובית הדין הורה על מחיקת העילה מכתב התביעה. התובעת מעלה את הדברים כיום, בחוסר תום לב, כחלק מהתנהלותה הדיונית חסרת תום הלב ויש להורות על מחיקתו.

90. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו קובעים כי התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף בגין הפרשות פנסיוניות, מעבר לסכומים אשר נצברו לזכותה בקופה ונפרט.
התובעת עבדה בתקופה שבין 16.8.10-4.8.11. התובעת תבעה סה"כ 6.67% בעבור חלק המעביד (3.33%+3.34%), בהתאם לשכר של 3000 ₪.
בהתאם לכך, לשיטת התובעת, היא זכאית להפרשה פנסיוניות בסך 200 ₪ לחודש, בגין חלק המעביד. נציין, על פי הוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, העובד זכאי לביטוח פנסיוני ולביצוע ההפרשות עפ״י הצו, לאחר תום תקופת המתנה בת 6 חודשים מתחילת העבודה. לפיכך, זכאית התובעת לסכום של 1200 ₪ בגין חלק המעביד.

91. מעיון בתדפיס ההפרשות אותן ביצעה הנתבעת לקופת הפנסיה של התובעת בחברת מגדל, עולה כי הנתבעת הפרישה לזכות התובעת סכום של 200 ₪ מדי חודש בגין חלק מעביד ובסה"כ נצברו לזכות התובעת 1296 ₪ בגין חלק מעביד, ו – 1911 ₪ בסה"כ. לפיכך, התובעת אינה זכאית לכל סכום נוסף בגין הפרשות פנסיוניות.

92. יוסף, כי בדיון המוקדם שנערך ביום 19.1.4 הנתבעת התחייבה למסור מכתב שחרור לחברת "מגדל" בתוך 7 ימים בעבור כספי התובעת. בהתאמה לכך, החליט בית הדין על מחיקת רכיב זה מכתב התביעה. הנתבעת אף צירפה לתצהיריה מכתב מיום 1.4.14 אותו שלחה לחברת "מגדל" המורה על שחרור כספי התובעת. בהתאם לכך, תמוה בעינינו מדוע הותירה התובעת רכיב זה בסיכומיה, אף שלא הכחישה כי קיבלה לידיה את המכתב האמור.
באשר לטענת הקיזוז אותה העלתה הנתבעת, נתייחס אליה בהמשך בנפרד בפרק הקיזוז שלהלן.

דמי הבראה:
93. התובעת טענה כי הינה זכאית לקבל תשלום בגין 5 ימי הבראה בשנה הראשונה, בסך כולל של 1855 ₪. מאחר ושולם לתובעת סך של 584 ₪, הסכום שנותר לתשלום הוא 1271 ₪. בהקשר זה הוסיפה וטענה התובעת, כי מאחר והנתבעת לא נתנה בידי ה אפשרות להשלים את שנת העבודה וסגרה את שערי הפנימיה לפני תום השנה, זכאית היא לקבל דמי הבראה כפי שהיא זכאית לקבל פיצויים.

94. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת לא השלימה שנת עבודה ולכן אינה זכאית לתשלום דמי הברא ה. עוד טענה הנתבעת, כי טענת התובעת כי נמנע ממנה להמשיך ול שהות בפנימייה מאחר והושכרה מהווה שינוי חזית ו"שכלול" טענתה הקודמת של התובעת, לפיה נאלצה להתפטר מאחר ולא שולם שכר מינימום. בנוסף, התובעת לא התריעה בפני הנתבעת טרם התפטרותה כי תתפטר אם לא יקוימו דרישותיה לשכר מינימום.
עוד טענה הנתבעת כי דמי ההבראה אשר שולמו לתובעת בסיום עבודתה בסך של 584 ₪ שולמו לתובעת בשוגג על כן יש לקזזם מכל סכום שייפסק לנתבעת.

95. לאחר שבחנו טענות הצדדים בסוגיה זו ומאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת התפטרה ולא השלימה שנת עבודה מלאה על כן, אין התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה.
אשר לטענת הקיזוז אותה העלתה הנתבעת התייחסנו בנפרד בפרק הקיזוז בהמשך פסק דיננו זה.

הודעה לעובד:
96. התובעת טענה כי עם קבלתה לעבודה לא נמסר לידיה מסמך הודעה בכתב המפרט את תנאי עבודתה וכן לא נמסר לה תלוש שכר מדי חודש בחודשו. בגין שני רכיבים אלו דורשת התובעת סך של 5000 ₪ ומבססת את דרישתה על חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002.
התובעת טענה כי העידה כי תלושי השכר ניתנו לה לאחר מספר חודשים, ו הפנתה לעדותם של הגב' רונס ומר שוורץ, אשר מחד כפרו בחוקיות הסכם הנתבעת ומאידך לא צירפו הסכם אחר.

97. הנתבעת טענה כי התובעת הייתה מודעת לתנאי העסקתה ואף לשיטתה קיבלה העתק של הסכם ה עבודה, על פי בקשתה. לפיכך, דין דרישתה לפיצוי בגין העדר הודעה על תנאי העסקתה להידחות.
לעניין קבלת תלושי השכר, טענה הנתבעת כי גרסת התובעת הופרכה כאשר הוכח כי כל התלושים נמסרו לתובעת על ידי האחראית, גם אם באיחור. בהקשר זה, הדגישה הנתבעת כי עילת תביעתה של התובעת הייתה אי קבלת תלושי שכר ומשהוכח כי התלושים התקבלו, אין לקבל את הניסיון לשינוי חזית.

98. בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב – 2002, על המעסיק חלה חובה למסור לעובד, לא יאוחר משלושים יום מתחילת העבודה הודעה בכתב בה יפרט את תנאי העבודה המנויים בסעיף 2 לחוק וכן את אורכו של יום העבודה. בהתאם להוראות החוק לבית הדין לעבודה סמכות לפסוק פיצויים על הפרת חוק זה אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין וככל שמצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי העבודה, רשאי הוא לפסוק לעובד בפיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן-פיצויים לדוגמה), עד לשיעור של 15,000 ₪, ומעבר לכך, מטעמים מיוחדים שירשמו.

99. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, החלטנו כי בנסיבות מקרה זה, אין מקום לפסוק לתובעת פיצוי כלשהו בגין היעדר הודעה על תנאי העסקתה, מהטעמים שיפורטו להלן:
לא נעלם מעינינו, כי הנתבעת לא הוכיחה כי מסרה לתובעת העתק מהסכם עבודתה, מיד לאחר שהתקבלה התובעת לעבודתה. אולם, להתרשמותנו ובהתאם לשיקול דעתנ ו, בנסיבות מקרה זה, לא יהיה זה מן הצדק להורות על פסיקת פיצוי בגין אי הודעה לעובד על תנאי העבודה ונפרט.

100. ראשית, שוכנענו כי מלוא תנאי העסקתה של התובעת הוסברו לה עוד במעמד ראיון העבודה . לעניין זה נדגיש, כי התובעת לא טענה כי לא הייתה מודעת לתנאי העסקתה. נהפוך הוא. כאמור לעיל, הוכח בפנינו כי התובעת הייתה מודעת היטב לתנאי העסקתה, עוד ממחצית שנת העסקתה, לכל המאוחר. התובעת השוותה בין תנאי העסקתה לתנאי העסקתן של חברותיה ובסביבות מחצית שנת העסקתה אף ערכה חיש ובים שונים של גובה השכר אותו סברה כי עליה לקבל מהנתבעת, על בסיס תנאי העסקתה אשר היו ידועים לה.

101. שנית, הוכח בפנינו כי לתובעת נמסר העתק מהסכם עבודתה כאשר ביקשה זאת . התובעת לא טענה כי ביקשה לקבל העתק מהסכם העסקתה קודם לכן וסורבה.

102. שלישית, התרשמנו כי התנהלות התובעת מול הנתבעת בכל הקשור להסכם העסקתה, לוקה בחוסר תום לב.
בכתב תביעתה טענה התובעת כי לא נמסר לה מסמך בכתב המפרט את תנאי עבודתה, בעוד בתצהירה שינתה התובעת את גרסתה וציינה כי בחודש 6/11 העתק מהסכם עבודתה נמסר לה לבקשתה.
עוד התברר, כי הסיבה בגינה ביקשה התובעת לראשונה העתק מהסכם עבודתה, אינה קשורה באי ידיעתה את תנאי העסקתה, אלא בכוונתה הברורה לתבוע את הנתבעת, מאחר וסבורה הייתה כי תנאי העסקתה לעניין שכר מינימום, אינם עומדים בדרישות החוק . וכדבריה: "זה אומר שלקחתי את החוזה הזה כדי שלי יהיה מסמך כתוב שמפרט את תנאי העבודה הלא חוקיים של המקום".
מאותו הטעם, הודתה התובעת כי במועד בו חתמה על הסכם עבודתה, נטלה את ההסכם עמה ובחרה שלא להותיר עותק חתום על ידה למעסיקיה, מאחר ותכננה לתבוע את הנתבעת:"ש. חתמת על המסמך ולקחת אותו איתך? ת. כן. אומר למה, כי באותו זמן ידעתי שאני אתבע".

103. מהתנהלות התובעת עולה, כי התובעת לא ביקשה ל קבל העתק מהסכם העסקתה כדי לעמוד על זכויותיה, אלא רק לאחר שגמלה בליבה ההחלטה לתבוע את הנתבעת.
לאור כלל שיקולים אלו, לאחר ששמענו את העדויות והתרשמנו מהן ושקלנו את הדברים בכובד ראש, אנו סבורים כי מקרה זה נכלל בגדר המקרים החריגים אשר אינם מצדיקים פסיקת פיצוי כלשהו בהתאם להוראות חוק הודעה בכתב לעובד.

104. נבהיר, כי טענת התובעת, כי הנתבעת טענה כי ההסכם מהווה טיוטה בלבד ולא מופיעה בו חתימה של מורשה חתימה, אין בה כדי לשנות את מסקנתנו דלעיל, מאחר ואין חולק כי ההסכם משקף את עיקרי תנאי העסקה והצדדים לא הפריכו את האמור בו.

105. אשר לתלושי השכר, דרישת התובעת לקבל פיצוי מבוססת על חוק הודעה בכתב לעובד, ואולם אין בחוק זה סעיף המקנה סמכות לבית הדין לפסוק פיצוי כאמור. סמכותו זו של בית הדין מוקנית לו מתוקף סעיף 26א לחוק הגנת השכר.
מכל מקום, אנו סבורים כי בנסיבות מקרה זה, אין מקום לפסיקת פיצוי לתובעת, אף לא מכוח הוראות חוק הגנת השכר. למסקנתנו זו הגענו נוכח העובדה כי אין חולק כי כל תלושי השכר נמסרו לתובעת במלואם . אומנם, בתלושי השכר שניתנו לתובעת צוין כי מספר ימי העבודה הינו 14, אך עילת תביעתה של התובעת (כמפורט בכתב התביעה ובסיכומיה) נגעה לאי קבלת תלושים בלבד. בנוסף, הוכח בפנינו כי הטעות אשר נפלה בתלושי השכר לא נעשתה ביודעין, אלא מדובר בטעות טכנית של הנהלת החשבונות, בטעות זהה ועקבית בכל התלושים לגבי מספר ושעות ימי עבודתה של התובעת, בעוד בפועל ממילא לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים כי התובעת עבדה במשרה מלאה.
לאור כל זאת, דין טענתה של התובעת לפסיקת פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר להידחות.

פיצויי הלנה:
106. התובעת טענה כי הינה זכאית לתשלום פיצויי הלנה בגין כל רכיבי התביעה ולחילופין תשלומי ריבית והצמדה, בהסתמך על סעיפים 17, 20 לחוק הגנת השכר.

107. הנתבעת טענה מנגד כי אי תשלום כל סכום שבית הדין יקבע כי לא שילמה נובע מחוסר ידיעתה בדבר תשלומו או בשל סברתה כי הינה פועלת כדין לנוכח העובדה כי מדובר במשרה מיוחדת, במסגרתה כל הוצאות מחייתה של התובעת כמו גם יתר המדרי כות ,ממונות על ידי הנתבעת והתובעת אינה נדרשת להוציא כל הוצאה ונחסכים ממנה סכומים העולם בהרבה על אלה שהיו נשארים בידיה, ככל שהייתה שוכרת דירה, משלמת ארנונה, חשמל מים ומכלכלת את עצמה.

108. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה, החלטנו כי דין טענת התובעת כי היא זכאית לתשלום פיצויי הלנה או תשלומי ריבית והצמדה להידחות.
כלל רכיבי תביעתה של התובעת נדחו, למעט תביעתה לתשלום שעות נוספות ושעות שבת. בכל הקשור לרכיבים אלו, שוכנענו כי התנהלותה של הנתבעת הייתה בתום לב גמור ומתוך אמונה כי התובעת אינה זכאית לסכומים נוספים.

קיזוז:
109. לטענת הנתבעת, מכל סכום שייפסק לתובעת, יש לקזז סכומים ששולמו לתובעת ביתר בשוגג, בגין - דמי ההבראה (584 ₪) ופדיון חופשה (1401 ₪) ששולמו לתובעת בשוגג וכספי פנסיה שהופרשו בעודף (סך של 385 ₪).

110. מאחר וקבענו לעיל, כי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי הבראה, הצדק בעניין זה עם הנתבעת ויש להורות על קיזוזם של הסכומים ששולמו לתובעת בשוגג, במועד סיום עבודתה בגין דמי הבראה, בסך של 584 ₪. לעניין טענת הנתבעת לתשלום כספי פנסיה בעודף, מתדפיס ההפרשות לקרן הפנסיה אותו הציגה הנתבעת , עולה כי כלל הכספים הצבורים לתובעת בקופת הפנסיה הינם הכספים להם זכאית התובעת, בגין חלק עובד וחלק מעביד ולא מצאנו כי שולמו לתובעת כספים בעודף לעניין זה.

111. באשר לטענת הנתבעת כי שולם לתובע תשלום בסך 1401 ₪ ביתר בגין דמי חופשה, מעיון בתלוש שכרה האחרון של התובעת לחודש 8/11 עולה כי לצד הסכום של 1401 ₪ מצוין : "שכר יסוד, כמות 0.47". בהקשר זה, יש לציין כי התובעת הייתה זכאית לתשלום שכר בגין 4 ימי עבודה נוספים בחודש אוגוסט 1-4.8.11. לפיכך, לא ניתן לדעת מהו גובה סכום החופשה מתוך כלל סכום זה ובהיעדר סכום ספציפי לקיזוז, לא ניתן להורות על קיזוז כאמור.

סוף דבר:
112. התביעה כנגד הנתבעת בעילות הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות פנסיוניות, פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד ואי מסירת תלושים – נדחית.

113. הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים:

גמול עבודה בשעות נוספות בסך של 6,386.5 ש"ח ₪ .

תשלום בגין עבודה בשעות שבת בסך של 10,939 ש"ח ₪.

114. התביעה לפיצוי בגין הלנת רכיבי התביעה – נדחית.

115. דרישת הנתבעת לקיזוז מתקבלת, ולפיכך יש להפחית מסכום רכיבי התביעה דלעיל סכום של 584 ₪. בהתאם לכך, סך כל רכיבי התביעה להם זכאית התובעת עומד על 16,741 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

116. שקלנו האם לחייב את התובעת בהוצאות נוכח העובדה כי מרבית רכיבי תביעתה נדחו, אולם ,לפנים משורת הדין ובשם לב למהות הרכיבים אשר נפסקו לטובת התובעת, לא ניתן צו להוצאות.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ה, (12 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נציג עובדים מר דב גרינברג

רוית צדיק,שופטת

נציגת מעסיקים גב' שרה חורש