הדפסה

אלטרץ - אינרה - גז בע"מ נ' אבקור 10 2009 בע"מ ח.פ514323617 ואח'

בפני
כב' השופטת אילת דגן

התובעת
אלטרץ - אינרה - גז בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד י. סלע

-נגד-

הנתבעים
1.אבקור 10 2009 בע"מ ח.פ514323617 (בפירוק)
2.עזבון המנוח דוד מורג ז"ל
3.רחל מורג

ע"י ב"כ עו"ד ש. קוטלר

4.חן מורג (נמחק)
5.גילת שוולב (נמחק)
6.פז מורג (נמחק)

פסק דין

ענינה של התביעה, תביעת נושה (צד ג') נגד בת זוג של חייב, מכוח הלכת שיתוף הנכסים.

התובעת, חברה העוסקת בשיווק מוצרי קירור, עתרה בתביעתה לחייב את הנתבעים לשפותה בגין מוצרי קירור שונים שסופקו לנתבעת 1, חברה לקירור, בין 08/11 ל- 10/11 ותמורתם לא שולמה .
מר דוד מורג ז"ל, (להלן: "המנוח") היה הבעלים והמנהל של נתבעת 1 עד מותו בנסיבות קשות ביום 1/11/11 עת שם קץ לחייו.
נתבע 2 הוא עזבון המנוח ונתבעים 4,5,6 הם חלק מיורשיו ע"פ דין.
נתבעת 3 היא אלמנתו של המנוח.

ביום 16/12/10 עם פתיחת חשבון לקוח לנתבעת 1 אצל התובע, חתם המנוח כערב אישית להתחייבויות הנתבעת 1 בגין רכישת סחורה מהתובעת (נספח ד' לתצהיר מנהל התובעת) .

עם מות המנוח חדלה נתבעת 1 לקיים פעילות עסקית על אתר, שעה שחובה לתובעת עמד באותה עת על 791,877 ₪. תוך ימים ספורים ממותו, סגרה החברה את מחסניה ומשרדיה, החזירה את המלאי, שהיה במחסנים, לספקים שונים, והודיעה לעובדים כי הם משוחררים מעבודתם. במסגרת ריקון המחסנים ע"י הנושים , הוחזרה לתובעת סחורה שסיפקה לנתבעת 1 בעלות של 100,000 ₪ וסכום זה הופחת מהתביעה.

לטענת התובעת, המנוח היה ערב כלפי התובעת להחזר חובותיה של החברה/נתבעת 1, ומשהלך לעולמו יש לחייב את הנתבעים הבאים בנעליו בהתאם להוראות חוק הירושה. בנוסף, היא עותרת לחייב את האלמנה בחובותיו מכוח הלכת השיתוף המוכרת בדין . בני הזוג נישאו בסוף 1973 (טרם שנחקק חוק יחסי ממון), וככאלה חלה עליהם הלכת השיתוף, מכוחה קיים גם שיתוף בחובות. התובעת טוענת כי עסקינן בחוב שנוצר כחלק מפרנסת המשפחה, שעה שיחסי המשפחה היו תקינים. העסק היה קיים משנת 1987. הנתבעת הפסיקה לעבוד בשנת 2000 תוך שמתפרנסת מבעלה/המנוח, ובהינתן מצב זה, עליה לשאת בחובותיו מכוח הלכת השיתוף בחובות. התובעת מדגישה כי האלמנה נתבעת עצמאית על מלוא סכום החוב ללא קשר לשאלה מה תקבל בעזבון ובעילה עצמאית זו אין חבותה מוגבלת לחלקה בעזבון (להבדיל מיורשים ע"פ דין אחרים).

לטענת הנתבעת 3 (להלן: " הנתבעת" או "האלמנה"), מן הדין לדחות את התביעה נגדה בעילה העצמאית לפי הלכת השיתוף.
החוב הוא חובה הכספי של נתבעת 1, אישיות משפטית נפרדת, הנמצאת בהליכי פירוק. דרך המלך הייתה צריכה להיות פניה בתביעת חוב למפרק הזמני באשר לחוב החברה, ותביעת חוב למנהל העזבון ביחס לערבות האישית של המנוח, ככל שזו תקפה.

לטענתה, תביעה לחזקת השיתוף בחובות של נושה נגד בן זוג של חייב, לא קנתה שביתה בפסיקת בתי המשפט . גם לפי הפסיקה המכירה בשיתוף בחובות, הרי זו מהווה לכל היותר טענת "מגן" ולא "חרב", היינו ככל שבן זוג מבקש לעצמו זכויות, ע"פ הלכת השיתוף, במקרה שזכויותיו לא נרשמו, הרי שכטענת נגד, הוא עלול להיות חב, לצד השיתוף בזכויות, גם בשיתוף בחובות. בעניננו, מבקשת התובעת לעשות שימוש של טענת "חרב" עצמאית היינו כי מקום בו יש רק חובות לבן זוג, יוכל נושה לגבותם מבן הזוג אך מכוח היותם בני זוג.

עובדתית, לנתבעת לא היה קשר ו/או ידיעה בנוגע לעסקי המנוח ואין כל זיקה בינה לבין התובעת. הנתבעת לא הייתה צד להחלטות ולהתנהלות העסקית של בעלה ועל כן אין לה זכויות ולא חובות עצמאיות ביחס לתובעת .

כרונולוגית, לאחר הגשת התביעה, הנתבעת הסכימה לפעול למכירת בית המגורים באופן שיביא לחלוקת התמורה לנושים. במסגרת זו מונה מפרק זמני לחברה, מונה מנהל עזבון והם עובדים בשיתוף פעולה לטובת כלל הנושים, בהם התובעת.
הנתבעת טוענת כי היא מתקיימת כיום מקצבת הביטוח הלאומי בלבד.

ביום 20/06/13 שילם מנהל העזבון של המנוח לתובעת סך 408,974 ₪ נוספים מתוך כספי מכירת בית המגורים של המנוח והאלמנה שהיה רשום על שם שניהם. עם ביצוע התשלום, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה סכום התביעה יופחת ל 362,374 ₪ .

נתבעת 1 בפירוק כך שקיים לגביה עיכוב הליכים. נתבעים 4,5,6 נמחקו והוסכם כי התביעה תוותר בעינה רק נגד האלמנה. התובעת מייחסת לה חוב בגובה מחצית מחוב המנוח המפוחת לעיל, דהיינו 181,187 ₪, מכוח הלכת השיתוף בחובות .

דיון והכרעה

השאלה שבפניי, היא האם חלה הלכת השיתוף במערכת היחסים שבין הנתבעת לבין המנוח, וככל שהתשובה חיובית, האם הלכת השיתוף מטילה אחריות על הנתבעת לחוב מושא כתב הערבות כלפי צד שלישי-התובעת בכלל, ובפרט בנסיבות הקונקרטיות בעניננו .

הנתבעת והמנוח נישאו ביום 25/12/1973 כלומר עובר ליום 01/01/74, מועד כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, ועל כן, הלכת השיתוף שנקבעה עובר לחוק, חלה עליהם, ולפיה חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים משותף תקין, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת אף אם הוא רשום על שם בן זוג אחד. (חזקה הניתנת לסתירה).

על מנת שניתן יהיה לגבות חוב מכוח הלכת השיתוף בחובות צריך להשתכנע שיש זכויות משותפות לבני הזוג ושניתן להצביע עליהן. תמיד יכול להיות מצב שלבני זוג אין נכסים או זכויות אחרות כספיות אלא רק חובות. בעניננו, אחרי מכירת דירת המגורים, ומצבה המרושש של האלמנה, כפי שהעידה ולא נסתרה, ספק אם יש זכויות כלשהן. גם עדותה של הנתבעת לפיה לא היה לה חלק בעסקי החברה ו/או בעסקי המנוח לא נסתרה עובדתית. הטענה היתה ונותרה כללית היינו כי עצם נישואיה למנוח וניהול משק בית משותף, יוצרת שיתוף בחובות ומכוח זה זכאית התובעת להיפרע את חוב החברה ובשרשור, את חוב המנוח, ממנה.

כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת זכותה לקבלת הכספים מהאלמנה.

שאלת השיתוף בזכויות וחובות וסוגיית אחריותו של אדם לחובות בן-זוגו ומעמדו של הנושה מול בן-הזוג שלא יצר את החוב, נדונה בהקשרים עובדתיים שונים בפסיקה.

ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (ניתן ב13/12/06) נכתב ע"י כב' הנשיא ברק (כתארו אז), כהאי לישנא : " בית משפט זה הכיר בקיומה של חזקה בדבר אחריות משותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים. יפים לעניין דבריו של השופט צ' ברנזון: "נראה לי כי הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן-הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה" (ע"א 446/69 לוי נ' גולדברג, פ"ד כד(1) 813, 820; להלן - פרשת לוי). עמד על כך גם השופט א' גולדברג: "ניתן לטעון, כי כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן-זוגו, מדוע יהא שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו? אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם "למאמץ המשותף" במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחייבויות בהן התחייב השני למען אותו "מאמץ משותף"?" (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661, 665; להלן - פרשת גיברשטיין) .

אשר למועד הקובע לגיבוש השיתוף, הן בחובות והן בזכויות, בגינו מוענקת זכות לצד שלישי כלפי בן הזוג האחר, מציג הש' ברק שלוש גישות (תחילת החיים המשותפים, אירוע קריטי בחיי הנישואין, וגישת ביניים המבחינה בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק דוגמת דירת מגורים לבין נכסים אחרים ). ע"פ גישה זו, השיתוף בזכויות ובחובות, לגבי נכסים שאינם נכסים משפחתיים מובהקים יתגבש רק כשמתרחש "אירוע קריטי" בחיי נישואין דוגמת מות אחד מבני הזוג או מועד בו הנישואין עומדים בפני משבר חמור .
גישה זו ראויה, לטעמו של הנשיא ברק, באשר : " היא מבקשת לאזן בין הגנה על זכויותיהם של בני הזוג בנכסי המשפחה לבין הגנה על האוטונומיה, היעילות העסקית וזכויותיהם של צדדים שלישיים. היא חותרת למשטר רכושי המאזן בין תפיסת הנישואין כחיי שיתוף לבין שימור הזהות הנפרדת של הפרט בתוך מוסד הנישואין... היא לא באה להסדיר את ענייני הרכוש היומיומיים במהלך חיי הנישואין השוטפים. היא מתרחקת מהתחשבנות יומיומית של רווחים והפסדים ומהתערבות שיפוטית אינטנסיבית בענייניהם של בני הזוג. במהלך חיי הנישואין השוטפים - בתחומי הניהול היומיומי והרגיל של הנכסים ובתחום הפעילות העסקית של בני הזוג - היא מכירה במתחם של פעילות עצמאית (ראו ח' דגן, קניין על פרשת דרכים (2005), 510-507). הדבר משמר את יכולתו של כל אחד מבני הזוג לפעול בעולם כפרט, גם בהיותו נשוי. בד בבד, גישת ביניים מתחשבת באופיו המיוחד של הקשר המשפחתי. היא מגנה על זכויות בני הזוג בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובראשם דירת המגורים. בכך היא שומרת, במרבית המקרים, על מבטחו הרכושי העיקרי של בן הזוג. זאת מבלי ליצור הכבדה משמעותית על הלכות המסחר, ."

באשר לתחולת חזקת השיתוף בחובות במעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג, או שמא היא קיימת גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן-זוגו כלפי צדדים שלישיים יש גם דעות אחרות. כך, כב' השופט לוין בע"א 1967/90 ישראל גיברשטיין נ' הלן גיברשטיין, פ''ד מו(5) 661 : "ספק רב מאד הוא אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפוך דברים, גם על חזקת השיתוף בחובות, כשאין מדובר בחייב שפשט את הרגל או ביחסים הפנימיים שבין בני זוג, אלא בקביעת הלכה, שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף.... גם לא הוברר לי, על מה מבוססת הטענה, שהלכת השיתוף בחובות יוצרת דווקא חיוב סולידרי של החייב ואשתו כלפי הנושה" (בעמוד 671).

כב' השופט ריבלין בע"א 4374/98‏ עצמון נ' רפ, פ''ד נז(3) 433 העלה את הסוגיה אך לא הכריע בה (מאחר ולא נבחן טיב החובות שלגביהם נטען השיתוף): " שאלה היא אפוא האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני-הזוג, או שמא חלה היא (ואם כן – באילו נסיבות) גם במיתחם החיצוני ומטילה על בן-הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן-זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים (ראו למשל לוין וגרוניס בספרם הנ"ל [23], בעמ' 293). גם בית-משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה. ראו: ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין (להלן – פרשת גיברשטיין [13]), בעמ' 665; ע"א 446/69 לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' גולדברג (להלן – פרשת לוי [14]), בעמ' 820; ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי (להלן – פרשת נניקשווילי [15]); ע"א 7442/97 עמית נ' עמית (להלן – פרשת עמית [16]), בעמ' 629."

גם כב' השופטת חיות בע"א 3929/02‏ לוין כרם נ' עו"ד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ''ד נח(5) 364 סבורה כי "במילים אחרות, קשר הנישואין אינו מקים כשלעצמו מניה וביה חזקה בדבר שיתוף בנכסים וודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר חזקת השיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני-הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלוקת הרכוש המשותף (ראו ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין [4], בעמ' 17). לעומת זאת גישתו של בית-המשפט המחוזי שלפיה יש ליישם הלכה זו במיתחם החיצוני, קרי במערך היחסים שבין בן-הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה, וכפי שכבר צוין בעניין עצמון [3] "השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים... גם בית-משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה"

בעניין זה, כדאי אף לשים לב לעמדתו של כב' השופט חשין בע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה מח(2) 77 בעמ' 87 לפיה : "לזהירות יתר נוסיף ונאמר, שמדברים אנו עתה ביחסים הפנימיים שבין בעל לבין אשתו, ואילו במקום שצד שלישי מעורב במערכת, אפשר יתפסו מקומם שיקולים נוספים...".
בנוסף, יש לזכור כי החזקה בדבר שיתוף בחובות ניתנת לסתירה. בהלכה הוכרו מספר חריגים כגון חובות בעלי אופי אישי מובהק, חובות שנוצרו מהוצאות על רכוש נפרד, הוצאו ת אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות. על רקע זה לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה, שהוגדרה כ"מניפולציה כספית", של אחד מבני הזוג (ראו ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין ובנק הפועלים, פ"ד מו (5) 661, בעמוד 666).

בענייננו, החוב כלפי התובעת, הוא חוב של המנוח במסגרת עסקיו מכוח ערבות אישית עליה חתם. הערבות הינה לחוב של החברה, ולא חוב שנוצר בקשר לרכוש המשותף. לחוב אין זיקה לנכסים משפחתיים ומקורו במערכת היחסים העסקית בין התובעת למנוח. ערבות הינה חיוב אישי. הפיכת הנתבעת כאן, לערבה בפועל, ללא חתימתה, ללא הסכמתה, וללא מתן הסברים בזמן החתמת המנוח כערב, הופך אותה "דה פקטו" לחייבת נוספת עצמאית, ללא קשר לנכס קונקרטי של המנוח שמבקשים לממש. נדמה לי שלהרחבה כזו, אין תימוכין בפסיקה שהוצגה בפניי. וראה בענין זה קביעתה של כב' הש' רביד בפרשה דומה בת.א (שלום ת"א) 33100/03 ונטורה נגד עזבון המנוח עובדיה (ניתן ביום 25/4/05): " במילים אחרות, קיומה של חזקת השיתוף אינה יוצרת לנושה חייב נוסף, ובודאי שאין כוונתה להפוך את בן הזוג, ללא הסכמתו המפורשת מראש, לחייב כספים מעבר לשווי מחצית הנכסים שיכולה להפיק עבורו חזקת השיתוף. ר' בש"א 26564/00 ת"א 1688/00 (ת"א) אורלי גרנות נ' כרמל מיכלים בע"מ, בסעיפים 6-7 לפסקה הדין (לא פורסם); ה"פ (ת"א) 10778/99 אדגר השקעות בע"מ נ' ורדה ארליך, בעמ' 4-3 (לא פורסם); בש"א 7137/01 ת"א 3217/01 (י-ם) חבצלת ויגר נ' אי.איי.אם טכנולוגיות מיחשוב ואח', סעיף 11 לפסק הדין (לא פורסם); תמ"ש (ת"א) 35042/96 ציביאק נ' ציביאק (לא פורסם)".
ועוד ראה דברי כב' השופטת פלינר ת.א (שלום ת"א) 55832/04 אתי הראל נ' ליזרוביץ שרה (ניתן ביום 25/09/08) עמם אני מסכימה, גם הם על רקע דומה של תביעת נושה נגד בן זוג בגין חובות של בן הזוג החייב: " סבורני כי תביעות מסוג זה, המוגשות ישירות נגד בן הזוג שלא התחייב כלפי הנושה במאום, על בית המשפט לבחון בהקפדה יתרה שכן משמעותן חשיפת כל אדם נשוי מהיישוב לתביעות ישירות מצד נושי בן זוגו, אך בשל קשרי הנישואין שביניהם".

התובעת לא הוכיחה הסכמה/כוונה לשיתוף ביחס לערבות זו. לעניין זה לא די להראות כי השניים היו נשואים וקיימו משק בית משותף, אלא יש להראות כי במסגרת הדין הכללי, התקיים ביניהם שיתוף ביחס לחוב הספציפי. זאת לא הוכח בענייננו.
הוכח כי הנתבעת לא היתה מעורבת בפעילות החברה, לא הייתה מעורבת בעסקה בגינה נוצר החוב וככל הנראה כלל לא ידעה עליה. המידע מרשם החברות שהציג ב"כ התובעת (ת/2) הנו ביחס לחברה שהוקמה בשנת 1987 למתן שירותי מסעדה ואין בינה לבין החוב נשוא התביעה דבר. ולעניין זה הצהירה הנתבעת כי רק לאחר מותו של המנוח התברר לה כי חלק מהמניות בחברה קור קיסר (לא החברה נשוא התביעה) נרשמו על שמה. רק לאחר מות המנוח ומתן צו פירוק לחברה התברר לה גובה והיקף החובות בעסקים שניהל בעלה.
התובעת לא הצביעה על רכוש משותף שנותר בידי האלמנה. חיובה מעבר לשווי הנכסים שהיו מגיעים לה מכח חזקת השיתוף בזכויות, אינו מתיישב עם יישום ההלכה. הנתבעת הצהירה כי לא הגישה דרישה/תביעה למימוש זכויותיה מכח הלכת השיתוף לא ברכוש המשפחתי ולא ברכוש העסקי. אין חולק כי מיד בתום השבעה פנתה לתובעת על מנת לאפשר לה להחזיר לעצמה את הסחורה שלה שהייתה מצויה במחסנים. הנתבעת העידה כי במסגרת תיק העזבון, בית המגורים שלה ושל המנוח נמכר, והכספים שהתקבלו שימשו לכיסוי חובות לנושים שונים ביניהם התובעת ולרכישת דירה קטנה עבורה בפתח תקווה למחייתה, וכי כיום אין לה כל הכנסה והיא מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי.

הנתבעת העידה כי לא הייתה מעורבת בעסקים "כל השנים לא התעסקתי בניירת ובטח לא אחרי כל מה שעברתי אתחיל לחפש ניירת וכספים. לא ידעתי כלום ולא התעסקתי בניירת, הכל בעלי ניהל. אני נתתי את החומר שהיה לעורכי הדין ואני סומכת עליהם שיטפלו בכל. עד היום אני לא יודעת שום דבר. הכל בידיהם ואני סומכת עליהם" (עמוד 11 לפרו' שורות 16-19).
במילים אחרות, הוכח כי הנתבעת לא היתה צד להתנהלות העסקית של בעלה ולא הייתה מודעת לחוב הנתבעת 1.

אין חולק כי הנתבעת לא בעלת מניות, לא מנהלת ולא בעלת זכות חתימה בחברה. היא לא קיבלה משכורת, ואין כל ראיה לכך שנהנתה מעסקי בעלה. הקשר היחיד שלה הוא עובדת היותה נשואה למנוח. החברה הוקמה בספטמבר 2009 והתקיימה עד מות המנוח ב2011. אין ראיה לרווחים כלשהם או חלוקת דיבידנדים 2011 כך שאין ראיה לפיה הנתבעת נהתה מהכנסות החברה.

עדותה של הנתבעת היתה כנה ומהימנה ולא מצאתי לחשוד בה כי היא מסתירה דבר. מאידך, התובעת לא הציגה כאמור, תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס את הטענה לכוונת שיתוף ספציפית בחוב האמור בין המנוח לנתבעת. מנהל התובעת הודה בחקירתו כי לא ביקש להחתים את הנתבעת, וכלל לא הכיר אותה.
חרף הטענה הכללית והסתמית מצד התובע בדבר הנאה במשך שנים מהרווחים שצבר המנוח והכניס למשק המשותף, אין שום ראיה למצבה הכספי של הנתבעת 1 כמו גם למצבן של חברות ו/או עסקים שהיו בבעלותו וניהולו של המנוח בעבר. אין גם כל ראיה על ניהול חיים ברמת חיים גבוהה של המנוח והנתבעת כנטען.
ממילא לא עסקינן ברכוש משותף שהרי: "הלכת השיתוף בחובות, גם אם מכירים בה כהלכה המטילה אחריות ישירה על בן הזוג כלפי צדדים שלישיים, חלה רק על חובות שנוצרו לגבי הרכוש המשותף" (3002/93 בן-צבי נ' סיטון ואח', פ"ד מט(3), בעמוד 18).

לסיכום, התובעת לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית ראויה כדי לחייבה בתביעה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובעת תשא בשכ"ט הנתבעת בסך כולל של 15,000 ₪.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ה, 26 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.