הדפסה

אלחרר משה נ' מ.דתית. שלומי ואח'

לפני:

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
נציג ציבור (עובדים) מר משה קידר
נציג ציבור (מעבידים) מר עמינדב ארגוב

התובע
אלחרר משה, ת.ז.: XXXXX811
ע"י ב"כ: עו"ד משה דואק
-
הנתבעים

  1. מועצה דתית שלומי
  2. שמואל רוזנגרטן – גזבר המועצה המקומית שלומי, מורשה

חתימה זמני מועצה דתית שלומי.
שניהם ע"י ב"כ: עוה"ד אריאל פלביאן ואביטל אגמי שלומוביץ

3. מאיר שפיגלר - ממונה על שירותי הדת משרד ראש
הממשלה
4. מדינת ישראל/משרד האוצר
5. מדינת ישרל/משרד ראש הממשלה
כולם ע"י ב"כ: עו"ד בועז גולדברג מפרקליטות מחוז חיפה (אזרחי)

פסק דין

בפנינו תביעתו של הרב משה אלחרר, רב העיר של היישוב שלומי (להלן- התובע) כנגד 6 הנתבעים בהם נקב בכתבי בי דין מטעמו, במסגרתה עתר לכך שבית הדין ייקבע כי הפחתת משרתו לחצי משרה החל מחודש ינואר 2004 ואילך נעשתה ללא סמכות ושלא כדין וכפעל יוצא מכך יחייב את הנתבעים כולם ביחד ולחוד לשלם לו את מלוא שכרו לרבות נלווים כגון רכב, טלפון, ביגוד וכו' בגין משרה מלאה החל ממועד זה ואילך, בצירוף פיצויי הלנת שכר.

העובדות והשתלשלות העניינים
1. תובענה זו ידעה שינויים לא מעטים מתחילת ניהולה ואף עוכב בירורה לא אחת, בשל הליכים שונים שהתנהלו במקביל אליה, והכל כפי שיפורט להלן בפרק זה.

2. התובע מונה לכהונת "רב העיר" שלומי ביום 1/2/98 ע"י האסיפה הבוחרת לפי תקנות בחירת רבני עיר, התשל"ה- 1974, אשר יידונו להלן בהמשך, וזאת לאחר שועדת הבחירות פרסמה ביום 26/11/07 מכרז (מספרו 1/97), לאיוש משרת רב העיר.
החל מחודש 2/98 מכהן התובע בתפקידו כ"רב העיר" של היישוב שלומי.

3. החל מיום 1/2/98 ועד ליום 1/1/04 כיהן התובע במשרה מלאה וקיבל תמורת כהונתו, משכורת בשיעור של משרה מלאה.

הרקע הנורמטיבי

4. סעיף 7 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן - החוק), קובע כי שמופקד על העמדת שירותי הדת לתושביה היהודים של מדינת ישראל בתחומה של הרשות המקומית היא המועצה הדתית, כדלקמן:
"(א) מועצה מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי דת ולשם זה רשאית היא להתקשר בחוזים, להחזיק רכוש בדרך שכירות או חכירה ולרכוש מיטלטלין, הכל בהתאם לסעיפי תקציבה המאושר.
(ב) המועצה תגבה אגרות עבור שירותי הדת שהיא מספקת, בהתאם לתקנות שיקבע השר, בהסכמת שר האוצר".

סעיף 6א לחוק קובע כי המועצה הדתית תפעל לפי פסיקת הרבנות המקומית (קרי, רב העיר), והרבנות הראשית לישראל, בכל עניין שבתחום תפקודיה וסמכויותיה של המועצה הדתית.
הגם שהחוק עצמו אינו קובע הוראות לגבי מינוי רבני עיר ודרכי כהונתם, הרי שסעיף 15(א) לחוק קובע כי שר הדתות ממונה על ביצוע החוק והוא רשאי להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצועו, כאשר סעיף 15(א)(2) מסמיך את השר להתקין תקנות בעניין בחירות של רבני עיר, כדלקמן:
"(א) שר הדתות ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו, ובין השאר תקנות בדבר –
(1) ...;
(2) בחירות של רבני עיר; לענין זה, "רב עיר" – רב של ישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית (רב מקומי);
.
."

5. מכח הסמכה זו הותקנו תקנות בחירת רבני עיר, התשל"ה- 1974 (להלן- תקנות 74' או התקנות, לפי העניין) שנזכרו לעיל, כאשר בתקנות הרלוונטיות לענייננו, נקבע:
"2.
(א) בישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית יהיה רב עיר אחד.
(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), עלה מספר תושבי הישוב היהודים על 20,000, רשאי השר לעניני דתות, לפי דרישת המוסדות הייצוגיים של הציבור הספרדי או האשכנזי במקום, לפי הענין, לקבוע, בהסכמת מועצת הרשות המקומית, כי בישוב יהיו שני רבני עיר, אחד ספרדי ואחד אשכנזי; אישור בכתב של השר לעניני דתות שבישוב פלוני נתקיימו התנאים לבחירת שני רבני עיר ישמש ראיה לכך".
"4.
(א) שר הדתות יודיע ברשומות שיש לבחור רב עיר או שני רבני עיר, הכל לפי הענין, משנתקיים אחד מאלה:
(1) נתפנה מקומו או נפסקה כהונתו של רב עיר כאמור בתקנה 12;
(2) ישוב הפך להיות עיריה או מועצה מקומית;
(3) חל האמור בתקנה 2 לענין בחירת שני רבנים.
(ב) נתפרסמה הודעה ברשומות, יודיע שר הדתות למועצת הרשות המקומית ולמועצה הדתית כי יש להקים ועדת בחירות".

"12.
(א) רב עיר יכהן מיום בחירתו, ולאחר שחתם על תצהיר כאמור בתקנה 3(ב)(3); כהונתו תיפסק —
(1) בהגיעו לגיל 75; אולם מועצת הרבנות הראשית רשאית להאריך את גיל הפרישה, על פי בקשת רב העיר, למשך תקופה נוספת שלא תעלה על חמש שנים;
(2) בפטירתו או בהתפטרותו; ההתפטרות תהיה בכתב  שיימסר לשר הדתות, ותקפה כעבור 96 שעות מן המסירה;
(3) משקבעו שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית, על פי חוות דעתם של שלושה רופאים שמינה שר הבריאות, שנבצר ממנו דרך קבע למלא תפקידו;
(4) אם נבחר כרב ראשי לישראל או כרב עיר בישוב אחר, או כדיין בבית דין רבני אזורי או בבית הדין הרבני הגדול;
(5) אם הורשע בעבירה פלילית ומועצת הרבנות הראשית קבעה שההרשעה אינה מתיישבת עם מעמדו של רב בישראל;
(6) משקבעו שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית שנבצר ממנו דרך קבע למלא תפקידו, עקב יציאתו לחוץ לארץ או לחופשה ללא תשלום לתקופה העולה על ששה חדשים;
(7) אם מקום מגוריו הקבוע אינו עוד בתחום הרשות  המקומית שבה הוא מכהן כרב עיר".

לציין, כי התקנות הנ"ל הוחלפו מאוחר יותר בתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירת רבני עיר), התשס"ז-2007 (להלן- התקנות החדשות), אך על פי הוראת המעבר שבסעיף 24(א) לתקנות החדשות, נקבע כי: "מי שנבחר לרב עיר ערב פרסומן של תקנות אלה יחולו עליו התקנות הקודמות", ומכאן שהתקנות הרלבנטיות בעניינו של התובע, הן תקנות 74' לעיל.

6. על האמור לעיל מן הראוי להוסיף כי בהתאם לסעיף 11 לחוק, תקציבן של המועצות הדתיות ממומן על ידי הממשלה, בשיעור של 40%, ועל ידי הרשות המקומית, בשיעור של 60%, כאשר משכורתו של רב העיר משולמת לו מתוך תקציב זה.

7. אחר הבהרות אלו באשר לרקע הנורמטיבי הרלוונטי לתביעה, נפנה להלן לעיקרי העובדות והשתלשלות העניינים הנוגעת לתובע ולמועצה הדתית שלומי (אשר תקרא להלן – המועצה או המועצה הדתית, לפי העניין).

8. בשנת 2003 נקלעו המועצות הדתיות בארץ ובכלל זה המועצה הדתית שבנדון, אשר מנתה נכון לאותה עת כ-3,500 תושבים, לקשיים כלכליים בשל עיכובים בהעברת תקציבים מהשלטון המרכזי ומהרשויות המקומיות.

9. לא היה חולק בין הצדדים כי כתוצאה מכך נכפו על המועצה הדתית שבנדון קיצוצים משמעותיים בתקציבה והוצאותיה, וכפועל יוצא מכך צומצמו משרות עובדי המועצה ובכלל זה משרת הבלן, משרת הבלנית, משרת משגיח הכשרות ועוד, ובן בוטלה משרת מזכיר המועצה, ואף צומצם היקף השעות הנוספות של העובדים והוצאות נלוות אחרות כגון הוצאות טלפון.
כעולה מהצעת מנהל החשבונות של המועצה להתייעלות מיום 22/6/03, הוצע למועצה חיסכון בהוצאות בשיעור של כ-330,000 ₪, אשר כלל בחובו גם צמצום בעלות שכרו של רב העיר, הוא התובע.

10. על מנת לסבר את האוזן יוער כי משכורתו המלאה האחרונה של התובע נכון לחודש 12/03 עמדה על סך של כ-32,000 ש"ח ברוטו, כאשר עלות משכורתו השנתית לשנת 2003 עמדה על כ- 530,000 ₪.

11. זאת ועוד, לטענת המועצה כעולה מן המסמכים שצירפה ולא נסתרו, העברות הממשלה לסוף שנת 2004 עמדו על כ-419,000 ₪ בלבד, כאשר בהתאמה לכך העברות המועצה המקומית שלומי עמדו על כ-600,000 ₪, כך שתקציבה לשנת 2004 עמד על כמיליון ₪ בלבד לשנת 2004, באופן שאלמלא הצמצום בעלות שכרו של התובע, מעל מחצית תקציבה של המועצה היה מופנה לתשלום שכרו של התובע (לא כולל תשלום לשאר העובדים, לגמלאים ולפעולות המועצה).

12. ביום 16/12/03 נשלח אל התובע מכתבו של ראש המועצה דאז מר משה מגירה בו הוא מודיע לתובע כי החל מיום 1/1/04 המועצה אינה יכולה לשלם את מלוא משכורותיו עקב בעיות תקציביות ולכן תוכל לשלם לו רק מחצית משכרו, תוך ציון כי אם התקציב יאפשר תשלום מלא יעשה הדבר בשמחה, והכל תוך שמירת זכויותיו.
אי לכך צוין באותו מכתב כי התובע מתבקש לפעול בהתאם.

13. ביום 24/12/03 השיב התובע למר מגירה כי קיבל את מכתבו בו הוא מודיעו על דעת עצמו שתשולם לו משכורת בשיעור של 50% ומבקש לדעת האם הוא היחיד שקיבל מכתב כזה מכלל עובדי המועצה כולל הפנסיונרים והנבחרים ברבנות המקומית.

14. לטענת המועצה (השנויה במחלוקת בין הצדדים), ביום 31/12/03 התקיימה ישיבת מועצת המועצה הדתית בה הוחלט פה אחד לאשר את הצעת ראש המועצה לצמצום משרתו של התובע לחצי משרה.
פרוטוקול הישיבה מיום 31/12/03 (עליו ידובר להלן בהמשך בהרחבה), צורף כנספח א' לכתב ההגנה מטעם המועצה.

15. מכל מקום, ביום 4/1/04 שלח התובע תזכורת נוספת לראש המועצה שבה הלין על כך שטרם קיבל מענה למכתבו מיום 24/12/03.

16. ביום 4/2/04 נשלח אל התובע מכתבו של ראש המועצה, שהוא מכתב בנוסח אחיד אל כלל עובדי וגמלאי המועצה בו מולא שמו של התובע, ונאמר בו:
"עקב בעיות תקציביות במועצה הדתית ולנוכח התקציב השנתי הנוכחי שקוצץ, לצערינו, ימשיכו השיבושים בתשלומי המשכורות במועדם.
במידה והתקציב השוטף יאפשר זאת, נשלם את מלוא תשלום השכר החודשי ואם לאו, אנו נעשה בעז"ה כל מאמץ בכדי לשלם 50% מהתשלום אנו תקווה שהעיצומים בכל המועצות הדתיות ברחבי הארץ יניבו פרי.
ובא לציון גואל".

17. ביום 18/1/04 וביום 19/2/04 פנה התובע בתזכורות נוספות לראש המועצה בהן הלין על כך שפנייתו אינה נענית והוא אינו מקבל תשובה לשאלתו כאמור במכתבו מיום 24/12/03 וחוזר עליה פעם נוספת, תוך ציון כי ככל שלא יקבל תשובה גם למכתבו זה, יפעל על פי מיטב הבנתו.

18. לא הוצגה בפנינו תשובת ראש המועצה לפניות התובע ולא נטען כי נשלחה תשובה כאמור. מכל מקום אין חולק כי בגין משכורות החודשים ינואר 2004 ופברואר 2004 שולמה לתובע מחצית משכרו.
בהמשך לכך, החל מחודש מרץ 2004 וחרף הקיצוצים שנכפו עליה, הלך הגירעון התקציבי של המועצה וגדל באופן שלא ניתן היה להמשיך ולשלם את שכר העובדים ופעולות נוספות והמועצה אף נקלעה לחובות ותביעות מספקים בהיקפים גבוהים. כפעל יוצא מכך, אף עוכב תשלום השכר במועצה הדתית במהלך מספר חודשים לכל העובדים כמו גם לתובע.
להשלמת ה תמונה יצויין כי במהלך תקופה זו אף הסתיימה תקופת מינויים של חברי המועצה הדתית וראש המועצה הדתית בחודש מאי 2004, ומאז לא נבחרה מועצה חדשה או ראש מועצה חדש למועצה הדתית.

19. הואיל ומצב זה לא היה ייחודי רק למועצה שבנדון אלא למועצות דתיות רבות אחרות, ועל מנת להבטיח אספקה של שירותי דת ולו מינימאליים ותשלום שכר, הותקנו בחודש יוני תקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות) (הוראת שעה), התשס"ד-2004, אשר הסדירו את זכויות החתימה במועצות הדתיות בהן טרם חודש הרכב מועצת המועצה הדתית.
תוקפה של הוראה זו הוארך מעת לעת ולמעשה עד הלום.
מכח הוראת השעה הנ"ל מינה משרד ראש הממשלה למועצה הדתית בחודש יולי 2004 מורשה חתימה זמני מר משה רוזנגרטן – הוא הנתבע 2, אשר כיהן אותה עת כגזבר המועצה המקומית שלומי.
לציין, כי תוקפה של הוראת השעה הוארך עד הלום ועד הלום פועלת המועצה הדתית באמצעות מורשה חתימה זמני.

20. מכל מקום, על פי כתב המינוי מיום 22/6/04 נקבע כי מועצה דתית שלא עלה בידיה לשלם את מלוא שכר עובדיה במשך שישה חודשים, תפתח "חשבון לשעה", אליו יופקדו כל ההכנסות שיתקבלו.
הובהר כי חשבון זה אינו ניתן לעיקול; כי ממנו ישולם שכר העובדים והגימלאים של המועצה הדתית וניכויי חובה וכן תשלומי מים, חשמל, סולר ודלק.
עוד נקבע כי לעניין ההוראה הנ"ל, "עובד" פירושו גם "נושא משרה" וכן נקבע כי תשלומי השכר והקצבה החודשית לא יעלו על סכום של 6,964 ₪ לחודש.

21. מכח הוראת השעה וכתב המינוי, נפתח במועצה הדתית "חשבון לשעה" בבנק המזרחי לצורך תשלום שכר העובדים והגמלאים, כאשר עם מינוי מורשה החתימה בחודש יולי 2004, השלימה המועצה את תשלום שכר עובדיה וגמלאיה, לרבות שכרו של התובע החל מחודש מרץ ואילך, וזאת במגבלות שפורטו בכתב המינוי לרבות תקרת השכר שנקבעה.
על פי שלא היה חולק בין הצדדים, במתכונת זו שולם שכר העובדים והגמלאים עד לחודש מאי 2006.

22. כך או כך, בנסיבות שנוצרו תפקדה המועצה הדתית בתקופה זו באופן חלקי בלבד, כאשר בצוק העיתים חלק משירותי הדת הבסיסיים ביישוב סופקו במישרין על ידי המועצה המקומית.

23. ובחזרה לעניינו של התובע. ביום 30/11/04 הגיש התובע (אשר מאז חודש 1/04 השתכר באופן חלקי בלבד, כאשר החל מחודש 3/04 ואילך עמד שכרו על התקרה של 6,964 ₪ בלבד) את תביעתו שבנדון לבית הדין כנגד המועצה הדתית, בה טען באופן לקוני כי החל מחודש ינואר 2004 שכרו משולם באופן חלקי בלבד ועל כן עתר לשלם לו את ההפרשים המגיעים לו לטענתו, עד לגובה משכורת של משרה מלאה בסך כולל של 198,162 ₪, בגין החודשים ינואר עד אוקטובר 2004, בצירוף פיצויי הלנת שכר או הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

24. בכתב הגנתה לתביעת התובע פרשה המועצה את השתלשלות העניינים בכל הנוגע למצב הכלכלי אליו נקלעה, וציינה כי לאור היקף השירותים המצומצם הנדרש והניתן על ידי התובע במועצה ובשל המצוקה הקשה אליה נקלעה, הוחלט בישיבת המועצה מיום 31/12/03 לצמצם את משרתו של התובע לחצי משרה, החלטה שלשיטתה היתה כורח המציאות בכדי לאפשר את המשך תפקודה של המועצה.
לגבי התקופה שלאחר חודש פברואר 04' טעמה המועצה בכתב הגנתה כי כאמור לעיל, לאור מגבלות כתב המינוי שניתן למורשה החתימה, לא ניתן היה לשלם משכורות העולות על הסכום הנקוב בכתב המינוי ועל כן, איש ממקבלי השכר, לרבות לא התובע, לא קיבל שכר מעבר לסכום זה.

25. על האמור לעיל מן הראוי להוסיף, כי ביום 4/1/05 הגיש התובע במסגרת תיק זה, בקשה להטלת עיקול על כספי המועצה אצל צדדי ג' (ראה: בש"א 39/05).
במסגרת ההליכים בבקשה זו, בפני כב' הרשם (כתוארו אז) מירון שוורץ הגישו הצדדים "הודעה על הסדר ביניים", אשר לשיטתם רלוונטי "הן לבקשה נשוא הדיון, והן להליך העיקרי" (ראה: פרוטוקול הדיון בבש"א 39/05 הנ"ל בעמ' 2 ש': 4-5).
לבקשתם של הצדדים קיבל ההסדר תוקף של החלטה על ידי הרשם ביום 18/5/05.

מפאת חשיבות הדברים, להלן נוסחו של הסדר הביניים שגיבשו הצדדים:
"הצדדים מתכבדים בזאת להודיע כי הגיעו לידי הסדר ביניים כדלקמן:

  1. המועצה הדתית תדאג לקבל מימון מיוחד ממשרד הדתות וממועצת שלומי בכדי להשלים את הסכומים ששולמו לתובע – עד לשכר המגיע לתובע בגין עבודתו במחצית המשרה ובהתאם להחלטת מליאת המועצה מיום 1.1.04 ועד ליום 30.5.05.
  2. בסך הכל יועבר לרב סך השווה להפרש בין הסכומים ששולמו לתובע על פי הוראות משרד הדתות ועד לשכרו בגין עבודה במחצית המשרה.
  3. הסכום האמור בסעיף 2 ישולם החל מתאריך 15.6.05 (יחד עם משכורת חודש מאי) ובחמישה תשלומים רצופים.
  4. התובע מוותר על טענותיו בקשר לתשלום הלנת שכר (ביחס לכל סכום התביעה).
  5. התובע מתחייב למלא אחר הנדרש ממנו ואחר המטלות שיוטלו עליו על ידי הנתבעת במסגרת תפקידיו על פי חוק שירותי הדת. הרב ידווח באופן דו שבועי על פעולותיו וימסור דו"ח לממונה עליו מטעם המועצה (מורשה חתימה שמואל רוזנגרטן או ממונה) בדו"ח הדו שבועי, יפרט הרב את פעולותיו בכל יום ויום.
  6. התובע מוותר על כל טענותיו בקשר להטלת עיקולים.
  7. הסדר זה אינו ממצה את טענותיו של התובע בקשר ליתרת קרן הסכום הנתבע בתיק העיקרי בניכוי הסכום הנזכר בסעיף 2 ובהקשר זה, כל צד שומר על טענותיו בכפוף לאמור בהסכם זה בכלל ובסעיף 4 בפרט.
  8. הרב מתחייב להשיג תעודה לרישום נישואין (כושר רב) תוך שלושה חודשים. אם הרב יתחיל ולא יסיים את ההליכים, ניתן יהיה להאריך את התקופה בשלושה חודשים נוספים".

26. יצויין כי למועצה טענות כלפי התובע על כך שלא קיים את חלקו בהסדר הביניים הנ"ל, לא מבחינת שעות שהקדיש לתפקידו ואף לא מבחינת קיום התחייבותו להשיג תעודה לרישום נישואין, אשר אין חולק כי הושגה בסופו של דבר רק בחודש מאי 2007.
מנגד, המועצה קיימה את חלקה בהסדר הנ"ל ושולמו לתובע ההפרשים עד לסוף חודש 5/05.
החל מ-1/6/05 ועד הלום ממשיכה המועצה לשלם לתובע משכורת בשיעור של 50% משרה.

27. ביום 30/10/05 התקיים דיון מוקדם ראשון בתיק זה, במסגרתו חזרה המועצה על טענותיה כי התובע אינו מקיים את חלקו בהסדר הביניים ואילו ב"כ התובע הבהיר כי יבדוק את התשלומים ששולמו לתובע והתובע יפעל בהתאם לאמור בהסדר הבניים (ראה: בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש': 11-12).
זאת ועוד, באותו דיון הורה בית הדין כי על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן אליו יצרף גם את המדינה, היינו משרדי הממשלה: משרד ראש הממשלה (הממונה על שירותי דת) וכן משרד האוצר - הממונה על השכר.

28. בהמשך לכך הגיש התובע כתב הגנה מתוקן אליו צירף את משרדי הממשלה הנ"ל וכן תיקן את סכום התביעה, כך שהעמיד את התביעה על הסכום שהצטבר לשיטתו עד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן.
לציין, כי במסגרת כתב התביעה המתוקן ולאור טענות המועצה בכתב ההגנה מטעמה לפיהן צומצמה משרתו בחצי, בישיבת המועצה מיום 31/12/03, טען התובע כי המועצה הדתית נעדרת סמכות להפחית או לצמצם את שיעור משרתו ועל כן החלטתה לעשות כן אינה כדין ודינה בטלות או ביטול.
זאת ועוד בהמשך לטענות המועצה בכתב הגנתה בדבר אי מילוי תפקידיו, הלין התובע מצדו על כך שהמועצה היא שאינה מאפשרת לו למלא את תפקידו כדבעי ומכשילה בכך אף את הסדר הביניים שבין הצדדים.
המועצה מצידה, הגישה כתב הגנה מתוקן, במסגרתו חזרה על טענותיה והוסיפה התייחסות מצדה לטענות התובע בעניין סמכותה לפעול לצמצום היקף משרתו של התובע.

29. ביום 9/3/06 התקיים דיון מוקדם נוסף לאחר הגשת כתבי טענות מתוקנים במעמד כל הצדדים, לרבות נציג הפרקליטות.
משהובהר כי לא ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים, ניתנו הוראות על הגשת תצהירי עדות ראשית.
התובע והמועצה הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ובהמשך לכך הועבר התיק להוכחות בפני מותב זה.

30. ביום 3/7/07 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה בתיק זה בפני המותב, בה הוחל בחקירת התובע.
בשלב זה, נחזה היה כי המחלוקת היחידה שבין הצדדים נסובה על השאלה הם קיימת למועצה סמכות לצמצם את שיעור משרתו של התובע בחצי כפי שנעשה, וכפעל יוצא מכך מה היה היקף עבודתו של התובע בפועל, האם חצי משרה, יותר מכך כטענת התובע או פחות מכך כטענת המועצה.

31. להשלמת והבנת התמונה במלואה, יש לציין כי במקביל לתביעתו זו של התובע כנגד המועצה, התנהל בנפרד, דין ודברים בין המועצה הדתית לבין התובע בכל הנוגע לאופן מילוי תפקידו ובכל הנוגע לטענות המועצה בדבר הפרות משמעת והתנהגות לא ראויה מצידו, ואף נוהלו מגעים בסיועו של כב' הרב הראשי לישראל להגיע לפתרון מוסכם, שלא צלחו.

32. משהמגעים הנ"ל לא צלחו הגישה המועצה הדתית, אליה הצטרפה גם המועצה המקומית שלומי, במהלך חודש 5/06 עתירה לבג"צ (בג"צ 4443/06 מועצה מקומית שלומי, מועצה דתית שלומי נגד משרד ראש הממשלה/ מר יצחק כהן השר - הממונה על שירותי דת, משרד המשפטים - שר המשפטים, הרבנות הראשית לישראל, הרב משה אלחרר - "רב עיר" היישוב שלומי ), במסגרתה פרשו המועצות את מלוא טענותיהן כלפי אופן התנהלותו של התובע ועתרו למתן צו על תנאי אשר לפיו יובאו נימוקים מדוע שלא יועמד המשיב מס' 4 (הוא התובע בענייננו) לדין משמעתי נוכח הממצאים החמורים שהתבררו ביחס לתפקודו בתקופת כהונתו כ "רב עיר" היישוב שלומי; מדוע לא ינקטו ההליכים הדרושים להשעיית המשיב מס' 4 מתפקידו עד לבירור התלונה שהוגשה כנגדו ביחס לתפקודו והתנהלותו כרב היישוב שלומי; מדוע לא ימונו בעלי תפקידים להבטחת מתן שירותי רבנות ביישוב שלומי בין אם יושעה המשיב מס' 4 מתפקידו ובין אם לאו, על פי ההסדר שנקבע על ידי הרב הראשי לישראל, כבוד הרב שלמה עמאר; מדוע לא ימונה לאלתר אדם בעל סמכות לרישום נישואין ביישוב שלומי. כמו כן עתרו המועצות למתן סעדי ביניים עד להכרעה בעתירה.

33. לציין, כי ביום 28/1/08 הסכימו הצדדים בבג"צ 4446/06 הנ"ל להעביר את הסכסוך נשוא העתירה לגישור חיצוני.
נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה כי בשלב מאוחר יותר אף הגיעו כל הצדדים להסכמה על צירוף המחלוקת בתיק זה להליך הגישור עליו הוסכם בבג"צ 4446/06 הנ"ל.

34. ובחזרה להליך שבנדון, ביום 1/11/07 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת אשר בראשיתה נעשה ניסיון בין הצדדים להגיע להסכמה על צמצום הפלוגתאות והגעה להסדר פשרה בתיק זה.
דא עקא, שניסיון זה לא צלח, שכן עוד בטרם עלה בידי הצדדים לגבש את פרטי הסדר הפשרה שהוחל בגיבושו, הודיע התובע כי פרטי ההסדר שהוצעו אינם מעשיים שכן בינתיים התברר לו כי פרוטוקול ישיבת המועצה מיום 31/12/03 אשר צורף על ידי המועצה הוא מסמך מזוייף, וכי כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03.

ברי כי טענה ממן זו אינה טענה שולית, אלא כזו היורדת לשורש המחלוקת בתיק זה ועל כן הובהר לצדדים כי בית הדין לא ימנע את בירורה אך בירורה טעון הגשת בקשה מתאימה מצד התובע לתיקון כתב התביעה והתחלת ההליך מראשיתו.
אי לכך, נתנה לתובע ארכה לשקול את המשך צעדיו ולהגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, אם ימצא לנכון לעשות כן.

35. בהמשך לכך הוגשה כבר ביום 8/11/07 בקשת התובע לתיקון כתב התביעה על ידי הוספת "טענת הזיוף".
במסגרת בקשתו ותצהירו אליהם צורף גם תצהירו של מר מיכאל פרץ – מזכיר המועצה דאז, וכן תצהירי חברי המועצה דאז, טען התובע כי בינתיים התברר לו שכלל לא התקיימה ישיבת מועצה בה הוחלט על צמצום משרתו וכי לשיטתו פרוטוקול המועצה מיום 31/12/03 הינו בכלל מסמך מזוייף.
עוד הבהיר התובע בתצהירו כי בהמשך לגילויים הנ"ל, הוא הגיש ביום 15/4/07 תלונה למשטרת ישראל על זיוף הפרוטוקול מיום 31/12/03 וכי בעקבות כך משטרת ישראל חוקרת את הנושא.

לאחר קבלת תגובת המועצה שהתנגדה לתיקון, ניתנה החלטת בית הדין מיום 26/11/07 המתירה לתובע לתקן את כתב תביעתו על ידי הוספת "טענת הזיוף" ונקבעו הוראות לגבי הגשת כתבי הגנה מתוקנים, כאשר בהמשך לכך התיק נקבע לדיון מוקדם במעמד הצדדים בכתבי הטענות המתוקנים ליום 17/2/08.

36. בינתיים כאמור, ביום 28/1/08 הסכימו הצדדים בבג"צ 4446/06 הנ"ל להעביר את הסכסוך נשוא העתירה לגישור חיצוני ובהמשך לכך בדיון שהתקיים בתיק זה במעמד הצדדים ביום 17/2/08 הגיעו הצדדים שבפנינו להסכמה להעביר גם את המחלוקת בתיק זה לבירור במסגרת הגישור המתנהל בבג"צ 4446/06 הנ"ל.
לטובת קידום האפשרות למצות את המחלוקת בתיק זה בדרך מוסכמת, הושעה המשך בירור ההליכים בתיק זה והצדדים נדרשו לדווח לבית הדין על תוצאות הסכמתם.

37. ביום 24/5/09 הגיעו הצדדים בבג"צ 4446/06 הנ"ל להסכם גישור אשר בעקבותיו נמחקה העתירה.
למרבה הצער, והגם שהגיעו להסדר כולל בעניינים שהיו תלויים ועומדים בבג"צ 4446/06 הנ"ל, לא הגיעו לכל הסכמה בקשר עם ההליך שבנדון וטענותיהם בו.
עיקרי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בבג"צ 4446/06 על פי הסכם הגישור, היו: הכרה בחשיבות תפקידו של התובע; עם הרכבת הממשלה - פעולה משותפת כדי להבטיח מינוי מועצה דתית חדשה בהקדם; העמדת לשכה ושירותי משרד לתובע; מסגרת התפקיד של התובע: אחריות התובע על הכשרות בבתי העסק ביישוב ופעולותו למתן תעודות כשרות רבות ככל האפשר ופיקוח מבחינה מקצועית והלכתית על קיום נוהלי הכשרות מצד בעלי העסקים; שעות קבלת קהל של התובע יתקיימו בימים א' ו-ד' בין השעות 09:00-12:00, ובימים ב' ו-ה' בין השעות 16:00-19:00 ולא ייעשה שינוי בשעות אלו אלא בתיאום עם התובע; עבודת התובע תיעשה ממשרדו; התובע ירכז את נושא הנישואין של תושבי היישוב; בשל מעמדו הרם, התובע לא יעסוק בגביית כספים וכל ההכנסות הקשורות לעבודת התובע תיעשנה באמצעות המועצה הדתית ובפיקוחו של הממונה; הצדדים יפעלו לאישורה של תכנית הבראה למועצה; ביטול העתירה בבג"ץ 4443/06 ומיצוי טענות הצדדים בעתירה זו במובחן מן ההליכים בתיק שבנדון שימשיכו להתנהל.

38. זאת ועוד, בעוד ממתינים אנו לתוצאות הליך הגישור התברר כי ביום 28/1/09 החליטה פרקליטות המחוז אליה הועבר תיק החקירה בתלונה שהגיש התובע בטענת הזיוף, לסגור את תיק החקירה, בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום.

39. מאוחר יותר, משהודיעונו הצדדים כי הסכם הגישור לא כלל פתרון בכל הנוגע לתיק זה ומשהסתיימה החקירה בתלונת התובע, בשלה הדרך להמשיך בבירור המחלוקת בתיק זה, אלא שאז התברר כי ביום 14/5/09 הגיש התובע ערר לפרקליטות המדינה על החלטת פרקליטות המחוז לסגור את תיק החקירה בתלונה שהגיש.
ודוק, לצורך הגשת תצהירי השלמה ובירור "טענת הזיוף", נדרשו הצדדים לעיין במסמכי תיק החקירה, אלא שלעניין זה הובהר על ידי הפרקליטות כי כל עוד לא ניתנה החלטה בערר שהגיש התובע, לא ניתן יהיה לעיין בתיק החקירה.

40. בנסיבות אלו, לא היה מנוס לאחר, שמיעת בקשות ועמדת הצדדים, אלא להורות על עיכוב ההליכים בתיק זה פעם נוספת עד לקבלת החלטה בערר שהגיש התובע, והצדדים נדרשו לדווח לבית הדין על התקדמות בירור הערר.

41. ביום 31/5/10 התקבלה החלטת פרקליטות המדינה בערר שהגיש התובע ולפיה הוחלט לדחות את הערר עקב העדר ראיות מספיקות להוכחת עצם הזיוף הנטען, לא כל שכן זהות המזייף ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.
עם דחיית הערר בשלה הדרך להמשך ההליכים בתיק זה ואמנם הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית משלימים מטעמם בקשר עם טענת הזיוף ומכאן ואילך התקיימו ישיבות ההוכחות בתיק כסדרן, במסגרתם נחקרו המצהירים מטעם הצדדים.

עיקרי המחלוקות שבין הצדדים
42. על אף השתלשלות העניינים המורכבת כפי שתוארה לעיל, המחלוקות בתיק זה הן למעשה שתי מחלוקות עיקריות כדלקמן:

א. הראשונה מבחינה כרונולוגית – מחלוקת עקרונית משפטית בשאלה האם המועצה הדתית ככזו מוסמכת בכלל לצמצם את משרתו של התובע, לאור טענת התובע כי על פי הוראות החוק והתקנות, אין אפשרות לצמצם את משרתו של רב עיר.
בכפוף לתשובה חיובית לשאלה זו האם בנסיבות המקרה שבפנינו צמצום המשרה בוצע כדין.

ב. השניה מבחינה כרונולוגית – האם אמנם התקבלה החלטת המועצה מיום 31/12/03 כטענת הנתבעים 1-2 בדבר צמצום משרתו של התובע, או שמא כטענת התובע כלל לא התקיימה ישיבה כזו ופרוטוקול הישיבה מיום 3/12/03 שצורף הוא בכלל מסמך מזוייף, אשר זויף על ידי ראש המועצה, מר מגירה.

דיון והכרעה
43. וכך, מטעם התובע הוגש בתחילת ההליכים תצהיר עדות ראשית של התובע ומטעם הנתבעים 1-2 הוגש תצהיר עדות ראשית של מר שמואל רוזנגרטן – מורשה החתימה של המועצה הדתית.
מאוחר יותר ובעקבות תיקון כתב התביעה ב"טענת הזיוף", הוגשו על ידי התובע תצהירי עדות ראשית משלימים: תצהיר עדות ראשית משלים של התובע, תצהיריהם של ה"ה דוד אטיאס, אברהם דר ונעמן יעקב – חברי המועצה הדתית דאז ששמם ננקב בפרוטוקול הישיבה מיום 31/12/03, תצהירו של מר מיכאל פרץ – מזכיר המועצה הדתית דאז ותצהירו של מר ארז אוחיון – מהנדס תעשיה וניהול בנושא מועד הדפסת הפרוטוקול מיום 31/12/03.
מטעם הנתבעים 1-2 הוגש תצהיר עדות ראשית משלים מטעם משה מגירה – ראש המועצה הדתית דאז.

מטעם הנתבעים 3-6 לא הוגשו תצהירים לשאלות העובדתיות שבמחלוקת.

התובע והמצהירים מטעם הצדדים, נחקרו בחקירות נגדיות על תצהירים בפנינו.

44. לאחר השלמת פרשת הראיות הוגשו סיכומי התובע ולאחריהם סיכומי הנתבעים 1-2.
הנתבעים 3-6 באמצעות הפרקליטות שנציגה הוזמן לכל הדיונים והשתתף בחלקם הסתפקו בהודעה קצרה במקום סיכומים במסגרתה טענו כנגד עתירת התובע לחיוב כל הנתבעים ביחד ולחוד; הבהירו כי הם מותירים את ההכרעה בעניין העובדתי שבנדון לשיקול דעתו של בית הדין לאור הראיות שהובאו בפניו, והכל תוך שהיפנו לפסיקתו של בית המשפט העליון מן העת האחרונה, עליה יידון להלן בהמשך.
לאחר מכן ניתנה לתובע זכות תגובה לסיכומי הנתבעים 1-2 ו3-6 ואף ניתנה זכות תשובה לנתבעים 1-2 בהתייחס להודעת הנתבעים 3-6 וטענות נוספות של התובע בסיכומי התשובה מטעמו.

45. כמבואר לעיל, חרף השתלשלות העניינים המורכבת והממושכת שליוותה תיק זה, הרי שבסוף כל הסופות, שתיים הן המחלוקות העיקריות שהונחו לפתחנו, כפי שתואר לעיל.

ודוק, בטרם נפנה לדון באותן שתי מחלוקות שהן לב לבו של הסכסוך שבנדון, מן הראוי להקדים דיון בכל הנוגע לנתבעים הנכונים לתביעה זו, לא כל שכן זהות הנתבעים כלפיהם ניתן לפסוק סעד בתביעה זו.

זהות הנתבעים בתביעה זו

46. כמבואר לעיל, התביעה המקורית הוגשה כנגד המועצה דתית שלומי. מאוחר יותר תוקנה התביעה עפ"י החלטת בית הדין והוספו למועצה הדתית שלומי – היא הנתבעת 1, גם הנתבעים הבאים: משרד האוצר הממונה על השכר – נתבע 2; משרד ראש הממשלה – נתבע 3; מדינת ישראל – נתבע 4.
בהמשך, משהותר לתובע לתקן את כתב תביעתו בפעם השניה על ידי הוספת "טענת זיוף" תיקן התובע (הגם שלא קיבל רשות לכך), גם את שמות חלק מהנתבעים, על ידי כך שנקב בשמות הפרסונות העומדות בראש כל גוף באופן אישי ואף הוסיף את המועצה המקומית שלומי כצד נוסף להליך.
וכך, במקום לציין את המועצה הדתית שלומי בלבד כנתבעת, ציין התובע כנתבע מס' 2 את "מר שמואל רוזנגרטן גזבר המועצה המקומית שלומי, מורשה חתימה זמני – מועצה דתית שלומי, ובמקום לציין את משרד ראש הממשלה בלבד כנתבע ציין התובע כנתבע מס' 3 את "מר מאיר שפיגלר ממונה על שירותי הדת משרד ראש הממשלה".
בנוסף לכך, כאמור הוסיף התובע לתביעה את המועצה המקומית שלומי כנתבעת 1 לתביעה, והותיר על כנם את שאר הנתבעים: מדינת ישראל משרד האוצר משרד אגף הממונה על השכר – כנתבע 4; את משרד ראש הממשלה – כנתבע 5 ואת מדינת ישראל – כנתבעת 6.

47. הנתבעים 1-2 טענו כי דין התביעה כנגד המועצה המקומית שלומי להימחק משלא קיבל התובע רשות מפורשת להוסיפה לכתב התביעה. עוד טענו הנתבעים 1-2 כי לא קיימת יריבות בין התובע לבין המועצה המקומית שלומי, שכן הגורם היחיד האחראי על התובע הוא המועצה הדתית שלומי. מכל מקום טענו הנתבעים 1-2 כי לא קיימת כל יריבות בין התובע לבין הנתבע 2 שהוא הגורם הפועל מטעם המועצה הדתית שלומי, אך אינו אחראי באופן אישי כלפי התובע, אלא היריבות היחידה שקיימת היא בין התובע לבין המועצה הדתית שלומי שהיא הגורם האחראי על תשלום שכרו של התובע וקביעת זכויותיו.
ודוק, לגופם של דברים המשיכו הנתבעים 1-2 אשר יוצגו על ידי משרד עורכי הדין שייצג את המועצה הדתית שלומי, לטעון על סמך אותן ראיות וטענות כי המועצה הדתית שלומי פעלה ללא רבב בעניינו של התובע ועל כן אינה חבה לתובע דבר.

48. כאמור, הנתבעים 3-6 באמצעות הפרקליטות הסתפקו בהודעה קצרה במקום סיכומים ולפיה טענו בין היתר כי, המועצה הדתית היא מעסיקתו של התובע ומי שעליה חלה החובה לשלם לו שכר; כי הנתבעים 3-6 אינם, ומעולם לא היו, מעסיקיו של התובע והסעד המבוקש אינו יכול להיות מופנה כלפיהם, כאשר הנתבעים 4-5 אינם בעלי אישיות משפטית נפרדת ויש למוחקם מהכותרת, ואילו הנתבע 3 נתבע בשל היותו עובד מדינה שפעל במסגרת תפקידו, ואף לא נטענה נגדו טענה כלשהי ע"י התובע, ולא היה מלכתחילה מקום לצרפו כנתבע.

49. התובע מצידו, הגם שעתר בסיכומיו לחיוב כל הנתבעים ביחד ולחוד בתביעה שהוגשה על ידיו, לא התייחס במפורש לטענותיהם אלו של הנתבעים במסגרת סיכומי התשובה מטעמו, אך מהתייחסותו בסיכומי התשובה במטעמו לסוגיית ה"שימוע" שהעלו הנתבעים 1-2, משתמע בעקיפין כי לסברת התובע המועצה הדתית שלומי "פורקה" ואינה קיימת עוד כאישיות משפטיות וכי תחתיה באות המועצה מקומית שלומי ונתבע 2 כמורשה חתימה בשם המועצה הדתית שלומי.

50. ובכן, נקדים ונבהיר כי בעניין זה מתפרצים הנתבעים 1-2 לדלת פתוחה, שכן בהיתר לתובע לתקן את כתב התביעה בפעם השניה, הותר לו לתקן את כתב התביעה לגופו על ידי הוספת "טענת זיוף", הא ותו לא.
למרות שבכותרת לכתב התביעה שינה התובע את שמות הנתבעים הוא לא העלה כל טענה מדוע הוא מבקש לעשות כן, מהי עילת התביעה שלו כלפי כל אחד מהם, ולא כל שכן שלא נימק מדוע הוא מבקש להוסיף את המועצה המקומית שלומי כנתבעת בתיק, לא התקיים כל דיון במסגרת אותה החלטה בנושא צירוף המועצה המקומית שלומי כנתבעת נוספת ולא ניתן לתובע היתר לצרף את המועצה המקומית שלומי כנתבעת נוספת בתיק, לא בהחלטה זו ולא בכל החלטה אחרת שלאחר מכן.
הנכון הוא כי לאורך כל ההליכים בתיק המשיכה "המועצה הדתית שלומי" והיא בלבד להופיע כנתבעת 1 בכל מסמכי בית הדין, מבלי שהתובע ביקש לתקן את זהות הנתבעים, וגם לגופם של דברים כל הדיון התנהל סביב אחריותה של המועצה הדתית שלומי כלפי התובע.
לא למותר לציין עוד, שלא רק שבמסגרת בקשתו לתיקון כתב התביעה בפעם השניה לא נימק התובע איזה עילה יש לו כלפי המועצה המקומית שלומי, אלא שגם לאורך כל ההליכים בתיק זה לא טען לעילה כלפי המועצה המקומית שלומי, ואף לא ביקש לתקן את מסמכי בית הדין שנקבו במועצה הדתית שלומי כנתבעת 1 בהליך זה, לאורך כל ההליכים.

אי לכך להסרת כל ספק מובהר בזאת, כי הנתבעת 1 היא המועצה הדתית שלומי, כפי שצוינה מראשית ההליכים ועד סופם במסמכי בית הדין, וכפי שהיא אף נקובה בכותרת לפסק דין זה.

51. אלא שבכך לא סגי, שכן גם לגופם של דברים המדובר בנתבעת הנכונה בהליך זה. כאמור התובע לא נימק בשום שלב איזה עילה לקבל את הסעד המבוקש כלפי המועצה המקומית שלומי ואף לא כלפי כל נתבע אחר בו נקב, למעט המועצה דתית שלומי.
אם וככל שסבר התובע כי המועצה הדתית שלומי "התפרקה" ומכאן הצורך בצירוף חיליפים לה (ואף זאת לא נטען במפורש על ידו), הרי שיובהר בזאת, כי מועצת המועצה הדתית שלומי, פוזרה כמבואר לעיל ומונה תחתיה מורשה חתימה למועצה הדתית, הוא הנתבע 2 לפעול מטעמה, אך המועצה הדתית שלומי כאישיות משפטית לא חדלה להתקיים.
משכך הם פני הדברים, לא מן הנמנע כי למען הסדר הטוב ראוי היה לצרף את הנתבע 2 בבחינת משיב פורמאלי שאמור להיות צד להליכים מתוקף מעמדו המיוחד כמורשה חתימה של המועצה, אך לא כבעל דין שאחראי באופן אישי לתשלום כל סעד שיושת, אם יושת, על המועצה הדתית שלומי לטובת התובע במסגרת הליך זה.
ודוק, גם התובע לא טען בשום שלב לכל עילה אישית כלפי הנתבע 2 ולא כל שכן שכזו לא הוכחה.

אי לכך, מובהר בזאת שאם וככל שיושת על המועצה הדתית סעד כלשהו לטובת התובע, ברי כי על המועצה הדתית שלומי בלבד חלה החובה לשלמו ולא על מורשה החתימה מטעמה באופן אישי.

על כן והגם שאיננו מוחקים את התביעה כלפי הנתבע 2, מובהר בזאת כי הוא נתבע פורמאלי בלבד בהליך זה מכח מעמדו המיוחד כמורשה חתימה של המועצה הדתית שלומי – הנתבעת 1 בהליך זה.

52. עד כאן בכל הנוגע לטענות הנתבעים 1-2, ובאשר לטענות המדינה בעניין הנתבעים 3-6, הגם שהתובע עתר כאמור בסיכומיו לחיוב כל הנתבעים בהם נקב בכותרת לכתב תביעתו, ביחד ולחוד בסעדים נשוא התביעה, הרי שכל טענותיו הופנו כאמור כלפי המועצה הדתית שלומי והאורגן מטעמה – ראש המועצה הדתית דאז, ולא כלפי המדינה או מי ממשרדיה או הנתבע 3.
לא זו אף זו, אלא שנראה כי נעלם מעיני התובע ככל הנראה, שכבר בדיון המוקדם מיום 9/3/06 במענה להודעת ב"כ המדינה כי אין לו התנגדות להיות צד בהליך, בכפוף לכך שיובהר שהסעדים לא יופנו כלפי המדינה, הודיע ב"כ התובע כי: "אני מצהיר כי אין לי סעד כספי כלפי המדינה" (ראה: בעמ' 6 לפרוטקול, ש': 5-8).
ב"כ התובע לא חזר בו מהצהרה זו לאורך כל ההליכים בתיק זה, וכך גם התייחסו הצדדים אל הנתבעים 3-6 כאל נתבעים פורמאליים שלא מבוקש כלפיהם כל סעד לאורך כל ההליכים בתיק זה.
ודוק, בהינתן מהות המחלוקת המשפטית בין הצדדים ובהינתן כי המדינה באמצעות אורגניה היא הגורם שחוקק את התקנות נשוא המחלוקת המשפטית בתיק זה, הרי שלנוכח מהותה העקרונית של המחלוקת, הסדר הטוב חייב לצרפה בבחינת משיבה פורמאלית באמצעות המשרדים הרלוונטיים כצד להליכים בתיק זה, אך לא כגורם כלפיו מתבקש סעד כלשהו, כפי שהבהיר התובע עוד מראשית ההליכים בתיק זה.

53. סיכומם של דברים.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שהנתבעת 1 בתיק זה, היא המועצה הדתית שלומי, והיא בלבד תהיה אחראית על כל סעד שיושת, אם יושת, לטובת התובע בתביעה זו.
הגם שאיננו מוחקים את התביעה כלפי הנתבעים 2-6, מובהר בזאת כי הנתבעים 2-6 הם נתבעים פורמאליים בלבד בהליך זה.

54. אחר הבהרות אלו בכל הנוגע לזהות הנתבעים הנכונים לתביעה, לא כל שכן אלו שכלפיהם ניתן לפסוק לתובע סעד, נפנה להלן לדון במחלוקות שבין הצדדים לגופן ותחילה למחלוקת המשפטית העקרונית בשאלה האם קיימת למועצה הדתית הסמכות לצמצם את משרתו של התובע

האם קיימת למועצה הדתית הסמכות לצמצם את משרתו של התובע
55. וכך, לטענת התובע בקצירת האומר, לפי סעיף 7 לחוק שירותי הדת היהודיים נקבע כי מועצה דתית מוסמכת לטפל בסיפוק שירותי דת בהתאם לסעיפי תקציבה המאושר, ובכלל זה תפקידה של המועצה הדתית טיפול בשירותי מקווה, שירותי קבורה, ערובין ניהול שוטף של בתי כנסת וכו'.
דא עקא שבשום מקום לא נאמר ולא נקבע כי יש למועצה הדתית סמכות כלשהי להתערב במשרתו של רב העיר שהוא נבחר ציבור, לפטר ו/או לצמצם את משרתו בצורה כלשהי.
לא זו בלבד אלא בחוק שירותי הדת (בתיקון מס' 10 התשנ"ט 1999 הוסף סעיף 6(א) לחוק אשר קובע כי: "המועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל עניין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית."
לעניין הגדרת תפקידיה של המועצה מפנה התובע גם לבג"צ 5165/75 אורי הופרט נ' שר הדתות, פד"י ל ( 2), עמ' 490 .
כן מפנה התובע לתוספת לתקנות תקציבי השירותים הדתיים היהודיים תשכ"ח- 1968 מהם ניתן לטענתו ללמוד מהם "שירותי דת", ואלו אינם קשורים כלל עם תפקיד רב העיר.

מוסיף התובע וטוען כי רב העיר הינו "נבחר-ציבור" הנושא תפקיד מכוח החוק ואיננו "עובד" לא של המועצה הדתית ולא של המועצה המקומית (בג"צ 1583/94 חי יוסף סרוסי ני בי"ד הארצי לעבודה פד"י כרך מ"ט(3) עמ' 469).
יתרה מכך, תקנה 12 לתקנות בחירות רבני עיר התשל"ה – 1974, קובעת בדיוק באילו נסיבות ובאילו תנאים תסתיים כהונתו של רב עיר ואילו אינם כוללים בשום מקום את סמכות המועצה הדתית להפסיק את כהונתו של רב העיר, מטעמים הקשורים בצרכי המעביד, לא כל שכן לצמצם בהיקף משרתו.
לטענתו, מבחינה זו דומה מינויים של רבני עיר ותקופת כהונתם עד לסיומה לסעיף 7 לחוק יסוד: "השפיטה", הקובע בקשר לכהונת שופט כי כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה : א. בצאתו לקצבה; ב. בהתפטרותו; ג. בהיבחרו או במינויו לאחר התפקידים שנושאיהם מנועים מלהיות מועמדים לכנסת; ד. על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים.. ה. על פי החלטה של בית דין משמעתי.
לעניין זה מפנה התובע לתקנות שירותי הדת היהודיים (שיפוט משמעתי של רבני עיר) התשנ"ו- 1996, הקובעות את אופן הטיפול המשמעתי ברבנים וסמכות הרבנות הראשית להעבירם מתפקידם בשל עבירת משמעת.
אי לכך לטענתו, אין כל סמכות למועצה הדתית או למועצה המקומית כלשהי לפגוע במשרתו או בתפקידו של רב עיר או לפטרו ו/או לצמצם משרתו והסמכות החוקית היחידה לעשות כן נתונה אך ורק למועצת הרבנות הראשית ואף זאת מטעמים משעתיים בלבד, כפי שנקבעה באופן מפורש בתקנות.
להמחשת טענותיו אלו מפנה התובע לעתירה שהוגשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה בבג"צ 4711/98 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין המשמעתי של רבני עיר לפי תקנות שירותי הדת היהודיים (שיפוט משמעתי של רבני עיר) התשנ"ו ואח' , להורות על ביטול החלטת בית הדין המשמעתי של מועצת הרבנות הראשית שלא להעביר מכהונתו רב עיר שהורשע בפלילים ולחילופין כי בית המשפט העליון יורה על העברתו מתפקידו, ולפסק הדין שניתן בהסכמה באותה עתירה ולפיה הדיון בקובלנה כנגד אותו רב יוחזר לבית הדין משמעתי אשר יתמנה על ידי מועצת הרבנות הראשית על פי הוראות הדין.
לטענתו מכאן ניתן ללמוד כי אף אם הורשע רב עיר בפלילים, מעבירים את ההחלטה בעניין המשך כהונתו בהתאם לחוק אל מועצת הרבנות הראשית שהיא היחידה המוסמכת לדון בהעברתו מתפקידו, ולא שום גורם אחר.

56. מנגד, לטענת הנתבעים 1-2 אין יסוד לסברת התובע לפיה המועצה אינה מוסמכת לצמצם את משרתו של רב העיר בתחומיה.
לעניין זה מפנים הנתבעים לפסק הדין בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה ואח' נ' השר לשירותי הדת ואח' (פסק הדין מיום 8/5/12).
לטענת הנתבעים בפסק דין זה נקבע במפורש הן על ידי דעת הרוב, אשר קבעה כי הן על פי התקנות משנת 1974 והן על פי התקנות החדשות קיימת סמכות למועצה הדתית ואף למועצה המקומית שלא למנות רב עיר כלל ועיקר, ובכל מקרה קיימת להן סמכות לצמצם את משרתו בהתקיים הנסיבות המתאימות לכך, והן על ידי דעת המיעוט, שאמנם קבעה כי לא קיימת סמכות שבדין שלא למנות רב עיר כלל ועיקר, אך קבעה כי למועצה הדתית קיימת סמכות לצמצם את משרתו של רב העיר בהתקיים הנסיבות המתאימות לכך.
אי לכך, לטענת הנתבעים אין כל יסוד לסברת התובע לטענת התובע לפיה למועצה הדתית, אין סמכות לצמצם את משרתו של רב העיר.
לא זו אף זו. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי בנסיבות הכלכליות הקשות אליהן נקלעה המועצה עקב צמצום התקציבים שהועברו אליה, בהתחשב בכך ששכרו של התובע לפני צמצום המשרה עלה על מחצית מתקציב המועצה, בהתחשב בכך שממילא לאור מספרם המועט של תושבי המועצה, ומיעוט המטלות שמילא התובע, לא היה צורך בכהונה במשרה מלאה, שיקולי המועצה בצמצום משרתו של התובע היו שיקולים ענייניים וראויים כפי שאף נקבע על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה הנ"ל.

מכל מקום, לטענת הנתבעים, לא רק שצירוף העתירה שהוגשה בבג"צ 4711/98 לסיכומי התובע נעשתה שלא כדין, אלא ובעיקר שאותה עתירה ופסק הדין שניתן בה, אינם מלמדים דבר לגבי ענייננו ואין בהם כל סתירה להלכה כפי שיצאה אך לאחרונה על ידי בית המשפט בעליון ב בג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה הנ"ל, העוסק בדיוק בשאלה שבמחלוקת בענייננו.

57. כאמור, הנתבעים 3-6 באמצעות הפרקליטות הסתפקו בהודעה קצרה במקום סיכומים ולפיה טענו לעניין זה, כי:
ב. מאחר והמדינה לא היתה מעורבת במסכת העובדתית שבין הצדדים: הרשות המקומית, המועצה הדתית והתובע - מותירה המדינה את ההכרעה בעניין לשיקול דעתו של בית הדין, לאור הראיות שהובאו בפניו בהליך ארון זה.
ג. מכל מקום גם המדינה מפנה לפסק הדין בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה לעיל.
ד. המדינה טרם גיבשה מדיניות לעניין צמצום משרות רבני עיר והיא שוקדת על גיבוש מדיניות כאמור, בין היתר לאור פסה"ד בבג"צ 6051/08 הנ"ל.

58. בסיכומי התגובה מטעמו, טען התובע ביחס להפניית הנתבעים לבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה לעיל, כי באותו מקרה נדונה טענת העותרות בדבר חריגת התקנות משנת 1974 והתקנות החדשות מסמכות; כי בכל הנוגע לעניינם הקונקרטי של אותם רבנים נשוא העתירה הדגישו הן שופטות הרוב והן שופט המיעוט את העובדה שיש לבחון את עניינם של אותם רבנים לגופו; מה גם שבאותו מקרה שתי המועצות המקומיות לא פעלו על דעת עצמן אלא פנו באותה עתירה על מנת שיתאפשר להן לפעול לסיום כהונתם של אותם רבנים ו/או צמצום משרתם.
כמו כן הפנה התובע לדברי השופטים בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה לעיל, לפיהם בצמצום משרה של רב מכהן בהתאם לתקנות יש לנהוג זהירות רבה, בכפוף לדיני העבודה החלים במכלול, ולדיני המשפט הציבורי באשר לדרך הפעולה הנדרשת, ובמיוחד לדבריה של כב' השופטת ארבל (בדעת הרוב) לפיהם יש לבחון כל מקרה לגופו, ויש לתת משקל משמעותי להסתמכותם של רבני העיר המכהנים בתפקידם, וודאי כאשר מדובר ברבני עיר המכהנים בתפקידם כבר שנים רבות.
לטענתו, במקרה זה לא פעלה המועצה על פי הוראות דיני העבודה, לא קיימה לתובע שימוע כדין ואף התעלמה ממשך כהונתו הממושך, עת צמצמה את משרתו שלא כדין.

59. עד כאן טענות הצדדים זה בכה, וזה בכה.
נקדים ונבהיר כי בניגוד לטענות התובע בסיכומי התשובה מטעמו, קביעתו של בית המשפט בעליון בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה, אשר ניתנה בסמוך למועד הגשת סיכומי הצדדים בתיק זה, אכן "סתמה את הגולל" על השאלה המשפטית העקרונית בה נחלקו הצדדים במסגרת תיק זה, ועל טענות התובע לפיהן מבחינה משפטית כלל לא קיימת סמכות למועצה הדתית לצמצם את משרתו של רב עיר שמונה מכח החוק והתקנות, וזאת במובחן מהשאלה הקונקרטית, האם במקרה זה פעלה המועצה לצמצום משרתו של התובע המסוים שבנדון, כדין, והכל כפי שיבואר להלן.

60. וכך בעניין בג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה לעיל, הגישו העותרות שתי מועצות מקומיות: מועצה מקומית ראש פינה ומועצה מקומית יסוד המעלה, את עתירתן בה טענו כי החובה המוטלת עליהן לממן רב עיר – איננה מוצדקת מבחינה עניינית, בשל היחס הבלתי-ראוי הקיים, לטענתן, בין ההיקף המצומצם יחסית של שירותי הדת המסופקים והנדרשים לאוכלוסייה המתגוררת בהן, לבין עלות שכרם הגבוהה של רבני העיר.
על רקע זה טענו העותרות (שסברו כמו התובע בענייננו, שתקנות 74' והתקנות החדשות אינן כוללת סמכות לפטר רב עיר שמונה על פיהן או לצמצם את משרתו), כי תקנות 3, 6, 19 ו-24 לתקנות החדשות לוקות בחריגה מסמכות ובחוסר סבירות קיצוני ויש לשנותן על מנת שהן יוכלו לסיים, או לצמצמם את היקף כהונתם של המשיבים 4-3, המכהנים כרבני עיר בתחומן.
לחילופין טענו העותרות באותו מקרה, כי יש להסדיר את נושא מעמדם, היקף משרתם ותקופת כהונתם של רבני עיר בחקיקה ראשית, ולא בתקנות כפי שנעשה הדבר בפעל.

61. לציין, כי בית המשפט העליון דחה את העתירה לגופה, אך קבע (על דעת כל שופטי ההרכב) כי על פי הפרשנות הנכונה, הן של תקנות 74' נשוא דיוננו, והן של התקנות החדשות, קיימת סמכות לצמצם את משרתו של רב עיר שנבחר מכח החוק והתקנות.
חילוקי הדעות בין שופטות הרוב לשופט המיעוט נסובו על השאלה האם כקביעת שופטות הרוב (שאימצו את עמדת המדינה) על פי פרשנות התקנות, קיימת גם סמכות להימנע כליל ממינוי רב עיר ליישוב, או שמא כקביעת שופט המיעוט התקנות אינן כוללות בחובן סמכות להימנע כליל ממינוי רב עיר ליישוב.

62. ודוק, באותו מקרה, כמו בענייננו דובר ברבנים שמונו מכח תקנות 74' שלאור הוראות המעבר של התקנות החדשות חלו עליהם הוראות תקנות 74'.
כב' השופט חנן מלצר (בדעת מיעוט), דחה בפתח דיונו את עתירתן החלופית של העותרות לקבוע כי יש להסדיר את נושא מעמדם, היקף משרתם ותקופת כהונתם של רבני עיר בחקיקה ראשית, ולא בתקנות כפי שנעשה הדבר בפעל, ולאור קביעתו זו פנה לדון בטענתם הבאה של העותרות ולפיה תקנות 3, 6, 19 ו-24 לתקנות החדשות לוקות באי-סבירות קיצונית, הדורשת את ביטולן.
בכל הנוגע לתקנה 3(א) לתקנות החדשות, שהיא הרלוונטית לענייננו, הרי שבתקנה זו נקבע:
"ליישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית יהיה רב עיר אחד שיכהן במשרה מלאה; ואולם ביישוב שמספר תושביו אינו עולה על 15,000, יקבע השר, בהסכמת מועצת הרשות המקומית את היקף המשרה; לא הסכימו השר ומועצת הרשות המקומית על היקף המשרה יכהן הרב בחלקיות משרה של 50%".

לעניין זה קבע כב' השופט מלצר, כי:
"בבואנו לבחון את תקנה 3 הנ"ל, ניווכח כי בניגוד לנטען על ידי העותרות, תקנה 3 מאפשרת התחשבות במגוון רחב של מצבים, על מנת להתאים את תנאי עבודתו של רב העיר גם לנתונים התקציביים והחברתיים שמאפיינים את הפעילות של יישובים קטנים, כדוגמת העותרות. ראשית, התקנה מבקשת להביא להסכמה בין השר לבין מועצת הרשות המקומית בנוגע להיקף משרתו של רב העיר ביישוב שמספר תושביו אינו עולה על 15,000 – ואזכיר כי משכורתו של רב העיר משולמת בעקיפין על ידי הממשלה ועל ידי הרשות המקומית. במקרה שלא ניתן להגיע להסכמה כאמור – התקנה קובעת היקף משרה שהינו מצומצם בחצי מהיקף המשרה הרגיל (חלקיות משרה של 50%).
אכן, ניתן היה למצוא אף חלופות אחרות על מנת להתמודד עם המצב שבו כהונתו של רב עיר במשרה מלאה מכבידה על תקציבה של רשות מקומית, ואולם הפתרון שנקבע בתקנות החדשות, מניח שקיימת חובה למנות רב עיר, אך ניתן לצמצם את היקף משרתו. הסדר זה נראה בעיני ראוי, משלושה טעמים משלימים...:"

בהמשך מונה כב' השופט מלצר את הטעמים, ולפיהם: אין זה ראוי לאפשר מצב בו הרשות המקומית תיוותר ללא גורם אשר קיבל סמכות לפעול על פי דין, שכן מסירת הסמכות לרב העיר מלמדת, כמו מתוכה, על הנחיצות והצורך שבהפעלתה; בנוסף לכך גם ההלכה עצמה מעניקה למוסד רב העיר חשיבות מסוימת, בגדרי מוסד ה"מרא דאתרא" ועל כן, אף אם מספרם של התושבים הזקוקים במישרין ובאופן קבוע לשירותו של רב העיר הינו מצומצם יחסית, הרי שביטול משרה זו תהווה עבור אותם תושבים הנדרשים לה כאמור (וכן עבור האחרים, הנזקקים לפונקציה זו באופן מזדמן) – פגיעה קשה, שאין להלמה.
בכל הנוגע לטעם השלישי שהוא הרלוונטי לענייננו, קובע כב' השופט מלצר:
"תקנה 3 לתקנות החדשות מהווה גם הסדר מידתי ומאוזן, וזאת היות שלצד קביעת חובת מינוי רב העיר – התקנה מאפשרת את צמצום היקף משרתו. כאמור, אפשרות זו, שהוספה מפורשות בשנת 2008, פותרת, לשיטתי, באופן בסיסי את הקושיה המרכזית שמעלות העותרות בעתירה זו, והיא כי התקנות האמורות (כשהן נקראות בצורה מצרפית) פוגעות, כביכול, ביכולתן של רשויות מקומיות לנהל את תקציבן כראוי.
זה המקום גם לציין כי בעבר, התלבטו חז"ל בשאלה דומה – של קבלת שכר עבור הוראה תורנית (במובן הרחב) – והיו שאף הביעו התנגדות גורפת לקבלת שכר במסגרת זו, ברוח האמור: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'" (דברים ד, ה) – מה אני בחינם אף אתם נמי [גם כן – ח"מ] בחינם" (תלמוד בבלי מסכת נדרים, ל"ז ע"א). וראו גם: רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'; לדיון נרחב בנושא זה – ראו: תומר מוסקוביץ' "על תשלום שכרם של רבני קהילות מקופת הציבור" (מפירסומי המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים, פרשת ויגש תשס"ח); יובל שרלו "אתיקה רבנית" 410, 426, בתוך רבנות: האתגר כרך א'.
הנה כי כן, תקנה 3 האמורה שומרת על נקודת המוצא הראויה של חובת מינוי רב עיר, ואולם לצד זאת היא מאפשרת גמישות מסוימת בניהול תקציבן של רשויות מקומיות.
לסיכום הדברים – לא מצאתי פגם של חוסר-סבירות בתקנה 3 לתקנות שירותי הדת – 2007.

בהמשך, דן כב' השופט מלצר בטענות העותרות ביחס לסבירות תקנות 6 ו-19 לתקנות ודוחה אותן, בקובעו, בין היתר, ביחס לסבירות תקנה 19 לתקנות החדשות, הקובעת כי רב עיר יכהן עד הגיעו לגיל 70,  כדלקמן:
"...מרגע שנקבע כי בכל רשות מקומית יכהן רב עיר (תקנה 3 לתקנות החדשות), קביעת אורך כהונתו איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין יכולתן של המועצות המקומיות לנהל את תקציבן באופן יעיל. ודוק: הגמישות בתפעול תקציב המועצות המקומיות מתאפשרת כאן לנוכח האפשרות לצמצם את היקף משרתו של רב העיר, במגבלות כאמור לעיל".

אחר כל אלו פנה כב' השופט מלצר לבחון את הטענתו ההאחרונה של העותרות, ולפיה תקנה 24 לתקנות החדשות, היא הוראת המעבר, אשר מחילה את תקנות 74' על המשיבים 4-3 באותה עתירה, ורלוונטית לענייננו.
וכך, תחת הכותרת: "בחינת סבירותה של תקנה 24 לתקנות שירותי הדת (2007) (ובעקיפין דיון גם בתקנות שירותי הדת (1974)), קובע כב' השופט מלצר:
"הניתוח עד כאן גילה כי תקנות שירותי הדת (2007) מאפשרות לרשויות המקומיות גמישות מסוימת בקביעת היקף המשרה של רב העיר, ובהתחשב בכך הרי שיתר ההסדרים שהתקנות הנ"ל קובעות: אורך תקופת כהונת רב העיר, סמכויות מינויו וכיו"ב – הינן סבירות. ואולם מנוסח תקנה 24 לתקנות האמורות (המובא בפיסקה 13 סיפא שלעיל) עולה כי חקיקת המשנה שאמורה לחול בצורה קונקרטית על העותרות ועל רבני העיר שלהן היא זו הכלולה ב-תקנות שירותי הדת (1974), ולא ב-תקנות שירותי הדת (2007). לכן מטבע הדברים יש מקום להידרש – בגדרי בחינת סבירותה של תקנה 24 לתקנות שירותי הדת (2007) – גם לאפשרויות הפעולה של העותרות במכלול – בחלופה לפיה תקנות שירותי הדת (1974) הן שחלות כאן.
בפתח הדיון בנושא זה אקדים ואציין כי מסקנתי בסוגיה זו היא כי גם תקנות שירותי הדת (1974) מאפשרות באופן עקרוני לעותרות לבקש לשנות את היקף המשרה של המשיבים 4-3, ועל כן אין לראות בהחלתן על העותרות משום אי-סבירות, כטענתן. את הטעמים המבססים את עמדתי זו אביא עתה להלן.
בפיסקאות 39-35 שלעיל פירטתי מדוע לעמדתי ראוי כי למועצה מקומית לא תהיה האפשרות להיוותר ללא רב מקומי. כלל שיקולי המדיניות שהזכרתי שם, שנקשרים לסמכותו של רב העיר על פי החוק ועל פי ההלכה – מטבע הדברים יפים לענייננו בצורה כללית, ובמנותק מן השאלה איזו קבוצת תקנות חלה על העותרות. בשים לב לכך אני סבור כי יש לפרש גם את התקנות הישנות בצורה דומה: הווה אומר, כי קיימת חובה לקיים את הכהונה של רב עיר בכל רגע נתון, אך מאידך גיסא ניתן לצמצם במידה מסוימת, בהתאם לצורך ובכפוף לסייגים שיפורטו להלן, את היקף משרתו של רב העיר. עתה אסביר קביעתי זו בהקשר לתקנות שירותי הדת (1974).
החובה למנות רב עיר נזכרת, לשיטתי, במפורש בתקנות 2(א) ו-4(א) לתקנות שירותי הדת (1974). תקנה 2(א) לתקנות האמורות קובעת, כזכור, כי: "בישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית יהיה רב עיר אחד" (ההדגשה שלי – ח"מ), ואילו תקנה 4(א) רישא לתקנות אלו מוסיפה כי בהתקיים אחת מהנסיבות המנויות בהמשך התקנה: "שר הדתות יודיע ברשומות שיש לבחור רב עיר" – ויש להדגיש: "יודיע", בבחינת סמכות שבחובה.
נשאלת עדיין השאלה, האם תקנות שירותי הדת (1974) מאפשרות את צמצום היקף משרתו של רב עיר, כפי שעושות תקנות שירותי הדת (2007)? התשובה לכך איננה פשוטה. למרות זאת אני סבור כי מאחר שהתקנות האמורות לא שוללות את האפשרות לצמצם את היקף המשרה של רב העיר, הרי שנוכח שיקולי המדיניות הרחבים יותר, שאותם פירטתי לעיל, ובשים לב גם לשיקולים הפרשניים הנוספים שאותם אביא מיד בסמוך – יש לפרש גם את התקנות הישנות כאילו הן מאפשרות הליך של צמצום היקף המשרה. במה דברים אמורים?
ראשית יש לציין כי סעיף 7(א) לחוק שירותי הדת מסמיך את המועצה הדתית "להתקשר בחוזים...בהתאם לסעיפי תקציבה המאושר", וזאת, על מנת: "לטפל בסיפוק שירותי דת" (ההדגשה הוספה – ח"מ). יתר על כן, בחוזר המנכ"ל הנ"ל נקבע במפורש כי המועצה הדתית אחראית על ניהול תחום הספקת שירותי הדת: "מבחינת התכנון, התקציב, המינהל והייצוג, והיא ממונה...על כוח האדם" (בסעיף 3). צירופן של הוראות אלה מלמד, איפוא, כי בסמכותה של המועצה הדתית, אשר מתקציבה משולמת כאמור משכורתו של רב העיר, לקבוע גם את היקף משרתו. אם בכך לא די, הרי שסעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 קובע כי: "הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת". דומה בעיני כי קביעת היקף משרתו של אדם שנבחר לתפקיד נובעת במידה המתקבלת על הדעת, מן הסמכויות שצוינו לעיל. לקביעה זו אף ראוי להוסיף שלוש הערות:
(1) מצב דומה חל לכאורה גם על פי תקנות שירותי הדת (2007), שבגדרן היקף משרתו של רב העיר נקבע על ידי הסכמה של שר הדתות ביחד עם מועצת הרשות המקומית (ובאין הסכמה – נקבע כאמור היקף משרה של 50 אחוזים).
(2) למועצה המקומית סמכות להודיע כי היא איננה מסכימה לתקציב המועצה הדתית, כפי שהוא נקבע על ידי האחרונה (ראו: סעיף 3 לתקנות שירותי הדת היהודיים (תקציב מועצות דתיות), התשמ"ה-1985).
(3) כפי שצוין לעיל, המועצה הדתית של העותרת 2 איננה פועלת והמועצה המקומית החליפה אותה הלכה למעשה, לכל הפחות בכל הקשור למשיב 4.
שנית, פרשנותי זו אף מסייעת ליתן בידי הרשות המנהלית כלים "להתאמת" המצב המשפטי לדרישות החברה והמציאות בפועל, בהתאם לצורך: "לגשר בין המשפט לצרכי החברה המשתנים" (ראו: רע"א 1287/92 בוסקילה, ראש המועצה הדתית טברה נ' צמח, פ"ד מו(5) 159, 173 (1992); אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 273 (2003)).
טעם אחרון ומצטבר לעמדתי הוא כי משכורתו של רב העיר משולמת מתוך הקופה הציבורית. כידוע, הרשויות המנהליות מצוות שלא לבזבז את כספי הציבור שלא לצורך (ראו: בג"ץ 235/71 רמדו בע"מ נ' ראש המועצה וחברי מועצת עירית תל-אביב-יפו, פ"ד כו(1) 150 (1971); בג"ץ 7364/03 ג'בארהו נ' שר הפנים (לא פורסם, 12.11.2003)). היצמדות לפרשנות, אשר לא מאפשרת את קביעת היקף משרתו של רב העיר בצורה שתואמת את צרכי הקהילה בפועל, תפגע, איפוא, ביכולתן של הרשויות המוסמכות לעשות שימוש מושכל בכספי הציבור.
ובאותו ההקשר, מנקודת מבט אחרת – סעיף 10 לחוזר המנכ"ל קובע כי: "רב העיר יוכל לקבל על עצמו עבודה נוספת שאינה קשורה ישירות בעבודתו ובכהונתו במקום, בהסכמת המועצה הדתית". עינינו הרואות כי הגורם המפקח והממונה על ביצוע החוק הניח כי ייתכן מצב שבו רב העיר לא יוכל להתפרנס מעבודתו זו בלבד, וסיפק בידיו את האפשרות המשפטית לתור אחר תחום תעסוקה נוסף ומשלים (בכפוף להסכמת המועצה הדתית)" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

63. אי לכך בסיכום חוות דעתו קובע כב' השופט מלצר, כדלקמן:
"המסקנה המצרפית מניתוח אותן תקנות שעמדו לדיון בפנינו מתקנות שירותי הדת (1974) ומתקנות שירותי הדת (2007), מלמדת כי רשות מקומית לא יכולה להיוותר ללא רב עיר, ואולם יחד עם זאת קיימת אפשרות לצמצם את היקף משרתו של האחרון. התקנות הנ"ל הותקנו בסמכות, שכן הן מטפלות בעניינים שאינם בגדר "הסדר ראשוני" (או שהן נעשו כדין, על פי הסמכה מפורשת של המחוקק הראשי). בנוסף – לא נפל בהן פגם של חוסר-סבירות.
נוכח חשיבות תפקידו של רב העיר, והסמכויות שניתנו לו בחקיקה ראשית – לא יהא זה ראוי לפרש את תקנות שירותי הדת (1974), או את תקנות שירותי הדת (2007), כמאפשרות לבטל את תפקידו ברשות מקומית נתונה. יחד עם זאת, לא ניתן לאתר בתקנות הנ"ל הוראה האוסרת על צמצום היקף משרתו של רב העיר, ככל שהדבר נדרש משיקולי התפקיד והיכולת הכלכלית של הרשות המקומית הרלבנטית (ותקנות שירותי הדת (2007) אף מאפשרות את הדבר במפורש)".

ודוק, ביחס לעניינם הקונקרטי של המשיבים 3-4 לאותה עתירה, מדגיש כב' השופט מלצר, כי:
"יחד עם זאת, באשר לעניינן הקונקרטי של העותרות ושל המשיבים 4-3 – הדברים אינם כה פשוטים, שכן האחרונים הועסקו בהיקף משרה של 100% במשך שנים רבות, ובכך ייתכן שהם קנו לעצמם אינטרס של הסתמכות (ולא אטע מסמרות בשאלה זו). עוד יש לציין כי ייתכנו גם "מכשולים" אחרים בדרך לצמצום היקף משרתם של המשיבים 4-3, ברובד המנהלי (הפרוצדורלי) וברובד דיני העבודה. דיון מפורט לגופו של העניין הנ"ל – איננו נדרש פה, וזאת מאחר שהעתירה שלפנינו התמקדה רק באפשרות העקרונית של ביטול, או צמצום היקף המשרה של רב העיר (במובחן מתקינות הליך ספציפי, אשר בפועל יעשה כן). לכן אסתפק בהערה כי צמצום משרתם של המשיבים 4-3, אם יתבצע ניסיון לממשו – יצטרך להיבחן לגופו בנפרד, בכפוף לכל הוראות הדין הרלבנטיות".

64. עד כאן עמדת שופט המיעוט, אשר למיצער ובכל הנוגע לשאלה המשפטית המונחת לפתחנו בהליך זה, קבע כי בניגוד לסברת התובע בענייננו, גם על פי תקנות 74' (החלות על התובע), קיימת סמכות למועצה הדתית הסמכות לצמצם את היקף משרתו של רב העיר, ככל שהדבר נדרש משיקולי התפקיד והיכולת הכלכלית של הרשות המקומית הרלבנטית.

65. ובאשר לעמדת הרוב באותו הליך כפי שבוטאה על ידי כב' הנשיאה (כתוארה אז) השופטת דורית ביניש, הבהירה כב' הנשיאה כי היא מסכימה עם עמדת כב' השופט מלצר בכל הנוגע לעניינם הפרטני של המשיבים 3 ו-4, כי העתירה שבפני ההרכב איננה המסגרת המתאימה לבחינת עניינם, שכן עסקינן בשאלות מורכבות המערבות סוגיות במישור המשפט המינהלי ובמישור דיני העבודה, וראוי כי אלה תבחנה לגופן על-ידי הגורמים האמונים על כך.
עם זאת, הבהירה כי יש חשיבות בהידרשות לטענות העותרות בדבר האופן שבו יש לפרש את התקנות החדשות, כמו גם את תקנות 74' שקדמו להן.

ובאשר לפרשנות התקנות לגופן הבהירה כב' הנשיאה, כי היא מסכימה עם עמדת כב' השופט מלצר לפיה התקנות אינן מסוג ההסדרים שמחייבים עיגון בחקיקה ראשית בשים לב לנושא אותו הן מסדירות ועם קביעתו כי אין מקום להורות על ביטול תקנות 3, 6, 19 ו-24 לתקנות מחמת אי-סבירותן.
בכל הנוגע לפרשנות התקנות הבהירה כי אין בידה לצעוד עם כב' השופט מלצר "את מלוא הנתיב הפרשני בו צעד בעניין תקנות אלה, כפי שבואר בהמשך חוות דעתה.

וכך, ובכל הנוגע לשאלה האם קיימת סמכות שלא למנות רב עיר כלל, קבעה כב' הנשיאה, כי לשונה של תקנה, תכליתה ובחינת ההיסטוריה הנוגעת להתקנת התקנות והשינויים שנערכו בהן, מובילים למסקנה כי בהתאם לתכליתן של התקנות בנוסחן הנוכחי מן הראוי לפרש את הסמכות הקבועה בהן כסמכות רשות, אותה יש להפעיל לאחר בחינה פרטנית ובשים לב לנסיבות הקונקרטיות של כל ישוב – גודלו, מאפייניו החברתיים והתרבותיים וצרכיו הדתיים.
לפיכך קבעה כי בדומה לעמדת המדינה, את התקנות יש לפרש באופן המותיר שיקול דעת גם בשאלת עצם מינויו של רב עיר.
ובאשר לשאלה שבמחלוקת בעניינו באשר לאפשרות לצמצם את משרתו של רב העיר, קבעה כב' הנשיאה:
"לצד זאת, אשלים ואומר, כי בעוד שביחס לפרשנות התקנות באשר לעצם מינויו של רב העיר חולקת אני על עמדת חברי, הרי שבנוגע לפרשנות שעניינה היקף משרת רב העיר, רואים אנו את הדברים עין בעין, ובאופן המתיישב עם העמדה שהציגה המדינה. רוצה לומר, כי בהתאם לתקנות בנוסחן דהיום, וככל שהדברים נוגעים לרשויות שמספר תושביהן קטן מ-15,000, מותירות התקנות שיקול דעת בצמצום היקף משרתו של רב העיר, בהתאם לנסיבות העניין הפרטניות. היקף המשרה, על-פי לשון התקנות, יקבע בהסכמה בין השר לבין מועצת הרשות המקומית. בהעדר הסכמה יועמד היקף המשרה על 50%. פרשנות זו מצביעה גם לשיטתי על סבירותן של התקנות, שכן היא נותנת בידי הרשות והשר הממנה אפשרות לבחון בחינה מהותית של צורכי האוכלוסייה המקומית ולהגדיר את היקף משרתו של רב העיר בהתאם לצרכים אלה.
כן אציין כי אני מצטרפת לעמדת חברי על נימוקיה, המתיישבת אף היא עם עמדת המדינה, ולפיה גם את התקנות הישנות, אשר קדמו לתקנות שעמדו בלב העתירה שלפנינו, יש לפרש באופן דומה לאופן בו פורשו התקנות החדשות. משמעות הדברים הינה כי מן הראוי לראות גם בתקנות הישנות תקנות המותירות שיקול דעת בהחלטה האם יש מקום לצמצם את משרתו של רב עיר, בהתאם לשיקולים פרטניים הנוגעים לרשות המקומית שבשטחה הוא פועל, ובמיוחד גודלו של היישוב. קביעה זו הינה בעלת משמעות מיוחדת בהקשר הקונקרטי של העתירה, שכן בהתאם לתקנה 24 לתקנות, הוחלו על עניינם של המשיבים 3-4 התקנות הישנות, כך שכל בחינה של עניינם תעשה בהתאם לפרשנות תקנות אלה".

ודוק, באשר לקביעתו של כב' השופט מלצר לפיה הסמכות לקביעת היקף משרתו של הרב מסורה לסמכותה של המועצה הדתית בלבד, ולא לסמכותה של המועצה המקומית, קבעה כב' הנשיאה, כדלקמן:
"עם זאת, לא אוכל להסכים להערת השוליים של חברי בהקשר זה, לפיה אין בסמכותה של המועצה המקומית לקבוע את היקף המשרה של רב העיר כך שהדבר נתון בידי המועצה הדתית בלבד. מלשון תקנה 3(א) בנוסחה דהיום עולה באופן מפורש כי היקף משרתו של רב העיר יקבע על-ידי השר לשירותי דת ובהסכמת מועצת הרשות המקומית. לשיטתי, ובשים לב לכל אשר פורט לעיל, תפיסה זו אמורה אף לחול ביחס לפרשנות התקנות הישנות, כך שגם במסגרת הפעלת הסמכויות הקבועות בתקנות אלה מן הראוי ליתן משקל משמעותי לעמדתה של הרשות המקומית בקביעת היקף המשרה של רב העיר. מסקנה זו מתחייבת לשיטתי לא רק מן העמדה הפרשנית אותה אימצנו ביחס לתקנות הישנות, כי אם גם מן העובדה לפיה הרשות המקומית נושאת בחלק נכבד מן ההוצאה התקציבית הכרוכה בהעסקת רב העיר - היבט בו לא חל שינוי במהלך השנים".

משכך, ובסיכום חוות דעתה, קבעה כב' הנשיאה:
"אסכם ואומר, כי לשיטתי מן הראוי לקבוע כי את התקנות יש לפרש באופן המותיר שיקול דעת הן באשר לעצם מינוי של רב עיר והן באשר להיקף משרתו. פרשנות זו, המתיישבת עם הפרשנות שהציגה המדינה, מצביעה על סבירותן של התקנות, בנותנה משקל ראוי לבחינה פרטנית של צורכי הקהילה בשירותי הדת המסופקים, תוך מתן משקל לעלויות התקציביות הכרוכות במינוי כאמור. כך, גם את התקנות הישנות מן הראוי לפרש כך שהן מותירות מרחב שיקול דעת בצמצום היקף משרתו של רב עיר, בשים לב לצורכי הקהילה, אך את עניינם הפרטני של המשיבים 3-4 יש לבחון בשים לב למכלול מורכב של שיקולים, שאין צורך כי נשוב ונדרש אליהם".

66. כב' השופטת ארבל (בדעת הרוב) הבהירה כי היא מאמצת את פרשנותה של כב' הנשיאה המאפשרת לקבוע היקף משרה מצומצם של רב עיר כמו גם אפשרות שלא למנות רב עיר לאותו יישוב, בקובעה כי:
"גישת הנשיאה נתמכת בלשון התקנות החדשות (תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירת רבני ערים), התשס"ז-2007) ובעמדת המדינה בעתירה דנן, ומאפשרת את מירב שיקול הדעת על מנת להביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים, הן אלו של הרב עצמו, שיתכן ועדיף יהיה לו לכהן כרב בעל היקף משרה גדול יותר האחראי על שתי רשויות מקומיות, והן של הציבור, צרכיו הדתיים, ואף שיקולים תקציביים של הרשות המקומית וחיסכון בכספי ציבור".

עם זאת ביקשה להוסיף שתי הערות: האחת- כי את הסמכות שלא למנות כלל רב לעיר כלשהי ראוי להפעיל במקרים חריגים בלבד, בדומה לעמדת המדינה בעניין זה, והשניה – בנוגע לצמצום משרה של רב מכהן בהתאם לתקנות הישנות, לגביה קבעה, כי:
"יש לטעמי לנהוג זהירות רבה בהפעלת הסמכות לשנות את היקף המשרה של רב עיר מכהן. אמנם, יש לבחון כל מקרה לגופו, כפי שסברו גם חברַי, אך יש לתת משקל משמעותי להסתמכותם של רבני העיר המכהנים בתפקידם, ודאי כאשר מדובר ברבני עיר המכהנים בתפקידם כבר שנים רבות".

67. הנה כי כן, ובניגוד לסברת התובע, בית המשפט העליון קבע בצורה ברורה ונחרצת (על דעת שופטות הרוב ושופט המיעוט), כי הן על פי התקנות החדשות והן על על פי תקנות 74' נשוא דיוננו החלות על התובע, קיימת למועצה הדתית הסמכות לצמצם את היקף משרתו של רב העיר, ככל שהדבר נדרש משיקולי התפקיד והיכולת הכלכלית של הרשות המקומית הרלבנטית.

כפי שניתן להיווכח, לרבות מעמדת שופט המיעוט, בית המשפט העליון ייחס משקל רב לעובדה שמשכורתו של רב העיר משולמת מתוך הקופה הציבורית, ועל כן בצד ההכרה בחשיבות תפקידו של רב העיר, נתן משקל רב לשיקולים תקציביים של הרשות המקומית וחיסכון בכספי ציבור, וקבע כי יש לפרש את התקנות באופן שיאפשר בחינה פרטנית של צורכי הקהילה בשירותי הדת המסופקים, תוך מתן משקל לעלויות התקציביות הכרוכות במינוי כאמור.
כפועל יוצא מכך, שוכנע בית המשפט העליון כי היצמדות לפרשנות אשר לא מאפשרת את קביעת היקף משרתו של רב העיר בצורה שתואמת את צרכי הקהילה בפועל (כפי שמציע התובע בענייננו), תפגע ביכולתן של הרשויות המוסמכות לעשות שימוש מושכל בכספי הציבור ואין לקבלה.
לא זו אף זו, אלא שעל פי דעת הרוב, בהפעלת הסמכות, על המועצה הדתית ליתן משקל משמעותי לעמדתה של הרשות המקומית שהיא זו הנושאת בחלק נכבד מן ההוצאה התקציבית הכרוכה בהעסקת רב העיר.

אכן, בית המשפט העליון לא נדרש באותו מקרה לבחון את עניינם הקונקרטי של המשיבים 3-4 לאותה עתירה, אך הבהיר כי בהחלטה ספציפית לצמצום משרת רב עיר ככל שתידרש, יש לקחת בחשבון שיקולים הן מתחום דיני המשפט המנהלי והן מתחום דיני העבודה ובכלל זה הסתמכותם של מי שמכהנים שנים רבות בתפקיד, ובכל מקרה הליך כאמור אם יינקט יש להוציא אל הפועל בכפוף להוראות כל דין.

68. משכך הם פני הדברים, אין לנו אלא לדחות את הפרשנות המוצעת על ידי התובע בסיכומיו ולפיה על פי הוראות התקנות לא קיימת כביכול סמכות למועצה הדתית לצמצם את משרתו של רב העיר.
יתרה מכך, לאור אשר הוכח בפנינו באשר לגירעון התקציבי של המועצה שהלך וגדל, חוסר יכולתה להמשיך ולשלם את שכר עובדיה או לממן פעולות נוספות, החובות הקשים אליהם נקלעה, כמו גם מספר תושביה המועט, ולאור אשר לא היה חולק בין הצדדים בדבר היקפם המצומצם של שירותי הדת שניתנו בפועל נכון לאותו מועד לתושבי היישוב, והיקף עלות שכרו המשמעותי של התובע (מעל 50%) מנתח התקציב הכולל של המועצה - אין זאת אלא שבהתאמת היקף משרתו של התובע בצורה שתואמת את צרכי הקהילה, התפקיד והיכולת הכלכלית של המועצה הדתית באופן שיאפשר למועצה לעשות שימוש מושכל לטובת התושבים בכספי הציבור – עמדו לכאורה טעמים ענייניים שהם ממן העניין, כפי שנקבע בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה.

69. סיכומם של דברים לעניין שאלה זו שבמחלוקת.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהמועצה הדתית היתה מוסמכת לצמצם את משרתו של התובע מן הטעמים הכלכליים כפי שהוכחו בפנינו.
שאלה נפרדת וחשובה לא פחות, עליה עמדו גם שופטי בית המשפט העליון, היא האם מבחינת השימוש שעשתה המועצה בסמכותה זו בענייננו, פעלה המועצה כדין במישור יחסיה עם התובע, לרבות מן ההיבט מינהלי ולרבות מן ההיבט של מישור יחסי העבודה .
בכפוף לכך שתדחה "טענת הזיוף" יהא מקום לבחון שאלה זו במסגרת הפרק הבא, העוסק בשאלה השניה שבמחלוקת בין הצדדים בתיק זה, כאשר ברי שככל שתתקבל "טענת הזיוף" ממילא תהיה יתייתר הצורך לדון בשאלה שהצגנו לעיל.
אי לכך נפנה להלן לדון בשאלה השניה שבמחלוקת בין הצדדים, היינו האם כטענת התובע כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03 ופרוטוקול הישיבה מיום 3/12/03 שצורף הוא בכלל מסמך מזוייף (להלן – טענת הזיוף).

האם כטענת התובע כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03 ופרוטוקול הישיבה מיום 3/12/03 שצורף הוא בכלל מסמך מזוייף – טענת הזיוף.

70. טענה זו שהיא טענה עובדתית מובהקת, במובחן מהשאלה המשפטית העקרונית שהונחה לפתחנו כאמור בפרק הקודם, השתרעה מטבע הדברים, על רוב רובן של הראיות בהליך זה כמו גם על רוב רובם של סיכומי הצדדים.

נקדים ונבהיר כי בשל ההיקף האדיר של ראיות וטענות הצדדים בסוגיה זו, לא נוכל להתייחס לכולן במסגרת הכרעתנו, אלא אך לאותן ראיות וטענות הצדדים, שיש בהן כדי להכריע לעניין הקביעה בסוגיה זו שבמחלוקת.

71. טענת זיוף היא מסוג הטענות שנטל השכנוע מוטל על הטוען אותה. המדובר, כמו בענייננו, בטענה כבדת משקל, בעלת גוון פלילי המטילה דופי באדם לו מיוחסת אותה התנהגות, ועל כן מטילה נטל הוכחתי מוגבר על הטוען לה. בית המשפט העליון פסק באשר למידת ההוכחה הנדרשת בעניין זה, כי:
"מידת ההוכחה הדרושה להוכחת ביצוע עבירה פלילית במסגרת משפט אזרחי, שונה מזו הדרושה במסגרת משפט פלילי. כמות ההוכחה האמורה פחותה מזו הנדרשת בהליכים פליליים, אך גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה בהליכים אזרחיים רגילים. ככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עימה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מזה הדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"
 
[ראה: ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ. מזרחי, פ"ד מא (2) 169].
 
אף בית הדין הארצי בעקבותיו של בית המשפט העליון, קבע בהקשר דומה בעניינו של מעביד הטוען למעשה פלילי של עובדו, כי עליו להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה [ראה: דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ – יצחק פרנסיס, עבודה ארצי כרך כט(1), 124; דב"ע לו/3-1 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד, עבודה ארצי, כרך ט(2), 131; דב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואח' - "אגד" פד"ע כ"ט 56, 49, דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד – יעקב הלמן, עבודה ארצי, כרך כח(2), 197].

מנגד, העובדה שהפרקליטות המחוז ולאחר מכן פרקליטות המדינה החליטו לסגור את תיק החקירה בתלונה שהגיש התובע מפאת העדר ראיות, עדיין אין בה כדי למנוע מן התובע את האפשרות לנסות ולהוכיח את טענת הזיוף, במסגרת ההליך האזרחי שבנדון.

אי לכך נפנה להלן לדון בטענה זו של התובע.

72. בפתח דיוננו ומפאת חשיבותו להמשך הדיון, יובא להלן תוכנו של הפרוטוקול מיום 31/12/03 אליו היפנתה המועצה.
וכך, על גבי נייר הנושא את לוגו המועצה צוין כי הנוכחים בישיבה הם מר מגירה- ראש המועצה וחברי המועצה: מר אטיאס, מר דר ומר נעמן.
בהמשכו נאמר:
"על סדר היום:
דיווח היו"ר.
דיון והתייעלות המערכת.
שונות.
"היו"ר פותח את הישיבה.
סעיף 1: דיווח היו"ר:
חברים! כידוע לכם, מצבה הכספי של המועצה הדתית בכי רע, ישנם חובות לגורמים ממשלתיים כביטוח לאומי ומס הכנסה, אי תשלום משכורות בזמן לעובדים כולל פנסיונרים ונבחרים, אי תשלום לספקים, אין לנו אפשרות לעמוד בהוצאות השוטפות ומאידך תביעתו של הרב שמואל אליהו הרב של שלומי לשעבר, ומר שלמה פרץ ראש המועצה הדתית לשעבר בגין פדיון חופשה.
לפיכך החלטתי להמשיך להתייעל לטובת המערכת ואפרט זאת בסעיף הבא.
סעיף מס' 2: התייעלות המערכת:
לאור המצב הכספי העגום והגזרות הכלכליות אבקשכם להקשיב להצעות הבאות אשר יחסכו למועצה כספים והוצאות נלווים:
צמצום משרתו של הרב המקומי משה אלחרר לחצי משרה.
הצעה למיכאל פרץ מזכיר המועצה לעבוד חצי משרה או לפרוש לגמלאות עם כל הזכויות וההוצאות הנילווים.
-לאחר דיון מעמיק בנושא חשוב זה הוחלט פה אחד לאשר את הצעתו של היו"ר לגבי הרב משה אלחרר ולבוא בדברים עם מיכאל המזכיר ולתת ההחלטה בידו.
ובזה ננעלה הישיבה
מגירה משה
ראש המועצה הדתית".

לציין, כי העותק של הפרוטוקול שצורף לכתב ההגנה של המועצה, אינו עותק חתום ואף בהמשך ההליכים, לא הוצג בפנינו עותק חתום של הפרוטוקול ולא נטען כי קיים כזה.

73. וכך, במסגרת תצהירו המשלים מיום 12/8/09, טען התובע כי לכשנודע לו על קיום הישיבה מיום 31/12/03 הוא פנה ושאל את חברי המועצה שלכאורה השתתפו בה על הישיבה ומפיהם נודע לו כי כלל לא היתה ישיבת מועצה ביום 31/12/03.
לטענתו בהמשך לכך ולאחר שביקש מהמומחה מטעמו לבדוק את מחשבי המועצה אף התברר לו שהמסמך המדובר הודפס בכלל רק ביום 1/7/04, ועל כן לטענתו, אין זאת אלא שאותה ישיבת מועצה כלל לא התקיימה, כלל לא התקבלה בה החלטה כנטען ומכאן שהמסמך שצורף ואשר נחזה להיות פרוטוקול של אותה ישיבה, זוייף לטענתו על ידי מר מגירה שידע כי בכוונת התובע להגיש תביעה כנגד הפחתת שכרו.

74. בנוסף, צירף התובע מטעמו את תצהירו של מר אוחיון שטען בתצהירו כי בדק את המסמך המדובר במחשב המועצה וכי זה הודפס לראשונה ביום 1/7/04.
כן צירף התובע לתצהירו את תצהירו של מר מיכאל פרץ – מזכיר המועצה לשעבר מיום 8/12/09 בו העיד מחד על נוהל רישום, חתימת והדפסת פרוטוקולים במועצה, ומאידך על כך שהפרוטוקול שבנדון אינו תואם להם וכי הוא לא רשם אותו ולא נכח באותה ישיבה ועל כן, אין זאת אלא שלא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03.

75. מעבר לאמור לעיל, צירף התובע לביסוס טענתו זו את תצהיריהם של שלושת חברי המועצה, אשר שמם הופיע בכותרת לפרוטוקול מיום 31/12/03 כמי שנכחו באותה ישיבה מיום 31/12/03: מר דוד אטיאס (ששימש נכון לאותה עת גם כגזבר המועצה הדתית בהתנדבות); מר אברהם דר; ומר יעקב נעמן.
שלושת המצהירים הנ"ל הצהירו בתצהיריהם, כי נושא צמצום משרתו של התובע לא עלה באף ישיבת מועצה שבה נכחו, בשום צורה ואופן וכי לא הוחלט לצמצם את משרתו של התובע , ועל כן הרישום בפרוטוקול מיום 31/12/03 אינו נכון.

מר אברהם דר הוסיף בתצהירו וציין כי הוא מחזיק בידיו את כל הפרוטוקולים של המועצה ואין ביניהם את הפרוטוקול מיום 31/12/03, וכי הוא משמש כנציג מטעם התובע במועצה, כך שאין זה סביר שהיה מצביע בעד צמצום משרתו של התובע, ואילו מר יעקב נעמן הוסיף בתצהירו כי הוא בכלל עבר תאונה ביום 10/12/03 ועל כן שהה בחופש מחלה במשך 3 חודשים כך שלא יכול היה להיות נוכח באותה ישיבה.

76. מנגד, המועצה צירפה לתצהיר המשלים מטעמה את תצהירו המשלים של מר מגירה, בו עמד על כך שאותה ישיבה אכן התקיימה בנוכחות החברים הנקובים בפרוטוקול, כי תוכן הפרוטוקול משקף את שנדון והוסכם באותה ישיבה על דעת כל חברי המועצה, ואף הוסיף כי בהמשך למוסכם באותה ישיבה בעניין המזכיר מיכאל פרץ, הוא פנה בכתב אל מיכאל פרץ בכתב, קיבל את הסכמתו לפרישה ובהמשך לכך אף התקיימה ישיבת מועצה נוספת ביום 26/2/04 שבה אישרו אותם חברי מועצה את פרישתו של מר פרץ (ראה: נספח 14 לתצהירו - פרוטוקול הישיבה מיום 26/2/04) (להלן בקיצור – ישיבת 2/04 ופרוטוקול ישיבת 2/04 בהתאמה).
לטענתו בתצהירו, בהינתן כי בישיבת 2/04 כעולה מפרוטוקול הישיבה, צוין בפירוש הדיון שהתקיים בישיבת המועצה מיום 31/12/12, אין ליתן אמון בגרסת חברי המועצה, כי כלל לא התקיימה ישיבת מועצה כאמור וכי הם לא נכחו בה.

עוד צירף מר מגירה לתצהירו תכתובות שנשלחו על ידו למשרדי הממשלה השונים בזמן אמת, המתייחסות לצמצום משרתו של התובע וכן את מכתביו אל מר מיכאל פרץ בזמן אמת, לרבות מכתבו מיום 1/1/04 בו הוא מתייחס במפורש לישיבת המועצה שהתקיימה ביום 31/12/03.

לציין, כי בהסכמת הצדדים הוגשו כמוצגים לתיק בית הדין, גם הודעותיהם במשטרה של ה"ה מיכאל פרץ; דוד אטיאס; אברהם דר; יעקב נעמן ומשה מגירה וסומנו כמוצגים נ/2א – נ/5 ו-ת/1-ת/4.

77. במסגרת סיכומיהם הרחיבו הצדדים, ובמיוחד הנתבעים 1-2 עד מאוד בהרצאת טענותיהם בסוגיה זו, תוך ניתוח מדוקדק של עדות כל עד בפנינו ובמשטרה, וכאמור תקצר היריעה מלפרט את כל טענותיהם בסוגיה זו, אך בקצירת האומר יצוין כי לשיטת התובע בסיכומיו, על פי התקנות הדנות באופן ניהול ישיבות מועצה מזכיר המועצה ירשום את הפרוטוקול והוא ייחתם בחתימת ראש המועצה, ואילו בענייננו ובמובחן משאר הפרוטוקולים שצירפו הנתבעים עצמם, אין חתימה של ראש המועצה על הפרוטוקול ואף לא נטען כי המזכיר רשם את הפרוטוקול; בניגוד למתחייב על פי התקנות לא נכתב בהזמנה לישיבה, ככל שזו נשלחה, כי יידון נושא צמצום משרתו של התובע; לא נשמעה עמדתו של התובע ולא ניתנה לו זכות שימוע; עדויות העדים מטעם התובע בפני בית הדין ובמשטרה היו מהימנות ולא נסתרו ומהן עולה כי כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03; מנגד, גרסתו של העד מגירה מטעם הנתבעים בפני בית הדין ובמשטרה, רווית סתירות ולא עקבית; כך, במכתביו אל התובע ואל משרדי הממשלה השונים בזמן אמת לא צוין כי התקיימה ישיבת מועצה במועד זה או בכלל שבה התקבלה ההחלטה על צמצום משרת התובע ועולה מהם כי מדובר בכלל בהחלטה שלו, כך גם אין עקביות במכתביו בזמן אמת ועולה מהם כי לא דובר בצמצום משרה אלא בקיצוץ שכר, לא היתה עקביות בגרסתו באשר למשלוח ההזמנה לישיבה; לא הוצגה על ידי הנתבעים כל גרסה בשאלה מי רשם את הפרוטוקול ורק בחקירתו הנגדית, לאחר שנשלמה חקירתם הנגדית של עדי התובע נזכר מר מגירה לטעון כי מי שרשם את הפרוטוקול היה מר דוד אטיאס, שנחקר עוד קודם לכן בבית הדין ולא נשאל דבר לעניין זה על ידי ב"כ הנתבעים, ועל כן יש לקבוע כי כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03, כלל לא הוחלט בה על צמצום משרתו של התובע וכי הפרוטוקול שהוצג על ידי הנתבעים – מזוייף.

78. מנגד, לשיטת הנתבעים 1-2 בסיכומיהם ובקצירת האומר, הוכח כי ישיבת המועצה מיום 31/12/03 התקיימה גם התקיימה ובה הוחלט כדין, בין היתר על הפחתת משרתו של התובע למחצית ובהתאמה לכך, על הפחתת שכרו לחצי; כי ההחלטה הובאה בזמן אמת לידיעת התובע שהתייחס אליה במכתביו ואף לא השיג עליה לגופה; הובאה בזמן אמת לידיעת משרדי הממשלה במסגרת פניות בכתב של ראש המועצה מר מגירה ויושמה בפועל כאשר גזבר המועצה דאז העד אטיאס מטעם התובע חתם על הוראת התשלום לתשלום שכרו של התובע בהתאם; גרסתו של ראש המועצה, מר מגירה הוכחה כעקבית ואמינה הן בחקירתו בבית הדין והן בהודעותיו במשטרה.
לטענת הנתבעים (שפורטה באריכות ובפירוט רב על פני מעל מאה עמודי סיכומים) גרסת הזיוף שהעלה התובע הופרכה בנקל, עת גרסאות העדים מטעם התובע נמצאו לא אמינות, ונסתרו הן מתוך תוכן והן ביחס להודעותיהם במשטרה בנקודות מהותיות לגרסתם; גם העד שנטען כי הוא "מומחה" למחשבים לא הצליח להוכיח כי הפרוטוקול הודפס בחודש 7/04 וגרסתו הופרכה; לטענת הנתבעים, התובע עשה כל שביכולתו ליצור טענת "זיוף" יש מאין, ואף שוחח עם חברי המועצה לפני חקירתם במשטרה והדיח אותם לטעון בדיעבד כי לא התקיימה אותה ישיבה; גרסת התובע, רב בישראל, התגלתה כבלתי אמינה ומלאת סתירות ושקרים, כך לטענתם שיקר התובע בנושאים רבים לגביהם נשאל ובכלל זה, מקומות עבודה אחרים בהם עבד, כספים שהתקבלו על ידו והליכים משפטיים אחרים שניהל כנגד היישוב ואין ליתן אמון בדבריו.

אי לכך לטענת הנתבעים, דין טענת הזיוף שהעלה התובע להדחות מכל וכל.

79. עד כאן עיקרי עדויות וטענות הצדדים זה בכה וזה בכה.
וכך, ובכל הנוגע לפרוטוקול הישיבה מיום 31/12/03, הרי כאשר מוצג בפנינו פרוטוקול של רשות ציבורית דוגמת המועצה, עומדת לזכותה חזקת תקינות המינהל כל עוד לא הוכח אחרת, ואולם כבר בפתח הדברים יש לציין כי לא ניתן להתעלם מכך שכאמור פרוטוקול זה אינו חתום, לא נטען על ידי הנתבעים מי רשם/הדפיס את הפרוטוקול ומתי, ולא הובא להעיד בפנינו כל עד להעיד כי הוא רשם או הדפיס את אותו פרוטוקול.

עם זאת בכל הנוגע לעדות העד אוחיון מטעם התובע לפיה פרוטוקול זה הודפס לראשונה רק ביום 1/7/04 אין בידינו לקבוע, על סמך שהוכח בפנינו, כי כך היו פני הדברים, ונבאר.

80. כעולה מתצהיר עדותו של עד זה, הוא הגיע במוצאי שבת 3/11/07 ביחד עם התובע למשרדי המועצה כדי לאתר את הקובץ שבו נרשם הפרוטוקול מיום 31/12/03 ומצא אותו בקונן הקשיח של מחשב המועצה, כקובץ וורד בספרית "פרוטוקולים".
עוד ציין העד בתצהירו כי ביום 6/11/07 קיבל מידי התובע דיסק-און-קי שבו מצוי כל החומר הקיים במחשב המועצה לרבות מסמך פרוטוקול הישיבה מיום 31/12/03.
לטענתו, בבדיקה שערך במקום גילה כי תאריך יצירת המסמך הנ"ל לראשונה היה ביום 1/7/04, כי מצא ששעון מחשב המועצה מעודכן, וצירף לתצהירו שני נספחים (א1+א2) שהם צילומי המסך שבו מופיעים נתוני יצירת המסמך הנ"ל, כפי שטען להם.

אף מבלי להידרש למכלול טענות הנתבעים בסיכומיהם בדבר חוסר האמינות של עד זה ועדותו, הרי שדי לנו בעדותו בפנינו ואשר הציג לפנינו, כדי להגיע למסקנה שאין בידינו לאמץ את מסקנותיו כפי שיפורט להלן.
וכך, מתוכן תצהירו של עד זה, ניתן היה להבין כי צילומי המסך שבו מופיעים נתוני יצירת המסמך נספחים א1+א2 שצורפו לתצהירו, הם צילומים של הדפסה שהוציא העד ממחשב המועצה במישרין בזמן ביקורו שם.
דא עקא, שמתוך עדותו בפנינו התברר כי אותם נספחים לא הודפסו בזמן אמת מתוך מחשב המועצה, אלא מתוך הדיסק-און-קי שמסר לו התובע (בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 23-24), אשר הקובץ שהיה בו הועבר למחשבו של העד ומשם הודפס (בעמ' 9 לפרוטוקול ש' 16-19).
לא רק שלא מצאנו כל הגיון בצילום המסמכים מאוחר יותר מתוך דיסק-און-קי ולא בזמן אמת ישירות מתוך מחשב המועצה בזמן הביקור הנטען שם, ולא ניתן כל הסבר משכנע מדוע נעשה כך, אלא ובעיקר שעצם העובדה שהצילומים שהוצגו בפנינו, לא הוצאו ישירות מתוך מחשב המועצה בזמן הבדיקה נשוא עדותו של העד, פוגמת במידת במהימנות שיש בידינו לייחס למסקנותיו וקביעותיו והאפשרות לבסס עליהן ממצאים.

ואולם, שבכך לא סגי, שכן לשיטת העד בעדותו בפנינו, הנתונים בהם מדובר הם נתונים היסטוריים של יצירת המסמך שאינם ניתנים לשינוי גם אם יועבר הקובץ ממחשב למחשב (בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 23-24). בהמשך הסביר העד שאמנם כל שמירה של מסמך תחשב כשינוי במועד יצירת המסמך, אך בפתיחתו ללא שמירה, לא יחול כל שינוי בתאריך המקורי של יצירת המסמך (בעמ' 10 לפרוטוקול ש' 22-23 ).
בהמשך חקירתו הנגדית, התבקש העד על ידי ב"כ הנתבעים להדגים את הסברו זה והכניס את הדיסק-און-קי שקיבל מהתובע למחשב נייד שהונח על שולחנו של בית הדין נכנס לספריית פרוטוקולים, חיפש את הקובץ שכותרתו "ישיבה 31-12-03 התייעלות המערכת", פתח את הקובץ, וב"כ הנתבעים עשה לו שמירה (ראה תרשומת בית הדין: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 17-25).
כעולה מהתרשומת לפרוטוקול, בשלב זה הופיעו הנתונים הבאים ביחס למסמך:
תאריך היצירה: 7/2/10 שעה 13:12 (מועד קיום ישיבת בית הדין – א.ר.ק.), תאריך שינוי: 7/2/10 (ראה תרשומת בית הדין: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 26-27).
על כך העיד העד כי מה שראינו היו נתונים חיצוניים לקובץ שהם שמופיעים בעמוד השני שצירף לתצהירו, אך אם ייכנס לתוך הקובץ, יש נתונים סטטיסטים שלא ניתנים לשינוי והדגים בפנינו את הסברו (בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 30-32).
כעולה מהתרשומת לפרוטוקול: בשלב זה העד נכנס לקובץ שעל גבי המחשב הנייד, נכנס לקובץ, נכנס למאפיינים, ונכנס לעמודה של ""סטטיסטיקה" שממנו רואים שתאריך היצירה של המסמך הוא 7/2/10 שעה 13:12, תאריך השינוי הוא הוא 7/2/10 שעה 13:12, תאריך הפתיחה הוא 7/2/10 שעה 13:12, ואילו תאריך ההדפסה מופיע כ-1/7/04 בשעה 09:03. (ראה תרשומת בית הדין: בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 1-5).
על כך הסביר העד שאם יסגור את המחשב ויפתח אותו מחדש שאז יופיעו הפרמטרים המקוריים (בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 8-9).
כעולה מהתרשומת לפרוטוקול, בשלב זה העד סוגר את המחשב ומפעיל אותו מחדש, נכנס לקובץ, נכנס למאפיינים ונכנס לעמודה של "סטטיסטיקה" שממנו רואים שתאריך היצירה של המסמך הוא היצירה של המסמך הוא 7/2/10 שעה 13:12, תאריך השינוי הוא הוא 7/2/10 שעה 13:12, תאריך הפתיחה הוא 7/2/10 שעה 13:12, ואילו תאריך ההדפסה מופיע כ-1/7/04 בשעה 09:03 (ראה תרשומת בית הדין: בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 12-15).

הנה כי כן והגם שהתאריך של 1/7/04 הופיע בתהליך שהדגים בפנינו העד, הרי שזה שהופיע כתאריך הדפסת המסמך ולא יצירתו, כאשר תאריך יצירתו של המסמך השתנה לתאריך ישיבת בית הדין, גם כאשר המסמך לא נשמר וגם בנתוני הקובץ עצמו .

81. סיכומם של דברים.
לא רק שהצילומים שהוצגו בפנינו, לא הוצאו ישירות מתוך מחשב המועצה בזמן הבדיקה של העד, באופן שעל פניו פוגע במהימנות שיש בידינו לייחס למסקנותיו וקביעותיו של העד, אלא שההדגמה שהובאה בפנינו רק המחישה את החשיבות שבבחינת הנתונים המצויים במחשב המקורי שנבדק.
בנסיבות אלו אין בידינו לאמץ את מסקנת אוחיון לפיה הפרוטוקול מיום 31/12/03 נוצר לראשונה רק ביום 1/7/04.

82. עד כאן בנוגע לעדות האוחיון מטעם התובע.
בנוסף, והגם שלכאורה גרסאות חברי המועצה - העדים מטעם התובע, שהעידו כי כלל לא התקיימה ישיבת המועצה מיום 31/12/03 ולא הוחלט מעולם על ידי המועצה על צמצום משרתו, אמורות היו להיות פשוטות וחד משמעיות, הרי שלאחר חקירת אותם מצהירים בחקירה נגדית בפנינו, התקשינו לאמץ את גרסאותיהם, ונבאר.

83. כך, העד אטיאס שכאמור שימש נכון לאותה עת כגזבר המועצה הדתית, העיד בפנינו כי כלל לא ידע ששכרו של התובע הופחת (בעמ' 41 לפרוטוקול ש' 12-13) וכי נושא תשלום שכרו של התובע כלל לא היה באחריותו (בעמ' 42 לפרוטוקול ש' 8-13).
העד אף עמד על כך שבתקופתו כלל לא הופחת שכרו של התובע (בעמ' 43 לפרוטוקול ש' 4-6).
דא עקא, כאשר הוצגה בפניו הוראת תשלום של שכר התובע לחודש ינואר 2004 (מוצג ת/1א) אישר כי אכן זו חתימתו על גבי הוראת התשלום של שכר התובע לחודש זה שעמד על מחצית, אלא שלטענתו הוא חתם על ההוראה "בלי להסתכל" (בעמ' 44 לפרוטוקול ש' 12-16).
מכל מקום בעדותו בפנינו הסתפק עד זה בטענה כי אינו זוכר אם נכח בישיבת המועצה בחודש דצמבר 03' והוסיף כי הוא אינו נוהג לעיין בפרוטוקולים של ישיבות המועצה והוא אינו יודע מה היה בישיבות אלו (בעמ' 45 לפרוטוקול ש' 11-19).

בשונה מעמדת הנתבעים בסיכומיהם, לא נמהר לקבוע ממצא לפיו עד זה משקר או אינו אמין, וכל שנוכל לומר הוא שעדותו של מי שאינו זוכר את הנושא שלשמו הוזמן להעיד, מעיד על עצמו שהוא אינו נוהג לעיין בפרוטוקולים של ישיבות המועצה ואינו יודע מה היה בהן, חותם על הוראות תשלום בתוקף תפקידו כגזבר "בלי להסתכל" ואף לא יכול לזכור אם התקיימה ישיבת מועצה בחודש דצמבר 03' אם לאו - אין בה די כדי לתמוך בטענה כבדת משקל של זיוף, או בכדי לבסס ממצא, כפי שטוען לו התובע, ולפיו כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03 וככל לא נדון בה עניינו.

84. כך גם, העד דר שהעיד על עצמו כי הוא שומר על כל הפרוטוקולים של כל ישיבות המועצה, העיד תחילה (בעמ' 49 לפרוטוקול ש' 29-30) כי בתקופה שמחודש 2/03 עד חודש 5/04 (מועד פיזור מועצת המועצה הדתית), התקיימו ישיבות מועצה, אך אישר כי אין לו פרוטוקולים של אותן ישיבות מתקופה זו, ועל כן תיקן את עצמו מיד והעיד שלמעשה לא התקיימה שום ישיבת מועצה בתקופה זו (בעמ' 50 לפרוטוקול ש' 1-10), וזאת הגם שלא היה חולק אף על דעת חלק מהמצהירים מטעם התובע כי ביום 26/2/04 אכן התקיימה ישיבת 2/04.
כך או כך, מאוחר יותר בעדותו בפנינו (בעמ' 51 לפרוטוקול ש' 3-18) נזכר עד זה שבעצם כן התקיימה ישיבה מועצה בדצמבר 2003 בעניין פרישתו של המזכיר מיכאל פרץ, אם כי העיד לאחר מכן כי ביום 31/12/03 לא התקיימה כל ישיבת מועצה (בעמ' 52 לפרוטוקול ש' 15-16).
לא למותר לציין כי לאור עדויות שאר המצהירים מטעם התובע לפיהן התקיימו שיחות בין חברי המועצה (הגם שמחוץ לכותלי המועצה) בעניין הפחתת שכרו של התובע (ראה: עדות אטיאס בעמ' 46 לפרוטוקול ש' 9-10 ; ובעמ' 48 ש' 2-5 ועדות העד נעמן בעמ' 63 לפרוטוקול ש' 20-21), מצאנו את גרסתו לפיה הוא עצמו כלל לא ידע על כך שהפחיתו משכר התובע, כלא מעוררת אמון במיוחד.

הנה כי כן וגם אם מפאת חלוף העיתים לא יכל היה עד זה לזכור אלו ישיבות מועצה התקיימו חרף הפרוטוקולים שהוא שומר בידיו לטענתו, הרי שלמצער זכר כי בחודש דצמבר 2003 התקיימה ישיבת מועצה בענייננו של המזכיר מר פרץ (הנושא השני שנדון בישיבת המועצה מיום 31/12/03).
מכל מקום לנוכח כשלי זכרונו (שגם אם ניתן להבינם לנוכח חלוף העיתים) לא ניתן לבסס על זכרונו של עד זה טענה כבדת משקל של זיוף, או ממצא כפי שטוען לו התובע, ולפיו כלל לא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03 וכלל לא נדון עניינו בה, בפרט כך שעה שהעד טען כי הוא זוכר שהתקיימה בחודש דצמבר 2003 ישיבה בעניין פרישתו של המזכיר מיכאל פרץ, ושעה שאין חולק כי לא התקיימה שום ישיבת מועצה נוספת בחודש דצמבר 2003 בנוסף לישיבה מיום 31/12/03 אשר לגבי קיומה חלוקים הצדדים.

85. באשר לעד יעקב נעמן, הרי שעד זה הפגין תחילה חוסר בקיאות וחוסר עניין במצבה הכלכלי של המועצה נכון למועד המחלוקת (עמ' 59 פרוטוקול ש' 4-18), אם בהמשך היטיב לזכור שקודם לפיזור מועצת המועצה הדתית הופחתו משכורות העובדים ואף צומצמו משרות של עובדי המועצה ואף זכר לטענתו ש- 60% מתקציב המועצה הוצא על תשלום שכרו של התובע (בעמ' 58 לפרוטוקול ש' 19-27).
מכל מקום, עד זה טען שבמשך 6 חודשים מיום 10/12/03 הוא כלל לא השתתף בשום ישיבת מועצה בשל תאונה בה נפגע (בעמ' 61 לפרוטוקול ש' 7-11), אך אישר במקום אחר (בעמ' 65 לפרוטוקול ש' 25) כי הוא זוכר שאכן היתה ישיבה שבה דיברו על המזכיר פרץ ועל מזכירת המועצה, לשיטתו באופן כללי, כל זאת שעה שאין חולק כי נושא משרתו של המזכיר נדון לכל היותר רק בשתי ישיבות מועצה: בישיבת 2/04 ובישיבה מיום 31/12/03 (ככל שזו התקיימה) ושתיהן חלו בתקופה, שלשיטתו, הוא בכלל לא היה להיות נוכח בהם מפאת התאונה בה היה מעורב.
כך או כך, עד זה עמד על כך שלא התקיימה כל ישיבת מועצה בעניינו של המזכיר פרץ (בעמ' 62 לפרוטוקול ש' 22-24), הגם שאישר בפנינו כי בהודעתו במשטרה כן טען שהתקיימה ישיבה בעניינן פרישתו של המזכיר פרץ (בעמ' 63 לפרוטוקול ש' 14-15).

אלא שבכך לא סגי, והחשוב לענייננו הוא, שבהודעתו במשטרה (ראה: מוצג נ/4 בעמ' 4) העיד עד זה, באלו המילים:
"שאלה: האם בכל הדיונים שערכתם במועצה המקומית שלומי דנתם אי פעם בעניין קיצוץ משרתו של הרב אלחרר"
תשובה: העניין של קיצוץ משרתו של הרב משה אלחרר עלה על סדר היום בישיבות המועצה הדתית, אבל אם התקבלה החלטה של המועצה הדתית בלקצץ במשרתו של הרב לא יודע ולא זוכר...".

ובהמשך העמוד הוסיף:
"שאלה: מדוע העליתם את עניין משרתו של הרב לסדר היום המליאה? ומי בדיוק העלה עניין זה? ונמתי הנושא הזה עלה?
תשובה: עניין משרתו של הרב משה אלהרר עלה לסדר היום מליאת המועצה הדתית אז בגלל כל הנושאים ובעיות בתקציב, חיפשנו איפה אפשר לקצץ, אני היום לא זוכר מתי בדיוק עלה נושא משרתו של הרב לסדר היום, זכרו לי שזה היה לקראת הסוף של המועצה הדתית".

כאשר עומת העד בחקירתו בפנינו עם גרסתו זו במשטרה, הסתבך בעדותו וטען כי כלל לא היה דיון במועצה אלא שלשיטתו, עוד לפני שנפצע בתאונה: "דנו בענייני התקציב וכל אחד זרק מילה אחד המזכיר, אחד זה, אחד הרב אבל לא דנו בזה למי מה מו", וכאשר התבקש להסביר למה כוונתו בביטוי "מי מה מו" השיב: "לא היה דיון רק זרקו כמה שמות וכמה מילים ואמרו שצריך לבדוק כל אחד לגופו של עניין" (ראה : בעמ' 63 לפרוטוקול ש': 20-24), מכל מקום אישר העד לשאלת בית הדין כי אותו הליך בו "זרקו" שמות ומילים התקיים בפורום של המליאה (ראה : בעמ' 63 לפרוטוקול ש': 20-24).

הנה כי כן לא רק שהסבריו של עד זה אינם עולים בקנה אחד עם הודעתו במשטרה, אלא שדווקא עדותו בפנינו מחזקת את גרסת המועצה לפיה בישיבה נשוא המחלוקת מיום 31/12/03, אכן דנו בבעיות התקציב ובאפשרויות לצמצום ההוצאות בדרך של ביטול/צמצום משרת המזכיר וצמצום משרת התובע.

86. עד כאן ואף אם נתעלם מעדותו המפורשת של העד נעמן (בפנינו ובמשטרה) התומכת דווקא בגרסת המועצה - ברי כי לנוכח חוסר העקביות וכשלי זכרונם של חברי המועצה בסוגיה כה פשוטה וטריוויאלית, כפי שהתבררו בפנינו ופורטו לעיל – אין בידינו לבסס על פי עדותם ממצא השולל את קיומה של ישיבת המועצה מיום 31/12/03, לא כל שכן להגיע למסקנה כי התובע עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח את "טענת הזיוף".

ומכאן נפנה לעדותו של העד מיכאל פרץ מטעם התובע – מזכיר המועצה לשעבר.

87. כאמור, מר פרץ אשר שימש במשך שנים רבות כמזכיר המועצה, העיד בחלקו הראשון של תצהירו מיום 8/12/09 על נוהל רישום, חתימת והדפסת פרוטוקולים של ישיבות המועצה, כמו גם על אופן רישום הפרוטוקולים בספר הפרוטוקולים של המועצה ועל כך שבמשך כל שנות כהונתו בתפקיד היה זה הוא שנהג לרשום את הפרוטוקולים, להפיצם ולשומרם בספר הפרוטוקולים של המועצה.
בחלקו השני של התצהיר הצהיר כי הוא לא רשם את הפרוטוקול מיום 31/12/03 ולא נכח באותה ישיבה (הגם שלא היה חולק כי לא נכח באותה ישיבה ולא נרשם בפרוטוקול מיום 31/12/03 כי נכח), כי הרישום בפרוטוקול אינו תואם את הדרך בה נהגו לרשום פרוטוקולים במועצה, כי הוא אינו חתום על הפרוטוקול כפי שהיה נוהג לעשות, וכי מעיון בספר הפרוטוקולים של המועצה הוא לא איתר כל פרוטוקול של ישיבת מועצה שהתקיימה ביום 31/12/03 או עד למועד פירוקה.
על יסוד כל אלו הצהיר כאמור מר פרץ בתצהירו כי לא נרשמה ולא התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03 ואף לא עד ליום 1/5/04.

88. ודוק, למרות עדותו בתצהירו לפיה לא איתר כל פרוטוקול של ישיבת מועצה שהתקיימה ביום 31/12/03 או עד למועד פירוקה של המועצה, אישר מר פרץ בחקירתו הנגדית בפנינו כי אכן פרוטוקול ישיבת 2/04 מיום 26/2/04 שאף צורף לתצהירו, הוא פרוטוקול אותנטי ששיקף את ישיבת המועצה שהתקיימה (בעמ' 66 לפרוטוקול ש': 21-27).
כמו כן אישר את המגעים שהתנהלו בענייננו לעניין פרישתו ואת ההתכתבויות שהתנהלו בינו לבין ראש המועצה, מר מגירה בעניין פרישתו, בזמן אמת ואשר צורפו לתצהיר מר מגירה (בעמ' 67 לפרוטוקול ש': 6-11).
הוא אף אישר בעדותו בפנינו כי כפי שמסר במשטרה, זכור לו שבחודש 12/03 התקיים דיון שבו דנו בפרישתו (בעמ' 68 לפרוטוקול ש': 23-25).
אלא שבכך לא סגי, שכן בהמשך עדותו בפנינו התברר, לראשונה, כי למרות שפרש מתפקידו כמזכיר המועצה רק בחודש 3/04, הרי שכבר החל מחודש דצמבר 2003 הוא שהה בחופשה וכבר לא נכח במועצה (בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 1-2).

89. ובכן, יש להצר על כך שמידע כה מהותי להבנת נסיבות המקרה לא הובהר כבר בתצהיר עדותו הראשית של מר פרץ, ואולם משהתברר מידע זה בעדותו פנינו, הרי שיש בו כדי להסביר מדוע הפרוטוקול מיום 31/12/03 לא נרשם על ידו ואף לא נערך כפי שהוא היה נוהג לערוך פרוטוקולים ומדוע הן הפרוטוקול מיום 31/12/03 והן פרוטוקול ישיבת 2/04 מיום 26/2/04 לא תויקו כדבעי בספר הפרוטוקולים, כפי שהמזכיר המנוסה, מר פרץ היה דואג לעשות אילו נכח באותה עת במועצה.

הנה כי כן, לא רק שגרסת העד פרץ, שלא טען על עצמו כי אמור היה להימצא בישיבה מיום 31/12/03 ולא נטען כי נכח בה, אינה עדות מגוף ראשון של מי שיכול לתמוך בטענת הזיוף, אלא ובעיקר שבסופו של יום היא מסבירה ותומכת בגרסת המועצה ולפיה כן התקיימה ישיבת מועצה באותו יום, שכן ממה נפשך, בשוותנו לנגד עינינו את המצב בו היתה שרויה המועצה הדתית נכון לאותה עת, על סף קריסה כלכלית מוחלטת ולפני פיזור מוסדותיה, אין תימה על כך שנוכח היעדרו של מזכיר המועצה הוותיק ומנוסה כבר מחודש דצמבר 2003, לא נוהלו הפרוטוקולים של ישיבות המועצה, הישיבות עצמן וההזמנות אליהן כדבעי, דבר שיש בו כדי להסביר מדוע לא נערך הפרוטוקול מיום 31/12/03 כנדרש ואף לא תויק כנדרש בספר הפרוטוקולים, כפי שגם לא תויק פרוטוקול הישיבה מיום 26/2/04, אשר לגביה אין חולק כי התקיימה וכי הפרוטוקול משקף אותה כדבעי.

90. על האמור לעיל נוסיף, כי בדחותנו את "טענת הזיוף" עמדו לנגד עינינו גם הנסיבות הבאות:
ראשית, כבר במכתבו של ראש המועצה, מר מגירה מיום 1/1/04 אל מזכיר המועצה מר פרץ (שכאמור לא היה חולק כי נשלח אליו בזמן אמת), מציין ראש המועצה, בין היתר: " ..ולכן הובאה בפניך הצעה אשר הועלתה בישיבת מליאה מיום 31/12/03 במשרדי המועצה והיא: הורדת משרתך לחצי משרה או לבחירה פרישה מרצון"(ראה: נספח 10 לתצהיר מר מגירה) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.), וכך גם במכתבו השני של ראש המועצה, מיום 11/1/04 אל מזכיר המועצה מר פרץ (שכאמור גם לגביו לא היה חולק כי נשלח אליו בזמן אמת), מציין ראש המועצה, בין היתר: "כמו שנקבע במכתב שנשלח אליך לאחר דיון במליאת המועצה מיום ו' טבת התשס"ד -31/12/03]" (ראה: נספח 12 לתצהיר מר מגירה), ללמדך שבניגוד לנטען על ידי התובע, אכן התקיימה גם התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03, שהרי נכון לעת ההיא לא יכול היה מר מגירה לצפות שתועלה כנגדו טענה שכלל לא התקיימה ישיבת מועצה באותו מועד.

זאת ועוד, מעבר לכך שכאמור לא שוכנענו מעדותו של מר אוחיון מטעם התובע כי פרוטוקול הישיבה מיום 31/12/03 נערך או ליתר דיוק זויף וזאת רק ביום 1/7/04, אלא שאף לא מצאנו כל הגיון בטענה זו, ונבאר.
יש לזכור כי בזמן אמת, לא יכול היה מר מגירה לצפות שהתובע יגיש את תביעתו שבנדון לבית הדין ולא כל שכן שיעלה את טענת הזיוף, בפרט כך לאור תגובתו המתונה להודעת מר מגירה על הפגיעה הקשה בשכרו והתמהמהותו לנקוט בהליכים בקשר איתה. אף ניתן להיווכח כי בזמן אמת ולמעשה עד שפרש בחודש 5/04 לא טרח מר מגירה להשיב על פניות התובע בקשר עם אותה פגיעה בשכרו, ללמדך כי לא ייחס לעניינו של התובע חשיבות רבה. לית מאן דפליג כי התנהגות זו כשלעצמה אינה ראויה, אך לענייננו היא מלמדת על כך שמר מגירה לא ייחס חשיבות לאותו עניין ובכל מקרה לא כזו שתצדיק זיוף פרוטוקול לשם כך.
ודוק, נזכיר, כי מר מגירה עזב את המועצה בחודש 5/04, כך שעל מנת לזייף פרוטוקול בחודש 7/04 היה עליו להידרש לעזרת עובדים או גורמים אחרים במועצה, וזאת לא נטען על ידי התובע ואף לא הוכח בפנינו, כאשר לא למותר להזכיר שאם היה מר מגירה טורח לזייף את הפרוטוקול כנטען על ידי התובע, הרי שחזקה עליו שהיה דואג להוסיף עליו את חתימתו על מנת לשוות לו מראה אותנטי, כפי שחתם על פרוטוקול הישיבה מיום 26/2/04 (לגבי נכונותו אין חולק) ולא מותיר אותו ללא חתימה.

אלא שגם בכך לא סגי, ויש לזכור כי בסופו של יום לא היה חולק בדבר קיומה של ישיבת המועצה 2/04 מיום 26/2/04 ונכונות הפרוטוקול שהוצא בעקבותיה.
באותו פרוטוקול מיום 26/2/04 צוין כי נוכחים בישיבה: ראש המועצה, מר אטיאס, מר דר ומר נעמן.
בהמשכו צוין כי:
"על סדר היום:
אישור פרישה לגמלאות – מיכאל פרץ.
אישור יום חברה קדישא – ז' באדר תשס"ד.
שונות".

בהמשך, בקטע הפרוטוקול (הרלוונטי לענייננו) שעוסק באישור פרישתו של מר פרץ לגמלאות, נאמר:
"היו"ר פותח את הישיבה.
סעיף 1: אישור פרישה לגמלאות – מיכאל פרץ:
חברים! לאחר דיון במליאת המועצה מתאריך 31/12/03 בו פירטתי על שיחתי עם המזכיר מיכאל בו הוצעה לו חצי משרה או פרישה מוקדמת לגימלאות מרצון, מיכאל החליט לפרוש מרצון והנני מביא לידעתכם את הסכם הוועדה הפריטטית ובו כל התנאים המגיעים למיכאל, אבקשכם לאשר את ההסכם.
לאחר דיון בנושא, החברים איחלו הצלחה למיכאל פרץ בהמשך דרכו החדשה, והוחלט פה אחד לאשר את פרישתו של מיכאל לגימלאות" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

הגם שנושא הישיבה מיום 31/12/03 ואשר נדון בה לגבי המזכיר נזכר במפורש באותו דיוחח של ראש המועצה, איש מחברי המועצה לא טען בזמן אמת שכלל לא התקיימה ישיבה ב-31/12/03 שבה סוכם להציע למזכיר את שנרשם בפרוטוקול מיום 26/2/04 כי סוכם, ועל כן ברי לנו כי התקיימה ישיבת מועצה ביום 31/12/03 שבה סוכם להציע למזכיר מר פרץ לצמצם את משרתו או לפרוש.

אכן, לא נעלם מעינינו כי ניתן לטעון שגם אם ישיבת המועצה מיום 31/12/03 התקיימה, הרי שנדון בה רק עניינו של המזכיר מר פרץ ואין לשלול את ההנחה שבאותה ישיבה לא נדון נושא צמצום משרתו של התובע, כך שרק בדיעבד זוייף פרוטוקול הישיבה והוסף בו אותו חלק הדן בעניינו של התובע, למרות שלא היה ולא היה נברא.
דא עקא, שגם אפשרות זו אינה מתיישבת עם הנסיבות שבפנינו או עם ההגיון, שכן אם כך היו פני הדברים, הרי שאמור היה להיות היכן שהוא פרוטוקול אחר של הישיבה מיום 31/12/03 שכולל רק את עניינו של המזכיר מר פרץ ולא את ענייננו של התובע בנוסף.
בהקשר זה נזכיר כי חרף המצב בו היתה שרויה המועצה נכון לאותה עת וחרף חוסר הסדר ששרר בה, הרי שלא היה חולק שבזמן אמת נרשם פרוטוקול של ישיבת המועצה מיום 26/2/04 וכי האמור בו שיקף נכונה את תוכן הישיבה, ללמדך שחרף המצב בו היתה שרויה המועצה נכון לאותה עת, כן נרשמו פרוטוקולים בזמן אמת.
אי לכך, ועל פי שיטת התובע, אמור היה להיות בנמצא פרוטוקול מיום 31/12/12 שכולל רק את עניינו של המזכיר מר פרץ, אלא שזאת לא נטען על ידי התובע ולא כל שכן שלא הוכח על ידו, ואף אינו עולה בקנה אחד עם טענת התובע כי הפרוטוקול מיום 31/12/03 זוייף בכללותו, לראשונה בחודש 7/04.

91. סיכומם של דברים.
לא נעלם מעינינו כי לא הובא להעיד בפנינו מי שרשם או הדפיס את אותו פרוטוקול, ואף לא נעלמו מעינינו טענות התובע לפיהן בתכתובות שנערכו בזמן אמת לא הזכיר ראש המועצה את דבר קיומה של הישיבה ולא נקט בלשון אחידה של צמצום משרה, בהתייחסו לפגיעה במשרתו של של התובע, אלא שכל אלה מתיישבים יותר עם רשלנות וחוסר תשומת לב מצדו של מר מגירה, כמו גם עם חוסר הסדר שאפיין את התנהלות המועצה נכון לאותה עת, שעה שמזכיר המועצה שהיה אחראי על ניהול ישיבות ופרוטוקולי המועצה כבר אינו נוכח במועצה.

בסוף כל הסופות וגם אם אין דעתנו נוחה מהדרך שבה התקבלה אותה החלטה, אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח את טענת הזיוף שהעלה, ואנו קובעים כי שוכנענו שנושא צמצום משרתו של התובע, אושר על ידי מועצת המועצה הדתית בישיבה מיום 31/12/03.

92. דא עקא שבכך לא מוצה דיוננו.
כפי שציינו לעיל גם אם לא שוכנענו שהפרוטוקול זויף וגם אם שוכנענו שנושא צמצום משרתו של התובע, אושר על ידי מועצת המועצה הדתית בישיבתה מיום 31/12/03 – הרי שכאמור אין דעתנו נוחה כלל ועיקר מהדרך שבה התקבלה ואושרה החלטה שהיא מסוג ההחלטות שיש בהן כדי לפגוע בצורה משמעותית בהשתכרותו של אדם, ונפנה להלן לדון בסוגיה זו.

דרך קבלת ההחלטה על צמצום משרתו של התובע
93 . נקדים ונבהיר בפתח הדברים, כי אין בידינו לקבל את סברת הנתבעים בסיכומיהם לפיה כביכול טענות התובע בסיכומיו לעניין הפגמים שנפלו באופן העלאת הנושא לסדר היום וזימון המועצה או טענות לגבי אי מתן זכות שימוע, מהוות הרחבת חזית לעניין הליך זה.
הנכון הוא שרשות מנהלית צריכה להפעיל את סמכויותיה בהתאם לאמות המידה החלות עליה מכח עקרונות המשפט המנהלי ומשפט העבודה, ועל כן, טענה לפיה המועצה הדתית לא היתה מוסמכת לצמצם את משרתו של התובע, מקפלת בחובה מניה וביה גם את הטענות בדבר אופן הפעלת אותה סמכות.
לא זו אף זו, אלא שבמסגרת הדיון ב"טענת הזיוף" ממילא העלה התובע טענות כנגד אופן ניהול הישיבה וקבלת ההחלטה, מה גם שהטענה בדבר אי מתן זכות שימוע הועלתה על ידי התובע מראשית ההליכים בתיק זה.
כך או כך, משניתנה לנתבעים זכות תגובה לגופן של הטענות, ממילא אין בידינו לשעות לטענה זו של הנתבעים.

94. כפי שנזכר בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה, הגם שבמישור העקרוני הוכרה סמכותה של המועצה הדתית לצמצם את משרתו של רב עיר מכהן, לא כל שכן מן הטעמים הכלכליים שבנדון, הרי שבכל הנוגע לאופן הפעלתה של הסמכות במקרה קונקרטי בו מבקשת המועצה לעשות שימוש בסמכותה זו בפועל, עליה לעשות כן בכפוף להוראות כל דין, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים הן מתחום דיני המשפט המנהלי והן מתחום דיני העבודה.

95. ומן הכלל לענייננו.
הגם שדחינו כאמור את "טענת הזיוף" שהעלה התובע והגם ששוכנענו כי המועצה הדתית היתה מוסמכת בענייננו לצמצם את היקף משרתו של התובע מן הטעמים הכלכליים כפי שהוכחו בפנינו – אין בידינו לקבוע כי בעניינו של התובע כפי שהתברר בפנינו, דרך קבלת אותה החלטה, עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המנהלי ומשפט העבודה, והכל כפי שיבואר להלן.

96. וכך, מבלי לקבוע מסמרות בשאלה (שגם בה נחלקו הצדדים) היינו האם כטענת התובע, ביחסיו עם המועצה הדתית יש לראות את התובע כ"נבחר ציבור" או שמא כטענת הנתבעים, ביחסיו עם המועצה הדתית יש לראות את התובע כ"עובד" שבינו לבין המועצה התקיימו יחסי עובד ומעביד בפועל – ברי כי עת עסקינן בסוגיה זו של היקף משרה והיקף ההשתכרות הנובע ממנו – הרי שבין אם מדובר ביחסי רשות מינהלית ו"נבחר ציבור" ובין אם המדובר ביחסי "עובד ומעביד" ממש – יש להחיל על נסיבות המקרה שבנדון, את העקרונות של משפט העבודה, כפי שגובשו בפסיקתו הענפה של בית הדין לעבודה.

97. אחד מאותם עקרונות מתייחס לזכות השימוע של העובד בפני מעבידו. מקורה של זכות השימוע או זכות הטיעון, הוא בכללי הצדק הטבעי, והיא מבוססת על ההלכה הכללית לפיה רשות ציבורית לא תפגע במעמדו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות להשמיע את דעתו [ראה: בג"צ 654/78, ריבה גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ה (2), 649; דב"ע נד/120-3 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב, פד"ע כו עמ' 395, סעיף 12 לפסה"ד].
במישור יחסי העבודה, משמעותה של הזכות הוא מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו [ראה: מנחם גולדברג – תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב עמ' 145, 139; ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה עבודה ארצי פרק לג' (86), 26; דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה - שירות התעסוקה פד"ע כו 423 ]. בהקשר לכך נפסק כי מטרתו העיקרית של השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות כלפיו, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו שלטענות אין בסיס, או לפחות אינן 'כצעקתה' [ראה: דב"ע נו/31-3 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה, עבודה ארצי, כרך כט(1) 282, וכן ראה: ע"ע 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה נצרת - ד"ר חליל עבוד, עבודה ארצי, כרך ל"ג(55) 24].
ובאשר לדרכי הגשמת הזכות, נפסק כי דרכי השימוע מגוונות הן: יכול שייעשו בכתב ויכול שייעשו בעל פה, כל עוד ניתנה לנפגע הזדמנות נאותה להציג טענותיו במלואן בפני הרשות [ראה: דב"ע נד/3-120 יחיאל שבח – ראש עירית תל אביב יפו ואח' , פד"ע כו', 395; ע"ע 3/03 נציב שירות המדינה – יעקב חג'אג', (פסה"ד מיום 12/1/03) ].

כך או כך, הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיימו, ואמנם לעניין זה נפסק על ידי בית הדין הארצי:
"הליך השימוע לא נועד לשרת את עצמו, בבחינת "טקס" שיש לקיים אותו. הליך זה נועד להביא לקבלת החלטה מושכלת ונכונה, בנסיבות העניין, תוך שיקול צורכי המעביד, מצד אחד ועניינו האישי של העובד, מצד אחר[ראה: ע"ע 1465/02 בנימין משה – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, עבודה ארצי כרך לג (81) 44] (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

98. בענייננו לעומת זאת, מכתבו של ראש המועצה אל התובע מיום 16/12/03 בו הוא מודיע לתובע כי החל מיום 1/1/04 המועצה אינה יכולה לשלם את מלוא משכורותיו, ולאחר מכן הוצאתה אל הפועל של החלטת המועצה מיום 31/12/03, מבלי שראש המועצה טרח להשיב לפניית התובע ומבלי שהתאפשר לתובע להשמיע את טענותיו כנגד הכוונה לצמצם את משרתו בטרם קבלת החלטת המועצה לעשות כן - אינה מהווה מתן הזדמנות לנפגע להשמיע את טענותיו בטרם יוכרע עניינו, ולא כל שכן הזדמנות הוגנת לעשות כן.

משכך, צודק התובע בטענותיו, כי בכל מקרה, נפל פגם משמעותי בהחלטה של צמצום משרתו, מבלי שניתנה לו זכות שימוע.

על כך נוסיף כי לא נעלמו מעינינו הנסיבות בהן שרויה היתה המועצה נכון לאותה עת בהעדר מזכיר מכהן, אך עדיין בהינתן כי המועצה הדתית היא גוף מנהלי אשר אופן ניהול ישיבותיה מוסדר בחקיקת משנה, גם מן ההיבט הדיוני קשה להתעלם מהדרך בה התקבלה אותה החלטה, מבלי שהנושא הועלה כנושא על סדר היום של ישיבת המועצה מראש, מבלי שפורט הדיון שהתקיים ומבלי שפרוטוקול הישיבה הומצא לתובע או לשר הממונה.

99. הנה כי כן, די לנו באמור לעיל עד כה כדי להגיע למסקנה שגם אם מבחינת הטעם שעמד ביסוד ההחלטה על צמצום משרתו של התובע, המדובר בשיקול ענייני ורלוונטי בנסיבות אליהן נקלעה המועצה – הרי שבאופן קבלת ההחלטה נפלו פגמים, אשר למצער ולפחות ככל שהדברים נוגעים לזכות השימוע, לא ניתן להקל בהם ראש.

100. משזו קביעתנו נשאלת השאלה מהי התוצאה של אותם פגמים שנפלו בהחלטה, עליהם עמדנו לעיל.

ודוק, הלכה פסוקה היא כי לא כל פגם שנפל בהחלטת הרשות, מביא בהכרח לתוצאה של בטלות ההחלטה מאליה.
שאלה זו נדונה, בין היתר על ידי בית הדין הארצי בע"ע 425/06 רוחמה אלפסי נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (פסה"ד מיום 18.10.06), ונביא להלן את הדברים:
"נוסיף ונציין כי על פי תורת הבטלות היחסית, קיומו של פגם בפעולת הרשות, לא יגרום בהכרח לבטלות ההחלטה. תוצאת הפגם תלויה בנסיבות המקרה ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כדברי השופט י' זמיר בפסק הדין בעניין ד"ר ג'ובראן:
'כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מינהלית לנהוג בדרך מסוימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המינהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המינהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זאת מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעתים התוצאה היא שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; לעתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים; לעתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעתים היא תעמוד בתוקפה על-אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין" (בג"צ 3081/95 ד"ר ג'ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177; וכן בג"צ 3486/94 סלימאן ג'בר מסאלחה נ' ועדת התכנון והבניה פ"ד מח(5), 291) .
הדברים יפים גם לעניין הפרת זכות הטיעון ותוצאותיה (וראו: בג"צ 3486/94 סלימאן ג'בר מסאלחה – ועדת התכנון והבניה פ"ד מח(5), 291 ,בעמ' 305-306), כאשר, המבחן יהא גמיש, בשים לב לחומרת ההפרה על רקע כלל נסיבות המקרה (ראו: בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239 בעמוד 246).

101. ובענייננו, לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המקרה שבפנינו, לחומרת ההפרה בה מדובר, לנזק שנגרם כתוצאה מההפרה מחד ולנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה, מאידך, ולאחר שאיזנו בין האינטרסים המונחים על הכף – הגענו לכלל מסקנה כי דין ההחלטה על צמצום היקף משרתו של התובע במחצית להישאר על כנה למרות הפגמים עליהם עמדנו לעיל, תוך פיצוי התובע בסעד כספי שיהלום את הפגיעה בו כתוצאה מאותם פגמים שנפלו בדרך קבלת ההחלטה.

בקביעתנו זו, הנחו אותנו מספר טעמים שונים ומצטברים:

ראשית – כפי שבואר לעיל ההחלטה על צמצום משרתו של התובע במחצית, התקבלה משיקולים עניינים בהינתן מצבה הכלכלי של המועצה כמו גם מספר תושביה המועט ו היקפם המצומצם של שירותי הדת שניתנו בפועל ביחס ל היקף עלות שכרו של התובע במשרה מלאה ביחס לתקציבה של המועצה.
בכל מקרה, איש מהצדדים לא הוכיח במידה הנדרשת, כי יש צורך באיוש הכהונה בהיקף משרה רחב מכך או מצומצם מכך.
שנית – בינתיים כאמור הגיעו כל הצדדים בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה, הן התובע, הן המועצה הדתית והן הגורמים הנושאים בעלות משרתו של התובע קרי: משרדי הממשלה והמועצה המקומית, להסדר גישור שהסדיר מחד את עצם המשך כהונתו של התובע ומאידך את המטלות שעליו לבצע במסגרת תפקידו, ולא נטען כי ההסדר אינו מקוים. אף לא נטען בפנינו, לא כל שכן שלא הוכח, כי ההסדר שהושג אינו הולם כהונה בהיקף של חצי משרה.
בנסיבות אלו בהן הושב הסדר על כנו, לא נראה לנו כי יש מקום לגרום לזעזועים במצב הקיים, בפרט כך שעה שכלל לא הוכח כי יש בכך צורך.
לא למותר לציין, כי גם לגבי התקופה שקדמה להסדר הגישור, לא הוכיח התובע כנדרש, כי השקיע בפועל בכהונתו זו מעל להיקף של חצי משרה.

שלישית – מבחינת הנזק לתובע כתוצאה מהותרת ההחלטה על כנה, הרי שלא שוכנענו שניתן לומר בעניינו של התובע שהתגבשה לו חסינות מפני שינויים עתידיים שיחולו בהיקף משרתו בהינתן משך תקופת הכהונה הקצרה של התובע במשרה, נכון למועד בו צומצמה משרתו, והעובדה שנכון לאותו מועד טרם השלים קבלת תעודה לרישום נישואין (כושר רב) כמתחייב ממסמכי המכרז שעל פיו התקבל.
בכל מקרה, נזק זה (שלא שוכנענו בקיומו) אינו שקול לנזק שייגרם לכל הנוגעים בדבר, כתוצאה מביטול ההחלטה, לאחר שהסדר הושב על כנו והצדדים פועלים על פי הסדר הגישור.
כך או כך, ככל שיחול שינוי מהותי בעתיד, לכאן או לכאן, בדרישות היקף המשרה, ניתן יהיה להביא את הנושא לדיון מחודש בפני הגורמים המוסמכים.

102. אי לכך ולאור כל האמור לעיל התוצאה היא שאיננו מורים על ביטול ההחלטה בדבר צמצום היקף משרתו של התובע במחצית, אך כאמור אנו קובעים כי בשל הפגמים שנפלו בדרך קבלת החלטה זו, יש לפסוק לתובע פיצוי כספי.

103. ובאשר לשיעורו של הפיצוי הכספי – גם אם הפגמים הדיוניים שנפלו באופן קבלת ההחלטה אינם כאלו שבפני עצמם מצדיקים פסיקת פיצוי כספי בשיעור משמעותי, הרי כפי שציינו לעיל, קבלת החלטה מסוג ההחלטה שבנדון שכרוכה בפגיעה כה משמעותית בכושר השתכרותו של התובע, תוך הפרת זכות השימוע של התובע, היא פגם שאין להקל בו ראש.

על כן, לאחר שנתנו דעתנו למכלול נסיבות המקרה והשיקולים במונחים על הכף, לרבות אלו עליהם עמדנו לעיל – שוכנענו כי פיצוי בסכום כספי כולל של 250,000 ₪, ייתן ביטוי הולם לחומרת הפגם שנפל בהחלטה עקב הפרת זכות השימוע של התובע ואילו פיצוי בסכום כספי כולל של 25,000 ₪, ייתן ביטוי הולם לפגמי ם הדיוניים שנפלו באופן קבלת ההחלטה.
104. אי לכך, אנו מחייבים את המועצה הדתית שלומי לשלם לתובע פיצוי כספי בשל הפגמים שנפלו בדרך קבלת ההחלטה על הפחתת משרתו בסכום כולל של 275,000 ₪, אשר ישולם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי המועצה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

סוף דבר –

105. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל בפסק דיננו לעיל, התוצאה היא שעתירת התובע להורות על ביטול ההחלטה בדבר הפחתת משרתו לחצי משרה תוך תשלום הפרשי השכר עד למשרה מלאה – נדחית.
עם זאת אנו מחייבים את המועצה הדתית שלומי לשלם לתובע פיצוי כספי בשל הפגמים שנפלו בדרך קבלת ההחלטה על הפחתת משרתו בסכום כולל של 275,000 ₪, שישולמו לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי המועצה, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, תישא המועצה הדתית שלומי בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך כולל של 20,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי המועצה , שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ג, (03 ספטמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

משה קידר
נציג ציבור (עובדים)

אביטל רימון-קפלן
שופטת

עמינדב ארגוב
נציג ציבור (מעבידים)