הדפסה

אלום - דן תורג'מן בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח'

בפני כב' השופט יעקב פרסקי
התובעת:
אלום - דן תורג'מן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אפרת פרץ

נגד

הנתבעים:

  1. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
  2. מגדלי הקריה ב"ש בע"מ – נתבעת פורמאלית בכינוס ובפירוק
  3. יעקב אמסטר, עו"ד
  4. חנה אפרת קומט, עו"ד

הנתבעים 1,3,4 ע"י ב"כ עוה"ד אפרת קומט ואהוד מזרחי

פסק דין

בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף.

רקע ותמצית הטענות בתיק

1. חברת מגדלי הקריה בע"מ (בכינוס ובפירוק, להלן: "החברה"), הוקמה לבניית בניין משרדים, "בית פריזמה", בבאר שבע, (להלן: "הבניין"). הנתבע 1, בנק דיסקונט בע"מ, (להלן: "הבנק"), העניק אשראי ושירותים בנקאים לחברה. בהתאם, הפרויקט שועבד להבטחת זכויות הבנק . לימים, לאור הפרת ההתחייבויות כלפי הבנק, ולצורך אכיפת השעבוד, מונה עו"ד יעקב אמסטר ככונס זמני ביום 1.5.03, וככונס קבוע, ביום 31.8.04. צו לפירוק החברה ניתן ביום 24.1.06. עו"ד אפרת קומט מונתה מטעם הבנק ביום 14.12.11, למימוש קונקרטי בזכויות מסוימות מתוך כלל נכסי החברה.

התובעת שעיסוקה בעבודות אלומיניום התקשרה בהסכם עם החברה ביום 21.1.97 במסגרתו הוסכם על ביצוע עבודות בהיקף 775,886$ בתוספת מע"מ כאשר מתוך סכום זה, סך של 409,727$ ישולמו בדרך של עסקת ברטר, באופן שהחברה תקבל בעלות בזכויות לשטחים בקומה השישית בבניין (להלן: " עסקת הברטר"). ביום 23.4.97 ולאור כך שהחברה לא עמדה בתשלומים למעט המקדמה, סוכם בין החברה לתובעת כי במקום תמורה בכסף, תורחב עסקת הברטר והתובעת תקבל בעלות בזכויות לשטחים נוספים בקומה השישית בבניין. סמוך למועדים אלו נערכו התדיינויות בין החברה לתובעת באשר לתמורה. לטענת התובעת, הבנק ביום 21.6.99 קיבל על עצמו התחייבות חוזית לערוב לחובות החברה, באופן שהשעבוד לטובת הבנק ידחה מפני התחייבות החברה להעברת בעלות בחלקים בבניין, תוך הפניה לפרוטוקול מיום 21.6.99, (נספח "כ" לתביעה, ( להלן: "הפרוטוקול").

2. לאחר שמינויו ככונס הפך לקבוע, עו"ד אמסטר הגיש באישור ביהמ"ש של כינוס תביעה לפינוי התובעת ואחרים מאותם שטחים בקומה השישית בבניין. התביעה התקבלה, בת"א 2243/05 בביהמ"ש השלום בב"ש ביום 1.9.08. ערעור שהוגש, ע"א 1162/08 נדחה בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ביום 22.3.10. בר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון, רע"א 4745/10 נדחתה ביום 3.10.10. בהליכים אלו לפינוי, נקבע כי טענות התובעת לעסקת הברטר מפוקפקות ביותר ובין היתר התגלע כי זכויות התובעת נמכרו לצד שלישי. בכתב התביעה כאן אישרה התובעת כי מכרה זכויותיה בשנת 2003 אולם יחד עם זאת ציינה כי סמוך להגשת התביעה ביום 5.1.12, הרוכש הודיע על ביטול העסקה.

3. אין מחלוקת כי במסגרת כינוס הנכסים ובאישור ביהמ"ש של כינוס, הזכויות שבקומה השישית נמכרו לצד שלישי שאינו צד לתביעה זו ואף החזקה נמסרה לו. מכאן, שטענת העיכבון שנטענה בכתב התביעה, אין בה כל ממש, מה גם שאותו צד שלישי אינו צד לתביעה, תוך שיש להוסיף כי אם התובעת טוענת שבשנת 2003 מכרה את זכויותיה בבניין ואף העבירה החזקה לחברה אחרת, (טכנו אלומיניום בע"מ"), לאיזה עיכבון טוענת היא ? בנוסף, לא ברור כיצד הדברים מתיישבים עם ההתדיינות בשלוש ערכאות בהן נדחו טענות הנוגעות לחזקה בנכס.

4. טוענת התובעת בתביעתה, שהבנק ידע על מלוא העסקאות בינה לחברה, ושקיבל על עצמו לערוב לחובות החברה, לכל המאוחר ביום 21.6.99. לתובעת טענות נזיקיות כנגד הבנק שהתרשל בפקוח על פעילות החברה והתנהלות שהביאה לחדלות פירעונה של החברה. כן טענה התובעת לעשיית עושר ולא במשפט כנגד הבנק. הסעד העיקרי המבוקש בסתיעה הינו הצהרת בעלות בזכויות לשטחים בקומה השישית. לחילופין התבקש ביהמ"ש להורות על חיוב הנתבעים בתמורת העבודות כפי שפורט בסע' 118 לתביעה, לפי יום קובע שהינו 16.3.98, סכום המורכב מעבודות לפיה עסקת הברטר בסך 6.25 מ יליון ₪ ועבודות נוספות בסך של 1.29 מיליון ₪. כן נטען לזכאות בהשבחות בנכס בסך 585,000 ₪. סה"כ התביעה הכספית הועמדה על כ 8.14 מיליון ₪. התביעה הוגשה במקור בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, אולם הועברה בהחלטה מיום 1.7.14 לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע.

5. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת, בין היתר לכך שהבנק הסכים והיה מודע לעסקאות הנטענות מול החברה ושכביכול הבנק נאות אי פעם להסיג זכויות השעבוד על נכסי החברה מפני זכות התובעת ולהחריגה מהשעבוד, כנגזרת לטענת הערבות לחובות החברה כלפי התובעת. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, כאשר הטענה המרכזית הינה התיישנות התביעה לאור כך שהאירועים הנטענים בידי התובעת, הינם לכל המאוחר בשנת 1999 ולפיכך חלפו עד להגשת התביעה ביום 22.1.12 למעלה משבע שנות התיישנות. לחלופין, טענו הנתבעים להעדר עילת תביעה, למעשה בי"ד, לצירוף כונסי הנכסים שלא כדין, ושהתביעה הוגשה בשיהוי קיצוני ובחוסר תום לב.

דיון בטענות המקדמיות, תחילה, טענת התיישנות התביעה
6. הנתבעים טענו להתיישנות לאור הנטען בכתב התביעה. טוענים הנתבעים כי עסקינן בתביעה כספית לתשלום התמורה לעבודות שבוצעו עבור חברה חדלת פירעון, לפי הסכם מיום 22.1.97 כאשר לשיטת התובעת העבודות הושלמו בחודש מרץ 1998 מועד ששימש כמועד כאמור בסע' 188 לכתב התביעה, לחישוב החוב הנטען. לפיכך ובאופן פשוט, טוענים הנתבעים כי לאור הגשת התביעה ביום 22.1.12, התביעה התיישנה. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי גם חישוב מהמועד בו טוענת התובעת כי נוצרה מחויבות של הבנק כלפיה, מיום 21.6.99, מעלה כי חלף הזמן לתביעה. כן טוענים הנתבעים כי טענה כביכול עסקינן בתביעה במקרקעין אין בה ממש והתובעת עצמה בסעיפים שונים בתביעה, דוגמת סע' 77 אישרה כי מדובר בזכויות חוזיות שאינם מקרקעין.

7. מנגד, טוענת התובעת כי תביעתה הינה לצו הצהרתי לבעלות במקרקעין, הגם שהינו תיאורטי ושאינו ישים, אולם ככול שיקבע ביהמ"ש כי באופן עקרוני, זכאית היא לצו שכזה, הדבר ייתר חלק מההתדיינות שבין הצדדים. לטענת התובעת, האמור בסע' 77 לתביעתה, שם כביכול מודה היא כי עסקינן בזכויות חוזיות, הינו הוצאת דברים מהקשרם, שכן מדובר בסע' בכתב התביעה, שנכתב כחלופי ובהקשר לטענת עכבון על השטחים בהם החזיקה בעבר. טוענת התובעת כי עילת התביעה נוצרה רק בתום הליכי הפינוי, לאחר שנדחתה בר"ע שהגישה לביהמ"ש העליון, לחילופין טוענת התובעת כי העילה לתביעה כנגד הבנק נוצרה לאחר צו הפירוק כאשר חוב החברה כלפיה הפך לחלוט, כלומר רק ביום 24.1.06 ולחילופי חילופין טוענת התובעת כי רק כאשר כונס הנכסים הגיש נגדה את תביעת הפינוי ביום 21.4.05, רק אז הועמדה באופן ברור על עמדת הבנק שאינו רואה עין בעין עמה את מצב הדברים לה היא טוענת, ושהבנק עומד על מימוש הנכס חרף טענתה להתחייבותו החוזית של הבנק כלפיה. לפיכך טוענת התובעת כי טרם חלפו 7 שנים עד להגשת התביעה ביום 10.1.12. לתובעת טענה בסיסית יותר כי עסקינן בתביעת מקרקעין ולפיכך בוודאי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות שהינה 15 שנה .

8. הנתבעים השיבו לתובעת וטענו שאין יסוד לניסיון להארכת תקופת ההתיישנות בדרך מלאכותית, ומדובר בתביעה שעילתה נוצרה ביום שהחברה הפרה את התחייבויותיה כלפי התובעת, לפני שנים רבות ולכן התביעה התיישנה ויש לדחותה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבל את טענת ההתיישנות כפי שאפרט להלן:
9. קובע חוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 כי תביעה נתונה להתיישנות וכאשר אין עסקינן במקרקעין, זמן ההתיישנות הינו 7 שנים. בהתאם להוראת סע' 6 "מרוץ" ההתיישנות מתחיל ביום בו נולדה עילת התביעה. הפסיקה קבעה כי מדובר במבחן אובייקטיבי. ישנם נימוקים מוצדקים לדחיית תחילת "המרוץ", כלומר ל"עצירת" "מרוץ" ההתיישנות, למשל, כאשר התובע אינו יודע על העובדות המקימות את עילת התביעה, ראו סע' 8 לחוק ההתיישנות או נסיבות אחרות שאינן מענייננו כמו קטינות וכיו"ב. בכול אופן, ככול שאובייקטיבית, לא הייתה מניעה שתובע יגיש תביעתו, "מרוץ" ההתיישנות מתחיל ביום שבו היה אפשרי להגיש את התביעה.

10. לאור כך שהתובעת טענה למספר עילות בתביעה, אמקד הדיון בעילה החוזית, בטענת הערבות לחובות החברה, והסכמה לבעלות התובעת בזכויות בקומה השישית, לאור עסקת הברטר ובאופן מעשי להחרגת השעבוד על נכסי החברה . העילות האחרות ברור שהתיישנו, שהרי ככול שהדבר נוגע לסעד הכספי בשל עילה נזיקית או עילת עשיית עושר ולא במשפט, ברור ש"הנזק" ו/או "ההתעשרות" נגרמו עד לחודש 3/98 מועד בו לשיטת התובעת הסתיימו העבודות, ומכאן שברור שעילות אלו המקימות אפשרות לתביעה כספית, התיישנו לפני שנים רבות. לשיטת התובעת, ישנו מועד הנלמד מפרוטוקול 21.6.99, כאשר התובעת טענה כי החברה הפרה את ההתחייבויות כלפיה קודם לכן, כאשר סיימה את ביצוע העבודות במרץ 1998, כך חושב סכום התביעה, (ראו סע' 118 לכתב התביעה). ברור שחלפו למעלה משבע שנים עד להגשת התביעה ביום 21.1.12. כך גם טענת ההשבחות בנכס, שהינו סעד שולי יחסית, אולם ברור כי ככול שהתובעת מכרה זכויותיה בנכס בשנת 2003 כטענתה, וחלפו למעלה מ – 7 שנים מההשבחות הנטענות, רכיב תביעה זה התיישן.

11. הסעד המהותי בתביעה, הינו הצהרה על הבעלות בזכויות החוזיות, באותם שטחים שלטענת התובעת הגיעו לה בקומה השישית, תוך שגלומה בהצהרה המבוקשת, הצהרה לפיה זכויות התובעת גוברות על זכויות הבנק כבעל השעבוד המובטח. כאמור, השאלה הרלבנטית הינה, האם הייתה מניעה מהגשת תביעה זו, כבר בשנת 1999 לכל המאוחר, אם לא קודם לכן? אילו עובדות לא היו ידועות אז, שנודעו מאוחר יותר? לא ברור. אם אנסה למקד את הטענה המהותית של התובעת, טוענת היא כי החזיקה בשטחים בקומה השישית בבניין, ללא שאף גורם מיחה בידיה, כלומר ללא טענה נוגדת לחזקתה ומכאן שלא הייתה צריכה מבחינה אובייקטיבית לחשוש שהבנק יכחיש זכויותיה שהוכרו, אולם משעה שהכונס מטעם הבנק הגיש תביעת פינוי, ביום 21.5.05, אז נולדה עילת התביעה, ועד להגשת התביעה ביום 21.1.12 טרם חלפו 7 שנים, זו בתמצית טענת התובעים.

12. אלא שלא מצאתי בטענה כי עילת התביעה תחילתה ביום הגשת תביעת הפינוי. התובעת טענה שהחברה הפרה ההסכם עמה כבר בשנת 1997. לפיכך, ניתן להניח כי לכל המאוחר, לאור טענתה כי ביום 21.6.99 הבנק התחייב לערוב לחובות החברה, אז ניתן היה להגיש את התביעה. זה שהתובעת לא ראתה משיקוליה מקום להגשת התביעה, לאור כך שהחזיקה בנכס או מסיבות אחרות, אין הדבר מעלה או מוריד. אין גם משמעות למועד שבו ביקש הבנק לאכוף את השעבוד או המועד שבו ניתן צו פירוק, כמו גם שאין משמעות, אלא לחובת התובעת, לכך שביום 18.6.03 מכרה התובעת זכויותיה. לפיכך, לא מצאתי כי התובעת יכולה להיאחז במועד הגשת תביעת הפינוי כמועד שממנו יש למנות את תחילת תקופת ההתיישנות ושלא יכולה היתה להגיש תביעתה קודם לכן .

13. לתובעת טענה אחרת, לפיה, עסקינן בתביעת זכויות במקרקעין, ולכן מועד ההתיישנות שהינו 15 שנה טרם חלף. גם בטענה זו לא מצאתי כל ממש. אין מחלוקת כי הסעד ההצהרתי הינו סעד תיאורטי, ואף התובעת מאשרת זאת, הגם שיש לה פרשנות אחרת למשמעות האפשרות של מתן סעד תיאורטי. אין מחלוקת כי הזכויות לגביהן מבוקשת ההצהרה מומשו והחזקה הועברה באישור ביהמ"ש של כינוס נכסים לגורמים שאינם צד לתיק זה . לא מצאתי בענייננו כל הצדקה לחריגה מההלכה הפסוקה ולפיה ביהמ"ש אינו עוסק בעניינים תיאורטיים. גם אם הדבר היה אפשרי, אין עסקינן במקרקעין שהרי התובעת עצמה, בפרק שלם בכתב התביעה, מסבירה מדוע עסקינן בזכויות חוזיות, ראו סע' 77 ואילך. טענת התובעת כי מדובר בהוצאת דבר מהקשרו, אין ממש בטענה זו לאור חזרה על עניין זה במקומות שונים בכתב התביעה. התובעת בסע' 14, כאשר פורסת היא את העובדות כשיטתה, מציינת שעסקת הברטר לא דווחה לרשויות המס וטרם נרשמה בפנקסי המקרקעין ובמינהל מקרקעי ישראל, כלומר, התובעת מאשרת כי עסקינן בזכויות חוזיות ולא מקרקעין כהגדרתן בחוק המקרקעין התשכ"ט 1969. דוגמא נוספת מצוייה בסע' 67 לכתב התביעה, במסגרתו טוענת התובעת להצהרה על זכויות הבעלות באותן זכויות המוגדרות כחוזיות כיום. דוגמא נוספת הינה בסעד המבוקש, בסע' 121.1 כסעד המרכזי, בו המבוקש הינו הצהרה על הבעלות בזכויות החוזיות שפורטו, כלומר אין עסקינן בשום אופן בזכויות במקרקעין כהגדרתם בחוק המקרקעין ובמובנם בחוק ההתיישנות. זה שלטוען לזכויות חוזיות יש שאיפה וכוונה כי בעתיד, הזכויות יוכרו ויהפכו לזכויות במדרג גבוה יותר, אינו הופך את התביעה לתביעה במקרקעין, שכן התביעה הינה כפי מצב הדברים ביום הגשתה. לפיכך, נדחית בזאת הטענה ולפיה עסקינן במקרקעין והדבר רלבנטי לאור כך שחלפו למעלה מ – 7 שנים ממועד הגשת התביעה.

14. סיכומם של דברים, תביעה זו שהוגשה ביום 22.1.12, שנים רבות לאחר האירועים נשוא התביעה, לכל המאוחר בשנת 1999, ולמעלה מ – 7 שנים אחרי המועד שעילת התביעה התגבשה, התיישנה. מכאן שדין טענת הנתבעים לדחיית התביעה בשל ההתיישנות, להתקבל.

15. לאור קבלת טענת ההתיישנות, לא מצאתי להרחיב ולקבוע מסמרות בטענת השיהוי שבהגשת התביעה, כאשר על פני הדברים התביעה הוגשה בשיהוי מהותי, ובאופן דומה, על פני הדברים יש ממש בטענות הנתבעים באשר לקשיים לתום הלב של התובעת, בהגשת התביעה, בין היתר לאור כך שבהליכי הפינוי, עמדה התובעת בכול תוקף על זכויותיה להמשך ההחזקה בנכס כאשר כיום מאשרת היא שבמועד הגשת התביעה, לא החזיקה בנכס לאור מכירתו בשנת 2003.

16. למעלה מהצורך, אתייחס לטענה נוספת, טענת הנתבעים 3-4, כונסי הנכסים, ולפיה צירופם לתביעה, היה שלא כדין. תגובת התובעת לצירוף הינה שנוכחותם דרושה לבירור השאלות שבמחלוקת ולכן צורפו הם כנתבעים. אלא שאין כל ממש בטענה זו ויש להבהיר כי לא היה כל מקום לצירוף אישי של כונסי הנכסים. הגשת התביעה נגד כונסי הנכסים אישית, לחייבם בסכום הנתבע בהיקף של למעלה מ – 8 מיליון ₪ הינו מהלך המשקף קלות בלתי נסבלת בהגשת תביעות וניצול לרעה של הגישה לערכאות. לאור התוצאה של דחיית התביעה, ממילא, אין משמעות אופרטיבית לטענות אלו אולם מצאתי שיש צורך להדגיש ולציין את הדברים.

לפיכך ולאור קבלת טענת ההתיישנות, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם הוצאות הנתבעים בסכום כולל של 18,000 ₪. מתוך העירבון שהופקד להבטחת ההוצאות, סך של 18,000 ₪ יועבר לנתבעים 1,3,4 באמצעות עו"ד קומט. היתרה תוחזר למפקיד.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ה, 15 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.