הדפסה

אלגוזאל -עמותה לקידום החינוך בגיל הרך נ' משרד החינוך והתרבות/המשרד הראשי ואח'

בפני
כב' השופט אחסאן כנעאן

תובעת
אלגוזאל -עמותה לקידום החינוך בגיל הרך

ע"י עוה"ד זכי כמאל ואח'

נגד

נתבעת
1.משרד החינוך והתרבות/המשרד הראשי (פסק דין)
2.מועצה מקומית נחף

ע"י עוה"ד סמואיל דכוור

פסק דין

הערת פתיחה

הח"מ מתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין. העיכוב נבע מהסיבה שהח"מ היה בחופשת מחלה במרבית חודש ינואר 2014 מה שיצר עומס עבודה.

רקע והתביעה שלפני

לפני תביעה שהגישה התובעת, עמותה המפעילה גני ילדים, כנגד מועצה מקומית נחף (להלן: "המועצה") בגין אי העברת תקציבים שהועברו לאחרונה ממשרד החינוך, בעבור הילדים שלמדו בגנים של התובעת.

התביעה הוגשה בנוסף כנגד משרד החינוך אולם בדיון שהתקיים ביום 2.5.2013 הוסכם כי התביעה כנגדו תדחה ללא צו להוצאות, זאת לאחר שהוכח כי משרד החינוך העביר את הכספים למועצה.

לאחר שהוגשו מטעם הצדדים תצהירי עדות ראשית וניתנה תעודת עובד ציבור הגיעו הצדדים להסכמה נוספת לפיה הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב על סמך התצהירים, תעודת עובד הציבור וראיות נוספות שיוגשו בהסכמה ופסק הדין יהיה מנומק.

טענות התובעת

התובעת טוענת בכתב תביעתה כדלקמן:

4.1 ביום 8.3.2008 הגישה התובעת בקשה למשרד החינוך לקבלת רישיון לפתיחת גן בשם "אלבירוני" (להלן: "הגן") לשנת הלימודים תשס"ט.

4.2 ביום 7.12.2008 נדחתה בקשת התובעת על ידי משרד החינוך בשל ליקויים שנמצאו בגן, בשל התוכנית המוצעת וכן לאור התנגדות המועצה לפתיחת הגן מה שיגרום לסגירת גנים של המועצה.

4.3 ביום 30.8.2009 ניתנה החלטת וועדת הערר להחזיר את עניינה של התובעת לשקילה נוספת וכן לבדיקה נוספת של מפקחת מטעם משרד החינוך.

4.4 בטרם נבדק הגן שוב, על ידי מפקחת , דרש ב"כ התובעת במכתב מיום 1.9.2009 כי לא תישלח גב' נג'אח עומר. אך חרף האמור בתאריך 30.9.2009 הגישה גב' נג'אח עומר דו"ח בהתייחס לגן הילדים לפיו לגננת העוסקת בגן אין תכנית עבודה תקופתית ולא נעשתה שום הערכה מהצוות לעשייה חינוכית ועל כן לא המליצה על הענקת רישיון לגן.

4.5 בתאריך 24.12.2009 קיבלה התובעת מכתב ממשרד החינוך לפיו לנוכח האמור בדו"ח הפיקוח אין שינוי בעמדת והחלטת משרד החינוך לגבי שנת הלימודים תשס"ט. לגבי שנת הלימודים תש"ע טרם נערכה חוות דעת פדגוגית ולאחר שתיערך תתקבל החלטה סופית על ידי מנכ"ל משרד החינוך.

4.6 ביום 6.1.2010 הגישה המפקחת נג'אח עומר דו"ח פדגוגי על גן הילדים לצורך רישוי תוך שהיא מציינת שהגננת עומדת בתנאים וכי מבנה הגן מתאים. יחד עם זאת, העשייה החינוכית של הגננת לא הולמת לתכנית העבודה. בעקבות כך ניתנה החלטת המפקחת ובה נקבע כי אינה מאשרת חידוש רישיון בשל הערות הפיקוח. כנגד החלטה זו הוגש ביום 20.1.2010 ערר נוסף בו העלתה שלל טענות כלפי ממצאי המפקחת. לאחר שניתנה החלטת יו"ר וועדת הערר כי על משרד החינוך להגיב על הערר, שלח משרד החינוך ביום 15.2.2010 הודעה לוועדת הערר ולפיה "לאחר בדיקה ובחינה מעמיקה ומחודשת של התיק שבנדון, הוברר, כי בידי העמותה התובעת קיימים כל האישורים בדבר התשתיות הפיזיות של הגן (בטיחות, תברואה וכיוצ"ב). עם זאת, חוות דעת מטעם המפקחת במשרד, בהקשר הפדגוגי, מגלה מספר ליקויים בהתנהלותה של הגננת בגן. משכך, הוחלט על דעת מנהל האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, מר יהודה פינסקי, להורות על מתן רישיון זמני ומותנה לשנה"ל הנוכחית תש"ע, על תנאי כי יושלמו כל דרישות הפיקוח בהקשר הפדגוגי עד לסוף שנה"ל הנוכחית". בהתאם להודעה זו הורה ביום 18.2.2010 יו"ר וועדת הערר על מחיקת הערר.

4.7 בעקבות זאת הוצא ביום 18.2.2010 רישיון זמני לגן כאשר צוין כי תוקף הרישיון הינו עד ליום 31.8.2010. התובעת טוענת כי פעלה בהתאם לרישיון הנ"ל וכן נרשמו אצלה לשנת הלימודים כ-31 ילדים אשר החלו ללמוד בשנה"ל תש"ע.

4.8 התובעת פנתה מספר פעמים למשרד החינוך על מנת להשלים ולהסדיר את מתן הרישיון הקבוע לגן הילדים לשנת הלימודים תשע"א ונאמר לה מספר פעמים כי העניין בטיפול.

4.9 ביום 1.11.2010 התקבל אצל התובעת מכתב ממשרד החינוך לפיו צוין כי על פי חוות דעת פדגוגית מיום 3.3.2010, בשל העובדה כי פתיחת הגן גרמה לסגירת גן רשמי ולפיטורי גננת, אזי מנהלת המחוז מתנגדת לחידוש הרישיון לשנת הלימודים תשע"א, אך עם זאת נוכח העובדה כי מדובר בעיצומה של שנת הלימודים תשע"א, החליט משרד החינוך לחדש את הרישיון עד סוף שנת הלימודים תשע"א בלבד. עוד נכתב כי נוכח סגירתו של הגן הרשמי ישקול מנכ"ל משרד החינוך את סגירת הגן לקראת שנת הלימודים תשע"ב. כנגד החלטה זו הוגש ערר נוסף על ידי התובעת.

4.10 ביום 15.3.2010 פנה ב"כ התובעת למנהל מחלקת חינוך במועצה בבקשה לערוך רישום של כל התלמידים שלומדים ו/או למדו ו/או ילמדו בגן הילדים אשר בבעלות ובהנהלת התובעת ללא דיחוי וכמתחייב על פי דין. באותו יום נשלחה תשובתו של מנהל מחלקת חינוך במועצה לפיה הפניה באה באיחור רב, אך המועצה מוכנה לבצע העברה של רשימת התלמידים ככל והורי הילדים יפנו למועצה ויחתמו על בקשת העברה כזו.

4.11 התובעת טוענת כי בהתייחס לתשובת מנהל מחלקת חינוך כמצוין לעיל, אכן הורי התלמידים חתמו על טופסי העברה זה מכבר, אך גם בכך לא היה די והמועצה עמדה ועומדת בסירובה לרשום את התלמידים אשר למדו ו/או לומדים בגן משנת 2008 עד ליום הגשת התביעה ולהערים קשיים על התובעת ללא כל סיבה מוצדקת, למעט טענתה כי הפעלת הגן תביא לסגירת גן מטעם המועצה.
4.12 חרף העובדה שכל מה שנדרש על ידי הנתבעים מהתובעת מולא ולא נמצאה כל מניעה חוקית ו/או אחרת מלרשום את התלמידים משנת 2008 ועד ליום הגשת התביעה אצל המועצה, אין כל הצדקה לעיכוב או לאי תשלום ההקצבות הכספיות המגיעות על פי הדין לתובעת על ידי משרד החינוך.

4.13 למרות פניה של יו"ר התובעת אל המועצה בבקשה שהרישום של הילדים הלומדים בגן ייעשה דרכה רטרואקטיבית הודע לו כי לא יירשמו הילדים לגן לשנת הלימודים תש"ע, למרות שניתן לתובעת רישיון לשנת הלימודים הנ"ל. למרות פניה זו התובעת לא קיבלה את הכספים המגיעים לה ממשרד החינוך ולא נרשמו התלמידים שלמדו או לומדים אצל התובעת במועצה עד ליום הגשת התביעה.

4.14 התובעת טוענת כי על משרד החינוך להעביר ללא דיחוי את התשלומים וההקצבות המתייחסים לשנים 2008, 2009, 2010 בגין התלמידים שלמדו אצלה בגן.

4.15 התובעת מוסיפה וטוענת כי הגן התנהל בשנים הנ"ל על הצד הטוב ביותר, היא נשאה בכל ההוצאות והעלויות הכרוכות בהפעלת הגן, כל זאת כאשר הנתבעים היו מודעים לקיומו, להחזקת הילדים בו ושמות הילדים היו ידועים לנתבעים, אך לא רשמו אותם כדי למנוע את העברת ההקצבות ממשרד החינוך לתובעת.

4.16 התובעת טוענת כי סירובה של המועצה להעברת הרשימות של התלמידים שלמדו בשנים הנ"ל בגן נשוא ההליך למשרד החינוך או לתובעת באופן רטרואקטיבי מונעת מן התובעת לקבל את ההקצבה המגיעה לה בעבור הפעלת הגן ובכך נפגעת התובעת כספית ונגרמים לה נזקים קשים וזאת ללא הצדקה.

טענות המועצה

המועצה טוענת בכתב הגנתה את הטענות כדלקמן:

5.1 המועצה טוענת כי הנטל להוכחת התובענה מוטל על שכמי התובעת.

5.2 המועצה טוענת כי הכספים שהתקבלו על ידה ממשרד החינוך התקבלו כדין, זאת נוכח העובדה כי פתחה והפעילה גנים ממלכתיים שהיו אמורים לקלוט את הילדים נשוא התובענה והוציאה הוצאות משמעותיות לשם הכנתם לפעולה וזאת בהסתמך על העובדות שיפורטו להלן.
5.3 המועצה טוענת כי חלק מהורי הילדים הגיעו בעצמם למועצה ורשמו את הילדים בגני המועצה. הורי תלמידים שלא הגיעו נשלחה אליהם הודעה בה התבקשו להגיע ולרשום את ילדיהם אחרת יבוצע רישום יזום על ידי המועצה. חלק הורי הילדים לא הגישו בקשות להעברה עד לסיום מועד הרישום. גם לאחר מכן ואחר פתיחת שנת הלימודים לא הוגשו בקשות להעברה.

5.4 חלק אחר מהורי התלמידים הגישו בחודש מאי 2008 בקשות להעברה אשר נדחו על י די המועצה ולא הוגש ערר על החלטות אלו על ידי הורי התלמידים למשרד החינוך.

5.5 המועצה הודיעה לתובעת כבר בחודש 2008 כי היא מתנגדת לרשום את הילדים בגן אשר פועל ללא רישיון.

5.6 משרד החינוך הוציא צווי סגירה כנגד הגן בהתייחס לשנת הלימודים 2008 – 2009 וצו זה לא בוטל. כן הוצא צו סגי רה בהתייחס לשנים 2009 – 2010 אשר בוטל בחודש ינוא ר 2010 רטרואקטיבי אך אין בכך כדי להשליך על זכאות התובעת לקבל כספים שכן מועדי הרישום כבר הסתיימו לגבי שנה זו בפברואר 2009.

5.7 המועצה פנתה בכתב למשרד החינוך והודיעה לו על היעדרות הילדים מגניה אך למרות זאת משרד החינוך המשיך והנחה את המועצה להפעיל את הגנים ואף ציין מפורשות כי יש לה זכות לקבל את הכספים בגין הילדים שלא הגיעו באופן סדיר ולמדו בגן ללא רישיון.

5.8 לתובעת אין להלין אלא על עצמה משום שבחרה להפעיל גן שלא כדין ומבלי שיהיה בידיה רישיון להפעלתו.

דיון והכרעה

הליכי הרישום

מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי מוקם מכוח סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953. מכוח חוק זה הותקנו תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) התשי"ד – 1953 כאשר תקנה 9 לתקנות מהווה מקור חוקי לתקצוב מ וסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים.

הרישום נעשה בענייננו, על ידי הרשות המקומית בהתאם לקבוע בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום) התשי"ט – 1959 (להלן: " תקנות הרישום"). במקרה שהורה לא רושם את ילדו בהתאם לתקנות הרישום רשות החינוך המקומית תרשום אותו לאחד מהגנים הקרוב למקום מגוריו, זאת לאח ר שנשלחה הודעה בכתב להורי הילד שעליהם לרשום את הילד ולאחר שלא נענו לאותה הודעה (תקנה 24 לתקנות הרישום).

לפי תקנה 25 לתקנות הרישום, הורה אשר חפץ שילדו יל מד בגן ילדים שאינו מוסד חינוך רשמי, ימציא בשעת הרישום אישור בכתב כי ילדו התקבל לאותו גן.

נטלי ההוכחה

נטל ההוכחה בכל הקשור לטענה כי הרישום שנעשה לילדים שלמדו בגני התובעת היה רישום לא כדין או לטענה כי הורי ילדים פנו למועצה וביקשו לרשום בשלב כלשהו את ילדיהם לגני התובעת אך המועצה סירבה שלא כדין, מוטל על שכמי התובעת.

קביעתי זו נסמכת על שני אדנים: הראשון, המוציא מחברו עליו ה ראיה. השני, הכלל בדבר חוקיות המנהל. רישום ילדים על פי חוק הינה פעולה מנהלית אשר חזקה לגביה כי נעשתה באופן כשר והטוען ההפך עליו הנטל.

ברע"פ 1088/86 מחמוד נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המזרחי, פ"ד מד (2) 417, 419 נפסק:

"...פועלת כאן חזקת התקינות, דהיינו חזקה שכל פעולה מינהלית נעשתה כדין. זוהי כמובן הנחה הניתנת לסתירה... אך על מי שמבקש לסתור מוטל הנטל לטעון ולהוכיח, כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על ידי עובדות. לא נטענה הטענה או נטענה ולא הוכחה – נשארת חזקת התקינות בעינה."

הרישום במקרה הקונקרטי

האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה והראתה כי רישום הילדים שלמדו בגן היה רישום שלא כדין על ידי המועצה?

התובעת צירפה מטעמה תצהיר עדות ראשית של מר עומר איוב, אשר ייסד את העמותה התובעת. בכל הקשור לרישום צירף מר איוב לתצהירו בקשה של התובעת באמצעות בא כ וחה שהופנתה למועצה ביום 15.3.2010 לפיה היא התבקשה לרשום את התלמידים הלומדים בגן התובעת באותו גן תוך ציון שרישיון הוענק לתובעת ביום 18.2.2010, רטרואקטיבי לאותו שנת לימוד. בתשובה של המועצה מיום 18.3.2010 ציין מנהל מחלקת חינוך במועצה, כי על ההורים לגשת למחלק ת חינוך ולרשום את הילדים ולמרות שחלף המועד לרישום " המועצה מוכנה לבצע העברה, ככל והורי הילדים יפנו למועצה ויחתמו על בקשת העברה ".

לאחר מכן מר איוב מצהיר בסעיף 29 כי "הורי התלמידים חתמו על טופסי העברה זה מכבר" ומצרף לאותו סעיף טופסי העברה שנחתמו על ידי הורי תלמידים ביום 12.5.2008. אולם לדעתי חתימה על אותו טופס העברה אינה מספקת. הורי התלמידים אמורים לרשום את הילדים מדי שנה בשנה ולא ניתן לעשות שימוש בטופס בקשה להעברה שנחתם בשנת 2008 לשנת הלימודים 2010. עוד צודקת המועצה בטענתה כי התובעת אין לה כל מעמד לבקש רישום של ילד כזה או אחר והרישום על פי תקנות הרישום ייעשה על ידי הורי הילד בלבד ואם אלו לא מתייצבים לרשום את הילד על ידי המועצה לא ניתן לשנות את הרישום . לכן אין כל נפקות למכתבי התובעת הדורשת לרשום ילדים מסוימים בגן שלה.

בין הצדדים אין מחלוקת כי בעת רישום התלמידים במועד החוקי שנקבע לכך , לא היה בידי התובעת רישיון ולכן לדעתי לא ניתן היה לרשום את אותם ילדים לגן התובעת. למעלה מכך , עד ליום זה לא הוצג רישיון המתייחס לשנת הלימוד תשס"ט המתחילה בספטמבר 2008 וזה למעשה לא ניתן מעולם .

התובעת הגישה תצהיר כוללני מדי מבלי להתייחס לרישום כל ילד וילד ומדוע לדעתה הוא אמור להיות רשום בגן התובעת ומדוע הרישום שנעשה על ידי המועצה היה שלא כדין. גם בסיכומיה אין כל התייחסות פרטנית לגבי כל ילד וילד ואין כל התייחסות לטיעון המפורט שהועלה בתצהיר שהוגש מטעם המועצה. מאידך, ב סעיף 43 לתצהיר שהוגש מטעם המועצה, של מנהל מחלקת חינוך , מר שריף קאדרי , והמכהן בתפקיד זה מאז שנת 1987, הוא מתייחס לרישום כל הילדים אשר למדו בגן באופן פרטני לגבי שנת הלימודים תשס"ט . עיון בסעיף זה ניתן לראות כי חלק מהילדים הוריהם כלל לא התייצבו ורשמו את ילדיהם בגן התובעת ולכן הם נרשמו בהתאם לשיקול דעתה של המועצה, זאת לאחר שנשלחה להם הודעה בכתב על חובתם להתייצב ולרשום את הילדים. חלק אחר של הילדים הוריהם התייצבו ורשמו את ילדיהם לגנים הממלכתיים. חלק אחר מהילדים נרשמו לגנים הממלכתיים, לאחר מכן הוריהם הגישו בקשה להעברה אך בקשותיהם נדחו. על החלטת הדחיה לא הוגש ערר. הדחיה כאמור הייתה בצדק , שכן היא מתייחסת לשנת הלימוד 2008 מקום שלא היה לתובעת רישיון.

המועצה תמכה את טענותיה כדבעי. היא הציגה את טפסי הרישום, את אישורי דואר רשום שנשלחו להורים שלא התייצבו לרשום את ילדיהם, בהתאם לנספח נת/16 לתצהירו של מר קאדרי .

באשר לחלק אחר מהתלמידים התובעת טענה כי אלו למדו בגן השייך לה אך בפועל לטענת הנתבעת אלו למדו בגנים הממלכתיים בהתאם למפורט בסעיף 44 לתצהירו של מר קאדרי כך שילדים אלו לא נרשמו בגני התובעת ואף לא למדו בהם והתובע ת אינה זכאית לכל תשלום בעדם .

לגבי שנת הלימודים תש"ע מתייחס מר קאדרי ומחלק את הילדים באותו אופן כמצוין לעיל בסעיף 46, 47 ו-48 לתצהירו והוא מצרף לתצהירו את המסמכים הרלוונטיים כנספח נת/17.

באשר לראיות שהוגשו על ידי מר קאדרי ולטענות המועלות בסעיפים 43 – 48 לתצהירו לא ניתנה על ידי התובעת כל תשובה הולמת ולכן אני קובע כי מבחינה עובדתית באשר לרישום הוא כמתואר על ידי מר קאדרי בתצהירו.

התובעת טוענת, בסעיף 58 לסיכומיה כי, לא ייתכן שהמועצה תרשום את הילדים כרצונה מבלי שהורי הילדים יתייצבו במועצה ויעידו ע ל רצונם. אולם טענה זו אינה תואמת את הוראות הדין. כפי שהראנו לעיל תקנה 24 לתקנות הרישום קובעת בפירוש כי במידה ולא התייצבו הורי הילדים המועצה תבצע רישום לגן הקרוב.

עוד טוענת התובעת כי על הרישום לשקף את המצב בשטח ואם אותם ילדים למדו בפועל בגן השייך לה והמועצה ידעה על כך אזי היה עליה לתקן את הרישום בהתאם. גם בטענה זו אין ממש. הליכי הרישום תוארו על ידי לעיל. הרישום נעשה בהתאם לשיקול דעתה של רשות החינוך המקומית ובהתחשב במשאלת ההורים. אולם מרגע שנעשה רישום, במועד הקובע עוד לפני תחילת שנת הלימודים , לא ניתן לשנות את הרישום על ידי הצבת עובדות בשטח בניגוד לרישום. שינוי רישום , על ידי העברה , כפוף אף הוא לאישור רשות החינוך המקומית ובמידה והבקשה נדחתה ניתן לתקוף את ההחלטה על ידי הגשת ערר, אחרת אם לא תאמר כן לא יהיה כל נפקות לרישום והוא יהפוך אות מתה. הייתי אומר שהשטח והמציאות צריכים בעקרון להתאים את עצמם לרישום ולא להיפך.

מהבחינה העובדתית אני קובע עוד כי התלמידים אשר נזכרו ברשימה בסעיף 46 הרי אלו למדו בגני התובעת. המועצה ציינה זאת במכתבים ששלחה למשרד החינוך ביום 25.10.2009, 19.1.2010 שצורפו כנספח נת/18 לתצהיר המועצה, שם צויין כי תלמידים אלו אינם מבקרים בגני המועצה אלא בגן ללא רישיון. קרי המועצה מודה כי תלמידים אלו למדו בשנת תש"ע בגן התובעת. מדובר ב- 22 תלמידים על פי הרשימה שצורפה למכתבים. מאידך בתצהיר טוען מר קאדרי כי מתוך 25 תלמידים שהתובעת טוענת כי למדו בגן רק 20 נרשמו לגני המועצה ולא ללמדו שם בפועל. בהקשר זה אני קובע כי בשנת תש"ע למדו בגן התובעת 22 תלמידים שכן בסעיף 47 לתצהירו של מר קאדרי הוא כולל 2 תלמידים אשר לטענתו "למדו מחוץ לכפר" לא הופעיו ברשימות של נחף ולמרות זאת כללה או תם התובע ברשימות מטעמה. אולם לטענה אחרונה זו לא הוצג כל מסמך על ידי המועצה המוכיח כי אותם ילידיםפ אכן למדו בגנים מחוץ לכפר נחף.

נשאלת השאלה האם למרות שהילדים נרשמו בגני המועצה למדו בפועל בגן התובעת עדיין זכאית התובעת לקבל את כספי ההקצבה מקום שהוכח כי אותם ילדים היו בגניה בתקופה הרלוונטית?

קבלת רישיון רטרואקטיבי

בעבור שנת הלימודים תש"ע התקבל רישיון ביום 18.2.2010 רטרואקטיבי, המתייחס לתחילת שנת הלימודים תש"ע. נשאלת השאלה האם קבלת רישיון רטרואקטיבי מזכה את התובעת בכספי ההקצבה? לגבי שנת הלימודים תשס"ט מעולם לא ניתן רישיון והשאלה לגבי שנה זו אינה מתעוררת לדעתי .

בת.א. (נצרת) 3919/07 העמותה האזורית לקידום הילד נ. מועצה מקומית כפר מנדה [פורסם בנבו] דנתי בסוגיה זהה שם הגעתי למסקנה על סמך פסיקה של בית המשפט המחוזי שתפורט להלן כי לא ניתן להורות על העברת כספים. בינתיים ומאז מתן פסק הדין על ידי התווסף פסק דין נוסף של בית משפט המחוזי אשר הגיע לתוצאה אחרת כפי שאפרט להלן.

ההלכה הפסוקה קבעה במקרה אחד כי מוסד חינוכי מוכר לא רשמי אשר במועד הרישום לשנת הלימודים לא החזיק ברישיון כדין אך במועד מאוחר במהלך שנת הלימוד הרלוונטית מקבל היתר ממשרד החינוך אשר תוקפו רטרואקטיבי החל מתחילת שנת הלימודים, אינו זכאי לקבל את התקציבים המועברים ממשרד החינוך. בעת"מ (מנהלי חיפה) 37007-08-11 עדן צהרונים מעונות יום נ. מועצה מקומית כפר מנדא ואח' [פורסם בנבו] דחה בית המשפט בנסיבות דומות בקשה לתת צו מניעה כנגד משרד החינוך שלא להעביר כספים למועצה בין היתר מהנימוק הבא:

"כשאלה הם פני הדברים אך ברור הוא שלא ניתן להיעתר לבקשת העותרת לשני הסעדים הראשונים שהיא מבקשת בעתירתה, היינו להורות למועצה לרשום את כל הילדים שהוריהם מעוניינים בכך לגני הילדים שמפעילה העותרת, ובכלל לפעול בכל הנוגע לרישום הילדים בגני הילדים לפי התקנות הרישום. כשמסתבר שבמועד הרלוונטי לרישום לשנת הלימודים תשע"ב, היינו בחודש ינואר 2011, לא היו בידי העותרת רישיונות להפעלת גני ילדים, לא ניתן להורות למועצה לאפשר רישום לגני ילדים אלה וממילא מתייתר הצורך לשקול מתן צו למועצה לפעול בהתאם לתקנות הרישום, ובמיוחד כך כשאין טענה – קל וחומר ראיה – שהיא לא פעלה כך."

בעת"מ 4164/07, 4163, 4167 (מנהלי חיפה) חברת אלאפנאן בע"מ ואח' נ. עירית אלשאג'ור [פורסם בנבו] (להלן: "עניין חברת אלאפנאן") נידון מקרה דומה לענייננו וגם שם נדחתה הבקשה להורות על העברת כספים לאחר קבלת רישיון רטרואקטיבי. הרציונאל מאחורי החלטה זו נומק באופן הבא:

"גם בהיבט המהותי איני סבור כי יש מקום ליתן צו שיחייב את המשיבה 1 להעביר תקציבים שהתקבלו אצלה עבור חינוך התלמידים שלמדו אצל העותרת לעותרת, וזאת כאשר לימודיהם שם לא הוסדרו כחוק ובוצעו בפועל כאשר לעותרת אין רישיון כדין. אבהיר להלן.
העירייה מחויבת לדאוג להסדרת גני ילדים לכל הילדים המתגוררים בתחומה. אמנם, ועל כך אין חולק, זכותם של הילדים והוריהם לשלוח את התלמידים לגנים פרטיים. עם זאת, כל עוד לא מוסדר רישום הילדים בגנים אחרים הפועלים כחוק, על העירייה החובה להסדיר עבורם גנים. לשם כך שוכרת ומכשירה העירייה מבנים, מתקשרת בהסכמים להעסקת גננות ומורות ובפועל, כך לכאורה, ומוציאה את אותם סכומים הנדרשים לקיום גני ילדים. העובדה שבסופו של יום לא מגיעים הילדים לגן בו הם רשומים כחוק, אלא שוהים בגנים ללא הסדרה חוקית, אינה מבטלת את חובות העירייה להסדיר עבורם גנים ואינה מפחיתה את ההוצאות הכספיות שהעירייה מחויבת להן על פי רישום התלמידים כחוק.
ניתן לראות מהמסמכים שהגישה העיריה כי אכן היו גנים שפעלו עם מספר ילדים נמוך מהתקן, זאת מאחר וילדים שחלקם היו רשומים בפועל גם באותם גנים, שהו בפועל בגני העותרת או בגנים אחרים שלא הוסדרו כחוק, ובלא רישום כחוק.
כעת מאשר משרד החינוך, בסוף שנת לימודים ולאחר שחלף מועד ההרשמה לשנת הלימודים הבאה, רישוי רטרואקטיבי של גני העותרת לשנת לימודים זו. כפועל יוצא מכך נדרשת, לכאורה, העירייה, המשיבה 1, להעביר תקציבים שכבר יועדו והוצאו בפועל לקיום גני העירייה אל העותרת. דרישה זו היא למעשה דרישה לשינוי רטרואקטיבי של מערך התקציב השנתי של העירייה. דרישה זו אינה מתיישבת עם כללי ניהול תקציב הרשות המקומית בהתאם לעולה מהחוק ומההלכה הפסוקה. "

עוד הוסיף בית משפט המחוזי את הדברים הבאים:

"סבור אני כי גישה זו מחייבת, על דרך ההיקש, שלא לאפשר בדיעבד תקצובו של מוסד חינוכי שפעל ללא רישיון. תקצוב בדיעבד מהווה, בפועל, מעין הכשר לפעילות בניגוד לחוק. איני סבור כי ראוי שינתן סעד מעין זה לעותרת.
מכל הטעמים הנ"ל סבור אני כי לא ניתן במקרה זה לחייב את המשיבה 1 לשלם לעותרת את כספי תקציב הגנים רטרואקטיבית וזאת משום שבמועד הרישום לגנים לא אחזה העותרת ברישיון לניהול גני הילדים וכך גם בעת חלוקת התקציב של המשיבה 1 לשנת הלימודים הנוכחית. על כן, אין לאלץ את המשיבה 1 לשלם לעותרת את הכספים ולהכניס את תקציב העירייה לגרעון, כל זאת כאשר התנהגותה של העותרת במקרה זה הייתה נגועה בפגמים אשר גרמו לאיחור בקבלת הרישיון, אשר גם הוא רישיון זמני בלבד לשנת הלימודים הנוכחית. דברים אלו נכונים ככל שהדבר נוגע לתקצוב מוסדות הילדים לשנת לימודים תשס"ז המסתיימת בימים אלו."

עוד הוסיף בית המשפט בעניין חברת אלאפנאן כי העותרת מבקשת כי יינתן לה סעד כספי לגבי תקציבים שכבר הועברו לרשות המקומית וככזה אין הדבר מצוי בסמכות בית משפט לעניינים מנהליים אלא יש להגיש תביעה לבית משפט אזרחי. קביעה זו לא מנעה מבית משפט המחוזי להביע את דעתו בשאלה המהותית אם יכולה העותרת לזכות בכספים כפי שציטטנו לעיל כאשר לבסוף הגיע לתשובה שלילית.

ואכן, בעקבות פסק הדין שניתן בעתירה המינהלית, חברת אלאפנאן הגישה תביעה כספית לבית משפט האזרחי אשר נידונה במסגרת ת.א. 15306/07 [פורסם בנבו] בבית משפט השלום החיפה. בית משפט קיבל את התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט כאשר הוא מדגיש כי פסיקתו אינה סותרת את קביעת בית המשפט לעניינים מנהליים באותו נושא.

בית משפט השלום מצא שם כי הרשות המקומית דיווחה דיווח שקרי לחברה לאוטומציה ולבקרה מדי חודש בחודשו לפיו התלמידים שלמדו בגנים הפרטיים למדו בגני הרשות. עוד הוסיף והדגיש בית משפט באותו עניין כי אילו הרשות המקומית הייתה מדווחת על אותם תלמידים כרשומים אצלה להבדיל מלומדים אצלה ומשרד החינוך היה בכל זאת מעביר את הכספים לרשות המקומית לא היה מזכה את החברה שתבעה בתביעה ומקבלה. וכך נקבע על ידי בית משפט השלום בעניין אלאפנאן:

"לו היו דיווחי העיריה דיווחי אמת, היא יכולה היתה לטעון לאינטרס הסתמכות למשל בשאלות תכנון תקציב והכף היתה נוטה בוודאות לזכות העיריה, אך לא ייתכן לקבל כספי תקציב במצגים שקריים ולטעון כי העיריה ציפתה לעשות בכספים אלו שימוש 'מבלי שתתפס'. לו היתה מודיעה העיריה בדיווח החודשי 'הנעלם', כי היא עומדת על קבלת כספי התקצוב בשל העובדה כי הילדים רשומים במסודותיה – להבדיל מלומדים במוסדותיה...ולמרות זאת היה משרד החינוך מעביר לה התקציב, היתה יכולה העיריה להנות מכספי התקצוב והתובעת לא יכולה היתה לבוא בטענות אל העיריה והיה עליה להפנות טענותיה למשרד החינוך."

במקרה דומה בו בית משפט השלום בעכו קיבל תביעה כנגד רשות מקומית במלואה הוגש ערעור לבית משפט המחוזי בחיפה במסגרת ע"א 24251-10-12 מועצה מקומית מג'ד אלכרום נ. עמותת אלסונדוס [פורסם בנבו] . באותו מקרה סברו שופטי ההרכב הנכבדים כי השאלה האם במקרה כזה העמותה שחטאה יוצאת נשכרת אינה השאלה. וכך ניסח בית משפט המחוזי את השאלה הדרושה התייחסות:

"באשר לטענת ב"כ המערערת בדבר היות המשיבה מס' 1 בבחינת " חוטא נשכר", נעיר כי היותה " חוטאת" על שהפעילה את הגנים ללא רשיון ( כזכור הרשיון בכל אחת מן השנים הנ"ל ניתן בסופו של דבר למפרע), איננה השאלה שעומדת לדיון בהליך זה.
השאלה שעומדת לדיון היא מה הדין נוכח העובדה שהתלמידים למדו, בפועל, בגנים של המשיבה מס' 1, בכל אחת משתי שנות הלימודים הנ"ל, בשעה שאת התיקצוב שמעבירה המשיבה מס' 2 עבור תלמידים אלה, קיבלה המערערת? "

באותו מקרה הגיע בית המשפט לפתרון אמצע כאשר הוא זיכה במרבית הכספים את העמותה מקום שהוכח כי אותם תלמידים למדו בגניה וחלק מהכספים בשיעור 30% הותיר בידי הרשות המקומית על שנאלצה ל התכנון מבעוד מועד לקראת שנת הלימודים ולהוציא כספים לצורך כך תוך הסתמכות על הרישום. וכך נומקה אותה תוצאה:

"לאחר ששקלנו בדבר סבורים אנו שבקביעת הסכום שעל המערערת להעביר למשיבה מס' 1 ראוי להביא בחשבון שהיה על המערערת להיערך לקראת האפשרות שהתלמידים, שכפי שמסתבר בדיעבד למדו בגנים של המשיבה מס' 1, ילמדו בגנים של המערערת עד תום שנת הלימודים. לצורך כך היה על המערערת להיערך בהתאם, לרבות הקמת תשתית מתאימה והקצאת משאבים, וכח אדם. אמנם, המערערת לא הביאה בענין זה ראיות בפני בית משפט קמא, ואולם, המדובר בעשרות תלמידים שהיו אמורים ללמוד בגני המערערת, ושהשכל הישר מחייב כי נדרשה לצורך זה היערכות מתאימה של המערערת, היערכות שכרוכה בעלויות.
... סבורים אנו שעל דרך האומדנא יש מקום להעמיד את העלויות האלה, שהמערערת נאלצה לשאת בהן, על שיעור של 30% מתוך הסכומים שבית משפט קמא חייב בהם את המערערת כלפי המשיבה מס' 1. "

באותו ענין הדגיש בית משפט המחוזי כי התוצאה אליה הגיע הייתה על סמך הקביעה כי דיווח הרשות המקומית היה דיווח לא אמיתי ועל העובדה כי הרשות המקומית על אף שידעה כי התלמידים בפועל לומדים בגני העמותה לא פעלה להודיע על כך למשרד החינוך. וכך נקבע:

"ברי, שקבלת התיקצוב על ידי המערערת עבור תלמידים אשר אין מחלוקת כי הם למדו לכל אורך שנת הלימודים בגני הילדים של המשיבה מס' 1, איננה תקינה, ואינה עולה בקנה אחד, לא עם תקינות המינהל, ולא עם החובה להקפיד על ניהול העניינים בתום לב.
כ"ט. יתר על כן, כעולה מן הטיעונים שהונחו בפני בית משפט קמא, העבירה המערערת דיווחים חודשיים למשרד החינוך לגבי מצבת הילדים הלומדים בגניה, ועל יסוד דיווחים אלה, הועבר התיקצוב של משרד החינוך למערערת.
דא עקא, שהמערערת לא הודיעה בדיווחים אלה על כך שהתלמידים נשוא הדיון אינם לומדים בגנים שלה. אכן, לא נשמעו על כך ראיות בפני בית משפט קמא ואולם, בסיכומים שהוגשו בפני בית משפט קמא מטעמה של המשיבה מס' 1, צויין מפורשות, בסעיף 83, שהמערערת ידעה היכן לומדים התלמידים נשוא התובענה, ולא עשתה דבר אודות תקינות הרישום, ושהמערערת גם לא צירפה לחומר הראיות שבפני בית משפט קמא את הדיווחים החודשיים שהיא מסרה למשרד החינוך. "

על פסק הדין בבית משפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון במסגרת רע"א 2940/13 מועצה מקומית מג'ד אלכרום נ. עמותת אלסונדוס [פורסם בנבו]. באותו ענין לא ניתנה רשות לערער מאחר שבית משפט העליון סבר שעל אף שהמקרה יכול לעו רר שאלה בעלת חשיבות ציבורית הקביעה במקרה זה הייתה נטועה בעובדות המקרה הקונקרטיות והכוונה לכך שנמצא דיווח שקרי. לכן לא הייתה הכרעה פוזיטיבת של בית משפט העליון בסוגיה הניצבת על המדוכה.

במקרה הניצב לפני, כעולה מתצהיר מר קאדרי, המועצה דיווחה למשרד החינוך כי ישנם תלמידים הרשומים לגניה ולומדים בפועל בגן התובעת (נספחים נת/9, נת/10, נת/11 ו- נת/18 ). לכן לא ניתן לומר כי במקרה זה היה דיווח שקר של המועצה כי התלמידים למדו בפועל בגניה כפי שנמצא על ידי בית המשפט במקרה של חברת אלאפנאן.

בית משפט בתביעה הכספית בעניין חברת אלאפנאן כי פסיקתו אינה סותרת את פסיקת בית משפט לעניינים מנהליים וכל קביעותיו מקובלות עליו. הוא מצא לנכון לסטות מקביעות בית משפט המחוזי מאחר ומצא שהיה דיווח שקרי מטעם הרשות המקומית שבהתאם לו קיבלה הרשות תקציבים. וכך נאמר על ידי בית המשפט בעניין אלאפנאן בתביעה הכספית:

"למען הסדר אבהיר כי למרבית הטיעונים מתחום המשפט המינהלי כמתואר בסכומי העיריה הנני מסכים וכמובן שלכל קביעותיו של כב' הש' שפירא."

קביעת בית משפט המחוזי בעניין אלסונדוס מספקת זווית אפשרית ונוספת לפתרון הבעיה הניצבת על המדוכה ונותנת כלים נוספים לצורך הגעה לפתרון נכון וצודק. אותה פסיקה מביאה למצב שהפתרון לא יהיה עוד פתרון בינארי - הכל או לא כלום - אלא מאפשר לבית המשפט להגיע לפתרון "אמצע" בהתאם לנסיבות אשר יוכחו בפניו. פתרון זה מזכיר פתרון אליו הגיע בית משפט העליון בסוגיה אשר אף היא נוגעת לרשויות מקומיות ביחסיה החוזיים אל מול הפרט. כוונתי לכל התביעות החוזיות שמוגשות כנגד רשות מקומית והרשות מתגוננת בטענה כי לא נחתם הסכם בכתב הנושא חתימת הרשות , ראש הרשות והגזבר כפי שמתחייב מהוראות החוק. תחילת הפסיקה בנושא זה הייתה כי דין התביעה במקרים כאלה להידחות. לאחר מכן החלה הפסיקה במקרים קונקרטיים לקיים את אותם חוזים מקום שהוכח כי אכן היה חוזה, ו כי לא מדובר במרמה והחוזה קוים על ידי נותן השירות לרשות - כל זאת מכח עקרון תום הלב. בהתאם לפסיקה האחרונה בית המשפט העליון עשה סדר וקבע כי במקרים כאלה הפתרון יהיה פתרון אמצע, דהיינו לא ידחה את התביעה ולא יקבלה במלואה אלא יפסוק סכום חלקי על סמך נסיבות המקרה .

ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ. מועצה מקומית חבל מודיעין (פורסם באתר בתי המשפט ביום 20.12.2010; להלן: "עניין רוזנבלום") נקבעו הכללים כדלקמן:

"במקרים כגון המקרה שלפנינו, בו פלוני התקשר עם רשות בחוזה הנוגד את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריותלמתן שירותים או לביצוע עבודה, והשירות ניתן או העבודה בוצעה, סבורני כי הכלל הוא כי אין מקום להורות לרשות לשלם את מלוא התמורה עליה הוסכם בין הצדדים."

ובהמשך:

"זוהי עמדתי באשר למתן צו המורה לרשות לשלם את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם הנוגד את הוראות סעיף 232 לצו בגין שירות או עבודה שנהנתה מהם. ואולם, במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, נתונה לבית המשפט אפשרות נוספת והיא להורות על קיום חלקו של החיוב. כאשר מדובר בתמורה כספית, יכול בית המשפט להורות על תשלום חלק מן התמורה החוזית עליה הוסכם."

נקבע עוד כי, השיקולים אשר ישקול בית המשפט בהחליטו על מתן צו לשלם חלק מהתמורה המגיעה הם כדלקמן:

"בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו [השוו: בג"ץ 556/07 דדון נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ( [פורסם בנבו], 7.11.2007); שלו חוזים, 389]; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה [ראו: עניין שם-אור, 568-567; שלו חוזים, 389]; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל."

לאחר שיקול נוסף באשר לפתרון המשפטי הרצוי במקרה הניצב לפני הנני סבור כי הפתרון שהותווה על ידי בית משפט המחוזי בעניין אלסונדוס הינו פתרון ראוי יותר אשר מאזן בין הצדדים, מונע תוצאה קשה לאחד מהם, מתאים יותר למצבים הנוצרים בהם הרישום מראה מחד על מצב מסוים כאשר בפועל המצב הוא שונה וכאשר כל המעורבים בדבר יודעים אודות כך ומאפשר לבית משפט מרחב פעולה לפעול ולהגיע לתוצאה צודקת ב התאם לכל מקרה ומקרה. לכן ההלכה הפסוקה, כ פי שבאה לידי ביטוי בנושא ההסכמים מול רשות מקומית הנעדרים הצורה הפורמאלית הקבועה בחוק, מתאימה גם לסוגיה הניצבת כעת לפני ואני משנה את דעתי במובן זה שדין התביעה אינו דחיה בצורה אוטמטית .

בסוגיה הרלוונטית לעניין יש לשקול לדעתי, בין היתר, האם מפעיל הגן הפרטי הגיש את בקשת ו לקבלת היתר במועד, האם בירור בקשת ו ארך מעל המקובל והקבוע בחוק שלא באשמת ו, האם הסיבות לאי מתן הרישיון במועד נבע משיקולים ענייניים ורלוונטיים, האם בסופו של דבר קיבל רישיון או שמא בקשתו נדחתה, התנהגות הצדדים בכל מקרה ומקרה, האם הליך הרישום שביצעה הרשות המקומית היה תקין או שנפלו בו פגמים, האם הרשות המקומית דיווחה דיווחי אמת והאם הודיעה כי ישנם ילדים שרשומים בגניה ולומדים בגנים פרטיים ועוד שיקולים רלוונטיים . כמובן שאין המדובר ברשימה ממצה וייתכנו עוד שיקולי בהתאם לנסיבות המקרה. יחד עם זאת, הנני סבור כי תנאי סף לפסיקה חלקית של כספי ההקצבה הוא שניתן רישיון לגבי השנה הרלוונטית.

בשים לב לכך, דין התביעה לגבי שנת הלימודים תשס"ט להידחות ודין התביעה לגבי שנת הלימודים תש"ע להתקבל חלקית כפי שאפרט להלן.

מן הכלל אל הפרט

בבואי ליישם את פסיקתי לעיל עולה כי התובעת זכאית לקבל באופן חלקי עבור 22 ילדים שלמדו בגניה לשנת הלימודים תש"ע. הסכום המקסימאלי לא הייתה זכאית בעבור אותה שנה לו תביעתה הייתה מתקבלת במלואה הינו 152,445 ₪ (ראה סעיף 7 לתצהירו של מר קאדרי כאשר החישוב כאן נעשה באופן יחסי).

התובעת כאן הגישה את הבקשה לקבלת רישיון לגבי שנת הלימודים תש"ע במועד. בתחילה בקשתה נדחתה והיא נאלצה להגיש ערר. בטרם נידון הערר לגופו הודיע משרד החינוך כי מסכים לתת רישיון לתובעת לשנת תש"ע. העיכוב במתן הרישיון לא היה באשמת התובעת והוא נבע מהתנהלות משרד החינוך.

יחד עם זאת, אין לכחד כי יש ממש בטענת המועצה כי הסתמך על הרישום שנעשה בשנה הקודמת ואף הקדיש משאבים לצורך היערכות לקליטת הילדים. המועצה לא הביאה תחשיב או אסמכתא כמה הושקע מטעם המועצה. עוד יש להביא בחשבון כי המועצה לא דיווחה דיווח שקר אלא הצהירה כי ישנם ילדים הרשומים לגניה ולומדים בגן ללא רישיון.

בהתחשב בכל הנ"ל נראה לי הוגן במקרה זה לפסוק מחצית מהסכום בעבור שנת תש"ע .

התוצאה

לאור האמור לעיל, אני מחייב את המועצה לשלם לתובעת סך של 76,222.5 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלת הרישיון בעבור שנת תש"ע קרי 26.2.2010 ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת תישא בשכר טרחת עו"ד הנתבעת בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן בהוצאות משפט בסך של 9,000 ₪ בגין אגרות בית משפט .

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ד, 12 מאי 2014, בהעדר הצדדים.