הדפסה

איפראימוב נ' ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ ואח'

ניתן ביום 25 אוקטובר 2015

עיזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל
המערער
-

  1. ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ
  2. ביליק פליקס

המשיבים

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
נציג ציבור (עובדים) מר מנחם שוורץ, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יודפת הראל בוכריס

בשם המערער – עו"ד גיא אבני
בשם המשיבים – עו"ד ליליה שבשאי

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור מר אב יתר כהן ומר דב אבדור; ס"ע 11940-01-11), אשר קיבל את בקשת המשיבים לסילוק על הסף של תביעתו של המערער מחמת מעשה בית-דין.

הרקע לערעור:
המשיבה 1 היא חברה המפעילה מפעל תעשיות מתכת (להלן - החברה). המשיב 2 הוא מנהלהּ ובעל המניות היחיד (להלן - המשיב).
מר איגור איפראימוב ז"ל (להלן - המנוח) עבד בחברה כרתך החל מיום 13.7.2003 עד יום 7.3.2007.
בחודש ינואר 2007 פנה המנוח לחברה בבקשה שתפתח על שמו קרן פנסיה מקיפה ושתפריש לקרן הפנסיה כספים רטרואקטיבית ממועד תחילת עבודתו אצלה.
בחודשים ינואר ופברואר 2007 נערכו למנוח בדיקות רפואיות שונות, ולמרבה הצער התברר כי חלה במחלה קשה. בשל מצבו הבריאותי של המנוח הסתיימו יחסי העבודה בינו לבין החברה.
בראשית שנת 2007 הגיש המנוח תביעה נגד החברה במסגרתה תבע תשלום זכויות סוציאליות שונות, ובהן פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי ביטוחו בקרן פנסיה (ע"ב 1738/07; השופט משה טוינה; להלן - ההליך הקודם).
לטענת המערער, בחודש מאי 2007 הוכר המנוח כנכה בשיעור 100% (כפי הנראה על ידי המוסד לביטוח לאומי בתביעה לנכות כללית).
ביום 5.11.2008, בעוד ההליך הקודם מתנהל, נפטר המנוח, והמערער - עזבונו - נכנס בנעליו בהליך הקודם.
ביום 19.7.2009 ניתן פסק דין בהליך הקודם, ובו התקבלה התביעה באופן חלקי. בכל הנוגע לענייננו, יש לציין שני אלה:
לעניין התביעה לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת נפסק כי נוכח המחלה הקשה בה חלה המנוח, אשר נתגלתה בבדיקות בחודשים ינואר 2007 ופברואר 2007, המנוח לא יכול היה לחזור לעבודתו. לפיכך, המנוח זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, שכן הפסקת עבודתו נכפתה עליו נוכח מצבו הרפואי. סכום פיצויי הפיטורים שנפסק לזכות המנוח עמד על סך של 15,129 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2007.
לעניין התביעה לפיצוי בגין אי ביטוח המנוח בקרן הפנסיה, נפסק כי המנוח לא בוטח בהסדר של פנסיה מקיפה, בניגוד להוראות צו ההרחבה שבו הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף תעשיית המתכת, החשמל, האלקטרוניקה במלאכה ובתעשייה הזעירה; המנוח זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה, לכל הפחות בגובה הפרשת המעסיק לקרן הפנסיה; הפיצוי לו זכאי המנוח הוא בשיעור הפרשות המעסיק (6% מהשכר) לטובת הביטוח הפנסיוני; סכום הפיצוי שנפסק לזכות המנוח עמד על סך של 10,892 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2006 עד למועד התשלום בפועל.
ביום 6.1.2011 המערער, עיזבון המנוח, הגיש כנגד המשיבים את התביעה מושא הליך הערעור. בכתב התביעה נטען כי לאחר הגשת התביעה ולאחר שהמנוח חלה ונקבעה לו נכות כללית בשיעור של 100% נתגבשה עילה נוספת בגין נכות/אובדן כושר עבודה; לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם ובעקבות מותו של המנוח, נתגבשה עילה נוספת בגין אבדן פנסית שאירים; החברה הפרה חוזה כלפי המנוח בכך שלא פתחה על שמו קרן פנסיה מקיפה כחובתה וכפי שנקבע בפסק הדין בהליך הקודם, וקמה למנוח ולעיזבונו זכות תביעה. המערער תבע גם את המשיב, וטען כי בנסיבות המקרה יש הצדקה להרמת מסך ההתאגדות מעל החברה ולחייב את המשיב בכל החיובים שייפסקו כנגד החברה.
הסעד שהתבקש בכתב התביעה הוא תשלום פיצוי על הנזקים שנגרמו למנוח ולשאיריו בשל אי ביטוח המנוח בקרן הפנסיה, דהיינו פנסית נכות למנוח מהחודש שבו הוכר כנכה בשיעור של 100% ועד ליום פטירתו, ופנסית שאירים לאלמנת המנוח ולבתו, עד הגיעה לגיל 21. על פי חוות דעת אקטוארית שהגיש המערער, שווי הפסד פנסית נכות ופנסית שאירים עמד על סך של 138,378 ₪. בנוסף, תבע המערער "לאור עגמת הנפש, הכאב והצער שנגרמו לאלמנתו של המנוח ושאיריו", פיצוי בעד נזק בלתי ממוני בסך של 30,000 ₪.
המשיבים הגישו לבית הדין האזורי בקשה לסילוק התביעה על הסף. בתמצית, המשיבים טענו כי הן בהליך הקודם והן בהליך זה מדובר באותה עילת תביעה – אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, וכן מדובר באותם צדדים, והשוני היחיד הוא גובה הפיצוי הנתבע. לכן, במקרה הנדון חלים הן הכלל בדבר השתק עילה והן הכלל בדבר השתק פלוגתא, ופסק הדין בהליך הקודם מהווה סוף פסוק להתדיינות בעניין זה.

פסק דינו של בית הדין האזורי:
בית הדין האזורי קיבל את בקשת המשיבים וקבע כי משמוצתה עילת התביעה, דין התביעה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין. בית הדין קבע כי במקרה הנדון חל הכלל בדבר השתק עילה, מהטעמים שיפורטו להלן.
לאחר מותו של המנוח ובטרם ניתן פסק הדין הקודם, נכנס המערער בנעליו של המנוח ולכן הצדדים בהליך הקודם ובהליך הנדון הם אותם צדדים. העובדה שבהליך הקודם נתבעה רק החברה, ובהליך הנוכחי הוסף גם המשיב כנתבע אינה משנה מכך.
בכל הנוגע לעילת התביעה נקבע כי על פי הפסיקה יש לבחון את מושג זהות העילות בדרך מרחיבה, וכי "עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה". במקרה הנדון, במסגרת התביעה הנוכחית המערער תבע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו למנוח (וכן לאלמנת המנוח ולבִתו) כתוצאה מאי ביצוע הפרשות לקופת גמל. בגין עילה זו ממש, שנתבעה בהליך הקודם, חויבה החברה בפסק הדין בתשלום סכום כסף מסוים למערער. משלא הוגש עליו ערעור, פסק הדין הקודם הפך לסופי וחלוט ובכך מוצתה העילה. המשיבים צודקים בטענתם שלפיה שעה שהמערער בחר שהפיצוי יינתן לו בעין הוא אינו יכול עתה להעדיף למפרע פיצוי אחר בדמות פתיחת קרן פנסיה או פיצוי בשיעור גמלה מהוונת בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה.
כיוון שהמנוח סיים את עבודתו עקב מצבו הרפואי כחודש לאחר הגשת תביעתו הקודמת, ומשנפטר המנוח בעוד ההליך הקודם מתנהל, ולמעלה מחצי שנה לפני מתן פסק הדין בהליך הקודם שניתן ביום 19.7.2009, הרי שעילות התביעה הנובעות מנכותו נולדו עוד בטרם החלה שמיעת הראיות בהליך הקודם, ואילו עילות התביעה הנובעות מפטירתו נולדו עוד בטרם ניתן פסק הדין. לפיכך, למערער שבא בנעליו של המנוח היה זמן רב (למעלה מחצי שנה) לבקש את תיקון כתב התביעה בהליך הקודם בשל שינוי הנסיבות ולכלול את העילות הנוספות, והוא היה רשאי לעשות כן גם אם היה הדבר בשלב מאוחר של ההליך, אלא שהוא נמנע מכך. לאור עקרון סופיות ההליך, על המערער לשאת בתוצאות הימנעותו זו.
אשר לפיצול סעדים: למרות שבכתב התביעה בהליך הקודם ביקש המנוח היתר לפיצול הסעדים, לא ניתנה כל החלטה הנעתרת לבקשתו זו. גם בהקשר זה נפסק כי לאור העובדה שהמנוח חלה עוד בטרם שמיעת הראיות ונפטר עוד בטרם ניתן פסק הדין, יכולים היו המנוח או עזבונו לבקש את תיקון כתב התביעה, אלא שהם לא עשו כן. העובדה שהמנוח עצמו העלה את עניין פיצול הסעדים מחזקת דווקא את התמיהה מדוע לא פעל המערער בעניין זה, ואין לו להלין אלא על עצמו.
המערער חויב בתשלום הוצאות המשיבים בסך של 2,000 ₪.

הערעור
טענות הצדדים בערעור:
המערער טען כי במקרה הנדון אין להחיל את הכלל בדבר השתק עילה, מנימוקים אלה:
שגה בית הדין האזורי כי הוספת המשיב כנתבע נוסף בהליך מושא הערעור, כאשר הוא לא היה נתבע בהליך הקודם, אינה משנה דבר. לאור העובדה כי עילת התביעה היא זהה אולם המשיב לא נתבע בהליך הקודם , יש להתיר את התביעה נגדו בעילה של הרמת מסך, וכנגדו אין השתק עילה או השתק פלוגתא. כמו כן המשיב נתבע בעילות אחרות מאלו שהחברה נתבעת בהן, והן העדר ביטוח לאורך כל התקופה וחוסר תום לב בכך שהפר חוזה וחובת נאמנות כלפי העובד ולא דאג לבטח אותו בקרן הפנסיה. נדגיש, כי במהלך הדיון בערעור הבהיר ב"כ המערער כי אין תביעה נפרדת אישית כנגד המשיב לבד מהרמת מסך.
שגה בית הדין האזורי בקובעו כי הסעד של פיצוי בגין נזקים שנגרמו למנוח כתוצאה מאי ביצוע הפרשות לקופת גמל מוצה לחלוטין בהליך הקודם משמדובר בעילת תביעה אחת והיא אי הפרשות לקרן הפנסיה; שגה בית הדין בקביעתו כי עילות התביעה הנובעות מ נכות המנוח נולדו עוד בטרם החלה שמיעת הראיות בהליך הקודם ועילות התביעה הנובעות מפטירתו נולדו עוד בטרם ניתן פסק הדין. זאת, מאחר שעדויות ה מנוח והעד המרכזי מטעם החברה נשמעו בטרם הלך המנוח לעולמו; העובדה שהמערער לא הגיש בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר פטירת ה מנוח לא יכולה לגרוע מזכותו למצות את עילת התביעה; המנוח הגיש את התביעה בהליך הקודם כשלא היה מיוצג, לא תיקן אותה, ולא הוסיף סעדים נוספים בשל פטירתו. כמו כן המנוח הגיש תביעה חלקית בלבד , וזאת משלא התגבשו כל הסעדים עת הגיש את תביעתו המקורית. בנוסף, בהליך הקודם החברה טענה כי היא שילמה ל מנוח 200 ₪ במזומן כל חודש במקום לבטחו בקרן פנסיה וזאת לאור דרישותיו. לפיכך, במצב זה גם לא היה טעם להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה ולתבוע בגין הנזקים הנוספים מאחר וזכאותו של ה מנוח לקרן פנסיה עדיין לא הוכרעה; כשהמנוח היה חולה היה מדובר על אובדן כושר עבודה ולאחר שה וא נפטר מדובר בפנסית שאירים. לכן, גם אם הייתה מוגשת בקשה לתיקון כתב תביעה בעניין פנסית נכות מדובר היה ברכיב קטן לעומת פנסי ת שאירים שהיא הרכיב המשמעותי. כמו כן, מאחר שהמנוח נפטר בסמוך לפני מתן פסק הדין בהליך הקודם הטענה כי תיקון כתב התביעה היה מרפא הכל אינה בהכרח נכונה. הדבר אף לא נעשה עקב מצבה של האלמנה.
המנוח ערך את התביעה בהליך הקודם וביקש לפצל סעדים אם ייגרמו לו נזקים נוספים עקב אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה עוד טרם התגלה כי הוא לקה במחלה קשה. לאור העובדה כי בהליך הקודם המערער הגיש בקשה לפיצול סעדים אם ייגרמו לו נזקים נוספים ואלה נגרמו לו, ומשבית הדין האזורי לא הכריע בסוגיה ולא התייחס אליה, הרי שאין מדובר בהשתק עילה או השתק פלוגתא, שכן אין להגיש ערעור על "אי נימוקו של פסק דין באותו סעד כלל". שגיאתו של בית הדין האזורי בהליך הקודם עת לא התייחס לבקשה לפיצול סעדים לא יכולה ליצור השתק עילה או השתק פלוגתא; לפי תקנה 26(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא זכאי לתבוע אותם. לאור הוראה זו המערער לא ייחשב כמי שוויתר על הסעד הנתבע בהליך מושא הערעור, פיצוי בגין הנזקים שנגרמו ל מנוח ולשאיריו עקב אי ביטוחו בקרן פנסיה מקיפה, עת הוא קיבל פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות 6%, ואין מדובר בהשתק עילה. בהקשר זה נטען כי בהתאם לפסיקה תובע שהגיש תביעה חלקית מחוסר ידיעה לא בהכרח תסולק תביעתו החדשה על הסף.
המנוח שלח מכתב לחברה וביקש כי יבטחו אותו בקרן פנסיה מקיפה עוד טרם התגלה כי הוא לקה במחלה קשה. החברה לא הסכימה לבטח אותו למרות דרישותיו הרבות עוד טרם התגלה שחלה במחלה קשה ונהגה בשרירות ובחוסר תום לב; התוצאה של אי ביטוחו הובילה לתוצאה קשה ל מנוח ולשאיריו; פסיקת בית הדין האזורי מובילה למצב בו חוטא יוצא נשכר; למרות שמדובר באותה עילת תביעה, הרי שמדובר בסעד שונה, בחוסר תום לב וכן במשיב שונה; עילת התביעה העיקרית היא של האלמנה והיתומה לעניין פנסית שאירים וזאת עילה תביעה עצמאית שלא קשורה לעילת התביעה של המנוח; יש לאפשר דיון בהליך לגופו מטעמי צדק.
המשיבים טענו כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומפורט, וכי בנסיבות המקרה הנדון חלים הן השתק עילה והן השתק פלוגתא, וזאת מטעמים אלה:
בכל הנוגע לזהות הצדדים, התביעה הראשונה הוגשה על ידי המנוח כנגד החברה בלבד. כלומר על בסיס אותן עובדות, המנוח שהיה מיוצג על ידי אותו בא כוח המייצג את המערער, לא סבר כי קיימת עילה להרמת מסך ההתאגדות ולתבוע את המשיב, ובין שתי התביעות אין כל שינוי עובדתי. לפיכך, משבחר המנוח להגיש את תביעתו כנגד החברה בלבד הוא ויתר על טענותיו בעניין הרמת המסך וחיוב המשיב באופן אישי; הרמת מסך אינה עילת תביעה עצמאית אלא מעין נגזרת מתביעתו של המערער כלפי החברה, והתביעה נגד החברה כבר הוכרעה, וגם התשלום על פי פסק הדין בוצע במלואו; הוספת המשיב כנתבע נוסף מעלה חשד כי הדבר נעשה כדי לעקוף את חלות כלל מעשה בית דין; בין המשיב לבין החברה מתקיים כלל "קרבה משפטית", ולכן פסק הדין יצר השתק עילה והשתק פלוגתא גם כלפי המשיב.
בכל הנוגע לעילות התביעה והסעד הנתבע, במקרה הנדון נוצר מעשה בית דין עם מתן פסק הדין בהליך הקודם, וחלים הן השתק עילה והן השתק פלוגתא. זאת, כאשר שתי התביעות הוגשו בשל אי ביצוע תשלומי מעסיק לקופת גמל, והשוני היחיד ביניהן הוא שיעור הפיצוי. בהליך הקודם בית הדין האזורי קבע כי החברה הפרה את החוזה משלא ביטחה את המנוח כנדרש, ובהתאם לסעד שנתבקש הוא פסק פיצוי בגין אי הפרשה לגמל שהועמד על ידי המערער על גובה ההפרשות שלא בוצעו על ידי החברה. בתביעה הנוכחית ביקש המערער פיצוי גבוה יותר המבוסס על חוות דעת אקטוארית. המערער אף לא ניכה את הסכום שקיבל במסגרת פסק הדין בהליך הקודם מן הסכום הנתבע; המערער עצמו אינו חולק כי מדובר באותה עילת תביעה בדיוק אלא טוען כי מדובר בסעד שונה הנובע מאותה עילה. עילת אי הפרשה לגמל אמנם עשויה להצמיח שני סעדים הנובעים ממנה - אכיפת התשלומים לקרן הפנסיה או תביעת פיצויים בגין הפרת חוזה. אולם, בענייננו אין מדובר בסעדים שונים הנובעים מאותה עילה אלא בסעד אחד – פיצוי - שנתבע באופן חלקי במסגרת ההליך הקודם. לפיכך, אין מדובר בפיצול סעדים, כלומר הגשת תביעה לסעד נוסף אחר מכוח אותה עילת תביעה אלא פיצול סעד אחד לסעדי משנה, דבר שאסור בתכלית. המנוח נפטר במהלך הדיון בהליך הקודם שבעה חודשים לפני מתן פסק הדין בהליך הקודם, ולכן המערער יכול היה להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה על דרך הגדלת סכום הפיצוי, ולהגיש חוות דעת אקטוארית, אולם הוא לא עשה זאת.
בכל הנוגע לבקשה לפיצול סעדים בהליך הקודם: בניגוד לטענת המערער, העובדה שהבקשה לפיצול סעדים לא הוכרעה במסגרת פסק הדין משמעותה דחיית הבקשה; המערער לא הגיש את הבקשה לפיצול סעדים בנפרד בשני ההליכים, אלא רק העלה את הטענה "למען הזהירות" בתביעה הראשונה; פסק הדין בהליך הקודם לא התייחס לטענה בעניין פיצול סעדים למרות שניתן לאחר שמלוא הנזקים כבר התגבשו; המערער בחר שלא להגיש ערעור על אי התייחסות בית הדין לבקשתו לפיצול סעדים שמשמעותה דחיית הבקשה; מאחר שאין מדובר בפיצול סעדים אלא בפיצול סעד לסעדי משנה לא ניתן היה להיעתר לבקשה לפיצול סעדים גם לו הייתה מוגשת.
התביעה לא הוגשה בשם האלמנה והיתומה אלא על ידי העיזבון, ופנסית שאירים אינה חלק מהעיזבון; בכל מקרה, גם אם התביעה הייתה מוגשת על ידי האלמנה והיתומה חל הכלל של מעשה בית דין. בהתייחס לטענה שלאלמנה וליתומה יש עילת תביעה עצמאית, טענו המשיבים כי מדובר באותה עילת תביעה – הפרת חוזה עבודה - ובכל מקרה עילת תביעה עצמאית של השאירים לא הועלתה במסגרת כתב התביעה.

הכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי דין הערעור להידחות. עם זאת, בשונה מבית הדין האזורי, אנו סבורים כי התביעה לפיצוי בגין הפסד פנסית שאירים דינה להימחק על הסף בשל היעדר עילה. כפועל יוצא מכך, גם דין התביעה נגד המשיב בעילה של הרמת מסך להימחק על הסף.

העיזבון אינו כשיר להיות בעל דין ואינו יכול לתבוע פנסית שאירים:
קודם להתייחסות לטענות הצדדים, נבקש להתייחס לעניין היותו של התובע בהליך עיזבון המנוח, ולכך שעיזבון המנוח תבע גם פנסית שאירים.
ברע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (28.5.2012) עמד בית המשפט העליון על כך שעיזבון אינו יכול להיות בעל דין באומרו:
"פעמים רבות, וכך אירע גם בענייננו, מוגשות לבתי המשפט תביעות בהן מצוין כי התובע הוא עיזבונו של אדם שהלך לעולמו. במקרים אחרים מוגשת תביעה נגד עיזבון. תביעות כאלה הינן פגומות. זאת משום שעיזבון אינו אישיות משפטית, ומשכך אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי כלשהו".
בעניין עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל עמד בית המשפט העליון על כך שעת מוגשת תביעה נזיקית שעילתה מותו של אדם, כתוצאה מעוולה נטענת שבוצעה כלפיו במעשה או במחדל, בדין מוכרים שני סוגים עיקריים של תביעות נזיקיות: האחד, המכונה "תביעת תלויים", שעניינה תביעה המוגשת בעקבות נזקי ממון של בן זוגו, הורו או ילדו של המנוח הניזוק, בגין הפסד התמיכה הכלכלית לה היו צפויים התלויים אילו המנוח היה נותר בחיים. נוכח העובדה שתביעת התלויים כוללת עילות תביעה אישיות של התלויים, היא צריכה להיות מוגשת לטובת התלויים באופן אישי. השני, המכונה "תביעת העיזבון", שעניינה בזכויות התביעה האישיות של המנוח. זכויות אישיות אלה, ככל שלא מוצו, עוברות ליורשיו. זכייה בתביעת העיזבון תפעל לטובת העיזבון בכך שהיא תגדיל את מסת הנכסים שהעיזבון יכלול.
בהמשך פסק הדין, עמד בית המשפט העליון על זהות מי שרשאי להגיש את תביעת התלויים ואת תביעת העיזבון, על פי הוראות פקודת הנזיקין והוראות חוק הירושה, תוך הבחנה בין מקרה בו מונה מנהל עיזבון לבין מקרה בו לא מונה מנהל עיזבון. עת לא מונה מנהל עיזבון, על "תביעת עיזבון" להיות מוגשת על ידי כל היורשים או בהסכמתם של כל היורשים.
בסעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 נקבע כי "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". נוכח הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, פנסית שאירים אינה חלק מעיזבון המנוח, אלא היא זכות עצמאית של אלמנתו ובתו של המערער, אשר לטענתן היו זכאיות לפנסית שאירים ככל שהחברה הייתה מבטחת את המנוח בקרן הפנסיה.
במקרה הנדון, התביעה הוגשה כאמור על ידי עיזבון המנוח, ונתבעו בה פיצויים בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת חוזה בין החברה לבין המנוח, אשר על פי הנטען עיזבון המנוח זכאי לתבוע אותם. כמוסבר לעיל, פנסית השאירים היא זכות עצמאית של האלמנה ובתו של המנוח, ואינה זכות של המנוח, אשר עברה לעיזבונו וליורשיו. יש לציין כי במקרה הנדון על פי צוואתו של המנוח אלמנתו היא היורשת היחידה של רכושו וזכויותיו, ואילו פנסית השאירים הגיעה גם לאלמנתו וגם לבתו הקטינה. נציין, כי המערער גם לא ביקש לתקן את התביעה ולהוסיף את אלמנתו של המנוח ובתו כתובעות נוספות בהליך, למרות טענתו כי עומדת להן עילת תביעה עצמאית שאינה קשורה לעילת התביעה של המנוח. לאור האמור, עילת התביעה על פי כתב התביעה היא זכויות אישיות של המנוח, אשר על פי הנטען לא מוצו והן חלק מעיזבונו ועברו ליורשיו. נוכח העובדה שהזכות לפנסית שאירים אינה זכות אישית של המנוח, אלא זכות עצמאית של שאירי המנוח, ואינה חלק מהעיזבון של המנוח ואינה עוברת ליורשיו, דין התביעה לפיצוי בגין פנסית שאירים להימחק על הסף בשל העדר עילה. גם התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לשאיריו של המנוח היא על פי הנטען בכתב התביעה תביעתם האישית של השאירים, וככזו אינה יכולה להיות חלק מתביעת עיזבון המנוח, ודינה להימחק על הסף בשל היעדר עילה.
נבהיר, כי איננו מתייחסים בפסק דין זה לשאלה אם ההליך הקודם יצר "השתק עילה" או "השתק פלוגתא" בהתייחס לתביעת השאירים לפנסית שאירים. למותר לציין, כי ככל שתוגש בעתיד תביעה על ידי השאירים, יהיו המשיבים רשאים להעלות כל טענה כנגדה, לרבות טענה כי חל "השתק פלוגתא" או "השתק עילה" מכוחו של פסק הדין בהליך הקודם, וטענתם תיבחן לגופה.
אשר לתביעה לפיצוי בגין פנסית נכות, שהיא זכות אישית של המנוח: למרות שגם תביעה זו הייתה צריכה להיות מוגשת על ידי היורשת של המנוח ולא על ידי העיזבון, נראה לנו שבשלב זה של ההליך אין טעם להורות על תיקון כתב התביעה והחזרת הדיון בה לבית הדין האזורי. לפיכך, נדון בערעור עיזבון המנוח על דחיית התביעה לפיצוי בגין פנסית נכות.

השתק עילה - המסגרת הנורמטיבית:
על פי תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – התקנות), בית הדין רשאי בכל עת לדחות על הסף תובענה נגד נתבע, בין היתר, מן הטעם של "מעשה בית-דין".
בעניין ברנוביץ [רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים פ"ד נז(5) 691 (2003)] הוסברה משמעות הכלל של "השתק עילה" והטעמים לו:

"כלל 'השתק עילה' הוסבר עוד בפרשת ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני (להלן – פרשת קלוז'נר ..], בעמ' 583 – 584 מפי הנשיא אגרנט:
'מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה. במקרה כזה, אם במשפט הראשון זכה התובע בדין, כי אז אומרים שעילת תביעתו שם 'נבלעה' .. בפסק הדין אשר הכיר בזכותו ובא במקום העילה, שאיננה עוד .. וכן , אם במשפט הראשון זכה הנתבע בדין, אז אומרים שקם מחסום .. המשתיק את התובע מלחזור על תביעה שניה המבוססת על אותה עילה, בחינת היותה חסומה או מושתקת ..'

שני טעמים עיקריים לכלל זה: הראשון – מניעת הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע; השני – מניעת העמסת-יתר על מערכת המשפט לקיים התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ [14], בעמ' 24; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [36], בעמ' 31). המבחן שעל-פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה, להבדיל ממבחן זהות הסעד (פרשת קלוז'נר [13], בעמ' 585). כדי לקבוע אם קיימת זהות בין מערכות העובדות בשני ההליכים יש לבחון את כתבי-התביעה, ולעניין זה אין חייבת להיות זהות מוחלטת ביניהם, אלא השאלה היא אם היה בידי התובע לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [15], בעמ' 450; זלצמן בספרה הנ"ל [36], בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים [16], בעמ' 801)".
אשר למשמעותו של המונח "עילת תביעה" לעניין הכלל של "מעשה בית דין" נפסק:
"המונח 'עילת תביעה' לעניין 'מעשה בית-דין' שונה ממובנו של מונח זה לעניין פסיקה בתובענה: 'מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה' (ע"א 8/83 גורדון ואח' נ' כפר מונאש ואח', פ"ד לח(4) 797, 801) ".

דב"ע (ארצי) נד/3-227 דורית מרגי – אוניברסיטת בן גוריון, פד"ע כח 403, 409 (1995)).

ומן הכלל אל הפרט:
יישום הכללים שנקבעו בפסיקה על נסיבותיו של המקרה הנדון, מביא לתוצאה שלפיה בנסיבותיו של המקרה הנדון חל הכלל של "השתק עילה" על התביעה לפיצוי בגין פנסית נכות.
כפי הנטען בכתב התביעה, וכעולה גם מפסק הדין בהליך הקודם, "האירוע המזכה" בפנסית נכות התרחש במקביל או בסמוך לאחר הגשת תביעתו של המנוח לבית הדין האזורי, וזמן ניכר לפני הגשת הראיות בתיק. בהקשר זה יש לציין עובדות אלה: בחודשים ינואר ופברואר 2007 נערכו למנוח בדיקות רפואיות שונות ולמרבה הצער התברר כי לקה במחלה קשה, ובשל מצבו הבריאותי הסתיימו יחסי העבודה; למנוח נקבעה נכות כללית בשיעור של 100% בחודש מאי 2007; התביעה הוגשה בשנת 2007; קדם משפט בהליך הקודם התקיים ביום 23.1.2008. בדיון זה המנוח היה מיוצג, ובא כוחו אף ציין כי המנוח "חולה לב וחולה סרטן במצב קשה". נוכח האמור, במקביל או בסמוך לאחר הגשת התביעה, ובכל מקרה עוד בשלב המקדמי של ההליך, בטרם הגשת הראיות, לכאורה התגבשה העילה לפיצוי בגין אבדן הזכות לפנסית נכות. עוד יש לציין, כי נוכח העובדה שלמרבה הצער המנוח נפטר בטרם ניתן פסק הדין בהליך הקודם, הרי שלפני מועד מתן פסק הדין היה ידוע גם שיעור הנזק שנגרם עקב אבדן פנסית נכות.
המבחן לקביעה אם קיים השתק עילה הוא מבחן זהות העילה, ולא מבחן זהות הסעד. כפי העולה מפסק הדין בהליך הקודם, במסגרת ההליך הקודם המנוח, שהמערער הוא חליפו, תבע בין היתר פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי המנוח לא בוטח בהסדר של פנסיה מקיפה בניגוד להוראות צו ההרחבה, והוא זכאי לפיצוי לפחות בשיעור הפרשות המעסיק לטובת הביטוח הפנסיוני שלא שולמו. מפסק הדין בהליך הקודם עולה כי זה שיעור הפיצוי שנתבע על ידי המנוח, ולא נתבע פיצוי בגין נזקים נוספים (לבקשה לפיצול סעדים בגין נזקים נוספים נתייחס בהמשך). בכתב התביעה בהליך זה המערער, עיזבון המנוח, תבע פיצוי בגין הפרת חוזה, וזאת נוכח העובדה שהחברה לא ביטחה את המנוח בקרן פנסיה מקיפה, "כמוטל עליה על פי ההסכם הקיבוצי ו/או צו ההרחבה". הסעד שהתבקש הוא פיצוי על הנ זקים שנגרמו בשל כך, בשיעור פנסית נכות שהגיעה למנוח בחייו מחודש מאי 2007, המועד בו הוכר כנכה 100%. העולה מן האמור הוא כי עילת התביעה בשני ההליכים היא הפרת החברה את חובתה לבטח את המנוח בקרן פנסיה מקיפה, בהתאם להוראות צו ההרחבה, המהווה הפרת חוזה העבודה שבין המנוח לבין החברה. נציין, כי בהליך הקודם לא נקבע כי הפיצוי נפסק בגין "הפרת חוזה" אלא בגין הפרת הוראות צו ההרחבה, אולם מהותית מדובר בפיצוי בגין הפרת חוזה, שכן הוראת צו ההרחבה היא חלק מחוזה העבודה שבין המנוח לבין החברה (סעיף 30 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957), ולכן הפרתה הקנתה למנוח זכאות לפיצוי. למעשה, גם המערער מאשר בסיכומיו בערעור כי בשני ההליכים מדובר באותה עילת תביעה.
בנסיבות המקרה הנדון "האירוע המזכה" התרחש בסמוך לאחר הגשת התביעה, בטרם הוגשו ראיות בתיק, ובטרם ניתן פסק הדין. שאלה מורכבת ומסובכת היא מה הדין אם האירוע המזכה בפנסיה מקרן הפנסיה יתרחש לאחר שההתדיינות בין העובד לבין המעסיק בעניין הפרת החובה לבטח בפנסיה מקיפה הסתיימה. האם כל עוד לא התרחש האירוע המזכה לא התגבשה עילה לתביעת פיצוי לאבדן הזכות לפנסית נכות, שכן טרם התגבש הנזק כתוצאה מהפרת החובה לבטח את העובד בקרן הפנסיה? האם עובד יכול להגיש מלכתחילה תביעה לפיצוי על השווי הרעיוני של זכויות פנסיה, לרבות הזכות לפנסית נכות, בטרם התרחש אירוע מזכה? האם במקרה שבו התרחש אירוע מזכה לאחר ההתדיינות קמה לעובד עילת תביעה לפיצוי נוסף לאחר קרות האירוע המזכה, הגם שקיבל בהליך הראשון פיצוי כספי בגין אי ביטוחו בקרן פנסיה, בשיעור ההפרשות שלא בוצעו או בשיעור אחר, או שהיה עליו לכלול בהתדיינות הראשונה גם את השווי הרעיוני של זכויותיו לפנסית נכות? בכל מקרה, שאלות אלה אינן מתעוררות במקרה הנדון, נוכח העובדה שלמרבה הצער המנוח חלה בעת שההליך הקודם התנהל, ולכן נשאיר את ההכרעה בהן לעתיד, בנסיבות המתאימות.
לטענת המערער, למרות הזהות בין עילות התביעה, אין לסלק על הסף את התביעה השנייה, נוכח העובדה שנתבע סעד שונה, וכן הועלתה טענה של חוסר תום לב. אין בידינו לקבל טענה זו. נוכח העובדה שהמבחן לכלל השתק עילה הוא זהות העילה ולא זהות הסעד, גם אם הסעדים הנתבעים בהליך השני שונים, "השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה" [עב"ל (ארצי) 765/07 עווני אבו הדואן נ' המוסד לביטוח לאומי (4.9.2008)].
כדי לבחון אם קיימת זהות בין עילות התביעה יש לבדוק האם התובע היה יכול לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע בתובענה אחת (גורן, עמ' 176). בעניין זה נפסק כי -
"אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 450; זלצמן בספרה הנ"ל [34], בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים [26], בעמ' 801)".
ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166 (2003).
בהתייחס לתביעות נזיקין נפסק כי -
"הכלל, לפיו חובה על התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה נזיקין אחד בתובענה אחת, מושתת על העיקרון ועל השיקול, שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ראה ע"א 167/63, בעמ' 2625). על-פי הכלל האמור, חובתו של התובע לא רק לכלול בתובענתו את כל טענותיו בדבר אופן גרימת הנזק ומידת נזקו, אלא חייב הוא גם לבקש את תיקון תובענתו, אם וכאשר מתברר לו, לאחר הגשת התובענה, כי נזקו רב יותר משיכול היה לצפות לראשונה. אם נמנע התובע מלתבוע מלכתחילה פיצוי עבור מלוא נזקו או מלבקש תיקון תביעתו, כאשר מתגלה נזק נוסף, לא ירשה לו בית המשפט להגיש לאחר מכן תביעה נוספת בשל אותה עילה".
ע"א  259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד סקום (ישראל) בע"מ פ"ד לט (4) 141 (1985).
האמור לעיל יפה גם לנסיבותיו של המקרה הנדון. נוכח העובדה שמשלבים מוקדמים של ההתדיינות בהליך הקודם היה ידוע כי כתוצאה מהפרת החובה לבטח את המנוח בביטוח פנסיוני נגרם למנוח הנזק הנתבע - אבדן זכותו של המנוח לפנסית נכות - היה על המנוח (או חליפו) לבקש לתקן את כתב התביעה. משלא הגישו המנוח או חליפו בקשה לתיקון כתב התביעה, ולא העמידו את התביעה לפיצוי בגין הפרת החובה על מלוא סכום הנזק שנגרם למנוח, אבדן פנסית נכות, לא ניתן לאחר תום ההתדיינות להגיש תביעה לפיצוי בגין נזק נוסף.
יתר על כן. כאמור, בהליך הקודם נפסקו לזכות המערער הן פיצוי על הפרת החובה לבטחו בקרן הפנסיה, בשיעור הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה במרכיב התגמולים (6%) במהלך תקופת עבודתו, והן פיצויי פיטורים מלאים, וזאת על פי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. כידוע, הפרשות המעסיק לקרן פנסיה מקיפה כוללות הן מרכיב תגמולים והן מרכיב פיצויי פיטורים, בדרך כלל בשיעור של 72% מפיצויי הפיטורים המלאים. ברור, כי אם העובד מקבל מקרן הפנסיה פנסית נכות, העובד אינו זכאי לפדיון הכספים שהועברו לקרן הפנסיה, וברוב המכריע של המקרים גם אינו זכאי לפיצויי פיטורים, אלא לכל היותר להשלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 1/3% 2, 28% מפיצויי הפיטורים המלאים. לכן, במקרה שבו עובד תובע פיצוי בשל העדר ביטוח בקרן פנסיה מקיפה, בשיעור של תשלומי פנסית נכות להם היה זכאי מהקרן, אין הוא יכול לתבוע במקביל פיצויי פיטורים מלאים ופיצוי בשיעור הפרשות המעסיק לקרן. שכן, תכליתו של הפיצוי להעמיד את העובד באותו מצב בו היה אילו המעסיק היה מקיים את חובתו ומבטחו בקרן פנסיה מקיפה והוא היה מקבל מהקרן פנסית נכות. פסיקת פיצוי בגין אבדן פנסית נכות ובמקביל פסיקת פיצויי פיטורים ופיצוי בשיעור הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה מהווה למעשה כפל פיצוי. גם מטעם זה, יש בעייתיות בכך שלא נתבע הפיצוי המלא בגין הפרת החובה לבטח את העובד בקרן הפנסיה בהליך הראשון.
כללו של דבר: בנסיבותיו של המקרה הנדון, בו "האירוע המזכה" בפנסית נכות התרחש בשלבים מוקדמים של ההתדיינות בהליך הקודם, כבר בעת ההתדיינות בהליך הקודם המנוח היה יכול וחייב לתבוע פיצוי בעד פנסית נכות במסגרת עילת התביעה של הפרת חובתה של החברה לבטח אותו בביטוח פנסיוני בהתאם להוראות צו ההרחבה. לפיכך, במקרה הנדון, היה על המנוח להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, לתקן את סכום הפיצוי הנתבע בגין הפרת החובה ולבצע את ההתאמות הנוספות המתחייבות מתיקון כתב התביעה, כמוסבר בסעיף 39 לעיל. לפיכך, דין התביעה לפיצוי בגין פנסית נכות להידחות בשל "השתק עילה".

פיצול סעדים:
כאמור, הטעמים לכלל של "מעשה בית דין" או "השתק עילה" הם מניעת הטרדתו של בעל דין להתדיין מספר פעמים בשל אותה עילה, וברצון לייעל את ההליך המשפטי. טעמים אלה עומדים גם ביסוד חובתו של תובע לכלול בתביעתו את מלא הסעד שהוא זכאי לו בשל עילת התביעה. כלל זה בא לידי ביטוי בתקנה 26 לתקנות, הקובעת כי על תובע לכלול בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי, והוא יוכל לתבוע סעד שלא נתבע בשל אותה עילה רק אם קיבל על כך רשות מבית המשפט.
בהתאם לפסיקה -
"תכלית הדרישה להגשת בקשה לפיצול סעדים היא למנוע מצב שבו אדם יתבע אך חלק מתביעה העומדת לו ויותיר בידו זכות לתבוע בעתיד חלק נוסף ממנה. הגיונה של תקנה 26 לתקנות נעוץ ברצון לייעל את ההליך המשפטי, למנוע מהנתבע להיטרד מספר פעמים בשל אותה עילה ולסיים במסגרת אחת ובמועד אחד את כל ההתדיינויות העומדות בין הצדדים – שהתובע יכול היה לכלול אותן בתובענה הראשונה (ראו ע"ע (ארצי) 300145/98 א. סוזי ו-76 אחרים - בטחון אזרחי, ניתן ביום 23.10.00). כך אף נקבע על ידי כב' השופטת ארד (כתוארה אז) בפרשת הרפז –
'תכליתה של התקנה למנוע בזבוז זמנם של בית הדין, הצדדים, והעדים .. בהתאם נפסק כי על התובע לרכז את כלל רכיבי תביעתו בכתב תביעה אחד ..' (בר"ע (ארצי) 485/09 הרפז – אקסלנס צמיחה ניירות ערך והשקעות בע"מ, ניתן ביום 1.11.09) ".
בר"ע (ארצי) 15617-12-12 HIRCA ELENA - רימס אינטרנשיונל בע"מ (14.1.2013).
בתקנה 26 לתקנות נקבע כך:
(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד.
(ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם.
(ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן רשות כאמור, יתחשב בית הדין באלה:
(1) התביעה קנטרנית או טורדנית;
(2) התביעה הוגשה שלא בתום לב;
(3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב מתן הרשות.
(ד) רשות כאמור בתקנת משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין.
התקנה מבחינה בין שני מצבים: מצב ראשון – מוסדר בתקנה 26(א) לתקנות, מתייחסת למצב בו הסעד הנתבע בגין עילת התביעה הוא אחד, והתובע מוותר על חלקו. דהיינו הויתור אינו על סוג של סעד (כגון במקרה של פיטורים שלא כדין – תביעה לאכיפה בלבד תוך ויתור על הסעד של פיצוי על פיטורים שלא כדין), אלא על חלק מאותו סעד, או במילים אחרות – על חלק מכמות הסעד. כך, תובע יכול לטעון כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חוזה בשיעור מסוים, אולם משיקולים שונים, כגון שיקולי אגרה, מעמיד את תביעתו על סכום נמוך יותר. תקנה 26(א), כמקבילתה תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 חלה על פיצול אותו סעד, ובמקרה כזה הויתור על חלק מהתביעה או פיצולו אינו ניתן לריפוי אף ברשות בית המשפט. מצב שני – מוסדר בתקנות 26(ב), 26(ג) ו- 26(ד), שבו בגין אותה עילת תביעה ניתן לתבוע סעדים אחדים שונים זה מזה – כגון אכיפה או פיצויים – שאז תובע יכול לקבל מבית הדין היתר לפיצול סעדים. עמד על כך בית הדין האזורי בתל אביב בהחלטתה של השופטת הראשית (כתוארה דאז) וירט ליבנה:
"וכך, בעוד שתקנה 26(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי הדין) ומקבילתה תקנה 44 לתקסד"א חלה על פיצול כמות התביעה, כאשר הסעד הוא אחד והויתור על חלק מהתביעה אינו ניתן לריפוי אף ברשות בית המשפט כמו גם פיצולו (וכך נאמר: 'האפשרות שניתן יהיה לפצל אותו סעד עצמו, ברשות בית המשפט, לכמה תביעות או חלקים – אפשרות כזו לא העלה מתקין התקנות על דעתו' ע"א (ת"א) הרשקוביץ נ' וקסלר, פס"מ תשל"ז (ב) 190), הרי שתקנה 26(ב) מתייחסת למצב שבו עילה אחת מזכה בסעדים אחדים (לדוגמה: פיטורים של עובד ("העילה") שבעקבותיהם נעשה העובד זכאי, לדוגמה, לפיצויי פיטורים, לפיצויים בשל הפרת חוזה, לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים ולפדיון חופשה (ארבעת "הסעדים"). לגבי מצב זה נקבע בתקנות 26(ב), (ג) ו- (ד) לתקנות סדרי הדין, כי התובע רשאי לתבוע את כל הסעדים או מקצתם. תבע התובע את מקצת הסעדים, זכאי הוא לתבוע את הסעדים הנותרים, שהם בתחום סמכותו של בית הדין, אם קיבל רשות מבית הדין 'לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת'. נדגיש, כי תקנה 26(ב) לתקנות סדרי הדין, מתייחסת לסעדים אחדים בשל עילה אחת, ולא לסעדים אחדים בשל עילות תביעה שונות".

בש"א (אזורי ת"א) 3216/01 (ד"מ (אזורי ת"א) 3998/01) רותם שגיא – עו"ד אלחנן לי (23.10.2001).
בעניין רותם שגיא קבע בית הדין האזורי כי יש ליישם את פסיקתו של בית המשפט העליון שלפיה –
"אין תקנה 46 [לתקנות סדר הדין האזרחי – ל.ג.] מאפשרת פיצולו של סעד אחד לסעדי משנה כפי שהדבר נעשה כאן. תקנה 46 מאפשרת פיצול תביעה בגין סעדים שונים, כגון פיצויים וצו ביצוע בעין, אך אין היא מאפשרת ליטול סעד כמו פיצויים, לחלקו לסכומים סכומים ולהגיש בגין כל סכום תביעה".

ע"א 61/77 משה ושרה אנג'ל נ' רחל וחיים מייש, פ"ד לא (3) 673, ע' 678 – 679 (1977).
במקרה הנדון, מתעוררת שאלה אם חלה הוראת תקנה 26(א) או הוראת תקנה 26(ג). מחד, ניתן לטעון, כטענת המשיבים, כי מדובר באותה עילת תביעה, הפרת החובה לבטח את המנוח בקרן הפנסיה, ובאותו סעד – פיצוי כספי, כאשר השוני בין התביעות הוא שיעור הפיצוי ואופן חישוב הפיצוי (שווי הפרשות המעסיק לקרן בתביעה הראשונה ושווי זכויות פנסית נכות בתביעה השנייה). מנגד, ניתן לטעון כי למרות שמדובר בסעד של פיצוי כספי, נוכח משמעותו של "האירוע המזכה", אין זהות בין הסעדים, ולכן חלה תקנה 26(ג) לתקנות.
גם בעניין זה איננו סבורים שיש לקבוע מסמרות בהליך זה, שכן התשובה לו תלויה גם בתשובות לשאלת משמעותו של "האירוע המזכה" בגיבוש עילת התביעה לפיצוי בגין הפרת המעסיק את החובה לבטח את העובד ביטוח פנסיוני, כמפורט בסעיף 35 לעיל. בנסיבות המקרה הנדון, גם בהנחה שחלה תקנה 26(ג) וניתן לבקש פיצול סעדים, בין במסגרת ההליך הראשון ובין במסגרת ההליך הנוכחי (דבר שלא נעשה על ידי המערער), לא היה מקום להתיר פיצול סעדים. זאת, נוכח העובדה כי כבר בעת קדם משפט בהליך הקודם, בטרם הוגשו ראיות בתיק, היה המנוח חולה מאד והוכר כנכה 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, היה נכון יותר שהמנוח יתקן את כתב התביעה ויתבע פיצוי בגין אבדן פנסית נכות במסגרת ההליך הראשון. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון כי "כל עוד לא הוכרעה התביעה הראשונה, דרך המלך – והיא גם בת השכל הישר – לתבוע נזקים נוספים שנגרמו לאחר הגשתה, היא באמצעות בקשה לתיקון כתב התביעה" [רע"א  2695/08 אבי דוכן נ' מדינת ישראל  - משרד החינוך (21.5.2008)].
כללו של דבר: בנסיבות המקרה הנדון, גם אם חלה תקנה 26(ג) לתקנות וניתן היה לבקש פיצול סעדים, לא היה מקום להתירו.

התביעה נגד המשיב:
לטענת המערער, יש להתיר את התביעה כנגד המשיב, שהוא בעל המניות היחיד בחברה, משום שהוא לא היה צד בהליך הקודם ולא חל עליו השתק עילה. כפי שעולה מכתב התביעה ומטענות המערער במהלך הדיון בערעור, המערער תבע את המשיב בעילה של הרמת מסך בלבד. כידוע, הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות מאפשרת בנסיבות חריגות המצדיקות זאת להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה ולייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, על פי סעיף 6 ל חוק החברות התשנ"ט-1999. במקרה הנדון, משקבענו שהתביעה נגד החברה בעניין אבדן הזכות לפנסית נכות נדחית על הסף בשל מעשה בית דין, והתביעה לאבדן הזכות לפנסית שאירים נמחקת מחמת היעדר עילה, אין בסיס לתביעה להרמת מסך כנגד המשיב בהליך זה, שכן אם לא קמה חבות לחברה, לא יכולה לקום חבות למשיב.
סוף דבר: הערעור נדחה ואנו קובעים כי בנסיבותיו של המקרה הנ דון דין התביעה לפיצוי בגין פנסית נכות להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, ודין התביעה לפיצוי בגין פנסית שאירים והתביעה כנגד המשיב להימחק על הסף. ככל שתוגש תביעה לפנסית שאירים על ידי בעלות הדין הנכונות, כל צד יוכל להעלות את טענותיו, והן תיבחנה לגופן.
בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון לחייב את המערער בהוצאות.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ו (25 אוקטובר 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

אילן איטח,
שופט

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

מר מנחם שוורץ,
נציג ציבור (עובדים)

גברת יודפת הראל בוכריס,
נציגת ציבור (מעסיקים)