הדפסה

אילת גייטפורט נגה (1982) בע"מ נ' רידסול אנטרפרייז בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת חנה קלוגמן

התובעת:

אילת גייטפורט נגה (1982) בע"מ, ח.פ. 51-0934623
ע"י ב"כ עוה"ד דן שריזלי ו/או ירון שריזלי

נגד

הנתבעים:

1.רידסול אנטרפרייז בע"מ, ח.פ. 51-4416338
(ניתן פסק-דין ביום 07.10.11)

2.אווה רידלבסקי, ת.ז. XXXXXX581

3.איגור דרן, ת.ז. XXXXXX698
(ניתן פסק דין ביום 07.10.11)

פסק דין

בפניי תביעה שעניינה חוב בסך 164,931 ₪ של חברת רידסול אנטרפרייז בע"מ ( להלן: "הנתבעת 1 " או " החברה"), אשר הנתבעים 2 ו-3 ערבים לחובותיה כלפי התובעת עפ"י מסמך התקשרות, הכולל גם כתב ערבות אישית ( נספח ב' לכתב התביעה).

1. רקע כללי:
התובעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי עמילות מכס, מתן אשראי ומימון, מתן שירותי אחסנת סחורות, הובלות ושילוח בינלאומי ( להלן: "השירותים").

הנתבעת 1 הינה חברה אשר התאגדה כדין בישראל, כפי שעולה מתדפיס רשם החברות ( נספח א' לכתב התביעה).

לצורך התקשרות עם התובעת חתמה הנתבעת 1 על מסמך תנאי התקשרות כלליים מיום
06.04.10 (נספח ב' לכתב התביעה), אשר לפיו התחייבה בסעיף 5 לסלק כל סכום המגיע לתובעת ממנה מיד עם דרישתה הראשונה ( להלן: "מסמך תנאי ההתקשרות" או " המסמך").

הנתבעים 2 ו-3 ערבים בערבות אישית, בלתי מוגבלת וללא תנאי, לכל התחייבויות הנתבעת 1 כלפי התובעת ( להלן: "כתב ערבות אישית" או " כתב הערבות"), לאחר שחתמו, לטענת התובעת, על מסמך תנאי ההתקשרות ( נספח ב', כאמור).

בהתאם לתנאי ההתקשרות סיפקה התובעת לנתבעת 1 שירותים, ועל חשבון חובה בגין השירותים, מסרה הנתבעת 1 לתובעת שיקים ( צילום השיקים צורף לכתב התביעה כנספח ג') (להלן: "השיקים").

התובעת הציגה את השיקים לפירעון, אולם השיקים חוללו ע"י הבנק הנמשך מסיבת א.כ.מ. ("אין כיסוי מספיק").

מכאן הוגשה תובענה זו כנגד הנתבעים בסכום של 164,931 ₪, בהתאם לכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת ( נספח ד' לכתב התביעה).

טענות הצדדים:
טענות הצדדים יובאו בתמצית כדלהלן:

2. תמצית טענות התובעת:
לטענת התובעת, מי שקישר בינה לבין הנתבעת 1 הינו הנתבע 3, דרן איגור ( להלן: "איגור"). התובעת הכירה את איגור עוד טרם העסקה נשוא התביעה דנן, כאשר איגור שימש כמנהל או בעלים או מנהל שיווק בחברות אחרות כגון פוד אל פלוס (2007) בע"מ, דינמה בע"מ וכו' (סע' 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).

עוד לטענת התובעת, איגור הסביר כי הנתבעת 1, שבבעלות דודתו, היא הנתבעת 2 ( להלן: "הנתבעת 2 " או " גב' רידלבסקי") עוסקת בתחום יבוא מזון לישראל , ועל כן הציע שהנתבעת 1 תתקשר עם התובעת למתן שירותים.

כך לצורך התקשרות עם התובעת חתמה הנתבעת 1 ביום 06.04.10 על מסמך תנאי התקשרות כלליים ( נספח ת/2 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). הנתבעת 2 ערבה בחתימתה על מסמך זה בערבות אישית בלתי מוגבלת לכל התחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעת ( להלן: "החתימה שבמחלוקת"). כך גם איגור ערב בחתימתו על המסמך בערבות אישית.

לטענת מנהל התובעת, מר גדי קלברזי ( להלן: "מנהל התובעת" או " מר קלברזי"), מסמך תנאי ההתקשרות נחתם בנוכחותו ובפניו, הן ע"י הנתבעת 1 ( באמצעות חותמת החברה במצורף לחתימתה של הנתבעת 2), הן ע"י הנתבעת 2 והן ע"י איגור ( סע' 6 לתצהיר עדותו הראשית).

בהתאם לתנאי ההתקשרות סיפקה התובעת לנתבעת 1 שירותים שונים, ועל חשבון חובה בגין השירותים, מסרה הנתבעת 1 לתובעת שיקים בסכום כולל של 91,000 ₪ ( נספח ת/3 לתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת) (סע' 7 לתצהיר עדות ראשית).

השיקים שהוצגו לפירעון בבנק הנמשך וחוללו על ידו מסיבת היעדר כיסוי והוראת ביטול.

ע"פ כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת ( נספח ת/4 לתצהיר עדות מנהל התובעת) יתרת חובה של הנתבעת 1 לתובעת עומד על 164,931 ₪ נכון ליום 20.07.10 ( סע' 8 לתצהיר עדות ראשית).

מוסיפה התובעת, כי טענת הנתבעת 2, כי איננה חתומה על כתב הערבות איננה אמת, הואיל והנתבעת 2 חתמה על כתב הערבות בפני מנהל התובעת, בנוכחותו ובנוכחות עובדת נוספת של התובעת בשם סופי, שאף אישרה על פני המסמך, כי הנתבעת 2 ואיגור חתמו בפניה. כך גם אין ממש בטענתה, כי חתמה על מסמכים אחרים במשרדי התובעת, שכן היא לא נתבקשה לחתום על אף מסמך אחר מלבד ערבותה על פני מסמך תנאי ההתקשרות ( סע' 13 לתצהיר עדות ראשית של מנהל התובעת).

3. תמצית טענות הנתבעת 2:
לטענת הנתבעת 2, אביו של איגור, ששמו ויצמן יאנוש ( דרן) (אשר הינו אח של הנתבעת 2) ( להלן: "יאנוש") ביקש ממנה לפתוח עבור בנו, איגור, חברה אשר תפעל על שמה. הוא הבטיח שהחברה שתיפתח תפעל בסך הכול במשך 3 חודשים, אשר במהלכם מטרתו לייבא כשני קונטיינרים עם סחורה מחו"ל.

הנתבעת 2 טוענת, כי נוכח מצבו הנפשי של אחיה, הסכימה לבקשתו, אולם התנתה את הבקשה במס' תנאים: שחשבון החברה לא ייכנס למינוס, שלא יהיו שיקים ע"ש החברה ושתקבל דיווח מלא ושוטף על כל הנעשה בחברה.

יאנוש לקח אותה לעורך דינו ושם הנתבעת 2 חתמה על מסמכי פתיחת חברה בע"מ ( היא הנתבעת 1). מאותו רגע, לטענתה, נכנס לתמונה בנו , איגור. איגור לקח את הנתבעת 2 לפתוח חשבון בבנק, הוא החתים אותה על מסמכים- כאשר שאלה מה משמעות המסמכים, איגור השיב תמיד כי " זה קשור לפתיחת החברה- חלק מהתהליך". לעניין זה ציינה הנתבעת 2, כי היא לא דוברת, כותבת או קוראת עברית.

לטענת הנתבעת 2, בניגוד להבטחות שניתנו לה, היא לא קיבלה אף לא דיווח אחד בנוגע לפעילותה של החברה, הנתבעת 1.

בתחילת יולי 2010 אח של הנתבעת 2, יאנוש, נעצר. כמו כן, פעילות הנתבעת 1 הופסקה. לטענת הנתבעת 2, איגור החתים אותה על מסמכים כמו ייפוי כוח לבנק שנתן לו את הזכות לנהל את חשבון החברה ( ללא ידיעתה). כמו כן, איגור הזמין כעשרה פנקסי שיקים ע"ש החברה בניגוד לידיעתה וכן החשבון בחברה נמצא במינוס, בניגוד למה שהובטח לה בעת פתיחת החברה. לטענתה, הרבה שיקים של החברה על סכומים גדולים חזרו, וכן טענה, כי חתימתה זויפה, ככל הנראה ע"י איגור.

היא הוסיפה, כי החתימות על הערבות האישית נשוא התביעה וכן על השיקים שצורפו לכתב התביעה, אינן חתימות שלה, אלא הן זויפו ( כל הטענות שפורטו לעיל הינן מתוך בקשת רשות להתגונן של הנתבעת 2 שהפך לכתב הגנה. טענות ההגנה מטה לקוחות מתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2).

עוד טוענת הנתבעת 2, כי מי שיצר את ההתקשרות בינה לבין התובעת היה איגור. איגור הכיר והתנהל מול התובעת עוד בעבר יחד עם אביו ( סע' 2 לתצהיר עדות ראשית).

הנתבעת 2 טוענת, כי מתוך דבריו של איגור, כאשר התלוותה אליו למשרדי התובעתחשבה, כי מדובר בגוף ממשלתי ושנוכחותה שם הכרחית להשלמת תהליך פתיחת החברה.

לטענתה, היא איננה דוברת, כותבת או קוראת את השפה העברית, כאמור, וכי איש במשרדי התובעת לא הבהיר לה על מה היא חותמת ומהן ההשלכות של חתימה זו. איש לא שאל אותה אודות מצבה הכלכלי ( סע' 4-5 לתצהיר עדותה הראשית).

לטענתה, היא נכחה במשרדי התובעת פעם אחת בלבד וזה היה יום שישי, ממש לקראת סגירת המשרדים. יום החתימה ע"ג המסמכים הינו יום שלישי, ולפיכך לא ייתכן שנכחה שם ביום זה ( סע' 7 לתצהיר עדות ראשית).

הנתבעת 2 חוזרת על הטענה, כי החתימות ע"ג המסמכים שצורפו לכתב התביעה- תנאי התקשרות כלליים וערבות אישית- אינן חתימותיה. הנתבעת 2 צירפה חוות-דעת מטעם מומחה לכתבי-יד, מר יצחק חגג ( חוות-הדעת צורפה כנספח 5 לתצהיר עדות ראשית) (סע' 8 לתצהיר עדות ראשית).

לטענתה, איגור נמצא בימים אלה בפולין, זאת לאחר שברח לשם ביולי 2010 והותיר אחריו את החובות שיצר, לרבות אלו הנוגעים לתביעה דנן ( סע' 3 לתצהיר עדות ראשית).

הנתבעת 2 מוסיפה, כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשכור עו"ד, ולפיכך בכתיבת התצהיר נעזרה בבתה, ששמה רידלבסקה ג'ואנה ( סע' 9 לתצהיר עדותה הראשית).

4. דיון והכרעה:
מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מנהל התובעת, מר קלברזי, וכן של הגב' יפרח ספי, עובדת התובעת ( להלן: "הגב' יפרח"). כמו כן, שניהם זומנו למתן עדות.

מטעם הנתבעת 2 הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת 2. כמו כן, הוגשה חוות דעת מומחה להשוואת כתבי-יד של מר יצחק חגג ( להלן: "מומחה לכתבי-יד" או " המומחה"). כמו כן, שניהם זומנו למתן עדות.

ביום 07.10.11 ניתן פסק-דין על מלוא סכום התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-3 בהעדר הגנה ע"י כב' הרשם צחי אלמוג.

בדיון מיום 08.02.12 המלצתי לנתבעת 2 ( אשר מעתה תיקרא לשם הנוחות בשם " הנתבעת"), אשר טענה כי מצבה הכלכלי אינו מאפשר לה לשכור שירותי עריכת-דין, לפנות ללשכת הסיוע המשפטי ע"מ שזו תעזור לה בייצוג משפטי ללא תשלום. הנתבעת השיבה, כי היא איננה עונה על הקריטריונים. לפיכך ולפנים משורת הדין, ומאחר וטענה הנתבעת, כי איננה דוברת השפה העברית, נעתרתי לבקשתה כי בתה, רידלבסקה ג'ואנה, תתרגם עבורה את הליך ההוכחות מעברית לפולנית או מפולנית לעברית, וזאת בהסכמתו של ב"כ התובעת. בהחלטה מיום 15.07.12 התרתי כיוצא מן הכלל לבתה של הנתבעת לעזור לה בניהול דיון ההוכחות.

5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים וחומר הראיות שהוגש על ידם עולה, כי השאלה השנויה במחלוקת הנה האם הנתבעת אחראית בגין החוב נשוא התביעה מכוח חתימתה על כתב הערבות האישית, או שמא, כטענתה, חתימתה ע"ג כתב הערבות זויפה, ומשכך אין היא ערבה בגין החוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת.

מטעם הנתבעת העידה הנתבעת בעצמה, אשר שבה והכחישה את חתימתה על כתב הערבות. כמו כן, כאמור, הנתבעת הגישה חוות-דעת מומחה להשוואת כתבי-יד, אשר קבע כי החתימה שבמחלוקת מזויפת בדרגת וודאות גבוהה. מנגד, מטעם התובעת, העידו מנהל התובעת ועובדת נוספת, כאמור, כי הנתבעת חתמה על כתב הערבות בפניהם בפגישה שהתקיימה במשרדי התובעת.

השאלה המשפטית הניצבת בפניי הינה האם לקבל את חוות דעת המומחה, שקבעה כי קיימת סבירות גבוהה ביותר שהחתימה של הנתבעת ע"ג כתב הערבות זויפה, או שיש לקבל את עדויות הראייה של העדים מטעם התובעת ולקבוע כי החתימה הינה אותנטית. באם אקבע כי החתימה ע"ג כתב הערבות זויפה, הרי שיש לדחות את התביעה. אולם, אם יקבע, כי החתימה הינה אותנטית, יש לבחון את השאלה האם יש בה ליצור חבות של הנתבעת כלפי התובעת לאור מכלול הנסיבות נשוא התובענה, ובהתאם להלכה הפסוקה.

לאור טענת הזיוף יש לבדוק האם הרימה התובעת את נטל ההוכחה בדבר אמיתות החתימה, באמצעות העדות שנתנו עובדיה, תוך התחשבות בך שהם בעלי ענין, או לחלופין להגעדיף את גרסת הנתבעת הנתמכת בחוות דעת מומחה.

6. טענת הזיוף:
חוות-דעת מומחה מול עדות ראייה:
המסמך הנושא את הכותרת " תנאי התקשרות כלליים" נחתם לכאורה ע"י החברה והנתבעת ביום 06.04.10 ( נספח ב' לכתב התביעה). מתחת למסמך זה מופיע הטקסט של ה"ערבות אישית" שנחתמה כביכול ע"י איגור וע"י הנתבעת ואשר אומתה , לפי עדותה של הגב' יפרח מטעם התובעת, במעמד החתימה והוטבע בה התאריך 07.04.10.

סלע המחלוקת הינו האם חתימתה של הנתבעת ע"ג כתב הערבות זויף, כטענת הנתבעת, המבססת את טענתה בהסתמכה על חוות דעת המומחה מטעמה, או שמא- מדובר בחתימה אותנטית של הנתבעת, כטענת עדי התובעת, אשר טענו כי הנתבעת חתמה בפניהם.

לעניין זה העיד מר קלברזי, מנהל התובעת, כך:
"ש. האם אווה (הנתבעת- ח.ק.) חתמה על הערבות בנוכחותך?
ת. כן, היא לא חתמה על מסמכים אחרים, רק על הערבות".
(פרט' עמ' 9 ש' 28-29).

הגב' יפרח, אשר עובדת במשרדי התובעת, העידה אף היא, כך:
"ש. האם אווה חתמה בנוכחותך?
ת. כן, יחד עם איגור.
ש. אני מציגה לך את החתימה על כתב הערבות מיום 7.4.2010 שצורף לתצהיר, האם גם זו חתימתך?
ת. כן. "
(פרט' עמ' 11 ש' 10-11 ושורות 14-16).

בהמשך נשאלה הגב' יפרח לעניין אימות החתימות, וכך השיבה:
"ת. איגור הגיע עם אווה, חתמו אצלי ואח"כ נכנסנו לגדי ( מר קלברזי- ח.ק.) על מנת לאמת את הכול.
ש.ב.מ מי אימת את החתימות?
ת. גדי אימת את החתימות, נכנסנו לחדר של גדי לאמת את החתימות, אינני זוכרת בדיוק את התהליך אבל נכנסנו אליו וזה נעשה אצלו.
ש.ב.מ איך נעשה האימות הזה?
ת. אני לא זוכרת בדיוק את הסיטואציה אבל ארבעתנו היינו בחדר לאחר מכן."
(פרט' עמ' 12 ש' 8-13).

מנגד, העידה הנתבעת, כך:
"ש.ב.מ. את היית אצל התובעת, נכון?
ת. כן.
ש.ב.מ. על מה חתמת שם?
ת. אני לא יודעת, איגור אמר לי שזה מסמכים שקשורים בפתיחת החברה.
....
ש. ומה הוא אמר לך על כתב הערבות?
ת. הוא לא ציין מה המסמך, הוא אמר שאלה מסמכים שקשורים בפתיחת החברה, הוא לא פרט מה הם כוללים ומה ההשלכות שלהם".
(פרט' עמ' 13 ש' 24-27 ועמ' 14 ש' 10-12).

המומחה מטעם הנתבעת, מר יצחק חגג', העיד אף הוא, כך:
"ש.ב.מ. אתה קבעת שזה בסבירות גבוהה לא החתימות של הנתבעת?
ת. כן. לאור הממצאים שבדקתי והעליתי בחוות הדעת שלי...".
(פרט' עמ' 8 ש' 1-2).

7. תחום המומחיות לכתבי-יד נידון בבהמ"ש העליון מימים ימימה. יפה לענייננו הפנייתו של בהמ"ש המחוזי בחיפה ב-תא ( חי') 15739-10-09 מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח יוסף נג'ם חסון ז"ל, מפי כב' השופט כמאל סעב ( ניתן ביום 25.08.13), לקביעותיו של בהמ"ש העליון בעניין זה:

"בית המשפט העליון נדרש בעבר לשאלה אם המומחה לכתב יד מחויב לפרט את התהליך דרכו הגיע המומחה למסקנתו, ועל כך השיב בחיוב, בקבעו כי:
"כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-דין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה, אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי" (ראו ע"א 46/77 היינץ ג' בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד ל"ג(1) 715, 719)".

וכן בהמשך התייחס בהמ"ש המחוזי בפסק דינו, כאמור לעיל, לאופן ההוכחה של טענה לדבר זיוף חתימה, כפי שהלכה זו נתגבשה בבהמ"ש העליון, כדלהלן:

"הלכה היא, כי הוכחת דבר זיוף חתימה, או אימותה של החתימה כמקורית, תעשה בשלוש דרכים עיקריות:
הדרך הראשונה הינה, באמצעות ראיות ישירות, קרי עדותו של החותם או מי שהיה עד לחתימה.
הדרך השנייה הינה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת, לחתימות השוואה, הידועות כמקוריות. השוואה זו תעשה תוך התחקות אחר נקודות השוני והדמיון בין שתי החתימות.
הדרך השלישית הינה, על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או חתימת ידו של בעל הדין, והיכול להעיד כי חתימה זו תואמת לחתימה השנויה במחלוקת.
(ראו ע.א. 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פד מז [ 3] 240, 262 – 263.) (להלן: "פס"ד רחמים"- ח.ק.)

עוד נקבע, כי אין להעניק לגרפולוג או למומחה להשוואת כתבי יד את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה, בית המשפט הוא זה המחליט אם ליתן אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל - אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות בתיק – ראו ע.א. 46/77 היינץ בוכוולד נ' בנק דיסקונט פד לג [1] 715, 719. " (ההדגשות אינן במקור- ח.ק.).

עוד נקבע בפס"ד רחמים כי :

"המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור" (ההדגשה אינה במקור – ח.ק).

8. ניתן ללמוד מההלכה הפסוקה, כי ישנם כלים אשר יכולים לסייע לבית המשפט להגיע למסקנה בדבר זיוף חתימה. אחת מהדרכים הינה חוות-דעת של מומחה להשוואת כתבי-יד.

יחד עם זאת, כוח ההכרעה באשר לאותנטיות החתימה מסור לבית המשפט, אשר הוא המחליט מה המשקל הראייתי שייתן לחוות דעתו של המומחה לכתבי-יד במיכלול הראיות שבפניו . מסקנתו הסופית של בית המשפט תהא לאחר שקלול של חוות-הדעת עם שאר הראיות שהוצגו בפניו, כאשר נערכת בחינה של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, שיש בה לשפוך אור על זהות החתום על המסמך. בחינה זו כוללת אף עדויות של מי שהיה עד לחתימה.

9. לעניין מהימנותם של עדים, יפים לענייננו הדברים שנאמרו בבהמ"ש העליון מפי כב' השופט בך בע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1) 446, בעמ' 463 (פסקה 17) ( ניתן ביום 27.04.88), ואשר רלבנטיים אף כיום:

"עיקרון בסיסי של שיטת המשפט שלנו הוא, כי מהימנותם של עדים היא דבר המסור לקביעתם של שופטי בית המשפט, לאור התרשמות מהעדים ושקילת כל יתר הגורמים הרלוואנטיים.
כלל זה מעוגן היום בסעיף 53 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], תשל"א1971, אשר זו לשונו:
"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

ראיתי בשלב זה אף להפנות לדברים שנאמרו מפי כב' השופט א' א' לוי בבהמ"ש העליון ב-מ"ח 2593/08 אלון כהן נ' מדינת ישראל, אשר הפנה לדבריו המלומדים של כב' הש' קדמי:

"על אף ש-'עדות מומחה' – שהיא עדות סברה מעצם טיבה – הינה עדות קבילה,
לעולם נשארת היא ' עדות סברה'; ובתור שכזאת – היא ' נדחית מפני עדות מהימנה ישירה'" (יעקב קדמי, על הראיות כרך שני 657 ( מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד))".

10. לאחר עיון בכתבי הטענות והתצהירים ולאור הראיות שהוצגו בפניי אני קובעת, כי מהימנה עליי גרסת התובעת לעניין חתימתה של הנתבעת ע"ג כתב הערבות. העדים מטעם התובעת, מר קלברזי וגב' יפרח, מהימנים בעיניי ואני מייחסת לעדותם משקל רב ( כפי שיפורט בהמשך).

11. כמו כן, אף לאחר בחינת שלוש הדרכים העיקריות בדבר הוכחת זיוף חתימה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה, מתחזקת המסקנה כי גרסת התובעת לחתימה שבמחלוקת מהימנה, כפי שיובא כדלהלן:

הדרך האחת, באמצעות ראיות ישירות, קרי מי שהיה עד לחתימה. כאמור לעיל, מהימנה עליי גרסת התובעת, כי מר קלברזי וגב' יפרח היו עדים לחתימתה של הנתבעת ע"ג כתב הערבות וכי היא חתמה בפניהם. מצאתי את עדותם של השניים כי הנתבעת חתמה בפניהם על כתב הערבות אמינה.

הדרך השנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימות הידועות כמקוריות. דבר זה נעשה ע"י הנתבעת, שכן היא הגישה חוות דעת מומחה, אשר אף נחקר על חוות דעתו. המומחה ציין בחוות הדעת, כי ערך הכתבה לנתבעת וקיבל ממנה דוגמאות חתימות באקראי ( עמ' 2 סעיף 1 ד' לחוות הדעת). הוא נתבקש להשוות בין שלוש חתימות שחתמה הנתבעת ע"ג מסמכים של התובעת ( לרבות החתימה על כתב הערבות השנויה במחלוקת) אל מול דוגמאות החתימות של הנתבעת שנעשו באקראי, זאת במטרה לקבוע האם קיימת זהות ביניהן אם לאו.

בעדותו נשאל המומחה בנוגע לסעיף 2 א' לחוות דעתו, וכך השיב:
"ש. מפנה אותך לסעיף 2 א' לחוות הדעת, שם אתה כותב שהמסמכים שבדקת הם צילומים ולא מסמכים מקוריים?
ת. נכון."
(פרט' עמ' 7 ש' 17-19).

כאשר עורכים השוואה בין כתבי-יד, מן המפורסמות הוא, כי קיימת חשיבות לשאלה האם ההשוואה נערכה על סמך מסמך מקורי או מסמך שמהווה העתק מצולם. כמובן שמשקלו של מסמך מקורי גדול ממשקל שיינתן למסמך מצולם.

טוענת התובעת לעניין זה, כי המומחה נמנע מלהשוות את החתימה שבמחלוקת לכתב ידו של איגור, אשר חתום גם הוא על כתב הערבות, וזאת למרות שהנתבעת טענה בבקשת הרשות להתגונן, כי איגור הוא אשר זייף את חתימתה. הימנעות זו, טוענת התובעת, יש בה כדי להפחית ממשקל חוות-הדעת.
המומחה העיד, כי לא נתבקש ע"י הנתבעת להשוות בין החתימה של איגור לבין החתימה שבמחלוקת ( פרט' עמ' 7 ש' 14-16). לענין זה השיבה הנתבעת כי לא ידעה שעליה לבקש מהמומחה להשוות את החתימה שבמחלוקת עם חתימתו של איגור. אמנם הנתבעת לא הייתה מיוצגת בדיונים שהתקיימו בפניי על ידי עורך דין, אך לענין זה לא מצאתי שיש צורך בהשכלה משפטית, שכן טענת הנתבעת הייתה שאיגור הוא זה שזייף את החתימה, כך שבדיקת חתימתו מתבקשת מעצם הטענה.

זאת ועוד, אף לגופו של עניין וגם אם המומחה היה מתבקש להשוות בין החתימה של איגור לזו שבמחלוקת, ואף אם היה מגיע למסקנה כי איגור הוא שזייף את חתימתה של הנתבעת, עדיין, כאמור, לא ניתן לקבוע מסמרות כי אכן כך היה בפועל, שכן חוות דעת מומחה לכתבי-יד, כאמור, משמש כלי אחד שיש בו לסייע לבהמ"ש להגיע לתוצאה צודקת. לבהמ"ש כלים נוספים המשמשים עזר בבואו לבחון את המקרה שבפניו, כפי שפורט לעיל.

הדרך השלישית, הינה על ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או חתימת ידו של בעל הדין. עדות כזו לא הובאה בפניי לא לגבי הנתבעת ולא לגבי איגור, כך שאין היא רלבנטית לענייננו.
זה המקום להתייחס לטענת התובעת שהימנעות הנתבעת מלזמן את איגור לעדות מחזקת את גרסתה. אינני מקבלת טענה זו, מאחר והנתבעת טענה לאורך כל הדרך ובאופן עקבי, כי איגור ברח לפולין עם אמו וכי לא ניתן למצאו. מה גם שבמקרה הנדון ניתן להפנות את אותה שאלה לתובעת, אשר מן הסתם תענה את אותה התשובה "איגור לא ניתן לאיתור בארץ".

12. קיימים טעמים נוספים, אשר יש בהם לחזק את המסקנה, כי הנתבעת חתמה ע"ג כתב הערבות, וכי קמה לה אחריות מכוח התנהלותה וחתימתה החל מהיום בו הסכימה לפתוח את החברה ( הנתבעת 1) על שמה ובבעלותה.

כפי שנאמר לעיל, לפנים משורת הדין, התרתי לבתה של הנתבעת לסייע לנתבעת בניהול דיון ההוכחות. יצוין לעניין זה, כי בתה של הנתבעת נכחה בכל הדיונים, החל מתחילת ההליך המשפטי בדיון בבקשת רשות להתגונן וכלה בסיומן של ההוכחות וההחלטה להגשת סיכומים. יחד עם זאת, עליי לציין, כי קיבלתי את הרושם שגם הנתבעת הבינה את תוכן הנאמר בדיונים.

כמו כן, אף אם הייתי מגיעה למסקנה, כי הנתבעת לא חתמה על כתב הערבות, עדיין יש לה אחריות כמנהלת ובעלים של החברה ( הנתבעת 1). הנתבעת מודה, כי הקימה את החברה לבקשתו של איגור ואביו. היא אף מודה, כי לבקשתו של איגור, חתמה על מסמכים שונים לגופים שונים מבלי שהתעמקה בתוכנם ומשמעותם. כמו כן, היא העידה כי פתחה חשבון בנק לחברה ואף הזמינה פנקס שיקים ( פנקסים נוספים הזמין איגור, לטענתה, מבלי ליידע אותה) (פרט' עמ' 14 ש' 6-9, ש' 13-18, ש' 26-28).

הווה אומר, הנתבעת שיתפה פעולה עם איגור שהחתים אותה על מסמכים, שלטענתה, חשבה כי רובם ככולם מסמכים הקשורים בפתיחת החברה, וזאת למרות שחלקם נחתמו אף חודש לאחר רישום החברה ברשם החברות ( כמו מסמך תנאי ההתקשרות וכתב הערבות).

13. לא זו אף זו, טענת הנתבעת, כי חתמה במשרדי התובעת על מסמכים נוספים, אולם רק על כתב הערבות לא חתמה, נראית לי תמוהה. לעניין זה, כאמור, מהימנה עליי גרסת עדי התובעת, כי נכחו במעמד החתימה שבמחלוקת, וכי הנתבעת חתמה על כתב הערבות.

עוד יש לציין, כי הנתבעת הוצגה למנהל התובעת ( מר קלברזי) כמנהלת החברה ובעלת מניותיה ומצג זה אף משתקף ממסמכי רשם החברות ( נסח רשם החברות צורף כנספח ת/1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

הנתבעת טענה כי אין לקבל את גרסת התובעת לעניין אימות החתימה, גם לאור העובדה שעל מסמכי ההתקשרות מופיע התאריך של 06.04.10 כתאריך חתימת המסמכים, ואילו ע"ג כתב הערבות ואימות החתימות ( של הנתבעת ושל איגור) מופיע התא ריך של 07.04.10.

הגב' יפרח העידה לעניין זה ועדותה מהימנה בעיניי, כי ביום 06.04.10 נשלח העתק המסמך ( תנאי ההתקשרות וכתב הערבות) בפקס לחברה ע"מ שאיגור והנתבעת יקראו אותו טרם החתימה. יום החתימה על כתב הערבות היה למחרת, בתאריך 07.04.10. הגב' יפרח הסבירה כי כך הם נוהגים לעשות בדרך כלל ( פרט' עמ' 11 ש' 20-29).

14. הנתבעת אמנם הצביעה על סתירות לכאורה בין עדות מר קלברזי לזו של גב' יפרח, אך מצאתי כי לכל היותר מדובר באי התאמות חסרות משמעות. לטענת הנתבעת, קיימת סתירה בין עדות מר קלברזי לפיו לא בדק או אימת את זהותה של הנתבעת כיוון שגב' יפרח עשתה זאת. ומנגד טענה גב' יפרח כי הם נכנסו לחדרו של מר קלברזי ע"מ לאמת את הכול וכי האימות נעשה על ידו.

אין סתירה בעדויות העדים מטעם התובעת. מר קלברזי העיד, כי לא אימת את זהותה של הנתבעת ( באמצעות תעודת-זהות), אבל אכן אימת את החתימות, ובכך עדותם עולה בקנה אחד זה עם זו ( פרט' עמ' 10 ש' 1-5 ועמ' 12 ש' 8-11).

עוד העלתה הנתבעת, כי מר קלברזי ציין שהכיר את איגור עוד בעבר וכי איגור הגיע פעמים רבות למשרדי התובעת ויכול היה להגיע למסמכי החברה. מנגד, הגב' יפרח ציינה, כי לאיגור, חד משמעית, לא הייתה גישה למסמכים.

אף כאן אין סתירה בעדויות עדי התובעת. מר קלברזי העיד, כי איגור הגיע פעמים רבות למשרד, וכי הוא יכול היה להגיע למסמכי ייבוא של פעילות שוטפת. אולם, לכתבי ערבות הוא לא יכול היה להגיע מאחר והם נמצאים במקום סגור ( פרט' עמ' 9 ש' 24-25). כאשר נשאלה הגב' יפרח האם ניגש לארונות במשרדי התובעת והוציא משם טפסים השיבה "חד משמעית לא" ( פרט' עמ' 12 ש' 3-5). אין מדובר בסתירה בין גרסאות העדים. גרסתם שלובה זו בזו ועולה בקנה אחד.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הזיוף שהעלתה הנתבעת.

יחד עם זאת, התובעת אינה נקיית כפיים באופן מוחלט. נושא זה קשור לטענות ההגנה הנוספות ( שלא הועלו במפורש במסגרת בקשת הרשות להתגונן), אשר אתייחס אליהן כדלהלן:

15. טענות הגנה נוספות שהעלתה הנתבעת:
טוענת התובעת, כי בבקשת הרשות להתגונן טענה הנתבעת טענת הגנה אחת ויחידה, כי החתימה המיוחסת לה על פני כתב הערבות איננה חתימתה והיא מזויפת. יתר הטענות שהועלו בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת בדבר היעדר הסברים אודות מהות החתימה והשלכותיה מהוות הרחבת חזית אסורה.

אכן יש צדק בטענת התובעת, שכן היה על הנתבעת להעלות את כל טענות ההגנה במסגרת בקשת הרשות להתגונן. יחד עם זאת, מאחר ועסקינן בנתבעת אשר איננה מיוצגת ע"י עו"ד מפאת מצבה הכלכלי ולפיכך אינה מודעת לכללים המשפטיים השונים, יש לבחון את הטענה בגמישות. בפועל, כבר בבקשת הרשות להגן פרטה הנתבעת את עיקרי הטעונים העובדתיים לגבי הטענות הנוספות . מטעם זה בלבד אין לראות בטענות אלו הרחבת חזית אסורה.
לגופו של עניין, יש לציין, כי הטענות הנוספות עליהן הצביעה הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית ואשר, לטענת התובעת , לא הועלו בבקשת הרשות להתגונן, חשובות בענייננו מאחר ומטרת מלאכתו של בהמ"ש הינה חתירה לתוצאה צודקת. בכדי להגיע לתוצאה צודקת בתיק זה עליי להתייחס למכלול הראיות והטיעונים שהובאו בפניי תוך כדי ההליכים שהיו בפניי.

16. במהלך דיון ההוכחות עלה, כי התובעת לא בדקה האם הנתבעת מתאימה להיות ערבה, וזאת בשני פנים: הן בפן הכלכלי והן בפן ההבנה של המסמך עליו חתמה. למעשה, הנתבעת הוחתמה ע"ג כתב הערבות כאשר היא לא הבינה על מה היא חותמת. נציגי התובעת ידעו, כי הנתבעת אינה בקיאה בשפה העברית והסתפקו בתרגום שסיפק עבורם איגור. כמו כן, לא נבדקה היכולת הכלכלית של הנתבעת לעמוד בתנאי כתב הערבות.

מר קלברזי העיד לעניין זה כך:
"ש.ב.מ. אתה הולך לקבל ערבות מבן אדם שאתה לא בודק קודם מיהו או מדבר איתו?
ת. זה ערב נוסף.
ש.ב.מ. אז לא צריך לבדוק את זה?
ת. הגישה שלנו כשאנחנו מחתימים ערבים נוספים ובעיקר אנחנו מחתימים קרובי משפחה, וכמובן שאנשים שהם בעלי מניות, נקודת לחץ על מי שפעיל בעסק לדאוג שהתשלומים יועברו כדי שלא יפגעו הוא בעצמו וקרובי משפחה שלו.
ש.ב.מ. אז בעצם היכולת הכלכלית והמעורבות של אותם קרובים לא כ"כ חשובה לכם?
ת. עדיף שתהיה להם גם יכולת כלכלית אבל זה האלמנט הקובע מבחינתנו להחתמה על ערבות.
ש. דהיינו לא בדקת ולא שאלת על היכולות הכלכליות שלה?
ת. לא בדקנו. "
(פרט' עמ' 9 ש' 4-13).

ובהמשך העיד כך:
"ש.ב.מ. כשהיא חתמה על הערבות לטענתך אתה דיברת איתה או וידאת שהיא יודעת על מה היא חותמת?
ת. לא וידאתי כי לא דיברתי איתה, לא הייתה אפשרות לשוחח איתה. וידאתי שאיגור יודע בשביל מה הוא הביא אותי ואיגור יודע".
(פרט' עמ' 10 ש' 19-22).

הגב' יפרח נחקרה אף היא לעניין זה וכך העידה:
"ש.ב.מ. את דיברת עם אווה?
ת. לא, היא לא דיברה עברית. רק באמצעות איגור.
ש.ב.מ. את מחתימה אותה על ערבות בלתי מוגבלת בסכום שנהנה ממנה איגור והוא זה שמסביר לה על מה היא חותמת?
ת. כן, היא לא מדברת עברית ואני לא מדברת את השפה שלה אז כך שלא יכולתי להסביר לה אבל הוא ישב לידי והסביר לה.
ש.ב.מ. את יכולה להגיד מה הוא הסביר לה?
ת. לא יודעת. "
(פרט' עמ' 12 ש' 14-21).

הנתבעת נשאלה אף היא אודות משמעות כתב הערבות:
"ש. ומה הוא (איגור- ח.ק.) אמר לך על כתב הערבות?
ת. הוא לא ציין מה המסמך, הוא אמר שאלה מסמכים שקשורים בפתיחת החברה, הוא לא פרט מה הם כוללים ומה ההשלכות שלהם".
(פרט' עמ' 14 ש' 10-12).

17. התובעת טוענת לעניין זה, כי הפסיקה קבעה כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו וכי הנתבעת חתמה על כתב הערבות לאות הסכמה לתוכנו.

אכן בית המשפט העליון קבע כי : "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם על המסמך לאות הסכמתו, יהא המסמך אשר יהא) ." ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פסקה 14( ג) לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית ( ניתן ביום 18/12/11)).

אולם, בענייננו לא ניתן להתעלם מהנסיבות המיוחדות . היה ברור לתובעת בעת החתימה כי הנתבעת אינה בקיאה בשפה העברית ( בוודאי שלא ברמה של הבנת מסכמים הכתובים בעברית) ולפיכך סמכה על הסבריו של איגור. משכך, ומשהבינו נציגי התובעת, כי הנתבעת אינה מבינה עברית, כפי שאף העידו, וכי איגור הינו בעל אינטרס שהנתבעת תחתום על כתב הערבות , היה עליהם לנהוג באחריות מוגברת במקרה דנן ולוודא כי אכן הנתבעת מודעת לתוכן תנאי כתב הערבות, בעיקר כשמדובר בערבות בלתי מוגבלת.

הסברו של מר קלברזי אודות החתמת הנתבעת כערבה נוספת וכי הנוהל במקרה של ערב נוסף הינו להחתים בעיקר קרובי משפחה, זאת מבלי לבדוק את היכולת הכלכלית שלהם לעמוד במסמך עליו הם חותמים, אינו מקובל עלי . מדובר ב"עצימת עיניים" של התובעת וטמינת ראשה בחול, כאשר החתימה את הנתבעת על כתב ערבות מבלי לוודא שהיא אכן מבינה על מה היא חותמת, ומבלי לוודא שיש ביכולתה הכלכלית לעמוד בתנאי כתב הערבות עליו חתמה.

אין ספק שחתימה משמעותה התחייבות ואחריות לחותם, אך אין בכך משום מתן פטור מכל אחריות למחתים.

18. התובעת העלתה טענה נוספת. לטענתה, הנתבעת לא זימנה לעדות או ביקשה העתקי מסמכים מעו"ד יעקב קופנהגן ( להלן: "עו"ד קופנהגן") אשר היה אחראי על פתיחת החברה, וכי יש בכך לפעול נגדה וליצור רושם בלתי אמין מצד הנתבעת. הנתבעת השיבה, כי לא ידעה כי ביכולתה לזמן את העו"ד למשפט כעד מטעמה ולכן לא עשתה זאת. יחד עם זאת, היא מוסיפה, כי היא אכן פנתה אליו וביקשה ממנו את כל המסמכים הקשורים לתהליך פתיחת החברה שנמצאים בידי התובעת- כך קיבלה מסמך פתיחת חברה והצהרת דירקטורים ראשונים. מאחר וחשבה שמדובר בתהליך פתיחת חברה, ביקשה מעו"ד קופנהגן מסמכים השייכים לתהליך זה בלבד.

הסברה של הנתבעת לעניין זה אמינה עליי. אני מקבלת את גרסתה לפיה פנתה אל עו"ד קופנהגן בכדי לקבל העתקים מהמסמכים הקשורים בפתיחת החברה ואכן צירפה מסמכים אלה כנספחים לתצהיר עדותה הראשית ( הצהרת דירקטורים ראשונים ובקשה לרישום חברה – נספח 5- לתצהיר עדות הראשית). כמו כן, נוכח היותה ללא ייצוג משפטי, לא העלתה בדעתה לזמן את עו"ד קופנהגן לעדות.

19. התובעת מעלה תמיהה נוספת, מדוע לא פנתה הנתבעת למשטרה לאחר שגילתה כי חתימתה זויפה, כטענתה. מדוע הנתבעת נמנעה מלהגיש תלונה אודות הזיוף למשטרה, או לחילופין לצרף העתק התלונה שהגישה.

בדיון בבקשת רשות להתגונן בפני כב' הרשם אלמוג מיום 04.10.11 נשאלה הנתבעת בנוגע לתביעה שהגיש נגדה הבנק בעניין פנקסי שיקים, שלטענתה, "פיזר" איגור, ללא ידיעתה והסכמתה. לעניין זה השיבה, כי היא ניגשה למשטרה למחלקת הונאה, אך התלונה לא התקבלה, מאחר ונאמר לה כי עד שאיגור לא יספר את גרסתו, לא תוכל המשטרה להמשיך לחקור ( פרט' עמ' 2 ש' 14-20).

מקובלת עליי טענת התובעת, כי הנתבעת יכולה הייתה לצרף אישור כלשהו מהמשטרה, לפיו לא ניתן להתחקות אחר התלונה של הנתבעת הן לעניין החתימה שזויפה, כטענתה, והן לעניין פנקסי השיקים, אשר אינם חלק מתיק זה. יחד עם זאת, אני מודעת לכך כי הנתבעת אינה מיוצגת, ולפיכך יש לקחת זאת בחשבון במכלול השיקולים.

20. לאור הדברים שנאמרו לעיל, אני דוחה את טענת הזיוף שהעלתה הנתבעת. אמינה עליי עדותם של נציגי התובעת לעניין החתימה שבמחלוקת. יחד עם זאת לשני הצדדים קיימת אחריות בכל הנוגע לחתימה ע"ג כתב הערבות והשלכותיה כפי שיפורט להלן:

הנתבעת הציגה מצג שווא כאשר מחד שיתפה פעולה עם איגור בכל הנוגע להקמת החברה, והציגה עצמה כבעלים ומנהלת בחברה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בנסח רשם החברות. מאידך, טענה כי חתמה על מסמכים נוספים במשרדי התובעת, אך לא חתמה על כתב הערבות ולפיכך אין לה כל חבות מנוהעת ממסמך כתב הערבות. טענה זו, כמפורט לעיל, לא תעמוד לה, לאור מכלול הנסיבות.

יחד עם זאת, גם לתובעת יש אחריות בבואה להחתים את הנתבעת כערבה, כאשר היא מודעת לכך שהנתבעת אינה בקיאה בשפה העברית, וכפי הנראה אין לה את היכולת לקרוא בכוחות עצמה את המסמכים עליהם היא חותמת, ולא ברור אם היא מודעת להשלכות שיש לחתימה זו כערבה בגין התחייבויות החברה כלפי התובעת. כמו כן, לא בדקה התובעת את יכולתה הכלכלית של הנתבעת לעמוד בתנאי כתב הערבות הנידון, והדבר מלמד על עצימת עיניים מצד התובעת.

במקרה הנדון התרשמתי ששני הצדדים היו מודעים לסיכון שלקחו על עצמם בשיתוף הפעולה העסקי עם איגור. התובעת הייתה מודעת לכך שאיגור איננו יכול לפעול במסגרת חברה בבעלותו ולכן עליו להיעזר בבת משפחה. אינני יכולה לקבל את הטענה שמנהל התובעת סבר שמדובר במשפחה שחבריה עוסקים בעסקי יבוא של מזון (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית מט עם מנהל התובעת ). כל הקשר עם הנתבעת, כביכול, אשת העסקים, נעשה באמצעות איגור. בעדותו נשאל מנהל התובעת האם בדק את יכולתה הכלכלית של הערבה – הנתבעת, והוא השיב כי הוא לא נוהג לעשות זאת לערבים בני משפחה (פרוטוקול עמוד 11 – שורות 1 – 11) ), שוב , תשובה המעידה על כי מנהל התובעת לא ראה בנתבעת "אשת עסקים" המנהלת את עסקי יבוא המזון של החברה הנתבעת 1, אלא כבת משפחה שנענתה לבקשת בן משפחתה. ממיכלול הנסיבות עולה כי הנתבעת הייתה יותר "איש קש" מאשר "אשת עסקים" במערכת היחסים שבין הצדדים.

אלא,שבמקרה הנדון גם הנתבעת הייתה מודעת לתפקידה באותה מערכת יחסים, שכן היא עצמה העידה שהעמידה תנאים להסכמתה לחתום על מסמכי הקמת החברה (בקשת רשות להגן – עמוד ראשון למעלה) . התנאים שציינה מעידים על כי הייתה מודעת לסיכונים הכרוחים במעמד שלקחה על עצמה. למרות מודעות זו שיתפה הנתבעת פעולה עם איגור , הקימה חברה, שהופעלה על ידי איגור למרות שידעה שהוא עצמו לא יכול לפעול באופן ישיר. הנתבעת הסבירה התנהלות זו בכך שהיא עשתה זאת עבור אחיה שביקש עזרה (בקשת רשות להגן) . נימוק זה אינו מפחית מהאחריות שנטלה על עצמה הנתבעת עת החליטה לשתף פעולה עם איגור ולהציג את מצג השווא שיצר שיתוף פעולה זה.

ממעדויות הצדדים בתיק עולה כי בסופו של יום, נפגעו הן הנתבעת והן התובעת מהתנהגותו של איגור, כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד. לגבי הפגיעה המשותפת , הרי שהיא נבעה הן ממצג השוא של הנתבעת והן מעצימת העיניים של התובעת.

אשר על כן, ובכדי להגיע לתוצאה צודקת בתיק דנן אני קובעת, כי על התובעת והנתבעת לשאת בנזק באופן שווה.

21. גובה החוב:
התובעת טוענת, כי סכום היתרה המופיע בכרטסת הנהלת חשבונות (נספח ת/4 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) (להלן: "הכרטסת") הוא הסכום המעיד על החוב. לסכום זה יש להוסיף "ריבית פיגורים אשר תחושב החל מהיום הראשון שבפיגור, בשיעור השווה לריבית פיגורים חריגה הנהוגה בחשבונות חח"ד דביטורים בבנק הפועלים בע"מ , בתוספת 1.5% לחודש " (להלן: "הריבית" - סעיף 5 למסמך ההתקשרות – נספח ת/2 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת).
אינני יכולה לקבל טענה זו, לא לעניין ח ישוב קרן החוב ולא לעניין חישוב הריבית מהטעמים המפורטים להלן:

התובעת צירפה לתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה כרטסת הנהלת חשבונות ומספר שיקים שחוללו על ידי הבנק הנמשך. אין התאמה בין השיקים לכרטסת, ואין מסמכים אחרים המבהירים את הפער שבין סכום השיקים לכרטסת, ואף לא ניתן הסבר מילולי להפרש זה. בנסיבות אלו מצאתי , כי אין לראות את הכרטסת כראיה המעידה על גובה החוב, ככל שלא ניתנו הסברים או מסמכים לפיר וט החוב, במיוחד כאשר סכום השיקים שחוללו נמוך בהרבה מהסכום הנדרש בהתאם לכרטסת.

לאור האמור לעיל, אני מעמידה את גובה החוב על סך של 91,000 ₪ בקרן – שהוא סכום השיקים שלא נפרעו על ידי הבנק הנמשך.

כמו כן, אינני מקבלת את חישוב הריבית שנקבע על ידי התובעת המבוסס על ריבית פיגורים חריגה הנהוגה בחשבונות חח"ד דביטוריים בבנק הפועלים בע"מ ,בתוספת 1.5% לחודש כפי שמופיע בסעיף 5 למסמך תנאי ההתקשרות, או החיוב בריבית חודשית בשיעור של פריים פלוס 1 אחוז כאשר מדובר במתן אשראי, כמופיע בסעיף 10 למסמך תנאי ההתקשרות. מדובר בריבית הגבוהה בהרבה מהריבית המקובלת במשק, והמהווה עילה להתערבות בית המשפט בקביעת שיעור הריבית.

לעניין התערבות בית המשפט בשיעור הריבית כבר נקבע ברע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, עמ' 428-433 (מתוך החלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 30.08.2004):

"...לדיני הריבית במדינת ישראל היבט ערכי מתוחם של יחס הוגן כלפי לווים, וכדברי השופט אור בע"א 2462/97 [6] הנזכר, "...חוק הריבית בא, בין היתר, למנוע ניצול לרעה של מצוקתם הכלכלית של הלווים על-ידי מלווים" (בעמ' 549). כך גם דברי המחבר וינרוט (שם [18], בעמ' 21): "...כל חקיקה בהקשר זה מצריכה מציאת שווי משקל עדין בין הצורך להגן על הלווה מפני ניצול לרעה של עודף הכח המצוי בידי המלווה, לבין הצורך לשמור על הרווחיות של המלווה...". אכן, שונים דיני הריבית במדינה מן המשפט העברי בכך שאין בהם ראיה של הריבית כשלעצמה כעניין דחוי ואסור. במשפט מדינת ישראל ריבית מופרזת באותם תחומים המצויים בפיקוח היא האסורה, ובמקרה כזה מתחברים בוודאי הערכים שבחוקי מדינת ישראל ובמשפט העברי, ובוודאי מתיישבים הדברים עם כבוד האדם ואי-פגיעה בו. ואילו באשר לריבית אחרת, לרבות זו המופרזת שאינה מצויה בפיקוח, ככלל לא יתערבו בה בתי-המשפט, ואולם בהגיעה לדרגה "רצחנית" תיתכן לה תקנה שתמנענה, וזאת בתחום שמחוץ לדיני הריבית, בדיני החוזים ובדוקטרינות כלליות במשפט המדינה כאמור".

וכן ראו רע"א 6762/13 אהרון ללזרי נ' שאול כהן (מתוך החלטתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 18.12.13):

"... וברוח זאת כתבה השופטת חיות (בכהונתה בבית המשפט המחוזי) בת"א(ת"א) 1277/00 ישראל נ' אלחנתי [פורסם בנבו] (2002), כי "חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון חשוב שיש לכבדו. עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית בו הינו בה חריג וזועק לשמים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית".

הדברים האמורים לעיל יפים לענייננו. במקרה דנן מדובר במסמך תנאי התקשרות אשר קבועים בו שני סעיפים לעניין הריבית (סעיפים 5 ו-10, כמפורט לעיל), כאשר שיעור הריבית הינו חריג בהרבה מזה הנהוג במשק, עד כי הוא אינו עומד בקרטריונים של הגינות וסבירות. לפיכך, ראוי במקרה כזה כי בית המשפט יתערב בקביעת שיעור הריבית. וכך אני עושה.

22. סוף דבר:
לאור האמור לעיל, טענת הזיוף נדחית. אני מקבלת את גרסת התובעת על כי הנתבעת חתמה על כתב הערבות בנוכחות עובדיה, ומכאן שקמה לה אחריות עקב חתימתה על כתב הערבות.
אחריות וחבות זו של הנתבעת נובעות אף ממצג השווא שיצרה חתימתה הן במסמכי הקמת החברה והן במסמכים מאוחרים יותר היוצרים התחייבות לחברה ולנתבעת.

יחד עם זאת, במהלך החקירה הנגדית עלה, כי לא נבדקה כל מותאמות מצד הנתבעת להיות ערבה. התובעת לא ווידאה האם הנתבעת הבינה את תוכן ומשמעות כתב הערבות עליו חתמה ומהן השלכות חתימה על כתב ערבות. נוכח היותה דוברת שפה זרה, חל על התובעת נטל מוגבר בעניין זה. בנוסף, לא נבדקה מסוגלותה הכלכלית לעמוד בתנאי כתב הערבות.

לעניין גובה החוב, אני קובעת, כי החוב עליו חלה ערבות הנתבעת עומד על סך של 91,000 ₪ (אשר הינו סכום מצטבר של השיקים שהוצגו כנספח ת/3 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) ולאור קביעתי שיש לחלק את הנזק שווה בשווה בין התובעת לנתבעת, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 45,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.2010 ועד התשלום בפועל.

התשלום ישולם תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.