הדפסה

איזיראן בע"מ נ' רשם החברות ואח'

לפני כבוד השופט אילן ש' שילה, סג"נ

בעניין: פקודת החברות
ובעניין: איזיראן בע"מ (להלן "החברה")

המבקשת:

רו"ח רוחמה סלמן (המנהלת המיוחדת)
באמצעות ב"כ עו"ד הלל איש-שלום

נגד

המשיבים:

1. תדיראן טלקום (ת.ט.ל) ש.מ.
באמצעות ב"כ עו"ד יוסף שם טוב
2.המדען הראשי
באמצעות ב"כ עו"ד קרן יוסט (דון יחיא)
3. כונס נכסים רשמי תל אביב
באמצעות ב"כ עו"ד רוני הירשנזון

החלטה

1. איזיראן בע"מ, חברת תוכנה, תמיכה ושירותים בתחום התקשורת, שעסקה במחקר ופיתוח, קיבלה הטבות (מענקים) מן המדען הראשי במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן: "המדען"), בגין תוכנית שאותה אישר למחקר ופיתוח, והכול לפי החוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה, תשמ"ד-1984 ("החוק"). החברה הגיעה למצב של חדלות פירעון, ולבקשתה נתתי צו להקפאת הליכים נגדה ומיניתי לה נאמנת (לאחר מכן, ביום 9.4.13, ניתן צו פירוק לחברה והנאמנת מונתה מנהלת מיוחדת) . הנאמנת מכרה את הקניין הרוחני של החברה, נושא התוכנית שאושרה, לתדיראן טלקום (ת.ט.ל) ש"מ (להלן: "הרוכשת"). לצורך המכירה נזקקה הנאמנת לאישור המדען, אשר התנה מתן הסכמתו למכירה בכך שהרוכשת תשלם לאוצר המדינה תמלוגים ממכירות עתידיות של מוצרים שבהם תעשה שימוש בקניין הרוחני נושא התוכנית, בשיעור התחייבותה של החברה, דהיינו עד לסכום של 1,226,683 דולר.

הרוכשת התנגדה לדרישת המדען, ובעקבות זאת הסכימו הצדדים (הנאמנת, המדען והרוכשת) להפחית סכום של 600,000 ₪ מתמורת המכר שעל הרוכשת לשלם לנאמנת, באופן שהתמורה שתשלם הרוכשת לנאמנת תועמד על 2,800,000 ₪, והרוכשת היא שתשלם למדען או לנאמנה, לפי הוראת הנאמנה, את התמלוגים שיגיעו למדען (פר' עמ' 20) . הצדדים הוסיפו והסכימו כי המדען נותן הסכמתו למכר, וכי יתרת התחייבות החברה כלפיו עומדת על הסכום דלעיל. זו לשון הוראת סעיף 5 בהסכם המכר:
"בנוסף על התמורה האמורה בסעיף ... לעיל, ישלם הקונה לנאמנה, או לפי הוראתה למדען הראשי, תמלוגים בשיעור 3.5% מהכנסות הקונה ו/או מי שירכוש את הממכר, מהטכנולוגיה הנמכרת בהסכם זה עד לתקרה של 1,228,000$"

אבהיר כי אין מדובר בחוב עבר שחבה החברה, אלא בהתחייבות שעשויה הייתה להתגבש אם וכאשר הייתה החברה עושה שימוש בקניין הרוחני במכירות של מוצרים. בענייננו, לטענת המדען, חייבת בכך הרוכשת, אם וכאשר תעשה שימוש בקניין הרוחני נושא התוכנית, וזאת מכוח הוראות החוק.

2. המחלוקת נושא החלטה זו עוסקת בשאלה אחת: האם קיימת חובה חוקית על הרוכשת לשלם את התמלוגים למדען, או שמא חובתה נובעת רק מהסכמתה שהובאה לעיל. לצורך הכרעה במחלוקת זו, יש לעמוד על הוראות החוק, באשר לחובה לשלם תמלוגים לאוצר המדינה, במקרה שבו התאגיד שקיבל הטבות על פי תכנית מאושרת נקלע למצב של חדלות פירעון, ומוכר את הקניין הרוחני נושא התוכנית לאחר.

ב"כ הרוכשת עמד על המחלוקת ואף הצביע על נפקותה לדינא. אלו דבריו:
"השאלה שנשאלת האם זה [החוק – אש"ש] חל רק על המפרק, או גם על מי שיבוא אחריו? שכן האמירה שנאמרת בסעיף היא גורפת ולא מתייחסת לזהות של מקבל ההכנסה אלא לעיתוי של קבלת ההכנסה, אז אפשר להבין שזה חל לנצח. אבל זה לא פותר את השאלה למה זה חל על מי שקונה מהמפרק? ... (פר' עמ' 29).
ובהמשך:
"אבל לא כתוב שאנחנו כפופים להוראות החוק. לא כתוב בסעיף 47 סיפא שהחובה להיות כפופים לחוק המו"פ חלה על מי שרוכש את הנכס מהמפרק. ...
אם בעוד שנה ננסה להשתמש בטכנולוגיה ומשקיעים הרבה כסף ולא מצליחים ומוכרים את זה לסין במיליון דולר, לפי שיטת ב"כ המדען הראשי כל הכסף יגיע אליו..זה ההבדל אם אני צריך לשלם תמלוגים לפי סעיף 47(ב) לבין הכפיפות לחוק המו"פ." (פר' עמ' 30).

המסגרת הנורמטיבית

3. החוק, כשמו כן הוא, נועד לעודד את המחקר והפיתוח בתעשייה, כדי לקדם את ההתפתחות הכלכלית בישראל. בסעיף 1 מציב החוק את מטרותיו, בין השאר, ליצור תשואה עודפת למשק, לפתח תעשייה עתירת מדע ולשפר את מאזן התשלומים של המדינה בדרך של יצור וייצוא של מוצרים עתירי מדע. לשם הגשמת מטרות החוק הוסמך המדען הראשי במשרד התעשייה והמסחר, בתפקידו כראש המינהל למחקר ופיתוח תעשייתי, להעניק הטבות, בין השאר בדמות מענקים והלוואות ("ההטבות"), למי שתוכנית שהגיש למחקר ופיתוח אושרה בידי ועדת המחקר שבמינהל.

4. ההוראות העיקריות של החוק, הרלוונטיות ל בירור השאלה שבה עסקינן, נמצאות בסעיפים 21 ו- 47(ב) הימנו.

סעיף 21 בחוק מורה כי מי שקיבל הטבות על יסוד תוכנית מאושרת יהא חייב בתשלום תמלוגים לאוצר המדינה מהכנסותיו הנובעות מן המוצר שפיתח במסגרת התוכנית. זו לשונו:

"21. (א) מי שניתן לו אישור ישלם, לאוצר המדינה, תמלוגים מכל הכנסה הנובעת מהמוצר, שפותח במסגרת התכנית או הנובע ממנה, לרבות שירותים הנלווים למוצר או הכרוכים בו, והכל בין אם ההכנסה נוצרה אצל מי שניתן לו האישור או אצל אדם או תאגיד קשור; לענין זה –
'אדם או תאגיד קשור' – אחד מאלה:
(1) תאגיד שהשליטה בו, במישרין או בעקיפין, היא בידי מי שניתן לו האישור;
(2) מי ששולט, במישרין או בעקיפין, במי שניתן לו האישור;
(3) תאגיד שהשליטה בו, במישרין או בעקיפין, היא בידי מי שמתקיימות בו הוראות פסקאות (1) או (2) או בידי מי שקיבל אישור כאמור בפסקה (4);
(4) מי שקיבל אישור לייצר את המוצר מידי מי שניתן לו האישור או מידי מי שמתקיימות בו הוראות פסקאות (1) עד (3);

בית המשפט העליון ראה בתמלוגים אלו "החזר דה-פקטו של כספי המענקים", וסבר כי "ניתן לראות את המענקים על פי חוק המחקר והפיתוח כמעין הלוואה, שהחזרתה תלויה בקיומן של הכנסות הנובעות מהמוצרים שפותחו במסגרת התוכנית המאושרת" (רע"א 3001/12 עו"ד פז רימר כונס נכסים זמני נ' משרד התמ"ת – לשכת המדען הראשי (8.10.13). באותו עניין הבהיר בית המשפט העליון כי כאשר מדובר בחברה חדלת פירעון, שניתן לגביה צו פירוק בטרם מימשה את התוכנית המאושרת כולה, ובטרם קיימה את תנאי האישור, יוחזרו ההטבות על פי הוראות סעיף 47 בחוק. זו לשונו של ס' 47(ב):

"קיבל תאגיד הטבות לפי חוק זה וניתן עליו צו פירוק או צו לכינוס נכסים או החליט על פירוקו מרצון, לפני שביצע את התכנית המאושרת כולה ולפני שקיים את כל תנאי האישור — יראוהו כאילו נתחייב בהחזרת ההטבות לפני מתן צו הפירוק או צו הכינוס או קבלת ההחלטה, זולת אם החליטה ועדת המחקר שלא יוחזרו ההטבות או שיוחזרו רק מקצתן; והוא הדין ביחיד שניתן עליו צו כינוס נכסים בהליכי פשיטת רגל. אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכות המדינה לקבל תמלוגים על פי סעיף 21, מכל הכנסה כמשמעותה באותו סעיף, אשר נתקבלה לאחר מתן צו הפירוק, צו הכינוס או ההחלטה על הפירוק מרצון." (ההדגשה שלי – אש"ש)

5. אביא כאן גם מהוראת סעיף 19 (ב2) בחוק, העוסקת בהעברת נכסי חברה שקיבלה הטבות והמשליכה גם היא על ענייננו:

"(ב2) מקבל האישור יבטיח כי הידע הנובע ממחקר ופיתוח על פי התכנית המאושרת וכל זכות הנובעת ממנו, יהיו בבעלותו מרגע היוצרם, אלא אם כן ניתן לו אישור להעברתם בהתאם להוראות חוק זה.
...
(ג) ועדת המחקר או ועדת המשנה רשאיות, מכוח סמכותן כאמור בסעיף 18, לאשר העברת הידע לאחר בתוך ישראל בתנאי שיחולו על מקבל הידע החובות לפי חוק זה ולפי תנאי התכנית, לרבות החובה שלא להעביר את הידע לאחר אלא בהסכמת ועדת המחקר, ולרבות החובה לשלם תמלוגים".
(ההדגשה שלי – אש"ש)

6. עיקר טענות בעלי הדין
6.1 תמצית טענות הרוכשת

הרוכשת גורסת כי קריאת ן של הוראות סעיפים 21 ו- 47(ב) יחד , מביאה למסקנה שהחובה לשלם את התמלוגים היא חובתה של החברה שיזמה את התוכנית וקיבלה את אישור המדען, וכי אין ללמוד מהחוק על חובה דומה של הרוכשת. סעיף 21 בחוק מכוון , לטענת ה, לחיוב הנאמנת בתשלום תמלוגים על מכר הקניין הרוחני, הא ותו לא.
הרוכשת מוסיפה כי חיובה לשלם את התמלוגים ישירות למדען הוא בבחינת העדפת נושים בפירוק, ש כן אין חיוב זה בעל עדיפות בדין קדימה או בנשייה מובטחת. החוק לא רואה את המפרק (בענייננו הנאמנת) כמי שקיבל את האישור (במקום החברה), שעל כן לא חלות עליו ההוראות המחייבות את החברה בתשלום התמלוגים. בקשר לכך ב"כ הרוכשת מביא דוגמה מסעיף 18 בחוק, העוסק בתוצאה מסוימת של הליכי פירוק, ואינו ק ובע כלל גורף כי ההוראות החלות על תוכנית שאושרה מחייבות את המפרק ואת רוכש הקניין הרוחני.
ועוד, לפי הוראת סעיף 47((ב) רישא, המענקים ששולמו לחברה הם בגדר הלוואה, ואמנם הוראת הסיפא של אותו סעיף עוסקת בתמלוגים המגיעים לחברה בעלת האישור לאחר קריסתה, ומורה כי אלו ישולמו לאוצר המדינה. הוראת סעיף 47 אינה חלה על רוכש הקניין הרוחני.
באשר לזכות המדען למנוע העברת הקניין הרוחני מהחברה, הרוכשת גורסת כי אין מדובר בזכות וטו.

6.2 תמצית טענות המדען
המדען טוען כי מכירת הקניין הרוחני כוללת את ההתחייבות לשלם תמלוגים, וכי מדובר בחובה סטטוטורית. בקשר לכך מפנה המדען להוראות סעיפים 18, 19 (ב) ו-(ג) בחוק , הקובעות מגבלות חמורות על העברת בעלות בידע, ובין השאר מקנות את הסמכות הבלעדית לאשר העברה שכזו רק לועדת המחקר (או ועדת משנה) שליד המדען, כאשר העברה שכזו תאושר רק למי שיכול להיות כפוף לחובות לפי החוק. מדובר בדין ספציפי הגובר על הוראות חוק כלליות אחרות.
בית המשפט אינו רשאי לייתר את הסמכות הבלעדית המוקנית לוועדת המחקר בחוק, ואינו רשאי להמיר את שיקול דעתה הסטטוטורי בשיקול דעתו.
האינטרס הציבורי העומד במרכזו של החוק הוא כי הידע הטכנולוגי, שפותח ב עזרת כספי משלם המיסים הישראלי, יישאר בארץ, וישמש בסיס לפעילות כלכלית בישראל.

המדען מפנה לסעיף 21 בחוק, המחייב חברה שקיבלה מענק מהמדינה לשלם תמלוגים מכל הכנסותיה הנובעות מהמוצר שפותח. חוב בתשלום תמלוגים, לפי סעיף 21, נוצר רק לאחר שהחברה מכרה מוצרים באופן המחייב אותה בתשלום התמלוגים, אך כל עוד לא נעשתה מכירה שכזו , אין מדובר בחוב אלא בהתחייבות או חיוב עתידי . לפיכך, מכירות שמכרה החברה בעבר, בטרם החלו הליכי חדלות הפירעון, וככול שמכרה, יוצרות חוב של החברה למדען, שהוא חוב רגיל של חברה בפירוק, ללא כל מעמד עודף. אולם, חוב שטרם נוצר, ואשר יווצר במשך הזמן כתוצאה ממכירות עתידיות, דהיינו לאחר שמונה בעל תפקיד בחברה עקב חדלות פירעון, הוא חוב שאין מעמדו כחוב של חברה בפירוק. לפיכך, אם נמכר קניינה הרוחני של החברה, אין הקונה פטור מהחיוב הקבוע בחוק לתשלום תמלוגים ממכירות עתידיות. במלים אחרות , הקונה נדרש ל יטול על עצמו את החיוב, ולפרוע אותו ממכירותיו הוא , ככול שיהיו כאלה.

באשר לטענת הרוכשת, כי משמעותה של הוראת סעיף 47(ב) ביטול חיוב החברה בתמלוגים, וכי ניתן ללמוד מהוראה זו שאין חיוב החברה עובר אל הרוכשת הבא ה בנעלי ה, משיב המדען כי הרישא של אותה הוראה מדברת על תאגיד "לפני שביצע את התכנית המאושרת כולה", ואשר טרם סיים לפתח את הטכנולוגיה, בעוד שבענייננו חלה הסיפא של סעיף 47(ב), העוסק ת בסיטואציה הייחודית של החזר ההטבות , במסגרת תוכנית מאושרת הנמצאת בשלבי ביצוע . הוראת הסיפא קובעת כזכור: "אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכות המדינה לקבל תמלוגים על פי סעיף 21, מכל הכנסה כמשמעותה באותו סעיף, אשר נתקבלה לאחר מתן צו הפירוק, צו הכינוס או ההחלטה על הפירוק מרצון.".

6.3 עמדת כנ"ר
כנ"ר הביע עמדתו כי ניתוח הרמוני של סעיפי החוק מוביל למסקנה שהחוק חל אף בהליכי חדלות פירעון, וכי אין בתיקונים שנעשו בחוק כדי לשנות ממסקנה זו, עת נבחנות הוראותיו כמקשה אחת. לפיכך, חלה חובת תשלום תמלוגים על צד ג' הרוכש טכנולוגיה אגב הליכי חדלות פירעון.

7. דיון והכרעה
7.1 בבואי להש יב על השאלה אם הרוכשת חייבת לשלם תמלוגים לאוצר המדינה, בגין מכירות של מוצרים שבייצורם תעשה שימוש בקניין הרוחני נושא התוכנית שאישר המדען לחברה, יש לעמוד הן על לשון הוראות החוק הן על תכליתן.

כבר בדברי ההסבר להצעת החוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה (תיקון), התשנ"ה-1995, אשר ליוו את הצעת הסיפא של הוראת סעיף 47(ב), נאמר:
"על מנת למנוע טענה אפשרית שלפיה, אין המדינה זכאית לגבות תמלוגים מהכנסות שיגיעו לאחר מועד זה לידי המפרק, כונס הנכסים או מי שרכש מהם את הידע וזכויות הייצור של המוצר, מוצע לקבוע במפורש כי זכותה של המדינה לקבל תמלוגים גם לאחר שנתקבל צו הפירוק, הכינוס או ההחלטה על פירוק מרצון".
(ההדגשות שלי – אש"ש)
אף שלטעמי יש בדברי ההסבר כדי להכריע בשאלה שהונחה לפניי, ועל פיהם לא יכול להיות חולק כי הרוכשת חייבת להמשיך ולשלם תמלוגים לאוצר המדינה בגין מכירות של מוצרים שבייצורם תעשה שימוש בקניין הרוחני נושא התוכנית שאישר המדען לחברה, אבקש להדגיש כי מגמה זו עוברת כחוט השני לאורכו של החוק, וכך אף נקבע בפסיקה.

7.2 בעניין בש"א (ת"א) 7457/03 פש"ר (ת"א) 1277/02 ברנשטיין נ' WECCO BRIOT INTERNATIONAL LTD (8.12. 03) עלתה שאלה דומה, ובית המשפט (השופטת ו' אלשייך) החליט, בהחלטה מפורטת ומנומקת , כי מי שרכשה את הקניין הרוחני מחברה בפירוק, בנסיבות דומות ל אלו שבפנינו, חבה בתשלום תמלוגים למדינה. אמנם בית המשפט ציין שם כי החברה הרוכשת נמצאת בשליטתם של מי שהיו בעלי השליטה בחברה המוכרת, אך נימוקי ההחלטה והגיונה טובים גם לנדון דידן, שבו לא כך פני הדברים.

7.3 גם סעיף 19(ג) מעגן במפורש את סמכות ועדת המחקר לאשר העברת ידע רק בתנאי שיחולו על מקבל הידע החובות לפי החוק, לרבות החובה לשלם תגמולים. ובלשון החוק:

"ועדת המחקר או ועדת המשנה רשאיות ... לאשר העברת ידע לאחר בתוך ישראל בתנאי שיחולו על מקבל הידע החובות לפי חוק זה ולפי תנאי התכנית, לרבות החובה שלא להעביר את הידע לאחר אלא בהסכמת ועדת המחקר, ולרבות החובה לשלם תמלוגים."
(ההדגשות אינן במקור – אש"ש)

7.4 לא זו אף זו. דרישות החוק מלמדות, כי בבואו לאשר העברת ידע, מסורה למדען הראשי זכות וטו להתנות תנאים לאישורו. כך עולה למשל מ דרישת החוק בדבר דיווח למדען על הליכי פירוק (ס' 18(א2), ומעצם הסמכות שהוקנתה ל מדען לאשר שינוי זהותו של מבצע המחקר והפיתוח (ס' 18(ב) (3)) והעברת הקניין הרוחני " לאחר בתוך ישראל" (ס' 18 (ב) (4); וראו גם ס' 19(ב2)). רוצה לומר, אפילו היינו אומרים כי דרישת המדען הראשי, שהרוכשת תשלם תמלוגים בגין מכירות עתידיות, לא הייתה מתחייבת מהוראות החוק, עדיין הייתה בידי המדען הראשי הזכות להציב תנאים, ואין לומר שהתנאי שהתנה בענייננו, תשלום התמלוגים לפי המכירות, איננו סביר.

על אחת כמה וכמה במצב הדברים דנן, שבו אין מקום לאפשר לרוכשת לאחוז בחבל בשני קצותיו – להפחית את תשלום התמורה לחברה בגין רכישת הקניין הרוחני עקב הסכמתה ליטול על עצמה את החיוב בתשלום תמלוגים אפשריים בעתיד מחד גיסא, ולפטור עצמה מתשלומי התמלוגים בעתיד, אם תמכור את הטכנולוגיה, מאידך גיסא.

8. היחס בין החוק לבין דיני חדלות הפירעון

8.1 בעניין רע"א 3001/12 הנ"ל קבע הנשיא גרוניס כי במקום שבו החוק לעידוד מחקר ופיתוח דן במצב של חדלות פירעון, יש לראות בהוראותיו אלו משום דין מיוחד. אמנם באותו עניין עסק בית המשפט בשאלת סמכות בית משפט של פירוק מול סמכות ועדת המחקר שנוסדה לפי החוק, אולם הגיון הדברים יפה גם לענייננו. בלשון בית המשפט:
"אם כן, נראה כי המחוקק העניק לוועדת המחקר סמכות מפורשת לקבוע את הסכום הראוי גם בהינתן מצב הדברים של חדלות פירעון או כינוס. על כן, אין אלא להסיק כי המחוקק העדיף להשאיר בידי ועדת המחקר ובידי ועדת הערר את מלאכת האיזון בין שיקולי חדלות פירעון לבין השיקולים הנגזרים מתכליות חוק המחקר והפיתוח. ההתייחסות המפורשת בחוק המחקר והפיתוח למצב הדברים של חדלות פירעון וכינוס מחזקת אף היא את העמדה כי מדובר בהסדר ספציפי, שאינו נסוג מפני סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון או של כינוס."
(רע"א 3001/12 הנ"ל פסקה 17; ההדגשה שלי – אש"ש)

8.2 הרוכשת גורסת כי יש משום העדפת נושים בכך שתחויב בתשלום התמלוגים למדען, ופגיעה בעקרונות יסודיים של דיני חדלות הפירעון, שהרי, לשיטתה, אין דין קדימה או עדיפות כלשהי לחוב למדען. לגישת הרוכשת, התחייבותה לא הייתה אלא לשלם את התמלוגים לקופת הפירוק, ואין הוראות החוק חלות עליה כשהיא לעצמה. ככול שתצמח למדען זכות לתמלוגים יהיה עליו לגבותם מקופת הפירוק בדין נשייה רגילה.

יש לדחות טענה זו. בענייננו מדובר בהסדר ספציפי, שהמחוקק נתן דעתו עליו. זאת ועוד, כפי שציינתי לעיל, אין מדובר בחוב שחבה החברה, אלא בהתחייבות שעשויה הייתה להתגבש, אצל החברה, רק אם וכאשר הייתה עושה שימוש בקניין הרוחני במכירות של מוצרים. במקרה דנן התחייבות זו עברה לרוכשת, והעברתה הייתה כפופה, מכוח החוק, להסכמת המדען שאותה התנה בתנאים שבחוק. על כן אין מדובר בשינוי סדרי הנשייה או בהעדפת נושים.

לפיכך, מקובלת עלי עמדת המדען כי מדובר בחוב שטרם נוצר (נכון למועד הרכישה), ואשר יווצר, ככול שייווצר ממכירות עתידיות שתמכור הרוכשת, שהיא שתחוב בתמלוגים בגינן. לכן גם אין מדובר בחוב של החברה שבפירוק.

9. האם הקביעה כי על הרוכשת לשלם תמלוגים לאוצר המדינה מתנגשת עם חוק המכר?

סוגיה נוספת שעלתה עוסקת בהוראת סעיף 34א בחוק המכר, התשכ"ח-1968, שעל פי הוראתו בעת מכירה של נכס על ידי רשות (ובית משפט בכלל זה) עוברת הבעלות בנכס לרוכש כשהיא נקייה מכל זכות אחרת. אולם, להוראה זו שובר בצידה שהרי הסיפא שלה מסייגת את הדברים "חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת" בענייננו הסכימו בעלי הדין מפורשות, בסעיף 5 בהסכם המכר שהובא לע יל, כי הרוכשת תשלם את התמלוגים. הסכמה זו הייתה תנאי במכירה לרוכשת שעל כן אין החבות בתשלום תמלוגים מתבטלת.

עולה מן המקובץ כי הרוכשת חייבת בתשלום התמלוגים והזכות לקבלם היא זכותו של המדען.

10. לסיכום
הגעתי אפוא למסקנה כי המחוקק ביקש להחיל את תשלומי התמלוגים על רוכש, הן על פי תכליתו הן על פי לשונו, כאשר ממילא אף האינטרס הציבורי אינו סובל פרשנות אחרת. הרוכשת הסכימה ליטול על עצמה את חובת תשלום התמלוגים, וזכתה בהפחתה של ממש מתמורת המכר, וזאת נוכח החיוב העתידי בתשלום תמלוגים למדינה. אין אפוא מקום לפטור את הרוכשת מהחובה החוקית לשלם למדען את התמלוגים.

לפיכך אני מורה כי הרוכשת חייבת בתשלום התמלוגים לאוצר המדינה, בגין מכירות שמכרה ותמכור של מוצרים שבהם נעשה שימוש בקניין הרוחני, נושא התוכנית שאישר המדען לחברה.
אין צריך לומר שהוא הדין אם תמכור את הקניין הרוחני עצמו.

הרוכשת תשא בשכר טרחת עו"ד של הנאמנת ושל המדען בסכום של 25,000 ₪ בחלקים שווים לכל אחד מהם.

ניתנה היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.