הדפסה

אחים כאלדי חברה לעבודות עפר ופתוח בעמ נ' עודה

בפני כב' השופטת רים נדאף

התובעת
אחים כאלדי חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ

נגד

הנתבע
תאופיק סלימאן עודה

פסק דין

1. בפניי תביעה לפינוי מושכר, הלא היא חנות בשטח של כ-84 מ"ר (להלן: " החנות"/ "הנכס"), הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין, המצוי על חלקה 21 בגוש 16524 ברחוב אכסאל בנצרת, ליד ממתקי "מחרום" (להלן: "המושכר").

2. בדיון שהתקיים ביום 9/4/2014, טען ב"כ התובעת, כי המדובר במחסן בבניין במקביל ליד ממתקי מחרום, וכי המחסן הוא בשטח של כ- 84 מ"ר, וכי הנתבעת תופס בו חזקה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים כפי שעולים מכתבי הטענות והתצהירים :
3. התובעת, אחים כאלדי חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ (להלן: "התובעת") טענה, כי ביום 25/3/2006, רכשה את חלקת האדמה והבניין הקיים עליה בשטח 746 מ"ר, הידועה כגוש 16524 חלקה 21 מאדמות נצרת, ברחוב אכסאל בנ צרת (להלן: "החלקה והבניין").

4. היא טוענת כי הנתבע, תאופיק סלימאן עודה (להלן: "הנתבע"), מחזיק שלא כדין בחנות. בעלי החלקה והבניין הקודמים, שמכרו לתובעת, פנו והודיעו בזמנו לנתבע אודות המכירה לה , וכי עליו לפנות את החנות ועד הפינוי עליו לשלם דמי שימוש ראויים, אך הנתבע התעלם מהפנייה וממשיך להתעלם עד היום. בנוסף לפניות בעל-פה מטעם התובעת לנתבע בדרישה לפינוי החנות, בתאריך 2/6/11 פנתה אליו בכתב, באמצעות עו"ד בחוס, ודרשה את סילוק ידו מהחנות ותשלום דמי שימוש ראויים בהיותו מחזיק שלא כדין בחנות והינו בבחינת פולש, אלא שהנתבע התעלם מהדרישה. התובע ת שבה ופנתה אליו בכתב , באמצעות עו"ד לובאני ביום 29/5/12 ודרשה ממנו את סילוק ידו מהחנות ו/או פינויה ותשלום דמי שימוש ראויים, אך הנתבע התעלם גם מפניה זו.

5. התובעת טוענת, כי מאז שרכשה את החלקה והבניין בשנת 2006, הנתבע אינו משלם דמי שכירות מחד, ומאידך אינו משתמש בחנות והוא מחזיק בה שלא כדין וללא כל זכות שבדין ו/או הינו משיג גבול ו/או פולש, תוך פגיעה בקניינה, על כל הנובע מכך.

6. לאור האמור לעיל, התובעת טענה שהיא זכאית לסעד של פינוי, וביקשה להורות לנתבע ו/או כל הבא מטעמו לפנות את החנות, ולמסור החזקה בה לתובעת . כתב התביעה נתמך בתצהיר עדות ראשית מטעם מר חכמי כאלדי, מנכ"ל התובעת.

7. הנתבע טוען, כי המדובר בתביעה לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר חל עליו, וכי המדובר בדיירות מוגנת של הנתבע במושכר. הוא טען כי כתב התביעה מנוסח באופן סתמי ואינו מפרט כלל מהי עילת התביעה או עילת הפינוי.

8. לטענת הנתבע, הוא שכר את המושכר בשכירות מוגנת ביום 1/1/1970, על-פי הסכם שכירות שבינו לבעל הנכס הקודם – המנוח פדי ל כנג' בשמו ובשם המנוח פדל כנג'. הוא שילם דמי מפתח בגין המושכר בסך 9,000 לירות ישראליות, וכן שילם דמי שכירות שנתיים, במשך שנים רבות החל מתחילת השכירות ועד לשנת 2007. לאחרונה שולם 3,750 ₪ לשנה. בכל המועדים הללו שולמו דמי השכירות לבעלי הנכס, מידי שנה בשנה.

בעניין זה הצהיר הנתבע, כי העתק מהחוזה שצורף להגנתו הומצא לו על-ידי ב"כ המשכיר, מר דאהר ענאן, ה סכם שנמחקו ממנו דברים מהותיים, שהוא לא חתום עליהם ולא בידיעתו ובהסכמתו , ובתצהיר שמר על זכותו לצרף בהמשך מסמכים, כדוגמת אישור תשלומים והחוזה המקורי. מה גם ש לטענתו נגרם לו נזק ראייתי לאור חלוף הזמן.

9. לטענת הנתבע, הוא תמיד עמד בתנאי ההסכם, ושילם את דמי השכירות כאמור עד שנת 2007. לאחר מכן, רוכ שי הנכס סירבו לקבל את דמי השכירות ממנו. בחודשים האחרונים, לפני שהמושכר נמכר על-ידי יורשי המנוח פדל ופדיל כנג', היורשים ניסו לגרום לנישולו של הנתבע מזכויותיו, ופנו אליו בדרישה בלתי מוצדקת לפינוי המושכר, בטענה כי ביצע שינויים בו. הנתבע, בניגוד לאמור במכתב דרישה זה, לא בנה ולא עשה שינוי במושכר, אלא ביצע שיפוץ על-פי הסכמת בעלי הנכס המנוחים, שעיקרו היה פעולות תחזוקה למבנה ישן. לאחר מכן, במשך שנים נמשך הדבר, שהנתבע הציע לשלם את דמי השכירות מידי שנה בשנה, אך נדחה, בטענה כי אינו דייר מוגן וכי עליו לשלם דמי שכירות ראויים, ובכלל נטען כלפיו, כי אין לו שום הסכם וכי הוא פולש בנכס.

10. כאמור, הנתבע שילם לבעלי התובעת את דמי השכירות עבור שנת 2007, ולאחר מכן סירבו לקבל ממנו אותם עבור שנת 2008. לפיכך פנה הוא בכתב למר פריד דאהר חיכמאת (להלן: " דאהר"), והודיעו , כי הוא חדל לבוא למושכר כמקובל מימים ימימה, בכדי לקבל את דמי השכירות וביקשו לסור אליו לקבלם. בתשובה, כתב דאהר, כי לא ניגש אליו אף פעם לקבל כסף עבור שכירות, וכי בשנת 2006 פנה אליו כדי לפנות המושכר טלפונית וגם בפגישה בבית קפה, בטענה כי אין לו הסכם שכירות ואינו דייר מוגן, וכי הנתבע ביצע שינויים במושכר.

11. לטענת הנתבע, הוא לא ידע כלל, כי יורשי המנוח פדיל כנג' מכרו הנכס לתובע ת, דאהר במכתבו לא הודיעו על כך במכתבו, אלא יצר רושם כי הוא ממשיך להיות בעל הנכס. רק במכתב של עו"ד לובאני מיום 29/5/12, לראשונה מישהו טרח להודיעו, כי הנכס אשר בו המושכר , נמכר לתובעת לכאורה עוד בשנת 2006. בתשובה, למכתב זה, השיב ב"כ הנתבע, עו"ד דראושה, במכתב מיום 6/6/12, כי מרשו לא ידע שהנכס נרכש על-ידי התובעת, וכי לאורך כל התקופה הנתבע שילם דמי שכירות לדאהר, שהיה מגיע לחנות לקבלם מהנתבע. ב"כ הנתבע דרש מסמכים כדי לוודא שאכן ה מושכר נמכר, ולחילופין אישור מדאהר לשלם את דמי השכירות לתובעת. אלא, שמאותו מועד ואילך, התובעת לא השיבה למכתבו של עו"ד דראושה, ו דאהר לא השיב לפניות הנתבע לקבל ממנו אישור לשלם לכל גורם אחר מלבדו דמי שכירות. דאהר טען, כי לא יקבל דמי שכירות מהנתבע, כיוון שלטענתו הנתבע צריך לפנות הנכס.

12. משכך טוען הנתבע, כי ברור שהוא דייר מוגן בנכס, כי אין שום עילת פינוי ואין טענה אמיתית כנגדו, למעט ניסיון התובעת ו/או יורשי המנוחים שהיו בעלי הנכס לפני מכירתו לתובעת, להתעשר שלא כדין על חשבונו ולפנותו מהנכס בניגוד לחוק, תוך נישולו מזכויותיו. אי ן בכתב התביעה עילת פינוי המוכרת על-פי חוק הגנת הדייר, ומשכך המחלוקת היחידה היא, האם הנתבע הוא דייר מוגן על-פי חוזה ו/או על פי-דין. מאחר שהנתבע מחזיק בידו הסכם שכירות כתוב וחתום כדין, ובידיו ראיות המעידות על כך שהוא שוכר מוגן בנכס, ואף החזיק בו במשך שנים רבות כשוכר, מן הראוי לדחות את התביעה, או לחלופין להעבירה לבית הדין לשכירות.

13. התובעת הגישה כתב תשובה ובו טענה, כי חוק ה גנת הדייר אינו חל על החנות, המדובר בשכירות רגילה, כאשר טענה לחילופין, כי הנתבע הפר את ההסכם הנטען ואף החוק, ועל-כן חייב לסלק ידו מהחנות. כן, הכחישה את עניין תשלום דמי המפתח ובכלל זה טענה, כי לא שולמו לה דמי שכירות למרות דרישותיה. הנתבע נדרש בשנת 2006 לפנות את החנות, כאמור במכתבו של עו"ד דאהר. החובה לתשלום דמי שכירות חלה על הנתבע וככזה חייב לדאוג לתשלום ומשלא עשה זאת, אין לו להלין, אלא על עצמו. הנתבע ידע על מכירת הנכס לתובע ת, ואף מנכ"ל התובעת הודיע לו בעל-פה במספר הזדמנויות. המכתב שנשלח ע"י עו"ד דראושה ביום 6/6/12, לא נתקבל אצלם. בתצהיר התומך בכתב התשובה, הצהיר מר חכמי כאלדי, כי הנתבע ידע היטב שהתובעת רכשה את הבניין והחנות הן ממנו והן ממר פריד דאהר, וטענותיו כאילו לא ידע, הן שקריות.

14. ישיבת הוכחות, לא התקיימה בתיק, מהנימוקים שיפורטו להלן, ואשר אקדים ואומר, כי די בהם בכדי להביא למתן פסק-דין כנגד הנתבע.

15. הצדדים הגישו סיכומי טענותיהם בכתב. ככל שתהא לכך רלבנטיות אתייחס לטיעונים אלו, במסגרת הדיון גופו.

היעדר התייצבות והיעדר שיתוף פעולה מצד האפוטרופוס:
16. ביום 9/4/2014 נקבע מועד לישיבת הוכחות, אלא שלאחר מכן נדחה הדיון מספר פעמים: פעם, משום שהנתבע חלה, כאשר קבעתי כי הוצאות הישיבה יקבעו בסופו של ההליך (ראה ישיבה מיום 29/9/2014),ולאחר מכן הואיל והנתבע אינו מסוגל לנהל את חייו/ענייניו, כאשר הוגשה בקשה לבית-הדין השרעי שימונה לו אפוטרופוס, ובסופו של דבר בית הדין השרעי בנצרת מינה ביום 1/4/15 כאפוטרופוס לנתבע, את בנו, מר ג'ודת תופיק עודה (להלן: "אפוטרופוס").

17. גם לאחר שמונה האפוטרופוס, ולמרות שנראה למקרא החלטת המינוי, שהלה מוסמך ל טפל בעניינו של הנתבע בנוגע לתביעה דנא, הרי בישיבה שהתקיימה ביום 6/5/2015, טען ב"כ הנתבע, כי בתיק זה צריך לקבל את עמדת האפוטרופוס הכללי בנוגע לניהול עניינו של החסוי. האפוטרופוס הכללי חייב להיות צד להליך כאן. בסופו של יום קבעתי, כי לאחר שמונה לנתבע אפוטרופוס על-ידי בית-הדין השרעי, יודיע ב"כ הנתבע, תוך 7 ימים, אם ניתן להתקדם בתיק לגופו של עניין, ובכלל זה קבעתי, כי נוכח ההתפתחויות בתיק השרעי, אשר במסגרתו הוכרז הנתבע כחסוי ומונה לו אפוטרופוס, וככל שימשכו ההליכים בתיק, אתיר לנתבע להגיש תצהיר נוסף מטעמו של אדם כשיר לחקירה, לרבות האפוטרופוס שמונה לנתבע. לאחר שב"כ הנתבע לא הודיע דבר, קבעתי ביום 18/5/15 ישיבת הוכחות חדשה ביום 9/7/15.

18. יום לפני ישיבת ההוכחות, הוגשה בקשה לדחיית מועד דיון על-ידי ב"כ הנתבע, בין היתר בטענה, שעפ"י החלטת בית-הדין השרעי, האפוטרופוס שמונה לנתבע אינו מוסמך להחליט בשמו ו/או לייצגו בכל עניין הקשור למקרקעין, ללא קבלת אישור בית הדין השרעי והאפוטרופוס הכללי. זאת ועוד, ב"כ הנתבע פנה אל האפוטרופוס ברוח בקשת בית-המשפט וביקשו להגיש תצהיר בשם הנתבע, אך האפוטרופוס הודיע, כי אינו מוכן לערוך ו/או להגיש תצהיר בשם הנתבע החסוי לטענתו בשל העובדה, כי בית הדין השרעי לא נתן לו כל סמכות להחליט בכל מה שקשור למקרקעין, ואין ולא נתקבלה כל הסכמה מטעם האפוטרופוס הכללי. מכיוון שהאפוטרופוס אינו בעל דין ישיר בתביעה, ואינו מוסמך לעשות או לערוך תצהיר מטעמו בתביעה ללא קבלת אישור בית הדין השרעי והאפוטרופוס הכללי, לא ניתן להגיש תצהירי עדות ראשית בתביעה דנן עד כה. הבקשה נדחתה על-ידי.

מעבר לכך, ששוכנעתי כי האפוטרופוס שמונה, מוסמך היה לטפל בענייני הנתבע בנוגע לתביעה דנא, הרי שאם היה כטענתו, לא ברור מדוע לא פנה במועד האפוטרופוס ו/או הנתבע בבקשה מתאימה לבית הדין השרעי או לאפוטרופוס הכללי . נראה שמטרת העלאת טענות אלו היו בכדי לדחות את הקץ, ותו לאו, ונובעות בעיקר מחוסר שיתוף פעולה של האפוטרופוס, שיתוף פעולה המצופה מאדם שמונה על-ידי בית דין לניהול ענייני חסוי, על כל המשתמע מכך.

19. האפוטרופוס החליט על דעת עצמו שאינו יכול לנהל את עניינו של הנתבע בתביעה דנא, ואם לא די בכך, למרות שהבקשה לדחיית מועד ישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 9/7/2015, נדחתה על-ידי, ב"כ הנתבע המנהל את התיק לא הופיע אלא עו"ד אחר מטעמו, ובכלל זה לא הופיע הנתבע. אין להכביר במילים אודות התנהלות זו, אשר כמוה כאי התייצבות על-כל המשתמע מכך.

20. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ציינתי בהחלטתי את האמור בצו של בית-הדין השרעי מיום 1/4/15, אשר שם נקבע מפורשות, כי בית הדין ממנה את בנו של הנתבע, ג'אודת תאופיק עודה, אפוטרופוס על אביו הנתבע, על כספיו, ועל ניהול ענייניו, לרבות קבלת כספים או קצבאות המגיעים לנתבע מכל צד שהוא, וכן לפרנסו ולדאוג לענייניו, תוך איסור על האפוטרופוס למכירת או שיעבוד או השכרה של כל נכס מנכסיו של הנתבע לתקופה ארוכה, ללא היתר מבית הדין השרעי. כמו כן, קבעתי לאחר שפירטתי את האמור בהחלטה מיום 6/5/15, כי: " לאור כל האמור לעיל, וכן לאור העיכוב הממשי בבירור התביעה, שנגרם בשל נסיבותיו של הנתבע, ובשל מחדלי ב"כ הנתבע מלקדם את התיק, לאחר שלא מצא לנכון מאז הישיבה מיום 6.5.15 לפנות לאפוטרופוס הכללי או להגיש אסמכתאות על כך לבית המשפט, אני קובעת כי היום יתקיים דיון לגופו של עניין, ותתקיים ישיבת ההוכחות שתוכננה לפני מספר חודשים. באשר לנימוק שב"כ הנתבע נאלץ לטוס לחו"ל לפני מספר ימים, היה על ב"כ הנתבע לגלות אחריות ולהודיע על כך לבית המשפט מיד לאחר הטיסה, ולדאוג לייצוג חלופי לנתבע כדי לקיים את דיון ההוכחות, אך התנהלותו של ב"כ הנתבע הייתה המשך של ההתנהלות מאז הגשת התביעה ועד היום ".

גם לאחר שניתנה החלטה זו, ב"כ הנתבע, לא ביקש לחקור את המצהיר מטעם התובעת, ואף הוסיף : "שמעתי את הערות בית המשפט, ויצאתי ודיברתי עם בנו של הנתבע לנסות ולהגיע להסכמה, מאחר ומדובר בפסול דין אין סמכות לבנו של הנתבע לטענתו לטפל בעניין הספציפי".

21. לנתבע, מונה כאפוטרופוס, בנו, אלא שהוא, כאמור לעיל, החליט על דעת עצמו, וללא כל הסבר המניח את הדעת, כי אין לו סמכות לטפל בעניינו הספציפי של הנתבע על-פי החלטת בית-הדין השרעי, ולא הסכים לייצג את אביו או לטפל בעניין התביעה הנדונה, בלא שפנה לאפוטרופוס הכללי ו/או לבית הדין השרעי לקבל הוראות בעניין, והעלה בעניין זה טענות בעלמא. ויודגש, גם אם הייתה פנייה לאפוטרופוס הכללי, זו לא הוצגה בפניי.

לא שוכנעתי כי האפוטרופוס כאן, אינו מוסמך לטפל בעניינו של הנתבע בנוגע לתביעה זו. המדובר בתביעה לפינוי מושכר, ואין המדובר באחד העניינים שנאסרו על האפוטרופוס על-פי כתב המינוי של בית-הדין השרעי.

הנתבע הוא חסוי, ומפאת מצבו הבריאותי אינו מסוגל לטפל כ כל הנראה בענייניו או להעיד בבית-המשפט, אך עדיין מחויב היה בהתייצבות, אלא שהוא לא התייצב לישיבת ההוכחות.

משמע, שדי באי התייצבות הנתבע בצירוף הדברים שיאמרו גם בהמשך, בכדי ליתן את הסעד המבוקש בתביעה , הלא הוא פינוי. כל זאת לצד חוסר שיתוף הפעולה מצד האפוטרופוס, חוסר שיתוף פעולה שאינו נהיר כלל וכלל לבית-המשפט. כאשר ציינתי בהחלטתי מיום 6/5/2015, כי נוכח ההתפתחויות בתיק השרעי, וככל שימשכו ההליכים בתיק, אתיר לנתבע להגיש תצהיר נוסף מטעמו של אדם כשיר לחקירה. משמע, שגם אם האפוטרופו ס סבר שאינו מוסמך לטפל בעניינו של הנתבע בנוגע לתביעה זו, מצופה היה שמאן דהוא אחר מטעם הנתבע יגיש תצהיר, אך גם זה לא הוגש.

ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי אומנם בית-המשפט איפשר לנתבע להגיש תצהיר אדם אחר במקום תצהירו, אולם הדבר אינו מועיל ואינו יכול להתבצע כיוון שאדם אחר אינו יכול להצהיר מידיעה אישית על עובדות שהיו בידיעת הנתבע, ולכן אין טעם להגישו. אילו היה מוגש תצהיר כזה, לא ניתן היה לחקור את מגישו על התצהיר כיוון שהלה היה משיב לכל שאלה, כי אינו יודע את עובדות התצהיר מידיעה אישית ואינו יכול להיחקר עליהן.
איני מקבלת טענה זו, שכן ברור הוא שמי שמתאים ביותר על העובדות הוא הנתבע, אך משנבצר ממנו הדבר, די במתן תצהיר מטעם מי מבני משפחתו בנוגע למצב המושכר, האם העסק פעיל או לאו, ממתי, איזה ההתנהלות הייתה במושכר וכיוצ"ב . המדובר בדברים כלליים שאמרוים להיות בידיעתם של בני ביתו של הנתבע , ואשר יכלו לשפוך אור על המחלוקת נשוא דיוננו, אך גם זה כאמור לא נעשה. מה גם שמצופה היה מהנתבע שיבקש להעיד את דאהר, ואולי לסתור את האמור במכתבו, כי הוא כן דייר מוגן, אך גם בזאת נכשל הוא, ולכן אין לנתבע להלין, אלא על עצמו.
דייר מוגן:
22. התובעת טוענת, כי הנתבע אינו דייר מוגן, בעוד הנתבע טוען, כי המדובר בדיירות מוגנת של הנתבע במושכר.

23. ככלל, אין מקום לפרשנות מרחיבה של זכויות הנוגעות לחוק הגנת הדייר, לא כל שכן כאשר מדובר בבית עסק, להבדיל מדירת מגורים, אשר מלכתחילה, במישור הערכי, יש הבדל ביניהם. עמדה זו מתיישבת עם המגמה בפסיקה לפיה יש לצמצם ולהגביל את תחולת חוק הגנת הדייר. יפים לענייננו, דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 118,111 (1997) שם נקבע כי : "עם שינוי העתים, נשתנו הצרכים המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. במציאות החדשה התהפכו לא פעם היוצרות, הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה, הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק" ( רע"א 6729/09 עזבון המנוחה עאידה מוקלשי ז"ל נ' אמיל פאר (9/12/09) ).

24. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה לגופו של עניין הינה , האם הנתבע שוכר מוגן כטענתו א ם לאו, או ליתר דיוק האם עסקינן בתבי עה לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר חל עליה?

25. דרך כלל, די לבעלים במקרקעין, התובע פינוי, להוכיח את בעלותו במקרקעין, כדי שעל הטוען לזכות במקרקעין (על הנתבע) להוכיח, כי הוא קנה בהם זכות המצדיקה דחיית הסעד המבוקש. כך גם על-פי חוק הגנת הדייר, במקרה בו מחזיק בנכס טוען שהוא מחזיק בו מכוח דיירות מוגנת (ע"א 24467-05-14 ק.ט. חברה לניהול עסקים מסעדת הבאר ואח' נ' מועצה מקומית זכרון-יעקב והפסיקה ששם (24/3/15)).

26. בענייננו, כבר בדיון שהתקיים ביום 9/4/2014, קבעתי כי התובעת מתחילה בהבאת הראיות, כאשר נטל ההוכחה להוכחת דיירות מוגנת, תשלום דמי שכירות וכו', מוטלות על הנתבע.

27. נסח הרישום שצורף לכתב התביעה מעיד על כך שהתובעת הינה הבעלים של החלקה והבניין בו מצויה החנות מיום 26/6/08. ויודגש, התובעת טענה בכתב התביעה, כי מאז שרכשה את החלקה והבניין בשנת 2006, הנתבע אינו משלם דמי שכירות, כאשר לפי הנסח נראה שזה נרשם על שמה ב- 2008, ולא ב- 2006. אך בענייננו, כאשר עסקינן בתביעה לפינוי מושכר, אין לכך כל נפקות, שעה שהנתבע כפי שיובהר לעיל מודה שלא שילם דמי שכירות מזה שנים ולא הוצגה כל אסמכתא כי המושכר פעיל .

28. לאור האמור בנסח הרישום, עובר עתה הנטל לנתבע להראות, כי רכש מעמד של דייר/שוכ ר מוגן בנכס. על-פי המסמכים המצויים בתיק, לא שוכנעתי כי הנתבע נהנה ממעמד של שוכר/דייר מוגן. במכתב ששלח למר פריד דאהר, שעניינו תשלום עבור החנות, הוא ציין : "כידוע לך ובהמשך ליחסים שלנו לאורך עשרות שנים, אשר הייתי מוסר לכבודך את הכספים שמגיעים לך בגין החנות במסירה אישית בעת שהיית מתייצב אצלי בחנות...", דהיינו לא ציין כלל שהוא שוכר מוגן בחנות. רק במכתב שנשלח על-ידי עו"ד דראושה ביום 6/6/12 לעו"ד לובאני צוין, כי הנתבע מביע תמיהות באשר לרכישת הנכס המוגן, מבלי שניתן כל פירוט בעניין. מעבר לכך, לא הוצגה בפניי כל אסמכתא בדבר תשלום דמי מפתח. אומנם, בהסכם השכירות צוין עניין דמי המפתח, אך קיימת על הסכום מחיקה, החוזה המקורי לא הוצג בפניי, בשים לב אף לעובדה שלא התקיימה ישיבת הוכחת בתיק בשל האמור לעיל. משכך, לא נהי כלל, האם שולמו דמי המפתח , דבר המקנה מעמד של דייר מוגן (ראה: עו"ד עמירם חרלפ, שאלות ותשובות בחוק הגנת הדייר (מהדורה שלישית, 1998), בעמ' 15). גם למקרא ההסכם לא ניתן להבין אם המדובר בהסכם שכירות מוגנת ו/אם לאו.

29. מעבר לכך, אחת מטענות הנתבע, שעל העובדה שהוא בעל חוזה שכירות ושוכר מוגן כדין, ניתן ללמוד, בין היתר, ממכתב ב"כ בעלי הנכס הקודמים, עו"ד ענאן (נספח 2 לכתב ההגנה), הכולל הודאה מפורשת, כי הנתבע שוכר מוגן בנכס כדין.
הפכתי והפכתי במכתב זה, ולא מצאתי כל מקום בו יש אמרה ולו אף ברמיזה, כי הנתבע הינה שוכר מוגן.

30. לא זו אף זו, שב"כ הנתבע טען בסיכומיו , כי הראיות, בין היתר, להיות ה נתבע דייר מוגן, הם הסכם השכירות ומשך התקופה בה החזיק הנתבע בנכס.
כאמור לעיל, קבעתי כי נטל ההוכחה להוכחת דיירות מוגנת על הנתבע, אך הוא לא עמד בנטל זה, שכן אין מניעה גם שהנכס הושכר לו לתקופה ארוכת טווח ועדיין לא תהא זו שכירות מוגנת. לו היו פועלים הנתבע ו/או אפוטרופסו כמצופה מהם, היו הם מבקשים להעיד את יורשי הבעלים הקודמים שמכרו לתובעת את הנכס, והם נמנעו מלעשות כן. מעבר לכך, גם אם אקבל את טענת הנתבע, כי משך התקופה יכולה לשמש כראיה להיותו דייר מוגן, הרי שהוא לא הוכיח כי שילם דמי שכירות לתובעת ו/או שהיא סירבה לקבל זאת ממנו, ובכלל זה שלא נטש את הנכס, עילות המהוות עילה לפינוי מכוח החוק והפסיקה .

31. לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבע הינו דייר/שוכר מוגן, ומשכך אין תחולה לחוק הגנת הדייר.

תשלום דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים:
32. למעלה מהצורך אומר, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע, כי המדובר בדיירות מוגנת שלו במושכר, הרי ש אחת מעילות הפינוי הקבועות בחוק הגנת הדייר, היא זו הנקובה בסעיף 131(1) לחוק : "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו", אשר לעילה זו אתייחס להלן.

33. דייר חוקי איננו מעמיד את עצמו בסכנת פינוי, אלא אם כן הימנעותו מתשלום דמי שכירות מגיעה לידי ניתוק של המשכיות התשלומים . לא כל הפסקה בתשלום דמי השכירות נותנת לבעל הבית עילת פינוי נגד דיירו החוקי, ועילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע. מצב דברים זה, של ניתוק קבוע בהמשכיות התשלומים, הוא תנאי בל יעבור להעמדתה של עילה לפי סעיף 131(1) לחוק (דוד בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה, 2014), בעמ' 2) (להלן : "בר-אופיר")

34. כאשר בעל בית מסרב אפילו פעם אחת לקבל דמי שכירות, וברור שלא שינה את עמדתו, אין הדייר חייב לחזור על פעולה ריקה מתוכן ולהציע אותם כל פעם מחדש. חבותו המחודשת של הדייר להציע ולשלם את דמי השכירות לא תקום, אלא בעקבות מעשה גלוי של בעל הבית. כאשר בעל בית מסרב לקבל דמי שכירות, במשך תקופה ארוכה, אין הוא יכול לבוא לדייר בטענה על שאיננו משלם את שכר הדירה. הניתוק בהמשכיות התשלומים כעילה לפינוי צריך להיגרם כתוצאה ישירה ממחדל הדייר, ולא עקב סירוב בעל הבית. החוק מטיל אומנם על הדייר חובה לדייק בתשלומים, אולם מנגד מוטלת חובה מכללא על בעל הבית שלא להכשיל את הדייר ולא למנוע ממנו את האפשרות למלא את חיוביו, ואם הפר בעל הבית חובה זו, אין הוא יכול לבסס עילת פינוי על יסוד העובדה שלא קיבל את דמי-השכירות (בר-אופיר, עמ' 7).

35. הנתבע הודה בתצהירו , בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי לפחות משנת 2008 אינו משלם דמי שכירות : "הנני להצהיר כי אני עמדתי תמיד בתנאי ההסכם, ושילמתי את דמי השכירות כאמור עד 2007. לאחר מכן רוכשי הנכס סירבו לקבל את דמי השכירות ממני. גם קודם לכן, חודשים אחרונים, לפני שהמושכר נמכר על ידי יורשי המנוח פדל ופדיל כנג', היורשים ניסו לגרום לנישולי מזכויותיי בנכס, ופנו אליי בדרישה בלתי מוצדקת לפינוי המושכר בטענה כי אני ביצעתי שינויים במושכר" (סעיף 7 לתצהירו) ובהמשך הצהיר : "...במשך שנים נמשך הדבר שאני הצעתי לשלם את דמי השכירות מידי שנה בשנה אך נדחה, בטענה כי הוא איננו דייר מוגן וכי אליו לשלם דמי שכירות ראויים...כי אין לו שום הסכם וכי אני פולש" (סעיף 10 לתצהירו). עוד הצהיר: "...אני שילמתי לבעלי התובעת את דמי השכירות עבור שנת 2007, ולאחר מכן הם סירבו לקבל ממנו את דמי השכירות עבור שנת 2008.. ." (סעיף 11 לתצהיר).

36. הנתבע הוסיף וציין את עניין פנייתו בכתב לדאהר, תשובת דאהר מיום 23/5/08, ובכלל זה כי לא ידע שיורשי המנוח פדיל כנג' מכרו הנכס לתובעת, ו אף דאהר במכתבו לא הודיע לו על כך, אלא יצר רושם שהוא ממשיך להיות בעל הנכס, וכי הוא ידע שהתובעת רכשה את הנכס לראשונה, כאשר נשלח אליו מכתב מאת עו"ד לובאני ביום 29/5/12, אשר נפתח במילים: "בתאריך 25.3.2006 רכשה מרשתי את כל הבניין הקיים על החלקה שבנדון מבעליו הקודמים".

37. הואיל ובמקרה דנא, לא התקיימה ישיבת הוכחות בשל ההתנהלות הקלוקלת מצד הנתבע ואפוטרופוסו, הרי ש בית המשפט ניזון רק מהמסמכים המצויים בתיק. הלכה למעשה הנתבע לא מתכחש בתצהירו, כי במשך שנים הוא לא משלם דמי שכירות, והסביר זאת בתואנות אלו ואחרות, כמפורט לעיל, אלא שכל הסבריו נטענו בעלמא. הנתבע לא הציג כל אסמכתא, כי דאהר ו/או התובעת סירבו לקבל את דמי השכירות, וגם למקרא מכתבו של דאהר לא עולה הדבר, אלא כל שביקש הוא את פינוי המושכר , תוך שציין שאין לנתבע שום זכות להגנת הדייר, ולא ה ביע מצידו כל סירוב לקבלת דמי השכירות. מה גם, שעניין דאהר ו/או הבעלים הקודמים שאוזכר גם בסיכומי הנתבע, אינו מענייננו, שכן פינוי המושכר במקרה דנא נבחן במיוחד, לאור מישור היחסים שבין התובעת לנתבע . דהיינו, שגם אם הנתבע שילם במשך שנים דמי שכירות, לא הוכיח כי הלה רצה לשלמם מאז שהתובעת קנתה בעלות בנכס וזו סירבה .

38. ויודגש, התובעת בכתב התביעה טענה, כי מאז שרכשה את החלקה והבניין בשנת 2006, הנתבע אינו משלם דמי שכירות. השאלה אם רכשה את הנכס בשנת 2006 או בשנת 2008, כעולה מנסח הרישום, פחות חשובה בענייננו, שעה שעסקינן בתביעה לפינוי מושכר בלבד ללא סעד כספי , ובמיוחד משלא הוצגה בפניי כל אסמכתא שגם משנת 2008 שולמו למאן דהוא דמי השכירות או מאן דהוא סירב לקבלם, ודי בכך בכדי להוות עילה לפינוי הנתבע מהמושכר, הגם אם עסקינן היה בנכס מוגן.

גם מהמכתב אשר נשלח לנתבע ביום 2/6/2011, ע"י עו"ד בחוס מטעם התובעת, לא הועלה עניין סירוב לקבלת דמי השכירות על-ידי מי מבעלי הנכס. היפוכו של דבר, במכתב זה, ב"כ התובעת, ב יקש לפנות את הנכס ולשלם את דמי השכירות מיום 25/3/06 עד עצם שליחת התראה זו.

לא זו אף זו, במכתב מאת עו"ד לובאני, ב"כ התובעת, מיום 29/5/12, נדרש תשלום דמי שכירות, ואף בסעיף 6 נאמר: "לאור האמור לעיל הינכם נדרשים בזאת לפנות את הנכס תוך עשרה ימים מהיום, וכן לשלם דמי שכירות ראויים, היה ולא תעשו כן תאלץ מרשתי להגיש נגדכם "תביעה לפינוי מושכר" שהינו הליך מזורז...". לא זו אף זו, במכתב שצורף לכתב ההגנה מטעם עו"ד דראושה מיום 6/6/12, הממוען לעו"ד לובאני נטען , כי הנתבע לא יודע שהתובעת רכשה את הנכס, ובכלל זה כתב כי :
"2.מרשי יטען כי לאורך כל התקופה שלם את דמי השכירות המגיעים ממנו לאדון פריד דאהר...
3. יש להבהיר כי זו היא הפעם הראשונה שאני יודע כי אחים חאלדי בע"מ רכשו את הזכיות ומרשי מביע תמיהות באשר לרכישת הנכס המוגן...
5. בכל מקרה אם תביא לי אישור מבעל הנכס המקורי מר פריד דאהר לשלם לך עבור השימוש אז אין לי בעיה להעביר את הכספים לאחר שתערוך את החשבון ובדיקתו על ידי משום כך אמתין לקבל חישוב הסכומים המתבקשים... ".

בהתעלם מכך שהתובעת טוענת שלא קיבלה מכתב זה, ובכלל זה כי מכתב זה אינו חתום, עניין סירוב התובעת לקבל דמי השכירות כנטען על-ידי הנתבע, לא הועלה ולא הוכח .

39. סיכומו של דבר, דבר הסירוב לקבלת דמי השכירות לא הוכח בפניי באמצעות המסמכים המצויים בתיק. מה גם, שלא הוצגה כל אסמכתא כמה שולם לדאהר, אם בכלל, ולא די בהעלא ת טענה בעלמא בנידון.

40. הנתבע צירף לכתב ההגנה, מכתב ששלח לדאהר מתאריך שאינו ידוע, ואשר מפאת חשיבות הדברים מצאתי לנכון לצטטם : "...כידוע לך ובהמשך ליחסים שלנו לאורך עשרות שנים, אשר הייתי מוסר לכבודך את הכספים שמגיעים לך בגין החנות במסירה אישית בעת שהיית מתייצב אצלי בחנות...לאחרונה היית אמור לבוא לחנות וזאת על מנת לקבל את הכסף, ברם עד ליום כתיבת מכתבי זה טרם באת לקבל את הכסף...על כן אבקש ך לסור לחנות שלי כנהוג ביחסים שלנו, על מנת לקבל את הכסף. כמו כן, צירף לכתב ההגנה מכתב תשובה, אשר לטענתו הוא מדאהר, מיום 23/5/08, ובמסגרתו נאמר : "יש לציין שאני אף פעם ניגשתי אליך בכדי לקבל כסף עבור שכירות. וגם כשהיה פיגור בתשלום מצידך...בשנת 2006 אני דיברתי איתך טלפונית ואפילו נפגשנו בבית קפה וביקשתי ממך לפנות את...החנות המושכרת...אין לך שום זכות להגנת הדייר...אתה ביצעת עבירה פלילית...כשעשית שינויים במושכר...ולכן הינך מתבקש לפנות את המושכר מיד עם קבלת מכתבי זה...".

41. לא ברור ממכתבים אלו מה הייתה מערכת היחסים בין הנתבע לדאהר בנוגע לתשלום דמי השכירות, במיוחד משלא הוגש תצהיר מטעם דאהר ולא התקיימה ישיבת הוכחות. מה גם נראה שהנתבע התעלם מדרישת דאהר לפנות את החנות המושכרת, ועשה דין לעצמו. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי התובעת לא הביאה לעדות את מר דאהר, וזה כביכול פועל לרעתה ומחזק את טענת הנתבע. איני מקבלת טענה זו, שעה שכאמור לעיל, בישיבה מיום 9/4/14 קבעתי, כי נטל ההוכחה לתשלום דמי שכירות מוטל על הנתבע, ומצופה היה מהנתבע, להוכיח את גרסתו בנוגע לדאהר, במיוחד בנוגע לטענתו כי הלה אמר שלא יקבל דמי שכירות מהנתבע כיוון שלטענתו הנתבע צריך לפנות את הנכס.

לא זו אף זו, גם אם אקבל את טענת הנתבע, כי נודע לו לראשונה עקב המכתב שנשלח אליו ביום 29/5/12, על-ידי עו"ד לובאני, כי הנכס אשר בו המושכר נמכר לתובעת לכאורה עוד בשנת 2006, הרי שהלכה למעשה גם מתאריך זה – 29/5/12- לא נשא הנתבע בתשלום דמי השכירות לתובעת.

42. יתרה מכך, גם אם לנתבע נודע לראשונה ב-29/5/12, כי המושכר נמכר לתובעת, ובהנחה שהתובעת לא השיב ה למכתבו של עו"ד דראושה, ככל שקיבלה מכתב זה, נהי הוא שמצופה מהנתבע שלא לשקוט על השמרים ולהתעלם ממחויבותו לשלם דמי שכירות, אלא לפעול בכל הדרכים החוקיות על-מנת לשלם את הנדרש ממנו ו/או לפנות המושכר. דא עקא, שהנתבע אוחז בשתי קצוות החבל, מצד אחד לא פינה המושכר, ומהצד השני לא שילם דמי שכירות עד היום . מה גם, שטענת הנתבע שדאהר טען שלא יקבל דמי שכירות ממנו כיוו ן שלטענתו הוא צריך לפנות את הנכס, נטענה בעלמא, ללא ביסוס עובדתי ולו מינימאלי, ובכל אופן הנתבע לא יכ ל להמשיך ולשבת בנכס ללא תשלום, אלא מצופה היה ממנו לפנות לקבלת סעד בעניין מבית המשפט, במיוחד שלא הוצגה בפניי כל אסמכתא כי הוא זכה לסירוב תשלום דמי השכירות.

43. גם לאחר שהוגשה התביעה, דהיינו בשנת 2014, לא אצה רצה הדרך לנתבע לתשלום המגיע ממנו, ולו היה רוצה לפעול כדין, הגם אם המדובר בתביעה לפינוי מושכר, היה מצופה ממנו שיפקיד בבית-המשפט לפחות את הסכום שמבחינתו יש לשלם לתובעת. דא עקא, שהנתבע לא עשה כן, אלא ב"כ הנתבע הצהיר לפרוטוקול, בישיבה שהתקיימה ביום 9/4/2014, כי הם מוכנים לשלם את דמי השכירות בשלמותם לאורך כל השנים, 3,700 ₪ בערך ולהעבירם לידי ב"כ התובעת. אלא שזאת לא עשה, ואף לא הפקיד בקופת בית-המשפט את הסכום שמבחינתו אינו שנוי במחלוקת ואשר מגיע לתובעת, וגם בכך יש בכדי ללמד על ההתנהלות הקלוקלת מצד הנתבע.

44. בסיכומו של דבר, הנתבע מודה בריש גלי, כי לא שילם דמי שכירות ומהמסמכים המצויים בתיק ולמקרא כתבי בית -דין לא ניתן לקבל את טענותיו כפי שהועלו לעיל, לפיהן רצה לשלם את דמי השכירות, אך סורב. בצדק, גם בשל אי תשלום דמי השכירות, פנתה התובעת בתביעה לפינוי הנתבע מהנכס. גם אם היה דייר מוגן, הרי שקמה לה כאמור לעיל עילת פינוי כנגדו.

45. לא זו אף זו, בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971 (להלן: " חוק השכירות"), נקבע:
"(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני.
(ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות —
(1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות — בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר;
(2) בכל מקרה אחר — במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר — תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה".

46. בהסכם נקבעה תקופת שכירות לשנה החל מ- 1/9/1970 ועד 31/8/1971. תקופת השכירות נמשכה אחרי ההסכם, אך לפי סעיף 19(א) לחוק השכירות, התובעת-המשכירה, רשאית לסיים את תקופת השכירות על-ידי מתן הודעה לצד השני, וכך עשתה במכתב שנשלח על-ידי ב"כ, עו"ד בחוס, ביום 2/6/11, אשר עניינו התראת פינוי ודרישת תשלום, ובמכתב שנשלח ע"י ב"כ, עו"ד לובאני, ביום 29/5/12, אשר עניינו דרישה לפינוי המושכר ותשלום דמי שכירות ראויים. לא זו אף זו, שגם קודם לכן, עו"ד ענאן, ב"כ יורשי פדיל ופדל כנג', פנה ביום 29/3/2006 לנתבע בדרישה לפינוי החנות, אלא שהנתבע לא שעה לכל הפניות הללו. הלכה למעשה, הנתבע לא פינה את המושכר ולא שילם דמי שכירות לתובעת, לפחות אלו שלא חלוקים על-ידו, והעלה בעניין טענות מטענות שונות, שאין להן כל אסמכתא במסמכים המצויים בתיק.

47. בנוסף, חובת הנתבע לשלם לתובעת דמי שכירות קבועה גם בסעיף 13(א) לחוק השכירות : "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות". הודאת הנתבע בתצהירו ובכתב ההגנה שלא משלם דמי שכירות החל מ-2008, הינה בגדר הפרה יסודית של חובה זו.

48. לאור האמור לעיל, בין אם הנתבע היה שוכר/דייר מוגן בנכס ו/או בין אם שוכר רגיל, די באי תשלום דמי השכירות למשך תקופה ארוכה, בכדי להורות על פינויו מהנכס.
נטישה :
49. התובעת טענה, בכתב התביעה, כי מאז שרכשה את החלקה והבניין, בשנת 2006, הנתבע אינו משלם דמי שכירות מחד ומאידך אינו משתמש בחנות, והוא מחזיק בה שלא כדין וללא כל זכות שבדין ו/או הינו משיג גבול ו/או פולש, תוך פגיעה בקניין התובעת על כל הנובע מכך (ראה גם סע' 11 לתצהיר חכמי).

50. בדיון שהתקיים ביום 6/5/2015, השיב ב"כ התובעת לשאלת בית-המשפט, כי משפחת הנתבע עדיין מחזיקה בנכס, הוא משמש מעין מחסן, לא מופעל שם כל עסק פעיל. מנכ"ל התובעת רואה את המקום כמעט יום יום, המקום סגור ונטוש.

51. ב"כ הנתבע, עו"ד פסו טען, באותה ישיבה : "לדעתי דווקא המצב של הנכס בשטח שהוא עזוב ונטוש, מעלה סימני שאלה באשר לתנאי המינוי של האפוטרופוס בבית הדין אשרעי...". דהיינו, הלכה למעשה ב"כ הנתבע לא סתר את הטענה, כי הנכס ננטש.

52. זכויותיו של דייר מוגן מותנות בכך שלא יטוש את המושכר, דייר מוגן הנוטש את המושכר מאבד את זכותו להמשך הדיירות המוגנת, ומקים כלפי עצמו עילה לסילוק יד ולסיום השכירות המוגנת (בר-אופיר, עמ' 126(1)).

53. עילת הנטישה היא עילת פינוי, אשר לא צוינה בסעיף 131 לחוק, והיא הוספה לרשימת עילות הפינוי על-פי הפסיקה. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא, הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו(5) 758 (1992). ראה גם : בר-אופיר, עמ' 125-126 ).

54. על מנת שתקום עילת פינוי מכוח נטישה, יש צורך בהתקיימות מספר תנאים, והנטל להוכחתם הוא על הטוען לנטישה. על בעל הבית להוכיח, כי הדייר נטש את הנכס ללא כוונה לחזור אליו, ואם הביא התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראיות לסתור . לעניין נטישה, להבחנה בין דייר בדירת מגורים ובין דייר מוגן בעסק יש נפקות, כאשר בוחנים את מידת הקשר למושכר. דייר מוגן בבית עסק יכול שייחשב דייר מוגן, אף אם אינו נמצא שם באופן קבוע והעסק מנוהל בידי אחר ( ראה : ע"א 977/91 לעיל והפסיקה שמאוזכרת שם. ראה גם: בר-אופיר, עמ' 126(1) ).

על בעל הבית להוכיח, כי הדייר עזב את המושכר ואין בכוונתו לחזור; הכוונה לחזור מורכבת משני יסודות מצטברים: האחד, הרצון לחזור, והשני, סיכוי ממשי לחזרה. דהיינו, לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים. (ע"א 977/91 לעיל).

במילים אחרות, אם הביא התובע ראיות המצביעות לכאורה על כך שהדייר נטש את מושכרו, לכאורה יצא בעל הבית ידי חובתו הראייתיית, ואז עובר אל הדייר הנטל המשני להביא ראיות-לסתור ולהראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהייתה נטישה. כלומר, עליו להצביע על כוונה ממשית לחזור למושכר. וכך הוא רשאי להראות כי היעדרותו מהמושכר, אפילו לזמן ממושך, נובעת מהצורך לקבל טיפול רפואי או לצורך מילוי תפקיד בחו"ל (בר-אופיר, עמ' 126(3) .

55. במקרה נשוא דיוננו, לא התקיימה ישיבת הוכחות, ובית המשפט ניזון ממה שנאמר על-ידי הצדדים, כאשר הלכה למעשה ב"כ התובעת טען שהמקום משמש מעין מחסן, לא מופעל שם עסק פעיל, המקום סגור ונטוש, כאשר ב"כ הנתבע לא סתר זאת, ומשכך על-פניו קיימת עילת פינוי גם מכוח נטישה. לא זו אף זו, בענייננו, לא נטען כי החנות מנוהלת בידי מי ממשפחת הנתבע, ו לאור מצב הנתבע, ועצם מינוי בנו כאפוטרופוס לו, ספק בעיני עד כמה יש סיכוי ממשי שהוא יכול או יוכל לנהל עסק פעיל בנכס , דהיינו שהפועל היוצא שהוא עזב את הנכס שלא על מנת לשוב אליו. מעבר לכך, לא נטען על-ידי מי מטעם הנתבע, כי הלה עזב את הנכס לצורך קבלת טיפול רפואי, וכי בכוונתו לשוב ולהחזיק בנכס ולקיים שם עסק פעיל.

56. בסיכומו של דבר, אני מורה על הנתבע ו/או כל הבא מטעמו, לפנות ולסלק ידו מהמושכר שהינו חנות ו/או מחסן, הממוקמת בקומת קרקע ליד ממתקי מחרום בבניין הקיים על חלקה 21 בגוש 16524 ברחוב אכסאל בנצרת. הפינוי יבוצע בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 13,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ו, 09 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.