הדפסה

אורורה פידליטי חברה לנאמנות בע"מ ואח' נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט חגי ברנר

מבקשים

1.א. לוי השקעות ובנין בע"מ ואח'

נגד

משיבים

1.רשות ניירות ערך
2.יצחק עידן (מומחה מטעם בימ"ש) (אחר/נוסף)
3. Irto SA חברה זרה רשומה בלוקסמבורג
4.כונס נכסים רשמי תל אביב

פסק דין

לפניי בקשה לאישורו של הסדר לפי ס' 350 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "החוק"), ומנגד, התנגדות לאישורו של ההסדר.

עסקינן בהסדר של חברת א. לוי השקעות ובנין בע"מ ( להלן: "החברה"), עם מחזיקי האג"ח שלה, שהמהלכים לצורך גיבושו ואישורו החלו עוד בחודש אוקטובר 2012, עם מינויו של המומחה מטעם בית המשפט לענין כדאיות ההסדר למחזיקי האג"ח של החברה.

ההסדר אושר באסיפת מחזיקי האג"ח של החברה עוד ביום 12.9.2013, אך לא הובא לאישורו של בית המשפט בשל מגעים שהחלו להתנהל בין נציגות מחזיקי האג"ח של החברה לבין נציגות מחזיקי האג"ח של חברת הבת, יור- גלוב בע"מ, לצורך הגעה להסדר כולל בשתי החברות.

בסופו של דבר, ומקץ משא ומתן ממושך בין הנוגעים בדבר בשתי החברות, הושג הסדר חוב כולל בשתיהן, שזכה לתמיכתו של המומחה מטעם בית המשפט לבחינת הסדר החוב, רו"ח יצחק עידן ( להלן: "המומחה").

המומחה ציין בחוות דעתו כי הוא תומך באישורו של ההסדר שכן להערכתו החברה תוכל לעמוד בהסדר החוב המעודכן בסיכויים סבירים, והתמורה לבעלי האג"ח בהסדר המוצע צפויה להיות גבוהה ביחס לתמורה בחלופת הפירוק. על כן קיימת כדאיות בהסדר החוב המוצע לבעלי האג"ח מכל הסדרות.

לבקשת החברה, ביום 10.2.2014 הורה בית המשפט על כינוס אסיפות לצורך אישור ההסדר. ביום 27.2.2014 התקיימו אסיפות מקדימות של מחזיקי האג"ח של החברה, אשר החליטו לאשר את ההסדר. ביום 6.3.2014 התקיימה אסיפה של כלל מחזיקי האג"ח של החברה, אשר החליטה גם היא לאשר את ההסדר ברוב של 100% מסך הערך המיוצג בהצבעה וברוב של כל המשתתפים בהצבעה, קרי, ההסדר זכה לרוב מנין ולרוב ערך כנדרש לפי ס' 350(ט) לחוק.

יצויין כי מדובר בהסדר בין החברה לבין מחזיקי האג"ח, והם בלבד, ואין המדובר בהסדר עם כלל נושיה של החברה. היקף הנשיה לטובת מחזיקי האג"ח הינו כ- 190,000,000 ₪ והיקף הנשיה לנושים אחרים הינו כ- 10,000,000 ₪ בלבד.

לנוכח העובדה שההסדר זכה לרוב ומנין ולרוב ערך כנדרש, הגישה החברה את הבקשה לאישורו.

הוגשה התנגדות אחת לאישורו של ההסדר, על ידי שלוש חברות שאינן צד להסדר. המתנגדות הן חברות זרות הרשומות בחו"ל, שמחזיקות בכתבי התחייבות לשיפוי בקשר לעלויות שיפוץ של נכס מקרקעין בגרמניה, אותו רכשו מצד שלישי. כתב התחייבות אחד ניתן על ידי החברה ואילו כתב התחייבות שני ניתן על ידי עזרא לוי ( להלן: "לוי"), אחד מבעלי השליטה בחברה. כתבי ההתחייבות הם על סכום של מליון אירו, ובגינם הגישו לאחרונה המתנגדות תביעה נגד החברה ונגד לוי, לתשלום סך של 668,700 אירו, אשר הועברה להליך של בוררות.

לטענת המתנגדות, הסדר הנושים מרע את מצבן באופן משמעותי, שכן בטרם ההסדר העמיד לוי ערבות אחת ויחידה לטובת נושים, היא הערבות לטובתן של המתנגדות, בעוד שלפי ההסדר, עליו להעמיד ערבות אישית בסך של 5 מליון ₪ לטובת הנאמנים למחזיקי האג"ח, אשר תיפרע ככל שהחברה לא תעמוד בהתחייבות אחת או יותר מהתחייבויותיה כלפי מחזיקי האג"ח לפי ההסדר. מכאן שהערבות שהעמיד לוי לטובת המתנגדות, "מדוללת" לנוכח העמדת ערבות חדשה לטובת מחזיקי האג"ח. זאת ועוד, לפי ההסדר צפויה ירידה משמעותית בדמי הניהול שלוי יהיה רשאי לקבל מהחברה ומכאן שתהיה גם ירידה ביכולת הפרעון שלו מכח ערבותו. פגיעה נטענת נוספת היא בכך שהחברה תעניק שיעבודים כאלה ואחרים על נכסיה לטובת הבטחת ביצועו של ההסדר.

המתנגדות טוענות כי לאור העובדה שהערבויות שניתנו להן על ידי החברה ולוי קדמו להסדר הנושים, אין זה ראוי שענין זה לא יהיה נתון לגילוי מלא מצד החברה ובעל השליטה בה כלפי מחזיקי האג"ח. הן עותרות לקביעה לפיה הערבויות כלפיהן קודמות לערבויות לפי הסדר הנושים, וכן לכך שהן יוכלו לגבות את חובן מדמי הניהול המלאים המגיעים ללוי.

החברה והנאמנים למחזיקי האג"ח דוחים את טענותיהן של המתנגדות. לדידם, אין למתנגדות כל מעמד בהליך משום שהן כלל אינן חלק מן ההסדר. בנוסף, גם מבחינה מהותית, לא חל כל איסור על לוי ועל החברה להעניק ערבויות לצדדים שלישיים, והענקת ערבויות כאלה אינה עומדת בניגוד להתחייבות שקיבלו על עצמם מול המתנגדות. בנוסף, אין למתנגדות כל זכות חוזית לכך שלוי ימשוך דמי ניהול בסכום כלשהו מן החברה. עוד טוענים החברה והנאמנים כי החוב הנטען על ידי המתנגדות הוא בכלל חוב על תנאי, שאין כל ודאות אם יתממש ( הדבר תלוי בשאלה האם תביעת המתנגדות בהליך הבוררות תוכתר בהצלחה), ומכל מקום, מדובר בחוב זניח בהיקף של 3.3 מליון ₪ בלבד, אל מול חוב גדול בהרבה של 190 מליון ₪ לטובת מחזיקי האג"ח, הוא החוב נשוא ההסדר. בנוסף טוענים החברה והנאמנים כי לא היה ראוי להמתין עם ההתנגדות עד הרגע האחרון ממש, ושומה היה על המתנגדות להגיש התנגדותן לפי תקנה 11 לתקנות החברות ( בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב- 2002 (להלן: "התקנות"), מיד כשהוגשה הבקשה לכינוס האסיפות, ולא לפי תקנה 34, רק לאחר שההסדר כבר אושר על ידי האסיפות וכל שנותר הוא לאשרו בבית המשפט.

הכנ"ר תומך אף הוא בעמדת החברה והנאמנים וסבור שיש לדחות את ההתנגדות ולאשר את ההסדר, משום שאם לא יאושר ההסדר, תגיע החברה לפירוק. הכנ"ר מציין כי החלופה של הסדר עדיפה לא רק למחזיקי האג"ח, אלא גם למתנגדות עצמן, שכן הסדר ימנע פירוק, וסביר מאוד להניח כי ההחזר שיקבלו המתנגדות בגין הערבויות אם החברה לא תפורק, יהיה גבוה מזה שיקבלו במקרה של פירוק.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ההתנגדות להסדר, וכפועל יוצא מכך, יש לאשר את ההסדר, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית לכל, יש ממש בטרוניה של הנאמנים והחברה על כך שההתנגדות הוגשה רק לאחר אישורו של ההסדר באסיפות, ולא כבר בשלב שבו הוגשה הבקשה לכינוס האסיפות. לפי תקנה 11 לתקנות, מי שרוצה להתנגד לפשרה או הסדר, רשאי להגיש כתב התנגדות לבית המשפט, ואין הוא חייב להמתין עד אשר ההסדר יאושר באסיפות, רק כדי לנצל את זכות ההתנגדות הנתונה לפי תקנה 34 למי שרוצה להתנגד לאישור ההסדר בידי בית המשפט, לאחר שכבר אושר באסיפות. מבחינה מעשית, הגשת ההתנגדות במועד מוקדם יותר היתה יכולה לאפשר לחברה ולנאמנים לשקול לגופו של ענין את טענות המתנגדות ואולי אף לתקן את ההסדר או לפחות לבוא בדברים עם המתנגדות בטרם אושר ההסדר בידי האסיפות. גם בית המשפט יכול היה לומר את דברו עוד בטרם כונסו האסיפות. לעומת זאת, דחיית ההתנגדות עד לרגע האחרון ממש שמאפשר הדין, שמטה מראש כל סיכוי להגיע להסכמה בין הצדדים להסדר לבין המתנגדות עוד בטרם אושר ההסדר באסיפות, ויש בכך משום החמצה של ממש, דווקא מצידן של המתנגדות, שכן מרגע שההסדר אושר על ידי האסיפות, כל שיכול בית המשפט הוא להורות על אישורו או על דחייתו, אך לא ניתן עוד לשנותו ( אלא בהסכמה של הצדדים להסדר). ודוק: מדובר בהסדר מורכב ביותר, שהצדדים לו עמלו על גיבושו מאז חודש אוקטובר 2012, והוא אף שלוב בהסדר של חברת הבת. עובדה זו ממחישה עוד יותר את חומרת השיהוי של המתנגדות.

זאת ועוד, ספק רב בעיני אם יש למבקשות מעמד להתנגד להסדר שהן כלל אינן צד לו. אמנם, לפי תקנה 34 לתקנות, רשאי כל אדם להגיש התנגדות לאישור פשרה או הסדר, ואין למצוא בתקנות הגבלה מילולית של זכות ההתנגדות רק למי שהוא צד להסדר, אלא שיש לזכור כי בראש ובראשונה זכות ההתנגדות לפי תקנה 34, נועדה להגן על מי שהרוב כפה עליו הסדר, על אפו וחמתו, במובן זה שההסדר יחול עליו משום שנשייתו מוסדרת במסגרת ההסדר. במילים אחרות, מדובר במנגנון שנועד להגן על המיעוט מפני הרוב, וכאשר ההסדר מתיימר לקבוע דבר מה לגבי גורל נשייתו של המתנגד. למעשה, מי שההסדר חל עליו והוא איננו טורח להתנגד לאישורו, לא יוכל להשמע במועד מאוחר יותר וגורל נשייתו נחתך כבר בעת אישור ההסדר. בעניננו, לא כך הוא הדבר. ההסדר שאושר על ידי מחזיקי האג"ח כלל איננו נוגע לערבויות שבידי המתנגדות, ואיננו מתייחס אליהן. נשייתן של המתנגדות, ככל שהיא קיימת ( והדבר יוכרע בהליך הבוררות), תעמוד בעינה ולא תושפע כהוא זה מן ההסדר. אכן, באופן עקיף, בהחלט יתכן שנגרמת פגיעה מסויימת ביכולתן של המתנגדות להפרע מן הערבויות, לנוכח העובדה שלוי מעניק ערבות נוספת וגבוהה יותר לטובת ביצוע ההסדר, והחברה משעבדת נכסים להבטחת ביצוע ההסדר, אלא שפגיעה עקיפה מסוג כזה אינה מצדיקה בנסיבות הענין הכרה בזכותן של המתנגדות להתנגד להסדר, ולמעשה, להכשילו, על כל המשתמע מכך לגבי הצדדים להסדר וכלל הנושים. ודוק: לא הזכויות המשפטיות של המתנגדות הן שנפגעות מחמת ההסדר, אלא לכל היותר, הערך הכלכלי של זכויותיהן, וגם זאת, רק בעקיפין ורק בהנחה שחרף אישורו של ההסדר, הוא ייכשל בסופו של דבר בשלב הביצוע, מה שיחייב את מימוש הבטוחות שהעניקו החברה ולוי להבטחת ביצועו. לעומת זאת, ברי שאם ההסדר יוכתר בהצלחה בשלב הביצוע, אפילו פגיעה עקיפה זו לא תגרם למתנגדות.

גם מבחינה מהותית, הדין איננו מקנה למתנגדות זכות להתערב באופן שבו לוי והחברה מנהלים את עסקיהם. הואיל ובמסגרת כתבי הערבות של לוי והחברה לטובת המתנגדות, לא נכללה הגבלה כלשהי על זכותם של לוי והחברה להעניק ערבויות או לשעבד את נכסיהם, הרי שבמישור היחסים שבין לוי והחברה לבין המתנגדות, לא קיימת כל מניעה לכך שגם לוי וגם החברה יעניקו ערבויות לצדדים שלישיים וישעבדו את נכסיהם, כאוות נפשם ולפי מיטב שיקול דעתם ( בכפוף לחובתם לפעול בתום לב), ובמיוחד כאשר ברור מתוך נסיבות הענין כי בעניננו מדובר בנסיון לגיטימי ותם לב של לוי והחברה גם יחד, להצילה מפני פירוק. העובדה שרצה המקרה והחברה מבקשת את אישורו של בית המשפט להסדר אליו הגיעה, אינה מקנה למתנגדות זכויות שלא עומדות להן לפי הדין המהותי להתערב בפעילותם העסקית של לוי והחברה, ולהטיל עליה מגבלות .

זאת ועוד, ברור כי לגופו של ענין, גם למתנגדות יש אינטרס ראשון במעלה שההסדר ייצא אל הפועל, שכן החלופה האחרת היא פירוק. ברור לכל שהסיכוי לכך שהמתנגדות יוכלו להפרע מכח הערבויות שבידיהן, גבוה יותר במקרה שההסדר יאושר ויוכתר בהצלחה, מאשר במקרה שבו ההסדר יוכשל והחברה תגיע לפירוק. מכאן נובעת המסקנה המצערת כי התנגדותן של המתנגדות נובעת משיקולים טקטיים, קרי, להציב את עצמן בעמדת לחץ על הצדדים להסדר, על מנת שיקנו להן עדיפות שעל פי הדין כלל אינן זכאיות לה. על חוסר תום הלב שבעמדת המתנגדות תעיד גם העובדה שלדידן, החברה צריכה להמשיך ולשלם ללוי דמי ניהול גבוהים כמו בעבר, רק על מנת שהן תוכלנה להפרע ממנו מכח ערבותו, למרות שברור לכל כי טובת החברה היא להפחית את דמי הניהול המשולמים ללוי, כמו שנקבע בהסדר שעל הפרק.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני דוחה את ההתנגדות לאישורו של ההסדר. רק משום שלא התבקש חיוב בהוצאות, אינני מחייב את המתנגדות בהוצאות ההליך.

לנוכח קיום ההליכים על פי דין ובכללם כינוס אסיפות, ולאחר שבוצעו פרסומים כדין, ומשנדחתה ההתנגדות הבודדת לאישורו של ההסדר, אני נעתר לבקשה ומאשר את ההסדר, מנימוקי הבקשה.

אישור ההסדר הוא בכפוף להבהרות שביקש בנק לאומי לישראל בע"מ בהודעתו מיום 19.3.2014, ואשר מקובלות ממילא על החברה.

אין באמור כדי לפטור את החברה מכל תשלום ומהשגת כל אישור על פי כל דין.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אדר ב תשע"ד, 30 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.