הדפסה

אורון נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח ואח'

בפני
כבוד ה שופט אליהו בכר

התובעת

פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד אורי פליישר

נגד

הנתבעים

1.המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")
2. פנחס גורליק
ע"י ב"כ עוה"ד טל בוקשטיין

פסק דין

מבוא
לפני תביעת התובעת, ילידת 17.12.1977, לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מתאריך 2.5.2008 בהיותה הולכת רגל. התובעת נפגעה על ידי קטנוע מ"ר 37-980-10 נהוג על ידי הנתבע 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").
התובענה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
אין מחלוקת בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, המחלוקת מתייחסת לשיעור הפיצוי המגיע לה.

נכותה הרפואית של התובעת
בתיק זה מונו 3 מומחים לבדיקת התובעת: פרופ' אהוד קליין בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' תום הלל בתחום האורתופדיה ופרופ' אבינועם רכס בתחום הנוירולוגיה.

ד"ר תום הלל, מסר חוות דעתו בתחום האורתופדיה בתאריך 22.3.2011 במסגרתה ציין, כי בשל התאונה התובעת אובחנה כסובלת מחבלת ראש עם דימומים תוך גולגולתיים לא גדולים. כמו כן נגרם לה שבר ללא תזוזה באמצע עצמות שוק ימין, חבלה בברך ימין וחבלה באזור הקרסול הימני עם קו שבר ללא תזוזה בקדמת החלק הרחיקני של הטיביה.
השבר בעצמות שוק ימין טופל על ידי קיבוע הרגל בגבס גבוה למשך חודשיים ולאחר מכן קיבוע בסד תפקודי עד לחיבור השבר.

המומחה ציין , כי קיצור הרגל הימנית ב-1 ס"מ אינו נובע מהתאונה אלא ממצב קודם.

בעת בדיקתה אצל המומחה, התלוננה התובעת על כאבים בקדמת הברך ובקדמת הקרסול ברגל ימין בעת הליכה או עמידה של יותר מכמה דקות; קושי בעליה וירידה במדרגות; קושי לשבת לפרק זמן ממושך; תחושת אי נוחות באגן באזור העכוזים משני הצדדים ותחושה כי רגל ימין ארוכה יותר.

המומחה סיכם חוות דעתו וציין, כי השברים בעצמות השוק התחברו, ללא שינוי בצורת העצם ועל כן אין מקום לנכות. אשר לחבלה בברך ימין, הודגמה קליטה מוגברת בקונדילוס הפמורלי המדיאלי במיפוי עצמות שבוצעה כחודשיים וחצי לאחר התאונה אולם בבדיקה עדכנית לא נצפתה קליטה מוגברת בברכיים. כמו כן, הודגמה בצקת לשד העצם בצילום MRI. מבחן הפיקה לכאבים יצא חיובי. לאור האמור קבע לתובעת נכות בשיעור 5% עקב הפרעה הפטלו-פמורלית לפי סעיף 35(1) א לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל" ).

אשר לחבלה בקרסול ימין, בדיקת מיפוי עצמות כחודשיים וחצי לאחר התאונה הדגימה קליטה מוגברת, אולם בבדיקתה נמצאה מגבלה מזערית בתנועה הטיה הכפית של הקרסול, יציבות הקרסול ושאר התנועות תקינים, בדיקת מיפוי עצמות עדכני לא הדגימה קליטה מוגברת ולמעשה ציין המומחה כי הפגיעה בקרסול החלימה ועל כן אין מקום לנכות בקרסול.

עוד הוסיף המומחה , כי לתובעת אי כושר מלא למשך 9 חודשים ממועד התאונה ולאחר מכן 50% למשך חודשיים.

המומחה לא נחקר אודות חוות דעתו ולא נשלחו שאלות הבהרה לפיכך יש לקבוע, כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום האורתופדי עומדת על 5%.

בתחום הנוירולוגי, מונה פרופ' אבינועם רכס אשר מסר את חוות דעתו בתאריך 20.2.2011 . לפי חוו"ד התובעת רווקה בת 32, בעלת דומיננטיות ימנית, מהנדסת תוכ נה ועובדת בחברת היי טק במקצועה שמאז התאונה לא שבה למעגל העבודה. התובעת אובחנה כסובלת מהפרעה חרדתית וקבלה תרופות נוגדות חרדה ודיכאון.

בעת בדיקתה אצל המומחה, התלוננה התובעת, כי הינה סובלת מכאבי ראש, סחרחורת עם הפרעות בריכוז ובזיכרון, לא שבה למעגל העבודה, נמצאת בבית הוריה ומקבלת טיפול פסיכיאטרי בבית חולים הפסיכיאטרי בבאר שבע לרבות טיפול תרופתי.

בדיקה נוירולוגית העלתה אפקט חרדתי ודכאוני, היעדר הפרעה בתפקודי שפה או דיבור, עצבים קרניאליים תקינים, היעדר הפרעות תחושה, היעדר הפרעות בתפקוד המוחון, מבחן רומברג והליכה תקינים, כוח שמור פרוסקימלית ודיסטלית ב-4 הגפיים והחזרים גידיים ערים ושווים.

הערכה קוגניטיבית הדגימה הנמכה משמעותית במבחני זיכרון והקשב בריכוז ובזיכרון בעבודה. המומחה ציין, כי ממצאים אלה תואמים את הפגיעה הטמפורלית.

המומחה סיכם חוות דעתו וציין, כי במבחנים האובייקטיבים אותם עברה התובעת נמצאו הפרעות משמעותיות בתפקודי הזיכרון, הקשב והריכוז ולכן העריך את נכותה ב-20% עקב תסמונת מוחית שלאחר חבלה עם הפרעה מוכחת במבחנים קוגניטיבים לפי סעיף 34(ג) לתקנות המל"ל.

גם מומחה זה לא נחקר אודות חוות דעתו ולא נשלחו שאלות הבהרה, לפיכך, יש להעמיד את נכותה הרפ ואית הצמיתה של התובעת בתחום הנוירולוגי על 20%.
אציין עתה כי עלתה שאלה בדבר חפיפה בין הנכות בתחום הנוירולוגיה לבין הנכות בתחום הפסיכיאטריה, נושא זה ידון בהמשך.

בתחום הפסיכיאטרי מונה פרופ' אהוד קליין אשר מסר חוות דעת ראשונה (במ/1) בתאריך 18.3.2011 ולפיה התובעת נבדקה בשני מועדים: 23.8.2010 ו- 14.3.2011. עוד ציין, כי התובעת בת 32, רווקה, מתגוררת בבאר שבע עם אמה ואביה החורג, בכורה מבין ארבעה ילדים, נולדה לאחר הריון תקין ולידה רגילה, התפתחות בג יל הרך ובגיל הילדות תקינה, סיימה בית ספר בהצטיינות, הסתגלות חברתית תקינה, גדלה בקיבוץ נירים, בגיל 12 הוריה התגרשו, נשארה עם אמה ללא משבר רגשי ובגיל 16 עברה להתגורר בבאר שבע. בחטיבת הביניים היתה תלמידה מצטיינת בעיקר במדעים ומחשבים, בנוסף עסקה בנגינה בפסנתר, ריקוד, ספורט ונוער שוחר מדע. התובעת סיימה 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה התגייסה לצה"ל ושירתה ביחידת ממר"ם (יחידת מחשבים של צה"ל) והמשיכה לקבע למשך שלוש שנים.
בתעודת השחרור מצה"ל צוין, כי התובעת בעלת כושר חשיבה, אחראית, בעלת רמה אישית גבוהה, כושר ביקורת מפותח וידע מקצועי, חברותית ומקובלת על חבריה.
לאחר השירות הצבאי יצאה לטיול ולאחר מכן נרשמה ללימודי תואר ראשון בביואינפורמטיקה באוניברסיטת באר שבע וסיימה לימודיה בשנת 2008.

עוד ציין המומחה, כי במהלך השירות הצבאי ובמהלך לימודיה התובעת התגוררה בשכירות, היתה בשני קשרים זוגיים משמעותיים , הראשון נמשך שלוש שנים והשני שנתיים. לאחר סיום לימודיה לתואר, חזרה התובעת להתגורר בתל אביב והחלה לעבוד כמהנדסת פיתוח בחברת תוכנה וניהלה חיים עצמאיים.

המומחה הוסיף, כי סבה של התובע נפטר לפני כחמש שנים, תגובתה לכך היתה קשה, היא היתה שרויה בדיכאון מספר חודשים וקיבלה טיפול תרופתי- רסיטל במשך חצי שנה. לאחר מכן התובעת חזרה לדבריה לתפקוד מלא.

עוד ציין המומחה, כי אמה של התובעת נישאה בשנית, ולתובעת שתי אחיות שנולדו מנישואיה השנים של האם. התובעת הגדירה את יחסיהם כטובים מאוד.

בעת בדיקתה אצל המומחה, התובעת טענה, כי סבלה הנפשי גדל ומצבה לא השתפר מאז התאונה, הקשיים הקוגניטיביים והרגשיים נותרו בעינם, היא אינה מסוגלת לעסוק בתחום עיסוקה ועקב מגבלותיה אינה יכולה לעסוק בספורט ובריקוד. לדבריה היא הפכה לשבר כלי, מצב רוחה ירוד, מרבה לבכות, להסתגר, קשריה החברתיים הצטמצמו, איבדה את עצמאותה הכלכלית ונאלצה לחזור ולהתגורר בבית הוריה.

עוד ציינה התובעת, כי במהלך השנתיים האחרונות היא מחלקת את זמנה בין ישראל לגרמניה, היא נוהגת לבקר את חברותיה ולשהות אצלן מספר חודשים כחלק מניסיונה לשקם את חייה.

מעבר לאלה ציינה התובעת, כי היא לא התחילה טיפול בתחום הנפשי כפי שהומלץ לה בגלל הקושי שלה להכיר בכך שהיא זקוקה לעזרה ובשל הקושי להשתלב בטיפול במסגרת ציבורית עם אנשים אחרים שיראו אותה בחולשתה, יחד עם זאת, היא כן מקבלת טיפול תרופתי.

אמה של התובעת ציינה בפני המומחה , כי התובעת היתה ילדה נוחה ומוכשרת, התפתחה באופן תקין ומגיל צעיר התבלטה ביכולותיה המגוונות, בעלת חברים רבים, למדה במסגרות לתלמידים מחוננים והישגיה הלימודים היו מעולים, התובעת חייה חיים עצמאיים ובעת שירותה הצבאי עד למועד התאונה חיה ברשות עצמה, יחסיה עם בני המשפחה היו טובים מלבד התקופה אחרי מות סבה.

אשר להשפעת התאונה על התובעת, ציינה אמה, כי התאונה שיבשה את חיי התובעת והותירה אותה שבר כלי, הפגיעות הנפשיות והקוגניטיביות גרמו לפגיעה ביכולתה לעסוק במקצועה וכן נפגע תפקודה האישי והחברתי.
עוד ציינה האם, כי התובעת איבדה את עצמאותה, הפכה להיות תלויה באחרים ואף נאלצה לחזור ולהתגורר עם בני משפחתה.

המומחה ציין , כי התובעת עברה בדיקה נוירופסיכולוגית שיקומית בינואר 2009 במכון משאבים לפיה, לתובעת כישורים אינטלקטואליים כללים ברמה מעולה ביחס לאוכלוסייה הכללית, ללא פער מובהק בין ממוצע ההישגים במטלות מילוליות בהשוואה לממוצע ההישגים במטלות ביצועיות, אך עם פערים מובהקים בהישגים בתת המבחנים השונים; הכישורים החשבוניים נמצאו תקינים וברמה מעולה; התפיסה החזותית מרחבית והתפקודי ם המנהליים נמצאו תקינים; שליטה שפתית ברמה מעולה אך מושפעת מליקוי בתהליכי השליפה המילולית; ליקויים חריפים ובולטים בכל תפקודי הקשב, כולל ביכולת הקשב המתמשך, ביכולת למיקוד קשב ביכולת לתפעול מידע בזיכרון העבודה; גם בתהליכי הלמידה ותפקודי הזיכרון נמצאו ליקויים, אולם יש לציין, כי הנבדקת זוכרת באופן ממוצע את עיקר המידע אך לא את פרטיו; נמצאה איטיות ניכרת בקצב עיבוד מידע ובתפקוד מוטורי.

מבחינה רגשית נמצא, כי מדובר בבחורה פעלתנית, דומיננטית, חברתית, בעלת אופי עצמאי וכישורים גבוהים בכל התחומים, רף ציפיות גבוה ומתקשה לשאת ולהתמודד עם מצבי כ ישלון. הפער המשמעותי בין רמת התפקוד הפרה מורבידי הנוכחית עם רמת מודעות עצמית גבוהה, מובילה לשבר בזהות העצמית ולתחושת תסכול וחוסר ודאות. כמו כן, התובעת נמצאת בקונפליקט בין נטייתה לרצות את הסביבה ולהיענות לדרישותיהם להתמודד באופן אקטיבי עם המציאות החדשה שנוצרה עקב הפגיעה, לבין אינדיביזואליזם וצורך להתמודד בכוחות עצמה עם האובדן. כל אלה מועצמים על ידי נוכחות סימפטומים נפשיים פוסט טראומטיים חרדתיים ומצב דכאוני ירוד.
יחד עם זאת צוין, כי לתובעת מוקד שליטה פנימי, היא בעלת כוחות אגו ומוטיבציה שיקומית גבוהה ולצידה בני משפחה ובעיקר אמה.

לסיכום נקבע בבדיקה, כי הממצאים הקוגניטיביים, הפיזיים, הרגשיים- אישיותיים והתפקודיים מעידים על נסיגה תפקודית לאחר פציעתה ביחס לתפקודה הפרה מורבידי הגבוה המשוער ומשקפת השלכות על פגיעה מוחית המלווה בסימפטומים נפשיים פוסט טראומטיים ותגובה רגשית עזה לשינוי בתפקוד.
עוד צוין, כי התמודדות עם כאבי ראש עזים מצריך משאבים קשבים רבים מה שמשפיע באופן משמעותי על איכות חייה ותפקודה של התובעת.

המומחה הפנה ל בדיקה פסיכו דיאגנוסטית נוירו פסיכולוגית בתאריך 2.3.2011 אשר נערכה לתובעת על ידי פסיכולוג ד. יגיל לפיה, מבחינה שכלית התובעת פועלת ברמה מעולה, יחד עם זאת, ניכרים הטרוגניות ואב- נומליות בטווח הפיזור של ההישגים שלה: מחד גיסא קיימים סימנים לפוטנציאל שכלי גבוהה מזה הבא לידי ביטוי כיום ומאידך גיסא קיימים תחומי תפקוד ליקויים שהבולט בהם הוא ביכולת שליפת מידע חדש מהזיכרון וזאת בשלושת ערוצי המידע: ראייתי, מילולי- שמיעתי וספרתי- כמותי. כמו כן תפקוד ברמה נמוכה במשימות המצריכות למידה חדשה.
מבחינה נפשית צוין, כי התובעת סובלת מתסמינים האופייניים לפגיעה מוחית פרונטלית וכן שמתבטאת גם בשינויים אישיותיים, בנוסף לתובעת רמת חרדה גבוהה, תחושת תסכול וחוסר אונים בעיקר בשל כאבי הראש וחוסר יכולתה לפעול מבחינה קוגניטיבית כבעבר. כל אלה גורמים להפרעת הסתגלות קשה בעלת מאפיינים דיכאוניים.

המומחה סיכם חוות דעתו וציין, כי התובעת נבדקה על ידו פעמים בהפרש של שבעה חודשים וממצאי שתי הבדיקות דומים. התמונה הקלינית מתאימה לאבחנה של הפרעות קוגניטיביות ורגשיות כתוצאה מחבלה מוחית ותסמינים חלקיים של הפרעות דחק פוסט- טראומטית המלווים בתסמינים דיכאוניים על רקע הפרעת הסתגלות מתמשכת. המומחה הוסיף, כי התובעת לא קיבלה טיפול מתאים והדבר פגע בתהליך השיקום וההחלמה. לאור האמור המליץ המומחה על 50% נכות זמנית לפי סעיף 34 ה' לתקנות המל"ל וזאת למשך שנתיים.

בתאריך 24.9.2013 הוגיש פרופ' קליין חוות דעת משלימה (במ/2) לפיה, התובעת הייתה כחצי שנה בטיפול נפשי משולב במסגרת המרפאה של המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. הטיפול הופסק מיוזמתה של התובעת היות ו הרגישה כי הטיפול אינו מועיל, אינו מקדם אותה וסוחט אותה מבחינה רגשית. עוד צוין, כי התובעת נרשמה לקורס איפור, היא אכן סיימה אותו אך אינה מסוגלת לעבוד במקצוע זה בשל הריכוז והדיוק הנדרש.
מעבר לאה צוין , כי התובעת נסעה שוב לגרמניה, היתה בקשר זוגי, אולם הוא לא נמשך זמן רב היות ולא היתה פנויה מבחינה רגשית.

בעת בדיקתה אצל המומחה, התלוננה התובעת, כי היא שרויה במצב גרוע יותר מבעבר, חשה תחושת כישלון קשה וייאוש, דימוי עצמי פגוע וחיה בתחושה שהיא אינה מסוגלת למאום, מתקשה בשנתה, אין לה סדר יום קבוע, מרגישה כי אינה מצליחה לאסוף את עצמה, מרגישה כי אינה יודעת היכן לבנות את חייה וכאשר מרגישה רע בישראל הינה נוסעת לגרמניה וכשהיא חווה שם משבר היא שבה ארצה.
עוד ציינה, כי היא נוטלת טיפול תרופתי לשיכוך כאבים.

אמה של התובעת ציינה בפני המומחה, כי היא מרגישה שמאז התאונה היא איבדה את בתה, כיום התובעת שבר כלי, פגועה מבחינה קוגניטיבית ורגשית, הפכה לאדם מר, פסימית, כעוסה, סף תסכול נמוך, מתפרצת לעיתים, בוכה, מסתגרת ומרחיקה אנשים קרובים, הטיפול במרפאה לבריאות הנפש בבאר שבע נחל כישלון, קורס האיפור היווה חוויה קשה עבור התובעת היות והתקשתה לקלוט את החומר.

המומחה סיכם חוות דעתו וציין, כי למרות שחלפו שנתיים לא חל שיפור משמעותי במצבה. מבחינה אבחנתית ניתן לקבוע, כי התובעת סובלת משילוב של נזקים קוגניטיבים ורגשיים קבועים כתוצאה מחבלת הראש שנגרמה כתוצאה מהתאונה, בשילוב עם תסמינים של הפרעת דחק פוסט- טאומטית ותסמונת דיכאונית, כל אלה לא מאפשרים לתובעת לחזור לרמת תפקוד עובר לתאונה . לפיכך קבע לתובעת נכותה צמיתה בשיעור 50% עקב פגיעה קוגניטיבית ניכרת וקבועה עם הגבלה ניכרת של כושר העבודה והפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי, עם סימנים קליניים ברורים וצורך בטיפול תרופתי קבוע לפי סעיף 34 ב' 5 לתקנות המל"ל (סעיף 33 ב' 5 לתקנות המל"ל נמחק ר' פרוטוק ול מתאריך 2.7.2015 עמ' 42) . עוד הוסיף המומחה, כי התובעת תזדקק לטיפול נפשי ארוך כולל טיפול תרופתי נוגד דיכאון עם מעקב פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי תומך.

מעבר לאלה, וכאנקדוטה בלבד אציין, כי לדעת המומחה יש מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה, שכן לטעמו התובעת איבדה את יכולתה להמשיך ולעבוד ולהשתכר בתחום עיסוקה הקודם, על כל המשתמע מכך מבחינת רמת ההשתכרות שתהיה לה בעתיד.
המומחה נחקר אודות חוו"ד.

ב"כ התובעת ציין בסיכומיו, כי עיקר נכותה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי קשורה לפגיעה נוירו-קוגניטיבית וחלקה האחר של הנכות קשורה לפגיעה בתחום הנפשי חברתי.

עוד טען, כי בחקירתו הנגדית של המומחה הוצגו בפניו מצגים לפיהם קיים שיפור במצבה החברתי של התובעת, אלא שהמומחה ציין בחקירתו כי גם אם קיים שיפור במצב החברתי אין בכך כדי להעיד על שיפור במצבה הנוירו-קוגנטיבי והוסיף, כי המומחה ציין, כי ככל שהמצגים שהוצגו לו נכונים אזי נכותה הרפואית של התובעת תפחת ב-10% אולם נכותה התפקודית תישאר ללא שינוי.

בפני המומחה הוצגו המצגים הבאים המצביעים לכאורה על שיפור אצל התובעת : התובעת התחתנה בשנת 2009 עם בחור גרמני, למרות שלא חיה עמו באופן רציף ממועד חתונתם ועד היום; התובעת ילדה בשנת 2014; היא משתתפת בחוג ריקוד פעם בשבוע למשך שעה ומעורבת בקהילה היהודית במקום מגוריה.
לטענת ב"כ התובעת, מצגים אלו אינם בפועל כפי שהם מצטיירים, התובעת התחתנה אמנם בשנת 2009 אך זאת על מנת לאפשר לה שהייה בגרמניה, היא אינה חייה באופן רציף עם בעלה, כאשר בשנים 2010-2011 עברה לחיות בישראל ללא בעלה. יחסיה עם בעלה התייצבו רק בשנים האחרונות. התובעת מאשרת, כי הינה משתתפת בחוג אחד אולם השתתפותה בחוג מוגבלת ואכן מאשרת השתתפותה באירועים של הקהילה היהודית בגרמניה אולם רק במועדי החגים היהודיים, אירועים שמארגנת הקהילה היהודית.

לפיכך טען ב"כ התובעת, כי לאחר שהמצגים שהוצגו בפני המומחה הובהרו על ידי הנתונים שהוצגו בחקירת התובעת ובני משפחתה, המומחה לא שינה את דעתו בנוגע למצבה של התובעת. ב"כ התובעת אישר, כי קיים שיפור במערכת התמיכה שניתנה לתובעת על ידי בני המשפחה אולם בעיותיה עדיין קיימות. ללא מערכת התמיכה הסובבת את התובעת מצבה היה משתנה לרעה.

לאור האמור לעיל סבר ב"כ התובעת כי נכות התובעת מורכבת מ-50% נכות פסיכיאטרית, 20% נכות נוירולוגית ו-5% נכות אורתופדית, וסה"כ 62.5 נכות רפואית משוקללת.

ב"כ הנתבעים טען בסיכומיו, כי התובעת ואמה הסתירו לאורך ההליך המשפטי כי התובעת מנהלת קשר זוגי משנת 2009 ונישאה בשנת 2010. כמו כן, התובעת הסתירה מידע זה ממטפליה, ממומחי ביהמ"ש ומומחי המל"ל.

כמו כן טען, שהתובעת נבדקה ע"י פרופ' קליין פעמים, כאשר מועד חתונתה היה בין שני המועדים, ולמרות זאת, נמנעו התובעת ואמה מלעדכן את המומחה אודות נישואיה. בחקירת המומחה, המומחה הופתע מעובדה זו. מכאן, שהתובעת הסתירה מידע חשוב ושיקרה לגבי טיב יחסיה עם בעלה בעת עדותה. ב"כ הנתבעים הוסיף, כי גם בבדיקתה השלישית של התובעת אצל פרופ' קליין התובעת שיקרה אודות הקשר הזוגי.

עוד טען, כי התובעת גם מסרה מידע מטעה לפסיכיאטר עת טע נה בפני פרופ' קליין, כי קיים לה קושי בנסיעות וחציית כבישים, אולם בפועל אין לה בעיה לטוס לגרמניה לבד כבר בשנת 2009 ולהסתדר בארץ זרה.

עוד טען, כי התובעת מקצינה את טענותיה. התובעת העידה, כ י נסעה באוטובוס או ברכבת ובהמשך עדותה ציינה , כי הי א נוסעת בחשמלית או ברכבת ואילו אמה של התובעת העידה, כי התובעת לא נוסעת ברכב ובאוטובוס.

עוד טען, כי התובעת טענה שעברה להתגורר בבית הוריה בעקבות התאונה, אולם בעדותה התברר כי התובעת המשיכה להתגורר בדירתה השכורה עד שנת 2010. ב"כ הנתבעים הדגיש, כי לבד מ- 3 חודשים בהם שהתה התובעת בבית הוריה, היא התגוררה בשכירות בארץ או עם בעלה בגרמניה.

עוד טען, כי התובעת ציינה בפני פרופ' קליין שהפסיקה לעסוק בריקוד, אולם בעדותה ציינה, כי היא רוקדת בגרמניה פלמנקו מידי שבוע.

עוד נטען, כי התובעת התלוננה בפני פרופ' קליין שאיבדה את עצמאותה הכלכלית אולם לא טרחה לציין כי הינה מקבלת בעקבות התאונה סך של 15,000 ₪ לחודש ברוטו, עוד 300 יורו בעקבות לידת ביתה ובעלה משתכר כ-4,000 יורו בחודש.

אשר לחוות דעתו של פרופ' קליין, ציין ב"כ הנתבעים, כי פרופ' קליין בדק את התובעת 3 פעמים וקבע לה נכות בשיעור 50% בגין פגיעה קוגנטיבית ניכרת וקבועה עם הגבלה ניכרת של כושר העבודה והפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי עם סימנים קליניים ברורים וצורך בטיפול תרופתי קבוע. ב"כ הנתבעים ציין , כי התובעת הטעתה את פרופ' קליין והאחרון הפריז בקביעת נכותה הרפואית, ולאחר שמיעת הראיות הוכח כי הסעיף הנכות בו נקב המומחה אינו מתאר נכונה את מצבה של התובעת.

עוד טען, כי פרופ' קליין הסכים לשנות את הליקוי בתפקודה החברתי של התובעת ולקבוע כי "התפקוד החברתי סביר או תקין" ואישר הפחתה של הנכות מ-50% ל-40% אולם ב"כ הנתבעים ציין, כי הפחתה של 10% אינה מתיישבת עם נוסח התקנות ועם הגדרת תפקודה החברתי והוסיף, כי גם הפחתה של 20% אינה מספקת בנסיבות העניין.

אשר לטיפול בתחום הנפשי, ציין ב"כ הנתבעים, כי התובעת העידה שבחצי השנה שלאחר התאונה היא לא טופלה ר וק לקראת סוף 2008 טופלה במכון משאבים כאשר בין השנים 2009-2012 לא טופלה מבחינה נפשית ורק בעקבות המלצת פרופ' קליין חזרה לטיפול בשנת 2012 ולמשך חצי שנה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע עד שהפסיקה את הטיפול מיוזמתה. ב"כ הנתבעים הדגיש כי מאוגוסט 2012 התובעת אינה מטופלת מבחינה נפשית, ובחקירתו ציין המומחה כי " אם מצבה טוב. וזאת ללא טיפול נפשי, סביר שהנכות תהיה יותר נמוכה".

עוד טען, כי לטענת התובעת היא הפסיקה את הטיפול התרופתי בעקבות כניסתה להיריון אולם לא צורפה ראיה בדבר קבלת תרופות קודם להריונה וכן לאחר שנת 2012. לאור האמור לעיל יש לנכות בין 5% ל-10% בגין שיפור במצבה הרפואי ללא קבלת טיפול נפשי.

אשר למגבלה הקוגנטיבית של התובעת ציין, שפרופ' קליין אישר בחקירתו כי בשלוש הבדיקות שבוצעו לתובעת הוא לא התרשם מבעיה קוגנטיבית וכי השתמש בבדיקות עזר מהם עלה כי התובעת פעלה ברמה שכלית מעולה, אך עם הפרעות קוגנטיביות ספציפיות (בתחום הריכוז והזיכרון). כמו כן, נעשה לתובעת מבחן קשב ממוחשב מתוך כוונה שהתובעת תיעזר בריטלין, המבחן הדגים מבחני קשב תקינים באופן כללי למעט שונות בזמן התגובה.

עוד טען, כי פרופ' קליין בסופו של לדבר סמך חוו"ד על בדיקה נוירופסיכולוגית שבוצעה על ידי ד"ר יגיל בשנת 2011 בעוד שהאנמנזה שקיבל מהתובעת ומאימה היו מוטעות ועל כן יש לקבוע כי משקל הבדיקה נמוך ואין להסתמך על בדיקה זו.

אשר לחפיפת נכויות, ציין ב"כ הנתבעים, כי המומחים בתחום הנוירולוגי והנפשי השתמשו בסעיף נכות זהה (סעיף 34 לתקנות המל"ל) ועל כן מדובר בנכויות חופפות ולא הנכויות מצטברות והוסיף , כי היות ומדובר בבעיה קוגניטיבית יש להעדיף את הנכות שקבע הנוירולוג על פני הנכות שנקבעה ע"י הפסיכיאטר.

אשר למצב נפשי קודם, טען ב"כ הנתבעים, כי פרופ' קליין תיאר בחוות דעתו הראשונה שהתובעת הגיבה באופן קשה למות סבה והיתה שרויה בדיכאון מספר חודשים ואף קיבלה טיפול תרופתי- רסיטל ופנתה לטיפול כשנה לאחר פטירתו שם טענה כי הינה חיה בחרדה וכחצי שנה עובר לתאונה דיווחה על נסיגה במצבה. ב"כ הנתבעים ציין, כי למרות מצבה של התובעת עובר לתאונה פרופ' קליין לא ייחס כל נכות נפשית למצבה הבסיסי (ר' גם נספח 1 לתיק המוצגים מטעם הנתבעים).

לאור כל האמור לעיל, ציין ב"כ הנתבעים, כי נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנוירופסיכיאטרי עומד על 20% ועוד 5% נכות אורתופדית, כך שנכותה המשוקללת בתחום הרפואי עומד על 24%.

דיון
פרופ' קליין נחקר אודות חוות דעתו בבית המשפט. אשר למצבה החברתי של התובעת, המומחה נשאל האם התובעת סיפרה לו אודות קשר הזוגי שלה עת נבדקה אצלו והשיב " למיטב זכרוני לא. אחרת זה היה מופיע בחוות הדעת". כך גם ציין שאף אמה של התובעת לא סיפרה אודות הקשר הזוגי של ביתה ובוודאי שלא צוין כי התובעת התחתנה באוקטובר 2010 "זה מידע שראוי שהיה עומד בפניי"(פרוטוקול מתאריך 2.7.2015 עמ' 33). כן הוסיף "על-פי חוות-הדעת, לא שאלתי אם היא נשואה, אך השתמע שהיא לא נשואה. סיפרה על שני קשרים בעברהּ ואחת הטענות הייתה, שמאז הפגיעה היא מתקשה ליצור קשרים. יותר מזה, אני מניח שאם הייתי מקבל את המידע הזה הייתי בוחר, בנוסף או במקום אִימהּ, לדבר עם בן-זוגה. כי אני משתדל לדבר עם מישהו שקרוב לנבדק." (שם בעמ' 34).
גם בחוות דעתו השניה של המוחה, התובעת ציינה, כי היתה בקשר זוגי שלא ה תפתח אך לא צוין בפניו שהיתה נשואה מזה מספר שנים והוסיף: "אם היא אמנם לא סיפרה לי שהיא נישאה, זה לקוי. המידע שהיה לרשותי זה שלדבריה היו לה שתי מערכות יחסים משמעותיות וממושכות לפני התאונה, ושמערכת היחסים בגרמניה הייתה קצרה ועלתה על שרטון בגלל מצבה הנפשי. זה מה שידעתי כשערכתי את חוות-הדעת." (שם בעמ' 34).

אשר ללידת התובעת את ביתה, השיב המומחה:
"ת: תראה. זה מצטרף למסכת מידע שלא היה לרשותי. לפעמים אישה מחליטה להביא ילד לעולם כדרך להתמודד עם צרות ובעיות. אז ודאי שהמידע הזה חשוב היה כדי שאבדוק אותו. העובדה שהמידע לגבי הנישואין הוסתר ממני נראית לי לא תקינה.
היא הייתה צריכה לתת לי אפשרות לבחון את ההשלכות של הזוגיות." (שם בעמ' 35)

המומחה הדגיש, כי נישואין והולדת ילד מחד גיסא, יכולים להעיד על פריחה במישור הזוגי חברתי אך מאידך גיסא, יכולים להוות דרך מילוט מפני הצרות בפניהם הם ניצבים ( שם בעמ' 35; ר' גם חקירת התובעת שם בעמ' 5-6).

אשר לתחביביה של התובעת ולהשפעתם על אחוזי הנכות שנקבעו לתובעת, נשאל המומחה כך:
"ש: שאלנו את תחביביה נכון לתקופה האחרונה, ולמדנו שהיא מִדי שבוע בחוג פלמנקו, וזה בטח מעיד על מצב רוח תקין. אתה פסיכיאטר, אתה תגיד לי. אבל מעבר לזה, היא גם נוסעת לחוג הזה שעה עד שעה וחצי כל צד. נוסעת ברכבת, חוזרת. היא גרה בעיר סמוכה לשטוטגרט. איך הנתון הזה משפיע עלינו?
ת: תראה. אין ספק שאתה מציג נתונים שמעידים על תפקוד יותר טוב מבחינת שעות הפנאי, ממה שעמד בפניי. לגבי ריקוד יצוין שזה היה אחד מעיסוקיה קודם לתאונה, כנערה, והיא הצטיינה בו. וזה משהו שהיא אמרה שלא יכלה לחזור אליו אחרי התאונה.
ש: בפועל, לא רק שהיא יכלה לחזור, אלא על-פי דבריה, בחוּג פלמנקו יש גם הופעות.
כשאני מסתכל על כל הנתונים האלה אני רואה שאין לה שום הפרעה במובן החברתי. שום דבר. אתה רואה משהו אחר?
ת: תראה. כדי להגיד אם אין שום הפרעה, אני בוודאי מקבל את הנתונים האלה כעדוּת לכך שתפקודה החברתי טוב משמעותית מזה שהוצג בפניי. האם מדובר בתפקוד תקין לחלוטין או שבתשאול הייתי מוצא שלא? אני לא יכול לומר. אני בדקתי אותה לפני יותר משנתיים. התמונה שבדקתי אז, לא דומה לנתונים שהצגת בפניי כעת.
ש: על-בסיס הנתונים שהצגתי בפניך כעת, אתה חוזר בך ממה שכתבת, שהיא סובלת מהפרעה קשה בתפקוד הנפשי והחברתי?
ת: את המילה " קשה" הייתי מוריד.

לשאלות בית-המשפט:
ש: מה היית כותב במקום?
ת: המידע, נראה לי על-פניו, שהתפקוד החברתי סביר. או תקין.
ש: במה זה היה משנה את חוות-דעתך?
ת: מבחינת המסקנות, זה בוודאי שופך אור אחר על תפקודה החברתי של התובעת. אבל מבחינת המשקל שאני נתתי למרכיבים שונים של הנכוּת מבחינת שיעורהּ, אני נתתי יותר משקל לפגיעה הקוגניטיבית ולקשיים בתפקודה המקצועי.
ש: מה ההשלכה של היכולות על חוות-הדעת?
ת: אני מניח שזה היה מוריד בשיעור מסוים את אחוזי הנכות. אני חושב שזה היה יכול להפחית את הנכות מ-50% ל-40%." (שם בעמ' 36)

מהאמור עולה, כי לאור המידע החדש שהוצג למומחה ע"י ב"כ הנתבעים ביחס למצבה החברתי של התובעת היה מקום להפחית את נכותה מ-50% ל-40% . עם זאת, המומחה נחקר גם על ידי ב"כ התובעת שהציג בפניו מידע אודות התובעת הנוגע לקשר הזוגי שלה, לידת ביתה, היעדר מקום מגורים מוחלט- התובעת נמצאת בקו ישראל גרמניה ומידע נוסף ושאל: " במשך כל היום היא נמצאת עם הילדה בבית, היא לא יוצאת החוצה אלא עם בעלה, לרופא הבעל הולך עם התינוקת או היא מתלווה אליו. היא לא הולכת לבד לרופא עם התינוקת. היא מקבלת עזרה יומית בת שעה מאימו של הבעל, כדי לאפשר לה לנוח לענייניהּ. מעבר לכך, יש להם חברים גרמניים, ולעיתים הם הולכים גם לאירועים דתיים בקהילה היהודית, ולמפגשים חברתיים. זה בגדול. את עבודות הבית עושה הכל הבעל, ולא היא." על כך השיב המומחה כי התובעת מתפקדת עם מערכת תמיכה חזקה מאוד ובהמשך: "... זה ודאי מחזיר אותנו למצב שיותר דומה או קרוב לתפקודה החברתי על-פי חוותדעתי, וברור שעם מערכת תמיכה חזקה, אפשר לייצר מעטפת שנותנת לאדם עם קשיים וליקויים, אפשרות לתפקד יותר טוב. גם הדגשתי קודם, שנישואים כשלעצמם והוֹלדת ילד, אינם בהכרח אינדיקציה ל'פריחה חברתית'. כי לפעמים יש מניעים פתולוגיים שדוחפים אדם להינשא או להביא ילד לעולם. עוסקים כאן בהיפותזות. לפעמים בני-זוג שנמצאים על-סף גירושין, מביאים ילד כי חושבים שזה יחזק את הקשר" (שם בעמ' 47). בהמשך ציין המומחה בחקירתו כי ככל הנראה ללא מערכת תמיכה זו תפקודה של התובעת היה הרבה פחות טוב ( שם בעמ' 48).

סיכום ביניים: לאור המידע שהוצג למומחה על ידי ב"כ התובעת המומחה למעשה חוזר לנכות המקורית שנקבעה על ידו ומדגיש, כי המערכת התומכת שמקבלת התובעת מאפשר לה לתפקד כפי שהיא מתפקדת כיום.

אשר לטיפול הנפשי של התובעת, המומחה מאשר כי טיפול נפשי הינו מרכיב חשוב בקביעת הנכות בתחום הנפשי ( שם בעמ' 36). כמו כן אישר, כי התובעת היתה בטיפול כחצי שנה עד שנה לאחר התאונה ומשנת 2009 עד 2012 כנראה שהתובעת לא קיבלה טיפול נפשי ( שם בעמ' 37) ולאחר מכן, לאור המלצת המומחה, התובעת היתה בטיפול משך חצי שנה אך ולא השלימה את הטיפול.
לעניין משך הטיפול ותוצאותיו השיב המומחה כך :
ת: קשה לקבוע זאת בוודאות אם טיפול ממושך היה מביא לתוצאה אחרת. זה שהמלצתי זה לא תורה מסיני אם זה שנה וחצי או חצי שנה. היא הייתה כחצי שנה במסגרת טיפולית, והייתה התאמה בין מה שהיא ציינה בפניי ובין מה שכתב הפסיכיאטר ד"ר מטר, בכך שהיא אמרה שהיא ניסתה מאוד להתמסר לטיפול, לשתף פעולה, אך מבחינה רגשית, הקושי שלה להתמודד עם ההליך הטיפול, להתמודד עם המגבלות, הביא אותה לנקודה שבה היא הרגישה שאינה מסוגלת להמשיך בטיפול. במקביל, נרשם שהמטופלת עשתה מאמץ כן לשתף פעולה בטיפול, וראו שעשתה מאמץ לנצל באופן מיטבי את הטיפול. אז נכון שעובדתית הטיפול אל נמשך שנה כפי שהצעתי, אבל העדות המסייעת היא, שהתובעת שיתפה פעולה עם הטיפול." ( שם בעמ' 37)

מעבר לאמור, ציין המומחה כי התובעת זקוקה לטיפול המשכי והוסיף: " אם מצבה טוב, וזאת ללא טיפול נפשי, סביר שהנכות תהיה יותר נמוכה" ( שם בעמ' 38) (התובעת מאשרת בחקירתה כי בשנים 2009-2012 לא טופלה מבחינה פסיכיאטרית חוץ מטיפול תרופתי, במהלך 2012 טופלה למשך חצי שנה בבאר שבע ולאחר מכן היא לא קיבלה טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ( שם בעמ' 12 ; ראה גם חקירת אם התובעת שם בעמ' 21-23)).

המסקנה הינה, כי למרות הדרישה להמשך טיפול פסיכיאטרי אין התובעת מוכנה ליטול חלק בהליך זה.

אשר למצב נפשי קודם בעקבות פטירת סבה, ציין המומחה, כי ככל הנראה היה מדובר בנכות זמנית היות ושנה קודם לתאונה התובעת חזרה לתפקוד תקין ולא נזקקה לטיפול והוסיף " ... בתקופה שקדמה לתאונה הייתה עדות על התנהלות ללא תרופות ולכן במועד התאונה היא לא הייתה במצב של נכות נפשית כלשהי" ובהמשך "... גם זו היתה פגיעה שלא התבטאה בפגיעה קוגניטיבית אלא במצב רוח." ( שם בעמ' 45).
עוד אישר המומחה בחקירתו, כי תגובת התובעת למות סבה היא תגובת אבל ( שם בעמ' 46).
יצויין, כי גם התובעת נחקרה אודות מצבה הנפשי בעקבות מות סבה ( ראה שם בעמ' 10-11) ולא ל מדתי כי קיים רקע נפשי קודם בעל משמעות נכותית.

מכאן, שלדעת המומחה לתובעת אין נכות בתחום הנפשי עובר לתאונה.

אשר לקיום חפיפה בין הנכות שנקבעה לתובעת בתחום הנוירולוגי לבין הנכות שנקבעה לה בתחום הפסיכיאטרי, פרופ' קליין אישר בחקירתו כי הנכות שנקבעה על ידו מורכבת משלושה מרכיבים: קוגנטיבי, נפשי- חברתי ומרכיב טיפולי ( שם בעמ' 40). בנוסף המומחה הופנה לחוות דעתו של פרופ' רכס ולנכות הקוגנטיבית שנקבעה על ידו ונשאל כך :
"ש: בהערכת נכות קוגניטיבית, תסכים איתי שלנוירולוג שבודק, מטעם בית-המשפט, יש יתרון קל עליך.
ת: בוא נגיד שאם זה נוירולוג שעוסק בתחום הקוגניטיבי, אז יש. פרופ' רכס לא מתמחה בתחום הקוגניטיבי, ולכן אני חושב ששנינו עומדים במצב דומה. יש לנו מומחיוּת שמאפשרת לנו להעריך קוגניטיביוּת, אבל אין לו יתרון, כי אנחנו מדברים על אזור התפר שבין נוירולוגיה לפסיכיאטריה. אם היית אומר לי שזו חוות-דעת של נוירולוג שמתמחה בהפרעות קוגניטיביות, אז הייתי ודאי מוריד את הכובע." (שם בעמ' 42)

אשר לחלקה של הנכות הקוגנטיבית בנכות הכוללת נשאל כך:
"ש: אחד מכם קבע 20% נכות, ואחד 50%. שהיום אנחנו יודעים שהם 40%.
ת: כן. בהנחה שהדברים שנאמרו לי הם נכונים.
ש: האם יכול להיות שמתוך כל אחוזי הנכות, החלק הקוגניטיבי הוא רק 20%? אחרי שניכינו את התפקוד החברתי ואת העדר הטיפול, ושאנחנו יודעים, שאולי, אולי, יש סיבות אחרות ל-למה היא לא עובדת. האם יכול להיות שכל מה שיש לה, זה אותם ה-20% שקבע פרופ' רכס?
ת: תראה. אנחנו לא עוסקים במדע מדויק. אז בוודאי שקיימים פערים. אני נותן משקל מהבחינה הזאת, לבדיקות הנוירופסיכולוגיות שנעשו לה.
ש: הן עמדו גם בפני פרופ' רכס.
ת: במיוחד בדיקתו של ד"ר יגיל, שהיא יותר עדכנית.
ש: לפני חוות-דעתך השנייה אתה אומר שחשבת, אולי צריך, אולי לא צריך.
ת: חשבתי, אך קבעתי כי לא צפוי חידוש רב בבדיקה נוספת כשהבדיקה הקודמת נעשתה כבר 3 שנים אחרי התאונה.
ש: יש לך היום יותר לבטים?
ת: אם אתה חושף בפניי מידע שלא עמד ברשותי, שיכול לעמוד בסתירה למידע שלקחתי אותו בחשבון, אז מתעוררים לבטים. יחד עם זה, לגבי התפקוד הקוגניטיבי שלה, אין מידע חדש. לכן הנחת העבודה שלי נשארה, שהמידע שעמד לרשותי מאפשר להסיק את המסקנות שהסקתי אז.
לשאלות בית-המשפט:
ש: יש הגדרה מאוד מסודרת בתקנות המל"ל בנוגע לתחום הפסיכיאטרי. אתה חילקת זאת לשלושה: ההיבט ההתנהגותי, הקוגניטיבי, התרופתי. שליש שליש שליש?
ת: לא. שני-שליש מ-50% לפחות זה קוגניטיבי. תרופתי זה בין 5 ל-10 אחוז. כאשר שוב, אני אומר, שזו לא מתמטיקה.
ש: העובדה שהשׁתפּר מצבהּ התפקודי-חברתי אומרת שמצבה הוא נרפא לחלוטין?
ת: בהחלט לא.
ש: אם אדוני אומר שני-שליש מ-50% אנחנו מדברים על 35% אחוז, ובתוספת 5% תרופתי, כי אז אנחנו מדברים על מצב שבו החלק החברתי נרפא לחלוטין. האם זה מה שאתה סבור שמתרחש בהכרח בנסיבות שכאלה?
ת: לא בהכרח. ולכן יכול להיות שלא מדובר על 40 אחוז אלא גם על 42 אחוז.
המשך חקירה-נגדית לעו"ד בוקשטיין:
ש: גם יכול להיות שהחלק הקוגניטיבי, הוא שני-שליש ממשהו יותר נמוך. יכול להיות שזה ממה שפרופ' רכס קבע.
ת: אני אומר, שיש נקודה שחייבים לקחת אותה בחשבון שמזכירה את מקרה האצבע של הפסנתרן. יש פה אישה שכלי העבודה שלה הוא היכולות הקוגניטיביות.
ושאם היא הייתה עושה עבודה יותר פשוטה, יתכן שהנתונים שיש לה היו פוגעים פחות ביכולת ההשׂתכּרות שלה.
ש: גם פרופ' רכס היה מודע לאותם נתונים שהיו בפניך. ולמעשה יש לנו פה שני מומחים מטעם בית-המשפט, שאחד אומר 20 אחוז, ואחד אומר 35, 42. לא ברור. האם יתכן, שהחלק הקוגניטיבי דומה למה שקבע פרופ' רכס?
ת: אני לא סבור כך.
ש: האם השיפור בתפקודים האחרים לא יכול להצביע על שיפור כללי שכולל גם שיפור קוגניטיבי?
ת: יכול. אבל אין להשליך מכך.
ש: בתקנות המל"ל החדשות, יש הערה שאני מציג בפניך. אתה מכיר אותה היטב: "לצורך קביעת אחוזי הנכות בגין פרט זה, ייבחנו גם הקריטריונים...". כל אלה, הם הקריטריונים לקביעת נכות נפשית.
ת: נכון.
ש: היא לא סובלת מהתקפים.
ת: התקפים של מה?
ש: לא יודע.
ת: יש מחלות נפשיות קשות ביותר שאינן מתאפיינות בהתקפים.
ש: לא אושפזה מבחינה פסיכיאטרית. זה משמעותי מבחינתך?
ת: במקרה שלה זה לא משמעותי במיוחד, משום שבהפרעות מהסוג הזה ממעטים באישפוזים.
ש: טיפול תרופתי. אז דיברנו על זה. היא לא לוקחת, לפחות כרגע. גם טיפול אחר אין בשלוש השנים האחרונות.
ת: נכון.
ש: במישור הזוגי והמשפחתי, נקרא לזה ' החברתי', מצבה השׁתפּר.
ת: כן.
ש: היא רוקדת בחוג פלמנקו ונוסעת לשם. מכל הקריטריונים, מה שיש לנו זו אותה בדיקה קוגניטיבית שמישהו אחר עשה ב-2011. חוץ מזה יש משהו נוסף?
ת: יש מידע נוסף. היא עשתה קורס איפור, שבו רמת הדרישות האינטלקטואליוֹת היא נמוכה יותר מהתחום בו עסקה קודם. על-פי עדותה היא התקשתה לעיתים להבין דברים שנאֱמרו. התקשתה לסיים את הקורס הזה. ולאחר מכן, בניסיון לעסוק בתחום וליישם את מה שלמדה, היא לא הצליחה. אם עובדות אלה נכונות, זה מבחינתי מידע בעל משקל רב בהערכת הליקויים הקוגניטיביים שלה. שמצטרף לבדיקות.
ש: כשאני מסתכל על סעיף 34, שלגביו גם אתה וגם פרופ' רכס קבעתם נכות, השינויים בין תתי-הסעיפים השונים, למשל ס"ק 3 ( מקריא). הסעיף הזה מקנה 20%. אבל אם אנחנו נתמקד למשל ב"הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי", זה לא כל-כך מתאים.
ת: יכול להיות שכן. צריך לקחת בחשבון שחוות-הדעת השנייה היא בת שנתיים, ומתארת את מה שהיה לפני שנתיים ולא את המצב דהיום. אני לא יכול לתאר את המצב היום.
ש: על-בסיס המידע של חתונה מ-2010, הבּת. יש פה את סעיף 34 ב. האם לפי מה שאמרנו היום, זה מתאים לס"ק 3, 4 או 5? כאשר השינוי בין הסעיפים מדבר בעיקר על התפקוד החברתי.
ת: אני נתתי משקל יותר גדול להגבלה בכושר העבודה, שלפי דעתי היא קשה.
ש: אבל תסכים איתי, שאם מסתכלים על החלק, שהוא חלק אינהרנטי וחשוב בין הסעיפים, היא לא מתאימה לס"ק 4 ולא ל-5.
ת: אני לא מסכים איתך, כי יש הגבלה קשה בכושר העבודה.
ש: האם לא נכון יותר, בגלל שבס"ק 4 כתוב שקיימת הגבלה ניכרת של כושר עבודה, האם לא צריך להיות 30 אחוז ולא 40?
ת: בעיניי, אישה שלא יכולה לעסוק במקצוע שהיא למדה אותו, ולכל היותר תיאלץ להתפּשׁר על עיסוק מקצועי יותר נחוּת, זו פגיעה קשה בכושר העבודה שלה." (שם בעמ' 42-45)

עוד נשאל המומחה האם לאחר מה ששמע, יש מקום לבדיקה נוירופסיכולוגית חדשה, על כך השיב: "להערכתי, הסבירוּת שבדיקה נוירופסיכולוגית חדשה, עכשיו, תייצר מידע שונה מהותית מהבדיקה הקודמת, היא לא גדולה."

פרופ' רכס שנתן חוות דעת בתחום הנוירולוגי לא נחקר אודות חוות דעתו, יחד עם זאת, לאחר חקירת פרופ' קליין סברתי, כי הנכות שנקבעה על פרופ' רכס אכן חופפת לנכות שנקבעה על ידי פרופ' קליין. עדיין, נשאלת השאלה מה הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי- נוירולוגי?
פרופ' קליין עמד מאחורי חוות דעתו וטען, כי המרכיב הקוגניטיבי בנכות שנקבעה על ידו גבוהה מזו שקבע פרופ' רכס היות ולתובעת יש מגבלה קשה בכושר העבודה, מקצועה של התובעת נשען על יכולותיה הקוגנטיביות ולאור הפגיעה אין התובעת יכולה לשוב ולעסוק במקצוע בו עסקה עובר לתאונה. כמו כן, הפגיעה הקוגנטיבית משפיעה בצורה משמעותית על מצבה הנפשי של התובעת. שני שליש מהנכות קשורים למרכיב הקוגניטיבי אך כדברי פרופ' קליין אין מדובר במדע מדויק.

הנכות הפסיכיאטרית הורכבה עפ"י פרופ' קלין משלושה מרכיבים היינו קוגניטיבית, התנהגותית ותרופתית. 2/3 מהנכות בהיבט הקוגניטיבי הינם 33%. כמו כן אין חולק, שהתובעת מתנגדת לטיפול פסיכיאטרי- פסיכולוגי אך היא כן נוטלת טיפול תרופתי, אשר למצבה החברתי, לכאורה נראה כי יש שיפור במצבה החברתי של התובעת, התובעת נישאה לבן זוגה מאז 2010 ואף נולדה להם בת בשנת 2014 אך במקביל, גם אין להתעלם מהסביבה התומכת הנמצאת סביב התובעת מרבית שעות היממה לכל בעיה שתתעורר לעניין זה אתייחס בפן התפקודי .
המסקנה הינה , כי אין להתעלם משלושת מרכיבי הנכות אליהם הפנה פרופ' קליין אפילו אין תמימות דעים בינו לפרופ' רכס באשר ל חלק הנכות הקוגניטיבית שכן יכולתי להתרשם מהמבחנים הפסיכולוגיים שעברה התובעת ששיעור הפגיעה הינו ניכר לעומדת מצבה ערב התאונה והרי הנכות הפסיכיאטרית הינה במהותה תפקודית.

לאור האמור סברתי, כי יש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת הן בתחום הנוירולוגי והן הנפשי על החפיפה שבניהם בשיעור של 40% לאחר שסברתי כי חל שיפור לא מבוטל בפן ההתנהגותי שבהתנהלות התובעת. תימוכין לכך מצאתי דווקא מעצם העובדה ולפיה התובעת ואימה לא מיהרו לציין בפני פרופ' קליין אודות עובדת חייה הזוגיים והולדת ביתה. איני רואה בכך עניין של מה בכך והיה מקום להציג נתונים אלה במיוחד לאחר שלמדתי כי אימה של התובעת הינה גם עו"ד בהשכלתה היכולה בוודאי להבין את ההשלכות שיש לאלה על הנכות הפסיכיאטרית. ומעבר לכך למדתי מבעלה של התובעת כי מערכת החיים המשותפים הינה טובה .

נכותה הרפואית המשוקללת הצמיתה של התובעת בגין התאונה עומדת אם כן על 43%.

נכות תפקודית
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי המומחה בתחום האורתופדי קבע, כי התובעת היתה מצויה באי כושר מלא במשך 9 חודשים וע וד 50% נכות זמנית למשך חודשיים ימים. לפיכך יש לקבוע כי התובעת היתה באי כושר מלא בשנה הראשונה לאחר מועד התאונה.

עוד טען, כי המומחה בתחום הפסיכיאטרי קבע, שהתובעת איבדה את יכולתה לעסוק בתחום עבודה בו עסקה עובר לתאונה- תכנות ומחשבים- לכן המליץ להפעיל את תקנה 15 ולפיכך יש לקבוע, כי התובעת לא היתה כשירה לעבוד גם לאחר אי הכושר שנקבע בתחום האורתופדי ולהעמיד את תקופת אי הכושר המלא על שנתיים ימים.
ב"כ התובעת ציין, כי בתקופה זו התובעת לא עבדה בפועל.

מעבר לכך טען, כי המומחה בתחום הפסיכיאטרי ציין בחוות דעתו בצורה מפורשת שמצבה התפקודי של התובעת חמור יותר ממצבה הרפואי.

עוד הוסיף, כי ניסיונות התובעת להשתקם נכשלו והתובעת נאלצת להתמודד עם הפער בין מצבה עובר לתאונה לבין מצבה בעקבות התאונה. ב"כ התובעת הדגיש, כי עובר לתאונה התובעת היתה בוגרת ממר"מ, שירתה ביחידת מחשבים יוקרתית, סיימה לימודים בתחום מבוקש, התקבלה לעבודה בתנאי שכר חריגים (שכר התחלתי מעל 20,000 ₪) והעתיד היה עוד לפניה. בעקבות התאונה התובעת איבדה את יכולתה לעסוק בעיסוקיה הקודמים , איבדה את היתרון שהיה לה והינה בעלת פגיעה קוגנטיבית.
לאור האמור סבר, שיש להעמיד את הנכות התפקודית על 52.5%.

בסיכומי התשובה הוסיף ב"כ התובעת, כי הנתבעים לא הפנו לתובעת או לפרופ' קליין כל שאלה ביחס לכשירות התובעת ויכולותיה ואף לא הוגשה כל בקשה למינוי מומחה תעסוקתי.

עוד טען, כי משקבע פרופ' קליין שהתובעת אינה כשירה לעבודתה הקודמת ואף המליץ להפעיל את תקנה 15 כי אז נטל ההוכחה עבר לנתבעים, נטל בו לא עמדו ולפיכך יש להותיר את קביעתו של פרופ' קליין על כנה .

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי הנכות בתחום האורתופדי אינה תפקודית. התובעת אינה נמצאת במעקב אורתופדי ואפילו משתתפת בחוג ריקוד.

אשר למצבה של התובעת בתחום הקוגניטיבי, השיב ב"כ הנתבעים, כי מצבה השתפר ואין שום אסמכתא לירידה קוגניטיבית למעט האבחון הבודד בשנת 2011.

אשר לנכות התפקודית בתחום הקוגניטיבי, ציין ב"כ הנתבעים, כי פרופ' קליין סבר שאין כל נכותה תפקודית.

עוד נטען, כי קביעות המל"ל אינן מחייבות בהליך זה.

מעבר לאלה טען, כי התובעת לא חזרה למעגל העבודה מסיבות שאינן רפואיות, התובעת בחרה לשנות את אורך חייה ולהעתיק את מקום מגוריה לגרמניה ומציאת עבודה בחו"ל אינה דבר של מה בכך.כך גם התובעת ציינה בחקירתה שאינה פנויה לחפש עבודה בשל הטיפול בביתה.

מעבר לאמור טען, כי התובעת מקבלת קצבה בסך 15,000 ₪ ברוטו בגין פנסיה /ביטוח כך שאין לה מוטיבציה לחזור למעגל העבודה.

סיכם ב"כ הנתבעים וטען, כי התובעת הינה בחורה עצמאית לחלוטין, אשר מבלה את עיקר זמנה בגרמניה ומשקיעה את מרבית זמנה בטיפול בביתה. התובעת מקיימת חיים רגילים ותוכל למצוא עבודה התואמת את כישוריה, בארץ או בגרמניה. מעבר לכך, לאור חוסר אמינותה והיעדר ממצאים אובייקטיבים עדכניים בדבר מצבה כי אז יש להעמיד את נכותה התפקודית על 20% לכל היותר.

דיון
פרופ' קליין התייחס לפגיעה התפקודית של התובעת לאחר שקיבל מידע נוסף אודות מצב ה מפי ב"כ הנתבעים והסברים מטעם ב"כ התובעת כך:
"בהנחה שאין מידע נוסף מבחינה עובדתית על חייה, אני עדיין חושב, שהפגיעה הקוגניטיבית היא ברורה, ופוגעת מהותית בכושר שלה לעסוק בתחום המקצועי שהיא הכשירה את עצמה בו, בגלל ההפרעות הקוגניטיביות.
המרכיב של הנכות התפקודית הפוגעת בכושר ההשׂתכּרות, הוא דומיננטי בשיעור הנכות מכלל הנכות. לגבי הנכות החברתית, זו נגרעת במידה מסוימת מהנכות הכוללת. לגבי החלק של הצורך בטיפול, יש פה שני מרכיבים: הטיפול נועד להפחית מצוקה וסבל שקיימים. ובמידה מסוימת אולי לתרום להפחתת נכות, דבר שבשלב הזה, עם הכרוניוּת, אני לא צופה שהוא יעשה. כך שהמשקל של הטיפול התרופתי הוא בעיקר בקטע של הפחתת הסבל שלה. הבאתי אותו גם בחשבון, כדי שבקביעת הנזק והפיצוי יילקח בחשבון שיש צורך בטיפול רפואי ארוך-טווח ויש צורך לתמחר זאת.
אם אני צריך לתת תשובה, אזי את מרבית 40% הנותרים, הייתי מקשר לפגיעה בכושר העבודה שלה." (שם בעמ' 40-41)

אשר לכושר השתכרותה השיב "...אני חושב שניתן לומר בביטחון, שיכולתה להשׂתכּר היום היא באופן משמעותי מכניסה פחות ממה שיכולה הייתה להשׂתכּר בטרם התאונה." (שם בעמ' 48).
אשר להפעלת תקנה 15, המומחה המליץ על הפעלתו היות והתובעת איבדה את יכולתה לעסוק במקצוע בו עסקה ערב התאונה (שם בעמ' 48).

התובעת התייחסה אף היא בתצהירה ( ת/1) למצבה התפקודי עובר לתאונה ומסרה:
"26. את שירותי הצבאי עשיתי במודיעין אוויר, לאחר שסיימתי קורסים בממר"מ, הוענקו לי תעודת הצטיינות והוחתמתי לשלוש שנים נוספות בשרות קבע.
27. אני בוגרת אוניברסיטת בן גוריון בחוג לביואינפורמטיקה, אותו סיימה בהישגים גבוהים.
28. מיד עם סיום לימודיי התחלתי לעבוד כמתכנת בחברת הייטק בשכר של 20,000 ₪ לחודש.
29. מדי שנה הייתה העלאת שכר בחברה.
30. הוערכתי מאוד במקום העבודה שלי וקיבלתי שבחים על עבודתי ותרומתי לחברה.
31. אלמלא התאונה הייתי בוודאות מתקדמת בתפקידי ובשכרי, אולם כתוצאה מהתאונה, נעדרתי תקופה ממושכת מהעבודה, ומאחר ולא היה צפי לחזרתי, פוטרתי סיום 5.10.2008."

(ר' גם תעודות התובעת בגין לימודיה נספחים י', יא' לתצהירה (ת/1) ).

אשר למוגבלות תפקודה בעקבות התאונה ציינה התובעת בתצהירה (ת/1) כך:
"17. בעקבות התאונה אני סובלת ממוגבלות תפקודית קשה ביותר.
18. בתחום האורתופדי נותרתי מוגבלת מאוד בהליכה ובריצה. לפני התאונה הייתי פעילה מאוד ורקדתי בלט וג'אז, אך לאחר התאונה איני מסוגלת לרקוד כלל.
19. בתחום הקוגניטיבי נסוגותי ונותרתי מתפקדת ברמה נמוכה בהרבה מזו שהייתי לפני התאונה.
...
33. ממועד התאונה ועד היום ... לא חזרתי לעבודה כלשהי!
...
37. כתוצאה מהעבודה הפכתי לשבר כלי- ואין מדובר במליצה!
38. יש פער בולט בין יכולותיי הגבוהות, כפי שבאו לידי ביטוי לפני התאונה, ויכולותיי כיום."

אשר לקשר זוגי ציינה בתצהירה (ת/1) כך:
"39. בשנת 2010 הכרתי התובעת את דניאל מגרמניה, ומאוחר יותר נישאנו. מאז אני מחלקת את זמני בין ישראל לבין גרמניה- אני כמה חודשים בגרמניה ואז קשה לי, אני נהיית חסרת סבלנות ועצבנית, מצב רוחי מתדרדר, אני נכנסת לדיכאון ולייאוש, מתוסכלת, כועסת, מתפרצת, בוכה ומתקשה לתפקד, ואז אני חוזרת לישראל, על מנת לשנות אוירה, אך לאחר זמן גם בישראל קשה לי, ואני שבה לגרמניה וחוזר חלילה."

התובעת נחקרה, נשאלה אודות סדר יומה והשיבה, כי הינה מגדלת את ביתה בביתה בגרמניה, ביתה אינה נמצאת במסגרת אלא איתה כל היום . ביחס לטיפת חלב, רופא או חיסונים השיבה, כי היא הולכת לבד או עם בעלה או שבעלה הולך לבד. אשר לניקיונות ובישולים השיבה " דניאל עושה הכל, לפעמים אני מאדה לה ירקות וכאלה, אני לא כל כך מבשלת.". אשר לפעילות ספורטיבית השיבה, כי היא הולכת לחוג פלמנקו פעם בשבוע "... אני לא עושה הרבה כי קשה לי, אז אני עושה קצת, יושבת בצד, אבל בשבילי זה תרפיה כזה, להיות עם נשים, פעם בשבוע – שעה. זה הדבר היחידי שאני עושה לעצמי." (שם בעמ' 9).

עוד נחקרה התובעת אודות הקשר הזוגי שלה ומדוע לא מסרה מידע זה לפרופ' קליין בעת בדיקתה אצלו ומסרה תשובות מתחמקות ( ר' שם בעמ' 5-6) וכך גם אמה ( שם בעמ' 17-18)

התובעת נחקרה אודות מקום מגוריה לאחר התאונה והשיבה כך:
"ש: לפני ואחרי התאונה, בסמוך לתאונה גרת ברחוב בוגרשוב בת"א? שם גם קרתה התאונה?
ת: נכון.
ש: אחרי התאונה, כמה חודשים המשכת לגור שם בשכירות?
ת: מנסה להזכר ( חושבת) עד שעזבתי.
ש: עד מתי, שנה, שנתיים?
ת: (חושבת) ב- 2010.
ש: שנה וחצי המשכת לגור בשכירות?
ת: פחות משנתיים.
ש: זה עם שותפים?
ת: שותף.
ש: המשפחה בבאר שבע, והיית בת"א בשכירות?
ת: כן.
ש: היית נוסעת הרבה על קו ת"א – באר שבע, אוטובוס ורכבת?
ת: לא בהתחלה, אחר כך נסעתי. היו לוקחים אותי, המשפחה. אם זה לטיפולים או כל דבר אחר שהייתי צריכה.
ש: מי בעיקר?
ת: אמא ובעלה.
ש: ראיתי רישומים על זה שאת נוסעת לת"א לטיפולים בבאר שבע לבד, רכבת, אוטובוס. היו דברים כאלה?
ת: נכון.
ש: ב- 2010 את אומרת שכרת את הדירה בבוגרשוב, והיתה תקופה בשנת 2012 ששכרת דירה בת"א?
ת: כן.
ש: ממתי עד מתי?
ת: אני לא זוכרת כמה חודשים שכרתי את הדירה, מספר חודשים, אבל, הייתי בארץ אז כ-7 חודשים. הייתי בארץ לתקופה ארוכה לטיפולים, באתי להתחייב לטיפולים אינטנסיביים, בהתחלה הייתי אצל אמא שלי, אחר כך בת"א.
ש: את מדברת על אותה חצי שנה של טיפולים בבאר שבע?
ת: נכון.
ש: מתוך החצי שנה, 4 חודשים שכרת דירה בת"א?
ת: יכול להיות, 3 או 4 חודשים, לא זוכרת. " (שם בעמ' 7-8)

עוד צוין, כי התובעת טסה לראשונה לגרמניה בשנת 2009 ( שם בעמ' 8).

התובעת נחקרה גם אודות קורס האיפור שלקחה והשיבה כי "... חשבתי שאני אעשה משהו אחר, עשיתי נסיון ולא הצליח לי." בנוסף אישרה התובעת כי ככל שתחזור לעבוד היא לא תקבל כספי ביטוח וכשנשאלה אם הנסיעות על הקו של ישראל גרמניה לא משפיעות על יכולתה למצוא עבודה השיבה " אם הייתי יכולה לעבוד, לא הייתי צריכה להיות על הקו." (שם בעמ' 15).

דניאל ברוקר, בן זוגה של התובעת ציין בתצהירו (ת/3) כך:
"1. אני בן זוגה של כרמית גפן אורון מאז שנת 2010.
2. מאז הכרותינו, מחלקת התובעת את זמנה בין ישראל לבין גרמניה- היא יכולה להיות כמה חודשים בגרמניה, ואז קשה לה, היא נהיית חברת סבלנות ועצבנית, מצב רוחה מתדרדר, היא נכנסת לדיכאון ולייאוש, מתוסכלת, כועסת, מתפרצת, בוכה ומתקשה לתפקד, ואז חוזרת לישראל, על מנת לשנות אוירה, אך לאחר זמן גם בישראל לא טוב לה, והיא שוב מגיעה לגרמניה וחוזר חלילה.
3. מאז שהכרנו, התובעת לא עבדה בכל עבודה, אף לא יום אחד- לא בגרמניה ולא בישראל. מהיכרותי עם התובעת ידוע לי כי היא לא עבדה בעבודה כלשהי מאז שנפגעה בתאונה ביום 2.5.2008."

מר ברוקר נחקר אודות תצהירו וציין , כי הוא והתובעת מתגוררים בגרמניה" הרבה זמן בשטוטגרד ולאחר מכן עכשיו קרוב לשטוטגרד וקרוב לעבודתי, וקרוב להוריי. שם העיר איסלינגן. בערך 50 קילומטר משטוטגרד." ואישר, כי בשנה האחרונה התובעת היתה בגרמניה 10 חודשים ואז טסה לישראל לתקופה לטענתו בגלל הריון והלידה ( שם בעמ' 25).

אשר לגידול ביתם ציין, כי התובעת הינה אמא טובה, נמצאת עם ביתם כשהוא בעבודה ומידי יום אמו מגיעה לקחת את הילדה למשך שעה על מנת שלתובעת יהיה זמן פנוי לעצמה ( שם בעמ' 25).

אשר לפעילות החברתית של התובעת ציין, כי התובעת משתתפת בחוג פלמנקו פעם בשבוע לשם כך היא נוסעת ברכבת לשטוטגרט והוסיף, כי הם הולכים יחד בתקופת החגים לאירועים של הקהילה ( שם בעמ' 26).

אשר לניקיונות הבית ובישולים השיב, כי הוא עושה את רוב עבודות הבית ולא התובעת ( שם בעמ' 26).

לאור האמור לעיל, אין ספק בעיני, כי הפגיעה הקוגניטיבית של התובעת מונעת ממה לשוב למקצועה ערב התאונה ובעקבות הפרעות הקשב . לטענתה, היא אינה יכולה לבצע עבודה שדורשת ריכוז לאורך זמן ועד היום לא שבה למעגל העבודה.
כמו כן לא יכול להיות חולק כי התובעת הינה בחורה משכילה ומלומדת והשתכרה שכר גבוה בגיל מאוד צעיר בשל יכולותיה.

עוד אציין, כי עיקר חייה של התובעת מתרכזים כיום בגרמניה למרות שהינה מגיעה לישראל לתקופות של מספר שבועות.
מהו אם כן שיעור הנכות התפקודית של התובעת בעקבות התאונה?
אשר לנכות האורתופדית סברתי כי אין בו כל מגבלה תפקודית, התובעת אינה מקבלת כל טיפול ואינה מקיימת מעקב בתחום זה כאשר הינה מסוגלת להשתתף בחוג לריקוד באופן המלמד כי הנכות הרפואית אינה תפקודית .

אשר לנכות הנוירולוגית- פסיכיאטרית, חלקה הארי של הנכות הרפואית שנקבעה על ידי פרופ' קליין קשורה כזכור לרכיב הקוגניטיבי. יצויין, כי לאחר התאונה התובעת המשיכה לשכור דירה וזאת עד שנת 2010 מה שמעיד על עצמאותה והיותה בלתי תלויה באחרים, יתכן והיו תקופות בהן נעזרה באמה אבל היא המשיכה להתגורר בגפה ולנהל את חייה לבד למרות שלא שבה למקום עבודתה.
עוד אוסיף, כי בשנת 2009 התובעת אף טסה לפרקי זמן ממושכים לגרמניה, לשם ביקור חברותיה מה שמעיד על שיפור או ניסיון לשפר את מצבה הנפשי ובמועדים אלה אף פגשה את בעלה לעתיד.

לאור אמור לעיל סברתי, כי קיים שיפור בתחום החברתי בחיי התובעת, אך במקביל אין להתעלם מהעבודה ולפיה הינה סובלת מפגיעת ראש עם פגיעה קשה בתחום ה קוגניטיבי. מגמ ת הפסיקה הינה להגדיל בנפגעי ראש את שיעור הנכות התפקודית אל מעבר לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה, ובמיוחד כך אצל מי שערב התאונה היתה בעלת יכולות קוגניטיביות ניכרות וכיום אלה אין דומות. יחד עם זאת, אין להתעלם מהשיפור במצבה החברתי , ולפיכך סברתי , כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 50%. בקביעתי זו התעלמתי מהעובדה ולפיה התובעת אינה עובדת בפועל באשר סברתי כי יש לעצם היציאה לעבודה השלכה שאין להתעלם ממנה לעניין אפשרותה להמשיך ולקבל תגמולים מחברת הביטוח בשיעור 15,000 ₪ לחודש, ולא בהכרח בשל חוסר אפשרות מוחלט לצאת לעבודה. מכאן, שגם לא מצאתי לנכון להתייחס לקביעת פרופ' קליין בדבר הפעלת תקנה 15 לעניין התפקודיות שבנכותה ושיעור הפיצויים לעניין זה יתייחס גם לאפשרותה לעבוד, אם כי מובן לי מאליו שהתובעת אינה מסוגלת להמשיך ותפקד בעבודתה הקודמת כאילו לא היתה תאונה כלל כאשר יכולתה זו נפגעה עד למאוד.

הפסדי שכר לעבר
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת הינה בוגרת ממר"מ בצה"ל, שירתה שירות סדיר מלא ועוד שלוש שנים בקבע. לאחר מכן החלה ללמוד באוניברסיטת בן גוריון, סיימה תואר B.Sc תוך התמחות בתחום הביו- אינפורמטיקה. עם סיום לימודיה התובעת גויסה לעבודה כמתכנתת בחברת היי-טק "מרקורי", עבדה מחודש נובמבר 2006 עד יוני 2007 והשתכרה 20,500 ₪ ברוטו לחודש. לאחר מכן החלה לעבוד בחברת "פלטיין" החל מחודש יולי 2007 עד למועד התאונה והשתכרה בממוצע 20,092 ₪.

ב"כ התובעת ציין, כי שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על 2.6 מהשכר הממוצע במשק וכי שכרה היה עולה אלמלא התאונה.

עוד טען, כי מעיון בטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ניתן לראות כי השכר בתחום עיסוקה של התובעת עלה מעבר לשכר הממוצע במשק. לפיכך, יש להעמיד את שכרה לאחר חמש שנים ממועד התא ונה על שילוש השכר הממוצע במשק. עוד הוסיף, כי יש לערוך את החישוב לפי אובדן 2/3 מפוטנציאל השתכרותה של התובעת או לחילופין לפי נכותה התפקודית.
לאור האמור, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לפי מספר תקופות:
תקופה ראשונה: ממועד התאונה עד 5 שנים לאחר התאונה (2.5.2013) לפי בסיס שכרה של התובעת במועד התאונה, 15,871 ₪ לאחר ניכוי מס, כאשר השנתיים הראשונות לפי אי כושר מלא ולאחר מכן במכפלת נכותה התפקודית כך שהפיצוי עמד על 829,063 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית או לפי 2/3 מאובדן כושר השתכרותה כך שהפיצוי עומד על 926,939 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
תקופה שניה: מתאריך 3.5.2013 ועד היום לפי שילוש השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס (ללא קשר לנקודת זיכוי לה היתה זכאית התובעת בעקבות לידת בנה), 22,047 ₪, במכפלת הנכות התפקודית כך שהפיצוי עומד על 291,771 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית או לפי 2/3 מאובדן כושר השתכרותה כך שהפיצוי עומד על 370,133 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בסיכומי התשובה טען, כי הנתבעים יכלו להביא ראיות סותרות לעניין נתוני שכרה, אולם הם בחרו שלא לחקור את התובעת אודות נתוני שכרה או להביא ראיות בעניין.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי התובעת אישרה שלא עבדה בזמן לימודיה בשנים 2001-2006. עובר לתאונה התובעת עבדה כ-8 חודשים בחברת "פלטיין בע"מ" שם השתכרה 15,564 לאחר ניכוי מס הכנסה ובערכים עדכניים 18,246 ₪.

עוד טען, כי ב"כ התובעת התעלם מהעובדה לפיה התובעת בחרה מרצונה לעבור לגרמניה מה שמקשה על מציאת עבודה וכן התעלם מהעבודה לפיה התובעת לא היתה עובדת עקב הריונה והולדת ביתה.

עוד טען, כי ב"כ התובעת התעלם מהקצבה אותה מקבלת התובעת ממגדל חברה לביטוח בע"מ בעקבות התאונה בסך כ-15,000 ₪ לחודש.

לאור האמור סבר , כי יש לחשב את ההפסד לעבר לפי הפסד מלא למשך שנה כך שהפיצוי עומד על 218,952 ₪ ולאחר מכן לפי נכותה התפקודית ולפי שכרה ערב התאונה כך שהפיצוי עומד על 229,900 ₪.

דיון
בחינת חומר הראיות מלמדת כי התובעת לטענתה אינה יכולתה לשוב למעגל העבודה. עולה מתצהירה (ת/1) כך:
"40. מובהר כי מאז התאונה לא עבדתי בכל עבודה, אף לא יום אחד, בגרמניה או בישראל.
...
42. רציתי מאוד לחזור לעבודה, אך איני מסוגלת להתרכז יותר ממה דקות במחשב או בקריאה או בשיחה, בצפייה בטלוויזיה, ולמעשה כמעט בכל דבר- לאחר מכן איני ממוקדת, מתרגזת, ולא יכולה להמשיך.
43. בשל מצבי זה , איני מסוגלת להשתלב בעבודה כלשהי."

בחקירתה הנגדית התובעת טענה, כי היא פוטרה כחצי שנה לאחר התאונה וכי הינה מקבלת תגמולים מביטוח פרטי שרכשה בגין אובדן כושר עבודה (שם בעמ' 13-14) .

התובעת צירפה לראיותיה חוות דעת מומחה רו"ח שלומי ברטוב (ת/4) בגין אובדן השתכרות וכושר השתכרות של התובעת.
במסגרת חוות דעתו ציין המומחה, כי חישוב הפסדי השתכרות לעבר ניתן לבצע בשתי דרכים האח ת לפי תחשיב פסימי, כאשר נקודת המוצע לפיה התובעת לא תתקדם מעבר לשכר ששולם לה וכי הוותק שהתובעת היתה צוברת אלמלא התאונה לא ייזקף לזכותה ולא ימנף את שכרה שאז הנזק מגיע ל-1,703,000 ₪. השני ה, לפי תחשיב ריאלי, הכולל שקלול הוותק והניסיון של התובעת והתאמת שיעור הגידול בשכרה לשיעור הגידול בענף בהתאם לשנות הוותק, שאז הנזק מגיע ל- 1,890,000 ₪.

אשר לחישוב אובדן השתכרות לעתיד, המומחה סבר, כי קיימת סבירות גבוהה שהתובעת הייתה מתקדמת לרבות לתפקידים בדרגות ניהוליות בפירמות שבהן הייתה בוחרת לעבוד לפיכך העמיד את בסיס שכרה של התובעת על שילוש השכר הממוצע במשק ב סך 27,484 ₪.

המומחה נחקר אודות חוות דעתו וציין, כי הנתונים שנמסרו בחוות דעתו לא נבדקו על ידו אלא " את הנתונים לקחנו מהאינטרנט והורדנו אותם והכנסו אותם לאקסל" (שם בעמ' 27). בהמשך ציין "אני לא בדקתי את התקפות הסטטיסטית של הנתונים" (שם בעמ' 30). אשר לבדיקת החברה בה עבדה התובעת, חברת " פלטיין" המומחה ציין, כי לא בדק את החברה ולא פנה אליהם לקבל מידע ( שם בעמ' 31).

אציין כבר עתה כי המשקל הראייתי של חוו"ד המומחה נמוכה, מעבר לעובדה ולפיה אין מדובר בבדיקה ספציפית של החברה בה עבדה התובעת ומדובר בנתונים שנלקחו מהאינטרנט ולא ברור מה תוקפם, את מלאכתו של ביהמ"ש לעניין אופן ביצוע חישוב הפסדי שכר אין צורך להחליף בחוו"ד מומחים . די לעניין זה, כי יומצאו הראיות המתאימות ולא תוצא הוצאה מיותרת לעניין עצם החישוב.

התובעת צירפה אישור אשפוז מתאריך 25.2005 עד 5.5.2008 (נספח ב' לתצהיר ה); אישורי מחלה מתאריך 2.5.2008 עד 5.5.2008 (4 ימים), מתאריך 28.9.2008 עד 31.12.2008 (95 ימים) ומתאריך 1.1.2009 עד 28.2.2009 (59 ימים) (נספח י' לתצהיר התובעת); אישור מאלכס שפיר חשב חברת פלטיין בע"מ מתאריך 18.6.2008 לפיו התובעת לא עבדה מיום 2.5.2008 עד למועד כתיבת המכתב, כמו כן ציין, כי במועד זה לא קיבלה משכורת וצוין כי שכרה של התובעת עומד על 20,000 ₪ (נספח יא לתצהיר התובעת); מכתב סיום העסקה מאבנר בן בסט, מנכ"ל פלטיין בע"מ מתאריך 6.11.2008 ממנו עולה, כי התובעת לא עבדה ממועד התאונה עד 5 באוקטובר 2008 ו "עקב העדרות ממושכת מהעבודה, ללא צפי חזרה, הסתיימו בתאריך 5 באוקטובר יחסי העבודה בין חברת פלטיין ובין כרמית אורון" (נספח יב' לתצהיר התובעת).

התובעת גם צרפה תלושי שכר מחברת מרקורי אינטראקטיב (ישראל) בע"מ לפיהם בחודש דצמבר 2006 השתכרה 20,500 ₪ (לא בוצע ניכוי מס) ומינואר 2007 עד מאי 2007 השתכרה 111,475 ₪ ולאחר ניכוי מס 84,305 ₪, ממוצע של 16,861 ₪ לחודש.
לאחר מכן התובעת החלה עובדת בחברת "פלטיין" וצירפה תלושי משכורת מיולי 2007 עד דצמבר 2007 לפיהם השתכרה 116,072 ₪ ולאחר ניכוי מס 78,330 ₪ , ממוצע 15,666 ₪ לחודש. ותלושים מינואר 2008 עד אפריל 2008 לפיהם השתכרה 80,368 ₪ ולאחר ניכוי מס 63,483 ₪, ממוצע לחודש 15,870 ₪ (ר' נספח יא' לתצהירי התובעת).

ניתן לומר, אם כן, כי שכרה הממוצע של התובעת ערב התאונה עמד על 16,132 ₪ ומשוערך להיום 19,400 ₪. אין חולק , כי התובעת משכילה ו השתכרה שכר גבוהה בגיל מאוד צעיר. לפיכך סברתי , כי בסיס שכרה של התובעת ממועד התאונה ועד גיל 40 יעמוד על 19,400 ₪ , כי שכרה ערב התאונה. מגיל 40 יחושב שכרה לפי שילוש השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס עד גיל 67.

ממועד התאונה ולמשך שנה לפי אובדן כושר עבודה מלא (בהתאם לחוות דעת מומחה בתחום האורתופדיה ואישורי מחלה) כאשר בסיס שכרה של התובעת עומד על 19,400, שכרה ערב התאונה. התובעת זכאית לפיצוי בסך 232,800 ₪ ובתוספת ריבית מחצית תקופה יעמוד הסכום על 297,208 ₪.

מתאריך 2.5.2009 עד היום לפי בסיס שכר בסך 19,400 ₪ במכפלת הנכות התפקודית. התובעת זכאית לפיצוי בסך 746,900 ₪ ובתוספת ריבית מחצית תקופה יעמוד הפיצוי על 842,752₪.

סה"כ הפסדי השתכרות לעבר 1,139,960₪.

הפסדי שכר לעתיד
ב"כ התובעת ציין בסיכומיו, כי יש להעמיד את בסיס שכרה של התובעת על שילוש השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס (בהתאם לנתוניה), 22,475 ₪ במכפלת הנכות התפקודית עד גיל 67 כך שהפיצוי עומד על 2,755,034 ₪ או 2/3 מאובדן כושר השתכרותה עד גיל 67 כך שהפיצוי עומד על 3,494,957 ₪ בתוספת ריבית מחצית תקופה.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי דרישת התובעת מוגזמת וחסרת כל בסיס אין מקום לחישוב בסיס שכרה של התובעת לפי שילוש השכר הממוצע במשק, לא הוכח לטעמו, כי התובעת היתה צפויה להתקדם בשכרה ולא הוכח , כי התובעת היתה משתכרת אותו שכר בגרמניה.

עוד טען, כי התובעת צירפה שני תצהירים, האחד של מנכ"ל חברת "פלטיין" והשני של חברתה לעבודה על מנת להוכיח גידול בשכרה אולם עדים אלו לא התייצבו לעדות ותצהיריהם נמחקו.

עוד הוסיף וטען, כי גם רו"ח שלומי ברטוב מטעם התובעת לא בדק את הנתונים בחברת "פלטיין" ולפיכך, לא הוכח שבסיס שכרה של התובעת היה משביח.

מעבר לאלה נטען, כי מדובר בחוו"ד תיאורטית על שוק ההיי-טק בישראל היות ו הוא אינו מומחה בתחום ובנוסף התעלם מהעובדה שהתובעת כבר לא גרה בארץ ואינה מחפשת עבודה בארץ.

כמו כן טען, כי לאור מקום מגוריה של התובעת אין משמעות לנתוני הלשכה המרכזית
לסטטיסטיקה ולכן, יש להעמיד את בסיס שכרה של התובעת לעתיד על 10,000 ₪ במכפלת נכותה
התפקודית כך שהפיצוי יעמוד על 466,960 ₪.

ערב התאונה התובעת השכרה מעל כפל השכר הממוצע במשק בהיותה בת 31 ועל כן סביר בעיני להעמיד את בסיס שכרה מגיל 40 עד גיל 67 לפי שילוש השכר הממוצע במשק לאחר ניכוי מס (23,566 ₪) סכום שהינו לטעמי נמוך בפועל מפוטנציאל ההשתכרות הגבוה של התובעת שהיתה יכולה להשתכר אלמלא התאונה.

מהיום עד גיל 40 (17.12.2017) התובעת זכאית לפיצוי לפי בסיס זה של שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי מס ובמכפלת הנכות התפקודית, כך שהפיצוי יעמוד על 296,255₪ נכון להיום.

מתאריך 18.12.2017 עד הגיעה לגיל 67, התובעת זכאית לפיצוי לפי בסיס שכר של שילוש השכר הממוצע במשק במכפלת הנכות התפקודית, כך שהפיצוי יעמוד על 2,447,117₪ נכון להיום.

סה"כ הפסדי השתכרות לעתיד עומדים על 2,743,372 ₪.

הפסדי פנסיה
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי יש להעמיד את הפסדי הפנסיה על 12% מסיכום הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד, כך שהפיצוי עומד על 575,043 ₪ לפי חישוב 2/3 מפוטנציאל השתכרותה של התובעת או פיצוי העמד על 465,104 ₪ לפי נכותה התפקודית של התובעת (ראה החלטות השופטת וילנר ממחוזי חיפה וע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' צחי טוויג, (31.07.2014)).

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי עובד רגיל מפריש 5% משכרו לקרן הפנסיה, על כן ככל שבית המשפט יסבור כי התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה עליו לנכות 5%.
כמו כן, הוצע פיצוי גלובאלי בסך 100,000 ₪.

בנסיבות העניין, התובעת זכאית להפסד זכויות סוציאליות לפי 12% במכפלת הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד המעמידים את הפיצוי על 466,000 ₪ (ר' ת"א 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31.12.2013); ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27.01.2014)).

נזק לא ממוני
ב"כ התובעת ציין בסיכומיו כי הפיצוי בגין כאב וסבל לפי 62% נכות רפואית בתוספת 5 ימי אשפוז עומד על 118,507 ₪.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי יש לחשב את הפיצוי לפי נכות רפואית בשיעור 24% ו-4 ימי אשפוז כך שהפיצוי עומד על 48,552 ₪.

עפ"י 43% נכות רפואית לפי המשערכת, בתוספת 4 ימי אשפוז, עומד הפיצוי על סך של 85,711 ₪.

עזרת זולת
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי מעדות אם התובעת וכן מעדותו של בעלה עולה, שהתובעת אינה מתפקדת באופן מלא ועצמאי בחיי היום- יום וכי סביבה קיימת מעטפת תומכת הכוללת את חמותה של התובעת, אמה ובעלה.

עוד טען, כי התובעת אינה עובדת ויש לה שני עיסוקים עיקריים, פעילות בקהילה במהלך חגים יהודיים וחוג ריקוד פעם בשבוע. כמו כן, התובעת מגדלת את ביתה באמצעות סיוע מבעלה, חמותה ואימה המגיעה בתדירות גבוהה לגרמניה וכאשר התובעת מגיעה ארצה אמה מטפלת בביתה.

עוד טען, כי בעלה של התובעת מבצע את כל עבודות הבית ומרבית עבודות הבישול וחמותה מסייעת בטיפול בילדה ועל כן אינה נעזרת בעזרה בשכר.

מעבר לאלה נטען, כי נסיעות אמה של התובעת לגרמניה הינם חלק מהתמיכה בתובעת ומהווים עלות כספית.

עוד נטען, כי בעבר התובעת עברה להתגורר תקופה בבית אמה ואף קיבלה טיפול במרפאה לבריאות הנפש בבאר שבע.

סיכם ב"כ התובעת ואמר כי 4 שעות עזרה ביום לפי 40 שקל לשעה מעמיד את העלות החודשית על 4,800 ₪. בנסיבות המקרה מכיוון שהתובעת זוכה לעזרת המשפחה , יש להעמיד את העלות החודשית על 2,500 ₪ החל משנתיים לאחר התאונה ועד גיל 70.
לאור האמור יש לחלק את הפיצוי על מספר תקופות כדלקמן:
שנתיים ראשונות לאחר התאונה: 150,000 ₪.
שנתיים לאחר התאונה עד היום: 157,500 ₪.
עתיד עד גל 70: 616,648 ₪.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי התובעת לא צירפה קבלות להוכחת נזקי העבר.
עוד טען, כי אם התובעת הצהירה שנעדרה מעבודתה במשך חודש שלם ואילו מנספח יג' לתצהיר התובעת עולה, כי הצהירה על 7 ימי מחלת בן משפחה בלבד.

עוד טען, כי במשך כשנתיים לאחר התאונה, התובעת התגוררה בדירה שכורה ותפקדה באופן עצמאי ומרבית התקופה מחל משנת 2010 גרה בגרמניה.

מעבר לאלה טען, כי העובדה שבעלה של התובעת מבשל ומנקה אינה מוכיחה, כי מדובר בעזרת זולת בעקבות התאונה. אין מניעה , כי התובעת תבצע פעולות אלה.

כך גם טען, שהתובעת מטפלת בביתה רוב שעות היממה ועזרת בני המשפחה בטיפול בנכדתם אינה שונה מעזרה שניתנת במשפחות אחרות. לאור האמור לא הוכח כי נגרמו הוצאות בגין עזרת זולת ולפיכך מוצע פיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪ ביחס לעזרת זולת לעבר. אשר לעזרת זולת לעתיד מוצע פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪.

בחינת תצהירה של התובעת(ת/1) מלמד כי:
"20. עקב מוגבלויותיי נזקקתי ואזקק בעתיד, לעזרה וסיעוד, וכן עזרה וליווי למעקב רפואי, לטיפולים ולבדיקות.
21. בתקופה שלאחר התאונה לא הייתי מסוגלת לבצע פעולות קיום בסיסיות לרבות רחצה, הלבשה, כביסה, ניקיון וכו'. במהלך אשפוזי אמי הייתה צמודה אלי, סעדה אותי ועזרה לי, באופן מסיבי ומוגבר, לא משה מבית החולים, סייעה לי ודאגה לכל צרכיי.
22. במשך למעלה מחודש לאחר התאונה אמי לא הלכה לעבודתה, על מנת לעזור ולסעוד אותי.
23. לאחר שחרורי מבית החולים, במשך תקופה ארוכה, נזקקתי לעזרה רבה, ואני (צ.ל ואמי א.ב) המשיכה לעזור לי באופן מוגבר, ונעדרה ימים רבים מעבודתה, בשל הצורך לסעוד אותי ולעזור לי."

ובהמשך:

"44. מעבר לאי יכולתי לעבוד, אני מוגבלת בתפקוד בבית, ודניאל נאלץ לבצע את כל עבודות הבית ולעזור לי בדברים בסיסיים בחיי היומיום.
45. כשאני בארץ, אמי מטפלת בי ועושה הכול עבורי."

בן זוגה של התובעת ציין בתצהירו (ת/3) כך:
"6. מעבר לאי יכולתה לעבוד, התובעת מוגבלת בתפקוד בבית, ואני נאלץ לבצע את כל עבודות הבית לבדי ולעזור לתובעת בדברים בסיסיים בחיי היומיום."

אמה של התובעת ציינה בתצהירה (ת/2) כך:
"14. בתקופה שלאחר התאונה התובעת לא הייתה מסוגלת לבצע פעולות קיום בסיסיות לרבות רחצה, הלבשה, כביסה , ניקיון וכו'.
15. במהלך אשפוזה הייתי צמודה לתובעת, סעדתי אותה ועזרתי לה, באופן מסיבי ומוגבר, לא משתי מבית החולים, סייעתי לה ודאגתי לכל צרכיה.
16. במשך למעלה מחודש לאחר התאונה לא הלכתי לעבודה, על מנת לעזור ולסעוד את בתי."

בנוסף צירפה התובעת תדפיסי נוכחות של אמה ( נספח יג' לתצהיר התובעת) מהם עולה כי:
מתאריך 4.5.2008 עד 14.5.2008 אם התובעת לקחה ימי מחלת משפחה ואז ימי חופשה מתאריך 15.8.2008 (יום ה') עד 19.5.2008.
בתאריך 28.5.2008 יום מחלה.
במהלך חודש יוני 2008 יום בחירה ויום חופש.
במהלך חודש יולי 2008 3 ימי חופשה.
במהלך חודש אוגוסט 2008 8 ימי חופשה.

אם התובעת נחקרה אודות תצהירה וציינה, כי בעקבות התאונה של התובעת נעדרה מעבודה חודש ימים וכשנשאלה " מפנה לנספח יג', הצהרה על 7 ימים של חופשת מחלה בן משפחה?" השיבה "אחר כך לקחתי חופשה על עצמי." וכשנשאלה " זה לא מה שכתוב בסעיף 16, כתוב שחודש לא הלכת לעבודה?" השיבה "נכון, כשהיא באה לבדיקות שם, הייתי מדפיסה כרטיס, יש לי תפקיד ניהולי, הייתי עוברת על הדואר וכו', היא היתה מחכה לרופא ואז היינו הלכים הביתה. היא טופלה בהתחלה בין איכילוב לבאר שבע, היו מרפאות בבאר שבע והיו באיכילוב." (שם בעמ' 20).

לאור האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה שקיבלה עזרה בשכר, אם כי אמה נעדרה מעבודה מספר ימים וזאת על פי אישורי נוכחות שהוגשו על ידי התובעת. בנוסף התובעת המשיכה לשכור את דירתה בתל אביב עד שנת 2010, כאשר סביר בעיני שהתובעת התגוררה בבית אמה מספר שבועות אולם מרכז חייה נותר בתל אביב . כמו כן יש לזכור כי לתובעת נכות תפקודית בשיעור 50% בתחום הנפשי- נויורולוגי. מעבר לאלה, לא סברתי כי עזרת הזולת אותה הינה מקבלת מחמותה ומבעלה הינם בעלי משמעות מיוחדת וקשורים בהכרח למצבה הרפואי. לפיכך סברתי, כי התובעת זכאית לפיצוי גלובאלי בסך 90,000 ₪ לעבר ו- 300,000 ₪ לעתיד נכון להיום .

הוצאות רפואיות
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת עברה הליך טיפולי שלא צלח וכיום זכויותיה של התובעת לקבלת טיפול שכזה במסגרת קופות החולים מוגבלות. כמו כן היות והתובעת מתגוררת בגרמניה, אין שם גישה לשירותי קופת חולים ולפיכך יש להעמיד את עלות הטיפול על 370 ₪ לטיפול בתדירות של 5 שנים לעתיד, כך שהפיצוי יעמוד על 87,513 ₪.

אשר לתרופות, ציין ב"כ התובעת, כי על התובעת להמשיך טיפול תרופתי קבוע והוסיף כי חוק בריאות ממלכתי אינו חל בגרמניה ולפיכך יש להעמיד את העלות החודשית על 500 ₪ ולהעמיד את הפיצוי לעתיד על 100,000 ₪.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי הוצאות רפואיות לעבר יש להוכיח, ובהיעדר הוכחה אין מקום לפיצוי.
אשר להוצאות רפואיות לעתיד טען, כי במשך 7 שנים מאז התאונה לא הוציאה התובעת הוצאות
רפואיות והיא אינה מטופלת בקשר לתאונה.
כמו כן, אין מקום לפיצוי בגין טיפולים נפשיים. ככל שתזדקק זכאית התובעת לקבל במסגרת סל השירותים הקבוע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק בריאות ממלכתי").
לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

אין חולק, כי התובעת אינה נוטלת חלק בהליך הטיפולי, יחד עם זאת, היא כן מקבלת טיפול תרופתי. תרופות אלו התובעת זכאית לקבל במסגרת חוק בריאות ממלכתי וככל שתחליט לפנות להליך הטיפולי גם אז תקבל התובעת טיפולים אלה במסגרת החוק וכל זאת בהעדר הוכחה לכך שאינה זכאית לכך בחוק בריאות ממלכתי . ככל שסברה התובעת כי אינה זכאית להוצאות בראש נזק זה מקופת חולים כי אז היתה צריכה להמציא ראיות מתאימות שלא הוצגו כאמור. בהיעדר הוכחה בראש נזק זה סברתי כי התובעת זכאית לפיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪ הן לעבר והן לעתיד ובהתייחס בעיקר להשתתפות העצמית שנדרשה ותידרש לשלם, ככל שתידרש לשלם, בעתיד.

ניידות
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי מאז התאונה התובעת אינה נוהגת כלל ולפיכך יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על 125,000 ₪.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי התובעת לא צירפה כל ראיה לביסוס דרישתה, התובעת אינה מטופלת מזה 3 שנים ולפיכך היא לא הוציאה ולא צפויה להוציא הוצאות נסיעה בגין טיפולים רפואיים ולפיכך אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה.

בכל הקשור עם ניידות, לא הוגשו קבלות או ראיות בגין הוצאות. יחד עם זאת התובעת התגוררה בתל אביב וקיבלה במשך תקופה מסוימת טיפולים בבאר שבע כמן כן המומחה בתחום האורתופדי לא ציין מגבלה בתחום זה לפיכך סברתי כי פיצוי בסך 5,000 ₪ יהלום ראש נזק זה לעבר ולעתיד נכון להיום .

ניכויים
ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי התובעת הגישה תביעה למל"ל, אגף נכות כללית, אולם תביעת נדחתה. התובעת הגישה ערר אולם גם הוא נדחה לפיכך אין כל מקום לניכויים.

ב"כ הנתבעים השיב בסיכומיו, כי על ביהמ"ש להורות לתובעת למצות זכויותיה במל"ל ולהקפיא סכום של 470,000 ₪ בהתאם לחוו"ד אקטואר שי ספיר עד להשלמת ההליכים במל"ל.

אשר להתנהלות התובעת מול המל"ל, טען ב"כ הנתבעים, כי התובעת התנהלה בחוסר תום לב, עת משך 5.5 שנים ממועד התאונה היא לא פנתה למימוש זכויותיה במל"ל וכאשר הוגשה תביעה מטעמה, היא לא צירפה אליה את חוו"ד מומחי ביהמ"ש. חוות דעת אלה צורפו רק במסגרת הערר על החלטת המל"ל.

עוד נטען, כי התובעת נבדקה רק ע"י אורתופד במסגרת המל"ל ולא ביקשה להיבדק ע"י נוירולוג, תחום נכותה העיקרית, לפיכך, ביהמ"ש מתבקש להורות לתובעת למצות זכויותיה במל"ל ולהיבדק ע"י נוירולוג (ראה ת"א (י-ם) 2283/98 דענא נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (12.09.2002) ).

כך גם נטען, כי הצהרת התובעת במסגרת המל"ל לא היתה אמת.

בתאריך 9.9.2015 הוגשה בקשה מטעם התובעת להוצאת נספחים מסיכומי הנתבעים ובמיוחד חוות דעת אקטוארית ולמחיקת טענות מהסיכומים.

בתאריך 20.9.2015 הוגשה תגובה לפיה סוגית ניכוי המל"ל עלתה קודם לשמיעת הראיות וכי ישנה חשיבות למסמכי המל"ל לצורך ביסוס טענת ניכוי רעיוני.

במסגרת סיכומי התשובה השיב ב"כ התובעת, כי ידיעת התובע אודות הנספחים עלתה רק במסגרת סיכומי הנתבעים ולכן מדובר במסמך שהוגש שלא כדין ועל כן הינו פסול. כך גם נטען, כי זכותה של התובעת לחקור את עורך המסמך וכי הנחות היסוד עליה הושתתה חוות הדעת- שגויות.

מעבר לאלה טען, כי התובעת נבדקה בפני ועדה ראשונה וכן בפני וועדה לעררים, ועל החלטה זו ניתן לערר בבית הדין לעבודה בסוגי משפטית בלבד. כמו כן התובעת זכאית לבקש בדיקה נוספת במקרה של החמרה במצבה.
ב"כ התובעת סיכם טענתו כך שההליכים בפני המל"ל הסתיימו ועל כן אין מקום להקפאת סכומים.

החובה למצות זכויות הניזוק במוסד לביטוח לאומי ידועה מקדמת דנא. עמד על כך ביהמ"ש העליון, כב' הש' אור, במסגרת ע"א 727/87 יצחק שור ואח' נ' דניאל בן הרוש פ"ד מד(3), 142 147-148 (1990) שם קבע כך:
"הלכה היא, שעל הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המוסד ולפעול באמצעים סבירים על-מנת לקבל את הגימלאות המגיעות לו, אותן גימלאות שהמעביד-המזיק זכאי שינוכו מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ע"א 592/88 [1]; ע"א 86/73 [2]). במקרה שהנפגע, על-אף סיכוייו לזכות בגימלה מהמוסד, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס בית המשפט לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגימלה, לאור חוות הדעת של הרופאים שהעידו לפניו. בהתאם לכד יקבע את שיעור הגימלאות, שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע (ראה ע"א 592/66 [1] הנ"ל, בעמ' 287 מול אות השוליים ו וכן ע"א 164/68 [3], בעמ' 61).
דין דומה חל, כשהנפגע פנה אמנם למוסד ונקבעה לו נכות על-ידי ועדה רפואית של המוסד, אך כעבור זמן הוברר, על-פי חוות-דעת של מומחים, שחלה החמרה במצבו, ואם יפנה למוסד בטענת החמרה במצבו, יש סיכוי סביר שנכותו תיקבע על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד בשיעור גבוה יותר. גם במקרה כזה עליו לפעול בסבירות לשם קבלת מלוא המגיע לו מהמוסד. אם לא יפעל כך, תוצאת לוואי מכך תהיה, שיגדל הסכום בו יחויב המעביד-המזיק בפיצויים שעליו לשלמם לנפגע כשיעור הסכום הנוסף שהיה זכאי הנפגע לקבל, לו פנה אל המוסד בטענה להחמרה במצבו (ע"א 571/78 [4], בעמ' 643).
ואולם במה דברים אמורים? בחובה של הנפגע לפנות למימוש זכויותיו ולפעול בעניין זה בסבירות ובתום-לב. כשפעל כך, ותביעתו מהמוסד נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה (ע"א 592/66 [1] הנ"ל וע"א 344/67 [5]). וכפי שאומר השופט ברנזון בע"א 592/66 [1] הנ"ל, בעמ' 286מול אות השוליים ג:
"בכל מקרה עלול להיות הפרש בהערכת דרגת הנכות על-ידי רופאי הנזיקין ורופאי המוסד, אבל דבר זה כשלעצמו אין בו כדי להצדיק אי קבלת חישוב הגימלה המהוונת הנעשה על-ידי המוסד... לצורך נכוי הגימלה, מכריעים בדרך כלל ממצאיו, קביעותיו, תשלומיו ודרכי חישוביו של המוסד".

(ר' לעניין זה גם ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, ו-2 אח', פ"ד כא(1) 281 (1967 ); ע"א 86/73 שושנה נגד ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כ"ח(2)497; וכן ע"א 164/68 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות נגד אנואר, פ"ד כ"ג (1) 58, 61 (1969) .ב

במילים אחרות, על הניזוק, כחלק מחובתו להקטין נזקיו , לפנות למ וסד לביטוח לאומי למימוש זכויותיו. לא די כי תיעשה פניה כאמור, אלא שעליה להיות בתום לב. ככל שהיתה פניה שכזו בתום לב והיא נדחתה, לא יחייבו את הניזוק להתדיין עם המוסד לביטוח לאומי.

בנסיבות המקרה דנא התובעת נחקרה אודות פניותיה למל"ל ועל ידי מי היא נבדקה בוועדות, והיא אישרה, כי נבדקה על ידי אורתופד . מכיוון שלא נבדקה על ידי פסיכיאטר היא הגישה ערר (שם בעמ' 16-17) וגם זה נדחה . מכאן שפניה אמנם היתה, השאלה הינה האם היא היתה בתום לב.

בנסיבות סברתי, כי המל"ל היה ער לחוו"ד מומחי ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי והאורתופדי. לא יכולתי לקבוע אם אמנם היה ער לחווה"ד בתחום הנוירולוגי מטעם פרופ' רכס אך אין בכך כדי להעלות או להוריד בנסיבות שכן חוה"ד הנוירולוגית והפסיכיאטרית כאמור לעיל דנו בנושאים חופפים. המסקנה הינה, כי בפני המל"ל הוצ ג עיקר החומר הנדרש להכרעה בעניינה של התובעת, המל"ל קבע לתובעת 20% נכות בגין PTSD וכן 10% בגין כאבי ראש אך שקלול אחוזי נכות אלה יחד אינו מספיק כידוע לצורך תגמולים בשל נכות כללית. לפיכך לא מצאתי להורות על ניכוי כלשהו כמו גם לא על הקפאת סכום כלשהו מסכום הפיצויים.

סיכום
לאור האמור לעיל, יישאו הנתבעים בנזקי התובעת כדלקמן:
הפסד השתכרות לעבר: 1,139,960 ₪
הפסד השתכרות לעתיד: 2,743,372 ₪
הפסדי פנסיה: 466,000 ₪
נזק לא ממוני: 85,711 ₪
עזרת זולת: 390,000 ₪
הוצאות רפואיות: 10,000 ₪
ניידות: 5,000 ₪

סה"כ נזקי התובעת עומדים על סך של 4,840,043 נכון להיום . הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לסכום הפיצוי יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 736,170 ₪ (כולל מע"מ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. כמו, כן תישא הנתבעת באגרת משפט ושכר ועדים בהם נשאה התובעת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתם ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לביהמ"ש העליון תוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסק הדין.

המזכירות תשלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים.

ניתן היום, ח' חשוון תשע"ו, 21 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.