הדפסה

אונגר נ' מנורה מבטחים פנסיה בע"מ

29 ספטמבר 2014

לפני:
כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

גב' חנה נאמן גלאי – נ ציגת ציבור עובדים

התובעת
תמר אונגר
ע"י ב"כ עו"ד תומר גלילי
-
הנתבעת
מנורה מבטחים פנסיה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד הילה לוי

פסק דין

זוהי תביעה המופנית כנגד החלטת הועדה הרפואית לענייני "מבטחים החדשה" מיום 13.9.12.

רקע עובדתי
1. הנתבעת (להלן: "מבטחים" ו/או "קרן הפנסיה") הינה קרן פנסיה חדשה מקיפה כמשמעותה בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד – 1964. פעולתה מוסדרת במסגרת חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה – 2005, חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"ה – 1981 ובתקנות מס הכנסה.

2. ביום 3.7.07 הגישה התובעת תביעה לקרן הפנסיה בגין אובדן כושר עבודה נטען (ראה נספח א' לתצהיר מבטחים). במסגרת טופס התביעה תחת "פירוט תלונות העמית" ציינה התובעת כי הינה "סובלת ממחת פיברומילגיה מ- 2004".

3. לצורך קביעת נכותה, התבקשה התובעת בהתאם לתקנון הקרן, להופיע בפני וועדה רפואית ולהמציא לה את כל המסמכים הרלוונטיים לטענתה.

התובעת עמדה לראשונה בפני הועדה הרפואית של קרן הפנסיה ביום 7.11.07. מפאת מחלה של אחד הרופאים, נקבע מועד נוסף לדיון (נספח ג' לתצהיר מבטחים).

4. ביום 7.4.08 נבדקה התובעת על ידי הוועדה הרפואית. טיעוני התובעת ובא כוחה נשמעו והתובעת אף נבדקה בדיקה פיזית.

עם תום הבדיקה סיכמה הועדה מסקנותיה:
"הועדה בדעה כי ככל הנראה העמיתה איבדה את כושרה לעבוד ב- 17.12.03 כתוצאה מתאונת דרכים – עבודה, אך אין בידה כל מסמך רפואי בתאריך זה ועד שנת 2006 ולפיכך מבקשת הועדה לקבל מהעמיתה את כל המידע הרפואי מאז תאונת הדרכים- עבודה ב- 17.12.03 כולל מכתב אורתופד ורופא תעסוקתי הממליצים על עבודה חלקית כ- 4-5 שעות ביום.
לאחר קבלת המידע כאמור, תדון הועדה הרפואית במועד אובדן כושרה לעבוד ותקופת אובדן כושרה לעבוד, אם בכלל, ללא נוכחותה"(נספח ד' לתצהיר מבטחים).

5. ביום 25.6.08 לאחר קבלת המסמכים הרפואיים, קבעה הועדה הרפואית כדלהלן:
"הוועדה בדעה כי הנ"ל איבדה את כושרה לעבוד תחילה באופן חלקי ובהמשך באופן מלא ב-17.12.03, מועד תאונת דרכים, עפ"י מסמכים רפואיים " (נספח ה' לתצהיר מבטחים).

6. פרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 25.6.08 נשלח אל התובעת ביום 17.8.08 בצירוף מכתב נלווה במסגרתו הביאה מבטחים לידיעת התובעת את החלטת הועדה הרפואית בעניינה וכן צוין כי היות שמועד אובדן כושר העבודה שנקבע הינו 17.12.03 והיות שהתביעה הוגשה ביום 3.7.03, הרי שלאור תקנון קרן הפנסיה הרלוונטי מחודש אפריל 2003 זכות התביעה התיישנה ( נספח ז' לתצהיר מבטחים) .

7. ביום 15.2.09 הגישה התובעת תביעה בתיק עב 2777/09 שעניינה ערעור על קביעת הוועדה הרפואית לענייני "מבטחים החדשה" שקבעה, כי מועד אובדן כושר העבודה של התובעת נקבע ליום 17.12.03 ומשכך בהתאם לתקנון מחודש אפריל 2003 (להלן: "התקנון"), התיישנה התביעה לנכות.

8. ביום 1.9.09, על פי זכותה של התובעת מכוח התקנון לפנות לערכאת ערעור רפואית, חתמה התובעת על כתב הסכמה ולפיו היא מבקשת להפנות את עניינה לבחינת הוועדה הרפואית העליונה של קרנות הפנסיה. בהתאם לכך, נמחקה התביעה. (יצוין שבמסגרת כתב ההסכמה אישרה התובעת, כי ידוע לה שממצאים שיקבעו על ידי ה וועדה העליונה יהיו סופיים ובלתי ניתנים לערעור בעניינים רפואיים) (כתב ההסכמה צורף כנספח ט' לתצהיר מבטחים) .

9. ביום 17.5.10 קבעה הוועדה העליונה כי מועד אובדן כושר העבודה הוא 17.12.03 . מפרוטוקול הוועדה עולה כי זו נתנה דעתה לתלונות התובעת עצמה:
"מנהלת חשבונות שאינה עובדת מאז 2007, לדבריה הכאבים החלו לאחר תאונת דרכים ב- 2003 בה נפגעה בתסמונת צליפת שוט ומאז מתלוננת על כאבים מפושטים .... הוועדה עיינה בחוות דעתו של פרופ' בוסקילה ומכתבים של ד"ר גורדון הרופאה התעסוקתית. בבדיקה הפיזקלית ממצאים כמתואר. הועדה סבורה כי תלונותיה ומחלותיה החלו ב-2003 לאחר תאונת הדרכים כפי שטוענת" (נספח י' לתצהיר מבטחים) .

בהתאם להחלטת הוועדה נשלחה לתובעת הודעה על התיישנות תביעתה. (נספח יא' לתצהיר מבטחים).

10. כנגד הכרעת הועדה העליונה הגישה התובעת תביעה נוספת, בתיק ק"ג 54944-02-11. במסגרת תביעה זו התבקש בית הדין לקבוע כי: תביעת התובעת לא התיישנה והיה על ה נתבעת לחשב את תקופת ההתיישנות מיום 20.2.07 היום שבו הפסיקה לעבוד בפועל, שכן זהו מועד אובדן הכושר, לקבוע כי המערערת היא "נכה" כהגדרתה בתקנון המשיבה וכי יש לשלם לה את הסכומים המגיעים לה מיום 20.4.07.

11. בדיון שהתקיים ביום 14.9.11 הגיעו הצדדים להסכמה אשר קבלה תוקף של פסק דין, כדלהלן:
"1. התובעת אבדה את כושרה לעבוד לגבי חצי משרה כפי שקבעה הועדה ביום 17.12.03 מועד תאונת הדרכים ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים.
2. הועדה מיום 25.6.08 קבעה כי התובעת איבדה את כושרה לעבוד "תחילה באופן חלקי ובהמשך באופן מלא, ב- 17.12.03 מועד תאונת הדרכים".
3. מאחר שלא ברור מהו מועד אובדן כושר העבודה לגבי מחצית המשרה הנותרת (שבה הועסקה התובעת החל מ- 2004 עד 2007) מוסכם כי הועדה הרפואית לענייני מבטחים החדשה תבחן מהו מועד אובדן כושר העבודה לגבי מחצית משרה זו ותנמק החלטתה. הועדה תתייחס גם בפרט לאישור של הרופאה התעסוקתית, ד"ר גורדון מיום 15.5.07 לגבי אובדן כושר עבודה מלא".

12. בהתאם לפסק הדין, הועבר עניינה של התובעת לוועדה הרפואית שהתכנסה ביום 22.11.11. הוועדה לא מצאה לשנות מההחלטות הקודמות שניתנו ושבה וקבעה כי מועד אובדן הכושר של התובעת חל ביום 17.12.03.

הוועדה נימקה את החלטתה כדלקמן (נספח יד' לתצהיר מבטחים):
"בת 53, שנפגעה בתאונת דרכים ב- 17.12.03 ומאז סובלת מתופעות קשות של פיברומיאלגיה המתבטאות בחולשה, עייפות, כאבים בכל נקודות הטריגר... ב-14.5.07 נבדקה על ידי רופאה תעסוקתית ד"ר גורדון אשר ציינה כי קיימת החמרה במצבה וקבעה שאינה מסוגלת להמשיך לעבוד בתפקידה.
לפיכך הועדה קובעת כי נכותה של העמיתה נובעת לאורך כל התקופה מתוצאת תאונת הדרכים שאירעה ביום 17.12.03 ללא שיפור במצבה וללא גורמים או אירועים מהותיים נוספים שהשפיעו על מצבה הבריאותי תפקודי באופן שיש בו להביא לשינוי במועד אובדן כושר העבודה. לכן הועדה קובעת, שמועד אובדן כושר העבודה לגבי כל תקופת הנכות חל ביום 17.12.03 וכי המועד בו הפסיקה לעבוד באופן מלא ב-20.2.07 הינו מועד החמרה במצבה ולא מועד אובדן כושר עבודה".

13. התובעת הגישה על החלטה זו ערעור לנציבות לבירור מחלוקות לענייני "מבטחים החדשה". הנציבות התכנסה ביום 26.7.12 בנוכחות התובעת ובא כוחה והחליטה להפנות לוועדה הרפואית שאלה כדלהלן :
"הוועדה הרפואית נדרשת להתייחס למסמכים הרפואיים בכלל ולמכתב רופאה תעסוקתת ד"ר גורדון אולגה מ- 14.5.07 בפרט ןלתת דעתה לשאלה, אותה העלה בית הדין לעבודה ביום 14.9.11 ולקבוע מועד תחילת אובדן כושר עבודה". (נספח טו' לתצהיר מבטחים) .
14. ביום 13.9.12, ובהתאם לדרישת הנציבות, התכנסה הוועדה הרפואית אשר בין היתר בתייחסה גם למכתבה של ד"ר גורדון מיום 14.5.07 :
"... על בסיס המסמכים הרפואיים שעמדו בפני הועדה, שפורטו בהחלטות הועדה הרפואית מיום 22.11.11 עברה העמיתה 4 תאונות דרכים שונות. הוועדה בדעה כי מועד קרות האירוע חל ביום 17.12.03- המועד בו עברה העמיתה את תאונת הדרכים האחרונה (הידועה לועדה) שיצרה לראשונה את הפגיעה בכושרה התעסוקתי של העמיתה. הועדה בדעה, כי כל הבעיות הרפואיות מהן סבלה העמיתה בהמשך, לרבות ההחמרות השונות המצבה הרפואי, מקורן באותו אירוע שתחילתו בתאונת הדרכים מיום 17.12.03.
ד"ר נעם חרץ שאיבחן אצל העמיתה את תסמונת הפיברומיאולוגיה מציין אף הוא במסגרת אבחנתו מיום 30.5.05 כי כאביה ותלונותיה התפתחו עקב תאונות דרכים חוזרות בין השנים 1998-2003. בטופס פירוט תלונות העמית שצירפה העמיתה לתביעתה לאובדן כושר העבודה, ציינה העמיתה אף היא כי היא סובלת מפיברומיואולוגיה החל משנת 2004.
גם הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, קבעה במסגרת החלטתם ב- 27.8.06 כי הפיברומיאולוגיה החלה מיד לאחר התאונה מיום 17.12.03 וקשורה אליה.
באישורה של הרופאה התעסוקתית ד"ר גורדון ב-14.5.07 נאמר כי קיימת החמרה במצב- כלומר אין מדובר במצב רפואי חדש, אלא בהחמרה של מצב רפואי".

15. על בסיס כל האמור החליטה הוועדה הרפואית שלא לשנות החלטתה ולהותיר קביעתה ביחס למועד אובדן כושר העבודה (נספח טז' לתצהיר מבטחים).

טיעוני התובעת
16. התובעת טוענת, כי טענת ההתיישנות לא נטענה על ידי הנתבעת בהזדמנות הראשונה ומשכך הנתבעת מושתקת כעת מלהעלותה.

17. לטענת התובעת, שגתה הועדה בקביעתה כי מועד אובדן כושר העבודה הוא יום ה- 17.12.03. קביעת הועדה מופרכת ובלתי מבוססת, שכן רק בחודש פברואר 2007 התובעת הפסיקה לעבוד וזהו מועד אובדן כושר העבודה כפי שגם עולה מאישורה של ד"ר גורדון.
18. התקנון הרלוונטי לעניינה של התובעת הוא התקנון שנכנס לתוקף בחודש פברואר 2007 ולא התקנון מחודש אפריל 2003, באשר תאונת הדרכים שעברה לא מהווה "אירוע מזכה"

19. על פי הגדרת נכה שבתקנון פברואר 2007 קיימות שתי דרישות מצטברות שבלעדיהן לא משתכללת זכות להגשת תביעת נכות. האחת – פגיעה בכושר העבודה של 25% לפחות והשניה – כתוצאה מהפגימה העמית אינו מסוגל לעבוד במשך תקופה של לפחות 90 ימים רצופים.

התובעת אשר המשיכה לעבוד באופן רציף מהתאונה ועד ליום 20.2.07 אינה עונה לפיכך, לכל הפחות לדרישה השניה , ודי בכך כדי לאיין את הקביעה כי התקיים אירוע מזכה המיוחס למועד התאונה.

טיעוני הנתבעת
20. לשיטת הנתבעת, הוועדות הרפואיות התייחסו לכל השאלות שנשאלו הן על ידי בית הדין והן על ידי הנציבות ולכל המסמכים אליהם הופנו במסגרת התביעה הראשונה והשניה. טענות התובעת , המבקשת לשנות את מועד אובדן כושר העבודה שנקבע לה, הן טענות שבתחום הרפואה , שאל לו לבית הדין לעבודה להתערב בו.

21. לטענת הנתבעת, התקנון הרלוונטי לעניינה של התובעת הוא התקנון שהיה בתוקף במועד קרות האירוע המזכה מיום 17.12.03, קרי התקנון מחודש אפריל 2003.

22. התובעת טועה בפרשנותה את הגדרת "נכה" בתקנון . משטוענת התובעת כי בשנת 2005 הפסיקה לעבוד באופן מלא ועברה לעבוד במשרה חלקית וזאת לתקופה העולה על 3 חודשים, היה עליה להגיש תביעה לפנסיית נכות במועד זה בהתאם להגדרת " נכה בעל דרגת נכות חלקית" שבתקנון.

23. טענת התובעת לפיה מבטחים לא טענה להתיישנות בהזדמנות הראשונה בטעות יסודה. מועד אובדן כושר העבודה של התובעת נדון לראשונה במסגרת הועדה הרפואית שהתכנסה ביום 25.6.08 לאחר קבלת המסמכים הרפואיים מאת התובעת. הואיל ולא ניתן לטעון להתיישנות בטרם קיימת קביעה של מועד אובדן כושר, והואיל וזו נקבעה כאמור לראשונה ביום 25.6.08, אזי טענת ההתיישנות שנטענה מייד בסמוך לכך ביום 17.8.08, נטענה בהזדמנות הראשונה שניתן היה להעלותה.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
24. קרנות הפנסיה החברתיות, מהוות חלק ממערך הביטוח הפנסיוני, שנועד להבטיח הכנסה לעובד או בני משפחתו לאחר פרישתו עקב זקנה, נכות או פטירה, תוך שמירה על רמת החיים שהייתה לו לפני הפרישה (עע 600013/96 אברהם לייבוביץ נ' קרן הגמלאות המכרזית של עובדי ההסתדרות בע"מ, פד"ע לג 32).

הביטוח הפנסיוני בקרנות פנסיה הוא ביטוח שיתופי המבוסס על עקרונות השוויון, ההדדיות והמטרה הסוציאלית.

לעניין זה נפסק:
"שיטת הפנסיה הצוברת, שביסוד קרנות הפנסיה החברתיות, מקורה בהסכמה חברתית עתיקת יומין בין העובדים, ההסתדרות, ארגוני המעסיקים, קרנות הפנסיה והמדינה. העקרונות המנחים של השיטה הם עיקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי שיתופי, שאושיותיו עקרון השוויון ועקרון הביטוח הדינמי, והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה, תוך התחשבות בטובת כלל חברי הקרן.
הקרנות החברתיות נחשבות ל 'נאמן' בתחום הביטחון הסוציאלי, במובן זה שעליהם לנהוג בכספי העמיתים לטובתם לאמור, הקרן גובה כספים במטרה לממן תוכנית פנסיה שיתופית לטובת כלל עמיתיה והיא איננה ביטוח מסחרי המיועד לבטח את הפרט".
(ע"ע 629/97 משה אליאב נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 621).

בהמשך פסק הדין נקבע:
"בין העמיתים בקרנות הפנסיה קיימת ערבות הדדית לגבי כלל המבוטחים. כל מבוטח יקבל, כשיארע אירוע ביטוחי, את המגיע לו מהקרן – מהקופה הכללית – לפי תקנות הקרן כפי שיהיה בתוקף אותה שעה, ללא קשר לשאלה כמה הפריש או כמה הופרש על-ידי מעבידו בגינו לקופת קרן הפנסיה".

25. היחסים בין קרן הפנסיה לחבריה מוסדרים בתקנון הקרן. מדובר ביחסים חוזיים במהותם, כאשר להוראות התקנון מעמד של חוזה מחייב בין הקרן לכל אחד לחבריה.

תקנה 41 כו לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד – 1964, קובעת:
"(א) זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה; לענין זה, "זכויות העמיתים" - לרבות הגדרת הזכאים והזכאויות, שיטת חישוב השכר הקובע, שיטת הצמדת הקיצבה, רכיבי שכר הנכללים בבסיס הקיצבה ומועד תשלום הקיצבה.
(ב) קופת גמל לקיצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם....".

בהתאם לכך נפסק לא אחת, כי הוראות התקנון בהתייחס לזכויות העמיתים בקרן פנסיה, גוברות על כל הסכם לבר תקנוני המעניק זכויות עודפות בניגוד לתקנון.

כך נפסק:
"המקור והמפתח לקיומו של שוויון בקרן פנסיה הוא תקנות הקרן. לתקנות אלה מעמד של חוזה מחייב בין הקרן לבין כל אחד מחבריה. זכויות החבר נגזרות מהוראות התקנות ומכוחן בלבד וכל סטייה מהוראות התקנות היא לא רק בבחינת הפרת חוזה אלא גם – ובעיקר – מהווה פגיעה בעקרון השוויון המונח בבסיס השיטה. על רקע עקרונות אלה, קבע בית-הדין הארצי בפרשת אליאב האמורה כי הסדר חוזי שמכוחו מעניקה קרן פנסיה זכויות יתר לקבוצה מסוימת, נוגד את תקנת הציבור ואת עקרונות היסוד של קרן הפנסיה, הוא נערך בחוסר סמכות לפיכך הוא בטל".
)ע"ע 600026/97 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של עובדים בע"מ נ' מרק פיורסט, פד"ע לט 831. ראה גם ע"ע 629/97 משה אליאב נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 621; בג"ץ 6460/02 משה אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה מיום 8.2.06 ).

26. זכותה של התובעת, כמו של יתר מבוטחי הקרן, תלויה בהוראות התקנון שיחולו במועד הרלוונטי , קרי יש לבחון את הוראות התקנון אשר בתוקף במועד קרות האירוע המזכה.

האירוע המזכה בענייננו הוא המועד שנקבע על ידי הוועדה הרפואית כמועד קרות האירוע והוא המשליך על יתר זכויותיה של התובעת לפי התקנון. הואיל והוועדות הרפואיות כולן קבעו כי מועד קרות האירוע הוא מועד תאונת הדרכים ה- 17.12.03, הרי שהתקנון הרלוונטי הוא התקנון מחודש אפריל 2003 שהיה אז בתוקף.

27. בהקשר זה נבקש להתייחס לטענת התובעת לפיה בהתאם להגדרת המונח "נכה" שבתקנון התגבשה זכותה להגיש תביעה רק בחודש פברואר 2007 שכן רק ממועד זה אבדה את כושרה לעבוד למשך 90 ימים רצופים.

טענה זו אין בה ממש וצודקת הנתבעת כי הגדרת "נכה" שבתקנון אינה עומדת בפני עצמה ויש לקרוא אותה על רקע ההגדרות " נכה בעל דרגת נכות מלאה" ו"נכה בעל דרגת נכות חלקית". בהתאם להגדרות אלה במועד בו התובעת הפסיקה לעבוד באופן חלקי למשך 90 ימים לפחות, התגבשה זכותה להגיש תביעה לפנסיית נכות שביחס לשיעור החלקי שבו נפגע כושרה לעבוד.

בענייננו בשנת 2005, הפסיקה התובעת לעבוד באופן מלא ועברה לעבוד בחצי משרה , ככל שתקופה זו נמשכה למעלה משלושה חודשים הרי שהיא נכללה תחת הגדרת "נכה" ביחס לחלקיות המשרה ולכן הייתה אמורה להגיש במועד זה תביעה לפנסיית נכות.

כל פרשנות אחרת אינה סבירה, שכן תעודד עמיתים שיכולים להמשיך ולעבוד במשרה חלקית, להפסיק לעבוד לחלוטין רק על מנת שיוכלו להגיש תביעה לפנסיית נכות. כמו כן הפרשנות אותה מאמצת התובעת תהפוך את ההגדרות " נכה בעל דרגת נכות מלאה" ו"נכה בעל דרגת נכות חלקית" לאות מתה.

28. תקנה 46 לתקנון קובעת ביחס להתיישנות כדלהלן:
"זכות התביעה להכיר בחבר כנכה בהתאם לתקנות וכן קביעת דרגת הנכות, תתיישן לאחר שלוש שנים מיום אובדן כושר העבודה הנטען".

קביעת תקופת התיישנות מוגבלת נועדה למנוע מצב בו עמיתים יגישו תביעות עבור שנים רבות אחורה, שאז כל תשלום רטרואקטיבי שכזה ייצור "זעזוע" עמוק בקופה כולה.

29. קביעת מועד אובדן כושר העבודה היא קביעה שבסמכות של הועדה הרפואית ומדובר בקביעה רפואית מובהקת.
הלכה פסוקה היא, כי הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח תקנוני קרנות הפנסיה הינן גופים מעין שיפוטיים והיקף הביקורת השיפוטית שמפעיל בית הדין לעבודה עת הוא בוחן את פועלן הוא מצומצם יחסית ונוגע, בעיקרו של דבר, לעילת החריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי (ע"ע (ארצי) 218/03 נתיב – קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ נ' מרים שינדלר פד"ע לט, 470).

על אמת המידה לבחינת החלטות הוועדות הרפואיות הפועלות מטעם קרנות הפנסיה נכתבו הדברים הבאים :
"בית-הדין מטיל ביקורת שיפוטית על שיקול-דעתה של הנהלת הקרן והוועדות, שהוקמו מכוח תקנות מבטחים, בבואם ליישם את תקנות הקרן ולפעול בנאמנות לזכויות חברי הקרן ולטובתם. תפקיד זה דומה לפעילות בית-הדין בבואו להטיל ביקורת שיפוטית על החלטות המוסד לביטוח לאומי או הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק זה. הפיקוח הינו משפטי וכולל, בין היתר, את הבדיקות הבאות: האם התמלאו הסדרים שנקבעו בתקנות; האם הוועדות נימקו את מסקנותיהן; האם יש פגם בעיקרי הצדק, וכן הלאה" (דב"ע (ארצי) נו/2-6 חנה מרויץ נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי פד"ע לב, 418) .

וכן –
"הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה הרפואית מוגבלת. בית הדין לעבודה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הרפואית ואין לו כלים משל עצמו להגיע למסקנות מקצועיות אחרות משלה. הביקורת השיפוטית של בית הדין לעבודה מתמצית בבחינת תקינות ההליך, בהקפדה על קיום מסגרת הדיון המוסכמת, בעמידה על כך שכל החומר הרפואי מצוי בפני הועדה, בהקפדה על בדיקת העובד ובקיום ענייני מסודר המשתקף הצורה נאותה בהחלטתה" (ע"ע 502/08 זכר בנקוביץ נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ מיום 23.4.09).

בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן רק לאחרונה, חוזקו הדברים תוך שנקבע:
"אין חולק כי קביעת מצבו הרפואי של המבוטח נעשית על סמך מבחנים הקבועים בחוק ובתקנות. ברם אין בכך "לצבוע" מלאכה זו בצבעים משפטיים בהכרח. בחינת מצבו הרפואי של אדם ותרגום הליקוי הרפואי שנמצא לאחוזי נכות, הגם שנעשים על פי מבחנים המעוגנים בחוק, הם בעיקרו של דבר בתחום סמכותם של רופאים ולא של משפטנים. לא בכדי מיושבות הוועדות באנשי מקצוע אלה, להם הידע והכללים לברר ולקבוע את השאלות הרפואיות הטעונות הכרעה לצורך הכרה בזכאותו של פלוני לקצבה. זוהי מלאכה שטמון בה שיקול דעת מורכב, אך תחום הידע הדומיננטי הנדרש לה הוא רפואי". (ע"א 4223/12 המרכז למימוש זכויות רפואיות בע"מ נ' לשכת עורכי הדין, ניתן מיום 25.6.14).

מן הכלל אל הפרט

30. בתביעה שבפנינו התובעת לא טענה לחריגה מסמכות או לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, כל שמבקשת התובעת למעשה הוא כי בית הדין ישים שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתן של הועדות הרפואיות ויקבע מועד תחולה שונה לאובדן כושר עבודתה. ביחס לכך, כפי שראינו קבעו בתי המשפט השונים, כי זו אינה עילה להתערבותו של בית הדין, שכן מדובר בשאלה מקצועית- רפואית גרידא. (ולחיזוק הדברים יצויין, כי התובעת אף חתמה על כתב הסכמה כי ידוע לה שממצאים רפואיים שיקבעו על ידי הוועדה לא יהיו ניתנים לערעור).

31. הוועדות הרפואיות שבחנו את עניינה של התובעת, התייחסו לכל השאלות שהוצגו בפניהן ולכל המסמכים אליהן הופנו ובפרט למכתב של ד"ר גורדון מיום 14.5.05 ולעובדה כי נאמר בו כי "קיימת החמרה במצב" – כלומר אין מדובר במצב רפואי חדש אלא בהחמרה של מצב רפואי קודם (ראה נספחים יד' ו-טז' לתצהיר מבטחים).

הוועדה אף קיימה את החלטת בית הדין מיום 14.9.11 במסגרתה נתבקשה להשיב מהו מועד אובדן כושר העבודה ביחס למחצית המשרה. הועדה השיבה באופן ברור, כי לא מדובר בשני מועדי אי כושר, אלא במועד אובדן כושר אחד ויחיד. הו ועדה אף המשיכה והסבירה כי ביחס למחצית המשרה הנותרת, היא אינה רואה בה כמועד חדש אלא כהחמרה של מצב קיים.

32. לאור האמור, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת הוועדה ובשיקוליה המקצועיים.

33. במילים אחדות נבקש להתייחס לטענת התובעת לפיה מבטחים לא טענה להתיישנות בהזדמנות הראשונה. ראשית טענה זו לא בא לה זכר בכתב התביעה ומכאן כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

גם לגופו של עניין, אין לקבל טענה זו. טענת התיישנות לא ניתן להעלות בטרם קביעה בדבר מועד אובדן כושר העבודה. הואיל ומועד אובדן הכושר נקבע לראשונה על ידי הוועדה הרפואית ביום 25.6.08, לא ניתן היה להעלות טענה להתיישנות קודם למועד זה.

סיכום
34. נוכח האמור לעיל, התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ה, (29 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' חנה נאמן גלאי
נציגת ציבור (עובדים)

שמואל טננבוים, שופט
סגן נשיא