הדפסה

אוחיון ואח' נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ ואח'

18 יולי 2014
לפני: כב' השופטת דלית גילה

התובעים
1. אניט אוחיון, ת.ז. XXXXX130
בשמה ובשם ילדיה החוסים (תובעים 4-2)
2. מרדכי אוחיון, ת.ז. XXXXXX754
3. אברהם אוחיון, ת.ז. XXXXXX481
4. שלמה אוחיון, ת.ז. XXXXX224
כולם ע"י ב"כ: עו"ד ויסאם יאסין
-
הנתבעות
1. חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד דרור גל ואח'
2. נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ
(בניהול מיוחד)
ע"י ב"כ: עו"ד יונתן פסי ואח'

פסק - דין
פתיח
לפנינו תביעה, מיום 4.2.2013, לתשלום "פנסיית נכות" וכן "פנסיית שארים", שהוגשה ע"י תובעת 1, גב' אניט אוחיון (להלן : האמא) - בשמה ובשם שלושה מילדיה (תובעים 4-2, להלן: הילדים), שהם חסרי ישע, שנולדו עם בעיות רפואיות ומומים קשים ואינם כשירים, בהתאם להגדרות הקבועות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.
מנגד - הוגשו בקשות שונות לסילוק התביעה על הסף, מטעמים שונים, ובמיוחד עקב התיישנות עילות התביעה, שכן - התביעה ל-"פנסיית נכות" הוגשה כ-36 שנים לאחר היווצרות העילה והתביעה ל-"פנסיית שארים" כ- 26 שנים, לאחר היווצרות העילה .
התובעים הגיבו לטענות הנתבעים בעל-פה ובכתב. לאחר שחזרתי ועברתי על טיעוני כל הצדדים, ושקלתי את הדברים לכאן ולכאן, דעתי היא, כי - דין התביעה להידחות על הסף, בכל אחד מראשיה, אשר כולם מושפעים מפעולות או מחדלים של האמא, במהלך השנים. נימוקי יובאו להלן, אחרי עובדות הרקע.

רקע
עילות התביעה הנטענות הן מכח תקנון קרן הפנסיה "נתיב" - קרן הפנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן: נתיב), כאשר לטענת האמא - בעלה, מר גבריאל אוחיון ז"ל (להלן: המנוח), שהיה מבוטח בנתיב, עבד בנמל חיפה החל משנת 1957 ועד לפרישתו , עקב מחלה קשה , במחצית שנת 1977, לאחר מיצוי ימי מחלה שעמדו לזכותו, ועל כן, היה זכאי לתקבולי פנסיית נכות מנתיב, לו היה משתף פעולה , כנדרש בסעיף 49 לתקנון נתיב [נספח א' לתביעה (להלן: התקנון)], תשלום אותו היא תובעת כעת, בשמה ובשם הילדים, כיורשים, מאחר שהמנוח נפטר ביום 30.10.1987.

לטענת האמא, מחלת נפש של המנוח היא שהובילה להיעדר שיתוף פעולה מצידו, עם ועדה רפואית מטעם נתיב, ואין הצדק לאי מימוש זכותו הפנסיונית, בשעתו. היא סבורה, כי קמה לה "זכאות לפנסיית נכות של המנוח, ועקב כך קמה גם זכאות לפנסיית שארי נכה לאלמנה וליתומים הזכאים על פי סעיפים 62 ו-63 בתקנות 'נתיב'." [ס עיף 17 לתביעה]. מובן, שהאמא היא ה"אלמנה", ברם, אין פרוט מי הם "היתומים הזכאים" - האם 3 הילדים, או גם ילדים אחרים שהיו למנוח ולאמא, שהיו קטינים בעת פטירתו, או חלקם [ לפי חוות-דעת, של יועץ פנסיוני, שצורפו כנספח א1 לתביעה, דומה שמדובר על פנסיית שאירים ל-4 ילדים, ולא כולם לפנינו].

כבר בכתב התביעה האמא מודה, כי נתיב שילמה לה, בחודש 3/1988 סכום של 24,149.24 ₪, כערך פדיון של הכספים בקרן [ס' 18 לתביעה ונספח ד', שם].

לדברי האמא, מדובר בטרגדיה אנושית אותה היא חיה בשקט ובסבל נוראי, כאשר כל ימי חייה שלושת הילדים סמוכים על שולחנה, היא סועדת אותם כילדים וכבוגרים חסרי ישע, חולים, חסרי יכולת תפקודית כלשהי ואינם מודעים לעולם שמסביבם, ולכן - היא היתה שקועה בנשיאה בעול הכבד מנשוא של הטיפול היום יומי ב ילדים ולא דאגה להוצאת צו אפוטרופסות עליהם ולא ידעה בכלל מה הן זכויותיהם [סעיף 24 לתביעה].

הוסיפו וטענו בתביעה , כי - "במקביל, הוגשו בקשות לבית המשפט לענייני משפחה, למינוי התובעת, יחד עם בתה אורנה, כאפוטרופסיהם של התובעים. מינוי זה יהיה בבחינת ההכרזה על המצוי זה שנים ארוכות." [סע' 25 לתביעה - בתיקוני כתיב]. לא צויין תאריך הפניה לבית-המשפט לענייני משפחה, לא נזכר מספר הליך שם ואין לנו עדכון בדבר החלטות שהתקבלו בנדון, אם בכלל.

במצב דברים זה, סבורה האמא, כי מגיע לה מנתיב תשלום שווה ערך לפנסיית נכות של המנוח, מיום פרישתו מהעבודה ועד למועד פטירתו; פנסיית שארים - לה ולילדי ם - עד למועד חישוב שבוצע , לפי חוות -דעת [נספח א1 לתביעה]; וכן פנסיית שארים עתידית, אשר בניכוי הסכום שקיבלה בשעתה מנתיב, עומד ת, נכון למועד הגשת התביעה, על סך 3,262,090 ₪ [ס' 28 לתביעה]. אזכיר שלמרות שהיו לאמא ולמנוח ילדים נוספים, בעת פרישתו, ו נטען שבפטירתו 4 מהם היו "זכאים לפנסיית שאירים" [ס' 9 לתביעה] - התביעה הוגשה רק בשם 3 הילדים .

מלכתחילה, התביעה הוגשה כנגד חברת נמל חיפה בע"מ (להלן: חברת הנמל), רשות הנמלים והרכבות (להלן: המדינה), ונתיב; ו נטען בה, כי : "... אין חלה התיישנות על שום רכיב מרכיבי תביעתם של התובעים דנן." [סע' 26 לתביעה ].

ביום 25.4.13 ביקשה נתיב לדחות את התביעה נגדה על הסף, מטעמי התיישנות ו/או שיהוי קיצוני, מאחר שחלפו כ- 36 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה לפנסיית נכות וכ- 26 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה לפנסיית שארים; טעמים אשר - לדעתה - עומדים בעינם גם אם המנוח סבל מליקוי נפשי או שכלי וגם אם תובעים 4-2 היו קטינים, הסובלים אף מהם מליקוי נפשי או שכלי.
כמו כן, טענה נתיב שדין התביעה להידחות על הסף מחמת "היעדר עילה / הסתמכות / השתק / מניעות / ויתור תביעות", נוכח העובדה - עליה אין חולק - כי האמא פנתה לנתיב, בחודש 11/87 בבקשה לקבל כספי פיצויים ותגמולים של המנוח; ולאור צו ירושה, מיום 28.1.88, בו מונתה כמנהלת עזבון המנוח, קיבלה לידיה, ביום 15.3.88, את כל הכספים שהצטברו בקרן לזכותו, לאחר שחתמה על "ויתור תביעות". בכך - לטענת נתיב - נסגר חשבון המנוח בנתיב ודי בזאת לדחיית כל התביעות שלפנינו [בקשתה ונספח יה, "נט המשפט" - בקשה 2].

כבר ביום 1.5.13 ביקשה חברת הנמל לסלק את התביעה נגדה על הסף, מחמת התיישנות מהותית, שיהוי קיצוני, היעדר עילת תביעה נגדה והיעדר יריבות בינה לבין התובעים, בין היתר, באשר "המחוייבות והחבות בגין תקופת עבודתו של המנוח ברשות הנמלים, הינה של חברת נמלי ישראל ולא של חברת נמל חיפה, אשר כלל לא היתה קיימת באותה עת וזאת על פי חקיקה ראשית ..." [סע' 36 לבקש תה; "נט המשפט" - בקשה 3].

התובעים, בתגובה מיום 17.6.13, ביקשו לתקן את כתב התביעה, כך שבמקום חברת הנמל תבוא חברת נמלי ישראל (להלן: חנ"י); בהתאם , ובהעדר התנגדות מי מהנתבעים - הוגש כתב-תביעה מתוקן, בהחלפת נתבעת 1, ביום 8.9.13.

המדינה ביקשה את סילוק התביעה על הסף, מטעמים של חוסר יריבות עם רשות הנמלים והרכבות, שבטלה מהעולם ["נט המשפט" - בקשה 4, מיום 6.5.13]; התובעים לא הגיבו לבקשה זו, ורק בדיון לפני, ביום 3.10.13, הסכים ב"כ התובעים, שהמדינה לא צד רלוונטי בתיק זה והיא נמחקה מההליך [החלטה בעמ' 2 לפרוטוקול].

בתגובה נוספת מטעם התובעים , מיום 17.6.13, טענ ו - שאין כל יסוד ובסיס לטענת ההתיישנות, מטעם נתיב, וראוי היה שלא תועלה. בפתח תגובתם, ועוד לפני שנדרשו לטעמים המשפטיים, חזרו והדגישו התובעים את מצבם האישי הקשה, והוסיפו :
"בהקשר זה נציין, כי יתכן וראוי, מתבקש וצודק לחלוטין, שבנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, בית הדין, יחרוג ממנהגו, ויבקר, בלוויית הצדדים, בביתם של התובעים די שיעמוד בעצמו על מימדיהם של ליקוייהם הנפשיים הפיזיולוגיים והמוטוריים של התובעים, בבחינת טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים , אף שפורמאלית ומבחינה משפטית פשוטה, די בחוות הדעת הרפואית החד משמעית, אשר צורפה לכתב התביעה, בכדי לדחות, בכל מקרה בשלב זה, את טענת ההתיישנות."
[סע' 3 לתגובה , בתיקוני כתיב - ההדגשות במקור] .

אקדים ואומר כבר עתה, שלא היה מקום לבקשה כזו, ולצערי, עם כל ההבנה למצב המשפחתי, הרפואי והאישי של התובעים, אין במראה עיניים, במקרה זה, כדי להתגבר על המצב המשפטי, כפי שיפורט בהמשך. לכן, לא היה טעם בביקור ב בית המשפחה, כפי שביקשו.

טענתם המשפטית העיקרית של התובעים נסמכת על הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע:
"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה."
התובעים סבורים, כי לפי מסמכים רפואיים שצורפו לתביעה, הילדים סבלו וממשיכים לסבול, מאז לידתם, בכלל מומים קשים, שנטלו מהם באופן תמידי ומוחלט את מסוגלותם לדאוג לענייניהם, אולם - לטענת בא-כוחם - דין הטענה, כאילו גם אם תובעים 4-2 סובלים מליקוי נפשי יש לדחות את תביעתם, היות ואמם היתה אפוטרופוסית שלהם, להידחות,. מאחר שבית המשפט העליון קבע, כי קיומם של הורים, אפוטרופסים טבעיים, אמא או אבא, אינו מהווה אפוטרופוס לצורך תחולת החריג שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות.
מה גם, שדחיית תובענה על הסף היא אמצעי הננקט בלית ברירה ועדיף בירור המחלוקת לגופה.

ביום 31.7.13 הוגשה תשובת נתיב לתגובת התובעים ובה הודגש, כי עם כל ההבנה למצבם של תובעים 4-2, אין מדובר בפוליסת ביטוח פרטית ואישית, אלא, בקרן פנסיה ותיקה, אשר אין לה מקור כספי חי צוני, והמקור הבלעדי למימון הפנסיות, המשולמות על ידה, הינו תשלום דמי גמולים ע"י העמיתים והביטוח מושתת על עקרונות השוויון, הערבות ההדדית שבין חברי הקרן לבין עצמם והמטרה הסוציאלית ; לדעתה - בנוסף לכל הטענות האחרות, דין טענות התובעים להידחות מחמת עיקרון תום הלב [סע' 17 לתשובה].

ביום 31.12.13, לאחר שחנ"י צורפה כנתבעת, במקום חברת הנמל, ביקשה אף היא את סילוק התביעה נגדה על הסף, בטענות של חוסר יריבות, אי קיום סמכות עניינית, התיישנות, שיהוי, והעדר עילה, שעה שאין חולק, כי האמא, כאלמנתו של המנוח, משכה לאחר מותו את כלל הכספים שנצברו לטובתו בנתיב ופעולה זו, יש בה - לטענתה - כדי להצביע על וויתור של האמא , בשמה ובשם ילדיה הקטינים , על כל טענה בנוגע לזכויות הפנסיה ואופן חישובן ומתייתרת כל תביעה אפשרית בעניין זה.
חנ"י הדגישה, כי חברת הנמל היא שהיתה מעורבת בחישוב זכויות המנוח, בזמנו, ולפי הוראות חוק רשות הספנות והנמלים, תשס"ד-2004, אשר קבע את תפקידיה של חנ"י ואת החובות וההתחייבויות שעברו אליה, בקשר למי שפרש מרשות הנמלים לפני יום התחילה - 17.2.05 - תנאי לחבותה הוא שתביעה היתה תלויה ועומדת ערב יום התחילה, או שעילת תביעה כבר היתה קיימת; ולא זה המצב בענייננו - לדעתה.
בעניין התיישנות, נוכח העובדה שהתביעה עוסקת בהחלטות הנוגעות לזכויות פנסיוניות שנולדו לפני 36 ו- 26 שנים , ציינה חנ"י , כי "מעיון בצו הירושה של המנוח עולה, כי ישנן שתי יורשות נוספות - בנותיו של המנוח, אשר לא נכללו בכתב התביעה , זאת כאשר לפחות אחת מהבנות היתה קטינה במועד פטירת המנוח ובמועד בו ביקשה המשיבה 1 [האמא - ד.ג.] צו ירושה. המשיבים בחרו להעלים גם נתון זה מתביעתם, ולא בכדי." [סע' 7 לבקש תה - ההדגשות במקור; "נט המשפט" - בקשה 13, וצו הירושה - נספח 2, שם].

בד בבד, העלתה חנ"י גם טענה, כי יש לשלוח הודעת צד ג' אל נתיב ואל האמא, שכן, לטענתה - היה והתביעה נגדה תתקבל , במלואה או בחלקה, הרי היא זכאית, הן על פי דין והן על פי המצב העובדתי המוסכם, לפיצוי ו/או לשיפוי ו/או השתתפות מלאה מצד צדדי ג', בכל סכום בו תחוייב.
זאת, מן הטעם ש נתיב היתה אמורה לוודא שהמנוח מתייצב בפני ועדה רפואית, שתדון בעניין זכאותו לפנסיית נכות, ומשעה שאפשרה לאלמנת המנוח, האמא, לפדות מאוחר יותר כספים, הביאה למיצוי התביעה ואם ייפסק סעד כלשהו נגד חנ"י, לטובת מי מהתובעים, על נתיב לפצותה ו/ או לשפותה;
ואשר לאמא - הואיל וכבר במהלך שנת 1998, סמוך לאחר פטירת המנוח, היא משכה את כל הכספים שנצברו לזכות ו בנתיב, ואף העלימה מבית-הדין שלמנוח יורשות נוספות, שלא נכללו בתביעה, הרי, שפעולותיה של האמא ה ן אלה שגרמו לכך שלא ייוותרו כספים כלשהם בנתיב והיא אשר בחרה לקבל תשלום חד פעמי ועליה לשאת בתוצאות של הוצאת הכספים , אז, ו היא מנועה מלהגיש היום, כעבור שנים רבות, תביעה העומדת בסתירה לפעולותיה, ובמועד בו נפגעה יכולתה של חנ"י, כמו גם של שאר הנתבעות, להתגונן כראוי מפני התביעה לתשלומים פנסיוניים, כלשהם.

ניתנה לתובעים הזדמנות להשיב לכל הטענות לסילוק התביעה על הסף, ולצערי, תגובתם לטענות חנ"י התעכבה והוגשה באיחור ניכר, רק ביום 26.3.14, אחרי ביטול דיון ובעקבות החלטתי, מיום 21.3.14, שבהעדר הנמקה משכנעת בכוונתי לדחות את התביעה נגד שתי הנתבעות שנותרו.
בתגובה האחרונה, מטעם התובעים, שוב התרכזו בתיאור המצב הקשה של האמא והילדים. בנוסף, הדגישו, כי בחישוב תקופת התיישנות תביעה אין להביא בחשבון מצב בו לא היה תובע מסוגל לדאוג לענייניו, מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ולא היה עליו אפוטרופוס. אפוטרופוס - לטענת ם - הינו רק אפוטרופוס לפי מינוי של בית משפט , ובענייננו - האמא לא קיבלה מעולם מינוי של ערכאה שיפוטית , להיות אפוטרופוסית על שלושת ילדיה החוסים , התובעים האחרים.
אשר לעובדה המרכזית, של משיכת הכספים מנתיב ע"י האמא, טענו התובעים, כי - "האם לא היתה מודעת לתוצאות המשפטיות של חתימתה עת חתמה על הבקשה למשיכת הכספים, כאשר פעולות הנתבעים, עת החתימו אותה, מצביעים על היעדר תום לב מוחלט, ומעשה שכל מטרתו לנשל את התובעים מזכויותיהם." [סע' 40 לתגובה]. לדעתם - אין לויתור שעתה האמא כל תוקף.

דיון והכרעה
לדעתי - אין לקבל את התנערותה של האמא מפעולותיה ומבחירות שעשתה לפני שנים רבות ולא די במצבם האובייקטיבי של הילדים, כדי לנטרל את משמעות בחירתה, להוציא את הכספים מנתיב, בשנת 1988; אין גם הצדקה להמתנתה עוד כ- 26 שנים עד הגשת התביעה הנוכחית, לסעד חלופי, עם טענות כלפי נתיב.

לעניין ההתיישנות עילת התביעה, ראוי לאבחן בין התביעה לתשלום פנסיית נכות, בשם המנוח, לבין התביעה לפנסיית שאירים, של אלמנתו ומי מילדיו, אולם, זו גם זו מוצתה עם משיכת הכספים ע"י האמא, בשנת 1988, סמוך לאחר פטירת המנוח. כל טענה שיש לאמא, כנגד מי מהנתבעים, על כך שגרם לה לחתום על מסמכים שונים, בשנת 1988, עת נענתה בקשתה מנתיב והיא קיבלה תשלום חד-פעמי מנתיב, באופן המונע בחירה בחלופה אחרת - היה על האמא להעלות, לכל היותר, בתוך 7 שנים מהמועד בו נענתה בקשתה, והיא קיבלה את הכספים שהיו הצבורים בנתיב לזכות המנוח; קרי - תוך 7 שנים מיום 15.3.1988, היינו - עד 14.3.1995. להמתנה עוד כשני עשורים, אין כל סיבה מוצדקת, נהפוך הוא, מצבם של כל הנתבעים השתנה לרעה, ולחלק גדול מהטעות שמעלה היום האמא, כנגד מי מפקידי הנתבעות, ספק אם ניתן למצוא היום הגנה הולמת ומלאה , נוכח חלוף השנים.

להבדיל ממקרים אחרים, אליהם הפנה ב"כ התובעים בתגובותיו לבקשות השונות - כאן אין מדובר בתביעה שעניינה גימלה חודשית, בלבד, המתחדשת מדי חודש בחודשו מאז האירוע המקים את הזכאות, כאשר התשלום בגין העבר יוגבל, מכוח חוק ההתיישנות, לשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה הפנסיונית לבית-הדין, אלא, עניין לנו בתביעה שמוצתה, לפני עשרות שנים, בצעד של האמא, שאין חולק על קיומו, אך, מנסים בדיעבד, לאפשר לה לבחור אחרת. שינוי כזה אין להתיר, אחרי שנים כה רבות.

יש לבחון את התנהגות האמא, בראש ובראשונה, בקשר לתביעה לתשלום "פנסיית הנכות", בשם המנוח. העילה לקבלת פנסיית נכות התגבשה, לפי הנטען, כבר ביום שמיצה את ימי המחלה שעמדו לזכותו - 25.7.1977 [ס' 9 לתביעה]. האמא היתה אשתו כל אותה עת וידעה את מצבו הרפואי, הנטען כעת על ידה [ויוער - התעודות הרפואיות שצורפו הינן אודות הילדים ולא דנות במנוח].

גם אם לא נבוא חשבון עם האמא, על כך שלא שכנעה את בעלה המנוח לשתף פעולה "בזמן אמת", כנדרש, על מנת להיבדק ע"י גורם רפואי מוסמך, שיקבע אם מגיעה לו פנסיית נכות לפי התקנון, אם לאו, אין ספק, כי מרגע שמונתה כמנהלת העזבון של המנוח - ביום 28.1.1988 - היתה לה יד חופשית לתבוע גם בגין העבר, ככל שניתן, במגבלת חוק ההתיישנות.

האמא ניצלה את מעמדה כיורשת וכמנהלת העזבון, פנתה לנתיב, וקיבלה לידיה, כבר ביום 15.3.1988, את מלוא הכספים שנצברו לזכות המנוח. בכך מוצו, הלכה למעשה, הן זכות התביעה בשם העזבון והן זכות התביעה של האמא כשאיר. למעשה, לעניין פנסיית שאיר, שה אמא תובעת לעצמה, כאלמנת המנוח - ככזו, קמה לה עילת תביעה ביום פטירת המנוח - 30.10.87; אבל, גם אם נניח לטובתה, כי עשתה מקח טעות, בקבלה לידיה את הכספים מנתיב ב- 15.3.88, וראוי היה לאפשר לה להתחרט ולשנות את בחירתה, מטעמים שונים - אין שום הצדקה להמתנה שלה עד שנת 2013, כדי לבקש לבחון מחדש את התנהגותה מלפני כ-25 שנים.

יהא אשר יהא מצבה האישי של האמא והעול המוטל עליה בגידול הילדים - וברור היום, כי ב ניגוד למצג של היותה הגורם הבוגר היחיד במשפחה, יש לה, לכל הפחות, עוד בת אחת שתפקודה כיום תקין, שהרי, ביקשו למנות את הבת ארנה כאפוטרופוס על הילדים, יחד עם האמא - אין כל הצדקה להעלאת טרוניות נגד התנהגות אנשי נתיב כלפי האמא, במועד בו ביקשה לפדות כספים שנצברו בנתיב לזכות בעלה המנוח, כל כך הרבה שנים לאחר מעשה.

התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין - היא 7 שנים. המתנה של למעלה משנות דור, גורמת לכך שגם אם היה ממש בטענות האמא, נתיב וחנ"י נמצאות היום במצב בו אינן יכול ות לבחון טענות פרטניות והגנת ן נפגעה קשות , בשל של "נזק ראייתי". אדם אשר קיבל כספים מגוף כלשהו, לא יכול לשקוט על שמריו ולהיזכר לבחון טענות שיש לו, כביכול, כלפי אותו גוף, בחלוף שנים כה רבות, כפי שעשתה האמא. די, אפוא, בהוראות חוק ההתיישנות כ די לדחות את טענות האמא, כמנהלת העזבון וכאלמנה.

סיכום ביניים - תביעת העזבון לתשלום "פנסיית נכות", עבור התקופה מיום שהמנוח הפסיק לעבוד ועד יום פטירתו - נדחית; כן נדחית תביעתה של האמא, לקבלת פנסיית שאיר, כאלמנת המנוח. בשני המקרים - התיישנה עילת התביעה, זה מכבר, ביום הגשת התביעה לבית-דין זה. לאור תוצאה זו, אין צורך לדון בטענות אחרות , שהופנו כלפי האמא, ביחס לתביעת היורשים ותביעתה שלה.

אשר לתביעת שאירים של הילדים - האמא היא גם זו המגישה היום את התביעה בשם הילדים, שלו שתם מוגדרים על ידה "החוסים". אם האמא איננה בגדר אפוטרופוס חוקי שלהם - מכח מה היא הגישה את התביעה גם בשמם? ואם האמא כשירה להגיש תביעות בשם שלושת הילדים, היום, וודאי שפעלה בשמם, באותו אופן, גם בעבר. הנני רואה טעם לפגם בהעלאת הטענה, כי האמא אינה בגדר אפוטרופוס חוקי של הילדים, כדי להדוף טענת התיישנות כלפי תביעת ם, כאשר המצג שהאמא הציגה לאורך כל הדרך הוא שהיא האפוטרופוס שלהם, ורשאית להגיש תביעות בשמם.

גם בכתב התביעה, לרבות לאחר תיקונו, צויין, כי: "במקביל, הוגשו בקשות לבית המשפט לענייני משפחה, למינוי התובעת [האמא - ד.ג.] יחד עם ביתה אורנה, כאפוטרופסיהם של התובעים [הילדים - ד.ג.]. מינוי זה יהיה בבחינת הכרזה על המצוי זה שנים רבות." [ס' 25 לתביעה - ההדגשה הוספה].

כאמור, בניגוד למצג של היות האמא האפוטרופוס של הילדים, אשר פועלת בשמם, כדין, ניסו התובעים בתגובותיהם להשתחרר מפעולות האמא, ביחס לילדים, בטענה, שבית-המשפט העליון פסק, כי הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות - לפיה , בחישוב של תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע חולה נפש, ולא היה עליו אפוטרופוס - מכוונת לאפוטרופוס שמינה בית-המשפט, ולא לאפוטרופוס "טבעי" (הורה) או "למעשה" (מי שתיפקד בפועל ככזה), ובענייננו, האמא טרם מונתה כאפוטרופוס לילדים [הסתמכות על פסיקה בעניין "הלפרט", בתגובה לבקשת חנ"י, ללא מראה מקום (ע"א 7805/02, הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 8471; להלן: פס"ד הלפרט)].

אכן, טענה השובה את העין; ברם, אין בה כדי לעזור לתובעים, במקרה זה. הילדים כבר אינם קטינים, ובהעדר מינוי כאפוטרופא שלהם - האמא לא רשאית להגיש תביעה בשמם. שקלתי, האם להסתפק במחיקת התביעה, ביחס לתובעים אלה ( 4-2), ולאפשר הגשתה מחדש עם הצגת מינוי אפוטרופוס על הילדים, אבל, הגעתי למסקנה, שלא תצמח מכך תועלת ויש לדחות, על הסף, גם את התביעות לקצבת שאירים, של הילדים.

ראשית - בעניין הלפרט הביע בית-המשפט העליון את הדעה, שיש מקום לטענה, ש הפרשנות שנתן למונח "אפוטרופוס", מאפשרת לאפוטרופוס למעשה לפעול בלי מינוי ע"י בית-המשפט וכך להשעות את מירוץ ההתיישנות עד בלי די . לכן, בד בבד, בנסיבות המתאימות, יהיה ניתן לעשות שימוש בעקרון תום-הלב , כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים [ שם, ס' 17]. לטעמי, המקרה שלפני הוא מקרה מתאים לכך, ל שם מניעת ניצול לרעה של המצב, באשר האמא היא שבחרה בזמנה למשוך את כל הכספים מקרן נתיב, במקום קצבת שאירים, לה ולילדיה הקטינים, והיא שהמתינה שנות דור כדי לטעון טענות מטענות שונות, החותרות תחת מעשיה משנת 1988 ומבקשות לגלגל הגלגל לאחור , כאילו לא נפל דבר, ואין זה הוגן לאפשר עכשיו תביעה של הילדים, כאשר גם העיתוי המאוחר של מינוי אפוטרופוס ע"י בית-המשפט, אם ימונה, הוא תולדה של בחירות שלה.

שנית - לעניין תקופת ההתיישנות, של תביעת תובע שלא היה מסוגל לדאוג לענייניו, מחמת ליקוי נפשי או שכלי , ממשיך ס ' 11 לחוק ההתיישנות וקובע:
"... היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה.".
כאן, ביקשו למנות את האמא כאפוטרופא של הילדים, במשותף עם בתה ארנה, והרי, העובדות המהוות את עילת התביעה - פטירת המנוח והיותם של מי מבין הילדים יתומים הזכאים לקצבת שאירים - היו בידיעתה של האמא זה מכבר, מיום היווצרות העילה, מות המנוח; ומכאן, שהמינוי הרשמי שלה , כאפוטרופא של הילדים, לא יעצור את מניין תקופת ההתיישנות - עד 7 שנים מיום פטירת המנוח - מועד שחלף עבר כבר לפני כ- 20 שנים, ביום 29.10.1994.

שלישית - הואיל ומוסכם, כי האמא קיבלה לידיה את כל הכספים שהיו צבורים בנתיב, לזכות המנוח, כבר ביום 15.3.1988, ועשתה כן בתפקידה כמנהלת העזבון, לפי צו ירושה, גם ביחס לילדיה הקטינים - מוצתה, בשעתה, זכות התביעה מקרן נתיב ולא נותרה עילת תביעה בת תוקף. אם יינתן לילדים להעלות היום תביעה עצמאית משלהם, יהיה זה אך הוגן וראוי, להתיר תביעת שיפוי כלפי האמא, אשר בהתנהגותה תרמה רבות, אם לא בלעדית, למצב שנפרש לפנינו בהליך זה , ונמצא, כי ייצא שכר הילדים בהפסדם, שכן, תחת שהאמא תמשיך להקדיש מזמנה ומירצה לטיפול בהם, היא עלולה לכלות כוחותיה בתביעות משפטיות , שיתכן שיגררו אותה לתשלומים בסכום ניכר, מעבר ליכולותיה. לזאת לא מצאתי כל הצדקה.

סיכום
לאור העובדה המוסכמת, שביום 15.3.88, קיבלה האמא מנתיב, כמנהלת העזבון של המנוח , את הכספים שנצברו בקרן ל זכותו - מוצו עילות תביעה לתשלום פנסיית נכות ו/או פנסיית שאירים, והתביעות לתשלומים מכח עילות כאלה כעת נדחו - מחמת התיישנות זכות התביעה, כבר לפני שנים רבות.

כמקובל בתביעות בתחום הביטחון הסוציאלי - כל צד ישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום.

ניתן היום, ‏18/07/14 ( ‏כ' תמוז תשע"ד), בהעדר הצדדים, וישלח אליהם, בדואר רשום .