הדפסה

אוזילוב נ' פורטנוי ואח'

בפני
כב' השופט הבכיר חיים חדש

התובע
אוזילוב דוד ת.ז. XXXXXX044
באמצעות אמו והאפוטרופה שלו, הגב' שטשוילי ליאנה
ע"י ב"כ עוה"ד חנדרוס מיכל ואח'

נגד

הנתבעים

1.אלכסנדר פורטנוי ת.ז. XXXXXX357
2."כלל" חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד שאולה ברג ואח'

פסק דין

א. רקע

1. עניינה של תובענה זו, היא תאונת דרכים שאירעה לתובע, צעיר יליד 20/6/81, בתאריך 6.8.05, בהיותו כבן 23, שבעקבותיה נקבעה לו נכות רפואית משוקללת בשיעור 44%.

2. התאונה אירעה כאשר משאית הנהוגה ע"י הנתבע מס' 1 (להלן גם: "הרכב" או "הרכב הפוגע") שהייתה מבוטחת ע"י הנתבעת מס' 2, פגעה בו בהיותו הולך רגל, בעת חציית כביש בעיר מגוריו אשקלון (להלן גם: "התאונה").

3. התובע הובהל ממקום התאונה כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, למרכז הרפואי סורוקה, שם אובחנה חבלת ראש עם פגיעה מוחית קשה, חבלות רבות בכל הגוף, שבר באזור חוליה – והוא אושפז וטופל ביחידה לטיפול נמרץ.

3.1 מדובר בחבלת-ראש קשה והתובע נותר מחוסר הכרה ומונשם במשך כחודשיים.

3.2 כביטוי לעוצמת החבלה בראש, הודגמו אזורים של קונטוזיה דימומית במוח הגדול מצד ימין ובמוחון מצד שמאל. נמצא גם שבר קווי בגולגולת וסתירה של סינוסים ורידיים.

4. בתום 31 ימי אשפוז במרכז הרפואי סורוקה, הועבר התובע ביום 5.9.05 ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים בית-לווינשטיין, שם היה מאושפז – עד ליום 7.12.05 והועבר למחלקת השיקום באותו בית חולים עד ליום 28.2.06 - ובסה"כ 176 ימי אשפוז.

5. לאחר השחרור מבית לווינשטיין, התקבל התובע לטיפול במרכז הרפואי רעות, במסגרת אשפוז יום, לרבות טיפול שיקומי – ממנו שוחרר, לאחר 101 ימי אשפוז שכזה, ביום 31.12.06.

6. לאחר השחרור מן המרכז הרפואי רעות, טופל התובע במרכז השיקומי רקנאטי, במכון לשיקום נפגעי ראש.

7. בסה"כ שהה התובע באשפוז במשך 308 ימים ולאחר שחרורו מן המרכז השיקומי רקנאטי הומלץ לשלבו בעבודה במוסד מוגן.

8. בטרם הוגש כתב התביעה, התנהלו בבית המשפט דיונים בהליכי בקשות לתשלום תכוף, בעקבותיהם ובמהלכם שולמו לתובע תשלומים תכופים.

9. לאחר הגשת התובענה, מונו לתובע ארבעה מומחים רפואיים (להלן גם: "המומחים הרפואיים") – מתוכם קבעו רק שניים נכויות צמיתות בגין התאונה: בתחום הפסיכיאטריה – 30% ובתחום הנוירולוגיה – 20% ובסה"כ נכות משוקללת בשיעור 44%.

10. לאחר הגשת תחשיבי נזק מטעם הצדדים, הוצעה להם הצעת פשרה. ההצעה נתקבלה רק ע"י אחד הצדדים – ובנסיבות אלה, נקבע התיק להוכחות.

10.1 העדויות הראשיות העיקריות הוגשו בתצהירים.

11. מאחר והנתבעת מס' 2 הכירה בכיסוי הביטוחי ובאחריותה לתאונה – נתקיימו הוכחות רק לעניין גובה הנזק.

12. מטעם התביעה העידו התובע עצמו ואמו. כמו"כ נחקר המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, הפרופ' שמואל טיאנו.

ב. הנכות הרפואית

1. לתובע מונו, כאמור, ארבעה מומחים רפואיים: בתחומי הפסיכיאטריה, הנוירולוגיה, העיניים והאורטופדיה.

1.1 המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטריה, הפרופ' ש. טיאנו, העריך את נכותו הנפשית של התובע, בעקבות התאונה, ב- 30% נכות לצמיתות לפי סעיף 33ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), על רקע נכות פסיכיאטרית קודמת בשיעור 40%.

1.2 המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגי, הפרופ' פ. אומנסקי, קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור 20%, בגין התאונה, לפי סעיף 29(1)א'1 "עקב חולשה קלה ותסמונת צרבלרית קלה מצד שמאל".

1.3 המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום העיניים, הד"ר יצחק גוטמן, קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עינית או נוירואופטלמולוגית בגין התאונה והפזילה, אותה הוא מדגים, איננה קשורה סיבתית לתאונה.

1.4 גם המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, הד"ר אורי גבעון, קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה בעקבות התאונה.

2. ב"כ התובע מקבלת את קביעות המומחים הרפואיים – לפחות בתחומי הפסיכיאטריה, הנוירולוגיה והאורטופדיה, אם כי בתחום האורטופדי היא סבורה, שבהתחשב בהיבטים התפקודיים של החבלות במישור זה, מן הראוי לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בגין פגיעות אלה.

3. אשר לתחום העיניים, היא מזכירה, כי עפ"י ההלכה הפסוקה, בית המשפט ולא המומחה הרפואי, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לקביעת המומחה הרפואי.

3.1 לטענתה, אכן עובר לתאונה הייתה קיימת אצל התובע פזילה בצורה קלה, אשר לא הצריכה טיפול רפואי, ולאחר התאונה, בעקבות חבלת הראש החמורה עם פגיעה מוחית, אובחנה פזילה בצורה משמעותית, אשר הצריכה טיפול במרפאת עיניים בבית החולים ברזילי ומעקב רופא עיניים.

4. ב"כ התובע מפנה לאבחנה במהלך הטיפול במרפאת העיניים, אשר ניתן בעקבות התאונה וגם להערכה שבחוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגי, לפיה לתובע קיימת חולשה בעצבי הפנים לאחר הפגיעה המוחית.

4.1 המומחה הרפואי בתחום העיניים גם השיב, במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה שהופנו אליו, כי הפזילה יכולה להופיע בעקבות שיתוק בעצבי עיניים.

5. על כן עותרת היא לקבוע, כי לפגיעה בתחום העיניים יש השפעה על תפקוד התובע בשיעור 10% לפחות.

6. ב"כ הנתבעים עותרת לאמץ את ממצאי ומסקנות המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט כמו גם את שיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לתובע בעקבות התאונה: 44%.

7. למעשה, ניסוח עתירתה של ב"כ התובע לייחס לפגיעה בתחום העיניים השפעה על תפקוד התובע, מחזק את ההתרשמות , כי גם ב"כ התובע מסכימה לקביעת המומחה הרפואי בתחום העיניים, שבעקבות התאונה לא נגרמה לתובע נכות רפואית בתחום זה ועתירתה מכוונת לנושא הנכות התפקודית.

8. אולם אם כוונת ב"כ התובע הייתה לשכנע את בית המשפט לקבוע, כי לתובע נותרה בעקבות התאונה, גם נכות רפואית, סבורני כי אין מקום לקבוע זאת.

9. צודקת ב"כ התובע בציינה כי ההלכה היא, כי מסקנות המומחה אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט ומלאכת הסקת המסקנות, החורצת את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מסורה באופן בלעדי לבית המשפט, אשר מכריע אלו דברים לקבל ואלו לדחות, כולל בשאלות רפואיות (ע"א 409/84 מד"י ואח' נ. עו"ד ד"ר שגב ואח' פד"י מ(3) 706).

10. יחד עם זאת, הכלל שנשתרש בפסיקה, לעניין סטייה מחוות דעת מומחה שמינה בית המשפט הוא, שיש לקבל את ממצאי ומסקנות חוות-הדעת, אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל המחייבים סטייה מהם.

11. כך נקבע, למשל, בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונט י רבי, תק-על 90 (2) 532:
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" .

12. המומחה הרפואי, הד"ר גוטמן קבע, מן הנימוקים המצוינים בחוות דעתו (ת/6), כי פזילתו של התובע איננה פזילה נרכשת, שכן איננה מתאפיינת בכפל-ראיה, אלא בפזילה מילדות – עובדה המקבלת תימוכין מן התיק הרפואי של התובע וגם מדברי האם – והיא קשורה סיבתית לתאונה – גם לא במובן של החמרה.

13. לא מצאתי כל נימוק – בוודאי לא מכריע – שלא לקבל ממצאיו ומסקנותיו של המומחה הרפואי בתחום העיניים, כמו גם ממצאיהם, מסקנותיהם וקביעותיהם של המומחים הרפואיים האחרים שמונו לתובע.

14. הנני מאמץ, איפוא, את ממצאי ומסקנות חוות דעת המומחים שמונו לתובע מטעם בית המשפט, כמו גם את שיעור נכותו המשוקללת של התובע בגין התאונה: 44%.

ג. הנכות התפקודית

1. לטענת ב"כ התובע, לצורך הערכת הנכות התפקודית, יש להביא בחשבון את ההשפעות התפקודיות שנגרמו לתובע בגין כל אחת ואחת מן הפגיעות.

2. אשר לנכות בתחום הנוירוכירורגיה והנוירולוגיה, טוענת ב"כ התובע, כי סעיף 29(1)א'1 לתקנות המל"ל מעניק נכות צמיתה בגין תסמונת מוחית והפרעות בעצבים הקרניאליים בצורת המיפלגיה – והמיפלגיה היא סוג של שיתוק מוחין שפוגע בצד אחד של הגוף ומשמעותה – חולשה באותו צד, ליקוי בתפקודים המוטוריים, הפרעות בהליכה ונטייה לנפילות – ממצאים שתוארו בחוות דעת המומחה, הפרופ' אומנסק י, וכן עולים מתלונותיו של התובע (סחרחורת, חולשה ביד שמאל, קשיים בפונקציות עדינות והפרעות בהליכה) – תלונה שנשמעה גם אצל המומחה הרפואי בתחום האורטופדיה.

3. ב"כ התובע גם מפנה לתוצאות בדיקת ה- CT מוח מיום 24.1.07, המראות אטרופיה צרברלית בשני אזורי המוח ולטעמה ידוע שתהליך של אטרופיה ייתכן ויחמיר עם השנים.

4. על כן היא סבורה, שהנכות בתחום הנוירולוגיה היא נכות תפקודית בכל ההיבטים והתסמינים דלעיל, במיוחד כאשר מדובר בהפרעות מוטוריות, חולשת הגפיים וליקויי הליכה.

5. אשר לנכות בתחום הפסיכיאטרי, טוענת ב"כ התובע, כי היא מתבטאת, בהתאם לחוות דעתו של הפרופ' טיאנו, בהפרעות קוגניטיביות קשות – הפרעות בהתנהגות, חוסר שיפוט, ליקוי קשב, קשיי ויסות ובקרה – והמשמעות היא, לטעמה, פגיעה ביכולת לתפקד בעבודה אוטונומית, או יכולת לתפקד בכוחות עצמו.

6. עוד מפנה היא לנוסח תקנה 33ד' לתקנות המל"ל, מכוחה נקבעה הנכות "הפרעה פסיכוטית עם סימנים ניכרים של אי התאמה סוציאלית והגבלה של כושר העבודה" וסבורה, כי מדובר בנכות תפקודית מלאה.

7. ב"כ התובע סבורה, כי לאור נכותו הפסיכיאטרית הגבוהה של התובע (30%), לאור נכותו בתחום הנוירולוגי (20%), בהתחשב בחומרת החבלות בתחומי העיניים והאורתופדיה ולאור העובדה, כי עם כל הטיפול הרפואי והשיקומי הממושך, עדיין לא חזר התובע למסגרת
תקינה וסובל הן ממגבלות פיזיות והן מליקויים קוגניטיביים חמורים – אין חולק, כי לתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור משמעותי, העולה על שיעור נכותו הרפואית – והיא עותרת לבית המשפט לפסוק, כי לתובע נותרה נכות תפקודית בשיעור של 50% לפחות.

8. ב"כ הנתבעים סבורה , כי נכות תפקודית פירושה המגבלות הפונקציונליות הנובעות מן הנכות – על כושר הפעולה הכללי של כל אדם.

9. לטעמה, בשים לב לטיב הנכויות וקיומן של נכויות משמעותיות מאוד ומחלת נפש ללא קשר לתאונה, באותו תחום, קיימת קורלציה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית ויש להעמידה גם על 44% (שקלול הנכויות) ואין כל בסיס לסטות ממנה ל- 50%.

***

10. ההלכה היא, כי בד"כ משקפת הנכות הרפואית אל נכון את הנכות התפקודית, אם כי מתקיימים חריגים בהם ניתן לסטות מהלכה זו (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 799) ובהמשך פסק הדין (עמ' 800 – 801) נקבע, בין היתר, כי "הנכות התפקודית... באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו ובקביעת כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי...".

11. לכן נקבע בפסיקה, לא אחת, כי לאותה נכות רפואית עלולה להיות יכולת השפעה שונה על נפגעים שונים.

12. "השאלה איננה מהו שיעורה של הנכות הרפואית – קובעת כב' השופטת נתניהו בע"א 63/88 ד"ר סופיה ברגר נ' יוסף צדוק, דינים עליון כרך ל' – אלא מהי המגבלה התפקודית של המשיב. הנכות הרפואית היא נקודת ההתחלה לאומדן הנזק, אך לא נקודת הסיום".

13. על כן מבהיר כב' השופט בדימ. דוד קציר, בספרו פיצויים בשל נזק גוף (עמ' 184 – 185), כי דרגת הנכות הרפואית לא תמיד משקפת לאשורה את הנכות התפקודית הממשית, וכי את היחס בין שתי אלה יש תמיד לבחון על פי נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון: אופי ומהות הפגיעה, עיסוקו של הנפגע, גילו, יכולתו להסתגל למצבו, כושרו להשתקם ועוד.

14. אין ספק, כי לנכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה ע"י המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט בתחומי הפסיכיאטריה והנוירולוגיה, יש השלכות תפקודיות:

14.1 תקנה 33 לתקנות המל"ל, שדנה בהפרעות פסיכוטיות, מכוחה נקבעה הנכות הפסיכיאטרית של התובע, קובעת בס.ק. (ד) שלה, שנבחר ע"י הפרופ' טיאנו, כי מדובר "במצבי REMISSIO חלקית המלווים סימנים ניכרים של אי התאמה סוציאלית וכי ישנה הגבלה של כושר העבודה".

14.2 תקנה 29(1)א'1 לתקנות המל"ל, מכוחה נקבעה נכותו של התובע בתחום הנוירולוגי, עניינה המיפלגיה חלקית בצורה קלה – מצד שמאל. זאת, עקב "חולשה קלה ותסמונת צרברלית קלה מצד שמאל", כפי שמצא הפרופ' אומנסקי אצל התובע – והמיפלגיה חלקית היא אכן סוג של שיתוק מוחין, הפוגע בצד אחד של הגוף ומתבטאת בחולשה באותו צד, ליקוי בתפקודים המוטוריים, הפרעות בהליכה ונטייה לנפילות.

15. יחד עם זאת, מדגיש המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי, את האבחנות שבוצעו בתובע טרם התאונה: חשד לקיומה של הפרעת קשב וריכוז בילדות; אבחנה כסובל מהפרעת התנהגות קשה אשר אובחנה מאוחר יותר כהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית; סובל מגיל 14 מתסמונת של שימוש יתר בחומרים, לרבות המצבים הפסיכוטיים בהם היה, כולל מעשים עבריינים קשים, אשר אובחנו כשסעת דו-קוטבית, שסעת שארתית ופסיכוזות אורגניות על רקע שימוש יתר בחומרים וכן הפרעת אישיות אורגנית על רקע פגיעה מוחית המסתכמת בתסמונת מצחית.

16. עוד מדגיש הוא, כי בעקבות התאונה ומעקב היתר הניתן לתובע, חלה אצלו, בהדרגה , גמילה משימוש בסמים – התפתחות האמורה לשפר את התפקוד בתחומים מסוימים שנפגעו עקב השימוש בחומרים, הגם שהפרופ' טיאנו קובע, כי הפוטנציאל האישיותי של התובע היה גבוה יותר לפני התאונה בהשוואה לאחריה.

17. על כן קובע הפרופ' טיאנו, כי בסוף תקופת שיקומו במכון, תעמוד נכותו הנפשית של התובע על 70%, אולם 40% מתוכה מיוחסים למצבו עובר לתאונה ו- 30% מיוחסים לתאונה.

18. הפרופ' אומנסקי מציין, במסגרת ממצאי בדיקתו, בין היתר, כי התובע מתמצא במקום ובזמן ובעצמו; התפקודים הקוגניטיביים נראים שמורים; יש אמנם חולשה קלה בעצב הפנים המרכזי משמאל וחולשה בגפה תחתונה שמאלית 4/5, אך הליכתו רגילה ותקינה, אם כי מתקשה בהליכה עקב בצד אגודל וגם תנועות הצוואר וגב-תחתון תקינות. צלקת בצוואר.

19. בנסיבות אלה, לא מצאתי נימוק לחרוג מן ההלכה, לפיה הנכות הרפואית משקפת אל נכון את הנכות התפקודית ולהגדיל את שיעור הנכות התפקודית מעבר לשיעור הנכות הרפואית.

20. הנני קובע, איפוא, כי נכותו התפקודית המשוקללת של התובע, בגין התאונה, עומדת גם כן על 44%.

ד. קיצור תוחלת חיים

1. לטענת ב"כ הנתבעים, תוחלת חייו של התובע, ללא קשר לתאונה, מקוצרת למצער בין 10 ל- 12 שנה וממילא אין נפקות לנזקים הנטענים על ידו לאחר גיל העבודה.

2. בכך מבקשת ב"כ הנתבעים להסתמך על דברי הפרופ' טיאנו בבית המשפט (עמ' 40 לפרוט' מיום 23.1.12, ש' 40 – 41), בשל מחלת השסעת בה לוקה התובע.

3. עוד היא מזכירה את מחלת הצהבת מסוג הפטיטיס C, על כל הכרוך בכך מבחינת איכות החיים וטיבם.

4. ב"כ התובע מפנה לפסיקה, על פיה בית המשפט ולא המומחה הרפואי הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו להכרעת המומחה הרפואי וטוענת, כי אם יטה בית המשפט ליתן לחוות דעת כזו את מירב המשקל בכל הנוגע לצד הרפואי – מקצועי, להלכה הוא איננו חייב לפסוק עפ"י חוות דעת המומחה.

5. עוד מפנה היא למקרה בפסיקה, בו נדחו טענות הנתבעת בדבר קיצור אפשרי של חיי התובעת, מן הטעם שהבסיס לטענתה היה אך ורק סטטיסטיקות מן הספרות הרפואית .

6. על כן עותרת היא לפסוק, כי לא קיים כל קיצור תוחלת חיים בעניינו של התובע, תוך שהיא מזכירה, כי עפ"י ההלכה, כשקיימות כמה אסכולות או גישות רפואיות שונות , נוקט בית המשפט באסכולה המקלה.

***

7. בתי המשפט קבעו, לא אחת, כי "כל המצוי בנושא זה של קיצור תוחלת חיים, יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים..." (ע"א 2099/94, 2191 חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ"א (1) 529, 535).

8. בע"א 3807/05 שמעון שוקרון נ מגדל חברה לביטוח (פורסם ב"נבו"), נקבע, בין היתר, (עמ' 4) מפי כב' המשנה לנשיאה כב' השופט אליעזר ריבלין, כי "מדובר, כפי שנכתב לא אחת, בנושא שאי הוודאות בו ניכרת ושההכרעה לגביו נשענת לרוב על נתונים סטטיסטיים... הכרעה סטטיסטית מעוררת תמיד קושי, שהרי 'עבור הסטטיסטיקה אין פרטים ועבור הפרטים אין סטטיסטיקה'. זאת ועוד, בבואנו להעריך את קיצור תוחלת החיים עלינו לזכור כי ההכרעה בעניין זה קובעת תקרה לתקופת הפיצוי ובכך עלולה, היא עצמה, לגרוע מאמצעי המחייה, הטיפול והסיעוד שהנפגע יזדקק להם אם יאריך ימים. את כל אלה יש להביא בחשבון בקביעת הקיצור בתוחלת החיים".

9. בע"א 10842/02, 100/03, ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ. הגר סייג (פורסם ב"נבו") נקבע, בין היתר בנושא זה, בעמ' 6, מפי כב' המשנה לנשיאה כב' השופט אליעזר ריבלין, כי "סוגייה זו – קשה היא. קשה היא במישור העקרוני וקשה היא גם במישור היישומי. תחושה של אי נוחות מלווה את העיסוק במועד פטירתו הצפוי של אדם , אי-נוחות בשל מהות העניין וגם בשל היומרה לכאורה הטמונה בכך. את מועד פטירתו של אדם – אדם בריא ואדם שנפגע בגופו – איש אינו יכול לחזות... יחד עם זאת, כפי שהדבר נעשה לא אחת בדיני הפיצויים, העוסקים תכופות בעתיד וממילא – בתחזיות והשערות, גם בהקשר זה עשוי בית המשפט לקבוע ממצא, ובלבד שהובאו בפניו חוות דעת מתאימות. אלה – חוות הדעת – עשויות להתבסס גם על נתונים סטטיסטיים באשר להשפעתה של פגיעה או מחלה מסוימת על תוחלת החיים – ובל נשכח, כי תוחלת החיים של אדם בריא נקבעת אף היא על בסיס נתונים סטטיסטיים" .

10. בענייננו, לא הוגשו חוות דעת בעניין קיצור תוחלת חייו של התובע ונושא זה אף לא הוזכר בחוות דעת המומחים הרפואיים שמונו ע"י בית המשפט. טענת ב"כ הנתבעים מבוססת על שאלה שהפנתה למומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, הפרופ' טיאנו, כי הנתבעים התייעצו לגבי קיצור תוחלת חיים, לתובע יש צהבת מסוג C וכתב להם "המומחה בפסיכיאטריה", שקיצור תוחלת חייו של התובע, עובר לתאונה, מגיע ל- 20 שנה.

10.1 "הגזים המומחה בייעוצו – השיב על כך המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי – אני רוצה להזכיר שהתובע כיום, לאחר התאונה, איננו משתמש בסמים, כך שאני אתייחס, בנושא קיצור תוחלת החיים, רק לנושא השסעת והיא תורמת לקיצור תוחלת חיים שבין 10 ל- 12 שנה" (עמ' 40 לפרוט' מיום 23.1.12, ש' 37 – 41).

10.2 בהמשך הבהיר המומחה הרפואי, כי צריכת סמים גורמת לקיצור תוחלת חיים בגלל הסיבוכים הנגרמים בעקבות הסמים, אלא שבמקרהו של התובע, כיוון שנגמל מהם (לפחות – לאחר התאונה !) הדבר איננו משחק תפקיד משמעותי (עמ' 41 לפרוט', מיום 23.1.12, ש' 1 – 3).

11. לא פורש בפני בית המשפט האם תשובתו זו של המומחה הרפואי מבוססת על סטטיסטיקות ואם כן – על אילו; כמובן שלא הוצגו בפני בית המשפט סטטיסטיקות אלה; גם לא הובהר האם קיצור תוחלת החיים קשור להתפתחות המחלה, להתדרדרות המצב הרפואי, או שהוא נובע מהתנהגות הלוקים במחלה זו, ביצוע מעשים אובדניים וכיו"ב.

12. גם לא הובהרה השפעת פגיעת הראש והנזק המוחי על מהלכה של מחלת השסעת שאובחנה בזמנו אצל התובע ו/או על התנהגותו של התובע והסיכון להתנהגות אובדנית – וכיו"ב מרכיבים שנותרו עלומים.

13. טענה לקיצור תוחלת חיים היא טענת הגנה שנועדה להפחית את מס' השנים שלגביהן אמור הנפגע לקבל פיצוי ו/או מימון ו/או החזר הוצאות לעתיד והפסיקה קבעה לא אחת, כי הטוען לה חייב להוכיחה.

14. לטעמי, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענה זו – ומעבר לאמירה לאקונית של הפרופ' טיאנו, במסגרת תשובתו לשאלה שהופנתה אליו ע"י ב"כ הנתבעים, בלא שהדבר בא לידי ביטוי במסמך כלשהו – לא הוצג וממילא גם לא הוכח דבר.

15. יתרה מכך, גם אילו הייתי סובר, כי לטענה הונחה תשתית עובדתית מספקת, הרי לאור גילו הצעיר של התובע, העלייה המתמדת והדרמטית בתוחלת החיים וברמת השירותים הרפואיים הניתנים למטופלים, מן הסתם לא היה שוני מהותי במספר השנים המוחלט בהן יזדקק התובע למימון השירותים, הטיפולים ולפיצוי בשל האובדנים בגין התאונה.

16. סבורני, על כן, כי אין מקום לקבל את טענת ב"כ הנתבעים לגבי קיצור תוחלת חייו של התובע במקרה זה.

ה. פגיעה בכושר ההשתכרות והפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד

1. לטענת ב"כ התובע, נגמל התובע משימוש בסמים – לפי אישור מרכז ההחלמה לנפגעי סמים ת/8, ובדיקות שנערכו בסוף חודש מאי 2005 "הוכיחו כי היה נקי מסמים".

1.1 על כן, עובר לתאונה, השתפר פוטנציאל השתכרותו של התובע וכך הוא תפקד ועבד.

2. לטענת ב"כ התובע, אנשים רבים הסובלים מבעיות נפשיות דומות לאלה שאובחנו אצל התובע לפני קרות התאונה, מצליחים לעבוד ולפרנס את עצמם, לפחות חלקית.

3. לטענת ב"כ התובע, מסוגל כיום התובע, בעקבות התאונה, לעבוד רק במסגרת מפעל שיקומי (לפי הערכת המומחה – הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה).

4. על כן סבורה ב"כ התובע, כי התובע יכול היה להשתכר שכר בגובה השכר הממוצע במשק והתאונה גרמה להפחתת כושר השתכרותו ב- 2/3 לפחות.

5. בנסיבות אלה, נערך על ידה תחשיב הפסדי השתכרות לעתיד, על בסיס 2/3 מן השכר הממוצע במשק (9055 ₪ ברוטו לסוף שנת 2011 ובניכוי מס - 7,515 ₪), כך שההפסד בכל חודש (2/3) מגיע לסך של 5,010 ₪ ולפי נכות תפקודית של 50%, עומד סכום הפיצוי הנדרש על 667,518 ₪.

6. לגבי הפסדי השכר לעבר, עורכת ב"כ התובע אומדן, על בסיס שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה (כ- 2,500 ₪ לחודש, עפ"י תלושי השכר שצורפו לתצהירו בת/9 – לטענתה) והסכום לגבי חודש מרץ 2012 עומד על 282,656 ₪.

7. בנוסף, עותרת ב"כ התובע לפסוק לתובע פיצוי בגין אבדן פנסיה, לפי 10% מהפסד השכר העתידי – שיעור ההפרשה הנדרש מן המעביד מכוח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף מיום 1/1/08 המחיל את חובת ההפרשה לפנסיה – החל מיום 1/1/13.

8. ב"כ הנתבעים טוענת, כי התובע לא הוכיח כושר השתכרות ממשי טרם התאונה וטענות בעלמא אין בהן כדי לבסס כושר השתכרות. התובע זנח לימודיו מכתה ט', לא שירת בצה"ל, אושפז בבי"ח לחולי נפש לתקופות ממושכות, היה אסיר במשך כשנתיים וחצי בבתי סוהר והתקופה הארוכה ביותר בה עבד , באותו מקום עבודה , הייתה 3 חודשים.

9. לטענת ב"כ הנתבעים, תלושי השכר שהוצגו הם ספורדיים (מאוד) ובממוצע שנתי אינם מוכיחים השתכרות אפילו של מאות שקלים בודדים לחודש. האם בעצמה אישרה – כך טוענת ב"כ הנתבעים – כי בנה "יותר לא עבד מאשר עבד".

10. ב"כ הנתבעים מפנה לחוות דעת פסיכיאטריות משפטיות, שניתנו בעניינו של התובע לצורך בחינת כשירותו לעמוד לדין, לסיכומי מחלה ומסמכים רפואיים ואחרים – כולם לפני התאונה – מהם עולה לכאורה, כי התובע היה נטול כושר השתכרות או שהיה לו כושר השתכרות נמוך ביותר.

11. ב"כ הנתבעים דוחה את טענת אמו של התובע, לפיה נגמל בנה משימוש בסמים ומפנה למכתב מחלקת ההרדמה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, מיום 14.8.05, אשר הוגשה על ידה וסומנה כמוצג נ/1.

11.1 עולה ממנה, כי בני משפחתו של התובע דיווחו שהתובע "משתמש בסמים מסוגים שונים, נגמל מסמים לפני כחודשיים אבל לאחרונה חזר שוב ל שימוש".

12. זאת ועוד, ב"כ הנתבעות מצביעה על העובדה, שהתובע הוכר, לפני התאונה (1/2004), ע"י המל"ל, במסגרת "נכות כללית", כמי שאיבד כושר השתכרותו בשוק החפשי "עקב מחלת נפש".

13. על כן מעריכה ב"כ הנתבעות את שכרו החודשי הצפוי של התובע ב- 500 ₪, בהתאם לממוצע תלושי השכר לפני התאונה ומזכירה, כי פרופ' טיאנו העריך את אפשרויותיו של התובע לעבודה – במוסד מוגן בלבד – עובר לתאונה.

14. לחילופין, בהנחה כי התובע היה מיושם לעבודה, לעיתים, גם בשוק החופשי, כעובד מוגבל, מפנה ב"כ הנתבעים לתקנות שכר מינימום (שכר מותאם לעובד עם מוגבלות בעל יכולת עבודה מופחתת) התשס"ב 2002, לפיהן, למי שניתן לקבוע לגביו יכולת עבודה בשיעור שבין 50% ל- 60% מיכולת העבודה הרגילה, יהא שכרו, לפי התקנות , 60% משכר המינימום.

14.1 מאחר ופרופ' טיאנו קבע, כי עובר לתאונה, נכותו הנפשית של התובע עמדה על 40% והקושי העיקרי של התובע, עקב מחלתו, היה התמדה בעבודה ובנוסף קושי בביצוע מטלות עקב פגיעה מוחית וקשיי קשב וריכוז – מעריכה ב"כ הנתבעים את פוטנציאל השתכרותו של התובע, לפני התאונה, כממוצע חדשי בין השתכרות במוסד מוגן (500 ₪) לבין השתכרות של 60% משכר המינימום (שהיה 4,150 ₪ למועד הגשת סיכומיה) ובסה"כ – 1,500 ₪ לחודש .

15. ב"כ הנתבעים טוענת, כי לא נמצא כל בסיס ממשי, כי התובע היה משתכר 2/3 מן השכר הממוצע במשק וכי לא ניתן להתעלם ממצבו התפקודי קודם לתאונה.

16. על כן מציעה ב"כ הנתבעים, לקבוע הפסד השתכרות, עד חודש דצמבר 2006, לפי השתכרות במוסד מוגן תמורת דמי כיס, עקב האשפוזים הרצופים בסך של 500 ₪ לחודש ומתום אי הכושר – 44% מאותם 500 ₪, כך שסך הפסדי העבר עומד על 22,580 ₪ וסך הפסדי העתיד, עד לגיל הפנסיה – 57,200 ₪.

17. אשר לטענה לגבי הפסדי פנסיה, טוענת ב"כ ה נתבעים, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ולחילופין, כי ההטבות הסוציאליות המוענקות לעובד, אינן בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט; על התובע היה להוכיחן כדבעי ומשלא עשה כן – דין תביעתו להידחות.

***

18. השוני בין הגדרות הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות מוסבר, בין היתר, בע,א 3049/93 הנ"ל, סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי והמגן חברה לביטוח בע"מ פד"י, נ"ב (3) 792 וכך כותב כב' בית המשפט העליון:
"הנכות התפקודית באה להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית. היא באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי...".

19. על ההבדל בין נכות גופנית להפסד הכנסה עמד עוד כב' השופט ברנזון בע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פד"י ט"ז 1572, 1577:
"נזק ממון שהיה לנפגע בתביעת נזיקין, נקבע על בסיס של הפסד כיס והפסד הכנסה. הפסד הכנסה ונכות גופנית אינם היינו הך. יש ואדם נפגע פגיעה קלה יחסית מבחינה גופנית, אך תוצאותיה הכלכליות קשות וחמורות. ויש וקורה היפוכו של דבר. הדבר תלוי במקצועו של האדם, בכושר הסתגלותו למצב החדש, בשלמותו הנפשית ואיתנותו הרוחנית ובגורמים רבים אחרים המשתנים ממקרה למקרה...".

20. לגבי הפסדי שכר לעבר – המדובר ב "נזק מיוחד", הטעון הוכחה "ברחל בתך הקטנה".

20.1 "נזק מיוחד – כך נקבע בע"א 379/74, 525/74 אסבסטוס נ. פזגז, פד"י ל'(3) 281, 284 – חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד, חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק, אלא גם את היקפו או שיעורו".

21. לגבי העבר, צודקת ב"כ הנתבעים בציינה, כי התובע הציג מס' מועט של תלושי שכר, ספורדיים, שאינם יכולים לתת תמונה ברורה לגבי כושר השתכרותו עובר לתאונה:

21.1 כך, צורפו לתצהירה של האם ת/3 (כנספח ת/9): תלוש שכר בודד משנת 97', 3 תלושי שכר עוקבים משנת 98', תלוש שכר בודד משנת 99', תלוש שכר בודד משנת 2004 ושני תלושי שכר משנת 2005.

21.2 אין הסבר לאי קיומם של תלושי שכר לאורך תקופה של 5(!) שנים משנת 99' ועד לתלוש בודד בשנת 2004.

21.2 בין תלושי השכר - פערי שכר לא ברורים – לעתים באותו מקום עבודה.

2. לגבי העתיד, הרי נקבע כבר בע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל משרד החינוך והתרבות, פד"י מ"ז (1) 802, מפי כב' השופט (כתוארו אז) מישאל חשין:
"אכן, בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד – עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים..." .

23. עובר לתאונה, הוגשו תלושי שכר שהצביעו על פוטנציאל השתכרות שבין 1,000 ל- 2,600 ₪.

24. אמנם, ב"כ התובע טוענת, כי התובע נגמל לפני התאונה משימוש בסמים ועל כן השתפר, עובר לתאונה, פוטנציאל ההשתכרות שלו.

24.1 לתצהיר העדות הראשית של האם, ת/3, צורף אכן אישור של מרכז ההחלמה לנפגעי סמים בבאר-יעקב, מיום 27.5.2005, לפיו סיים התובע בהצלחה את השלב הראשון של הגמילה מסמים , לאחר ששהה במסגרתם מיום 29.4.05 עד ליום 27.5.05.

24.2 אלא שכאמור לעיל, דיווחה המשפחה לבית החולים, כעולה מן המוצג נ/1, שהוא מכתב העברה של התובע מן המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה מיום השחרור 14.8.2005, כי ,החולה ידוע כנרקומן. לפי דבריה של משפחתו החולה משתמש בסמים מסוגים שונים. נגמל מסמים לפני כחודשיים, אבל לאחרונה שוב חזר לשימוש".

25. עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את הטענה בדבר הגידול בפוטנציאל ההשתכרות של התובע, עובר לתאונה, עקב גמילתו מסמים.

26. זאת ועוד, בטרם התאונה הוכר התובע כנכה מחלקת "נכות כללית" במל"ל וכמי שמתאים לעבודה במפעל מוגן ומסיכום המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש, מרכז רקנאטי ת"א, מיום 21.1.2007, עולה, לגבי עברו של התובע לפני התאונה, כי בעברו "אבחון של סכיזופרניה אשר פרצה בהיותו בן 16, כולל מספר אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים... רקע עברייני של שימוש באלכוהול וסמים וכן תקופת מאסר על רקע גניבות ופריצות... 9 שנות לימוד בלבד, הוא לא גויס לצבא וכן עבד במפעל מוגן עוד טרם פגיעת הראש" (עמוד ראשון של נספח ב' ל תצהיר העדות הראשית של האם ת/3).

27. בפרק ה"דיון" בחוות דעתו, מציין המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, הפרופ' ש. טיאנו, בין היתר, כי "בגיל 17 נאשם בניסיון לרצוח את אביו ומאז מתחילה ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלו. אובחן כסובל ממצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשה. נשלח לאשפוז בבית החולים נס ציונה. אובחן כסובל מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית ופסיכוזה אורגנית על רקע סמים. במהלך אשפוז זה, החלה התלבטותם של המומחים באשר לאבחנה, כשלאורך כל האשפוזים הבאים בבאר-שבע, האבחונים נעים בין שסעת שארתית (סכיזופרניה כרונית) לבין פסיכוזות אורגניות על רקע שימוש יתר בחומרים. מסיבות, שלא כאן המקום לפרטן, הוחלט לבסוף לתמוך באבחנה של שסעת שארתית ואכן היה בטיפול בתרופות מייצבות מצב רוח (דפלפט) ולעתים בתוספת תרופות אנטי פסיכוטיות מסוג ריספדל וסמפ".

28. הפרופ' טיאנו סוקר, בהמשך פרק ה"דיון", את האבחנות שנעשו לגבי התובע בעבר:

"* הועלה חשד לקיומה של הפרעת קשב וריכוז בילדות. ניתן לבסס השערה זו גם על היותה של הפרעה נלווית לאבחנה הבאה. כמו כן, מציין שבאשפוזו בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר-שבע, אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים.

* בגיל ההתבגרות אובחן כסובל מהפרעת התנהגות קשה, אשר אובחנה מאוחר יותר כהפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

* מגיל 14 סובל מתסמונת של שימוש יתר בחומרים. קיימת סבירות גבוהה לכך שחלק לא קטן מהמצבים הפסיכוטיים בהם היה בעבר, כולל מעשים עברייניים קשים, היו תחת השפעת סמים קשים.

* מצבים פסיכוטיים אשר אובחנו כשסעת דו-קוטבית, שסעת שארתית ופסיכוזות אורגניות על רקע שימוש יתר בחומרים, תהא האבחנה אשר תהא מתוך 3 הפרעות אלה, הטיפול התרופתי שניתן הוא זהה ואכן אוזן בתרופות מייצבות מצב רוח וטיפול תרופתי אנטי פסיכוטי.

* הפרעת אישיות אורגנית על רקע פגיעה מוחית המסתכמת בפגיעה מצחית".

29. לגבי הסיכויים לשיפור המצב הנפשי, מציין המו מחה, כי את האבחנות דלעיל ניתן לחלק לשתי קבוצות, כאשר הקבוצה הראשונה כוללת את כל האבחנות, למעט האבחנה בהקשר לפגיעה המוחית – ומבהיר, כי לגבי הקבוצה הראשונה, באופן תיאורטי, אילו היה התובע מפסיק את השימוש בחומרים, קיימת סבירות שהמצב הנפשי היה משתפר, גם אם הצפי הוא נמוך בגלל הפרעת האישיות הקשה וניתן היה לשקמו במסגרת מוסד מוגן, כמו זה שהיה בה עובר לתאונה. לעומת זאת, בקבוצה השנייה מדובר בפגיעה מוחית הנמצאת כיום בקביעות הנזק המוחי, כשנעשים מאמצים רבים שמהותם הינה מציאת דרכים לשימוש מקסימלי בפוטנציאל שנותר לאחר הפגיעה.

30. אלא, שהפרופ' טיאנו ממשיך וקובע, כי "בגלל מורכבות וריבוי האבחנות, לא ניתן כיום להבדיל באופן חד משמעי בין קבוצת הליקויים שהייתה קיימת עובר לתאונה לבין אלו שנגרמו בעטיה" (עמ' 5 לחוות הדעת).

31. הפרופ' טיאנו מבהיר, כי ניתן לשקול את ההגבלות הפסיכיאטריות שהיו קיימות לפני התאונה "בהתאם לרצף האשפוזים שהלך וגדל (ראה שנת 2003) והמעיד על ההחרפה ההדרגתית", אך מנגד הוא מציין, כי "הפוטנציאל האישיותי היה גבוה יותר לפני התאונה בהשוואה לאחריה".

32. בע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב, פד"י מ"ז(1) 726 נקבע, בין היתר (פסקה 9), כי ,מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה, שהרי מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת, אינם כמצב בריאותו וכושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".

33. בעניינו של התובע, קיים, כאמור, קושי לאמוד, עובר לתאונה, הן את גובה נכותו, לאור הקושי להבדיל באופן חד משמעי בין קבוצת הליקויים שהייתה קיימת עובר לתאונה לבין הליקויים בהם לוקה התובע כיום – והן את פוטנציאל ההשתכרות שלו, בשל מיעוט תלושי השכר, אך בעיקר לאור ההתדרדרות במצבו הנפשי כמפורט בחוות דעת הפרופ' טיאנו.

34. בשל מורכבות המצב והעובדה, כי התובע טרם חזר לעבודה סדירה – גם קיים קושי ממשי לאמוד את הפסדי העתיד, גם אם ניתן היה לאמוד את הפסדי העבר.

35. במקרים כגון דא, קבעה הפסיקה, למשל בע"א 294/92 דרוק נ' אליסיאן, פד"י מ"ז (3) 23, 33 – 34, כי "גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים שבהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו – השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה" .

36. ספציפית לגבי הפסדי השתכרות נקבע בע"א 3793/90 זליג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו; סביר מ"ג 226 וגם בספרו של כב' השו פט קציר (מהדורה חמישית בפרק 69), כי "מקובל עלינו שככל שניתן ראוי לבסס את חישוב הנזק בשל הפסד השתכרות, על דרך חישוב קונבנציונלית על פי הנתונים העולים מעל פני הראיות, אולם יש ובשל העדר נתונים מספיקים או בשל מרכיבי חישוב שהם בגדר האומדן וההשערה בלבד, עדיף וצודק יותר לקבוע את הפיצוי באופן גלובלי – לא כהימור חלילה, אלא כאומדן המתבסס על מכלול הראיות" .

37. בנסיבותיו של מקרה מורכב זה של התובע – גם לדעת המומחים הרפואיים – בהתחשב בעובדה, כי התובע עבד והשת כר לפני התאונה כעולה מתלושי שכר; בהחרפת מצבו לקראת שנת 2003; בניסיונות הגמילה המעידים על רצון להיגמל גם אם הניסיון סמוך לתאונה כשל; בסיכויים לשפר את פוטנציאל ההשתכרות, כעולה מחוות דעתו של הפרופ' טיאנו ובפגיעה בהם ובפוטנציאל האישיותי בעקבות התאונה; בהתחשב בגילו הצעיר של התובע ובשנות העבודה המרובות העומדות בפניו – ולאחר ששמעתי את עדות התובע והתרשמתי מרצונותיו ומכנותו בהקשר זה – הנני מעריך את הפסדי ההשתכרות שלו , בעבר ולעתיד, לרבות הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה, בסך של 300,000 ₪, נכון להיום.

ו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

1. לטענת ב"כ התובע, צורפו לתצהיר העדות הראשית קבלות בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים ושיקומיים בעבר, בסך 26,732 ₪ (נספח ת/11 – לתצהיר) – משוערך ליום הגשת הסיכומים: 38,258 ₪.

2. אשר לעתיד, מציינת ב"כ התובע, בהסתמכה על דברי אמו, כי כאשר הופסק הטיפול במרכז השיקום רקנאטי, התדרדר מצבו של בנה.

3. לטענת ב"כ התובע, עקב ליקויים קוגניטיביים קשים, זקוק התובע – ואף יזדקק בעתיד – לטיפול נוירו-שיקומי, מעקב פסיכיא טרי, תמיכה וטיפולים פסיכולוגיים; ועקב המגבלות בתחום הנוירולוגי יזדקק התובע לטיפולים פיזיותרפיים לשיפור ההליכה ופונקציות מוטוריות ולשיקום תעסוקתי.

4. אשר להוצאות רפואיות בעתיד, סבורה ב"כ התובע, כי הוא יזדקק, אף בעתיד, להוציא סכומי כסף ניכרים לצרכי טיפולים, נסיעה וניידות, לשם קבלת טיפולים רפואיים ושיקומיים, אבחון רפואי ורכישת תרופות – וכי הוא מעריך את הוצאותיו הרפואיות בסך של 500 ₪ לחודש, למשך 50 שנה, עד לגיל 81 – כשהסכום המשוערך עומד על 157 ,157 ₪ נכון ליום הגשת סיכומיה.

5. אשר להוצאות נסיעה בעתיד, טוענת ב"כ התובע, כי חישוב הוצאות נסיעה לטיפולים לעתיד נערך בהסתמך על היקף ההוצאות הממוצע בתקופה שממועד התאונה ועד ליום הגשת התחשיב והיקף ההוצאות הממוצע עומד על 200 ₪ לחודש. לפיכך, סך הוצאות הנסיעה לתקופה של 50 שנה, משוערך ליום הגשת הסיכומים: 62,862 ₪.

6. ב"כ הנתבעים סבורה, כי אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל חינם מן הקופה – עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

7. לטעמה של ב"כ הנתבעים, לאור האשפוזים הממושכים של התובע ונסיעות קרובים לליווי לטיפולים רפואיים, לרוב בנסיעה באוטובוס בעלות מופחתת והשתתפות בהוצאות רפואיות – ראוי להעמיד את הפיצוי על הסך של 10,000 ₪.

***

8. הוצאות בעבר, הן כאמור "נזק מיוחד" הטעון הוכחה "ברחל בתך הקטנה". אמו של התובע אכן צירפה לתצהיר ה, כנספח ת/11, כמות גדולה של קבלות/חשבוניות ואישורים על הוצאות שונות, אם כי לא ברור אם כולן קשורות לתוצאות התאונה:

8.1 כך צורפו כרטיסי נסיעה רבים המוגדרים ככרטיסי נסיעה וכרטיסיות של אזרח "ותיק" ולא ברור אם מדובר בנסיעות שביצע התובע עצמו או הוריו.

8.2 כך צורפו קבלות-חשבוניות של גולין עור – שלא ברור מה טיבה, שיעורי מוסיקה, מאות שקלים בגין "תמונות והגדלה", ביגוד מבזאר הדרום כולל חליפות סטאן לגבר, גרביים וכד', צעצועים, ציוד מחשבים וקבלות על תדלוק שלא פורש הקשר שלהן לנסיעותיו הנטענות של התובע גם בימים בהם יש קבלות של תחבורה ציבורית.

9. מעבר לקבלות וחשבוניות בעניין עלות אמבולנס, והשתתפות עצמית ברכישת תרופות, אין קבלות המעידות על הוצאות רפואיות משמעותיות וצודקת ב"כ הנתבעים בטענתה, כי התובע זכאי היה לקבל טיפול רפואי חינם מן הקופה.

10. אשר לעתיד, הוכנסו בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 – 2010, התשס"ט – 2009, תיקונים , בין היתר בחוק הפלת"ד, בפקודת ביטוח רכב מנועי ובחוק ביטוח בריאו ת ממלכתי ובפרק ט' נקבע, בין היתר, כי לא תחול (החל מתאריך 1/1/10) חבות של הנהג – המבטח למימון טיפולים המצויים בתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי – ולמעשה מדובר בחלקם הארי של הטיפולים – ו הם יחולו אך ורק על קופות החולים. המשמעות היא, כי מיום 1/1/2010 נושאות קופות החולים בהוצאות הרפואיות של נפגעי תאונות הדרכים.

11. עוד בע"א 570/75 סייג דוד נ' נתן לוי, פד"י ל'(2) 541 נקבע, מפי כב' השופט ברנזון, כי "כשיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא... לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי" ובע"א 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. אבינועם כהן ואח', תק-על 95 (1) 576 נקבע, בין הי תר, כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות".

12. בנסיבות אלה, ראוי להכיר רק בהוצאות רפואיות מצומצמות לעבר, בגבולות ההשתתפות העצמית של המבוטחים בקופת החולים והחל מיום 1/1/2010 ולעתיד, אין הצדקה להטיל על הנתבעים פיצוי בגין הוצאות רפואיות, לפחות לא משמעותיות.

13. אשר לנסיעות, אין ספק, כי התובע הוציא הוצאות ניכרות על נסיעות לטיפולים ולאשפוזים שונים ומהם וסביר להניח שיזדקק לנסיעות מסוג זה גם בעתיד – בייחוד לאור המלצות המומחים והמוסדות שטיפלו בתובע.

14. בהתחשב באמור לעיל ובהתחשב בהמלצות הגורמים המטפלים בכל הנוגע לטיפולים להם יזדקק התובע בעתיד ובגילו הצעיר של התובע, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לו, בגין ראשי נזק אלו – לעבר ולעתיד – סך של 40,000 ₪.

ז. עזרת הזולת

1. לטענת ב"כ התובע, בתקופת האשפוז הממושכת, היו בני משפחתו של התובע , בעיקר אמו ואחותו, לצידו , ברוב שעות היממה, וסעדו אותו – וגם לאחר מכן, נעזר התובע בבני משפחתו ל צרכי סיעוד, עזרה וליווי.

1.1 לאחר שחרורו מבתי החולים, ניתנה לתובע עזרה סיעודית, עזרה בליווי ועבודות הבית, אך בהיקף מועט אשר לא כיסה את צרכיו.

2. לטענת ב"כ התובע, מתן השירות והעזרה הופסק באופן חד-צדדי ע"י הנתבעת מס' 2 ובהעדר אמצעים לא הצליחו בני משפחתו של התובע לשכור עזרה באופן פרטי וכל עול העבודות נפל על כתפיהם.

3. עוד מפנה ב"כ התובע לדו"ח סיכום של הד"ר גלפרין, מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום מבית החולים בית לווינשטיין, מיום 28.2.07 , שם מופיעה המלצה לליווי מחוץ לבית – לו התובע זקוק.

4. אשר לעתיד – טוענת ב"כ התובע, כי מרשה סובל ממגבלות פיזיות וקוגניטיביות חמורות, מגבלות מוטור יות ובמיוחד מסחרחורת, אי-שווי משקל והליכה לא תקינה.

4.1 מאחר ואיננו מסוגל לטפל בענייניו, מונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש.

5. לטענת ב"כ התובע, יזדקק התובע לסיוע ולהשגחה במשך מרבית שעות היממה. לטעמה, הליקויים הקוגניטיביים מהם הוא סובל, מונעים ממנו מלתפקד באופן עצמאי והוא זקוק למלווה ולמשגיח - במיוחד בצאתו מהבית וכן לעזרה בעבודת משק הבית.

6. לטענת ב"כ התובע, אין לשכוח כי היום נתמך התובע ע"י אמו ואביו, אך המדובר באנשים מבוגרים – ה אב עבר אירוע מוחי ומאז משותק באופן חלקי - וביום שהאם לא תוכל לעזור לו, ייאלץ התובע לשכור את העזרה בכסף.

7. בנוסף, היא עותרת לפצות את קרובי המשפחה, שסעדו את התובע בזמן אשפוזו בבית החולים , במהלך 308 ימי האשפוז , ובכך השלימו את הטיפול הסביר הנדרש , בנוסף לזה שניתן ע"י בתי החולים השונים והי א מפנה לפסיקה, במסגרתה פוצו משפחות הנפגעים בסך של כ- 300,000 ש"ח.

8. התובע מעריך את עלות העזרה בעבודות משק הבית, בעבור השגחה, עזרה וליווי, בסכום של 1,000 ש"ח לחודש לפחות ובתקופה של 50 שנה , עד לגיל 81 - סך של 314,314 ש"ח נכון להיום.

9. ב"כ הנתבעים טוענת, כי התובע וקרוביו לא הוציאו סכום כלשהו בגין עזרה עקב התאונה, ככלל לא הוכח כי נגרם הפסד כספי ספציפי ולא הוכח, כי בנסיבות העזרה, טיבה והיקפה, היא חרגה מן המקובל בין בני משפחה.

10. עוד טוענת ב"כ הנתבעים, כי התובע אושפז למשך תקופה ממושכת וצרכיו סופקו ע"י המוסדות הרפואיים בהם אושפז.

11. ב"כ הנתבעים טוענת, כי מבחינת פעולות יומיום – אין לתובע כל מגבלה ממשית (תוך שהיא מפנה לחוות דעתו של המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט) ועיקר בעיותיו הן בשל מחלת הנפש , ממנה הוא סובל , בסדר , ארגון וזכרון.

12. לטעמה של ב"כ הנתבעים, אף אם נניח שהתובע זקוק לעזרת קרובים, בעיקר במגעים עם הרשויות וסידור ענייניו, יש לפסוק פיצוי, בעד עזרה זו, על דרך האומדנא.

13. ב"כ הנתבעים מציעה לפצות את התובע, בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד, בסך של 25,000 ₪.

***

14. שני תנאים מצטברים נקבעו בפסיקה לצורך פיצוי בראש הנזק של עזרת בני המשפחה:

א. שלמושיט העזרה נגרמו הפסדים ו/או הוצאות בגין מתן העזרה;

ב. שמדובר בעזרה בהיקף החורג מגדר העזרה שיכול אדם לצפות לו מבני משפחה בעת צרה.

(ע"א 177/98) עוז נ' לזרוס, פד"י נ,ב (3) 193; ע"א 327/81 ברמלי נ/' חפוז, פד"י ל"ח (3) 580
ועוד).

15. אמנם, לא הובא כימות חשבונאי של הפסד בני המשפחה בהקשר למתן העזרה בפועל בעבר , אך הוכח הצורך בעזרה והוכח כי היא ניתנה בפועל - בייחוד ע"י האם והאחות.

16. הליקויים והפגמים, בהם לוקה התובע , אכן הצריכו ומצריכים עזרת זולת ברמה העולה בהרבה על הטיפול והעזרה שיכול לצפות אדם מבני משפחתו בעת צרה – לטעמי ברמה סיעודית ממש, לפחות בכל הנוגע להתנהלות יומיומית, סידורים אישיים, קניות וגם ביצוע מטלות בבית, למרות שהתובע משתדל לסייע.

16.1 כך סיפרה האם – ועדותה זו נשמעה אמינה – שהתובע איננו מסוגל להכין לעצמו אוכל, היא מבשלת ומגישה לו, מגלחת אות ו, מספרת אותו, גוזזת ציפורניו ונמצאת בהשגחה מתמדת.

17. הפסיקה והספרות קבעו, כי די אם הצביע תובע על קיומו של נזק בעבר או על אפשרות קיומו בעתיד, כדי שיזכה בפיצוי מתאים ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות, כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, עמ' 857 – 863).

18. צודקת ב"כ התובע בטענתה, כי כאשר האם לא תוכל עוד לסייע לבנה, הוא ייאלץ לרכוש שירותים אלו בכסף ומדובר בבחור צעיר, שלאחר שדחיתי את הטענה בדבר קיצור תוחלת חייו, יזדקק לעזרה כאמור, במשך שנים רבות.

19. בהערכה מתונה, ניתן לאמוד עלותה של עזרה זו – בין אם ניתנת כיום ע"י המשפחה ובין אם תינתן בעתיד ע"י זרים, כשכוחה של האם יותש – בסך של 1,000 ₪ ובהתחשב במס' השנים עד לתום תוחלת חייו של התובע (גיל 81 כיום, אם כי אין ספק שהוא יעלה בעתיד) – הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, לרבות גמול ראוי לבני המשפחה, סך של 430,000 ₪.

ז. הוצאות התאמת דיור

1. לטענת ב"כ התובע, התגורר התובע, לפני התאונה, עם אמו ואביו, ביחד עם משפחת אחותו הגב' גימלפרב ננה ,ולשם כך שכרו בית צמוד קרקע וכל הוצאות השכירות והמחיה התחלקו בין שתי המשפחות.

2. לטענת ב"כ התובע, נזקק התובע, לאחר קרות התאונה, לעזרה בכל הפעולות היומיומיות, נזקק לצרכים מיוחדים, השגחה וליווי בגלל בעיות זכרון, קשב וריכוז – וכתוצאה מכך לא יכולים היו האחות ובני משפחתה להמשיך ולהתגורר עמו תחת קורת-גג אחת והוריו נאלצו לשכור דירה ולשאת בכל הוצאות השכירות (24,000 ₪ לשנה) והמחיה.

2.1 בנוסף – כך לטענתה – נאלצו הורי התובע לבצע שינויים בדירה השכורה, על מנת להתאים את הדיור לצרכיו.

3. על כן עותרת ב"כ התובע לפצות את התובע, בגין התאמת המושכר , בשיעור של מחצית מדמי השכירות השנתיים, דהיינו 12,000 ₪ לשנה , מיום תחילת השכירות , 12/2005 , ועד ליום הגשת הסיכומים – בסך משוערך של 108,769 ₪ כמפורט בשיערוך הוצאות הדיור – נספח ט' לסיכומיה.

4. אשר לעתיד נטען, כי היות ולתובע אין דירה בבעלותו, הוא יצטרך לשכור דירה במשך כל ימי חייו וגם לבצע התאמות ושינויים בהתאם ל צרכיו ומגבלותיו ועל כן עותרת ב"כ התובע לפצותו, בגין ראש נזק זה לעתיד – בסך של 200,000 ₪.

5. ב"כ הנתבעים בסיכומיה, מכנה ראש נזק זה בשם "פיצוי בשכר דירה" וטוענת, כי הוא איננו נתבע בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית.

6. בנוסף היא טוענת, כי הנזק איננו נובע מן התאונה.

***

7. בניגוד לטענת ב"כ הנתבעים, נושא התאמת תנאי הדיור מופיע בכתב התביעה, אם כי רק במסגרת פרק "הנזקים המיוחדים" בסעיף 17, המפרט את נזקי התובע בעבר ומבחינה זו – לפחות בהקשר לנזקים מיוחדים – אין מדובר בהרחבת חזית.

8. יחד עם זאת, הכלל הוא, כי נטל השכנוע בדין האזרחי מוטל על "המוציא מחברו" ועל כן נושא התובע בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו (יעקב קדמי, על הראיות, מהדורה 1999, חלק שלישי בעמ' 1274 – 1275).

9. לא הוצגו, במהלך המשפט, כל ראיות לגבי הוצאות שהוצאו בפועל לצורך התאמת תנאי דיור למגבלותיו של התובע ולמעשה אף לא הוסבר באילו התאמות מדובר ובהקשר לאילו מגבלות.

10. צודקת ב"כ הנתבעים בציינה, כי התובע איננו מוגבל בניידות או בהתנהלות בבית ועיקר הנזק הוא בתחום הנפשי.

11. גם לא הובא כל הסבר מדוע לא איפשרו תוצאות התאונה המשך מגורים משותפים עם אחותו של התובע ובני משפחתה.

12. גם לא ניתן כל הסבר, כיצד הגיעה התביעה לתחשיב התאמת דיור – כמחצית גובה דמי השכירות במושכר.

13. אין איפוא מנוס מן המסקנה, כי ראש נזק מיוחד זה לא הוכח וכן לא הוכח הצורך בהתאמה – ואיזו התאמה נחוצה – בעתיד.

14. תביעת התובע, בראש נזק זה, נדחית איפוא.

ח. כאב וסבל

1. בהתחשב בגילו של התובע בעת התאונה, במספר ימי האשפוז (308) ובשיעור נכותו הרפואית המשוקללת 44%, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 225,000 ₪.

ט. סוגיית ניכוי סכומי תשלומי המוסד לביטוח לאומי– וקיזוז תשלומים תכופים

1. לטענת ב"כ הנתבעים, יש לנכות, מכל פיצוי שישולם לתובע, ניכוי יחסי של תקבולי המל"ל (הסכומים ששולמו לתובע במסגרת "נכות כללית").

2. ב"כ הנתבעים מפנה ל "הלכת פרלה עמר" (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י נ"ז (4) 350 – להלן גם: "פסק דין פרלה עמר") שעניינה ניכוי יחסי של תקבולי המל"ל מסכום הפיצויים במקרים בהם התאונה הוסיפה לנפגע שיעורי נכות על שיעורי נכות קיימים.

2.1 נקבע, בפסק דין פרלה עמר, כי יש לקזז מן הפיצוי המשתלם לנפגע, שיעור השווה לשיעור הנכות הכללית, שקדם לתאונה , מכלל הנכות שנקבעה לאחר התאונה.

3. על כן עותרת ב"כ הנתבעים לקזז, מכל סכום פיצוי שישולם לתובע, 47.4% ובסה"כ
334,268 ₪ נכון ליום הגשת סיכומיה (מתוך סך כולל של תקבולי המל"ל לפי חוות דעת אקטוארית שהוגשה – 705,206 ₪), לפי החישוב כדלהלן:

3.1 נכות רפואית משוקללת של התובע, כולל הנכות שבעקבות התאונה: 76% (70% נפשית ו- 20% נוירולוגית);

3.2 הנכות שאיננה תולדת התאונה: 40%;

3.3 נכות משוקללת שאיננה תולדת התאונה: 36%;

3.4 שיעור הקיזוז הנדרש: 0.4740 = 76: 36.

4. לטענת ב"כ התובע, אין מקום לניכוי כלשהו, מאחר וגם לפני התאונה היה התובע זכאי – וגם קיבל – קצבת נכות כללית מירבית, שכן נקבעה לו דרגת אי כושר של 75% ובהתאם
לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 (להלן ולעיל: "חוק המל"ל"), אם עלתה דרגת אי הכושר להשתכר על 74%, תיקבע לנכה דרגת אי כושר להשתכר בשיעור 100%.

4.1 לסיכומים אכן צורפו: אישור על זכאות גמלת נכות כללית משנת 1999 ועל קביעת דרגת אי כושר יזוכה בשיעור 75% וכן אישור על תשלום בפועל של גמלת הנכות הכללית.

4.2 ב"כ הנתבעים גם הגישה ת.ע.צ של המל"ל, מיום 16.7.12, ממנה עולה, כי קצבה זהה (למעט תוספות כחוק) משולמת לתובע, לפחות משנת 2004 , והיא מורכבת מקצבה בסיסית וקצבה חודשית נוספ ת.

5. על כן סבורה ב"כ התובע, כי אין מקום להחיל על המקרה את הלכת פסק דין פרלה עמר.

6. מסיבה זו של חוסר רלבנטיות, גם מתנגדת ב"כ התובע להגשת חוות הדעת האקטואריות, בנוסף לטענה, כי הנתבעים איחרו את המועד להגישן ומאחר ולא צרפו חוות דעת אקטוארית לתיק המוצגים מטעמן, הם מנועים מלעשות זאת כיום, מה גם שמנעו מן התובע לחקור את האקטואר ו/או להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמו.

7. עוד טוענת ב"כ התובע, כי אין מדובר בתאונת עבודה וברכב המעביד, שאז נכנסת חברת הביטוח לנעלי המעביד וזכאית אף לבצע ניכוי רעיוני של הקצבאות, אלא במקרה בו היא זכאית לבצע ניכוי בגין קצבאות ששולמו או שתשולמנה בפועל לנפגע בגין התאונה נשוא התובענה.

8. לחילופין, טוענת ב"כ התובע, כי משחלפו יותר מ- 7 שנים ממועד התאונה, אין המל"ל זכאי לתבוע עוד בתביעת שיבוב ועל כן, אין כל סיכון מושת על הנתבעת מס' 1.

9. ב"כ הנתבעים משיבה, כי בפועל קיים הבדל בין גובה הקצבה המשולמת לתובע, אחרי התאונה, בשל השינוי בנכות הרפואית.

10. עוד משיבה היא, כי סיכומיה היא, כמו גם סיכומי ב"כ התובע, מבוססים על ההנחה שאלמלי התאונה, היה התובע בעל סיכויי השמה בשוק החופשי, ולו לפרקים, כך שבכל מקרה לא היה זוכה לגמלאות נכות כללית בשל אי כושר עבודה.

10.1 לכן, לטעמה, קביעת המל"ל בנושא הנכות הכללית – הייתה משתנה.

11. לגבי טענת ההתיישנות של תביעת השיבוב של המל"ל – מפנה ב"כ הנתבעים להלכת פס"ד פרלה עמר, לפיה אין המדובר בטענה רלבנטית.

12. סבורני כי הדין, בסוגיה זו, עם ב"כ התובע.

13. התובע היה זכאי לקצבת הנכות הכללית המירבית מן המל"ל עוד טרם התאונה ומעיון באישורי המל"ל ובת.ע.צ שפורטו לעיל אכן עולה, כי לא היה שינוי בגובה הקצבאות שקיבל מן המל"ל (וגם לא הרכב אותן קצבאות).

13.1 ב"כ הנתבעים לא הציגה ראיה לפיה הוגדלה קצבת הנכות הכללית של התובע לאחר התאונה – בגין הגדלת שיעור הנכות הרפואית.

14. אמנם, חוות דעת אקטואריות מסייעות לבית המשפט לאמוד את שיעורי הניכוי מן הפיצויים שהוא מורה לשלם ואין מניעה שתוגשנה בכל שלב של המשפט (ע"א 343/85 חנן עינן נ' מגדל, פד"י מ"ד (3) 620) לכן גם התרתי את הגשתן.
אכן, טענת ההתיישנות הנטענת איננה רלבנטית, שכן נקבע לא אחת בפסיקה, כי יש לנכות את תגמולי המל"ל גם אם אין הוא תובע אותן או עומד לתבוע השבה מן המזיק, וזאת כדי למנוע קבלת פיצוי יתר על ידי הנפגע (פסק דין פרלה עמר הנ"ל – בעמ' 363), אלא שחוות הדעת האקטואריות אינן רלבנטיות במקרה זה .

15. כעולה מן המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, הקימה נכותו של התובע, עובר לתאונה, לבדה, את הזכאות לקבלת קצבת נכות כללית מלאה וממילא לא הביאו הנכויות הנוספות שנקבעו לתובע, בגין התאונה, להגדלת סכום הקצבאות. משחצתה דרגת אי הכושר שנקבעה לתובע , לפני התאונה, את השיעור המקנה קצבת נכות כללית מירבית בגין אי כושר עבודה, שולמה לתובע קצבה מירבית ותוספת הנכות הרפואית בעקבות התאונה, לא הוסיפה על הסכומים המשולמים.

16. ממילא לא קמה לנתבעים זכות לקזז, מן הפיצוי המגיע לתובע , חלק יחסי מן הקצבאות המשולמות לו ע"י המל"ל , בשיעור הנכות שקדמה לתאונה – משיעור הנכות המשוקללת הכוללת.

17. אשר לטענה, כי התובע מתבסס בסיכומיו על הטענה, כי אלמלי התאונה היה יכול להיקלט בעבודה בשוק החופשי והדבר סותר את קביעת המל"ל במסגרת "נכות כללית", נקבע – גם בפסק הדין פרלה עמר – כי "כל קביעה רפואית של המוסד שאיננה מתייחסת לנכות שהוסבה בתאונת הדרכים, ולה בלבד, לא תוכל לשמש לשם בירור שיעור התגמולים הצריכים בניכוי, כשם שאינה משמשת כקביעה על פי דין כמשמעותה בסעיף 6ב' לחוק" (שם, עמ' 361).

18. אשר לטענה, כי קביעת המל"ל תשונה בעתיד – מדובר בהערכה ספקולטיבית ולא ראוי להתבסס עליה.

19. ברור, ומוסכם על הצדדים, שיש להפחית מסכום הפיצוי את סכומי התשלומים התכופים ששולמו לתובע, כערכם להיום.

י. סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 995,000 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן:

1.1 הפסדי השתכרות ופנסיה – לעבר ולעתיד - 300,000 ₪
1.2 הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה – לעבר ולעתיד - 40,000 ₪
1.3 עזרת זולת – לעבר ולעתיד - 430,000 ₪
1.4 כאב וסבל - 225,000 ₪
סה"כ - 995,000 ₪

2. מסכום הפיצוי ינוכו התשלומים התכופים ששולמו לתובע, כערכם להיום.

3. בנוסף, יישאו הנתבעים בהוצאות התובענה וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כדין.

4. זכות ערעור – כחוק.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ג, 09 מאי 2013, בהעדר הצדדים.