הדפסה

אהרוני ואח' נ' פז חברת נפט בעמ

לפני כבוד השופטת נועה גרוסמן, סגנית נשיאה

התובעים

  1. צמח אהרוני
  2. יוסף אהרוני

ע"י ב"כ עוה"ד אלעד וייסטוך

נ ג ד

הנתבעת
פז חברת נפט בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד עמינדב בלוזר

פסק דין

לפני תביעה נזיקית בעניין הפעלתה של תחנת תדלוק בצמידות לבית מגורים.

התביעה הוגשה ביום 24.10.2010 כאשר הסעד המבוקש בה הינו צו מניעה קבוע.
ביום 13.5.2012 הוגש כתב תביעה מתוקן בו נוסף סעד כספי על סך של 926,000 ₪, נכון למועד הגשת כתב התביעה.

רקע:
עניינה של התביעה בתחנת תדלוק הידועה בשם "פז התקווה" השייכת לפז חברה לנפט בע"מ (להלן: "פז" ו/או "הנתבעת"), אשר ממוקמת בצד הדרומי של דרך ההגנה בשכונת התקווה בתל אביב, על המקרקעין הידועים כחלקה 3 ו-4 בגוש 7069 (להלן: "תחנת התדלוק").

התובע 1 (להלן: "צמח" ו/או "התובע 1") הינו הבעלים הרשום (במושע) של בית מגורים, הממוקם ברחוב האקליפטוס 9א בתל אביב, הידוע כחלקה 23 בגוש 7069 (להלן: :"בית המגורים").
התובע 2 (להלן: "יוסי" ו/או "התובע 2") הינו בנו של התובע 1, אשר נולד וגדל בבית המגורים בין השנים 1975- 1980 וחזר להתגורר בבית המגורים בשנת 1997.
התובע 1 והתובע 2 ייקראו ביחד ולהלן "התובעים".
תחנת התדלוק, אשר הוקמה בשנת 1962, גובלת בבית המגורים ופועלת ברציפות במקום זה עשרות שנים.

התובעים טוענים כי הקרבה לתחנת דלק פעילה בסמיכות כה גדולה מהווה מטרד יומיומי, עקב ריחות הדלק החזקים הנודפים מתחנת התדלוק והרעש הבלתי נסבל של המשאיות המתדלקות בתחנה והמכליות הממלאות את מיכלי התחנה בדלקים. ומכאן קמה התביעה.

התובעים מבקשים כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על פז להפעיל את תחנת התדלוק ו/או את חנות הנוחות הנמצאת בשטחה.
לחילופין או בנוסף, ביקשו התובעים כי פז תחויב לשלם להם פיצוי בגין הנזקים שנגרמו ו/או נגרמים להם כדלקמן:

בסך של 307,000 ₪ בגין פגיעה בשימוש בנכס.
בסך של 261,000 ₪ בגין פגיעה בזכויות הבנייה המוקנות לנכס.
בסך של 140,000 ₪ בגין דמי שימוש שבע שנים אחורה.
בסך של 84,000 ₪ בגין מטרדי רעש בשבע השנים האחרונות.
בסך של 84,000 ₪ בגין מטרדי ריח בשבע השנים האחרונות.
בסך של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ו/או פגיעה באוטונומיה ו/או עגמת נפש.

סך הכול, טוענים התובעים, יש לחייב את פז בפיצויים בסך של 926,000 ₪.

טענות התביעה:
התובעים טוענים כי מיקום תחנת התדלוק, בצמידות לבית המגורים, מהווה "פצצת זמן מתקתקת", המסכנת את חיי התובעים ורכושם.

התובעים טוענים, כי תחנת התדלוק הוקמה תוך הפרה של דיני התכנון והבניה הן ברמת התכנון הארצי והן ברמת התכנון המקומי וכי היא פועלת ומתנהלת בניגוד לדין.
ראשית, טוענים התובעים כי הליך קבלת ההחלטה על הקמת תחנת התדלוק בועדה המקומית היה לא תקין. בנוסף, טוענים התובעים, כי תחנת התדלוק הוקמה בניגוד לתמ"א 18, תכנית מתאר ארצית, אשר עניינה הקמת תחנות תדלוק (להלן: "תמ"א 18") ואף כיום מתנהלת בניגוד להוראות תמ"א 18, המגדירה מרחק מינימלי מותר בין תחנות תדלוק לבין אזורי מגורים. לא זו אף זו, התובעים טוענים כי תחנת התדלוק פועלת בשימוש חורג מתוכנית המתאר שחלה על הקרקע אשר אושרה בשנת 1992 (להלן: "ת.א. 2215"), אשר לא אישרה את יעוד המגרש כיעוד של תחנת תדלוק.

מעבר לכך, התובעים סבורים כי בעצם תפעול תחנת התדלוק, פז הפרה ועדיין מפירה חובות חקוקות המנויות בחוקים שונים, כגון החוק למניעת מפגעים, תשכ"א – 1961 והתקנות אשר תוקנו מכוחו.
מלבד ההפרות המתוארות דלעיל, טוענים התובעים כי מיקום תחנת התדלוק גורם למטרדים קשים והפרעה ממשית למגורים בבית המגורים.

ראשית, טוענים התובעים, תחנת התדלוק הפיצה ועודנה מפיצה אדי דלק, המכיל בין היתר בנזן – חומר בעל ריח חריף אשר הוכר כמסרטן. לדידם, אדי הדלק חדרו ועודם חודרים לתוך בית המגורים והופכים את חיי משפחת התובעים בבית המגורים לבלתי נסבלים. זאת ועוד, לדידם של התובעים, הדלק ואדי הבנזן מוגדרים כחומרים מסוכנים, שעלולים להיות רעילים וחלקם גם נפיצים. העיסוק בדלק כרוך בסיכון לפגיעה בגוף ובנפש, למפגעים סביבתיים, לאיכות האוויר, לאיכות הקרקע ולאיכות מי התהום. לטענתם, התחנה מהווה סכנת התלקחות והתפוצצות.

התובעים מוסיפים וטוענים כי תחנת התדלוק יוצרת מטרדי רעש קשים מנשוא במהלך כל שעות היום. לטענתם, מדי יום פוקדים את תחנת התדלוק כ- 500 רכבים מסוגים שונים, בהם משאיות כבדות. כמו כן, בתחנה פועל קומרפסור למילוי הדלק אשר עושה רעש באופן קבוע במהלך כל שעות היממה ונעשה שימוש תדיר בשואבי אבק ע"י באי התחנה. זאת ועוד, לטענת התובעים, במהלך שעות הלילה פוקדים את סביבת התחנה נערים רבים אשר צורכים משקאות אלכוהוליים הנמכרים בחנות הנוחות הממוקמת בשטח תחנת התדלוק, עושים רעש רב ואף מטילים את צרכיהם על גדר הבית.

לטענת התובעים, מטרדי הרעש והריח אשר יצרה התחנה גרמו לכך שהם נאלצו לצמצם את אזור המגורים בבית לחלק המרוחק ממאגרי הדלק. לדידם, יותר מחצי מבית המגורים לא היה בשימוש במשך עשר השנים האחרונות. זאת ועוד, לטענתם, נאלצו התובעים לאטום את חלונות ודלתות בית המגורים אשר פונים לכיוון התחנה וזאת על מנת להתמודד עם הריחות והרעשים אשר נגרמים מתחנת התדלוק.

צמח טוען כי ילדיו, וביניהם יוסי, סבלו מבעיות רפואיות, כגון בעיות נשימה והקאות, עקב ריחו החזק של הדלק אשר הגיע מתחנת התדלוק. כמו כן, טוען צמח, כי אחיו אשר נפטר בגיל צעיר יחסית, סבל מכאבי ראש וסחרחורות, וכי אין לו ספק שנוכחות תחנת התדלוק בצמידות לביתם הייתה גורם מכריע בכך.

עוד טוענים התובעים כי במהלך השנים אירעו מספר מקרים בהם הרשויות השונות ביקשו מהם לחדול מפעילויות שונות המהוות שימוש רגיל וסביר, אך עלולות לסכנם עקב הקרבה לתחנת הדלק. כך, למשל, העיד יוסי כי כאשר ביקש לעשן סיגריה או להדליק "מנגל" בחצר בית המגורים, התבקש לחדול ממעשיו על ידי מפעילי תחנת התדלוק ואף זימנו שוטרים אשר יורו לו להפסיק, לאחר שסירב לחדול ממעשיו.

טענות ההגנה:
פז העלתה טענת סף של התיישנות, שכן לטענתה, טענותיהם של התובעים בקשר עם מתן היתר הבנייה לתחנת התדלוק – אשר ניתן בשנת 1962- התיישנה לפני עשרות שנים.

עוד טענה פז לשיהוי ניכר בהגשת תביעת התובעים. לדידה של פז, תחנת התדלוק ובית המגורים גובלים זה בזה כבר שנים רבות ולפיכך כל טענות התובעים ביחס למטרדים השונים וביחס לאי עמידת תחנת התדלוק בדרישות תמ"א 18 או בחריגה מתכנית המתאר אשר חלה על הקרקע משנת 1992, נטענות באיחור ובשיהוי רב.

פז מציינת כי לבית המגורים אין היתר בנייה. משכך, סבורה פז, מנועים התובעים מלטעון כנגד פז טענות הקשורות לאותן הפרות ממש שאותן הם מפרים בעצמם. לפי פז, בנסיבות אלה, קיים השתק שיפוטי נגד התובעים.

פז מוסיפה וטוענת כי תביעתם של התובעים נעדרת עילה. לדידה, אין חולק על כך שתחנת התדלוק נבנתה על פי היתר בנייה שניתן לפז באישור הועדה המקומית והועדה המחוזית. התובעים אינם טוענים לבטלות ההיתר שניתן וממילא הוא תקף. לפיכך, פז סבורה כי אין לתובעים כל עילה לטעון כנגד חוקיות תחנת התדלוק, אשר פועלת, כאמור, עפ"י היתר תקף.

לגופו של עניין, טוענת פז כי תחנת התדלוק הוקמה על פי היתר כדין שניתן בשנת 1962 באישור הועדה המקומית לתכנון ובניה ואישור הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א.
לעניין טענת התובעים על הפרת דיני התכנון והבניה, פז טוענת כי תמ"א 18 לא חלה כלל על תחנת התדלוק, שכן היא קבעה מגבלות תכנוניות על הקמת תחנות תדלוק חדשות שהוקמו לאחר פרסומה, אך לא החילה את המגבלות הנ"ל על תחנות תדלוק קיימות, שנבנו עוד לפני תחילת תמ"א 18, כגון תחנת התדלוק הנדונה.

יתרה מזאת, לדידה של פז, תמ"א 18 אף התירה מפורשות שדרוג תחנות תדלוק קיימות (לרבות בנייתן מחדש) בסמוך לבנייני מגורים ו/או מוסדות ציבור. קל וחומר, אם כך, שתמ"א 18 אינה מתיימרת לאסור המשך קיומן של תחנות תדלוק הבנויות בצמוד למבני מגורים ו/או מוסדות ציבור.

לעניין מטרדי הרעש והריח, פז טוענת כי בתחנת התדלוק הותקנה כבר לפני שנים מערכת מישוב אדים stage 1, המעבירה את האדים הנפלטים מן המכלים התת קרקעיים של התחנה במהלך פריקת הבנזינים לסוגיהם מתוך מכלית האספקה אל המכלים התת קרקעיים, חזרה למכלית, וכך נמנעת לחלוטין פליטת אדי הדלק לסביבה.
יתרה מכך, טוענת פז, בשנת 2008 הותקנה בתחנת התדלוק מערכת מישוב אדים נוספת stage 2, השואבת את אדי הדלק הנפלטים מפיית התדלוק במהלך תדלוק ברכבים בתחנה ומונעת פליטתם לסביבה.
לאור האמור לעיל, טוענת פז, תחנת התדלוק עומדת בתקנים המחמירים ביותר עפ"י דרישות המשרד להגנת הסביבה.

זאת ועוד, טוענת פז, תחנת התדלוק נמצאת בצמידות לדרך ההגנה בשכונת התקווה, אשר מהווה ציר תנועה ראשי ומתאפיינת בפעילות עסקית ענפה. פז מבהירה כי היקפי התנועה בדרך ההגנה הינם גדולים וכוללים רכבים מכל הסוגים וכי קיימת ברחוב מרכזי זה תנועה רבה של קהל לקוחות ותושבי השכונה. לדידה של פז, שעות הפעילות של חלק ניכר מהעסקים בדרך ההגנה פועלים עד השעות הקטנות של הלילה. לפי פז, פעילות זו אינה קשורה ואינה נובעת מתחנת התדלוק והייתה מתקיימת באזור אם תחנת התדלוק הייתה קיימת ובין אם לאו.

דיון והכרעה:
מן המקובץ לעיל, עולה כי השאלות המצריכות דיון והכרעה הינן-

  1. טענות הסף – התיישנות, שיהוי, מניעות והעדר עילה.
  2. חוקי התכנון והבנייה.
  3. סכנת התלקחות והתפוצצות וזיהומי קרקע.
  4. הפרת חובה חקוקה.
  5. מטרדי רעש וריח – האמנם?
  6. הזכות לחיים בתנאים סביבתיים ראויים
  7. שאלת הסעד ושיעורו.

אדון בשאלות אחת לאחת.

טענות הסף – התיישנות, שיהוי, מניעות והעדר עילה:
התיישנות:
פז העלתה בהזדמנות הראשונה (בכתב ההגנה) טענת סף ביחס להתיישנות התביעה, אשר לטענתה יש בה כדי להביא לדחיית התביעה.

פז טוענת כי דין כל טענות התובעים ביחס להיתר הבנייה של תחנת התדלוק ו/או לשימוש בניגוד להיתר – דינן להידחות מפאת התיישנות. ודוק, היתר הבנייה לתחנת התדלוק ניתן בשנת 1962. לפיכך, לפי פז, כל טענה בקשר עם היתר הבנייה ו/או פגם זה או אחר הקשור בו, התיישנה בשנת 1969 ולכל המאוחר בשנת 1977 (ככל שעסקינן בתביעה שעניינה מקרקעין).

כן, טוענת פז, כי אף דינם של הסעדים הכספיים המבוקשים הנובעים מן הטענות הנ"ל להידחות מפאת התיישנות, הואיל ועילת התביעה הנטענת לגביהם נולדה לפני יותר מ- 7 שנים.

מנגד, התובעים טוענים כי עילות התביעה אינן נובעות מהיתר הבנייה המקורי, אלא מהפרות מתמשכות של תמ"א 18 ות.א. 2215 ולפיכך אינן יכולות להתיישן. זאת ועוד, השימוש החורג מהתכנית והמטרדים היומיומיים הנגרמים לתובעים, לטענתם, עקב פעילות תחנת התדלוק, הינם עוולות מתמשכות ומתחדשות מדי יום.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע את הכלל לפיו "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה והיא אינה במקרקעין, מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מכוחם המצטבר של שני הסעיפים האלה נקבע הכלל בדבר התיישנותה של תביעה לאחר חלוף שבע שנים מהיום בו נולדה עילת תביעה. בחינת טענת ההתיישנות מחייבת, אפוא, לדעת מהי עילת התביעה אשר לגביה נטענת טענת ההתיישנות.

עיון בכתבי הטענות בתובענה מלמד כי תובענה זו מבוססת על מספר עילות תביעה:
הפרת חובת הזהירות ע"י גרימת מטרדים – לטענת התובעים, פז הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובעים וזאת בין היתר במעשים ו/או מחדלים רבים: גרמה למטרדי רעש קשים, אינה אפשרה לתובעים לנהל חיים סבירים בבית המגורים, מנעה מהתובעים לעשות שימוש שהם זכאים לו לפי כל דין מכוח היותם בעלים של בית המגורים, גרמה למטרדי ריח קשים, וכו'.

הפרת חובות חקוקות המנויות בחוק התכנון והבניה והתקנות אשר מכוחו, לרבות הפרה של תמ"א 18 על מכלול תיקוניה.

התובעים טוענים, כי עילות התביעה אשר נזכרות לעיל יצרו נזק מתמשך ומתחדש, אשר התביעה לגביו אינה התיישנה.

הלכה פסוקה היא כי בצד מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק נקודתי, תיתכנה נסיבות שבהן האירוע העוולתי הוא מתמשך ונגרם בצדו נזק מתמשך, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד לפקיעתן:

"מקום שעוולה היא נמשכת והולכת, היא יוצרת עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו... כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגע, והתוצאה היא כי אף-על-פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת שש השנים, אין התובענה חסומה במידה שהיא מתייחסת להמשך העוולה בתוך התקופה... במקרה שיש הפרת חובה הנמשכת והולכת מצד הנתבע והגורמת ברציפות נזק לתובע, הרי עילת תובענה חדשה נולדת בכל יום, ואם ההפרה והנזק הנובע ממנה נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות, יחסום חוק ההתיישנות – אם הנתבע מסתמך עליו- את תובענת התובע על הנזק שאירע לפני התאריך הקובע, אך לא על הנזק שאירע אחריו" (ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ פ"מ כב(2) 929, 933 (1968))

עוד נפסק בעניין זה בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, 22.06.08) (להלן: "עניין אלנקווה") מפי השופטת פרוקצ'יה (פסקה 31 שם) כדלקמן:
"כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש 'נזק' אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא באירוע עוולתי המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי..."

הדברים יפים אף לענייננו. אף על פי שמעשה העוולה הראשון אירע מחוץ לתקופת ההתיישנות, ישנה הפרת חובה נמשכת והולכת הגורמת ברציפות נזק לתובעים והיוצרת עילת תובענה חדשה מדי יום ביומו.

עוד בעניין אלנקווה פסקה השופטת פרוקצ'יה (פסקה 34 שם) כי:

"בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות וחלקן בתחום התקופה, מקום ההפרדה בין הנזקים לעניין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו.."

(כן ראו ע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים" בע"מ ", תק-על 2010(1) 2035, 2040 (2010)).

המטרדים אשר נגרמו לתובעים, לטענתם, הינם מתמשכים ומתחדשים מדי יום לאורך עשרות שנים. במצב דברים זה, סבורני כי הנזק אינו ניתן לחלוקה ואין באפשרות פז להוכיח את חלק הנזק שנגרם בתקופה שלא חלה עליה התיישנות. משכך, התובע יוכל לתבוע בגין הנזק כולו, לרבות זה שנוצר בתקופת ההתיישנות.

יתרה מזאת, מדובר בנזק מתמשך אשר תוצאותיו ניכרות רק לאחר שנים רבות. דהיינו, במקרה שלפנינו יש ליתן את הדעת גם לסיפת הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובעת כי כאשר הנזק לא נתגלה ביום שאירע, יחל מירוץ ההתיישנות ביום בו נתגלה הנזק. אמנם תחנת התדלוק פועלת בצמידות לבית המגורים כבר עשרות שנים. עם זאת, עוצמות המטרדים ותוצאות הנזק אשר נגרם כתוצאה מכך התגלו לתובעים רק בשנים האחרונות. לפיכך ולפי סיפת הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, מירוץ ההתיישנות החל רק מהיום בו נתגלה לתובעים הנזק המצטבר והמתמשך אשר גרמה תחנת התדלוק.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

שיהוי:

כטענה חלופית לטענת ההתיישנות, טוענת פז כי תביעת התובעים לוקה בשיהוי רב וקיצוני, שכן המצב העובדתי בגינו הוגשה התביעה, לפיו בית המגורים גובל בתחנת התדלוק, הינו מצב קיים ומתמשך במשך 48 שנים.
לדידה של פז, ככל שיש אמת בטענות התובעים ביחס לתחולת תמ"א 18 על תחנת התדלוק או לחוסר התאמה לתכניות הקיימות, הרי שלו היו עותרים התובעים לפז לפני עשרות שנים, הייתה יכולה פז לפעול כבר אז ולהסדיר את הטעון הסדר. על כן, השיהוי הכבד, לטענת פז, גרם לה לנזקים.
מנגד, טוענים התובעים כי טענת השיהוי אינה עומדת בקריטריונים אשר נקבעו לקיומה בפסיקה ואינה יכולה להצביע על ויתור של התובעים על זכויותיהם, חוסר תום לב מצדם או על פעולות כלשהן שהרעו את מצבה של הנתבעת וגרמו לה נזקים.

טענת השיהוי נדונה בהרחבה בע"א 2950/07 מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) (2009). שם נפסק מפי כב' השופט דנציגר (פסקה 33):

"קבלת טענת השיהוי תיעשה בנסיבות נדירות (ראו: עניין תלמוד תורה, שם, בעמ' 445)... לפיכך, נקבע בעבר על ידי בית משפט זה, כי על הטוען לשיהוי, המצדיק דחייתה של תביעה, לעמוד במספר תנאים. דחיית תביעה מחמת שיהוי תיעשה במקרים בהם הוכיח הנתבע כי בנוסף לשיהוי התקיימו שני תנאים נוספים: התנאי הראשון הינו שהשיהוי מבטא ויתור על זכויות או ייאוש מצד התובע; התנאי השני הינו כי עקב השינוי הורע מצבו של הנתבע (ראו: עניין צימבלר, לעיל, בעמ' 70-69; עניין תלמוד תורה, לעיל, בעמ' 446; עניין חיים, לעיל, בעמ' 635). תנאי נוסף שנזכר בפסיקה עניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לב של המשתהה (ראו: עניין צימבלר, לעיל, בעמ' 70-69; עניין תלמוד תורה, לעיל, בעמ' 446)..."

במקרה דנן, אני מוצאת כי לא מתקיימים התנאים לשם קבלת טענת שיהוי. לא הוכח כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה, וכן לא מצאתי כי התנהלות התובעים לוקה בחוסר תום לב. לא זו אף זו, אין חולק, כי עצם התנהלותם של התובעים במהלך השנים שחלפו עד הגשת התביעה אינה מבטאת ויתור על זכותם. במהלך השנים שלחו התובעים לגורמים שונים בעיריית תל אביב מכתבים רבים בנושא פעילות תחנת התדלוק. בקשותיהם החוזרות ונשנות לטיפול בנושא, אשר גרם להם למטרד לטענתם, מוכיחות כי לא התכוונו לוותר על זכותם.

זאת ועוד, עם חלוף השנים עלתה המודעות לשמירה על איכות הסביבה ולהשפעת מטרדים סביבתיים על בריאותו של האדם. ודוק, עסקינן בתחום דינמי ומשתנה ושינויי העתים מחייבים לתת לתביעה מעין זו להישמע ולא לחסום בפניה את דלתות בית המשפט מחמת שיהוי.

מכל המקובץ לעיל, טענת השיהוי נדחית בזאת.

מניעות:

פז טוענת כי הואיל וביתם של התובעים נבנה ללא היתר בנייה כדין ואף נוספו לו תוספות בנייה ללא היתר בנייה כדין, התובעים מנועים מלטעון לפגמים בהיתר הבנייה של פז.
פז סבורה כי במצב דברים זה קיים השתק כנגד התובעים והם מנועים מלטעון כנגד פז טענות בקשר להפרות הוראות החיקוקים שהם מפרים בעצמם.

מנגד, התובעים סבורים כי עצם אי הימצאותו של היתר הבנייה בתיק הבניין של בית המגורים אינה מלמדת דבר. לדידם של התובעים, בית המגורים הינו נכס בן 70 שנה וחוסר הימצאו של היתר בנייה בנכסים כה ישנים מהווה מצב שכיח בתל אביב בכלל ובשכונת התקווה בפרט.

על טיבה של טענת ההשתק עמדה הש' שטרסברג כהן בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים ו-6 אח', פ"ד נו(6), 195 (ניתן ביום 27.8.2002)(פורסם במאגרים משפטיים):

"תורת ההשתק (מניעות), נקלטה במשפטנו מן המשפט האנגלי. היא נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה מן הדין וזאת על ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות אף אם הן נכונות כלשעצמן. תורה עתיקת יומין זו, מוצאת ביטוי במשפט הרומי בכלל לפיו, אין אדם יכול לסתור פעולות שלו “venire contra facum proprium”. תורת ההשתק אינה נפגעת מעקרון תום הלב ואינה פוגעת בו. היא פועלת בשילוב עימו. דומה כי יש לראות בדיני המניעות ביטוי דיוני של עקרון תוך הלב".

אכן שמאי המקרקעין דוד אבודרהם (להלן: "אבודרהם")– המומחה מטעם התובעים- מציין בחוות דעתו כי מעיון בתיק הוועדה המקומית תל אביב לא נמצא היתר בניה לבית המגורים ומנגד כי גם לא קיים כל צו הריסה לבית המגורים.

עוד מציין אבודרהם בחוות דעתו כי הואיל והקרקע מסומנת כגובלת עם תחנת דלק, לא ניתן לקבל בה היתרי בניה כלל.

עם זאת, יובהר, כי בית המגורים עמד על תלו עוד לפני הקמת תחנת התדלוק בצמידות אליו ותחנת התדלוק הוקמה אל תוך מצב קיים. לפיכך, טענות פז בדבר מניעות התובעים מלטעון לפגמים בהיתר הבנייה של תחנת התדלוק הינן בבחינת "הרצחת וגם ירשת". שכן, פז בעצמה גרמה לכך שלא ניתן לקבל היתר לבית המגורים וכעת היא מבקשת אף ליהנות מהעוול שגרמה על ידי השתקת טענות התובעים ביחס לחוקיות תחנת התדלוק.

אשר על כן, אני דוחה את טענת פז כי התובעים מושתקים מלטעון נגד חוקיותה של תחנת התדלוק ופגמים בהיתר הבנייה שלה.

העדר עילה:
פז טוענת, כי תביעת התובעים הינה תקיפה עקיפה של היתר הבנייה שניתן לפז לצורך הקמת תחנת התדלוק. לשיטתה, הואיל אין חולק, כי התחנה נבנתה על פי היתר בנייה שניתן לפז באישור הועדה המקומית והועדה המחוזית ואין טענה מצד התובעים כי ההיתר שניתן לפז בטל מעיקרו, התובענה הינה חסרת עילה.
ודוק, תחנת התדלוק קיימת ופועלת על פי היתר משנת 1962. משכך, אין התובעים זכאים לסעדים המבוקשים על ידם.

מנגד, טוענים התובעים כי התביעה אינה נטולת עילה וכי העובדה שתחנת התדלוק פועלת מכח היתר שניתן בשנת 1962 אינה מייתרת את הצורך לבחון את המטרדים הנטענים אשר נגרמו לתובעים במרוצת השנים ואת חוקיות פעילות התחנה.

אכן, מאז ניתן היתר לתחנת התדלוק (כאמור, בשנת 1962), התעדכנו או נוסחו חיקוקים רבים אשר נועדו להגן על הפרט ממטרדים או מפגעים. עצם קיומו של היתר לתחנת התדלוק אינו מאיין את הצורך לבחון האם תחנת התדלוק עומדת בהוראות הדין הקיימות כיום. לדוגמה, מאז שניתן היתר לתחנה, אושרה תמ"א 18 על תיקוניה השונים אשר קובעת מגבלת מרחק בין משאבות דלק לבתי מגורים. דוגמה נוספת היא חיקוקו של החוק למניעת מפגעים, תשכ"א – 1961 והתקנות אשר תוקנו מכוחו, אשר לא היו קיימות בעת בו ניתן היתר לתחנת התדלוק.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת פז כי יש לדחות את התביעה בשל היעדר עילה.

חוקי התכנון והבניה:
התובעים טוענים, כי תחנת התדלוק נוגדת את דיני התכנון והבניה הן ברמת התכנון הארצי והן ברמת התכנון המקומי.

ברמת התכנון הארצי - על הקמת והפעלת תחנות דלק חלה תמ"א 18, שעניינה הקמת תחנות תדלוק ואשר קיבלה תוקף בתאריך 22.8.1976. תמ"א 18 עברה ארבעה תיקונים – האחרון שבהם תיקון מס' 4 קיבל תוקף בתאריך 23.8.2006.

לפי התובעים, תחנת התדלוק פועלת במגוון מישורים בניגוד להוראות תמ"א 18 תיקון מס' 4 וביניהם: מעל עמדות התדלוק לא קיים גגון, בתחנת התדלוק אין מגבלת משקל לרכבים המתדלקים בה (על אף מיקומה באזור מגורים), ובעיקר לא קיימת שמירת מרחק מינימלי של 40 מטרים בין עמדות התדלוק וצינורות האוורור של המיכלים התת קרקעיים לבתי המגורים.

ברמת התכנון המקומי, תחנת התדלוק כפופה לתוכנית בניין עיר קיימת. לטענת התובעים, נמצא כי אין התאמה בין הוראות ת.א. 2215 (תכנית שיקום שכונת התקווה) (להלן: "תכנית המתאר") לבין הקיים והמצוי בשטח. תכנית השיקום, אשר אושרה בשנת 1992, לא קבעה כי ייעוד חלקת הנתבעת הוא לתחנת תדלוק. מכיוון שתכנית המתאר לא קבעה באופן מפורש כי יעוד החלקה הוא לתחנת דלק, הרי מכאן ואילך, לטענת התובעים, תחנת התדלוק מהווה שימוש חורג מתוכנית והיא אינה זכאית להמשיך ולפעול.

התובעים מוסיפים וטוענים כי אף בהליכי הקמת התחנה נפלו פגמים. התובעים הגישו חוות דעת מומחה מטעמם- האדריכל ומתכנן הערים מר אלישע מור (להלן: "מור"). מור טוען בחוות דעתו כי תחנת התדלוק פועלת ללא הישענות על תכנית מפורטת לתחנת תדלוק, כפי שנדרש בתמ"א 18. מור מוסיף וטוען כי בעת שהוצא היתר הבנייה המקורי לתחנת התדלוק לא הייתה קיימת תב"ע שתאפשר את השימוש או את זכויות הבנייה. מהנדס העיר דאז המליץ לא לאשר תחנת תדלוק במקום על יסוד מספר טעמים, לרבות סביבת מגורים צפופה. אולם, למרות חוות דעתו המקצועית, אישרה הועדה המקומית את הבקשה בתנאי קבלת אישורה של הועדה המחוזית תל אביב אשר אישרה הקמת תחנת התדלוק. זאת ועוד, מור מוסיף בחוות דעתו כי משרד התחנה הוסב לחנות נוחות yellow (להלן: "חנות הנוחות") בהליך סטטוטורי לא נכון וללא סמכות. לפי מור, חנות הנוחות הינה שימוש קרקע שאיננו קיים בתחנת התדלוק. שכן, על פי ההיתר הקיים לתחנת התדלוק, במקום בו קיימת היום חנות הנוחות היה אמור להתקיים משרד מנהל תחנת התדלוק.

מאידך, פז טוענת כי הואיל והוכח כי לתחנת התדלוק יש רישיון עסק תקף מזה עשרות שנים ברציפות, אין כל בסיס לטענות התובעים ביחס לפגמים בקבלת הרישיון. כמו כן מדגישה פז, כי בתמ"א 18 המקורית או בתיקוניה לא קיימת כל הוראה האוסרת המשך פעילות של תחנות תדלוק קיימות. זאת ועוד, סעיף 7.3 לתמ"א 4/18 מבהיר במפורש כי ניתן להקים מחדש, לשפץ ולשדרג תחנות תדלוק קיימות גם אם אינן עומדות במגבלות תמ"א 18. כך גם בתכנית המתאר, אין כל הוראה האוסרת על המשך הפעילות של תחנת התדלוק הקיימת או כל הוראה להריסת תחנת התדלוק הקיימת.

לחיזוק טענותיה, הגישה פז חוות דעת מומחה מטעמה – שמאי המקרקעין מר ערן יואבי (להלן: "יואבי"). יואבי מתייחס בחוות דעתו לחוו"ד מור וטוען, כי חוות הדעת מתעלמת מהעובדה כי התחנה אושרה בהיתר בנייה כדת וכדין בשנת 1962, בטרם חלות חוק התכנון והבנייה בשנת 1965 ובטרם חלות תמ"א 18 לראשונה בשנת 1976. יואבי מוסיף וטוען, כי חוו"ד מור מתעלמת מעיקרון הרציפות התכנונית ומכך שגם תחנות תדלוק אשר הוקמו לפי היתר בנייה כדת וכדין בטרם חלות חוק התכנון והבנייה ותמ"א 18 זוכות להמשך הכרה סטטוטורית.

לפי חוו"ד יואבי, תכנית המתאר, אשר פורסמה למתן תוקף בשנת 1992, הינה תכנית שינוי לתכנית המנדטורית R6. הן חלקות תחנת התדלוק והן חלקת הבית היו ערב אישורה של תכנית המתאר באותו היעוד, ככל הנראה "אזור פיתוח". דהיינו, בטרם אישור תכנית המתאר נבנו הן תחנת התדלוק והן בית המגורים בהתאם להליכי התכנון דאז, ועם אישור התכנית לא שונה למעשה המצב הסטטוטורי של בית המגורים ו/או של תחנת התדלוק, שכן התכנית כאילו "צילמה" מצב קיים, שנסמך על היתרי בנייה, והסדירה אותו.

עוד טוענים התובעים, לפגיעה בשימוש בנכס ולירידת ערך של הנכס בגין קיומה של תחנת התדלוק. התובעים טוענים כי בית המגורים ננטש משנת 1980 עד שנת 1997, משום שנבצר מהם לעשות בו שימוש לאור ריבוי ועוצמת המטרדים אשר נגרמו מתחנת התדלוק. לצורך עניין זה, הוגשה מטעם התובעים חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר דוד אבודרהם. אבודרהם מציין בחוות דעתו כי מבדיקות שערך בבית המגורים, הגיע לכלל דעה כי השימוש בנכס נפגע וכי פז, ביצירת מכלול המטרדים המתוארים על ידי התובעים, מונעת למעשה את השימוש העיקרי בנכס למגורים. אבודרהם מוסיף ומציין, כי כל עוד תחנת התדלוק ניצבת במקומה, נגרעת מימוש זכויות בנייה עודפות מהחלקה של התובעים, שכן לא תאושר תכנית לבנייה נוספת אשר תהיה בניגוד לתמ"א 4/18 מבחינת שמירה על מרחק מינימלי בין תחנות דלק לבין שימושי קרקע הסמוכים להן.

חוו"ד יואבי אף מתייחסת לחוו"ד אבודרהם. יואבי גורס, כי חוות הדעת מטעם התובעים נעדרת אסמכתא כלשהי לפיה לתובעים קיימת עילת תביעה מוכרת בדין כלפי פז. יואבי סבור כי, הגישה של התובעים לפיה עצם קיומה של התחנה מגביל את ניצול "זכויות הבנייה העודפות" במקרקעין של התובעים, ולכן הם זכאים לפיצוי, מובילה בהכרח למסקנה שגם פז זכאים לפיצוי מהתובעים, הואיל וקיומו של בית המגורים מגביל את אפשרויות הפיתוח של תחנת התדלוק. לפי יואבי, ברי, כי אין לגישה זו כל בסיס.

יואבי מוסיף וטוען, כי חוו"ד אבודרהם מאיינת את קיומו של בית המגורים ללא כל הצדקה תכנונית / סטטוטורית ומתעלמת מכך שלמקרקעי התובעים אין זכויות בנייה עודפות. זאת ועוד, לפי יואבי, חוו"ד אבודרהם מתעלמת מהעובדה שלתובעים מוקנית רק 0.6331 יח"ד כך שלא יוכלו לממש את זכויותיהם עד לרכישת השלמת הזכות ליח"ד שלמה משותפיהם.

לאחר בחינת טענותיהם השונות של הצדדים, סבורני כי השמאים הנכבדים מטעם שני הצדדים התעלמו מהמצב התכנוני בשכונה כולה והתייחסו רק לשני המבנים הרלוונטיים, בניין המגורים של התובעים מצד אחד ותחנת הדלק מצד שני.
נכון לראות את המצב באזור המגורים הזה, שכונת התקווה בתל-אביב, בראייה רחבה יותר. השכונה צמחה ועלתה לא בהכרח על פי תמ"א 38. המבנים שם יצרו מצב בשטח אשר התמ"א אינה בהכרח חופפת לו.
כמובן אין בכך כדי להכשיר בניה פסולה מכל מין וסוג שהוא אך אין לבודד מבנה יחיד מתוך שכונה שלמה ודווקא עליו להחיל את חוקי התכנון והבנייה בדקדקנות בשונה משאר המבנים בסביבה.
אם וכאשר יתן הגורם המוסמך לכך בעיריית תל-אביב את דעתו ויתאים את המצב במכלול השכונה להוראות התמ"א או לחילופין יתאים את התמ"א למצב השורר כיום בשטח מזה עשרות בשנים, או אז ניתן יהיה לדבר על התאמה לחתך השכונתי.
כיום, כפי שהדברים נראים, כל אחד משני השמאים ביטא את עמדת שולחו ואינני רואה מקום לצדד בשמאי זה על פני שמאי אחר.
עם זאת, בסוגית הנזק ישנו פירוט של השמאי אבודרהם בשונה מחוות דעת השמאי יואבי ולכך אתייחס בהמשך.

סכנת התלקחות והתפוצצות וזיהומי קרקע:
התובעים טענו כי בתחנת התדלוק קיימים חומרים נפיצים ורעילים (נפט ומוצריו). לכן, העיסוק בתחום כרוך בסיכון לאיכות הקרקע ולזיהום מי התהום וקיימת סכנת התפוצצות והתלקחות. כדוגמא לסכנה זו תיאר יוסי כי אירעו מספר מקרים בהם ביקש להדליק סיגריה, להבעיר אש ב"מנגל" או לרתך את גג בית המגורים, אך הופסק על ידי מנהלי תחנת התדלוק שציינו בפניו כי פעולותיו מסוכנות ועלולות לגרום לפיצוץ והתלקחות. אדון בטענתם זו להלן.

התיאור שנשמע מפיו של יוסי מצביע על פגיעה משמעותית באיכות החיים במקום.
אדם זכאי לנהוג בנחלתו מנהג בעלים, ולעשות שימוש חופשי בקניינו.
הדלקת סיגריה והבערת מנגל, באים בכלל זה.
ראו גם : הוראות סעיף 3 לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו.

הנתבעת טוענת כי המצב שתואר, גם אם שרר בעבר, השתפר מאד וכיום אין פגיעה באיכות החיים.

מר גרשון קידר (להלן: "קידר"), מנהל המחלקה העוסקת בבטיחות ואיכות הסביבה אצל פז, העיד בחקירתו כי בתחנת התדלוק הותקנו כל אמצעי הבטיחות הנדרשים וכי כיום אין בעיה לבצע פעולות כלשהן (לרבות עישון סיגריה, ריתוך הגדר או הבערת אש) בחצר בית המגורים [ראו עמ' 141 שורות 1-11 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2013]:

"ש: האם למשל, ביצוע של תיקונים בבית, עישון סיגריה, ריתוך של הגדר הגובלת לקופ"ח, לשיטתך הם דברים שיש איתם בעיה?
ת: כשהמערכות סגורות, קרי השבת אדים, פעילות נכונה של מערך אספקת הדלק, לא צריכה להיות שום בעיה מעבר לגבול המגרש.
ש: מפנה לסעיף 26 לתצהיר צמח אהרוני. וכן לסעיף 27.
ת: מעיין. אני רואה שכתוב לפני מספר רב של שנים. אז לא היה דרגה 1.
ש: אם זה היה היום האם ניתן היה לרתך?
ת: עניתי קודם, מעבר לגבול המגרש אין בעיה.
ש: אין בעיה בפעולות כמו הפעלת מנגל, סיגריה וכו'?
ת: מעבר לגבול המגרש, בתנאים שהיום התחנה בנויה, אין בעיה."

עדות זו עומדת בסתירה לגרסתו של יוסי, שצוטטה לעיל.
בין שתי הגרסאות, אני מעדיפה את גרסתו של יוסי משום שאני סבורה, כי הבערת אש פתוחה בבניין מגורים הצמוד לתחנת דלק מהווה סכנה של ממש. אם כל האמור בעדותו של מר קידר, הדעת אינה נותנת כי קיימת בטיחות בהבערת אש בצמידות כה רבה לתחנת דלק פעילה.
במישור זה, אני קובעת, כי אכן יש משום פגיעה באיכות החיים של התובעים בהפעלת תחנת הדלק.

אבחן עתה את הנושא של זיהום קרקע.
לעניין טענת התובעים ביחס לסכנה לזיהום קרקע, מור, שמאי המקרקעין המומחה מטעם התובעים, ציין בחוות דעתו כי בשנת 2005, כחלק מתהליך קבלת אישור להקמת חנות הנוחות בתחנת התדלוק, על מנת לוודא כי התחנה אינה מזהמת את המים ואת הקרקע, נערכה בדיקה על ידי חברה אובייקטיבית בהנחיית המשרד לאיכות הסביבה. בבדיקה זו נמצא כי הקרקע נקייה מזיהום.

לא הובאה לפני כל תשתית ראייתית כדי לסתור בדיקה זו או כדי להוכיח כי מאז השתנו פני הדברים.
במישור זה, אני מקבלת את עמדת הנתבעת.

לסיכום פרק זה, אני מוצאת כי במישור של סכנת התפוצצות והתלקחות, יש לקבל את עמדת התובעים.
אני קובעת כי הסמיכות של תחנת הדלק בצמידות לבית מגוריהם מהווה הפרה של זכות השימוש החופשי בקניינם.
טענותיהם של התובעים ביחס לסכנה לזיהום המים והקרקע נדחות בזה, נוכח ממצאי בדיקות המשרד לאיכות הסביבה.

הפרת חובה חקוקה:

לפי טענות התובעים, פז עוולה כלפיהם עוולה זו בכך שהפרה מספר חיקוקים וביניהם: חוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, החוק למניעת מפגעים תשכ"א - 1961 והתקנות שמכוחו – תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג – 1992 ותקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן - 1990, תקנות המים (מניעת זיהום מים) (קווי דלק), התשס"ו – 2006 ותקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מחצרים), התשכ"ב – 1962.

יצוין, כי התובעים לא הפנו בכתבי טענותיהם לסעיפים מסוימים בחיקוקים שלעיל, אלא טענו כי התנהלות פז מהווה הפרה של חובות חקוקות המנויות בחוקים אלה באופן כללי.

חיקוקים נוספים אשר לא ציינו התובעים אך רלוונטיים לענייננו הינם: חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב – 1992 וחוק אוויר נקי התשס"ח – 2008.

בתקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מחצרים), תשכ"ב – 1962 נקבע בסעיף 5 כי:

"לא יגרום אדם ולא ירשה לגרום פליטת עשן שחור מחצריו לרשות הרבים או לרשותם של אחרים."

עשן שחור, כהגדרתו בתקנות למניעת מפגעים (זיהום אוויר מחצרים) הינו עשן אשר נוצר על ידי שריפה. התובעים כלל לא טוענים כי עשן שחור נפלט לחצרם עקב פעילות תחנת התדלוק.
תקנות אלה אינן חלות אפוא בענייננו.

בתקנות המים (מניעת זיהום מים) (קווי דלק) תשס"ו – 2006 נקבע בסעיף 4 כי:

"התקנת קו דלק והפעלתו ייעשה באופן שלא ייגרם זיהום למקורות מים או קרקע הנמצאים בסביבתו..."

כאמור לעיל, פז הוכיחה כי בבדיקה אובייקטיבית שנעשתה לקרקע נמצא כי הקרקע עליו מצויה תחנת התדלוק נקי מזיהום. כלומר, אף תקנות אלה אינן חלות בענייננו.

בחוק למניעת מפגעים תשכ"א -1961, נקבע בסעיפים 2-3 כי:
"לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים"
וכי: "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים".

בתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג – 1992 נקבע בסעיף 6 כי:

"לא יבצע אדם ולא ירשה לאחר, באזור מגורים, בין השעות 22:00 ל- 6:00 למחרת ובימי מנוחה, לבצע פעולות פריקה וטעינה או טלטול מכלים לרבות מכלי אשפה, חביות, מכלי גז מיטלטלים, סחורות וכיוצא באלה, באופן הגורם או העלול לגרום לרעש"

בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן – 1990 נקבעה ההגדרה למהו רעש בלתי סביר וכיצד יש למדדו.

בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב – 1992 נקבע בסעיף 2 כי:

"לבקשת מי שנפגע או עלול להיפגע ממפגע סביבתי או לבקשת גוף או עמותה כאמור ... רשאי בית משפט לתת צו המורה למי שגורם או עומד לגרום מפגע סביבתי... לעשות אחד או יותר מאלה:
להימנע מהמעשה הגורם או העומד לגרום למפגע הסביבתי, או להפסיק לעשותו;
לתקן את המעוות או להחזיר את המצב לקדמותו עובר להיווצרות המפגע הסביבתי...;
לעשות ככל הדרוש כדי למנוע הישנותו של המפגע הסביבתי."

חוק אוויר נקי, התשס"ח – 2008 קובע בסעיף 15 כי:

"בעל היתר פליטה... יבצע, בהתאם לתנאים שנקבעו בהיתר הפליטה,..., ניטור הפליטה ודיגום לשם מדידה של פליטת מזהמים ממקור הפליטה, וכן ניטור אוויר כאמור בסעיף 7 (ד); נתוני הניטור או הדיגום יימסרו לממונה וכן לאיגוד ערים או ליחידה סביבתית כאמור בסעיף 18 (ד), והכל בדרך ובמועדים שהממונה יורה עליהם".

אכן, כל החוקים המפורטים לעיל מתייחסים למפגעי רעש וריח אשר יצרה תחנת התדלוק בבית המגורים.

מהעדויות שנשמעו לפני כמו גם מחוות הדעת של מר אבודרהם ניכר בעליל כי תחנת הדלק יצרה מטרדי ריח ורעש משמעותיים אשר פגמו משמעותית באיכות החיים של התובעים ובני משפחותיהם. לכן אני קובעת, כי הנתבעת עוולה כלפי התובעים בהפרת חוקה חקוקה ככל שהדבר נוגע לרעש, מפגעים וריח.

מטרדי רעש וריח – האמנם?
התובעים מפרטים לאורך תביעתם את התנהלות חיי היומיום שלהם בצמידות לתחנת התדלוק.

התובעים טוענים כי תחנת התדלוק והמטרדים אשר יצרה גרמה להם לבעיות בריאותיות. צמח מתאר בתצהירו, כי יוסי ואחותו נועה סבלו בילדותם מקשיי נשימה, כמו גם מחוליים אחרים תכופים, אשר החמירו בעקבות המטרד אשר יצרה תחנת התדלוק. כן מתאר צמח בתצהירו כי אחיו, מצליח ז"ל, אשר גר אף הוא בבית המגורים, סבל מכאבי ראש ומסחרחורות וייחס את חוליו זה לתחנת התדלוק. צמח מוסיף ומפרט כי מצליח נפטר בגיל צעיר יחסית וכי אין לו ספק כי תחנת התדלוק הינה גורם מכריע בכך [ראו סעיפים 17, 22-23 לתצהירו של צמח].

על אף שסביר בעיניי כי ייתכנו בעיות בריאותיות אצל אדם הגר בצמידות כה גדולה לתחנת תדלוק במשך שנים רבות, למצער, לא הונחה לפתחי התשתית הראייתית לטענות התובעים ביחס לכך. הואיל וכך, בתשתית העובדתית הקיימת, טענות התובעים ביחס לנזק אשר נגרם לבריאותם נדחות בזה.

התובעים סבורים, כי מיקום תחנת התדלוק גרם להם למטרד יומיומי ומתמשך עד כדי הפרעה ממשית בחייהם. כך לדוגמה, מתארים התובעים כי חלונות בית המגורים סגורים ואטומים במשך מרבית שעות היום והלילה וכי אין הם יכולים לעשות בתוך ביתם פעולות פשוטות כגון ביצוע עבודות ריתוך בחצר הבית או הבערת גחלי אש במטרה לצלות בשר ב"מנגל", ואף פעולות יומיומיות יותר כגון עישון סיגריה בחצר בית המגורים, שכן מיד נדרשו להפסיק מפעולותיהם על ידי מנהלי תחנת התדלוק מחשש שעלולים להבעיר את תחנת התדלוק [ראו סעיפים 24-27 לתצהירו של יוסי]. כמו כן, התובעים טוענים כי בשל מטרדי הריח והרעש הקשים אשר יצרה תחנת התדלוק הם נאלצו לעזוב את בית המגורים ולעבור להתגורר במקום אחר. אף לאחר שחזר יוסי לגור בבית המגורים, נאלץ לצמצם, לטענתו, את אזור מגוריו בבית המגורים לחלק המרוחק ממאגרי הדלק [ראו סעיפים 7-24 לתצהירו של יוסי].

לעניין מטרדי הרעש, התובעים טוענים כי את תחנת התדלוק פוקדים מדי יום כ- 500 כלי רכב מסוגים שונים, כאשר חלק גדול מהם הן משאיות. הרכבים המבצעים תדלוקים חונים במרחק של בין 10 מטרים - 15 מטרים מבית המגורים כאשר מרחק זה מתקצר כאשר הרכבים נמצאים בתנועה. רעש מנועי הרכבים מהווה מטרד רעש קשה לבית המגורים. בנוסף, טוענים התובעים, מספר פעמים בשבוע פוקדות את התחנה מכליות הממלאות את מכלי התחנה בדלקים. רעש הפריקה והטעינה, שלעתים מתבצע בשעות הלילה המאוחרות, מטריד את מנוחת התובעים. כמו כן, לפי התובעים, בתחנת התדלוק מצויה חנות הנוחות אשר מושכת אליה נהגים ואזרחים רבים, שבעה ימים בשבוע עד חצות. במהלך שעות הלילה פוקדים את חנות הנוחות נערים מתבגרים אשר צורכים משקאות אלכוהוליים הנמכרים בחנות. רבים מבאי חנות הנוחות מחנים את רכביהם בסמוך לחנות כאשר מערכות השמע ברכביהם משמיעות מוסיקה בקולות רמים מאוד. התנהלות זו גורמת רעש וטרדה קשים לתובעים.

זאת ועוד, התובעים טוענים כי בתחנת התדלוק קיימת משאבת אויר לניפוח גלגלי מכוניות וקומפרסור לייצור לחץ אוויר, אשר משמיעים רעשים חזקים ובלתי נסבלים הפולשים לתוך בית המגורים. כמו כן, נעשה שימוש תדיר בשואבי אבק על ידי באי תחנת התדלוק ופעילות זו אף היא גורמת לרעש רב ומהווה מטרד רעש עבור התובעים.

מנגד, פז טוענת כי תחנת התדלוק אינה פועלת כלל בשעות הלילה ואין גם כניסת מכליות לתחנה בשעות אלה. כמו כן, לדידה של פז, אין בתחנת התדלוק מכונת שטיפה לכלי רכב ואין שואבי אבק.

בעניין זה העיד קידר [ראו עמ' 142 שורות 1-12 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2013]:

"ש: זה נכון שהתחנה הזו נכנסים אליה מיכליות וזה גורם לרעש בפריקה וטעינה?
ת: מיכליות נכנסות כי זו הדרך למלא את מיכלי התחנה. מכיוון שלמיכליות יש צופר התרעה לתנועה אחורה, לקחנו את זה בחשבון ואספקת הדלק לתחנה נעשית רק בשעות שאינן שעות המנוחה, כפי שמצוין בהוראות ובתקנות. כלומר במהלך היום בלבד.
ש: בין איזה שעות?
ת: לא בלילה ולא במנוחת השכנים.
ש: מה זה לילה?
ת: לא אחרי 2300.
ש: כלומר עד 2300 מיכליות רשאיות להיכנס לתחנה?
ת: במקרה הזה הגבלנו, אבל עד 2300 זו השעה שאנו מגבילים בהתאם להוראות החוק רעש."

מדבריו של קידר עולה, כי הואיל ופז מודעת לרעש הרב ולמטרד הקשה אשר יוצרת כניסת המיכליות לתחנת התדלוק, שעות הכניסה של המיכליות הוגבלו לשעות היום ולשעות שאינן שעות מנוחה. עם זאת, פז מאפשרת כניסת מיכליות לתחנה עד השעה 23:00 בלילה. זוהי שעת לילה מאוחרת לכל הדעות. אין חולק, כי הרעש אשר יוצרת תחנת התדלוק בכל שעות היום ועד השעה 23:00 בלילה גורמת להפרעה קשה לחיי היומיום של התובעים.

פז טוענת כי התובעים לא הציגו שום חוות דעת או בדיקה מקצועית עם ממצאים אובייקטיבים ביחס למטרדי הרעש הנטענים על ידם.
אכן, לגבי מטרדי רעש באופן ספציפי נקבעו תקנות לגבי מפלסי הרעש המקסימלי המותרים בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 ובתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992). תקנות אלה מהוות אבן בוחן לבחינת סבירות הרעש, אם כי הן אינן משוכה בלעדית. דהיינו, ככל שתובע פלוני מצליח להוכיח שהרעש הנדון חורג מהתקנות (ואת זאת יוכל לעשות רק על ידי חוות דעת לגבי הפרת אמות המידה הברורות שבתקנות) – אזי שהוא מקים חזקה שקיים מטרד. יחד עם זאת, ניתן כמובן להוכיח מטרד של רעש גם ללא אותה חזקה, דהיינו בדרך ההוכחה ה"רגילה" של מטרד וגם רעש "חלש" מאשר המקסימלי המותר ע"פ החוק, עלול לעלות כדי "מטרד ליחיד", בנסיבות המתאימות (ע"פ 151/84 חברת החשמל נ' פרשט, פ"ד לט (3) 1 (ניתן ביום 17.7.1985)(פורסם במאגרים משפטיים)).

לא יכול להיות ספק, לדידי, כי הפעלת תחנת התדלוק על ידי פז, אשר כללה, בין היתר, רעש רב מפריקת וטעינת המיכליות אשר ממלאות את מיכלי הדלק ותנועה ערה של אנשים ומכוניות אשר מושכת תחנת התדלוק, לרבות הרעש אשר נגרם מחנות הנוחות אשר מצויה בתחנה, גרמה לרעש בלתי סביר ומתמשך אשר הפריע למנוחתם של התובעים ופגע בשלוות חייהם.

לעניין מטרדי הריח, התובעים הגישו חוות דעת מטעם מומחה ניטור אוויר, מר מאיר שרבני (להלן: "שרבני"), אשר ביצע מדידות בבית המגורים בתאריכים 2-3.11.2008. לפי חוו"ד שרבני במהלך הבדיקה שערך הורגשו ריחות "רעים" בעוצמה רבה. בבדיקות שערך שרבני נמצא כי בבית המגורים קיים ריכוז בנזן אשר גבוה הן מהערך הסביבתי הקצר טווח אשר רלוונטי לבדיקה זו והן בהשוואה לערך ייחוס סביבתי ארוך טווח. לפי שרבני בחוות דעתו, חשיפה לרמת הבנזן כפי שהתקבלה במדידות יש בה כדי לגרום לתוספת סיכון בסבירות 1:100,000 לתחלואה. שרבני מוסיף ומציין בחוות דעתו כי תחנת התדלוק של פז שבצמוד לחצר בית המגורים מהווה מוקד פליטה של חומרים, וביניהם הבנזן, שהינו מסרטן. לפי שיטות חישוב ריכוזי מזהמים עולה כי ריכוז המזהמים באוויר החופשי נשאר קבוע עד למרחק של כ- 20 מטרים ממקור פליטת המזהמים. מכיוון שמרחק בית המגורים לאי התדלוק הקרוב ביותר לו בתחנת התדלוק הוא פחות מ- 20 מטרים, הרי שכמות המזהמים בכללותה קרוב לוודאי שתמצא דרכה לבית המגורים.

מאידך, פז טוענת כי מאז בדיקתו של מר שרבני בשנת 2008 הותקנו בתחנת התדלוק מערכת מישוב אדים stage 1 – אשר מעבירה את האדים הנפלטים במהלך פריקת הבנזינים לסוגיהם מתוך מיכלית האספקה אל המיכלים התת קרקעיים של התחנה חזרה למיכלית ובכך נמנעת לחלוטין פליטת אדי הדלק לסביבה- ומערכת מישוב אדים stage 2- (יחד עם מערכת מישוב אדים stage 1 ולהלן: "מערכות מישוב האדים") השואבת את אדי הדלק הנפלטים מפיית התדלוק במהלך תדלוק רכבים בתחנה ומונעת פליטתם.

זאת ועוד, פז הציגה דו"ח בדיקות סביבתיות אשר ערך גוף מקצועי בשם "חברה ישראלית לחקר מדעי החיים" ביום 3-4.9.12 עבור עיריית תל אביב. מסקנות הדיגום שנלקח היו כי בכל נקודות הדיגום התקבלו ריכוזי בנזן נמוכים מסף הרגישות של המעבדה האנליטית. ריכוז הבנזן שחושב בתנאים תקניים נמוך מהריכוז המומלץ בדו"ח אלמוג (דו"ח הקובע ערכי יחוס סביבתיים למזהמים הנפלטים ממקורות שונים אשר יהוו כלי פיקוח לבחינה ולרישוי מפעלים תוך שימוש במודלים ו/או מדידות סביבתיות) בכל נקודות הדיגום.

בעניין דו"ח הבדיקות הסביבתיות הנ"ל העידה הגב' הילה רודוי שהינה המנהלת ביחידה לאיכות הסביבה בחברה הישראלית לחקר מדעי החיים (להלן: "הגב' רודוי"), אשר ערכה את הדו"ח ואשר חתומה עליו. בעדותה של גב' רודוי היא מציינת דעתה ביחס להבדלים בין דו"ח הבדיקות הסביבתיות שנערך עבור עיריית תל אביב לבין חוו"ד שרבני [ראו עמ' 149 שורות 18-28 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2013]:

"ש: מפנה לדו"ח של מומחה מטעמנו, מר שהרבני, את מכירה את הדו"ח?
ת: לא מכירה.
ש: הדו"ח הזה אומר, כי משטר הרוחות באותו יום, הייתה רוח צפונית והתוצאות שהושגו היו מעל הערך של ועדת אלמוג. מה הסיבה לדעתך?
ת: מתי בוצעו הבדיקות? אבקש לעיין בדו"ח.
לאחר שעיינתי, הדו"ח בוצע 4 שנים קודם. מהמאמר שאתה הצגת, אחוז הבנזן בדלק ירד מ- 5% ל- 1%, שזה דבר שיכול להסביר. בפועל, אחוז הבנזן בדלק ירד בשנים אלו. צריך לפנות לתחנה, יכול להיות שהותקנו מתקני טיפול בארבע השנים האלה. אלה שני גורמים שיכולים להסביר את הירידה באחוז הבנזן שנבדק. ממה שידוע לי, מתקני טיפול מתקדמים יותר הותקנו בתחנות לאורך השנים הללו. אני לא יודעת אם בתחנה הספציפית הזו גם הותקנו."

מהאמור לעיל עולה כי חוות דעתו של שרבני ניתנה בשנת 2008, ומאז מצב הדברים השתנה במספר מישורים. ראשית, בתחנת התדלוק הותקנו מערכות מישוב אדים אשר תפקידן למנוע פליטת אדי דלק לסביבה. בנוסף, אחוז הבנזן בדלק הבנזין הופחת מ -5% ל- 1% וחשוב מכל, בדגימה שנערכה בתחנת התדלוק בשנת 2012 נמצא כי בכל נקודות הדיגום שנבדקו נמצאו ריכוזי בנזן נמוכים מסף הרגישות של המעבדה האנליטית.

פז טוענת כי שיטת הדיגום בחוות דעתו של שרבני – NIOSH- הינה שיטת דיגום לצרכים תעסוקתיים, אשר נועדה לדיגום במשך 8 שעות על מנת לבחון את סביבת העבודה של האדם, להבדיל משיטת הדיגום בה השתמשו בדו"ח שנערך עבור עיריית תל אביב, שנועדה לדיגום סביבתי, אשר מתאימה יותר לדיגום שנערך במשך 24 שעות. טענתם מקבלת חיזוק מחקירתה החוזרת של גב' רודוי [ראו עמ' 151 שורות 18-26 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.2013]:

"ש: מפנה לחוו"ד של שרבני, תעייני ותאמרי באיזו שיטה הוא השתמש?
ת: שיטת הדיגום שהשתמשו בה הייתה NIOSH שהיא שיטת דיגום תעסוקתית ונועדה לדיגום במשך 8 שעות ועל זה היא עברה ולידציה (תקפות) על 8 שעות. ממה שאני רואה פה, הדיגום נעשה במשך 24 שעות, שזו הסיבה שאנו לא השתמשנו בשיטה זו."

מנגד, שרבני בחקירתו מבהיר כי שיטת הדיגום התעסוקתית מקובלת בבדיקות ניטור אוויר ואף מועדפת כשיטת דיגום על ידי הגוף הסטטוטורי. זאת ועוד, לפי שרבני, אם נמצא כי קיים ריכוז גבוה של בנזן בשיטה התעסוקתית, אז על אחת כמה וכמה שיימצא ריכוז גבוה בבדיקה הסביבתית [ראו עמ' 61 שורות 3-11 ו -18-24 לפרוטוקול הדיון מיום 3.9.2013]:

"ש: עכשיו, בוא, דיברת על נושא של דיגום לצרכים תעסוקתיים ודיגום באוויר הפתוח. דיגום לצרכים תעסוקתיים זה, אם אני מבין נכון, זה שמישהו עובד באיזה שהוא מקום ובודקים את סביבת העבודה שלו.
ת: נכון מאוד. אבל אפשר לבצע באותה שיטה, וזה גם מה שבאחת מחוות הדעת הטוקסיקולוגיות של ד"ר אלמוג, זאת אומרת אפשר לבצע גם על פי השיטה שנקבעה על ידי הגוף הסטטוטורי, NIOSH, שיטה מספר 1501, אפשר לבצע גם את אותה בדיקה בשיטה שהיא תעסוקתית. אי אפשר בשיטה סביבתית לבדוק את ה, זאת אומרת השיטה התעסוקתית היא, אם מצאת ריכוז בה, אז על אחת כמה וכמה שיש חומר באוויר הסביבה.
ש: ונכון שבבדיקה תעסוקתית בודקים את זה על שמונה שעות, שזה בעצם ההנחה של זמן עבודה של אדם.
ת: נכון.
ש: עכשיו,
ת: אני רק רוצה להוסיף ולהגיד שמזה למעלה מעשרים שנה המשרד להגנת הסביבה, אגף איכות אוויר, מאשר ומשתמש בשיטת הבדיקה אותה אני יישמתי, שהיא מבוססת על NIOSH 1501."

גם מחוות דעתו של שרבני עולה, כי טרם התקנת מערכות מישוב האדים בתחנת התדלוק נמצאו בבית המגורים ריכוזי בנזן גבוהים אשר עלולים לגרום לתחלואה. מכאן אני מוצאת, כי ככל שנעשו נסיונות לשיפור עדיין אין בכך כדי לבטל לחלוטין את המיטרדים שיוצרת תחנת הדלק במקום הנוכחי. ודאי אין בכך כדי לבטל נזקי עבר המצדיקים פיצוי.
גם באשר לעתיד, כל המאמצים שנעשו ונעשים ע"י פז אין בהם כדי למנוע ריחות דלק, רעשי מיכליות, אדים של חומרים מסוכנים באויר שיש בהם כדי לפגוע בבריאות המתגוררים בסמוך לתחנה.
גם במישור זה אני מעדיפה אפוא את עמדת התובעת על פני עמדת הנתבעים.

לאחר שסקרתי את ההפרעות הקשות אשר יוצרת תחנת התדלוק בחיי התובעים, יש לבחון, יש לבחון את משמעותם נוכח הוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

סעיף 44 (א) לפקודה קובע מהו מטרד ליחיד וזוהי לשונו:

"מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."

ההלכה הפסוקה לגבי מטרד ליחיד הינה כי "הפרעה של ממש לשימוש הסביר" חייבת להיות משמעותית ולאורך זמן. פסק הדין המנחה בהקשר זה הינו ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (ניתן ביום 5.9.1976)(פורסם במאגרים משפטיים). שם (בעמ' 795) נקבע מפי כב' השופט שמגר כי:

"שני מאפיינים של מהות ההפרעה, בה אנו דנים, עולים מנוסחה של הוראת החוק. ראשית זו חייבת להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת. לעניין הפרעה חולפת אך מובן הוא כי החשיבות של יסוד הזמן נמצא ביחס הפוך לחוזק ההפרעה, היינו במידה וגדלה עצמתה של ההפרעה, קטנה החשיבות היחסית של זמניותה של התופעה ...
אחריות בנזיקין עולה רק מקום בו הפגיעה או הסיכון עולים על מה שהאדם נדרש לשאת בו, בנסיבות העניין: סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים... ויש לשאוף לכך שההתקדמות הטכנולוגית תשפר תנאים ולא תרע אותם.
אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית, עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגיל – הרי תוצאתה היא מעשה עוולה. מי שגר בעיר אומנם אינו יכול לדרוש כי מעתה שתיקה ושלווה יקיפוהו בכל עת, אך מאידך גיסא גם אין ספק ספיקא כי רעש תעשייתי חזק ומתמיד, עשרים וארבע שעות ביממה, המגיע לחדר השינה של פלוני, אינו בגדר התופעות החייבות להיסבל".

בענייננו, ההפרעה אשר חווים התובעים מפעילות תחנת התדלוק, הן מבחינת הרעש והן מבחינת הריח, הינה הפרעה מוחשית ואינה חולפת והינה עולה כדי הפרעה ממשית הפוגעת בנוחותם הפיזית של התובעים.

כאשר אני בוחנת "קיום אנושי הוגן", אין מנוס מהמסקנה כי בית מגורים המצוי בצמידות כה משמעותית לתחנת דלק, אינו מאפשר קיום אנושי הוגן, על כל המשתמע מזה, הן מבחינת רעש, הן מבחינת ריח, הן מבחינת היכולת לעשות שימוש חופשי בקניין ובעיקר מבחינת סיכוניה בריאות הנעוצים בקרבת מגורים כזו, שתוצאותיהן אפשר תימצאנה כעבור שנים.

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הוכחה טענת התובעים כי תחנת התדלוק יוצרת עבורם מטרדי רעש וריח, כהגדרת מונח זה בפקודה.

הזכות לחיים בתנאים סביבתיים ראויים:

אין חולק כי, מגורים במשך שנים רבות, בסמיכות כה קרובה לתחנת תדלוק פעילה וגדולה
מהווה פגיעה בזכותם של התובעים – זכותם לחיות בתנאים סביבתיים הולמים.

בעמ"נ (מחוזי ת"א) 318/07 טויטו אליהו ואח' נ' הועדה המקומית לתו"ב בראשל"צ (פורסם בנבו 16.8.2010) קבעה השופטת מיכל אגמון-גונן באשר לזכות האדם לחיות בסביבה ראויה לאמור:

"סבורני, כי הגיעה העת להכיר בזכות אדם לחיות בסביבה ראויה. רווחתו ואיכות חייו של הפרט תלויה במידה לא מבוטלת באיכות הסביבה בה הוא חי. ייתכן כי בחלק מהמקרים ניתן יהיה לראות בזכות לאיכות הסביבה זכות הנגזרת מהזכות לחיים, באחרים מהזכות לקיום מינימאלי בכבוד (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו), [פורסם בנבו]. במקרים שאינם עולים כדי פגיעות אלו, עדיין ניתן להכיר בכך כזכות ברמה חוקית שאינה על חוקית, בפרשנות של חקיקה, כגון חוק התכנון והבנייה. על כן כאשר ממשיכים בדיון, יש לזכור את זכותם של המערערים לחיים בסביבה ראויה ואת השאיפה לצדק סביבתי."

הדברים האמורים שם הולמים מעין כמותם גם את ענייננו.

כבוד השופטת אגמון-גונן מציינת בפסק דינה כי כבר בע"א 436/60 עזרי נ' קליין פ"ד טו (ניתן ביום 19.5.1961) (פורסם במאגרים משפטיים), אימץ בית המשפט העליון פרשנות המגנה על הזכות לחיות בתנאים סביבתיים סבירים. באותו עניין המערערים גרו בסמוך למפעל אריגה שעבד במשמרות סביב השעון ויצר רעש קשה. בערכאה הראשונה ניתן צו מניעה. בערעור בוטל הצו לאור העובדה שבאזור מותר היה להפעיל בתי מלאכה. בית המשפט העליון קבע כי על אף העובדה שמותר להפעיל בתי מלאכה במקום:

" ברור, אפוא, כי מציאתו של מפעל באזור תעשייתי שבו או בקרבתו נמצאים גם בתי מגורים, אינה נותנת היתר ליצירת הפרעה רצינית הפוגעת באופן מוחשי בשלוות החיים שכל אדם רצוי לצפות לה בביתו כמקום מגורים אנושי."

אין ספק, כי תחנת התדלוק אשר יוצרת, כפי שקבעתי לעיל, מטרדי ריח ורעש קשים במשך כל שעות היום, פוגעת באופן מוחשי בשלוות חייהם של התובעים. התובעים מתארים כי אין להם יום ואין להם לילה וכי עקב המטרדים הרבים שובשה שגרת חייהם בבית המגורים – ודוק, הם נאלצים לסגור חלונותיהם במשך כל שעות היום ונאלצו לעבור להתגורר בחלק ספציפי בבית המגורים, שכן לא ניתן להתגורר בחלק האחר.

אבודרהם, שמאי המקרקעין מטעם התובעים, מספר בחקירתו כי עקב מכלול המטרדים אשר מתארים התובעים ואשר נגרמו על ידי פז כלל לא ניתן לחיות בנכס [ראו עמ' 32 שורות 24-27 לפרוטוקול הדיון מיום 13.6.2013]:

"ש: מה הסיבה לגרסתך שדווקא בנכס של אהרוני לא ניתן לעשות שימוש למגורים.
ת: אני לא יודע מה קורה אצל אחרים. אני ביקרתי בנכס הזה. ציינתי את כל הסיבות וציינתי את עוצמת הפגיעה, לא ניתן לחיות שם באופן רציף, אני בקושי הייתי שותה קפה שם."

ובעמ' 33 שורות 24-28 לפרוטוקול הדיון מיום 13.6.2013:

"ש: בנכס אפשר להשתמש או לא?
ת: אני ביום שביקרתי שם הייתי איתו ועם אביו, הם הציעו לי כוס קפה, שבוע וחצי הסתובבתי עם גולה מרה בגרון שלי. אני חוויתי זאת, אי אפשר לחיות שם.
ש: אתה הערכת שאי אפשר להשתמש בנכס למגורים.
ת: אי אפשר לגור שם, אי אפשר לנשום שם"

מאידך, פז טוענת כי התובעים מתעלמים בתביעתם לחלוטין מכך שבית המגורים מצוי בסמוך מאוד לדרך ההגנה בשכונת התקווה, שהינה רחוב ראשי סואן בעל נפחי תנועה כבדים של רכבים מכל הסוגים, הפולטים עשן ואדי דלק לכל אורך שעות היממה, וכי מגרשם גובל במגרש הנמצא בתוך שדרה ארוכה של עסקים ופעילות עסקית רועשת לכל אורך היממה.

אכן, בית המגורים ממוקם בסמוך לרחוב ראשי סואן מטבעו. ואולם, העובדה שבית המבוגרים שוכן באזור רועש והומה כלי רכב מטבעו, אין בה כדי לשלול מהתובעים פיצוי בגין הנזקים שנגרמו ונגרמים להם משנים רבים של מגורים בסמיכות כה רבה לתחנת התדלוק.

יש להבחין בין מגורים בסביבה עירונית לבין מגורים בצמוד לתחנת תדלוק שמטרדיה רועשים באופן המפריע יותר מהרעש המקובל. אין חולק, כי אדם הגר בלב אזור עירוני אינו מצפה לשקט מוחלט במהלך כל שעות היום והליל. עם זאת, גם במגורים באזור עירוני, קיימת הציפייה כי אדם יוכל להשתמש בביתו כשימוש אדם סביר וכי יוכל לנוח במהלך חלק משעות היום ובשעות הלילה.

עקרון זה, לפיו גם בסביבה אורבנית מובהקת יש לקיים תנאי סף של הנאה סבירה מבית מגוריו של אדם, חוזר כחוט השני בפסיקתם של בתי המשפט (ראו: כב' השופט ברנזון בג"צ 195/70 כהנוביץ ואח' נ' מנהל התעופה האזרחית, פ"ד כו(1) 589, 593 (ניתן ביום 15.3.1972) (פורסם במאגרים משפטיים); כב' השופט לנדוי ע"א 164/53 צוצרסקי נ' סנדלר ואח' פ"ד ח(1) 386, 388 (ניתן ביום 31.3.1954) (פורסם במאגרים משפטיים)) ודומני כי לא נס ליחם של דברי כב' השופטת ה' בן עתו, בנוגע לחשיבות מיקומה של בית המגורים:

"בבואנו לקבוע אם התנהגות מסוימת או מצב דברים מסוים מהווה מטרד יש כמובן להתחשב בכל נסיבות העניין... נכון שאין לחייב אנשים לנהוג בשקט "כפרי" בטבורה של עיר; נכון שאין לאדם זכות קנויה לנשום בלב הכרך אוויר פסגות רענן; נכון גם שמי שגר בווילה בודדת בחיק הטבע כשחלונותיו קרועים לכל רוחות השמים, טבעי הוא שיזכה באור אוויר ושמש יותר ממי שגר בבית דירות בעיר מודרנית. עם כל אלה אי אפשר שלא להסכים והם מן המפורסמות. אולם נראה לי, כי בעשיית המאזן הזה, קיים קו גבול שבו מפסיקים לעשות מאזן ומתחפרים ואין נסוגים עוד. כוונתי היא שגם בחיים המודרניים וגם בערים הגדולות ובריכוזי האוכלוסין הצפופים – שומה עלינו להבטיח לאדם תנאים שיש בהם המינימום הדרוש של כל מה שאדם זקוק לו, כדי שחייו בכלל ייקראו חיים. .... בסופו של דבר, נראה לי, ששום חשבונות של מאזני נוחיות – אינם יכולים ואינם צריכים להשפיע על בית משפט להשלים עם מטרד המוריד את איכות החיים של האדם מעבר לאותו קו גבול מינימום שעליו דיברתי לעיל..." (כפי שצוטט בע"א 403/73 מלכה בצלאל נ' שושנה סימנטוב ואח' פ"ד כט (1) 41, בעמ' 45).

לאור כל המתואר לעיל, אני קובעת כי פעילות תחנת התדלוק פוגעת בזכותם של התובעים לחיים בתנאים סביבתיים ראויים.

הסעד ושיעורו:

הסעד העיקרי הנדרש על ידי התובעים בכתב התביעה הינו מתן צו מניעה קבוע האוסר על פז להפעיל את תחנת התדלוק ו/או את חנות הנוחות אשר נמצאת בשטח התחנה. אמנם, קבעתי לעיל, כי הרעש הרב אשר יוצרת תחנת התדלוק מהווה מטרד, כהגדרתו בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. עם זאת, לאחר שעיינתי במכלול הראיות והטיעונים שהובאו בפני, אני מוצאת כי אין מקום להיעתר לבקשת התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על פז להפעיל את תחנת התדלוק.

כאמור, תחנת התדלוק פועלת על פי היתר כדין משנת 1962.
סגירת תחנת הדלק, גם בנסיבות שתוארו בפסק דין זה לעיל באופן חד צדדי, עשויה להוות פגיעה שאינה מידתית בזכויות הנתבעת. יש לאפשר לנתבעת שהות להעתיק את תחנת הדלק לאזור מסחרי שלא יפגע בבריאות המצויים בסמוך לו.
על מנת שהדבר יעשה בצורה ראויה ומידתית אינני רואה מקום למתן צו מניעה קבוע במעמד פסק דין זה, אולם הנתבעת תשקול בינה לבין עצמה האם ראוי להמשיך להפעיל את תחנת הדלק באזור מגורים, הגורם סבל כה קשה למתגוררים בצמידות אליה.
במקביל, תרופתם של התובעים תהא קבלת פיצוי הולם על נזקיהם.
הן נזקי העבר והן נזקי ההווה.
יודגש, כי אין בכך כדי לפגוע בזכות התובעים לשוב ולתבוע בעתיד.

לחילופין, ביקשו התובעים כי ייפסקו להם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם.
משקבעתי כי מיקום תחנת התדלוק גרם למטרדי רעש וריח ולפגיעה באיכות חייהם של התובעים, יש לכמת את המשמעויות הכספיות מבחינת זכאות התובעים לפיצוי.

אבחן את דרישות התובעים במישור זה.

בגין מטרדי רעש - התובעים תבעו סך של 84,000 ₪ בגין הנזק שנגרם להם בשבע השנים האחרונות.
נזק זה אינו נזק ממוני והוא אינו ניתן להערכה בכסף. זהו השלב הקלאסי בו ייפסק הפיצוי על דרך של אומדנה.
פסק הדין הקלאסי לעניין זה הינו ע.א. 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע פד"י ל"ה 2,עמ' 800, שם בעמ' 808.
עוד ראו לעניין פיצוי על דרך האומדנה ע.א. 427/82 השתיל ואח' נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פד"י מ(4) עמ' 309.
וכן ע.א. 9656/05 נפתל י שוורץ נ' רם נוף חברה לסחר ובנייה בע"מ (פורסם בנבו), ניתן ביום 27.7.08 מפי השופטת ג'ובראן.

אני קובעת כי בנסיבות שתוארו בפסק דין זה, זכאים התובעים למלוא הפיצוי אותו תבעו בגין ראש פרק זה.

בגין מטרדי ריח – התובעים תבעו סך של 84,000 ₪ בגין הנזק שנגרם להם בשבע השנים האחרונות. מן התשתית העובדתית אשר הובאה בפניי, הוכח כי בעבר היה קיים מטרד ריח אשר נוצר על ידי פעילות תחנת התדלוק. כיום פעלה פז כמידת יכולתה לצמצם את המטרד אך כמובן אין היא יכולה לאיינו כליל.
לפיכך, אני אומדת את נזקי התובעים, על דרך האומדנה בגין המיטרד האמור על מלוא סכום תביעתם.

בגין עגמת נפש ופגיעה בזכות התובעים לחיים בתנאים סביבתיים ראויים –
בסוגיית פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש, פסק בית המשפט כי שאלת גובה הפיצוי המגיע
לתובע עבור עוגמת נפש שנגרמה לו על ידי הנתבע, הינה עניין של הערכה.

נזק זה קשה במיוחד לכימות ויש לפסוק את שיעורו בהתאם לכללי ההיגיון וניסיון החיים (ראו ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד כח(1) 393, 404 (ניתן ביום 7.1.1974)(פורסם במאגרים משפטיים)).

בת"א (שלום ת"א) 25510-07 חנן קמינסקי נ' טייל סיטי הפקות בע"מ, תק-של 2010(1), 8971 , 8981 (2010) קבע כבוד השופט שיינמן:

"נזק של עוגמת נפש איננו נזק קצוב הניתן למדידה מדויקת, וניתן כאמור לפוסקו על סמך הערכה ואומדנה. הערכה ואומדנה, מושפעים בין היתר, מהתרשמותו ומהשקפתו האישית של ביהמ"ש, לגבי חומרת העוולה מחד, ומאידך לנזק שנגרם לנפגע".

עוצמת הפגיעה של התובעים מהמטרדים אשר יצרה פז והשנים הרבות בהן סבלו התובעים מהמטרדים הללו מובילים אותי למסקנה כי לתובעים נגרמה עוגמת נפש רבה. מלבד עוגמת הנפש של התובעים, קיים גם הרכיב של הפגיעה בזכות התובעים לחיים בתנאים סביבתיים ראויים.

לאחר ששקלתי הדברים ובנסיבות העניין הנני אומדת את עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים ואת הפגיעה בזכותם לחיות בתנאים סביבתיים ראויים בסך אותו תבעו בסעיף 35 א' לכתב התביעה המתוקן דהיינו סך של 307,000 ₪ בגין פגיעה בשימוש בנכס וכן סך של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ופגיעה באוטונומיה.

מסקנות בעניין הנזק:

אני מוצאת כי ראוי לפסוק לטובת התובעים את הסכומים הבאים:
סך 307,000 ₪ בגין פגיעה בשימוש בנכס (סעיף 85א' לכתב התביעה).
סך 140,000 ₪ בגין דמי שימוש בנכס שבע שנים אחורה ממועד הגשת התביעה (סעיף 85ג' לכתב התביעה).
סך 84,000 ₪ בגין מטרדי רעש בשבע השנים האחרונות (סעיף 85ד' לכתב התביעה).
סך 84,000 ₪ בגין מטרדי ריח בשבע השנים האחרונות (סעיף 85ה' לכתב התביעה).
סך 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ועוגמת נפש (סעיף 85ו' לכתב התביעה).

הואיל וזכויות הבניה בנכס, כפי שפירטתי לעיל באזור הרלוונטי באזור בו מצוי בית המגורים, שכונת התקווה בדרום תל אביב אינן מוסדרות די הצורך. כמו כן מחמת העובדה שתחנת הדלק של הנתבעת נהנית אף היא מהכרה על פי חוקי התכנון והבנייה באזור, לא מצאתי לנכון להיעתר ולפסוק פיצוי על פי הנטען בסעיף 85 ב' לכתב התביעה, דהיינו סך של 261,000 ₪ בגין פגיעה בזכויות הבנייה בנכס.

סיכום:

מן המקובץ לעיל, אני קובעת כדלקמן:

התובעים זכאים לפיצוי בגין מכלול הנזקים הנגרמים להם בשל קיומה של תחנת הדלק בצמידות לאזור מגוריהם, כפי שנפסק ובואר בפסק דין זה לעיל.

אני פוסקת להם פיצוי בסכום כולל של 665,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית כחוק מיום הגשת כתב התביעה המתוקן 13.5.12 ועד לתשלום המלא בפועל.
פיצוי זה הינו עד מועד הגשת התביעה ואין בו כדי לעקר ולחסום את דרכם של התובעים בגין נזקים אשר אפשר כי ארעו ממועד זה ואילך.

אני דוחה את הבקשה להוצאת צו מניעה קבוע כנגד הפעלת התחנה במקום, אך מביעה תקווה כי הנתבעת תשקול צעדיה במישור זה.

אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעים בהליך הנוכחי בסך של 60,000 ₪ כולל מע"מ.
עוד אני מחייבת את הנתבעת בתשלום שכר עדי התובעים, ובתשלום אגרות משפט א' ו- ב', כל אחת מהן כערכה ביום תשלומה.

פסיקתא תוגש לחתימתי.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, 06 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

נועה גרוסמן, שופטת
סגנית נשיאה