הדפסה

אדפטיב אימג'ינג טכנולוג'יס בע"מ נ' יעקב ואח'

מספר בקשה:1
בפני
כב' השופט יוסף בן-חמו

המבקשת
אדפטיב אימג'ינג טכנולוג'יס בע"מ

נגד
המשיבים

  1. אליעזר מרכוס יעקב
  2. אריאל יעקב
  3. גלובל מו"פ בע"מ
  4. רמי כהן
  5. דוב מרכוס

החלטה

לפניי "בקשה למתן סעדים זמניים" בה התבקש בית המשפט להורות למשיבים להימנע מלעשות כל שימוש או דיספוזיציה בטכנולוגיה, בנכסים ובידע בהם הם מחזיקים, על פי הנטען, שלא כדין ובניגוד ל פסק בורר חלוט, הקובע שאלה שייכים למבקשת . על פי הנטען, המשיבים עושים בנכסים ובטכנולוגיה שימוש אסור ומנסים לשווק אותם לצדדים שלישיים ותמי לב.
כמו כן, התבקש בית המשפט להורות על עיקול זמני בגובה סכום התביעה העיקרית בסך של 3,000,000 ₪ על נכסי המקרקעין הרשומים על שם המשיבים 1 ו-2 ובעיקר על נכס מקרקעין הרשום על שם המשיב 1 והידוע כגוש 12678 חלק מחלקה 63, הרשום ברשות מקרקעי ישראל בתיק חכירה 30309362-א', וזאת על מנת להבטיח את היכולת לאכוף את פסק הדין בעילה הכספית.

המבקשת, אדפטיב אימג'ינג טכנולוג'יס בע"מ, (להלן: "המבקשת") הינה חברה שנוסדה בשנת 2007 על מנת לאגד תחתיה מיזם לפיתוח ומסחור של טכנולוגיה למצלמת אבטחה חדשנית ברזולוציה גבוהה ומשתנה המיועדת לשימושים אזרחיים וצבאיים (להלן: "הטכנולוגיה").
המשיב 1, מר אליעזר יעקב, (להלן: "המשיב 1") הינו מדען בתחום האלקטרוניקה אשר הגה את הרעיון הגולמי ביחס לטכנולוגיה, בעל רוב המניות במבקשת (41%), סמנכ"ל טכנולוגי ודירקטור בה וכן מחזיק ברוב המוחלט של מניות המשיבה 3 (96%) ומשמש כנושא משרה בה.
המשיב 2, מר אריאל יעקב, (להלן: "המשיב 2") הינו בנו של המשיב 1 , מהנדס צעיר, בעל הזכויות ביתר המניות במשיבה 3 ומשמש כנושא משרה בה.
המשיבה 3, גלובל מו"פ בע"מ, (להלן: "המשיבה 3") הינה חברה בבעלות משותפת של המשיבים 1 ו-2, העוסקת במתן שירותי קבלנות משנה בתחום האלקטרוניקה למפעלים ולקוחות שונים ושימשה כקבלן משנה של המבקשת לצורך פיתוח הטכנולוגיה.
המשיבים 4 ו-5 , מר רמי כהן ו מר דב מרכוס הינם שותפים בעסק למתן שירותי שיווק ואיתור משקיעים לחברות, הפועל תחת השם "Strategy2operations", אשר פעלו כשלוחים או כסוכנים של המשיבה 3 לצורך שיווק ו/או איתור משקיעים בקשר לטכנולוגיה.
התובענה נשוא הבקשה שלפניי מושתתת על שתי עילות תביעה עיקריות: תביעת השבה מכוח הסכם ועל בסיס פסק בורר חלוט להשבת נכסים וידע של המבקשת, המוחזקים , על פי הנטען, שלא כדין על ידי המשיבים וכן פיצוי התובעת בגין נזקיה, אשר, על פי הנטען, נגרמו על ידי המשיבים 1-3 בשל הכשלה וסיכול עסקאותיה, ואשר לצרכי אגרה הועמדו על סך של 3,000,000 ₪.
בנוסף לסעד הכספי האמור עותרת התובעת למתן צווים כדלקמן:
צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מהם או מי מטעמם להחזיק או לעשות כל שימוש בטכנולוגיה, בנכסים, בידע ובחומר השיווקי, ובכלל זאת איסור על החזקה, פיתוח, העתקה, שיווק, מכירה, ייעוץ, הדרכה, גילוי לאחרים והפקת טובת הנאה מהם בכל דרך שהיא.
צו עשה המורה לנתבע 1 לבצע כל פעולה ולחתום על כל מסמך הנדרש לצורך העברת הפטנטים הישראלים לבעלות התובעת.
צו גילוי מסמכים ו/או מתן חשבונות בעניינים הבאים:
כל פעילויות השיווק שנעשו בקשר עם הטכנולוגיה או הנכסים והידע ובכלל זאת פירוט אודות הגופים או האנשים איתם נעשה ניסיון ליצור קשר או התקבלו פניות או נוצר קשר בפועל, תוך פירוט מלא של אנשי הקשר בכל גוף, מהות ותוכן כל קשר או פניה והסיכומים שנעשו עם כל אדם או גוף כאמור.
העסקאות שנקשרו בקשר עם הטכנולוגיה או הנכסים והידע.
כל תמורה או טובת הנאה מכל סוג שהוא שהתקבלו או אשר צפויות להתקבל אצל מי מהנתבעים או מי מטעמם בקשר עם הטכנולוגיה או הנכסים והידע.

ביום 12/02/15 נתתי תוקף של פס"ד להסכם פשרה שנחתם בין המבקשת והמשיבים 4 ו-5, במסגרתו הוסכם כי המשיבים 4 ו-5 יימחקו מההליך בתמורה להתחייבותם להימנע , בין היתר, מלעשות כל שימוש בנכסים וביידע כמפורט בבקשה ובכלל זאת לא לשווק, לפרסם, להציע, להפנות, לגלות ולהפיק כל טובת הנאה בכל דרך מהם וכן להסיר לאלתר כל פרסום מטעמם ביחס לנכסים ולידע, ובכלל זאת פרסום ברשת החברתית Linkedin ובכל מקום אח ר.

בדיון שנערך בפניי ביום 15/02/15 העיד המשיב 1 וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

נימוקי הבקשה:
המבקשת פירטה בבקשתה באריכות רבה את העובדות אודות מערכת היחסים בינה לבין המשיבים 1-3 , ובכללן, העבודה המשותפת ביניהם, המיזם המשותף שהקימו במטרה לפתח את הרעיון שבבסיס הטכנולוגיה, ההסכמים שנחתמו ביניהן במסגרתם סוכם כי כל הזכויות בקשר לטכנולוגיה שייכות לה וההסדרים שנועדו לשרת את תכלית ההסכם ביניהן.
כמו כן, פירטה המבקשת באריכות רבה אודות המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים וההליכים המשפטיים שהתנהלו ביניהם ובהם בקשת הפירוק שהגישה נגדה המשיבה 3, אשר נדחתה, והערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הפירוק, אשר נדחה אף הוא, ו כן פירטה אודות הליך הבוררות שהתנהל ביניהם, אשר הסתיים בפסק בורר, שבקשת המשיב 1 לבטלו, נדחתה אף היא, למעט סעיף אחד שאינו רלוונטי לענייננו.

המבקשת טענה כי היא בעלת הזכויות בנכסים ובידע ובעלותה זו קמה הן מהסכם המסגרת, הן מכתב המחאת הזכויות, והן מפסק הבורר. לטענתה, על אף שכל תהליכי הפיתוח של הטכנולוגיה נעשו על ידי המשיבים 1 ו-2 בחצרי המשיבה 3 והוחזקו בחצריה, הסכם המסגרת, המגדיר את הנכסים והידע בהגדרה רחבה מאוד, קובע מפורשות שהם שייכים לה, ומטיל על המשיבה 3 הגבלות ואיסורים בכל הקשור לגילויים ו/או לשימוש בהם.
כמו כן, נקבע בפסק הבורר, בין היתר, כי כל הידע, השרטוטים, התוכניות, הפטנטים והאבטיפוס שפותחו על ידי המשיבה 3, במסגרת הפעילות עבורה, הינם רכושה הבלעדי של המבקשת . הבורר הורה על מכירת רכוש זה, הפקדת התמורה בחשבון הבנק שלה ושימוש בכספים בכדי לפרוע את חובותיה כלפי המשיבה 3.

לטענת המבקשת, חרף העובדה שקיים הסכם מפורט האוסר על המשיבים 1-3 לעשות כל שימוש בטכנולוגיה שלא למטרת ההסכם, ולמרות שקיים פסק בורר חלוט הקובע שהטכנולוגיה שייכת לה, מחזיקים המשיבים 1-3 בטכנולוגיה שלא כדין ומסרבים להשיבה לה בשורה של טענות שווא ואף עושים בה שימוש אסור ומנסים לשווקה לצדדים שלישיים תמי לב, תוך התעשרות שלא כדין על חשבונה.

המבקשת טענה עוד כי המשיבים הכשילו מספר פרויקטים שלה בחוסר תום לב ואף בכוונת זדון – פרויקט עם חברה אמריקאית בשם STAN Solutions, פרויקטTSWG עם קבוצת העבודה של הפנטגון ועסקה עם קונסורציום חברות אמריקאיות. כמו כן, לטענתה, המשיבים מציגים עצמם כבעלי הזכויות במצלמה ומחפשים משקיעים לצורך פיתוח ומסחור הטכנולוגיה, תוך שינוי שם המצלמה מהשם " Resoult" לשם "Eagle" ושינוי עיצובי של המעטפת החיצונית שלה.

המבקשת ציינה כי נקטה בהליך זה רק עתה, מאחר שעם דחיית ערעורה של המשיבה 3 על ההחלטה הדוחה את בקשת פירוקה של המבקשת , ביום 12/06/14, הוסר מעליה איום הפירוק ורק אז נפתחה בפניה הדרך לנקוט בהליך זה ואחד מבעלי מניותיה הסכים לממן את הוצאות ההליך.

לטענת המבקשת, אם לא יינתן הסעד המבוקש צפויים להיגרם לה ולצדדים שלישיים נזקים קשים ובלתי הפיכים , בעוד שספק אם ייגרם למשיבים נזק כלשהו. לטענתה, המשיבים מחזיקים שלא כדין נכסים ויידע השייכים לה ומנסים לשווקם לצדדים שלישיים, וקיים חשש ממשי כי ככל שלא יינתן הצו, הנכסים והידע שלה יאבדו לעד, היא לא תוכל להוציא לפועל את פסק הבורר, ייגרם לה נזק כספי עצום ולא יהיה בידה לשלם את חובותיה לצדדים שלישיים. כמו כן, לטענתה, עלול להיגרם נזק כספי לא מבוטל לצדדים שלישיים אשר הסתמכו על פסק הבורר כמקור לפירעון החוב וכן לצדדים שלישיים תמי לב אשר ירכשו מהמשיבים את הנכסים והידע. מנגד, לטענתה, למשיבים לא ייגרם כל נזק ממתן הצו ולא ייפגע עיסוקם, שכן המשיבה 3 עוסקת במתן שירותי קבלנות משנה בתחום האלקטרוניקה למפעלים ולקוחות שונים והשירותים שהיא מציעה, כמפורט באתר האינטרנט שלה, מעולם לא כללו שיווק של מצלמות אבטחה ברזולוציה גבוהה ומשתנה.

המבקשת הוסיפה וטענה כי יש ליתן צו עיקול זמני על נכסי מקרקעין הרשומים על שם המשיבים 1 ו-2 ובעיקר על נכס מקרקעין הרשום על שם המשיב 1 וזאת על מנת להבטיח את קיום פסק הדין בסופו של יום . לטענתה, סיכויי התביעה גבוהים, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה ו קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, לאור מצבם הכלכלי הרע של המשיבים. כמו כן, לטענתה, עיקול ברישום הינו הסעד המרוכך ביותר מבין הסעדים הזמניים והפגיעה שתיגרם למשיבים היא שולית.

טענות המשיבים 1-3:
המשיבים 1-3 טענו כי המבקשת הוקמה בשנת 2007 ובעלי המניות בה הם המשיב 1 (41%), מר גדעון מילר (38%) ומר יצחק פומרנץ (21%). לטענתם, התביעה והבקשה הוגשו על ידי מר מילר, אשר אין לו שום סמכות לחתום בשם המבקשת או למנות עו"ד לפעול בשמה, משום שבעלי זכויות החתימה במבקשת הם מר מילר והמשיב 1 יחדיו ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה.

המשיבים 1-3 טענו עוד כי הבקשה והתביעה הוגשו בשיהוי ניכר, בחלוף 4 שנים מהיום שפרצו המחלוקות בין הצדדים וה ן מתייחסות לעסקאות שסוכלו, לטענת המבקש ת, בשנת 2009 ובראשית שנת 2012. כמו כן, לטענתם, על פי האמור בבקשה הודיעה להם המבקשת בחודש יוני 2013 כי הם מפרים את זכויותיה ומאז חלפה שנה וחצי ואף מטעם זה, דין הבקשה להידחות על הסף.

לטענת המשיבים 1-3, הבקשה מלאה בליל של סיפורים מורכבים ומופרכים. העסקאות שלטענת המבקשת סוכלו לא היו ולא נבראו ולא צורף שום מסמך חתום ואף לא חתום, כגון טיוטת הסכם, להוכחת קיומן ומרבית המסמכים שצורפו לבקשה נערכו על ידי מר מילר בתקופה שבה התנהלו הליכי הבוררות בין הצדדים.

המשיבים טענו עוד כי הטכנולוגיה של המצלמה שהגה המשיב 1 בשנת 2004 עברה מן העולם כבר בשנת 2009. המבקשת לא צירפה לבקשתה חוו"ד שתבהיר מהי הטכנולוגיה החדשה של המשיבה 3 במסגרתה היא עושה שימוש בטכנולוגיה השייכת למבקשת. לטענתם, הטכנולוגיה העכשווית של המשיבה 3 אינה אותה טכנולוגיה ובכל מקרה, המדובר רק ברעיון, ללא תוכניות וללא שרטוטים, אלא בשלבי חשיבה ואיפיון ראשוניים במוחו של המשיב 1 . לפיכך, אין מצלמה או טכנולוגיה חדשה אותה ניתן להעביר למבקשת ואין מקום למתן סעדים זמניים או לתובענה כלשהי של המבקשת, אשר בעצם הגשת התביעה הרסה את הסיכוי היחיד שרעיון המצלמה יניב בעתיד רווח כלשהו, שכן ההליך המשפטי עשוי להימשך שנה ואפילו מספר שנים.

לטענת המשיבים, המבקשת לא הצביעה על עילת תביעה המצדיקה מתן סעד זמני. כמו כן, לטענתם, ככל שנעשתה פעולה כלשהי בידי המשיבים 1 ו-2, היא נעשתה על ידם כאורגנים ו/או כשלוחים של המבקשת ולא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שיש להטיל עליהם אחריות אישית. לטענתם, למשיבה 3 אין כיום בפועל שום קניין פיזי או רוחני בעל שווי ששייך למבקשת. קיים רק אב הטיפוס של המצלמה הישנה שהפכה לבלתי רלוונטית. העתירה בתובענה לספק "הדרכה מלאה ומקיפה ונאותה לאיש מקצוע" הינה עתירה מופרכת ובלתי חוקית, שכן המדובר למעשה בעתירה למתן צו לאכיפה של "שירות אישי" כלפי המשיב 1. אולם, לא ניתן ליתן צו מניעה האוסר על המשיב 1 לחשוב, לתכנן, להגות, או לתת שירות למבקשת, שכן הדבר בלתי חוקי בעליל, ואף אם קיימת התחייבות מעין זו של המשיבים שלא לעסוק בתחום זה, על פי הפסיקה, ה יא בטלה ומבוטלת.

המשיבים טענו עוד כי המבקשת פנתה לבית המשפט בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים והסתירה בבקשתה פרטים מהותיים, כגון כי המצלמה שפותחה בעבר היא "אב טיפוס" בלבד ש הינו חסר ערך כיום לנוכח הטכנולוגיה שהשתנתה כבר לפני שנים, כי אין שום הסכם ו/או הזמנה חתומים למצלמה כלשהי וכי האסמכתאות לעסקאות נוצרו על ידי מר מילר בתקופה שבה הצדדים ניהלו ביניהם הליכי בוררות . כמו כן, הסתירה המבקשת מבית המשפט מסמך המפרט את הגדרת התפקידים בה וכן הסתירה את העובדה כי היא חייבת כספים למשיבה 3 מכוח פסק הבוררות על סך של 639,000$. העובדה ש התביעה הכספית שהגישה המבקשת בהליך הנוכחי נגדם ושהינה על סך של 3,000,000 ₪, עובדה זו, יש בה כדי לשלול את זכותה של המבקשת לסעדים זמניים שכן, הסכום הכספי הנתבע נבלע בתוך החוב שחייבת המבקשת למשיבה.

המשיבים הוסיפו וטענו כי המבקשת לא הצביעה על כל נזק ואף לא על נזק בלתי הפיך, שייגרם לה אם לא יינתנו הסעדים הזמניים המבוקשים. לכל היותר, מדובר על נזק כספי נטען.
מנגד, לטענתם, מתן הצו יגרום למשיב 1 נזק בלתי הפיך משום שהוא ייאלץ להימנע מלעסוק במחקר ופיתוח של אלקטרוניקה בתחום המצלמות וזאת, בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק. כמו כן, יגרמו לו נזקים כספיים בנוסף לנזקים העצומים שגרם לו מר מילר, אשר לא סיפק במסגרת תפקידו משקיעים לפיתוח המצלמה והמשיב 1 נאלץ לממן מכספו הפרטי סך העולה על 3 מיליון ₪ לפיתוח המצלמה הישנה משנת 2004 עד לסיום האב טיפוס הראשון בשנת 2007 והשני בשנת 2009, דבר שהביא אותו למצוקה כלכלית ממשית.

לטענת המשיבים, הם לא ביצעו ואינם מבצעים שום עסקה במצלמה, שהמבקשת טוענת לזכויות בה, מצלמה שאינה קיימת. קיים אב טיפוס ישן של מצלמה שאין לה כיום כל ערך. הטכנולוגיה החדשה שהמשיבים החלו בפיתוחה ו/או בהגייתה היא טכנולוגיה עתידנית, שטרם פותחה עד תום ולמעשה הינה רעיון גולמי במוחו של המשיב 1, אשר ייקח עוד זמן רב לפתחה וזאת בתנאי שיהיו לכך מקורות מימון של מיליוני דולרים הנחוצים למחקר ולפיתוח. כמו כן, לטענתם, הפטנטים הרשומים ישנים וחסרי ערך כיום והמבקשת מוזמנת לעשות בהם כאוות נפשה והם מסכימים למסור לה דיסק ובו תכניות של המצלמה, שהינן, לטענתם, חסרות ערך ולא ניתן לעשות בהן שימוש.

דיון:
בטרם אדון בבקשה לגופו של עניין, אציין כי המבקשת פירטה בבקשתה באריכות רבה את העובדות הצריכות לעניין מערכת היחסים בי נה לבין המשיבים 1-3 והעל תה טענות מטענות רבות, אשר איני מוצא מקום לדון בכולן לגופן , אלא אך בטענות הצריכות התייחסות לשם הכרעה בשאלות הרלוונטיות השנויות במחלוקת נשוא הבקשה שבפניי, שעניינ ן מתן סעד ים זמני ים עד להכרעה בתובענה העיקרית .

ככלל, מטרתם של סעדים זמניים הינה לשמר את המצב הקיים עד לבירור מלוא טענות הצדדים. מטבע הדברים, שמיעת ראיות הצדדים ובחינת טענותיהם אורכות זמן. לשם כך נועדו סעדים זמניים, על מנת שבמהלך ההתדיינות לא יבוצעו שינויים במצב הקיים, אשר כתוצאה מהם עלול להתברר כי תוצאת ההתדיינות אינה רלבנטית עוד, או בלתי ניתנת ליישום ואכיפה.

השיקולים העיקריים הרלוונטיים לדיון בבקשה למתן סעד זמני הם סיכויי ההליך, מאזן הנוחות, שיקולים שביושר ובצדק ודרישת המידתיות (ר' רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2007(4)1369; רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים, תק-על 2009(1)4840).

בשלב זה של הסעד הזמני, אין בית המשפט נזקק להכרעה בזכויות הצדדים, ולפיכך אין מקום כי בית המשפט יערוך ניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות כאילו עמד להכריע בעניין סופית (ר' ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פד"י ל"ח (4)105, 109-108). כמו כן, נפסק כי על מערכת האיזונים שנקבעה בתקנות להיבחן לאורם של סעיפי חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו ובעיקר סעיף 3 לחוק, שעניינו שמירה על זכות הקניין של הפרט.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, עיינתי במכלול הראיות ושמעתי את המשיב 1 ואת ב"כ הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי לא התקיימו התנאים ההכרחיים למתן הצווים הזמניים המבוקשים, על כן, דין הבקשה להידחות, וזאת ממכלול הטעמים כפי שיפורטו להלן.

כמו כן יצויין, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי התביעה נשוא הבקשה שלפניי הינה, למעשה, תביעה שהוגשה על ידי חברה בגין נזק שנגרם לה נגד בעל מניות בה. על פי חוק החברות, תשנ"ט-1999 תביעה מעין זו רשאי להגיש כל בעל מניות וכל דירקטור בחברה כ"תביעה נגזרת" בשמה של החברה. בהתאם להוראות סעיפים 194 ו-198 לחוק החברות, על בעל מניות ו/או דירקטור המעוניין להגיש "תביעה נגזרת" לפנות תחילה בכתב לחברה בדרישה כי תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה וכן עליו לבקש את אישור בית המשפט להגשת התביעה.
בענייננו, חלוקים הצדדים בשאלה מיהם בעלי זכויות החתימה במבקשת. בעוד המבקשת טענה כי בעלי זכויות החתימה בה הינם מר מילר ומר פומרנץ, טענו המשיבים כי חתימתו של המשיב 1 הינה הכרחית ותנאי כדי לחייב את החברה. המשיב ומר מילר יחדיו הינם בעלי זכויות החתימה במבקשת, ובכל מקרה נדרשת חתימתו של המשיב 1. לטענתם, מר מילר לא היה רשאי לחתום לבדו בשם המבקשת ולמנות עו"ד בשמה שינקוט בהליכים משפטיים ויגיש את התביעה , חתימה זו אינה מחייבת את המבקשת, ועל כן יש לדחות את הבקשה.
מבלי להיכנס לעובי הקורה ואפילו אם אניח, לצורך החלטה זו בלבד, כי התביעה הוגשה על ידי בעלי זכויות החתימה בה, אין חולק כי לא הוגשה לבית המשפט כל בקשה לאישור הגשתה של התביעה וכפועל יוצא אף לא אושרה הגשתה על ידי בית המשפט. בשלב זה, של בקשה למתן סעדים זמניים, נימוק זה מצטרף ליתר השיקולים לאי מתן הצווים הזמניים, כפי שיפורטו להלן.

צו מניעה זמני:
ככל שמדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני, נפסק כי לצורך הכרעה בבקשה ועל מנת שיינתן למבקש הסעד הזמני המבוקש על ידו עליו לעמוד בארבעה מבחנים במצטבר:
א. האם המבקש הוכיח, לכאורה, את קיום זכותו, למענה הוא דורש מתן סעד עד לתום הדיונים.
ב. האם צו המניעה הינו הכרחי, עד כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה העיקרית.
ג. האם הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו כבד הוא לעומת הנזק אשר ייגרם למשיב אם יינתן – הוא "מאזן הנוחות".
ד. האם בקשתו של המבקש למתן הצו אינה נגועה בפגמים שביושר, כגון: היעדר נקיון כפיים, העלמת עובדות, שיהוי וכיוצ"ב.

הוכחת זכות לכאורה היא הוכחת סיכויי הצלחה בתובענה או שכנוע בית המשפט כי קיימת שאלה של ממש אשר יש לדון בה. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות והראיות שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח זכות לכאורה שיש בה כדי להצמיח לה זכות לקבלת הסעד המבוקש. על כן, דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן.

ממכלול הראיות והטענות שלפניי עולה כי אין בענייננו, למעשה, מוצר, קרי מצלמה, שהזכויות בו שייכות למבקשת כי אם אבטיפוס ישן של מצלמה ופטנטים רשומים בקשר אליו. אין חולק כי אותו רעיון אב טיפוס הוקנה למבקשת במסגרת הסכם המסגרת בין הצדדים, וכי בפסק הבוררות נקבע כי כל השרטוטים, התוכניות, הפטנטים והאבטיפוס שפותחו על ידי המשיבה 3 הינם רכושה הבלעדי של המבקשת. אלא, שלטענת המשיבים , אין להם כל ערך כיום לאור התפתחות הטכנולוגיה ולא ניתן לעשות בהם כל שימוש.

הסכם המסגרת ופסק הבוררות עוסקים אך בטכנולוגיה, בנכסים ובידע הישנים שהגה המשיב 1 החל משנת 2004, בעוד שכיום, לדברי המשיב 1, קיים במוחו רעיון בדבר מוצר חדש אחר לגמרי שאין לו כל קשר לאב טיפוס הישן. המדובר ברעיון גולמי, ללא מימוש, ללא תוכנית וללא שרטוט, המצוי במוחו של המשיב 1 בלבד.

במהלך הדיון שנערך בפניי ביקשו המשיבים למסור לב"כ המבקשת את הדיסק ובו כל החומר והתוכניות שפיתח והגה המשיב 1 בנוגע למצלמה הישנה שהזכויות בה הוקנו למבקשת . קבלת הדיסק על ידי ב"כ המבקשת, היתה, למעשה, מייתרת את הצורך במתן צו המניעה המבוקש, אולם ב"כ המבקשת סירב לקבל ו.

הנני סבור כי המבקשת מודעת לכך, ש למצלמה, שלצורך פיתוחה ושיווקה היא הוקמה , אין כיום כל ערך לאור התפתחות הטכנולוגיה, לכן היא מנסה במסגרת התביעה והבקשה שבפניי לקבל בנוסף לטכנולוגיה, לנכסים ולידע ה"ישנים" גם את הטכנולוגיה החדשה, שבכוונת המשיבים לפתח, ואשר נמצאת עתה, כאמור, אך בשלבי רעיון גולמי במוחו של המשיב 1 בלבד , ללא מימוש, ללא תוכניות וללא שירטוט וזאת חרף העובדה שאין כל הוכחה ואף לא נטען כי גם טכנולוגיה זו שייכת לה .

המבקשת עותרת בתביעתה לחייב את המשיב 1 להדריך בעל מקצוע מטעמה. ברם, לא ניתן לחייב את המשיב 1 לספק "הדרכה מלאה ומקיפה ונאותה לאיש מקצוע" מטעם המבקשת, שכן המדובר למעשה בעתירה למתן צו לאכיפה של "שירות אישי" כלפי המשיב 1, שהינו בלתי חוקי. כמו כן, אין, למעשה, בענייננו כל מצלמה או טכנולוגיה חדשה אותה ניתן להעביר למבקשת ולא ניתן ליתן סעד זמני בקשר לרעיון אנושי תיאורטי שלא פותח. ברי כי ככל שבסופו של יום , לאחר שיפתחו המשיבים מוצר חדש על בסיס הטכנולוגיה החדשה, יסתבר כי מדובר באותו מוצר לגביו נקבע שהזכויות בו שייכות למבקשת, הוא יהיה שייך למבקשת גם כן .

נוכח כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי קיימת למבקשת זכות לכאורה לקבלת הסעד הזמני המבוקש על ידה. לפיכך, ומאחר שהמבחנים למתן הסעד הזמני הינם מבחנים מצטברים, מתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים למתן הסעד הזמני ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.

למעלה מן האמור, יצויין כי גם בחינה של מאזן הנזקים שייגרם לצדדים, דהיינו הנזק שייגרם למבקשת אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבים אם יינתן הסעד הזמני מביאה למסקנה שמתן הסעד אינו צודק ואינו ראוי בנסיבות העניין ושידם של המשיבים על העליונה גם במאזן הנזקים והנוחות, שכן בכוונת המשיבים לפתח מוצר חדש, אשר בשלב זה הינו בבחינת רעיון גולמי המצוי במוחו של המשיב 1 בלבד. מדובר בטכנולוגיה עתידנית, אשר ייקח זמן רב לפתחה וזאת בתנאי שיהיו למשיבים מקורות מימון של מיליוני דולרים הנחוצים למחקר ולפיתוח. המשיב 1 העיד בפניי כי מהרגע שיהיו להם מקורות מימון, תידרש תקופה של שנתיים לפתח אב טיפוס (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 28). לפיכך, הנני סבור כי לא ייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך בטווח הנראה לעין. ככל שבסופו של יום ייגרמו למבקשת נזקים, ניתן יהיה לפסוק לה פיצוי כספי בגינם. מנגד, מתן הצו יסב נזק רב למשיבים ובעיקר למשיב 1, אשר ייאלץ להימנע מלעסוק במחקר ופיתוח של אלקטרוניקה בתחום המצלמות וזאת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק. כמו כן, יקטן הסיכוי שרעיון המצלמה יניב בעתיד רווח כלשהו, שכן ההליך המשפטי עשוי להימשך זמן רב מאוד.

באשר לשיקולי היושר, אשר נשקלים בשל היות צו המניעה הזמני סעד מן היושר , מצאתי כי המבקשת התנה לה בחוסר ניקיון כפיים כאשר הסתירה בבקשתה מבית המשפט פרטים מהותיים ובהם כי המצלמה שפותחה בעבר היא "אב טיפוס" בלבד שהינו חסר ערך כיום לנוכח הטכנולוגיה שהשתנתה כבר לפני שנים וכן הסתירה את העובדה שהיא חייבת כספים למשיבה 3 בסכום דומה לסכום שהיא תובעת כעת וזאת מכוח פסק הבוררות, אותו פסק בוררות עליו היא נסמכת בטענתה לזכויות ובבקשה לסעדים זמניים שהגישה.

בנוסף לכך, דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי בהגשתה.

האופן שבו נבחנת טענת שיהוי נדונה ברע"א 8630/05 ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון (10/4/07) -
" כאשר נטען כי תביעה הוגשה תוך שיהוי בוחן בית המשפט את ההשתהות שבהגשת התביעה- קרי, את משך הזמן שחלף מהמועד בו קמה עילת התביעה ועד המועד שבו הוגשה התביעה. במובן זה דומה בדיקת טענת השיהוי בהגשת תביעה לבדיקת השאלה האם התיישנה התביעה...אף כאשר נטען שיהוי בגדרה של בקשה למתן סעד זמני בוחן בית המשפט את יסוד ההשתהות. ואולם, המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת בקשה למתן סעד זמני אינו המועד בו קמה עילת התביעה, אלא המועד בו קם הצורך בסעד זמני. אעיר, כי פעמים רבות המועד בו קמה עילת התביעה והמועד בו קם הצורך בסעד זמני חד הם, אך אין אלו פני הדברים תמיד. חשיבותו של המועד בו התעורר הצורך בסעד זמני נובעת מאופייה של בקשה למתן סעד זמני. ככלל, נדונה בקשה למתן סעד זמני בטרם נתבררה התביעה לגופה וממילא בטרם קבע בית המשפט כי עומדת לתובע הזכות לה הוא טוען. משכך, לא ייעתר בית המשפט לבקשה, אלא אם המבקש שכנעו כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת על דרך של מתן סעד זמני. מבקש שהשהה בקשתו יתקשה לשכנע את בית המשפט כי אכן קיימת בה דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני. ... מטעם זה, בעת בירור טענת שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני יסתפק לעיתים בית המשפט בעצם קיומה של השתהות ולא ידרוש יסוד נוסף, כגון אלה הנדרשים לשם קבלת טענת שיהוי בהגשת תביעה. כך למשל, גם מקום בו ההשתהות בהגשת בקשה לסעד זמני לא גרמה למשיב נזק, עשויה הבקשה להידחות בשל שיהוי (ראו, רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4)433, 444). אציין, כי יש הרואים בטענת השיהוי משום טענת מניעות, לפיה מבקש שהשתהה בהגשת בקשתו לסעד זמני מושתק מלטעון כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין לכשיינתן (ראו, ד' שוורץ, סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז)405, והשוו, פרשת תלמוד תורה, 447)".

הבקשה שלפניי הוגשה בחלוף 4 שנים מהיום שפרצו המחלוקות בין הצדדים. הן התביעה והן הבקשה מתייחסות, בין היתר, לעסקאות שסוכלו, לטענת המבקשת, בשנת 2009 ובראשית שנת 2012 ועל פי האמור בבקשה הודיעה המבקשת למשיבים כבר ביוני 2013 כי הם מפרים, לטענתה, את זכויותיה. מאז ועד הגשת הבקשה והתובענה חלפה שנה וחצי. בשל כך, למעשה, קיים יסוד של ממש לטעון כי הבקשה מאופיינת בשיהוי, הפוגם באופן ניכר מהמשקל שניתן לייחס לטענת ה"דחיפות" שבמתן הסעדים הזמניים המבוקש ים בה.

אשר על כן, התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני.

צו עיקול זמני:
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (הלן: "תקסד"א"), קובעות שורה של תנאים, אשר בהתקיימם יוטל צו עיקול זמני בתובענה כספית. ראשית, על בית המשפט להשתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה (תקנה 362(א)). שנית, על מבקש הסעד להראות בראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצועו של פסק הדין (תקנה 374(ב)). ככל שמצליח התובע לשכנע את בית המשפט בשני אלו, על בית המשפט לשקול שיקולים של מאזן הנוחות, תום לב ומידתיות (תקנות 362(ב)(1) ו- 362(ב)(2)).

נפסק כי "לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו "במסמך או בראיות מהימנות", אלא שומה עליו גם לשכנע את בית המשפט או הרשם "כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול עבר אפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד מתן פסק הדין. לעניין זה רלוונטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין, ושומה על בית המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב" (רע"א 8420/98 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3)789).

אשר לתנאי הראשון, המבקשת, כאמור, לא הוכיחה כי קיימת לה עילת תביעה לכאורה. העסקאות שלטענתה סוכלו לא נתמכו בראיות להוכחת קיומן ונראה כי מרבית המסמכים שצורפו לבקשה נערכו על ידי מר מילר בתקופה שבה התנהלו הליכי הבוררות בין הצדדים. מטעם זה בלבד אין מקום להטלת עיקול זמני ודין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, אפילו אם ניתן היה להניח, לצורך החלטה זו בלבד, שהמבקש ת הוכיח ה לכאורה במסמכים ובראיות מהימנות את העובדה כי קיימ ת לה עילת תביעה לכאורה, הרי שלטעמי, אין אלה פני הדברים באשר לתנאי ההכבדה, ואפרט.

יסוד ההכבדה הנדרש לצורך מתן צו עיקול זמני נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, תוך התחשבות בסכום התביעה, היכולת הכלכלית של הנתבע ובחשש של הברחת נכסים. ההכבדה שיש להוכיח בגדר בקשה לעיקול זמני היא הנמוכה ביותר לעומת סעדים זמניים אחרים. סכום התביעה עשוי, בנסיבות מתאימות, להוות אינדיקציה לכך שאי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין.

מהות צו העיקול היא למנוע שינוי במצבו של הנתבע לרעה עד למועד פסק הדין ולכן רלוונטית השאלה האם הנתבע עומד להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין. לא הונחה בפניי כל תשתית ראייתית לכך שהמשיבים עומדים להבריח את נכסיהם או לעשות מעשה אחר שיהא בו כדי להכשיל את פסק הדין. כמו כן, נקבע בפסק הבוררות כי המבקשת חייבת למשיבה 3 סך של 639,000$ + מע"מ בגין חוב ישן בניכוי סך של 100,000$ ש המשיבה 3 קיבלה בנאמנות מלקוח של המבקשת עבורה, וכי חוב זה ישולם מהתמורה שתקבל המבקשת עבור מכירת כל השרטוטים, התוכניות, הפטנטים והאבטיפוס שפותחו על ידי המשיבה 3, במסגרת פעילותה עבורה . ניתן לראות בחוב זה של המבקשת למשיבה 3 כבטוחה עבורה, שכן, ככל שבסופו של יום תזכה המבקשת בתביעתה, ניתן יהיה לקזז את כספי הפיצויים בהם תזכה מחובה למשיבה 3.

למותר לציין, כי הטענה לפיה מדובר בעיקול ברישום בלבד ועל כן, לא ייגרם נזק משמעותי למשיבים אין בה כדי להוות תחליף למילוי התנאים, ובפרט התנאי בדבר הכבדה אפשרית על ביצוע עתידי של פסק הדין, הנדרשים כתנאי מוקדם למתן צו עיקול.
על בית המשפט להשתכנע, בראש ובראשונה, כי יש מקום להוצאת צו עיקול מהטעם שאי נתינתו תכביד על ביצוע פסק הדין, ורק לאחר שתנאי זה הוכח, ולאחר שנמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לעילת התביעה, בא שלב איזון עניינם של הצדדים באשר לטיבו של העיקול, היקפו וכיוצא באלה. מכאן, שטענת המבקשת כי עיקול ברישום הינו הסעד המרוכך ביותר מבין הסעדים הזמניים והפגיעה שתיגרם למשיבים היא שולית, אינו תחליף להוכחות התנאים המקדימים להטלת עיקול.

סוף דבר, המבקשת לא יצא ה ידי חובת נטל ההוכחה המוטלת עליה להוכיח את תנאי ההכבדה על ביצוע פסק הדין. לפיכך, ומאחר שהמבחנים למתן הסעד הזמני הינם מבחנים מצטברים הרי שמתייתר הצורך לבחון את יתר התנאים למתן הסעד זמני ואין מקום להטלת צו עיקול זמני והבקשה נדחית.

התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה למתן צו עיקול זמני.

סוף דבר:
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה למתן סעדים זמניים.

אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים 1-3, ביחד, הוצאות משפט בגין הליך בסך של 10,000 ₪.

ניתנה היום, ז' אדר תשע"ה, 26 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.