הדפסה

אגרד נ' משרד התחבורה/אגף הרישוי ואח'

בפני
כבוד ה שופטת אביגיל כהן

המערערים

מאיר אגרד
ע"י עו"ד שי גלעד

נגד

המשיבים

1.משרד התחבורה/אגף הרישוי
2.מדינת ישראל - משרד הבריאות
ע"י עו"ד ענת פרולינגר – פרקליטות מחוז תל אביב

פסק דין

1. לפני ערעור על פי סעיף 55 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת התעבורה") על החלטת ועדת ערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: " ועדת הערר") ולפיה נדחה ערעורו של המערער על החלטת הרופא המוסמך לפסול את רישיון הנהיגה הציבורי והמקצועי שהיה ברשותו ולמנוע ממנו נהיגה ברכב מסוג " D1" (מונית) לשם פרנסתו.

2. רקע נדרש:
א) המערער מחזיק ברישיון רכב פרטי מסוג B משנת 1993 ו ברישיון למשא עד 15 טון משנת 1993.
בשנת 2006 הוא היה מעורב בתאונת עבודה. נקבעו לו 15% אחוזי נכות לצמיתות והוא סובל עד היום מכאבים קשים ובעיות שינה. על מנת להקל על כאביו הוא מטופל בין היתר בקנאביס רפואי באישור משרד הבריאות. השימוש ב קנאביס הוא בשעות הלילה לפני השינה. (כך על פי דבריו).

ב) לאחר תאונת העבודה נותר המערער ללא מקום עבודה. הוא הופנה לבדיקות על ידי הביטוח הלאומי לצורך מציאת עבודה שתתאים למגבלותיו ונמצא כי נהיגה ברכב ציבורי היא עבודה שתוכל להתאים לו. על מנת לקבל רישיון נהיגה לאוטובוס מסוג "D" על פי הוראות תקנות התעבורה, הוא נשלח לבדיקות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המרב"ד").
על פי דו"ח פסיכולוגי מיום 2/3/10 שנכתב ע"י פסיכולוג המרב"ד נקבע, כי אין מניעה לאשר רישיון לאוטובוס ואולם לא ור הסתייגויות קלות נדרשת ביקורת.
בעקבות זאת, ניתן למערער רישיון לנהוג גם ברכב ציבורי וב אופנוע בהסתייגות של ביקורת בחלוף שנתיים.

ג) לאחר מכן, וכיוון שנותר המערער ללא מקור פרנסה, הוא סבר כי יוכל למצוא פרנסה בנהיגת מונית. הוא זומן לבדיקות נוספות במרב"ד.
המערער נבדק על ידי פסיכיאטר ד"ר איתן חבר שקבע, כי אין להתערב ברישיון הפרטי של המערער אך "לא ניתן לאשר נהיגה בציבורי או במקצועי בשל שימוש בקנאביס רפואי". (ראה נספח י"א לערעור).
יצוין, כי בטופס הבדיקה כתב ד"ר חבר כי אין סימנים לליקוי קוגנטיבי או אפקטיבי. ואין סימנים לפסיכופתולוגיה פסיכיאטרית והסירוב לאשר רישיון ציבורי או מקצועי נומק "בשל השימוש בקאנביס רפואי".

ד) בעקבות זאת הודיע המרב"ד ביום 30/7/14, כי אין המלצה על חידוש / המשך רישיון נהיגה לדרגות C1, D1 ו- A2 (קטנוע, משא עד 12 טון ומונית) כאשר נכתב שהסיבה היא "נאורולוגית" "ליקוי קוגניטיבי". (צורף נספח י"ב לערעור).

ה) בהודעה שנשלחה ביום 17/11/14 למערער נכתב כי הוא פסול מלהחזיק ברישיון בדרגות הללו "על סמך החומר הרפואי והראיות שהובאו לפני מחמת כושר נהיגה לקוי מסיבה ליקוי קוגניטיבי שזומנת ולא הופעת בתאריך 17/11/14". (נספח י"ג לערעור).

ו) עוד קודם לקבלת ההודעה הפורמלית וכיוון שהמערער ידע את תוכן ההודעה, הוא פנה למנהל המרב"ד באמצעות בא כוחו במכתב מיום 26/10/14 (נספח י"ד לערעור).

במכתב נטען, כי המרב"ד חרג מסמכותו כיוון שפסילת הרישיון היא על בסיס משפטי / ערכי (עצם השימוש בקנאביס רפואי על ידי נהגים) ולא החלטה שניתנה על בסיס עניינים רפואיים.

ז) משלא נענה בחיוב, הגיש המערער ערר על החלטת המרב"ד לועדת ערר לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה. (נספח ט"ו לערעור).
התקיים דיון בפני ועדת הערר ביום 9/12/14.
ועדת הערר בהרכב של פרופ' שני, פרופ' כספי אסף ופרופ' אשר אלחייני סיכמה את הופעתו של המערער בפניה:
"בלטו ליקויים קשים בקשב, בריכוז, בזיכרון לטווח קצר וביכולת ההחלטה. בנוסף בלטו חוסר תובנה למגבלותיו, נטייה לקלות ראש ועמדות מעט פרנואידיות".

ח) מתכתובת בין עו"ד גלעד, ב"כ המערער ופרופ ' שני עולה, כי ככל הנראה היתה אי הבנה / אי הסכמה בנוגע להתנהלותו של בא כוח המערער בפני הועדה. כאשר ב"כ המערער טוען כמובן כי הוא פעל כדין ודווקא פרופ' שני נהג שלא כראוי אך אין חולק על כך שבכל מקרה, ביום 10/12/14 העלה עו"ד גלעד את טיעוניו בפני הועדה בכתב, כך שמלוא זכות הטיעון של המערער התקיימה.
בתמצית אציין, כי ב"כ המערער טען, כי ועדת הערר אמנם רשאית על פי תקנה 195 א' (א) לתקנות התעבורה להורות על בדיקה מחודשת בפני רופא מוסמך כדי לבקש רישיון נהיגה, אך טען, כי ועדת הערר יושבת כערכאת ערעור על החלטות הרופא המוסמך.
הרופא המוסמך לא מצא כל בעיה אורטופדית המונעת מהמערער לנהוג בכלי הרכב הללו.
ועל כן, ועדת הערר לא היתה מוסמכת לעורר עניין אורטופדי מיוזמתה.
עוד צוין, כי כאשר עבר המערער בדיקות פסיכודיאגנוסטיות במרב"ד לא נמצא ליקוי אישיותי ו/או קוגניטיבי אצל המערער ולא ברור, כיצד במשך הופעה של כ -3 דקות בפני ועדת הערר "עלו" חברי ועדת הערר על בעיות שלא גילו הגורמים הרפואיים המוסמכים קודם לכן; כאשר הופיע בפניהם המערער במשך זמן ארוך יותר.

ט) ביום 18/12/14 פירסמה ועדת הערר סיכום ובין היתר כתבו חברי הועדה, כי מניסיונם רב השנים, תוך בירור התגלו ממצאים שנעלמו מעיני המרב"ד בהיבט האורגני וגם בהיבט הנפשי

ונכתב, כי לאור טיעוני ב"כ המערער הוא ישלח לבדיקות פסיכודיאגנוסטיות וקוגניטיביות ולאחר מכן תמשיך הועדה בבירור ובקביעות ממצאים.
נכתב כי עו"ד גלעד יודע היטב, כי מכון רום, אליו הועדה שולחת נבדקים, עושה בשגרה רק איבחון פסיכודיאגנוסטי, כאשר המרכיב הקוגנטיבי נבדק רק כשיש התייחסות ספציפית לכך. (זאת ביחס לטענת עו"ד גלעד כי כבר היתה התייחסות למימד הקוגנטיבי בבדיקה מיום 2/3/10).

י) המערער נבדק במכון רום. סיכום איבחון מכון רום מיום 15/2/15 שנשלח לועדת הערר ולמערער קבע בסופו של דבר:
"להערכתנו, השילוב בין העומס הרגשי והמשאבים הבלתי מספקים להתמודדות עמו, לבין הקשיים שנמצאו במיומנויות ניהוליות ובקשב, עלול לפגוע בתפקודו של מאיר במצבים הדורשים מהירות תגובה, שיקול דעת במצבי לחץ והתמודדות עם עומס גירויים ומורכבות. על רקע הקשים שנמצאו ועל אף הצער שבדבר שכן זקוק לרישיון לצורך פרנסה, אין הצדקה להערכתנו לשינוי ההחלטה בענינו". (מתוך נספח י"ח לערעור).

לאחר קבלת סיכום האיבחון שלח ב"כ המערער לועדת הערר השלמת טיעון והעלה את טענותיו בנוגע לחריגה מסמכות ועדת הערר.
ביום 19/3/15 ניתנה החלטת ועדת הערר המתבססת על סיכום בדיקת מכון רום.
ועדת הערר התייחסה למכתבו של ב"כ המערער מיום 12/3/15. ציינה, כי במכתב הועלו טיעונים משפטיים, אך במכתב לא הועלו נימוקים החולקים על הממצאים המורים הן בבדיקה הקלינית והן בבדיקה הפסיכולוגית על מסוכנות.
צוין, כי בפרוטוקול מיום 18/12/14 יש התייחסות לטיעונים של עו"ד גלעד "העושים חוכא ואיטלולא" מההגנה על הציבור. נקבע כי שאלת סמכות ועדת הערר לבטל הרישיון שניתן על ידי המכון הרפואי נדונה על ידי כב' השופטת שרה דוברת אשר קבעה, כי הועדה מוסמכת לעשות כן. נכתב כי מדובר בנהיגה ברכב ציבורי וכי הובהר בדיונים משפטיים רבים שאדם יכול להיות כשיר לנהוג ברכב מסוים ולהיות מסוכן לנהיגה ברכב מדרגה גבוהה יותר. לפיכך נדחה הערעור "לאור המסוכנות בציבור, אשר גוברת על חוק יסוד חופש העיסוק".

מכאן הערעור שלפני.

3. תמצית טענות המערער:
א) המערער טוען, כי ועדת הערר חרגה מסמכותה כאשר שלחה אותו לבדיקות רפואיות.
ועדת הערר היתה צריכה להידרש לנושאים שהועלו בהחלטת הרופא המוסמך עליה היא יושבת כערכאת ערעור.
בהחלטת הרופא המוסמך לא היו כל טענות שהצדיקו את שליחת המערער לבדיקה במכון רום והועדה חרגה מסמכותה כאשר פעלה כפי שפעלה.

המערער מדגיש, כי כשירותו צריכה להיבחן מטעמים רפואיים והועדה לא מוסמכת לאשר או לפסול רישיון בשל השימוש בקנאביס רפואי כל עוד המחוקק או הרג ולטור לא קבעו כי זוהי עילה לפסילה.

ב) המערער טוען כי פסק הדין של כב' השופטת דוברת בע"ש 1520/00 בבית המשפט בבאר שבע בעניין בן סימון נגד רשות הרישוי (להלן: " עניין בן סימון") עסק במקרה שונה. פסק הדין ניתן בטרם נכנס לתוקפו חוק בתי המשפט המנהליים תש"ס – 2000 על פיו מוגש הערעור דנן , ושם גם היו ממצאים רפואיים וכן עבר תעבורתי של בן סימון אשר היוו בסיס להחלטת המרב"ד ולאחר מכן להחלטת ועדת הערר לבצע בדיקות .
נטען, כי במקרה שלנו לא היה בהחלטת המרב"ד וגם בפני ועדת הערר שום ממצא רפואי או תעבורתי שיכל לבסס החלטה המורה על פסילת רישיונות למשא ולרכב ציבורי.

ג) המערער מאשר, כי על פי תקנה 195 א' לתקנות, ועדת הערר רשאית במקרים המתאימים לשלוח לבדיקה מחודשת בידי רופא מוסמך, אך היא מחוסרת סמכות, לטעמו, לשלוח לבדיקה חיצונית מה שנעשה במקרה דנן.

ד) המערער טוען, כי טעתה ועדת הערר כשהיא החליפה את הרכבה ולא שמרה על אותו הרכב רופאים שדן בערר מלכתחילה.
נטען, כי ההחלטה איננה מנומקת.

ה) המערער מדגיש, כי במקרה דנן, ניתן לו בעבר הרישיון ולאחר מכן נלקח ממנו וזאת להבדיל במקרה שבו מלכתחילה לא נותנים רישיון מסוג מסוים למבקש.
לפיכך, על פי הלכת שללם (בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריעה פ"ד ל"ו (1) 317 יש צורך בטעמים כבדי משקל כדי לשלול את הרישיון בעקבות הציפיות שהיו לו בדבר הימשכות המצב הקיים.
כמו כן מפנה לעמ"נ 210/02 (י-ם) שלומית עין דור נ' משרד התחבורה רשות הרישוי פיסקה 53.

4. תמצית טענות המשיבים:
א) יש לדחות את הערעור שכן החלטת ועדת הערר ניתנה כדין ובמסגרת סמכותה ולא נפל בה כל פגם המצדיק ביטול ההחלטה על ידי בית משפט זה.

ב) נטען, כי לפי תקנה 195 (א) לתקנות התעבורה, סמכות ערעור על החלטת ועדת הערר נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים כאשר נקבע מפורשות שהערעור הוא בשאלה משפטית בלבד.
על פי החוק, רשות הרישוי מוסמכת לפסול רישיון נהיגה מטעמים של כשירות רפואית ועל ההחלטה ניתן לערער לבית המשפט רק בשאלה משפטית.
הערעור דנן נכתב אמנם בלבוש משפטי אך ההחלטה נשוא הערעור אינה כרוכה בשאלה משפטית אלא ניתנה עפ"י שיקולים מקצועיים – רפואיים.
בית משפט זה לא ישים עצמו בנעלי הגורמים המקצועיים ובעניינה של הועדה הרפואית ויבחן את סבירות החלטת המשיבה אשר נתקבלה על סמך המלצת הועדה.

ד) המשיבים טוענים, כי ההחלטה היא מידתית, מאזנת בין חופש התנועה וחופש העיסוק ובין שמירה על שלום הציבור.
בתי המשפט הכירו בחובת זהירות מוגברת על נהגים מקצועיים.

ה) ההחלטה היא מידתית, רישיונו לא נפסל לצמיתות ועל פי תקנה 195 א (ג) לתקנות התעבורה , ניתן לערוך בדיקה מחודשת למערער בחלוף שנה ממועד החלטת ועדת הערר. כלומר – בחודש מרץ 2016.

5. לאחר עיון בטענות הצדדים, ושמיעת השלמת הטיעונים בעל פה, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) המסגרת הנורמטיבית:
רשות הרישוי הוסמכה להוציא רישיונות, לבטלם או להתלותם.

סעיף 51 לפקודת התעבורה קובע:
" רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסויימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרשיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי".

סעיף 55 א (א) לפקודת התעבורה קובע, כי רשות הרישוי תמנה בהודעה ברשומות רפואים מוסמכים לעניין מתן אישור רפואי לנהיגה.
תקנה 191 לתקנות התעבורה תחת הכותרת: "בדיקות רפואיות" מעגנת את הסמכות הכללית של רשות הרישוי לבצע את הבדיקות הרפואיות.

תקנה 193 קובעת:
אישור ר
ל
אישור ר
ל
"(א) תוצאות הבדיקות כאמור בתקנה 192 יובאו לפני רשות הרישוי, ואם הניחו את דעתה, תתן למבקש אישור רפואי לנהיגה ובלבד שתוצאות בדיקות שנערכו על פי תקנה 196 יובאו בפני רופא שמינתה לכך רשות הרישוי.
(ב) לא הניחו תוצאות הבדיקות כאמור בתקנה 192 את דעתה של רשות הרישוי, רשאית היא להורות כי המבקש יעבור בדיקות נוספות או יציג מסמכים רפואיים נוספים, והיא רשאית להעביר את תוצאות הבדיקות לעיונו של רופא או מוסד רפואי שהיא מינתה (בסימן זה - הרופא המוסמך).

תקנה 194 קובעת:
אישור ה
אישור ה
"היה הרופא המוסמך סבור כי המבקש כשיר מבחינת בריאותו, בתנאים או ללא תנאים, לנהוג ברכב מן הסוג שלגביו הוגשה הבקשה לרשיון נהיגה, יתן לו אישור רפואי לנהיגה. הרופא המוסמך רשאי לקבוע באישור תנאים והגבלות כפי שיראה לנכון.
ועדת ע
תק' ()
תשמ
ועדת ע
תק' ()
תשמ

נהג שרואה עצמו נפגע מהחלטת רשות הרישוי לעניין כשרותו הרפואית, יכול לערור בפני ועדת הערר.
תקנה 195 קובעת:
(ב) ועדת הערר תפעל במותבים של שלושה רופאים; חברי המותב והיושב ראש שלו ייקבעו בידי יושב ראש הועדה מתוך הרשימה שאישר שר התחבורה בהתייעצות עם שר הבריאות.

195א. (א) ועדת הערר רשאית לאשר את החלטת הרופא המוסמך, לשנותה או לבטלה או להורות על בדיקה מחודשת בידי הרופא המוסמך (להלן - בדיקה מחודשת) של מבקש רשיון הנהיגה או של בעל רשיון הנהיגה (להלן בתקנה זו - המבקש) או ליתן החלטה אחרת ככל שיחייב הענין".

בהתאם לסעיף 55 (א1) לפקודה, רשאי נהג לערער על החלטת רשות הרישוי לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר לפי תקנה 195 (א) לתקנות התעבורה.
סעיף 55 (א1) לפקודה קובע:
"ערעור על החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור לפני בית המשפט לענינים מינהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד ". ׁׁ(הדגש כמובן אינו במקור – א.כ.).

ב. בחינת הנסיבות בעניינינו:
(1) אפתח ואומר, כי לו היה בית משפט זה צריך להכריע בערעור על החלטת המרב"ד שהתבססה על בדיקת ד"ר חבר שקבע, כי אין לאשר "נהיגה בציבורי או במקצועי בשל שימוש בקנאביס רפואי" (המסמך צורף כאמור כנספח י"א לערעור), אזי היה מקום לטעון, כי עניינינו בשאלה משפטית – ערכית: האם ניתן לפסול , ככלל , כל משתמש ברישיון בקנאביס רפואי מלנהוג ברכב ציבורי או מקצועי.
פסילה גורפת שכזו צריכה לנבוע ממקור חקיקתי כלשהו או מקביעה זו או אחרת של הרגולטור.

(2) אין מחלוקת בין הצדדים על כך שאין כיום הוראת דין הפוסלת , ככלל , משתמש בקנאביס רפואי מלנהוג בכלי רכב כאמור.

ב"כ המשיבה טענה, כי אין נוהל המורה לפסול באופן גורף רשימות של משתמשי קנאביס רפואי; ומכל מקום לא הוכח קיומו של נוהל שכזה (ואף לא נטען כי קיים).
בעניין זה אציין, כי המערער עצמו בדיון שהתקיים בפני (ראה עמ' 7 שורה 19 לפרוטוקול מיום 14/10/15) אישר, כי הוא מכיר משתמש בקנאביס רפואי שיש לו רישיון נהיגה במונית.

לפיכך, יש לבחון – האם החלטת ועדת הערר מעלה בפנינינו שאלה משפטית שיש שניתן לערער עליה עפ"י סעיף 55 (א1) לפקודת התעבורה.

(3) אני סבורה, כי אין לפנינו שאלה משפטית.
ועדת הערר מוסמכת מכח סעיף 195 א' (א) לפקודת התעבורה לשלוח את המערער לבדיקה מחודשת בפני רופא מוסמך.
אמנם טוען ב"כ המערער, כי הועדה מוגבלת לשלוח המערער לבדיקה רק בעניין רפואי שהועלה ע"י רופא מטעם המרב"ד ולא לערוך בדיקות בנושאים שלא היו לגביהם ממצאים חיוביים בבדיקת המרב"ד, אך אני סבורה כי אין מקום למגבלה גורפת שכזו.
ועדת הערר היא בעלת מומחיות מקצועית בתחום הרפואי וכל חבריה הם רופאים.
מתייצב הנבדק / מבקש הרישיון לפני הרופאים, חברי ועדת הערר והם מתרשמים ממנו באופן בלתי אמצעי.
גם אם הופעתו של המערער לפני ועדת הערר ארכה דקות ספורות בלבד, אינני מוצאת לנכון לקבוע, כי אין זה סביר שהרופאים המקצועיים והמנוסים בעניינים אלו, יגיעו למסקנה כי יש צורך לשלוח המערער לבדיקות.
אין מדובר בועדת ערר המורכבת בחלקה ממשפטנים או אנשי מקצוע שאינם רופאים.
כמו למשל: ועדת ערר מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה התש"ל – 1970.
עניינינו – בועדה מקצועית – רפואית בלבד.

יש לבדוק מצבו הגופני והנפשי של מבקש רישיון הנהיגה בטרם יאושר לו הרישיון. (ראה תקנה 191 לתקנות התעבורה). לו היתה מוגבלת ועדת הערר רק לממצאי ההחלטה שערעור עליה נדון בפניה, אזי לא היה מתיר לה מתקין התקנות להורות על עריכת בדיקות לנבדק.
ממילא, החלטת ועדת הערר לא התבססה על החלטה שנימוקיה הם פסלות בשל עצם שימוש בקנאביס רפואי ואין לאמר כי ההחלטה ניתנה תוך חריגה מסמכות.

4) ועדת הערר התבססה על פסק דינה של כב' השופטת שרה דברת מיום 2/7/00 שניתן בבית משפט המחוזי בבאר שבע בעניין בן סימון; שם נקבע מפורשות, כי בידי ועדת הערר הכח והסמכות לשנות ולבטל החלטה, כולל החמרה ביחס להחלטת הרופא המוסמך וכי יש לדחות הטענה לפיה הפנייתו של הנבדק ע"י ועדת הערר לבדיקה במכון חיצוני היא חריגה מסמכות

יפים לעניין זה הדברים שנכתבו ע"י כב' השופטת דברת:
"בע.ש. (ח') 5670/97, כעביה יוסף נ' רשות הרישוי, קבע כב' השופט ביין כי "ועדת ערר רפואית אינה ערכאה ראשונה העורכת דיון de novo (והשווה זמיר הסמכות המינהלית כך בעמ' 650) והיא מוסמכת לערוך לעורר בדיקות חדשות ולהזקק לראיות שלא היו בפני הרופא המוסמך במכון הרפואי לבטיחות בדרכים".
עצם העובדה שמדובר בוועדה המורכבת מרופאים מומחים בלבד, ללא משפטן, מלמדת על כך שאין תפקידה רק לבדוק אם לא נפלה שגגה מלפני הרופא המוסמך לפי המבחנים שלהם נזקקת ערכאת ערעור. אמנם היא מוסמכת להורות על בדיקה מחודשת על ידי הרופא המוסמך (ראה תקנה 193 (א) לתקנות התעבורה), אך אין באמור לעיל לשלול ממנה לערוך בדיקות, אם בעצמה או ע"י שליחת העורר למבחנים או בדיקות בידי מומחים".
מסכימה אני עם קביעה זו ואף דעתי היא כי הסמכות לוועדת הערר לערוך כל בדיקה שתמצא לנכון כדי להגיע לתוצאות הנכונות. ממה נפשך ? אם לא היו נערכות בדיקות נוספות היתה באה הטענה שהוועדה לא עשתה כל הבדיקות כנדרש, כאשר לבדיקות היתה מטרה לבחון אם האבחנה הקלינית אכן נכונה. אבחנה זו אכן אושרה בבדיקות חיצוניות ופעולה זו גם עומדת בתכלית התקנה אשר נועדה להבטיח תקינותו הבריאותית והנפשית של הנבדק, טרם יאושר לו להמשיך ולנהוג". (מתוך סעיף 6 לפסה"ד).

אינני סבורה כי מסקנה זו צריכה להשתנות בעקבות חקיקת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים כפי שטוען ב"כ המערער, לעניין זה אציין, כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי המכון
בו בוצעה הבדיקה אינו יכול להיכנס לגדר "הרופא המוסמך" אליו ועדת הערר יכולה לשלוח א ת הנבדק (ואינני קובעת כך), אזי לא היה מקום לבטל את ההחלטה המקצועית של ועדת הערר רק מטעם זה, לאור עקרון הבטלות היחסית. (וראה לעניין זה: עע"מ 867/11 עיריית ת"א נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ – סעיף 46 לפסק הדין והאסמכתאות המובאות שם).

טענות ב"כ המערער ביחס להחלטת ועדת הערר נושאות אופי טכני – פרוצדורלי, בשים לב לקושי המובנה והברור להתמודד עם ממצאים מקצועיים של הרופאים.
העתרות לטיעונים אלו, עשויה להוביל למצב שבו מבקש רישיון רכב ציבורי / מקצועי, אשר ועדת רופאים מקצועית קבעה, כי אינו כשיר רפואית לקבל רישיון שכזה, ינהג בכל זאת בכלי רכב אלה מנימוקים משפטיים – פרוצדורליים.

אין בכוונתי, חלילה, להמעיט מחשיבותם של ענייני פרוצדורה ופורמליזם, אך תכלית הקמתה של ועדת הערר בהרכבה הסטטוטורי, נועד לשוות לשיקוליה אופי רפואי – מקצועי ולא משפטי.
ברור שהחלטות הועדה צריכות להיות סבירות, מקצועיות, מבלי לפגוע בזכות הטיעון של המערער אך כל עוד ההחלטה מבוססת על שיקול מקצועי – רפואי, שבית משפט אינו מוצא בו פגם המחייבת התערבות מנהלית, אין מקום להתערב בהחלטת הועדה.

5) הגבלת המערער מלהחזיק ברישיון מונית מונעת ממנו להתפרנס כנהג מונית, ואין על כך חולק. יחד עם זאת, הועדה צריכה לקחת במסגרת שיקוליה גם את ההגנה על הציבור.
לעניין זה ראה בר"ם 3186/03 מדינת ישראל נ' שלומית עין דור פ"ד נ"ח (4) 754, 768:
"אין ספק כי פסילת אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה מטעמים בריאותיים, פיזיים או נפשיים פוגעת בו פגיעה קשה המכבידה מאוד על כושר ניידותו. בעניין שלפנינו קבע בית-משפט קמא כי באיזון בין חופש התנועה של בעל הרישיון לסכנה הנשקפת ממנו לציבור המשתמשים בדרך יש לתת משקל מכריע לחופש התנועה תוך שהוא עושה שימוש במבחן הוודאות הקרובה. מטבע

הדברים לא ננקוט עמדה בהליך שלפנינו בשאלת המבחן הראוי שיש לנקוט בכל הנוגע לשלילת רישיונו של אדם מלנהוג. נעיר רק כי החזקה ברישיון נהיגה, מעצם אופייה, היא מוגבלת ומותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות. נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב הגביל המחוקק את החירות לנהוג ברכב בקובעו תנאים סטטוטוריים להגבלה זו, שתכליתם להגן על הציבור".
וכן החלטת כב' השופטת ברק – ארז מיום 31/5/15 בבר"ם 2814/15 שאול אלדטוב נ' משרד הרישוי:
"... אכן, אין לזלזל בכך שפסילתו של אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה עשויה לגרום לו לקשיים של ממש, ודאי כאשר מדובר באדם אשר
פרנסתו תלויה ברישיון הנהיגה, כמו בענייננו. יחד עם זאת, האפשרות להחזיק ברישיון נהיגה היא מוגבלת, ובדין נקבעו לה מגבלות במטרה להגן על הציבור מפני נהגים שנהיגתם עלולה לגרום סכנה רבתי לציבור ( ראו: עניין עין דור, פסקה 11). אף אין כל מקום לטרוניה מצידו של
המבקש בכל הנוגע להבחנה שעורכים המשיבים בין רישיון נהיגה שעניינו הסעת נוסעים או הובלת מטענים לבין רישיון נהיגה פרטי. ברי כי רישיון להסעת נוסעים במונית משמעו מתן אפשרות להסיע אנשים רבים ולהימצא במצב של אחריות לחייהם של אנשים רבים בכל יום. בדומה לכך, רישיון לנהיגת רכב משא המוגדר קל משמעו רישיון לנהיגה במשאית עד משקל 12 טון, ואף זה אינו עניין של מה בכך. הנזק העלול להיגרם כתוצאה מנהיגה לא זהירה במשאית שכזו הוא עצום, ועולה ללא כל ספק על הנזק הכרוך בנהיגה רגילה. אלה הם
רישיונות אשר פוטנציאל הסיכון הכרוך בהם הוא גבוה יותר, ולכן המבקשים להחזיק בהם נדרשים לעמוד בדרישות גבוהות יותר. כך לדוגמה, הרף להגדרת נהג כ"שיכור" הוא חמור בהרבה בכל הנוגע לנהגים ברכב ציבורי ( ובכלל זאת מונית) או רכב שמשקלו מעל 3.5 טון, לעומת נהג ( שאינו צעיר) ברכב פרטי ( ראו: סעיף 64 ב(א) לפקודת התעבורה)". (מתוך סעיף 9 להחלטה).

ביחס להלכת שללם שהועלתה ע"י ב"כ המערערת, אזכיר, כי המבקש לא היה בעבר נהג מונית, ועתה נשלל מ מנו בהפתעה הרישיון, אלא הוא מבקש לעבוד כנהג מונית, ביקש רישיון ואז נדחה. אין זה דומה למצב שבו אדם עובד שנים בעיסוק מסוים ולפתע יום אחד נמנע ממנו לעבוד בעיסוק זה.

6. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב) על פי החוק, רשאי המערער לבדיקה מחודשת החל מחודש מרץ 2016.
מובן, כי יש לצפות שהגורמים המוסמכים יבדקו אותו בנפש חפצה ותוך בחינת הנתונים שיהיו רלוונטיים במועד הבדיקה, ללא משקעי ההליך שהתנהל עד כה.

ג) אין צו להוצאות.
ככל שהופקד ערבון הוא יוחזר למערער.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' חשוון תשע"ו, 21 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.