הדפסה

אברהם ואח' נ' בר לב ואח'

בפני
כבוד ה שופטת לימור רייך

תובעת

איילה ברכה אברהם
באמצעות ב"כ עוה"ד אבי גולדבליט

נגד

נתבעים

צד ג'

1.עו"ד איל בר לב
2.עו"ד משה זינגל
באמצעות ב"כ עוה"ד לוטן טייטלר
3.עו"ד אורנה גלזן גונן
באמצעות ב" עוה"ד בת שבע אדיב

עו"ד אבי גולדבליט
באמצעות ב"כ עוה"ד אסף צרני

פסק דין

לפניי תביעה כספית הנוגעת להתנהלות הנתבעים, באי כוחה של התובעת, בתביעה אשר ניהלה התובעת נגד חברת טי. גיי. איי השקעות נדל"ן בע"מ (להלן: "החברה").
רקע עובדתי
התובעת פנתה לעו"ד גלזן (להלן: "עו"ד גלזן") על מנת שתייצג אותה בהליכים המשפטיים מול החברה ותפעל לביטול העסקאות אשר נעשו עמה.
לאור חוסר ניסיונה של עו"ד גלזן בתחום, הפנתה עו"ד גלזן את התובעת לעו"ד בר לב (להלן: "עו"ד בר לב")  כשבנוסף נעשתה פנייה לעו"ד זינגל (להלן: "עו"ד זינגל").
ביום 22.3.05 נחתם הסכם שכר טרחה, בין עו"ד בר לב ועו"ד זינגל מצד אחד לבין התובעת מצד שני, בגין שירותים שיינתנו לה והליכים שיינקטו כנגד החברה, ככל שיינקטו (להלן: "ההסכם") . עוד הוסכם, כי עו"ד גלזן ועו"ד בר לב, זכאים לקבל שכ"ט שעתי בשיעור של 200$ + מע"מ בגין הפעולות שנעשו על ידם, עובר לחתימה על ההסכם ועד יום לאחר חתימתו (כל זאת תחת סעיף הערות להסכם).
לצורך שמירת כספי התובעת מעיקולים, שיוטלו בגין העסקאות שבטלה עם החברה,  פתח עבורה עו"ד בר לב חשבון נאמנות בו הפקידה התובעת סכומי כסף שונים.
ביום 29.3.05, לאחר החתימה על ההסכם ובטרם הגשת תביעה נגד החברה, הגישה האחרונה בקשה לצו מניעה זמני במעמד צד אחד כנגד התובעת והנתבעים.
ביום 4.4.05 הגישה החברה תביעה נזיקית בעילת לשון הרע, במסגרת ת"א 22888/05 כנגד התובעת והנתבעים, בגין פרסומים אשר פורסמו בגנות החברה.
ביום 4.5.05 הגישו התובעת וילדיה, המרצת הפתיחה ה"פ 579/05 כנגד החברה, לסעד הצהרתי שיורה על ביטול ההסכמים עם החברה והשבת השיקים אשר מסרה התובעת לחברה במסגרת העסקאות עמם.
ביום 26.5.05 הודיעה החברה ומר טוביהו (להלן: "המשיבים") לביהמ"ש, כי החברה רואה את כל העסקאות שנעשו עם התובעת וילדיה, כמבוטלות, ובמקביל להגשת ההודעה, השיבה החברה למבקשים, באמצעות ב"כ, את כל השיקים שנמסרו לידי החברה וכן את הסכום ששולם על ידי התובעת כמקדמה בסך של 11,000 ₪. לאור זאת, ביום 17.11.05 התקבלה בקשת החברה למחיקת התביעה כנגדה, ללא צו להוצאות.
ביום 20.2.06 נדחתה התביעה ללשון הרע שהגישה החברה כנגד התובעת והנתבעים, לאחר שכל בעלי הדין, למעט התובעת, נתנו הסכמתם לסיום ההליכים ללא צו להוצאות, תוך שהתובעת עמדה על חיובה של החברה בהוצאות, בעוד שביהמ"ש סבר, כי אין לפסוק לטובתה הוצאות בגין ההליכים אשר התקיימו בפניו.
עוד נקבע על ידי ביהמ"ש, בפסק הדין שניתן בתביעה ללשון הרע, כי במו"מ שנוהל בין הצדדים, באמצעות עו"ד זינגל בשם התובעת לבין עו"ד מושקט בשם החברה, הגיעו הצדדים להסדר לפיו תדחה התביעה ללא צו להוצאות, בתנאי שמשפחת התובעת מוותרת על הוצאותיה בגין העסקה שנעשתה בין הצדדים. בנוסף, סוכם כי תלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין, במסגרת ההליכים שניהלו הצדדים, תבוטלנה (להלן: "הסכם הפשרה המאוחר").
בין התובעת לבין הנתבעים התנהלו מספר הליכים משפטיים בהרכבים שונים, אביאם בקצרה:
ת"א 7194-06 -תביעה להשבת כספי נאמנות שעוכבו שלא כדין על ידי עו"ד בר לב. במסגרת פסק הדין, נקבע שעל עו"ד בר לב, להשיב את הכספים אשר היו מצויים בידיו הנאמנות לידי התובעת בהפחתת סך של 21,054 ₪ שהוצא מהחשבון בהסכמה ( להלן: "התביעה לעיכוב הכספים").
ת"א 2233-05- תביעה שהגיש עו"ד בר לב נגד התובעת לשכר טרחה עבור ייצוג התובעת בתביעה ללשון הרע אשר הגישה החברה כנגד התובעת וכנגד הנתבעים . התביעה נדחתה בפסק דין שניתן ביום 17.6.10 ע"י כב' השופטת אירית מני גור במסגרתו נקבע, כי אין התובעת חבה דבר בגין ניהול תביעת לשון הרע , וכי הסכם שכר הטרחה מיום 22.3.05 לא התייחס לתביעת לשון הרע שלא נולדה באותה עת, אלא צפה את הטיפול בביטול הסכם ההתקשרות עם החברה בלבד. (להלן: "התביעה לשכר טרחה").
ת"א 1402/08 (מחוזי ת"א)- תביעה שהגיש עו"ד בר לב כנגד התובעת, שעניינה תשלום מע"מ בסך של 17,000 ₪ ששולם על ידו באופן פרטי לעו"ד זינגל,  בניגוד להוראה שנתנה התובעת להעברת שכ"ט בגין הטיפול בהמרצת הפתיחה, מכספי הנאמנות. התביעה נדחתה ביום 15.6.13 במסגרת פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ברנר.
ת.ק 11440-06-09- שהגישה עו"ד גלזן כנגד התובעת, שעניינה החזר תשלום הוצאות שהוציאה עבור התובעת. התביעה התקבלה בהעדר הגנה.
במסגרת הליכים משפטיים אלו, ייצג את התובעת עו"ד גולדבליט.
עו"ד גולדבליט ייצג את עו"ד גלזן ועו"ד בר לב במסגרת התביעה ללשון הרע. בשלב כלשהו התפטר מייצוגם והמשיך לייצג רק את התובעת.
במסגרת התביעה שבפניי, הגישה עו"ד גלזן הודעת צד ג' כנגד עו"ד גולדבליט.
טענות התובעת
טענתה העיקרית של התובעת היא, כי הנתבעים שהיו באי כוחה ניהלו את התובענה בעניינה  בחוסר יושר, תוך הפרת חובותיהם המקצועיות והחוזיות, וביניהן חובת הנאמנות, ההגינות וחובת תום הלב, תוך ניצול תמימותה, חוסר ניסיונה והאמון שנתנה בהם, על מנת לחמוס ולגזול את כספה .
טוענת התובעת, כי כבר לאחר פנייתה הראשונה ועובר לחתימה על ההסכם עם הנתבעים הייתה החברה נכונה לבטל את העסקאות עמה ולהשיב לה את כל השיקים שמסרה ומלוא הכספים ששלמה,  אלא שבזמן אמת הסתירו מפניה הנתבעים את עמדתה האמיתית של החברה ובתוך כך סיכלו אפשרות להסדרת המחלוקת באופן מידי ובצורה טובה, תוך גרירתה להליכים יקרים ומיותרים, רק על מנת לגבות ממנה שכר טרחה נוסף.
טוענת התובעת, כי במסגרת התביעה לשכר טרחה אשר הגיש עו"ד בר לב נגד התובעת נודע לה בדיעבד, כי לאחר החתימה על ההסכם, יומיים לפני הגשת התביעה ללשון הרע ע"י החברה וטרם הגשת התביעה לסעד הצהרתי על ידה, העלתה החברה הצעת פשרה אשר הוסתרה ממנה,  לפיה התביעה ללשון הרע והבקשה לצו מניעה תדחנה ללא צו להוצאות, תבוטלנה כל העסקאות שבין התובעת והחברה, התובעת תקבל חזרה מלוא כספה, הצדדים יתנצלו הדדית ויחזרו בהם מטענותיהם ומהתלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין.
טוענת התובעת, כי הנתבעים סיכלו את הצעת הפשרה, שלא על דעתה ושלא בטובתה, מתוך זדון ורק על מנת להצדיק את הגשת התביעה לסעד הצהרתי אשר תשמש להם עילה לגבות מן התובעת שכר מוסכם לכאורה בסך 40,000$ בצירוף מע"מ כאמור בהסכם שכר הטרחה.
ע"פ הלך הדברים ניכר, כי לא היה טעם בהגשת התביעה שכן, טרם התנהל דיון בתביעה וממילא לא הוגש כתב הגנה ע"י החברה בתיק, הושגה פשרה אשר אינה שונה במאום מהצעת הפשרה הראשונה שהוצעה וסוכלה על ידי הנתבעים.
טוענת התובעת, כי ההסכם עם הנתבעים בטל מעיקרו מחמת פגמים בכריתתו וביניהם העדר גמירות דעת ומסוימות, הטעייה ועושק, כשניסוחו מקפח ומטעה ומטרתו הייתה להטיל חיובים רבים על הלקוח ולהמעיט בחיובים של עורך הדין.
מציינת התובעת, כי אע"פ שההסכם נחתם בינה לבין עורכי הדין בר לב וזינגל, גם עו"ד גלזן צד לו, כששמה מוזכר מפורשות בהסכם והלכה למעשה, עו"ד גלזן אף גבתה שכר טרחה מכוח ההסכם והגישה תביעה לתשלום כספים ששולמו על ידה במסגרת התביעה נגד החברה.
טוענת התובעת, כי הודעת ביטול ההסכם נשלחה על ידי בא כוחה, תחילה בע"פ ומאוחר יותר במכתב מיום 31.10.05 ,כשבאותה העת נודעו לתובעת רק חלק מהעובדות אשר נתגלו לה בשלב מאוחר יותר, במסגרת התביעה לשכר טרחה אשר הגיש נגדה עו"ד בר לב.
טוענת התובעת, כי הנתבעים אף השתמשו בתביעה ללשון הרע אשר הגישה החברה נגדה ונגד הנתבעים, כפלטפורמה לניצולה בדרכים שונות תוך החתמתה על מסמכים שונים.
טוענת התובעת, כי עו"ד בר לב עשה שימוש שלא כדין בכספי הנאמנות תוך שחלק את הכסף עם יתר הנתבעים בהם נעזר כדי לזכות עצמו בגין תשלומים ששילם מכספי התובעת, תוך שעיכב את יתרת הכספים בידו שלא כדין.
לאור האמור לעיל, טוענת התובעת בתביעתה לנזקים כבדים, נזקי ממון ונזקים שאינם ממוניים, בין היתר, ביקשה לפצותה על נזקים שנגרמו לה, בגין עלויות מימון אשראי, שעה שנקלעה למצוקה כספית עקב מעשי הנתבעים ונאלצה ליטול אשראי.
טענות עו"ד בר לב וזינגל
לטענת עורכי הדין בר לב וזינגל, נטלו את ייצוגה של התובעת לבקשתה לצורך ביטול עסקאות מקרקעין עליהן חתמה מול החברה לרבות השבת כספים בגין אותן עסקאות, תוך מתן ייצוג מקצועי וראוי והביאו לתוצאה המרבית בסופם של ההליכים המשפטיים, להשבת מלוא כספי התובעת מהחברה.
לטענת עורכי הדין בר לב וזינגל, עצם הגשת התביעה ממש במועד ההתיישנות, מעידה על רדידותה של התביעה ועל חוסר תום ליבה של התובעת.
לטענת עורכי הדין בר לב וזינגל, עו"ד זינגל החל לייצג את לקוחות נפגעי החברה בתביעות לביטול ההסכמים וכפועל יוצא מזה החלה החברה להגיש תביעות סרק כנגד הנתבעים ובפרט כנגד עו"ד זינגל, כשכיום כ- 7 שנים לאחר שייצגו את התובעת נגד החברה,  עשתה התובעת יד אחת עם החברה.
לטענת עורכי הדין בר לב וזינגל, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן מרבית רכיבי ההוצאות הוצאו ע"י התובעת עובר ליום 16.3.05 כשהתביעה הוגשה רק ביום 21.3.05.
לטענת עורכי הדין בר לב וזינגל, יש לדחות את התביעה מחמת השתק עילה שיצרו פסקי הדין של כב' השופט דותן בת"א 7194/06 וכב' השופטת אירית מני גור בת"א 22333/05 במסגרתם נדונו הסכם שכ"ט והוצאות שונות שנגבו ע"י עו"ד בר לב מחשבון הנאמנות, שנפתח עבור התובעת ,כשעילות התובענות היו הפרת הסכם שכר טרחה, הפרת אמונים והטעיה.
משכך, שעה שהתובעת לא פיצלה את סעדיה והסכם שכר הטרחה נדון מבלי שהיו לה כל טענות לגבי תוקפו וכשירות , התובעת אינה יכולה כעת לאחר שהסתמכה על אותו הסכם שכר טרחה לטעון כי הוא אינו תקף.
לטענת עורכי הדין בר לב וזינגל, יש לדחות את התביעה נגדם בשל העדר עילה.
אשר להסכם הפשרה, שלטענת התובעת הוסתר ממנה, טוענים עורכי הדין בר לב וזינגל , כי בחקירתה במסגרת ת"א 2233/05 אישרה התובעת, כי סירבה לקבל את הסכם הפשרה המוצע.
טענות עו"ד גלזן
טוענת עו"ד גלזן, כי יש לדחות את התביעה להשבת החזר הוצאות לספקים ולנותני שירותים מהטעם כי על רובם חלה התיישנות וכי התביעה הוגשה בשיהוי בלתי סביר אשר פוגע ביכולה להתגונן מפניה.
טוענת עו"ד גלזן , כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפיה, בנוסף, בין הצדדים, בינם לבין עצמם בהרכבים שונים התנהלו מס' הליכים משפטיים המקימים מעשה בית דין או השתק פלוגתא ומהווים השתק דיוני.
טוענת עו"ד גלזן ,כי עוד מתחילת ההליכים בעניין התובעת נגד החברה, הייתה התובעת מיוצגת אף ע"י עו"ד גולדבליט ואנשי משרדו, כך שכל שנעשה בעניינה- נעשה על דעתו, בתאום איתו ותוך שהיה מעורב באופן פעיל בכל המהלכים שיוחסו בכתב התביעה לנתבעים ועל כן, הינו פועל לכאורה בניגוד אינטרסים ובניגוד לחוק.
טוענת עו"ד גלזן, כי עו"ד גולדבליט ייצג אותה ואת עו"ד בר לב בתביעת לשון הרע, כשבשלב מסוים של הדיון בתביעה, החליט להתפטר מייצוגם, חרף קבלת מלוא שכר הטרחה עבורם.
טוענת עו"ד גלזן, כי מעולם לא ידעה על כוונה לנצל את התובעת או להתעשר על חשבונה, לא סירבה למסור לידה מסמך כלשהו ולא קבלה מהתובעת או מכל אדם אחר שכר טרחה בגין המעשים המפורטים בכתב התביעה והמוכחשים על ידה.
מציינת עו"ד גלזן, כי קבלה לידיה ולפקודתה שני שיקים בסך של 12,800 ₪ כל אחד (כולל מע"מ), משוכים על חשבונו של אחיה של התובעת, מר מיכאל שאול, הראשון מס' 50280, שהועבר במלואו לעו"ד בר לב בהוראה של התובעת והשני מס' 50281 לא כובד ע"י הבנק והוחזר ללא כיסוי.
במסגרת הודעת צד ג' נגד עו"ד גולדבליט טוענת עו"ד גלזן, כי עו"ד גולדבליט היה היועץ המשפטי והמתכנן אשר עמד מאחורי כל המהלכים שנעשו בעניינה של התובעת ואף החזיק בעותקי כל המסמכים, כשפעולותיו מטילות עליו אחריות אישית מלאה לתשלום מלוא התביעה.
טוענת עו"ד גלזן, כי במסגרת מעורבותו של עו"ד גולדבליט, בענייני התובעת מול החברה, שולמו  לו סכומים גבוהים, כשלטענתה לא ידע שובע וסבר כי זכאי לקבל מעו"ד בר לב סכומים נוספים שלא שולמו לו ע"י עו"ד בר לב ועל כן, הגיש את התביעה דנא.
טענות צד ג' , עו"ד גולדבליט
טוען עו"ד גולדבליט, כי אין הודעת צד ג' מגלה עילה כלפיו, שכן בנסיבות בהן עו"ד גלזן מתכחשת לחלקה ולידיעתה בייצוג התובעת, כשלטענתה כל מעורבותה מסתכמת בהפניית התובעת לעו"ד בר לב מבלי שטוענת שפעלה ע"פ עצתו או בהנחייתו של עו"ד גולדבליט,  אין היא יכולה לטעון לשיפוי או השתתפות ואין כתב ההודעה מגלה עילה כלפיו.
טוען עו"ד גולדבליט, כי בדברי עו"ד גלזן אין דבר והם נאמרו בחוסר תום לב, שאם לא כן חזקה כי אף עורכי הדין בר לב וזינגל היו טוענים טענות אלו.
טוען עו"ד גולדבליט, כי כתב ההודעה אינו מוסיף דבר על כתב ההגנה כשבין אם תתקבלנה טענותיה ובין אם תדחנה, דין כתב ההודעה להידחות.
טוען עו"ד גולדבליט, כי עו"ד גלזן נטלה על עצמה לייצג את התובעת בעניינים אשר היא מעידה בעצמה שלא היה לה ידע מקצועי בסיסי לגביהם.
טוען עו"ד גולדבליט, כי הוא מייצג את התובעת כבר משנת 2005 עת התגלה משבר בינה לבין הנתבעים בהליכים שונים אשר עו"ד גלזן הייתה מעורבת בהם, אם כבעלת דין ואם כעדה ואף נחקרה על ידו, כשמעולם לא נשמעה השגה מפיה על ייצוגה של התובעת על ידו.
אשר לייצוגה בתביעת לשון הרע, טוען עו"ד גולדבליט, כי בקש להסתלק מייצוגם (שלה ושל עו"ד בר לב) לאחר גילוי מעלליהם של הנתבעים, כשמלכתחילה הוטל ספק בדבר ייצוגו את עו"ד גלזן.
טוען עו"ד גולדבליט, כי נספחי ההודעה (מס' 9 ו-10) וכן מכתב מיום 16.3.05 אשר הועברו לעו"ד בר לב מוכיחים כי שימש יועץ לעו"ד בר לב, כשלמעשה הנתבעים הם אשר ייצגו את התובעת מול החברה.
טוען עו"ד גולדבליט, כי רק סכומי הכסף המוזכרים בס' 22.5.1 ו- 22.5.2 להודעת צד ג' שולמו לו בעניינה של התובעת, כשיתרת הסכומים שולמו לו עבור שירותים שניתנו לעו"ד בר לב עצמו בעניינים אחרים.
דיון ומסקנות
המחלוקת בין הצדדים שבפניי נעוצה במעורבות הנתבעים בייצוג התובעת ופעולותיהם בעניינה במסגרת ניהול ההליכים כנגד החברה וממילא, שיעור שכ"ט בגין ייצוג זה.
בענייננו, יש לבחון האם הנתבעים אכן הפרו את חובותיהם המקצועיות והחוזיות וייצגו את התובעת שלא לטובתה, תוך ניצול מצוקתה בכוונה להשיא את שכר טרחתם כטענת התובעת, או שמא, היה הטיפול בתובעת מקצועי וללא דופי, כטענת הנתבעים.
במידה שיתברר, כי הנתבעים אכן הפרו את חובותיהם יש לבחון מהם הנזקים אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מההפרות.
טרם אתייחס לטענות גופן, אציין כי במסגרת בקשה אשר הגישה התובעת להתיר לה הגשת ראיה נוספת (תמליל שיחה שהתקיימה בין עו"ד בר לב לבין עו"ד גולדבליט- ב"כ התובעת - צד ג' בהליך) ביחס אליה טען עו"ד בר לב, כי הינה אסורה בהצגה באשר נערכה במועד שבו שררו בינו לבין עו"ד גולדבליט יחסי עורך דין- לקוח, קבעתי בהחלטתי מיום 21.10.14 כי מדובר בסוגיה עובדתית הדורשת בירור.
במהלך הדיון ניכר שעו"ד בר לב זנח טענה זו, שלא מצאה כל ביטוי גם לא בסיכומיו בכתב וממילא אין מקום להכריע בה. מה גם כי תמליל שיחה זו אין בו כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי, העולה מהראיות הרבות אשר הונחו בפניי ומעדויות הצדדים.
המסגרת הנורמטיבית
אחריותו של עורך הדין כלפי לקוחו הינה במישור החוזי ובמישור הנזיקי.
בע"א 2625/02 נחום ,עו"ד נ' דורנבאום פ"ד נח(3)385, 425 התייחס כב' הנשיא ברק (כתוארו דאז) לעניין זה וקבע:
" מבחינת סטנדרד ההתנהגות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים (פרשת לוי [1], בעמ' 462). הסטנדרד הוא רמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב כלפיו, לצד כללי האתיקה הקובעים את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין.
על חובותיו של עורך הדין במילוי תפקידו ניתן ללמוד מפסד ע"א 7633-12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב, לוי, ערן, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ (מאגר המשפטי נבו), שם נפסק:
"אחת החובות הבסיסיות המוטלות על עורך דין בחוק לשכת עורכי הדין היא החובה הקבועה בסעיף 54, ולפיה:
"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".

     הוראה דומה קבועה גם בסעיף 2 ל כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה המקצועית).

יסודה של חובה זו ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך דין ללקוחו, ועל כך כתב בית משפט זה:

"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו" (ראו: על"ע 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י'  1720, 1730 (1956)).

"צמד הוראות אלה – הן ההוראה בסעיף 2 לכללי האתיקה המקצועית והן החובה שבסעיף 54 ל חוק לשכת עורכי הדין הלקוחה מהפרק השישי שעניינו "אתיקה מקצועית ושיפוט משמעת" – הן חובות שבתחום האתיקה. ואולם, בית משפט זה קבע כי ניתן לגזור מתוך חובות אלה אמות מידה ראויות לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך דין כלפי לקוחו גם במישור עוולת הרשלנות הנזיקית (עניין שרמן, בעמ' 462; ראו לעניין זה גם: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 447-443 (2001) (להלן: קלינג))". עוד נקבע כי סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש נבדק בעיניו של עורך דין זהיר על בסיס מידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ו מיומן. הפסיקה עמדה על כך שרמת זהירות זו היא "רבה" וגבוהה יותר מאשר בעלי מקצוע מיומנים אחרים (ראו: עניין שטיל, בעמ' 784; רע"א 2786/07 לופטיג נ' עו"ד בן יעקב, [פורסם בנבו] פסקה ה (11.11.2007)). 

עם זאת, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. עורך הדין אינו נדרש לחשב מראש את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה (ראו: עניין שרמן , בעמ' 462; ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1305, 1308(1963))".

מקור נוסף המקים חובה על עורך הדין כלפי לקוחו מצוי בחוק השליחות תשכ"ה-1965.

בפסק הדין עא (י-ם) 11344/07 פלונית נ' עו"ד משה מימרן (מאגר המשפטי נבו)  התייחס כב' השופט משה דרורי לאחריות הכבדה המוטלת על עורך דין אשר מחזיק בכספי לקוחו כנאמן, וכך קבע באשר לתוצאת פעולת בית המשפט בעניין זה:
"העברת מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי, הן לעורך דין מימרן, והן לעורכי דין רבים אחרים, אשר מחזיקים בידם כספי נאמנות, ואינם ערים דיים לחובות הרבות ולאחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם, בהימצאם בסיטואציה זו. למותר לציין, כי הכללים שפורטו לעיל, חלים על כל נאמן, ובפרט על עורך דין המשמש כנאמן, אשר לגביו חלים בנוסף לדיני תום הלב, השליחות, והנאמנות, גם הדינים המיוחדים של מקצוע עריכת הדין, הן אלה הקבועים בחוק לשכת עורכי הדין והן אלה הקבועים בכללי האתיקה ובפסיקת בית המשפט, אשר פרשה את החובות האמורים".

מן הכלל אל הפרט.
בענייננו, טענות התובעת נסבו בעיקרן באחריות הנתבעים במישור החוזי, והתייחסו לפעולות אשר נעשו ע"י הנתבעים בזדון וביד מכוונת.
אעיר, כי במסגרת כתב התביעה, טענה התובעת אף לייצוג רשלני שקיבלה מהנתבעים, ברם טענה זו נטענה באופן כללי ולאקוני מבלי לייחס רשלנות קונקרטית כנגד כל אחד מהנתבעים בנפרד ומבלי שהובאה כל ראייה לביסוס הטענה, ממילא מבלי שהוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לגבי כל אחד מהנתבעים לבין הנזק המיוחס לו. התובעת לא חזרה על טענה זו במסגרת הסיכומים, למעט במשפט בודד שאינו אומר דבר.
לאור זאת, דינה של הטענה הנוגעת לייצוג רשלני , להידחות.
אדון במחלוקות הצדדים כפי שעולות מכתבי הטענות וכפי שהובאו בפניי.
ייצוג התובעת
בעוד שעורכי הדין בר לב וזינגל טענו במסגרת כתבי בי הדין מטעמם, כי ייצגו את התובעת, דבקה  עו"ד גלזן בגרסתה, לפיה לא ייצגה את התובעת בעניינים המפורטים בכתב התביעה ולא קיבלה כל שכר.
אין מחלוקת, כי התובעת פנתה, בעקבות המלצה, לעו"ד גלזן בקשר לייצוגה נגד החברה וכי עו"ד  גלזן, באותה עת הייתה עו"ד חדשה שעסקה בתחום המעמד האישי והציעה לפנות לעו"ד בר לב על מנת שייצג את התובעת כל זאת בנוסף לפניה שנעשתה לעו"ד זינגל לשם ייצוגה של התובעת בתביעה נגד החברה.
איני מקבלת את טענתה של עו"ד גלזן לפיה, תפקידה הסתיים, במובן של ייצוג התובעת, בסיומה של פגישת הייעוץ-הראשונה, לאחר שהבהירה לתובעת שאינה מתמחה בתחום מושא התביעה נגד החברה וכי תדאג לסייע לה בכך שתעביר את הטיפול לעו"ד בר לב וזינגל וכי הליווי שנעשה על ידה, לאחר מכן היה בבחינת "עזרה חברית" בלבד.
טענה זו אינה מתיישבת עם המסמכים הרבים שהוצגו בפני, מהם עולה תמונה שונה לגמרי, לפיה עו"ד גלזן הייתה חלק מצוות שכלל בסופו של דבר, את הנתבעים כולם, בעוד דווקא היא זו שהחליטה, בין היתר, על צירופם של השניים הנוספים ובשום שלב לא ביקשה לגרוע את שמה כמי שמייצגת את התובעת.
אדרבא, בפעולות שננקטו על ידי עו"ד גלזן במהלך הטיפול בתובעת, ניכר שאלו נעשו מכוח מערכת היחסים של עו"ד לקוח. כך למשל, פנתה עו"ד גלזן לקבלת ייעוץ וחוות דעת בנוגע לדין הזר של עו"ד מקנדה. בעניין זה הגישה עו"ד גלזן נגד התובעת תביעה קטנה לקבלת תשלום ההוצאות שהוצאו בקשר לאותה חוות דעת , שם טענה כי התובעת "שכרה את שרותיה" וכי היא למעשה צירפה את עורכי הדין הנוספים.
זאת ועוד, עו"ד גלזן פנתה בכתב לעו"ד בר לב לצורך קבלת תשלום שכ"ט בגין חלקה בטיפול וייצוג התובעת, קיבלה שני שיקים לפקודתה, ליוותה את התובעת לבנקים, למשטרה, לפגישות עם נציגי החברה, הפעילה את קשריה לצורך פרסום כתבה בכלבוטק וכד'.
כמו כן, שמה של עו"ד גלזן מופיע על גבי כתב התביעה לסעד הצהרתי וייפוי הכוח לייצוג בתביעה לסעד הצהרתי (מוצגים 27- 28). יצוין כי שמם וחתימתם של עו"ד גלזן ועו"ד בר לב על גבי ייפוי הכוח מופיעים בכתב יד.
משנשאלה עו"ד גלזן בעדותה לעניין זה השיבה כי , אין המדובר בחתימתה על גבי ייפוי הכוח. קשה לקבל את גרסתה שכן , הטענה נטענה בשפה רפה והועלתה לראשונה רק במסגרת חקירתה הנגדית , וכן אינה עולה בקנה אחד עם כלל הראיות והעדויות אשר הובאו בפניי.
למעשה עו"ד גלזן "זוהתה" על ידי כל הגורמים והנפשות הפועלות, גם מטעם החברה וגם מטעם התובעת והנתבעים הנוספים, כמי שנטלה חלק בייצוגה של התובעת כנגד החברה בצוותא חדא עם הנתבעים הנוספים (לעניין זה, ראה עדותו של מר זינגל מיום 29.1.15 עמ' 83 שורות 2- 4, עמ' 84 שורות 8- 34, עמ' 99 שורות 4- 9, עמ' 100 שורות 20- 28, עמ' 101 שורות 32- 34, עמ' 102 שורות 1- 4,  עדותו של בר לב מיום 29.1.15  עמ' 140 שורות 6- 9, עמ' 143 שורות 9- 20, עמ' 160 שורות 6- 24 , וכן עדותו של עו"ד רוט מטעם החברה, פרוטוקול דיון מיום 2.9.14 עמ' 10 שורות 21- 22).
בעדותה לא ידעה עו"ד גלזן ליתן תשובות המניחות את הדעת באשר לפעולות שנעשו על ידה ומעידות על מעורבותה בענייני התובעת כפי שפרטתי לעיל.
שוכנעתי באשר לייצוגם ומעורבותם של הנתבעים כולם, מי יותר מי פחות, את התובעת בהליכים כנגד החברה, כפי שהדברים עולים נכוחה בין היתר מחתימה על ייפוי כוח, פגישות שנערכו בעניין הטיפול בתובעת אל מול החברה, הראייה שכל אחד מהנתבעים, בנפרד, תבע את התובעת בערכאות המשפטיות, מכוח הייצוג שלטענתו ניתן על ידו ואף נתבע על ידי החברה, מכך ששמם של הנתבעים כולם הופיע במסגרת ההליכים כמי שמייצגים את התובעת והתובעת העבירה כספים לידי כל אחד מהנתבעים.
שוכנעתי, כי התובעת כמו גם הנתבעים הנוספים, הבינו שעו"ד גלזן מייצגת את התובעת וכי הינה חלק מהצוות המשפטי המטפל בעניינה.
באשר לעו"ד בר לב אציין, כי בחינת מכלול גרסאותיו בהליכים השונים שנוהלו בין הצדדים, בקשר למעורבותו וייצוגו את התובעת, מעלה חוסר קוהרנטיות . כך למשל טען במסגרת תצהירי עדות ראשית מטעמו בהליך אחר, כי מעורבותו בעניינה של התובעת באה לקיצה החל מהמועד שבו נטל עו"ד זינגל את מושכות הייצוג והסתכמה מעתה ואילך בהעברת כספים מחשבון הנאמנות, בהתאם להוראות התובעת (ראה מוצג 139 למוצגי התובעת), כל זאת בניגוד לטענתו במסגרת ההליך שבפני וכן במסגרת התביעה לשכ"ט בגין ייצוגה של התובעת בתביעת לשון הרע, כי לא הפסיק לייצג את התובעת עת עו"ד זינגל לקח את המושכות בטיפול התביעה לידיו.
ביחס לטענות עו"ד בר לב באשר לייצוג התובעת בתביעה ללשון הרע , מעבר לשוני בגרסאות כמפורט לעיל, הרי שישנו השתק פלוגתא בעניין זה לאור פסק דינה של כב' השופטת מני גור מיום 17.6.10 בת"א 2233/05 .

הסכם שכר הטרחה
אין מחלוקת, כי ביום 22.3.05 נחתם הסכם שכר טרחה בין התובעת לבין עורכי הדין בר לב וזינגל, אלא שלטענת התובעת ההסכם בטל בשל פגמים בכריתתו הטעייה, עושק והעדר גמירות דעת ומסוימות.
סבורני כי דין טענה זו להידחות.
עיון בהסכם מגלה, כי מדובר בהסכם נהיר וברור המפרט מה כוללים השירותים המשפטיים כנגד אלו תשלומים, לרבות התייחסות למועדי התשלום ואופן התשלום (ראה ס' 3.1 ו- 3.5 להסכם שכר הטרחה).
התובעת חתמה מרצונה על ההסכם כשלא הוכח בפניי, כי הוטעתה בעת החתימה על ההסכם או נוצלה טרם החתימה על ההסכם ובעת חתימתו.
הגם ותנאי ההסכם נוסחו שלא לטובתה של התובעת (ראה ס' 3.7 להסכם) אין בכך כדי לקיים את יסוד עילת העושק או ההטעיה, לאחר ששוכנעתי כי התובעת חתמה על ההסכם מרצונה החופשי וע"פ שיקול דעתה (בעניין זה, יפים דברי כב' השופט ברנר במסגרת ת"א 1402-08 שם התייחס כאגב אורחא לטענת התובעת לפיה ההסכם בטל מחמת עושק).
טענה אחרת של התובעת העומדת בלב ליבו של הדיון שבפניי אינה נוגעת להתנהלות הטרום חוזית בין הצדדים , אלא להתנהלות הנתבעים והפעולות אשר בצעו ,שלא לטובת התובעת ועל מנת שתיגרר להליכים משפטיים שבגינם, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים, תצטרך לשלם שכר טרחה נוסף.
לטענת התובעת פעולות אלו מהוות קיום חוזה בחוסר תום לב המצדיקות התערבותו של בית המשפט.
אין חולק בין הצדדים, כי במסגרת ההסכם, סוכם שהתובעת תשלם סכום של 12,000$ עבור הטיפול המשפטי שלא בערכאות וסכום נוסף של 40,000$ עבור הטיפול המשפטי בערכאה ראשונה , ככל שיינקטו הליכים משפטיים.
סבורני, כי לו היו פועלים הנתבעים לטובת התובעת הייתה היא צריכה לשלם ע"פ ההסכם סכום של 12,000 $ בלבד, עבור הטיפול המשפטי שלא בערכאות.
אם ביקשו הנתבעים ליטול לעצמם שכר נוסף, בשל צירופו של עו"ד אחר, הרי שהיה צריך ליתן לזה ביטוי בהסכם בכתב ומשלא נעשה כן, חל ההסכם על כל תנאיו על כלל הנתבעים.
בפסק דיני אסביר מה הביאני למסקנה זו.
הסכם הפשרה הראשון
במסגרת התביעה להסכם שכר טרחה, אשר הגיש עו"ד בר לב נגד התובעת הציג עו"ד בר לב הסכם פשרה מיום 6.4.05 (להלן: "ההסכם הראשון").
בעוד שלטענת התובעת הנתבעים הסתירו ממנה את ההסכם הראשון וסיכלוהו במו ידיהם, טוענים עורכי הדין בר לב וזינגל, כי התובעת היא שסירבה לקבלת הסכם זה והתנתה אותו בקבלת פיצוי מלא על כל הוצאותיה עד אותה עת.
שוכנעתי, כי התובעת לא ידעה אודות ההסכם הראשון, וממילא, לא יכולה הייתה לסרב לו רק על מנת ל"זכות" לקבל בחזרה את הוצאותיה, ואבאר.
עו"ד בר לב חשף את ההסכם הראשון, רק במסגרת ההליכים אשר התקיימו בינו לבין התובעת בתביעתו לשכר טרחה, כשלא הוכח בפניי, כי עותק ממנו הומצא לתובעת או הובא לידיעתה קודם לכן (מוצג 97 למוצגי התובעת).
זאת ועוד , גרסת עורכי הדין בר לב וזינגל , כי אי החתימה על ההסכם הראשון הייתה נעוצה בסירובה של התובעת עצמה להתנצל ולוותר על הוצאותיה, אינה עולה בקנה אחד עם תכתיב השכל הישר והגיונם של דברים ואפרט:
ראשית, ניתן להיווכח כי במכתב אשר נשלח יום אחד בלבד לאחר הוצאת טיוטה של ההסכם הראשון, כתב עו"ד זינגל לעו"ד קראוס, כי הליכי הפישור טורפדו ע"י פעולותיו של עו"ד רוט שכללו הגשת תלונות וצו מניעה, מבלי שהייתה כל התייחסות ל"דרישתה" של התובעת לקבל את ההחזר בגין ההוצאות שנאלצה להוציא וממילא לא אוזכר סירובה להסכם.
בעדותו, שינה עו"ד זינגל את גרסתו וטען, כי בישר לתובעת עוד באותו הערב אודות ההסכם הראשון ואף הקריא לה את סעיפי ההסכם וכשהגיע לס' 3 סירבה להתנצל בפני החברה ולוותר על הוצאותיה.
עו"ד זינגל לא ידע לומר בוודאות האם נעשתה על ידו פנייה לעו"ד קראוס, על מנת לעדכנו בקשר עם דרישת התובעת לקבלת ההוצאות אם לאו (פרוטוקול דיון מיום 9.9.14 עמ' 20 שורות 1- 18, פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 54 שורות 1- 21, עמ' 57 שורה 15).
מלבד חוסר הקוהרנטיות בגרסתו של עו"ד זינגל בעניין זה, אם אכן סירובה של התובעת הוא אשר היה הסיבה לדחיית הצעת החברה כטענת עורכי הדין בר לב וזינגל , מדוע עניין זה לא בא לידי ביטוי במכתב אשר שלח עו"ד זינגל לעו"ד קראוס- עו"ד מטעם החברה?
שנית ועיקר, אם נכונה טענת הנתבעים לפיה התובעת סירבה להסכם הראשון, לאור דרישת החברה להתנצל ושלא להשיב את הוצאותיה, הרי שאין כל הגיון בבחירת התובעת לנקוט בפעולת הגשת התביעה לסעד הצהרתי, באמצעות הנתבעים, באשר זו גררה אחריה חיוב בתשלום נוסף של שכ"ט בשיעור של 40,000 אלף דולר (בתוספת מע"מ), קרי התובעת הסכימה להגדיל את הוצאותיה בסכום נוסף של 40,000 אלף דולר רק על מנת לקבל את הוצאותיה שבשלב זה הסתכמו ב- 12,000 אלף דולר בלבד.
מדוע תבחר התובעת להגדיל את הוצאותיה ותסרב להצעה שלמעשה מקבלת וממילא מייתרת נקיטת הליך, בו נקטה בסופו של דבר, בשים לב לסעדים שנדרשו במסגרת התביעה לסעד הצהרתי?
בראות עיני, הנתבעים סברו כי השכר המגיע להם בהתאם להסכם שכ"ט בשלב המוקדם ואולי אף הבלתי צפוי, בו הסכימה החברה לכל דרישות התובעת, לא משקף את ההישג שהשיגו לתובעת תוך שהם מודעים שתובעת מוכנה הייתה להשקיע את כל מרצה, זמנה והונה לצורך מלחמתה בחברה.
בעדותו טען עו"ד זינגל, כי החברה לא הסכימה להסכם הפשרה והוא ירד מהפרק אף מטעמה, אלא שקשה לקבל גרסה זו שאינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של עורכי הדין מטעם החברה לפיהן, החברה השתוקקה לסיים את ההליכים מול התובעת עוד טרם הפנייה לערכאות וכי הייתה מעוניינת  לסיים את ההליכים עם התובעת באופן מידי והסכימה לוותר על הכסף ולשכוח מהפרשה ולכן אף הסכימה לחתום על ההסכם הראשון (פרוטוקול דיון מיום 2.9.14 עמ' 10 שורות 1- 6, 11- 14).
עורכי הדין מטעם החברה העידו, כי הצעת ההסכם נולדה לאחר הגשת התביעה על ידם כשעו"ד זינגל לא חתם על ההסכם מסיבות שאינן ברורות כשכל פעם נתן סיבה אחרת בגינה לא הסכים לחתום על ההסכם הראשון (פרוטוקול דיון מיום 2.9.14 עמ' 9 שורות 12- 21, עמ' 14 שורות 19- 33, עמ' 15, עמ' 16 שורות 2- 7).
חיזוק לקבלת גרסה זו ניתן לקבל מהתוצאה שהושגה בסופו של יום, מבלי שהסכם הפשרה המאוחר שהתקבל שונה במהותו מההסכם הראשון (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 52 שורות 21- 30 , עמ' 56 שורות 30- 34).       
עוד אציין, כי אם נכונה הייתה טענת הנתבעים, שלדברי עו"ד זינגל, סבר כי ההצעה וההסכם הראשון הינם לטובת התובעת, ניתן היה לצפות כי הנתבעים יעלו עניין זה בכתב על מנת למנוע טענות של התובעת, אשר למעשה בחרה לנקוט בהליך שהחברה הסכימה לו בטרם הוגש, רק על מנת לזכות בהחזר הוצאות.
התביעה לסעד הצהרתי
טוענת התובעת, כי הגשת התביעה לסעד הצהרתי על ידי הנתבעים, לאחר שכבר גובש הסכם פשרה עם החברה, שימשה אמתלה בלבד, שמטרתה הייתה לקבל את שכר הטרחה הנוסף כמפורט בהסכם שבין הצדדים.
מצאתי לקבל טענה זו.
טענה זו עלתה במסגרת פסק דינה של כב' השופטת מני גור בת"א 2233-05 , שם העיד עו"ד רוט מטעם החברה , כי ההתמהמהות בחתימה על הסכם הפשרה לא הי יתה של החברה אלא של עו"ד זינגל כשלא היה זה בשל סירובה של התובעת.
כב' השופטת מני גור קבלה את טענת התובעת בעניין זה וכך נאמר מפיה:
"עדותו של עו"ד רוט מהימנה בעייני. נראה כי הייתה התמהמהות לחתום על הסכם הפשרה בשל תכנית כלבוטק שהייתה אמורה לעלות לשידור לאחר מס' ימים ולא בשל סירובה של הנתבעת. אין זה מתיישב עם השכל הישר, כי הנתבעת תדחה הצעת פשרה שבאה לסגור את כל החובות ולהיטיב עימה. נראה כי הנתבעת היתה כה פגועה וחשה שרומתה ועל כן התנגדה לכך שלא יהיה צו להוצאות, וכי לא תזכה בכספים שאמורים היו לכסות את הוצאותיה".
ובהמשך פסק דינה:
דומה כי הגשת התביעה לסעד הצהרתי הוגשה בזריזות מיותרת".
עניין זה מצא התייחסותו אף במסגרת פסק דינו של כב' השופט ברנר במסגרת ת"א 1402-08 שם ציין, כי ממצאי פסק דינה של כב' השופטת מני גור אינם מחייבים אותו לאור הכלל בדבר קבילותם של ממצאי מהימנות והמסקנות בעניין זה אינן מהוות השתק פלוגתא בהליך שבפניו משום שהדברים נאמרו אגב אורחא ולא היו דרושים לשם הכרעה בתביעת לשון הרע.
בפסק דינו הגיע כב' השופט ברנר למסקנה הפוכה לפיה, התובעת ידעה אודות ההסכם הראשון וסירובה להתנצל ולוותר על הוצאותיה הוא אשר הכשיל את הסכם הפשרה ולא אי ידיעתה. למסקנתו זו הגיע, בין היתר, בשל כך שהתובעת הנהנה בראשה לאות הסכמה בעת עדותו של עו"ד זינגל ולפיה, כל הצעת פשרה הובאה לידיעתה של התובעת וכי היא לא הסכימה להתנצל ולוותר על הוצאותיה.
ממצאי פסק דינו של כב' השופט ברנר הינם ממצאים שבהימנות ודבריו נאמרו כאגב אורחא ולא לצורך הכרעה בתביעה אשר הובאה בפניו, לפיכך מסקנותיו אינן מהוות השתק פלוגתא בהליך שבפניי.
שני שופטים נכבדים בחנו את המסכת העובדתית המונחת בפניי, כבוד השופטת מני-גור וכבוד השופט ברנר, והגיעו למסקנות הפוכות. מבין שתי המסקנות, מסכימה אני עם התוצאה אליה הגיעה כב' השופטת מני גור ולפיה, התובעת לא ידעה אודות הסכם הפשרה הראשון, מסקנה אשר מתיישבת עם העדויות והראיות הרבות שהונחו בפניי, ואבאר:
התביעה לסעד הצהרתי הוגשה כחודש לאחר הסכם הפשרה הראשון וכחודש אחד בלבד לפני שהודיע עו"ד זינגל על אפשרות הסכם הפשרה המאוחר ( ע"פ הודעת החברה נראה שהדברים נסגרו עוד קודם לכן).
במסגרת התביעה לסעד הצהרתי בקשו התובעים (התובעת וילדיה) להצהיר בדבר ביטולן של העסקאות בין התובעת לחברה וכן להצהיר בדבר ביטול השיקים שנמסרו לחברה ע"י התובעת.
לא התקיים כל דיון לגופו של עניין בתביעה לסעד הצהרתי, שכן כשלושה שבועות בלבד לאחר הגשתה של התביעה לסעד הצהרתי, ביום 26.5.05 , הגישה החברה הודעה , כי היא רואה את כל העסקאות עם התובעת וילדיה כבטלות ומבוטלות וכי מסרה את כל השיקים אל הנתבעים ועל כן, בקשה למחוק את התביעה על הסף.
לאחר הודעה זו, ביום 5.6.05 שלח עו"ד זינגל מכתב אשר כותרתו הינה: "סיום מוצלח לפרשת טי גי איי ואח'", במסגרתו כתב, כי במאמצים רבים וזמן רב, ככל הנראה, יצליח לגרום למחיקת תביעת לשון הרע נגד כל הנתבעים, ללא התנצלויות, ללא כניעה וללא הוצאות. כמו כן, בקש את חתימתם של עו"ד גולדבליט, התובעת והנתבעים 1 ו-3 להסדר, כל זאת מבלי שהוצגה כל טיוטה של הסדר הפשרה (מוצג 62 למוצגי התובעת).
לאחר שעו"ד גולדבליט, אשר באותה העת, ייצג את התובעת והנתבעים 1 ו-3 בתביעת לשון הרע סרב לפנייה מבלי שיהא מעורב בניסוחו של הסכם הפשרה, כתב עו"ד זינגל שורה של מכתבים במסגרתם בקש הסכמה לאשר את הסכם הפשרה המאוחר ולסיים את שני התיקים, שכן לטענתו התובעת השיגה את מבוקשה, הישג אופטימלי עבורה (מוצגים 63 – 67 למוצגי התובעת).
אלא שלא ניתן להתעלם מכך, כי אותה התוצאה המכונה ע"י עו"ד זינגל "הישג אופטימלי" עבור התובעת, כבר הושגה קודם להגשת התביעה לסעד הצהרתי, ע"פ עדויותיהם של עורכי הדין מטעם החברה כמפורט לעיל.
ניתן אף לראות, כי במסגרת הבקשה לצו מניעה, טרם הצעת הסכם הפשרה נכתב חד משמעית ע"י החברה כי כל השיקים נמצאים ברשותה וכי אין בכוונתה לסחור בהם (מוצג 16- ס' 41 לבקשה לצו מניעה)  עניין אשר חזר על עצמו בתכתובות בין הצדדים (ראה מוצג 10 למוצגי התובעת).
יותר מכך, אם אכן באי כוחה של התובעת היו מעוניינים להגן עליה מפני סחור השיקים מדוע לא הגישו בקשה לסעד זמני, במסגרת המרצת הפתיחה, אשר תמנע את סיחורם של השיקים, דבר שלא נעשה על ידם ולא בכדי משום שכבר היה ברור שהחברה מסכימה להחזיר את השיקים ולבטל את העסקאות עם התובעת.
למעלה מכך, עו"ד זינגל לא ידע ליתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא עשה כן והעיד, כי עד להגשת התביעה לא נפדה כל שיק של התובעת (ראה פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 63 שורות 1- 19, עמ' 93 שורות 15- 17).
מכאן, נשאלת השאלה אם אכן זהו הישג אופטימלי עבור התובעת עצמה מדוע הסכם זה, אשר למעשה אינו שונה מההסכם הראשון, לא נחתם עובר להגשת התביעה לסעד הצהרתי ?
לגרסת הנתבעים 1 ו-2 , גרסה אשר נשנתה שוב ושוב בעדותם, התובעת עמדה בנחרצות על קבלת הוצאותיה כשעניין זה  היה תנאי בלעדיו לא הייתה מוכנה לחתום על הסכם פשרה ואף הייתה מוכנה להוציא כספים רבים על עורכי דינה על מנת להילחם בחברה  (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 156 שורות 29- 33, עמ' 157 שורות 1- 5 שורות 18-29, פרוטוקול דיון מיום 13.1.15 עמ' 120 שורות 25- 32, עמ'  121 שורות 1- 24 ).
אם הייתי מקבלת גרסתם של הנתבעים לפיה, סירובה של התובעת מנע את חתימתו של ההסכם הראשון, לא ברור כיצד, שבועות בלבד לאחר הסכם הפשרה הראשון, דיווח עו"ד זינגל על אפשרות לפשרה עם החברה, מבלי שהיה כל שינוי וממילא התייחסות במסגרת ההסכם, לרצונה של התובעת שלא לוותר על הוצאותיה לאחר תשלום שכ"ט נוסף של 40,000 דולר לעורכי דינה?, ומדוע בסופו של יום במסגרת הסכם הפשרה המאוחר שנחתם לא בא עניין זה לידי ביטוי ? (מוצג 62 למוצגי התובעת) ( ע"פ מוצג 29 ניתן להיווכח, כי הפשרה הושג עוד קודם לכן, ביום 26.5.05 ).
מדוע הנתבעים כעורכי דינה של התובעת לא עמדו על דרישתה בגין הוצאותיה, דרישה אשר לטענתם הייתה חשובה לה מאוד  ותנאי בלתו לא הסכימה לחתום על הסכם הפשרה ואשר בגינו הסכימה להוציא את כל כספה?
במסגרת סעיף 32.2 לכתב ההגנה טענו הנתבעים לעניין זה, כי לאחר מס' שיחות אשר התקיימו עם התובעת, החלה היא לסגת מדרישתה להוצאות משפט. לא ברור, מתי בדיוק החלה הנסיגה , כשהדעת אינה מקבלת כי דווקא לאחר תשלום של 52,000 אלף דולר (12,000$+40,000$) הסכימה התובעת לסגת מדרישתה להוצאות.
הנתבעים בעדויותיהם לא רק שלא שפכו אור על סוגיה זו, אלא גם התחמקו ממענה על שאלות בעניין, העלו גרסאות שונות אשר אינן עקביות, אינן חופפות האחת את השנייה ואינן מתיישבות עם הראיות המונחות בפניי (עדותו של בר לב- פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 157 שורות 33-34, עמ' 158 שורות 1- 3, פרוטוקול מיום 13.1.15 עמ' 122 שורות 8- 13, עדותו של עו"ד זינגל - פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 49 שורות 31- 34, עמ' 67 שורה 8- 34, 68, עמ' 69, ראה מוצג 34- 39 למוצגי התובעת).
לא ניתן להתעלם מכך, שעורכי הדין של החברה העידו, כי האחרונה השתוקקה לסיים את ההליכים מול התובעת עוד טרם הפנייה לערכאות ועם ההסכם הראשון, הסכימה החברה לבטל את העסקאות ולהשיב את השיקים לאחר שהצהירה כי לא תסחר בשיקים כלל, עוד בטרם הוגשה התביעה לסעד הצהרתי ומכך שעו"ד זינגל, סיכל את החתימה על ההסכם הראשון בטענה כי התובעת דרשה שלא לוותר על הוצאותיה, כשזמן קצר לאחר הגשת התביעה לסעד הצהרתי, הגיע לפשרה מאוחרת עם אותן ההסכמות שהתקבלו במסגרת ההסכם הראשון, כל זאת מבלי לדאוג להחזר הוצאותיה של התובעת, ולאחר שהתובעת הוציאה עוד 40,000 דולר נוספים.
העובדות הללו, ואופן התנהלות של הנתבעים כפי שפורט עד כה, תומכים לטעמי במסקנה כי התובעת לא ידעה על הסכם הפשרה הראשון, וכי הדבר לא הובא לידיעתה עובר להגשת המרצת הפתיחה על ידי הנתבעים. לטעמי השתלשלות העניינים והשאלות שפרטתי לעיל, תומכות בגרסת התובעת, כי מטרת הגשת התביעה לסעד הצהרתי, לאחר שהחברה כבר הסכימה לבטל את העסקאות ולהשיב את השיקים, הייתה קבלת שכר הטרחה הנוסף במסגרת ההסכם. אלמלא כן, היו נותרים הנתבעים עם תשלום שכ"ט נמוך של 12,000 דולר בלבד, לשלושת עורכי הדין.
התביעה ללשון הרע
החברה הגישה את תביעת לשון הרע טרם נוסחה הצעת הפשרה הראשונה בגין מעשים אשר יוחסו הן לנתבעים והן לתובעת עצמה (מוצג 18 למוצגי התובעת).
הנתבעים ייחסו את הגשת התביעה ללשון הרע להתנהגות התובעת, לרבות פרסומים ומכתבים אשר לטענתם נעשו על דעת התובעת בלבד.
לטענת הנתבעים בהתנהגותה של התובעת ניתן לראות משום הודאה ולקיחת אחריות מצידה בעניין זה, כך למשל נשאה בתשלום הוצאות הייצוג עבור עורכי הדין גלזן ובר לב וכן בהוצאות השתתפות עצמית של עו"ד זינגל אשר הפעיל את ביטוח האחריות המקצועית שלו.
קשה לקבל את גרסת הנתבעים המסירה מעליהם כל אחריות כעורכי דינה של התובעת לתביעת לשון הרע , כששוכנעתי כי הם אשר עמדו מאחורי הפרסומים והמכתבים נגד החברה, בידיעתה והסכמתה של התובעת.
כך למשל, לא ניתן לקבל את גרסתם באשר לתצהיר עליו חתמה התובעת בפני עו"ד אפוטה ביום 20.4.05 , המסיר אחריות מהנתבעים לפרסום המודעה בעיתון (מוצג 141, למוצגי התובעת) .
סבורני כי החתמת התובעת על תצהיר זה אינה מעידה על פעולות עצמאיות של התובעת אלא על ניסיון של הנתבעים להתנער מאחריותם המקצועית.
שכן , מדוע שהתובעת שעה שהיא מיוצגת ע"י שלושה עורכי דין ,הם הנתבעים , תפרסם על דעתה מודעה בעיתון נגד החברה, ומדוע שתחתום על תצהיר אצל עורך דין רביעי, אשר אינו מייצג את התובעת רק על מנת להצהיר כי הדבר נעשה על דעתה בלבד ומבלי שיש לתצהיר כל תכלית משפטית? זאת ועוד,  אם אכן סברו הנתבעים, כי פרסום ההודעה בעיתון אינו לטובתה מדוע לא הניאוה מפרסום המודעה?
בעדותו אומנם טען זינגל כי לא ידע אודות התצהיר וכי לא היה לו יד ורגל עם התצהיר כמו גם עם הכתבה בעיתון אלא שקשה לקבל את דבריו שעה שהעיד כי התובעת פקדה את משרדו כמעט כל יום ואף אישר לבסוף כי הפקס על גבי המסמך (התצהיר), הינו הפקס שבמשרדו (פרוטוקול דיון מיום 9.9.14 עמ' 17, 18, עמ' 19 שורה 1).
עו"ד בר לב אישר, כי הוא מכיר את התצהיר, אלא שלדבריו הוא לא נערך ולא נחתם על ידו.
נשאלת השאלה האם בכך פטור עו"ד בר לב מאחריותו המקצועית כמיצגה של התובעת באותה עת? מה גם כי נראה שעו"ד בר לב היה מעורב בעניין זה שעה שהעיד, כי הוא מכיר את עו"ד אפוטה וכי למיטב זכרונו חפשו מישהו שיהיה מוכן להגיע לתובעת עד לביתה (פרוטוקול דיון מיום 13.1.15 עמ' 151 שורות 17- 32, עמ' 152 שורות 1- 13).
למעלה מכך, נראה כי לא רק שהכתבה בעיתון הייתה בידיעת הנתבעים אלא שהכתבה נוצלה לטובת עורכי הדין בר לב וזינגל שעה שבמסגרת הכתבה נכתב כי הוקם מטה ע"י עורכי הדין בר לב וזינגל לטיפול בנפגעי החברה ועו"ד זינגל אישר בעדותו כי למעשה תיק התובעת הינו התיק הסנסציוני הראשון בו הוא ייצג לקוח נגד החברה וכי לאחר פרסום המודעה ייצג עשרות נפגעים מהחברה.
שוכנעתי, כי גם המסמכים האחרים וביניהם התלונה למשטרה והמכתב לבנק נעשו ביוזמת הנתבעים ובידיעתם, תוך שהתובעת סמכה על עורכי דינה כי הם פועלים לטובתה.
מלבד התצהיר על המודעה בעיתון, התובעת חתומה על שני מסמכים נוספים הנוגעים לתביעה ללשון הרע והרלוונטיים לפעולות אשר נעשו בכספיה.
האחד, הוראה לעו"ד בר לב להעביר מכספי הנאמנות לעו"ד גולדבליט, לצורך מימון הגנתם של התובעת, עו"ד בר לב ועו"ד גלזן בתביעה ללשון הרע (מוצג 142) , והשני הוראה להעביר לעו"ד זינגל  40,000$ בצירוף מע"מ, בגין התביעה לסעד הצהרתי וכן סך של 6,000$ בצירוף מע"מ ובסה"כ 7,020$ לכיסוי עלות השתתפותו העצמית של עו"ד זינגל (מוצג 143).
אשר להוראה הראשונה, עיון במסמך מגלה, כי לא ברור מהו הסכום אשר נדרשה התובעת לשלם לעו"ד גולדבליט עבור הייצוג בתביעה ללשון הרע , 20,000 ₪ או 200,000 ₪, והצדדים חלוקים ביניהם בעניין זה.
בעוד התובעת טוענת, כי עו"ד בר לב הורה לה להעביר 200,000 ₪ לעו"ד גולדבליט, הגם שלא הייתה לו כוונה להעבירם לידיו, טען עו"ד בר לב כי הורה לתובעת להעביר לידי עו"ד גולדבליט סכום של 20,000 ₪ בלבד.
שוכנעתי לקבל את גרסת התובעת לפיה, נאמר לה לכתוב במסמך כי יועבר לעו"ד גולדבליט סכום של 200,000 ₪ עבור שכר טרחתו, למרות שאין חולק כי סכום זה לא הועבר לעו"ד גולדבליט.
עו"ד בר לב מאשר בעדותו , כי התובעת העבירה לו 200,000 ₪ אלא שלטענתו, המדובר בשכר טרחה אשר שולם לו בגין התביעה ללשון הרע. לא ניתן לקבל טענה זו שכן, בפסק דינה של כב' השופטת מני גור, נקבע כבר כי עו"ד בר לב לא ייצג את התובעת בתביעת לשון הרע ולא מגיע לו כל תשלום בגין ניהול התביעה (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 121 שורות 18- 29).
זאת ועוד, משעומת עו"ד בר לב עם תמלול שיחה במסגרתה נשמע אומר לתובעת כי תוצג בפניה חשבונית לפיה שולם לעו"ד גולדבליט 200,000 ₪, עבור שכר טרחתו , התחמק מהסבר לדברים , כשלבסוף העיד כי לא אמר את הדברים וממילא לא שמע את הקלטת.
בנוסף, בת"א 1402-08 דחה כב' השופט ברנר את תביעתו של עו"ד בר לב לתשלום סך של 17,000 ₪ ששולם על ידו, כתשלום המע"מ בגין שכר הטרחה שהועבר לעו"ד זינגל בהתאם להוראתה של התובעת, לאחר שקבע כי עו"ד בר לב נטל מכספי הנאמנות כספים אשר לא היה רשאי ליטול אותם ואשר עולים על גובה סכום תביעתו.
במסגרת ראיות נוספות שהונחו בפניי, הוגש העתק של קובלנה כנגד עו"ד בר לב לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בתל אביב. במסגרת הסדר טיעון הודה עו"ד בר לב בקובלנה מתוקנת בה הואשם בעיכוב כספי הנאמנות והורשע ע"פ הודאתו.
יוצא אפוא, כי הוכח שעו"ד בר לב פעל בניגוד לחובות הנאמנות שלו כלפי התובעת, שעה שדרש כספים בתביעה אשר נקבע כי לא מגיע לו בגינה שכר טרחה כלל ואם לא די בכך, עיכב אותם תחת ידו שלא כדין.
לאור המקובץ מעדיפה אני את גרסת התובעת כי במסמך(מוצג 142) המדובר בהוראת העברה של 200,000 ₪, וכי לא הייתה בכוונת עו"ד בר לב להעביר סכום זה לידי עו"ד גולדבליט.
אשר להוראה השנייה, הואיל ועו"ד זינגל לא יוצג ע"י עו"ד גולדבליט בתביעה ללשון הרע במובחן מיתר הנתבעים והתובעת, נדרשה התובעת לשלם את הוצאות כיסוי עלות ההשתתפות העצמית עבור ייצוגו ע"י חברת הביטוח, בתביעה ללשון הרע .
גם אם הייתי מקבלת את טענתם של הנתבעים, כי התובעת ביקשה לשאת בסכום זה ואינני נדרשת לכך, הרי שלא עלה בידיו של עו"ד זינגל להוכיח כי אכן נשא בסכום זה ועל כן, עליו להשיבו.
אציין, שבהליכים קודמים כמו גם בעדותו לפניי, הציג עו"ד זינגל גרסאות שונות באשר לסכום זה, שאין חולק כי הועבר לידיו בגין ההשתתפות העצמית, כך למשל, בעדותו בתביעה לשכר טרחה, אישר עו"ד זינגל כי קבל לידיו את הסכום כשבתחילה טען ששילם אותו לחברת הביטוח ובהמשך עדותו משנשאל האם יש לו אסמכתא לתשלום ענה כי יבדוק זאת ואם אין בידו אסמכתא וככל שיידרש ישיב אותו לתובעת (ראה מוצג 100 למוצגי התובעת).
בהליכים בפניי, עו"ד זינגל לא הביא כל אסמכתא לתשלום סכום זה ואף לא טרח להשיבו לידי התובעת.
בדיון הראשון אשר התקיים בפניי העיד עו"ד זינגל בתחילה, כי אינו זוכר מה היה עם הביטוח, לאחר מכן הוסיף גרסה אשר לא נטענה על ידו לפיה, הסכום שולם לו כנגד שיק שחזר בסך של  30,000 ₪, מבלי שהיה לו כל הסבר לכך שגרסה זו עולה לראשונה כעת ובכל מקרה, לא הציג אסמכתא ספציפית לחזרה של הסכום הנטען, בגין השיק.  (פרוטוקול 9.9.14  עמ' 8 שורות 12- 33).
בהמשך, משנשאל עו"ד זינגל מדוע למעשה התובעת צריכה לשלם את שכר הטרחה בתביעה ללשון הרע, השיב כי היא רצתה לצ'פר אותו ולתת לו מעבר על מנת שייקח עורך דין ועם זאת אישר, כי לא לקח עורך דין והפעיל את פוליסת האחריות המקצועית.
בדיון ההוכחות השני משנשאל שוב בעניין זה השיב, כי לא פנה לחברת הביטוח לבירור וכי אינו זוכר את סיפור ההשתתפות והעלה סברה לפיה, יתכן כי סכום זה קוזז כנגד השיק שאחיה של  התובעת העביר וחזר, גרסה שלא נטענה בכתב טענותיו או בתצהירו (פרוטוקול דיון מים 29.1.15 עמ' 86 שורות 22- 33, עמ' 87 שורות 1- 6).
לאור האמור לעיל שוכנעתי, כי עו"ד זינגל לא נשא בסכום ההשתתפות העצמית, עניין שניתן היה להוכיחו בנקל.
 סיכום ביניים
מן המקובץ לעיל עולה בבירור, כי התכלית היחידה להגשת התביעה לסעד הצהרתי נעשתה רק על מנת להשיא את שכר טרחתם של הנתבעים.
כמפורט לעיל, החברה הייתה מוכנה לבטל את העסקאות עם התובעת ולהחזיר את השיקים טרם הגשת התביעה לסעד הצהרתי , ומכאן כי לאותה התוצאה יכלו הנתבעים להגיע ללא פתיחת הליכים שאז בהתאם להסכם, שכר הטרחה היה צריך להיות נמוך בהרבה, בשיעור של 12,000$ בלבד.
התנהגותם ופעולותיהם של הנתבעים, אינן עולות בקנה אחד עם החובות המוטלות עליהם מכוח יחסי האמון המיוחדים בין עורך דין לקוח.
לאור מסקנה זו, אתייחס לסכומים הנתבעים בכתב התביעה ואשר הוכח בפניי כי נתקבלו בידי כל אחד מהנתבעים.
נזקים ממוניים
הוצאות עבור ספקים ונותני שירותים
לטענת התובעת, לאור מעשיהם של הנתבעים נאלצה לשאת בהוצאות מיותרות עבור ספקים ונותני שירותים. התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בסך של 83,658 ₪ המורכב מסכום של: 28,073 ₪ אשר ניתן ישירות לידי נותני שירותים, וסך של 55,585 ₪ שניתן לידי עו"ד בר לב בהסתמך על חשבונית 1455 (חלק ממוצג 144 למוצגי התובעת).
אשר לחלק מרכיבי התביעה טענו עורכי הדין בר לב וזינגל , כי דינם להידחות מחמת התיישנות , שכן רוב סכומי הכסף לספקים ונותני השירות, ניתנו ע"י עו"ד בר לב ו/או התובעת לכל המאוחר עד לתאריך 16.3.05.
דין טענת ההתיישנות להידחות, שכן גם אם הוצאות אלו הוצאו במועד בו נקבו עורכי הדין הרי שפעולותיהם נודעו לתובעת לכל המוקדם בחודש יוני 2005.
אשר להוצאות שנמסרו ישירות לנותני השירותים סבורני, כי דין הטענה להידחות לאחר ששוכנעתי כי הסכם שכר הטרחה עצמו לא נחתם תחת עושק או כפייה והתובעת הבינה על מה חתמה, כשבכל מקרה, ההוצאות הוצאו עבור בירור אשר היה צריך לעשות אל מול תביעת החברה.
לטענת עו"ד בר לב, הסכום של 28,073 ₪ הוצא בגין הוצאות רגילות עבור הכנת התיק המשפטי  לטובת התובעת.
ניתן לראות בטבלת ריכוז התשלומים לנותני שירותים אשר צורפה ע"י התובעת (מוצג 144) כי ישנם שירותים אשר הוצאו טרם החתימה על הסכם שכר הטרחה כניתוחים עסקיים, כשירותי הקלטה ותמלול וכן, שירותים אשר הוצאו זמן קצר לאחר החתימה על הסכם שכר הטרחה וביניהם תרגומים אשר כטענת הנתבעים נדרשו לצורך תרגום מסמכי החברה אשר רובם נוסחו בשפה האנגלית וכן עבור צילומים שונים.
לפיכך, אני סבורה כי אין מקום להשיב הוצאות אלו לידי התובעת.
אותו הדין גם ביחס לפרסום המודעה. התובעת הייתה נכונה לפעול נגד החברה בנחרצות לרבות בדרך של פרסום המודעה בעיתון על כל המשתמע מכך וממילא הסיכון בהגשת תביעה על ידי החברה.
אשר לסכום שניתן לעו"ד בר לב בעבור הוצאות שונות, דין טענת התובעת להידחות גם בעניין זה, ואפרט:
במסגרת ס' 42 ו-46 לתצהירו של עו"ד בר לב, נטען כי סכום של 55,585 ₪ ניתן עבור פעולות משפטיות שבצע, טרם נקיטת הליכים משפטיים כאמור בהסכם ובגינן הוצאה חשבונית 1455.
ע"פ הסכם שכר הטרחה היה על התובעת לשלם לידי הנתבעים סך של 12,000$ בגין הליכים משפטיים אשר יינקטו טרם הפנייה לערכאות, לא כולל פעולות משפטיות אשר נעשו ע"י עו"ד בר לב ועו"ד גלזן עד ליום 23.3.05 עליהם ישולם שכר טרחה של 200$ לשעה.
משנשאל עו"ד בר לב לגבי חשבונית 1455, בה נכתב כי הינה עבור הוצאות תכתובות שליחים ובדיקות, השיב כי למיטב זכרונו המדובר בסכום אשר הוצא בהתאם להסכם עבור פעולות ועבודה שנעשתה על ידו, ללא כל קשר לפעולות שננקטו על ידי עו"ד גלזן ככל שננקטו כאלה (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 151 שורה 27, עמ' 152 שורות 21- 33, עמ' 153 1- 28).
לא יכולה להיות מחלוקת לפיה, עו"ד גלזן ובר לב נקטו פעולות בטרם החתימה על הסכם שכר הטרחה, אשר כאמור מצאו ביטוי בהסכם ויש לעשות אבחנה בין הפעולות שנדרשו אל מול החברה, ללא כל קשר להתנהלות הנתבעים בשלב מאוחר יותר ונוגעת לכספים נוספים שביקשו הנתבעים לגזור במסגרת הסכם שכר הטרחה, לאחר הגשת תביעת לשון הרע.
עו"ד בר לב
עו"ד בר לב מאשר כי קיבל סכום של 52,000 ₪ שהועברו לידיו ביום 9.5.05 (חשבונית מס' 1490), אלא שלטענתו יש להפחית מסכום זה סך של 12,870 ₪ אשר הועברו לידי עו"ד גולדבליט עבור חוות דעת בעניין התובעת (מוצג יב3- לתיק מוצגים מטעם עו"ד בר לב).
ניתן לראות, כי שאלה זו כבר הוכרעה בת"א 1402/08 במסגרת בחינת השאלה האם עו"ד בר לב נטל לעצמו שלא כדין מכספי הנאמנות והאם עשה בהם שימוש שלא ע"פ הרשאה מאת התובעת. בפסק הדין נקבע, כי עו"ד בר לב נטל מחשבון הנאמנות לכיסו את כל הסכום של 52,000 ₪ , כשבית משפט הביע התייחסותו לכך שלמעשה הסכום האמור בסך 12,870 שולם לידי עו"ד גולדבליט ביום 27.3.05, טרם נטל לעצמו עו"ד בר לב את הסכום של 52,000 ₪.
מכאן, לאור פסקי הדין בת"א 1402/08 , ובת"א 2233/05, ולאור מסקנתי, כי הנתבעים אינם זכאים לקבלת תשלום בסך של 40,000 $  שנלקח ע"פ הסכם שכר הטרחה מכוח הפנייה לערכאה הראשונה, אלא סך של 12,000$ בלבד עבור הטיפול בתביעה טרם הפנייה לערכאות, הרי שמאליה מתבקשת המסקנה ולפיה, על עורך דין בר לב להשיב לידי התובעת סכום זה של 52,000 ש"ח.
אשר לטענה של עו"ד בר לב כי יש לקזז את הסכום של 12,870 ₪ מששולמו מכיסו הפרטי, דין הטענה להידחות, שכן בעדותו לפניי אישר עו"ד בר לב כי הסכום הועבר לו ע"י עו"ד גלזן, בעוד שעו"ד גלזן אישרה, כי הסכום הועבר לה מידי התובעת (חשבונית 1455 -נספח 7 לתצהירה של עו"ד גלזן, פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 158 שורות 32- 34, עמ' 159 שורות 1- 3 ). מכאן אין המדובר בכסף אשר הוצא מכיסו הפרטי של עו"ד בר לב , אלא כסף אשר התקבל מהתובעת טרם הפנייה לערכאות.
אשר לטענת התובעת להשבת סכום של 17,000 ₪, סבורני כי דין הטענה להידחות.
עו"ד בר לב טען, כי סכום זה נזכר בחשבונית 1552 והתקבל עבור החזר הוצאות ששולמו לעו"ד זינגל, קרי, הסכום לא התקבל לידיו ובוטל בחשבונית זיכוי אשר הוצאה על ידו ומס' 1553, ביחס אליה הוגשה תביעה נפרדת.
שאלה זו נדונה והוכרעה בת"א 1402/08 שם נפסק, כי סכום זה אכן משקף את סכום המע"מ ששילם עו"ד בר לב לעו"ד זינגל ע"פ הוראתה של התובעת, עם זאת, אלמלא נטל לעצמו עו"ד בר לב סכום של 52,000 ₪ לכיסו הפרטי, היה בידו לשלם את כספי המע"מ לעו"ד זינגל ומשכך, תביעתו נדחתה.
עוד נקבע במסגרת פסק הדין, כי הכספים אשר בגינם הוצאה חשבונית 1552 לא הגיעו לחשבונו של עו"ד בר לב מכאן, כי אין ליתן לתובעת את הסכום של 17,000 ₪ אשר שולמו מכיסו הפרטי של עו"ד בר לב מבלי שעלה בידה להוכיח שאכן הוצאו מחשבונה.
לאור מסקנותיי במסגרת פסק הדין , סכום זה שהועבר מעו"ד בר לב לעו"ד זינגל, אינו צריך אף להיות מקוזז מהכספים המגיעים לתובעת על אף שהוצא מחשבונו הפרטי של בר לב, שכן הועבר במסגרת התביעה לסעד הצהרתי ביחס אליה קבעתי, כי לא הייתה צריכה להיות מוגשת כלל. עניין זה לכל היותר, מצוי במערכת היחסים שבין עורכי הדין בר לב וזינגל.
אשר לטענת התובעת להשבת הכספים שהועברו ע"י  עו"ד בר לב  מחשבון הנאמנות והועברו לידי עורך דינה של התובעת ,עו"ד גולדבליט, סבורני כי דין הטענה להידחות.
התובעת תבעה את השבת הסכומים כדלקמן:
סך של 15,043 ₪ מיום 21.4.05 (חשבונית 6363) וכן סכום של 28,700 ₪ (סכום זה מורכב מ- 11,700 ₪ מיום 19.6.05 (חשבונית 6373) וסך של 17,000 ₪ מיום 19.6.05  (חשבונית מס' 6374) ) .
ביחס לסכום של 15,043 ₪; זה הועבר על ידי עו"ד בר לב לידי עוה"ד גולדבליט בהתאם להוראתה של התובעת בכתב מיום 19.4.05 עבור הייצוג בתביעת לשון הרע ועל כן, לא ניתן לטעון כי המדובר בגזל כספי הנאמנות. ( חשבונית מס' 6363 מיום 21.4.05, מוצג 150, סעיף 45.2 לתצהיר בר- לב).
ביחס לסכום של 28,700 ₪; קשה לקבל את טענתו של עו"ד גולדבליט כי הסכומים הועברו אליו בגין שירותים אחרים אשר נתן לעו"ד בר לב. ניתן לראות שהסכומים הועברו לידיו מחשבון הנאמנות של התובעת ביום 19.6.05, בעקבות הוראה ודרישה של התובעת עצמה מיום 14.6.05 להעביר לידי עו"ד גולדבליט את מלוא כספי הנאמנות לאלתר (ראה  מוצג 37 למוצגי התובעת) ומכאן עולה, כי אין המדובר בכספי שכר טרחתו של עו"ד גולדבליט.
ביחס להשבת סכום נוסף בסך של 12,700 ₪ , סברוני כי דין טענת התובעת להידחות.
ניכר שסכום זה הוצא מחשבון הנאמנות ע"י עו"ד בר לב בהתאם להוראות התובעת במכתבה מיום 19.4.05  עבור חוקרים פרטיים בתביעה נגד החברה,  ועל כן, אין מקום להשיבו.
עוד אציין, כי אין לקבל את טענת התובעת להשיב לה סכום של 4,886 ₪ בגין הוצאות אשר הוצאו בתביעה לסעד הצהרתי. עסקינן בסכום המורכב משני סכומים; האחד בסך של 2,000 ₪ (ראה חשבונית מיום 22.3.05) והשני בסך של 2,886 ₪ .
בקשר לסכום של 2,000 ₪ ניתן לראות, כי שולם עבור הוצאות בגין התביעה נגד החברה ביום בו נחתם הסכם שכר הטרחה ולא בסמוך להגשת התביעה לסעד הצהרתי.
בקשר לסכום של 2,886 ₪, ניתן לראות, כי זה נכלל בחשבונית 1552 מיום 2.6.05 שהוצאה על סך של 19,886 ₪, סכום שלא הועבר בפועל לעו"ד בר לב ונכלל במסגרת סכום הפקדון שהושב לידי התובעת בהתאם לפסק דינו של כב' השופט דותן, בתביעה שנוהלה בין התובעת לעו"ד בר לב בעניין עיכוב כספי הנאמנות. (ראה בעניין זה, התייחסותו של כב' השופט ברנר בפסק הדין).
טענת התובעת, כי עו"ד בר לב עשה שימוש בחשבוניות וזכה להטבה כספית כלשהי בגינן ועל כן התעשר על חשבונה, דינה להידחות בהעדר הוכחה. ( ראה בעניין זה, עדותה של התובעת, פרוטוקול דיון מיום 2.9.14 עמ' 24 שורות 25- 32).
עו"ד זינגל
עו"ד זינגל מאשר כי קיבל את הסכומים הבאים לידיו:
סכום של 14,500 $ מיום 19.4.05 , השווה לסך של 63,423 ₪ ביום התשלום .
סכום של 100,000 ₪ מיום 1.5.05 -חשבונית מס' 2847 .
סכום של 13,330 מיום 3.5.05 -חשבונית מס' 2862 .

בנוסף, אישר עו"ד זינגל כי קיבל לידיו סך של 7,020$ השווה ל- 30,705 ₪ נכון ליום 19.4.05,  עבור דמי השתתפות עצמית בגין ייצוגו ע"י חברת הביטוח בתביעת לשון הרע.
אשר לסכום של 14,500 $;
עו"ד זינגל מאשר בתצהירו וכן בעדותו, כי קיבל לידיו סך של 30,325 ₪ בגינו הוצאה חשבונית מס' 2813 וכן סכום של 54,288 ₪ בגינו הוצאה חשבונית מס' 2817,  אלא שלטענתו שיקים בגין סכומים אלו חזרו.
עוד הצהיר וטען בעדותו, כי הסכום בסך של 14,500 $ שהועבר לו מעו"ד בר לב ביום 19.4.05 מחשבון הנאמנות הינו כנגד סכומים אלו .
לא ניתן לקבל את טענתו של עו"ד זינגל מכמה טעמים:
ראשית, בניגוד לקיומה של ראיה באשר לכך שהשיק בסך של 54,288 ₪ חולל (נספח יב' למוצגי הנתבעים), לא הוכח בפניי כי השיק בסך 30,325 ₪ חזר.
למעלה מכך, עו"ד זינגל צרף עותק מהקבלה בסך של 30,325 ₪ לתצהירו כתמיכה לטענה לפיה, שולם לו ולעו"ד בר לב סכום של  12,000$ בהתאם לשכר הטרחה וללא כל קשר לטענה כי השיק חולל.
בנוסף, עיון במכתב מיום 15.6.05 שכתב עו"ד זינגל לתובעת מעלה כי הנ"ל מציין ששכרו שולם באמצעות שיק בסך 30,000 ₪ ויתרת השכר הועברה לו מפיקדון שפתח אצל עו"ד בר לב (מוצג 67 למוצגי התובעת).
שנית, אין כל חפיפה בין הסכומים הנטענים, קרי בין הסכום שהועבר אליו מעו"ד בר לב לבין סכום השיקים שלטענתו חוללו.
שלישית, ניתן להיווכח כי ההעברה ביחס לסכום זה, נעשתה מחשבון הנאמנות לחשבונו של משה זינגל במטבע זר מבלי שהובאה חשבונית ביחס אליה וממילא מבלי שזכר עו"ד זינגל שבוצעה לו העברה במטבע זר- כך בעדותו (נספח יג' למוצגי הנתבעים 1 ו-2).
משעומת עם אסמכתא המעידה, כי הכספים הועברו לאדם בשם מר משה זינגל מכיכר רבין בתל אביב השיב, כי אין המדובר בחשבון שלו שכן אינו עובד עם בנק דיסקונט ברח' יהודה לוי כאמור במסמך. משנשאל האם הוא מכחיש קבלת הכסף, השיב כי המסמך שב"כ התובעת הציג בפניו אינו שייך אליו (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 89 שורות 24- 34, עמ' 90 שורות 1- 22).
בהמשך עדותו, משעורך דינו עמת אותו עם תצהירו, השיב כי ע"פ מה שכתוב בתצהיר, הוא אכן קיבל את הכסף.                                                                                         
זאת ועוד, עו"ד בר לב אישר בעדותו, כי עו"ד זינגל קבל לידיו 14,500$ (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 156 שורה 7).
לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה, על עו"ד זינגל להשיב לידי התובעת את הסכום של 14,500$, השווה לסך של 63,423 ₪ ביום התשלום .
אשר לסכומים של 100,000 ₪ ו- 13,330 ₪, שאין מחלוקת כי עו"ד זינגל קיבל אותם לידיו, בגין הטיפול בתביעה לסעד הצהרתי, הרי שלאור מסקנתי המפורטת באריכות בפסק דיני שלעיל, יש להשיבם לידי התובעת.
אשר לסכום של 30,705 ₪ (7,020$) בגין דמי השתתפות עצמית שאין מחלוקת שהועבר לידי עו"ד זינגל כאמור לעיל, הרי שבהעדר הוכחה לכך שעו"ד זינגל שילם סכום זה, עליו להשיבו לידי התובעת.
עו"ד גלזן
עו"ד גלזן  אישרה שהועבר לה ביום 1.3.05, קודם חתימה על הסכם שכר הטרחה, סך של 12,870 ₪ (קבלה מס' 2- מוצג 147), כשבתצהירה ובעדותה טענה, כי אמנם הסכום הופקד לחשבונה (משהשיק היה לפקודתה) אולם, העבירה אותו בשלמותו לעו"ד בר לב לפי הוראתה של התובעת. כתמיכה לטענתה צירפה עו"ד גלזן חשבונית 1455 (נספח 7 לתצהירה) אשר הוצאה ע"י עו"ד בר לב.
עו"ד בר לב אישר בעדותו, כי קבל את הכסף בגין חשבונית זו וטען כי היה זה  עבור הוצאות התובעת (פרוטוקול דיון מיום 29.1.15 עמ' 158 שורות 32- 34, עמ' 159 שורות 1- 3).
התובעת לא דרשה סכום זה במסגרת תביעתה במובחן מסיכומיה שם טענה טענות מטענות שונות המהוות הרחבת חזית ודי בכך, על מנת לדחות דרישתה זו.
מעבר לצורך אציין, כי לאור המועד בו שולם הסכום, לו הייתה התובעת דורשת השבה של סכום זה, היה עליה להוכיח, כי אין המדובר בסכומים ששולמו על ידה לידי עורכי הדין בר לב וגלזן עבור פעולות שנעשו טרם החתימה על הסכם שכר הטרחה ואשר ביחס אליהם קבעתי כי אין להשיבם.
נזקים לא ממוניים
לאור האמור לעיל, משקבעתי כי הנתבעים הפרו את החובות המוטלות עליהם מתוקף תפקידם כעורכי דינה של התובעת, סבורני, כי יש לפסוק לתובעת פיצוי עבור נזק לא ממוני, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בהתאם למידת מעורבותו של כל אחד מהנתבעים כמפורט בהרחבה לעיל.
לפיכך, סבורני כי פסיקת פיצוי בשיעור של 20,000 ₪ לטובת התובעת על ידי עורכי הדין בר לב וזינגל כל אחד ופיצוי בשיעור של 10,000 ₪ על ידי עוה"ד גלזן, יהלום ראש נזק זה.
הודעת צד ג' נגד עו"ד גולדבליט
בהתאם למסקנות והתוצאה אליהן הגעתי בפסק הדין, הואיל ובסופו של דבר, התביעה כנגד עו"ד גלזן נדחתה בחלקה הארי, למעט ביחס לרכיב של עוגמת נפש (נזק לא ממוני), דין הודעת צד ג' להדחות ובנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות בגין הדחייה.
זאת ועוד, עו"ד גלזן לא ידעה להסביר בעדותה מדוע תבעה את עו"ד גולדבליט, ובסופו של דבר אישרה, כי אין המדובר ברעיון שלה אלא של ב"כ עליה סמכה כמי שאמונה להכין את כתב התביעה מטעמה.

סוף דבר
עורך דין בר לב ישלם לידי התובעת סך של 52,000 ₪ בגין כספים אשר נטל לכיסו שלא כדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן סך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

עורך דין זינגל ישלם לידי התובעת סך של 176,753 ₪ שהתקבל לידיו וקבעתי כי עליו להשיבו לידי התובעת, סך של 30,705 ₪ בגין דמי השתתפות עצמית ששולמו לו ע"י התובעת בתביעת לשון הרע – סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן סך של 20,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

עורכת הדין גלזן תשלם לידי התובעת סך כולל של 10,000 ₪ בגין נזק לא ממוני בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. בעניינה של עו"ד גלזן, מצאתי כי נכון וראוי שסכום זה יכלול בחובו גם את רכיב ההוצאות ושכ"ט עו"ד.

בנוסף, ישלמו עורכי הדין בר לב וזינגל לידי התובעת את האגרות שהייתה התובעת משלמת אלו הגישה את תביעתה על הסכומים, כפי שפסקתי לטובתה, קרי עו"ד בר לב ישלם אגרות בהתאם לסכום הנקוב בסעיף 1 לעיל ואילו עו"ד זינגל בהתאם לסכום הנקוב בסעיף 2 לעיל.
כמו כן , ישלמו עו"ד בר לב וזינגל, לידי התובעת שכ"ט עו"ד בשיעור של 10% + מע"מ בהתאם לסכום הפיצוי שהושת עליהם.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מקבלת עותק פסק הדין שיישלח על ידי המזכירות בדואר רשום + א.מ.

ניתן היום, א' אלול תשע"ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.