הדפסה

אבירם נ' מדינת ישראל ואח'

בפני
כב' הנשיאה דבורה ברלינר – אב"ד
כב' השופט ג'ורג' קרא
כב' השופטת מרים סוקולוב

המערער:

יעקב אבירם,
ע"י ב"כ עו"ד שמואל ברזני

נגד

המשיבים:

1. מדינת ישראל,
באמצעות עו"ד הדס שפיר
2. יואל צברי
ע"י ב"כ עו"ד סיגל זפט
3. נעמי צברי
4. נועם צברי

פסק דין

1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב ת"פ 13932-08-09 ( כב' השופט ד' בארי). פסק הדין של בית-משפט קמא מורכב משלוש יחידות: הכרעת הדין, גזר הדין והכרעת-דין משלימה. השתלשלות הדברים שהכתיבה את הצורך בהכרעת דין משלימה תובהר בהמשך.

בהכרעת הדין, הן המקורית והן המשלימה, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; שבועת שקר וכן בידוי ראיות. על המערער הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 10,000 ₪ וכן חוייב המערער לפצות את שלושת המתלוננים בתיק זה בסכום כולל של 200,000 ₪.

הערעור מתייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין לרבות רכיב הפיצוי.

עיקרי העובדות הרלוונטיות העולות מכתב האישום:

2. פלוני, בשם סעדיה צבירי (להלן: "צבירי"), שנפטר לפני האירועים נושא כתב-אישום זה רכש שטח אדמה של כ- 5 דונם באזור רישפון. המערער, כך על-פי הנטען, זייף בעצמו או על-ידי מי מטעמו שטר חוב על-סך 160,000 ₪ ( להלן: "השטר"), שנעשה, כביכול, בשנת 1994 על-ידי צבירי לטובת חברה בשם א.י.א חלופה 199 0 בע"מ ( להלן: "החברה"). החברה היתה בבעלות המערער בעבר ונמחקה מרישום בשנת 1999. נבהיר, כי למערער לא יוחסה עבירת זיוף, אולם בעובדות כתב האישום נטען כאמור לעיל. בדיעבד, נקודת המוצא ממנה יצאה הכרעת הדין לדרך היתה, כי השטר מזוייף ועובדה זו אינה שנוייה במחלוקת. המערער הגיש את השטר ללשכת ההוצאה לפועל בטענה שהוא הזוכה על-פי שטר זה. לצורך הטיפול בהליכי הוצאה לפועל, העביר המערער את השטר לעו"ד ושימש כשליח למסירת מסמכי הוצאה לפועל לצבירי. בכתב האישום נטען, כי המערער הציג מצג שווא בפני לשכת להוצאה לפועל, ולפיו " סירב צבירי לקבל את המסמכים וכי לא נמצא איש בבית צבירי ולכן הדביק את המסמכים על דלת הבית". על-פניו, מדובר בשתי וריאציות שונות לעניין מסירת המסמכים לצבירי, ולנושא זה הוקדש חלק לא מבוטל מהדיון בבית-משפט קמא. מכל מקום, שתי הווריאציות הופיעו על אישור המסירה שהומצא, כאמור, ללשכת ההוצל"פ ( להלן: "אישור המסירה הכוזב"). לכך צירף המערער תצהיר, שעל-פי הנטען הוא תצהיר שקר. המערער הצהיר כי ביקר בכתובתו של צבירי, מסר לו את המסמכים וצבירי סירב לחתום על קבלתם. בהסתמך על אישור המסירה והתצהיר, מונה כונס נכסים לנכס ובסופו של דבר, נמכר הנכס והמערער קיבל מכונס הנכסים סך 390,000 ₪ . בכתב האישום טענה המדינה, כי המערער קיבל 200,000 ₪, אולם מאוחר יותר ביקשה לתקן את כתב האישום ונקבה בסכום של 390,000 ש"ח ₪. בית המשפט נענה לבקשת התיקון ( פרוטוקול מיום 26 .1.2011 עמ' 14).

אליבא דהמדינה, המערך העובדתי דלעיל מבסס את כל שלוש העבירות שיוחסו למערער. המערער קיבל את הסכום במרמה, תוך שימוש בראיות בדויות שהוצגו לרשות משפטית. המערער מסר תצהיר שקר ללשכת ההוצאה לפועל, ומכאן העבירה של שבועת שקר. הנסיבות המחמירות מתבטאות בתחכום בהיקף ובכך שמושא ההטעיה היתה רשות שיפוטית- לשכת ההוצאה לפועל. להשלמת התמונה נציין כי כתב האישום כלל חלק נוסף שבו יוחסו עבירות בעלות אופי דומה למי שהיה נאשם מספר 2 בתיק. נאשם זה נפטר. הכרעת הדין אינה עוסקת בו, שעל-כן אין מקום לפרט את החלק המתייחס אליו.

עיקרי גרסת המערער בבית משפט קמא ועובדות מרכזיות נוספות:

3. לטענת המערער, את השטר קיבל מאדם בשם אורי ירון ( להלן: "ירון"), שנפטר בינתיים. גירסת המערער על נסיבות קבלת השטר היתה כדלקמן: ירון היה מג"ד שלו והציל את חייו במלחמת יום הכיפורים ולפיכך, נחלץ לעזרתו כאשר זה האחרון פנה אליו בבקשת סיוע. המערער הציע לירון להקים חברה משותפת, שרוב המניות יהיו בידיו של ירון, והחברה תרכוש מכונה לשטיפת מכוניות. ירון יפעיל מכונה זו וכך יתפרנס. כך אכן אירע, ולצורך זה נתן לירון הלוואה של 120,000 דולר. הוא עצמו, קרי - המערער, רכש את המכונה וירון הפעיל אותה. לימים נקלע לקשיים כספיים, ואז דרש מירון את פרעון החוב. ירון דחה אותו אולם, בסופו של דבר, העביר לו את השטר שמדובר בו וכן 10,000 ₪ במזומן.

כל האמור לעיל לא תועד במסמכים, לא ההלוואה שניתנה לירון, לא השותפות ואף לא מתן שטר החוב על-סך 160,000 ₪ כחלק מפירעון החוב. את השטר העביר המערער, כך לדבריו, לעו"ד משה זלצר (להלן: " זלצר") מתל-אביב על-מנת שזה האחרון יטפל בגבייתו בהליכי הוצאה לפועל. זלצר הוא זה שגילה שלצבירי יש מגרשים, שאותם ניתן לממש בדרך לפרעון השטר. לא היתה מחלוקת כי המערער הוא זה שהלך למסור לצבירי את מסמכי ההוצאה לפועל והמציא את אישור המסירה, ששימש בסיס להליכים.

באשר לאופן ההמצאה, היו בפי המערער מספר גירסאות: צבירי לא היה בבית, ולכן המסמכים הודבקו על הדלת. לחילופין, צבירי סירב לחתום. כך נכתב בתצהיר מיום 10.1.2001 , שאומת על-ידי זלצר. אליבא דעו"ד זלצר, המערער גם טען בפניו, כי בנוסף לסירובו לחתום אמר לו החייב (צבירי): "אני אדאג שלא תצליחו לגבות ממני דבר" (ת/41: "דו"ח פעולות לבקשה למתן הוראות לכינוס נכסים"). גם באשר למספר הפעמים בהם ביקר בביתו של צבירי, היו בפי המערער יותר מגירסה אחת. כך, למשל, בהודעה מיום 14.9.2008 (עמ' 2 משורה 10 – 11) טען, כי היה בבית הדירות של צבירי בבת-ים מספר פעמים , אך לא הצליח למצוא אותו. זאת בניגוד להודעה קודמת בה טען, כי היה רק פעם אחת. המערער יצא עם חוקר המשטרה כדי להצביע בפניו על מקום מגוריו של צבירי. המערער לא היה עקבי באשר לבניין המדוייק שבו התגורר צבירי. בסופו של דבר, הצביע על בית-דירות מסויים. דא עקא, שיחה עם פקידה ותיקה העובדת במקום 15 שנה, לא אישרה כי צבירי התגורר אי-פעם בדירה שבמספרה נקב המערער . מפי אותה פקידה הוברר, כי הכניסה לדירה כלשהי עוברת דרכה, קרי – היא מתקשרת לבעל הדירה ומוודאת את הגעתו של האורח. כדי להתגבר על גירסה זו טען המערער, בין היתר, כי נכנס לבנין מהכניסה האחורית ולא מהכניסה הראשית. האמור לעיל מספק סקירה שטחית, שאינה יורדת לפרטים של עיקרי גירסת המערער הוא אינו נותן תמונה אמיתית באשר לסתירות וההתפתחויות בגירסה במקומות ובמועדים השונים בהם הושמעה (הכוונה למספר חקירות במשטרה והעדות בבית המשפט).

4. בחזרה לרצף האירועים:
לא היתה מחלוקת על-כך, כי זלצר העביר את הטיפול בגביית השטר לעו"ד אחר בשם צבי טהורי (להלן: "טהורי"). זלצר הסביר בבית המשפט את המניעים שהביאו אותו בזמנו להעביר את הטיפול לעו"ד אחר, ובית-משפט קמא קיבל את גירסתו בנקודה זו. בסופו של דבר, נמכר הנכס, לאחר התמחרות שנערכה בפני טהורי . טהורי, כך לדבריו, שילם חלק מהתמורה לצבירי, אותו זיהה באמצעות דרכונו. לא היתה מחלוקת על-כך כי טהורי מעולם לא ראה את צבירי. בכתב האישום נטען, כי מי שהיה נאשם 2 (שכזכור נפטר), הוא ששלח לטהורי אדם שהתחזה בפניו באמצעות דרכון מזוייף כצבירי. כדי להעביר את הנכס בטאבו, היה צורך בתצהיר זיהוי. בדיעבד, אין מחלוקת כי תצהיר הזיהוי (ת/1ה) מזוייף. יחד עם זאת, עריכת תצהיר הזיהוי המזוייף לא יוחסה מלכתחילה בכתב האישום למערער שבפנינו.

עיקר ממצאיו של בית-משפט קמא

5. כדרכם של תיקים מסוג זה, שבהם המחלוקת היא עובדתית, הקביעות העיקריות בהכרעת הדין הינן קביעות שעניינן מהימנות. המסמך המרכזי בפרשה זו הינו השטר שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל והביא, בסוף הדרך, לכך שהמערער קיבל סך של 390,000 ₪. בית-משפט קמא דחה את גירסתו של המערער, באשר לנסיבות קבלת השטר. דחיית הגירסה נשענת, הן על התרשמותו של בית-משפט קמא מהמערער והן על בחינת העובדות, לרבות גירסאותיו של המערער לגופן.

באשר לטענה כי השטר מהווה פרעון הלוואה שנתן המערער בזמנו לירון : הטענה, כך על-פי קביעת בית המשפט, לא נתמכת ואינה מתועדת בשום מסמך. מכונת השטיפה היתה ונשארה רשומה על-שם החברה שהיתה בשליטת המערער. המערער לא ידע לציין פרטים מינימליים באשר להלוואה. התנהלותו של המערער ביחס לירון מעלה תהיות של ממש. מחד גיסא – נתן לו את ההלוואה; מאידך גיסא – השתלט "השתלטות עויינת" על מכונת השטיפה. בשורה התחתונה, כאמור, הקביעה היא כי הגירסה אינה ראוייה לאמון. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר כבר בשלב זה, כי קריסתה של הגירסה בדבר מתן השטר למערער די בה, בפני עצמה, כדי להכתיב את המסקנה הסופית בתיק זה, והדברים יובהרו בהמשך.

6. ממצאיו הנוספים של בית-משפט קמא מתייחסים להמשך הדרך. כפי שצויין לעיל, המערער טען כי הוא זה שמסר את הצו לחייב לצבירי. באשר לדרך ההמצאה היו, כזכור, בפיו מספר גירסאות. א ליבא דבית-משפט קמא, אף אחת מהגירסאות איננה אמינה. המערער, כך לשיטתו של בית-משפט קמא, נתן תצהיר כוזב, ולפיו החייב סירב לקבל את ההזמנה ומילא פרטים כוזבים בטופס אישור המסירה. בית-משפט קמא קיבל את גירסתו של זלצר, ולפיה אמר לו המערער כי שוחח עם החייב (צבירי), וזה האחרון אמר שלא יוכלו לקבל ממנו את הכסף. בשורה התחתונה, מסקנתו של בית-משפט קמא היתה, כי המערער פעל כפי שפעל, משום שהיה מודע לכך, כי "אין חייב בשם צבירי באותה כתובת בבת-ים וכי שטר החוב שברשותו הינו שטר חוב מזוייף" .

בגירסתו של זלצר, ששימשה נדבך מרכזי וחשוב בפרשה , נתן בית-משפט קמא אמון: "עו"ד זלצר עשה עלי רושם אמין". זלצר הודה, כי פתח את תיק ההוצאה לפועל תוך רישום פרטים לא נכונים אודות החייב. רישום בלתי-נכון זה תר ם לביצוע העיסקה של מכירת המגרש . בית-משפט קמא לא התעלם מעובדה זו, ועדיין סבר , כאמור, כי מדובר בעד מהימן. באשר ל תצהיר הזיהוי (ת/1ה) קבע בית-משפט קמא, כי הוא לא נערך על-ידי זלצר וזה האחרון לא העבירו לטהורי. המערער הוא שהעביר תצהיר זה לידיו של טהורי. בניגוד לזלצר, עדותו של טהורי לא זכתה לאמון ובית-משפט קמא סבר כי היא בעייתית. יחד עם זאת, העדיף בית-משפט קמא את גירסת טהורי על-פני גירסת המערער באשר לקבלת התמורה. הקביעה העובדתית היא כי המערער קיבל בסוף הדרך את הכסף מטהורי, ובכך הו שלמה קבלת "הדבר", קרי – (תמורת השטר) במירמה.
בסיומה של הכרעת הדין הרשיע בית-משפט קמא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בדיעבד, בגזר הדין ציין בית-משפט קמא, כי המערער הורשע בקבלת דבר במירמה, מבלי להתייחס לעבירות הנוספות (שבועת שקר ובידוי ראיות). בהודעת הערעור ייחס הסניגור משמעות רבה לכך, שבית-משפט קמא לא הזכיר את העבירות הנוספות בגזר הדין (ראה סעיף 6 לערעור על הכרעת הדין וכן סעיף 3 לערעור על גזר הדין וסעיפים נוספים ). כדי להסיר נושא זה מעל הפרק נאמר, כי אין לכך בעינינו כל משמעות. מדובר בהשמטה מקרית של בית-משפט קמא בגזר הדין, שמא משום שגזר הדין ניתן זמן רב לאחר הכרעת הדין, ומאומה לא מעבר לכך.

הערעור

7. לטענת הסניגור, הכרעת הדין נשענת על "שגגות חמורות" שיצאו תחת ידי בית-משפט קמא. קביעותיו של בית-משפט קמא אינן משקפות את הראיות שהובאו בפניו ואינן יכולות לעמוד בשום מבחן ראייתי מקובל.

באשר לזיוף השטר – בית-משפט קמא זיכה את המערער מעבירה זו, ובדין כך (יש לציין, כי אף שעובדת זיוף השטר יוחסה לנאשם, לא יוחסה לו בגין כך עבירה של זיוף) . לא הוכח דבר בענין זה. לפיכך, הדיון צריך להתמקד בסוגיית אישור המסירה. ובאשר לאישור המסירה: לא הוכח כי המערער הוא אשר הציג מצג שווא, לפיו צבירי סירב לקבל דברי דואר. המערער סימן X ליד משבצת הסימון של הדבקת דבר הדואר על דלת דירתו של צבירי ועובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה, כי המערער הוא שכתב את המילים "סירב לחתום" על אישור המסירה הכוזב. בנוסף, הוכח בחוות-דעת מומחה מטעם ההגנה כי המילים סירב לחתום על גבי אישור המסירה הכוזב (שהוא חלק מ- ת/1ה – הודעתו של המערער וסומן כ- טמ/1) לא נכתבו בכתב ידו של המערער. המסמך הנוסף העומד על הפרק הינו התצהיר מיום 10.1.01 (שסומן כ- טמ/2 ב- ת/1ה. התצהיר הוא נספח לאישור המסירה). לתצהיר זה יש שתי וריאציות: האחת (ת/42) – שבה עובדה מס' 4, שעניינה תאריכי הביקורים בביתו של צבירי, איננה מלווה כיתוב כלשהו; הווריאציה השנייה (ת/43) - שבה באותו תצהיר עצמו עובדה מס' 4 מחוקה ב- X באופן שהיא מותירה בעינה רק את האמור בעובדה מס' 3, ולפיה "הנ"ל סירב לחתום על אישור המסירה" . לטענת הסניגור, "אופציית האמת" הינה, כי המערער הדביק את המעטפה על דלת הבית וכך אכן נכתב בתצהיר: "דא עקא, במועד מאוחר יותר מחק עו"ד זלצר את אפשרות האמת מהתצהיר ומעתה יצר מצג שווא כאילו החייב סירב לקבל את המסמכים". למערער כלל לא היה ידוע כי מהתצהיר נמחקה עובדה מס' 4.

ככלל, התעלם בית המשפט מחלקם של עוה"ד שטיפלו בתיק זה, זלצר ולאחר-מכן טהורי. זלצר הודה במסירת נתונים שגויים, באשר לזהות החייב, ועדיין ראה בית-משפט קמא "באורח תמוה" להאמין לו. בית-משפט קמא קיבל את הסברו של זלצר באשר לסיבות שהניעו אותו להעביר את הטיפול לטהורי, וגם בכך שגה. האמת היא, כך לטענת הסניגור, כי זלצר העביר את התיק לטהורי "משום שחטא במצגי שווא אל מול לשכת ההוצאה לפעול" ורצה להרחיק עצמו, כשהוא יודע היטב מהי התמונה המוצגת ללשכת ההוצאה לפועל. ככלל, סתרו שני עוה"ד זה את זה בפרטים מהותיים ביותר. בית-משפט קמא התעלם מכך ועדיין ראה לקבוע קביעות כנגד המערער.
גם טהורי מסר גירסת שקר מובהקת בפרטים מסויימים. כך, למשל, טען כי פגש בעצמו את החייב צבירי, עובדה שבעליל איננה נכונה. עו"ד טהורי קיים התמחרות פיקטיבית, כאשר אירוע זה התרחש כשהמערער כבר לא היה חלק מהפרשה.

עוד טען הסניגור, כי בית-משפט קמא נהג במדיניות של איפה ואיפה ביחסו אל המערער לעומת יחסו אל שני עוה"ד שמדובר בהם. המערער נדרש להשיב תשובות חד-משמעיות על אירוע שהתרחש כעשר שנים לפני שנחקר עליו, כאשר אין בידיו המסמכים הרלבנטיים. לא ניתן לבחון מהימנות בדרך זו. גם עוה"ד סירבו ליתן התייחסות לשאלות שנשאלו בשל הזמן הרב שחלף. בית-משפט קמא לא זקף זאת לחובתם, הגם שזקף חוסר יכולת להשיב לחובתו של המערער. בשורה התחתונה, המערער מסר אמת והשיב לכל השאלות שנשאל כמיטב יכולתו בחלוף הזמן רב. מי ששינה את תוכנו של אישור ההמצאה, הינו, כאמור, זלצר או מי מטעמו, והדבר אירע במועד מאוחר יותר מהמועד שבו חתם המערער על אישור ההמצאה הנכון.

השתלשלות הדיון בפנינו

8. הישיבה הראשונה בבית-משפט זה התקיימה בתאריך 25.6.12. עובר לשמיעת הדיון בפנינו הגיש הסניגור בקשה לשמיעת ראיות חדשות. מסתבר, כי מתקיים גם הליך אזרחי בבית-משפט זה (בית המשפט המחוזי בתל-אביב) בפרשייה נושא הדיון. הסניגור טען, כי דברים שנאמרו במהלך ההליך האזרחי על-ידי עדי המפתח בתיק שבפנינו, יש להם רלבנטיות והשלכה לתוצאות הערעור הנוכחי.

לאחר ששמענו את הצדדים, מצאנו לנכון להיענות לבקשה וקבענו כדלקמן: "פסק הדין של בית-משפט קמא ישאר בעינו, אולם הדיון יוחזר לבית המשפט על-מנת שהצדדים יוכלו לחקור פעם נוספת את זלצר, באשר לאישור המסירה והתצהיר (ת/42, ת/43)". בית-משפט קמא אמור היה להחליט, האם לשמוע גם את המערער פעם נוספת בעקבות חקירתו הנוספת של זלצר ולהשלים את הכרעת הדין. אנו רואים להדגיש כי בהחלטתנו צויין, שאישור המסירה והתצהיר היוו אחת הסוגיות החשובות בדיון, שעל-כן ראינו, כאמור, להיענות לבקשה. לא היתה בכך אמירה כלשהי לענין סוגיות נוספות שהיוו חלק מהכרעת הדין המקורית.

9. בתאריך 17.1.13 ניתנה הכרעת הדין המשלימה. בית-משפט קמא אימץ למעשה את מסקנותיו המקוריות, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין הראשונה באשר לזלצר : "... לא מצאתי כי יש בדבריו כדי להביא לשינוי בקביעתי, כי עדותו הינה מהימנה" (סעיף 10 להכרעת הדין המשלימה). באשר למערער קבע בית-משפט קמא, כי "הנאשם ידע בעת מסירת תצהירו, כי לא ניסה לאתר את החייב, לא שוחח עימו ולא ביצע כל מסירה של מסמכי הוצאה לפועל. הוא גם ידע על האפשרות של קבלת דבר כתוצאה ממעשה המירמה". בין היתר, טען הסניגור בבית-משפט קמא, כי מגירסתו של זלצר בבית-משפט המחוזי עולה גירסה חדשה: "לפיה ההמצאה שהמציא הנאשם לחייב הינה המצאה משנית". המצאה משנית הכוונה היא לכך, שההליך כבר נפתח: "המצאת הבקשה להתמנות ככונס היא משנית, כיוון שזאת מתבצע(ת) לאחר פתיחת ההליך" (ראה עמ' 4 סעיף ב4 לסיכומי הסניגור בבית-משפט קמא). כיוון שכך, מדובר, בכל מקרה, במסמכים זניחים (הכוונה ל- ת/42, ת/43) שלא שימשו בסיס להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, ומכאן שלא ניתן לדבר על קבלת דבר במירמה. בית-משפט קמא קבע בהקשר זה, כי פרשנותו של בא-כוח המערער איננה נכונה ולא לכך התכוון זלצר. ההגדרה כ"מסירה משנית" היא הגדרה שעניינה הסדר הכרונולוגי של המסמכים ולא הגדרת חשיבות. בשורה התחתונה קבע בית-משפט קמא, כי החלטתו של ראש ההוצאה לפועל מיום 24.2.01 , (החלטה שאיפשרה את הליכי הוצאה לפועל) "ניתנה על בסיס מסמכים אשר הועברו על-ידי עו"ד זלצר (לרבות התצהיר הכוזב) בינואר 2001" .

כפי שניתן להבין, הרשעתו של המערער הושארה בעינה.

10. בתאריך 22.4.13 התקיים הדיון הנוסף בפנינו, בעקבות הכרעת הדין המשלימה. כיוון שהכרעת הדין המשלימה לא חשפה נתונים חדשים, לא היה חידוש של ממש גם בטיעוני הצדדים. בא-כוח המערער חזר על-כך שהמערער זוכה במפורש מענין זיוף השטר ולדבריו: "אין ממצא בפני בית המשפט שיכול לסתור את דברי המערער, שאין לו ידיעה שהשטר מזוייף". בא-כוח המערער שב ומפנה אל כל המסמכים המתעדים את מעשיהם של שני עוה"ד , והטענה היא כי בית-משפט, כאמור, זקף לחובת המערער את מעלליהם של שניים אלה.

נציין עוד, כי בתום הדיון בפנינו ביקש הסניגור להגיש טיעונים נוספים בענין השטר, זאת בעקבות שאלות שהופנו אליו במהלך הדיון. לא ראינו לנכון להיענות לבקשה זו. למערער ניתן יומו ויותר מיומו בבית המשפט, ולגופו של ענין לא היה נימוק המצדיק השלמה נוספת של טיעונים. המשמעות המעשית היא, כי בנושא השטר, זיופו והשלכות הממצאים בסוגיות אלה לענין העבירות בהן הורשע המערער, לא התחדש מאומה מאז פסק הדין הראשון של בית-משפט קמא ועד לסיום ההליך בפנינו.

דיון והכרעה

11. נראה לנו, כי מרוב עצים, קרי – מסמכים שצצו ועלו במהלך שמיעת הראיות, קשה לראות את היער, שעל-כן, מן הראוי בפתח הדברים לעשות מעט סדר, להבהיר מהם המסמכים הרלבנטיים העומדים בבסיס הדיון, מה הממצאים ביחס אליהם , וכפועל יוצא מכך, המסקנות המשפטיות המתחייבות.

אלה המסמכים הרלבנטיים:
א. השטר ממנו יצאה כל הפרשה לדרך: השטר סומן כ- ת/35 מתאריך 22.2.06 (סימון נוסף טמ/1 בקלסר המוצגים שסומן א'). במאמר מוסגר אנו רואים להעיר על-כך, שהמוצגים מצויים פעם, פעמיים ושלוש בתיק בית-משפט קמא אינם מסומנים באורח שמאפשר מעקב אחריהם וזמן רב נדרש כדי לאתר אותם.
השטר הוא, כזכור, על-סך 160,000 ₪. הוא נחתם ב- 1.9.94 לפקודת החברה. החתום על שטר הוא צבירי סעדיה ועל השטר מתנוססת, לכאורה, חתימתו.

ב. המסמך הנוסף הוא אישור המסירה שהוא חלק מ- ת/41 (מסומן בתוך ת/41 כ- ד2). על אישור המסירה מסומנת ב- X המשבצת שהמלל הנלווה אליה הוא: "מאחר ולא נמצא אדם בבית בביקור השלישי, הדבקתי הכתב על דלת דירתו". במקום המיועד לחתימת המקבל כתוב "סירב לחתום" ושם הדוור (המוסר) הוא אבירם יעקב – קרי – המערער. פעם נוספת מסומןX בצידו השמאלי של המסמך, אך הפעם כמאשר את החלופה של סירב לקבל ופעם נוספת חתום המערער במקום המיועד לחתימתו של הדוור.

ג. תצהיר של המערער מיום 10.1.01 בנושא המסירה, שסומן כ- ת/42. לתצהיר זה מצויות שתי וריאציות, כפי שהובהר לעיל: הווריאציה הראשונה המכילה 5 עובדות שאף אחת מהן לא נמחקה; ה ווריאציה השנייה (ת/43) , שבה עובדה מס' 4, שעניינה תיעוד תאריכי הביקורים שנערכו בביתו של מקבל המסמכים נמחקה ב- X. אנו רואים לציין, כי בסיכומי המערער מיום 2.12.12, שהוגשו לבית-משפט קמא בעקבות החזרת התיק, מתייחס הסניגור לשלוש וריאציות של המסמך. בפועל, ההתייחסות לכל אורך הדרך היא לשתי הווריאציות שצויינו לעיל.

ד. קיים גם תצהיר נוסף שיש לו התייחסות בהכרעת הדין, והוא תצהיר הזיהוי – ת/1ה. לתצהיר זה חשיבות מוגבלת לענין הסוגיות שבמחלוקת. התצהיר ניתן לעו"ד טהורי כדי להשלים את העברת הנכס בטאבו.
בכתב האישום יוחסה מירמה ביחס לתצהיר ת/1ה למי שהיה נאשם 2. על-פי הנטען, נאשם 2 הוא ששלח לעו"ד טהורי אדם שהתחזה בפניו כצבירי וחתם על תצהיר הזיהוי. הגם שהתצהיר הוא חלק ממסכת המירמה הכוללת, הוא איננו נדבך ישיר במסקנתו של בית-משפט קמא באשר למערער. כאמור, לא המערער הוא ששלח מתחזה שיחתום בשמו של צבירי. ת/1ה כתוב על נייר מכתבים של עו"ד זלצר ובית-משפט קמא לא ייחס למערער פעילות כלשהי שקשורה ב- ת/1ה.

12. המסמך הבסיסי, לכל הדעות, הוא ת/35, קרי – השטר. בטיעוניה בפנינו אמרה התביעה, כי "פסק הדין יכול לעמוד בלי שום קביעות וממצאי מהימנות, פרט לממצא שבית המשפט ציין לגבי נסיבות קבלת השטר לידיו של המערער" (ראה עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 22.4.13). יש ממש בטיעון זה של התביעה. דעתנו היא, כי אכן ניתן להתחיל ולסיים את הדיון בתיק זה בקביעות המתייחסות לנסיבות קבלת השטר, מבלי להתייחס כלל לסוגיית אישור המסירה והתצהירים הנלווים אליו או לשאלת זיופו של השטר , בוודאי שלא לענין תצהיר הזיהוי.

13. כפי שנאמר בפתיח, בית-משפט קמא יצא מנקודת הנחה כי אין מחלוקת באשר לכך שהשטר מזוייף. עיון בטיעוני הצדדים מצביע על-כך, שאכן אין מחלוקת בנושא זה. מכל מקום, אין צורך להתבסס רק על טיעוני הצדדים, שכן היות השטר מזוייף הוכח גם בראיות של ממש. לבית-משפט קמא הוגש תצלום מדרכונו של המנוח צבירי, התצלום הוא נספח להודעתו של בנו של המנוח (שסומנה במספר בתיק 10 בקלסר המוצגים א'), וממנו עולה כי בתאריך הרלבנטי לא היה המנוח בארץ. במילים אחרות, השטר מעולם לא נחתם על-ידי צבירי, והרי לך הוכחה לזיוף. המערער הוא שהניע את הגלגלים, כאשר מסר לזלצר את השטר על-מנת שזה האחרון יתחיל בפעולות גבייה. העובדה שהמערער פתח בפעולות גבייה כדי לגבות שטר מזוייף, מטילה עליו את הנטל "הטקטי" להסביר הכיצד הגיע שטר מזוייף זה לידו. הטלת הנטל הטקטי פירושה, בהקשר הנוכחי, כי על המערער לספק הסבר שיקהה את עוקצה הפלילי של העובדה כי הוא מחזיק במסמך מזוייף ומנסה לממש אותו. לכך יש להוסיף נתון נוסף, לא זו בלבד שהמערע ר מחזיק במסמך המזוייף והוא זה שהתחיל בפעולות הגבייה, המסמך גם ערוך באופן מפתיע בצורה שתתאים לצרכיו. השטר הוא לפקודת איא חלופה 1990 בע"מ ( שהיתה חברה, כזכור, בבעלות חלקית של המערער). לפיכך, המערער היה זכאי לגבות את השטר לכאורה, שהרי הוא לפקודת חברה שבבעלותו. הרמת הנטל הטקטי מתחייבת גם מטעם זה. המערער ניסה אכן להרים את הנטל הטקטי שהוטל עליו, ולכך נועדה הגירסה, שהובאה כבר לעיל, קרי – החוב שחב לו ירון המנוח והסיפור על-כך שאורי ירון הציל את חייו, שעל-כן נחלץ לעזרתו במתן ההלוואה שנועדה לרכוש מכונה לשטיפת מכוניות. דא עקא, בית-משפט קמא לא האמין לגירסה זו והמעט שנוכל לומר הוא, כי לא מצאנו מקום להתערב בקביעת מהימנות, או ליתר דיוק, חוסר מהימנות זו. הסיפור אכן איננו מעורר אמון לא בבסיסו ואף לא בפרטיו. המערער טען, כי נתן הלוואה על-סך 120,000 $, סכום עתק במושגיו, כאשר אין כל מסמכים המתעדים הלוואה זו. ההלווא ה ניתנה על-סמך לחיצת יד חברית (עמ' 57 לפרוטוקול). יחד עם זאת ובאותה נשימה טען המערער, כי יש לו בטחונות "... אביו של אורי חתם בבנק על ערבות בנקאית ..." (שם). עוד טען המערער, כי חתם על יפוי כוח לירון לגבי המכונה במהלך קבלת השטר, לבקשתו של זה האחרון. מסמך נוסף , שאמור היה להיות ברשות המערער, הוא מסמך עליו חתם, לבקשתו של ירון, על-כך שקיבל את השטר וכן את סך 10,000 ₪ במזומן, אותם קיבל ביחד עם השטר. אף אחד מהמסמכים הללו לא הוצג בבית-משפט קמא. המערער לא יכול היה להמציא אותם, הגם שעל-פני הדברים מדובר במסמכים שאין קושי לאתרם. כך ערבות בנקאית, כך מסמכים שבזמנו הועברו לעו"ד. בהודעתו במשטרה (ת/1) מיום 19.2.06 מפנה המערער לעו"ד בשם בנצי ליברמן, לרבות כתובתו של זה האחרון, כמי שברשותו אולי מצויים המסמכים. אין כל ראייה לכך שנעשה מאמץ לפנות אליו כדי לאתר את המסמכים, גם לא לאחר שהמערער נחקר כחשוד ונשאל על-כך. כל מערך היחסים בינו ובין ירון נשען על הבל פיו של המערער ומאומה לא מעבר לכך. המערער, כך לדבריו, גם לא שאל מאומה את ירון בקשר לאיזה חוב ניתן לו השטר: "אני מתתי לצאת מהמכונה, וברגע שהוא נתן לי את השטר ידעתי שברגע שזה לא ילך , אני אתן את השטר". לרוע המזל, בהודעתו במשטרה הבהיר המערער כי ירון אמר לו "שקשה לגבות את השטר". המערער נשאל בבית המשפט: "ש: במשטרה אמרת שאורי ירון אמר לך בפירוש שלא הצליח לגבות מאותו בן אדם אגורה, מה אתה אומר? ת: לא אמרתי דבר כזה. אמרתי, שירון אמר לי שיש קשיים בגביית כסף מאותו צבירי". יהא הנוסח המדוייק של הדברים אשר יהא, המערער אישר במפורש, כי ידע שהוא מקבל לידיו שטר מפוקפק שספק אם ניתן יהיה לגבות אותו. והרי לך תמיהה מה ראה המערער להסתפק בכך כפרעון ההלוואה, כאשר, לדבריו, ידע שלירון המנוח יש כסף באותה תקופה והוא יכול לפרוע את ההלוואה. כאמור, המערער גם לא התענין מה היה החוב שחב צבירי לירון ואשר בשלו ניתן לירון השטר. משנשאל בענין זה השיב, "לא ענין אותי ..." וכן: "אורי ירון היה בשבילי תעלומה". וחוזרת הקושייה למקומה, הכיצד המערער – איש עסקים, בעל חברה – מסכים לקבל לידיו שטר מפוקפק שכזה בתמורה להלוואה אותה נתן בתום לב כדי לעזור לחבר.

14. איננו רואים להמשיך לפרט, די לנו אם נאמר כי עיון בפרוטוקול חקירתו הנגדית של המערער בבית-משפט קמא (פרוטוקול מיום 17.7.11) מצביע על-כך כי אין בפיו תשובה אחידה ביחס לאף אחד מהפרטים מהם מורכבת הגירסה. כך, למשל, המערער לא ידע, לדבריו, שהחברה איא חלופה 1990 בע"מ נמחקה, למרות שמדובר בחברה בבעלותו . המערער לא ידע על מותו של ירון כאשר הגיש את השטר לפרעון. למרות זאת חיפש את ניר ירון (בנו של המנוח). גם בשאלה זו לא היה בפי המערער הסבר של ממש. המערער גם אישר כי קיבל פי שניים מהסכום שהיה כתוב בשטר ולא ידע להסביר מדוע קיבל סכום זה. לטענתו, יתכן שהדבר נובע מריביות, אולם, כפי שניתן להבין, לא הוצג כל תחשיב ו כל ביסוס לטענה זו. הוא שאמרנו, עיון בפרוטוקול מצביע על-כך שלא ניתן היה להאמין למערער, משום שלא היתה בפיו גירסה עקבית קוהרנטית. בכך ממילא אמרנו כי אין זה המקרה החריג שבו תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות.

15. הקביעה כי גירסת המערער אינה אמינה משמעותה, כי לא הרים במקרה זה את הנטל הטקטי להסביר כיצד הגיע לידיו השטר . בנסיבות התיק שבפנינו, קביעה כזו שקולה לממצא עובדתי, ולפיו המער ער ידע שהשטר שבידיו "איננו כשר", וזאת בין אם היה ל ו קשר לזיוף ובין אם לאו . בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו ייחס הסניגור משמעות רבה לכך כי המערער זוכה מעבירת הזיוף. בית-משפט קמא אכן קבע, כי לא הוכח שהמערער זייף את השטר בעצמו או באמצעות אחר מטעמו , אלא שמלכתחילה עבירה זו לא יוחסה ל ו בכתב האישום. בעובדות כתב האישום נכתב, בין היתר, כי המערער "זייף בעצמו או באמצעות אחר מטעמו את השטר, באופן שנחזה להיות שטר חוב שנעשה בשנת 1994 על-ידי צבירי ...". אולם, מדובר בעובדת "רקע", בהבדל מטעון עובדתי – שעבירה בצידו. למערער יוחסו, כאמור, עבירות של קבלת דבר במירמה, שבועת שקר ובידוי ראיות. אף אחת מהעבירות הללו איננה מחייבת קביעה כי המערער זייף את השטר שמדובר בו. המירמה מתבססת על -כך שהמערער ניסה לגבות שטר ביודעו כי השטר מפוקפק ואינו מייצג חוב של ממש. התנהלותו של המערער בהמשך, בכל הקשור לאישור המסירה והתצהיר שדובר בו, מהווים חולייה נוספת במירמה (כמו גם עבירה עצמאית של שבועת שקר) . אולם, גם ללא זאת, לענין העבירה של קבלת דבר במירמה, די בעצם העברת השטר לידיו של זלצר בנסיבות שפורטו לעיל.

16. מירמה, כהגדרתה בסעיף 414 לחוק העונשין, היא: "טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל-פה או בהתנהגות ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל". היסוד הנפשי הנדרש הוא הלך נפש של ידיעה שאותה טענה : "במישור היסוד הנפשי, יסוד המירמה משמעו "הלך נפש" של "ידיעה" שאותה טענה אינה אמת או הלך נפש של "אי-אמון" באמיתות הטענה המלווה את הצגת הטענה הכוזבת" (י' קדמי, על הדין בפלילים חלק ראשון, דיונון 1994 עמ' 405). בנוסף, מחייבת עבירת המירמה כי המציג יהיה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה המזיקה כפועל יוצא מן המצג. קרי – נדרשת מודעות לרכיב התוצאתי ולרכיב הסיבתיות. כוונה במובן רצון בקרות ההתרחשות אינה נדרשת לענין העבירה המושלמת של קבלת דבר במירמה " (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות, פ"ד מט(2) 4, 20). לענייננו: ההסבר הכוזב שסיפק המערער באשר לנסיבות הגעת השטר לידיו, מצביעות, כאמור, על-כך שהוא לא האמין שהשטר "כשר". למרות זאת, כאמור, העביר אותו לזלצר לשם גבייתו. כיוון שהמערער העביר את השטר לזלצר במטרה שהשטר יגבה על-ידי ההוצאה לפועל, הרי מסירתו, בידיעה שמדובר בשטר מפוקפק, עונה גם על רכיבי סעיף 238 לחוק העונשין, עבירה של בידוי ראיות. תחנתו האחרונה של המסמך היתה לשכת ההוצאה לפועל, שהיא רשות שיפוטית. לשכת ההוצאה לפועל הוטעתה לחשוב כי מדובר אכן בשטר תקף, שניתן לפעול לגבייתו בדרכים הנקובות בחוק.

17. ואף זאת מעבר לנדרש, המערער לא רק שלא הרים את הנטל הטקטי, הוא אף לא עמד בתנאי הסף של הוכחת אחיזה כשורה בשטר במישור האזרחי.

סעיף 28(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע, כי –
"אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:
(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל.
(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המֵסָחֵר פגומה".

המעט שנוכל לומר על המערער אליבא דגירסתו הוא, שהוא מעולם לא היה אוחז כשורה בשטר, משקיבל את השטר לאחר שעבר זמנו וידע כי השטר חולל באי-תשלום , בין אם נאמץ את גירסתו במשטרה, לפיה ידע ש "ירון לא הצליח לגבות מאותו אדם אגורה", ובין לפי גירסתו במהלך המשפט, לפיה ידע מירון רק "שקשה לגבות את השטר". באשר לרכיב של 'מתן ערך' בעד השטר, אמרנו כבר כי מלבד הבל פיו של המערער כי נתן ערך – אותה הלוואה – לירון, אין כל הוכחה כי המערער נתן תמורה כלשהי עבור השטר שקיבל. כך שהמערער לא רק שאינו אוחז כשורה, אלא שהוא גם אינו אוחז בעד 'ערך'.

18. בטרם סיום הדיון בנושא העברת השטר לעו"ד זלצר, אנו רואים לשוב ולהדגיש כי בנושא זה לא חלו שום התפתחויות והוא לא הועמד מלכתחילה לבחינתו המחודשת של בית-משפט קמא. החלטתנו להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא היתה בסוגיית "סירובו של החייב לקבל את ההזמנה ובנושאים המשיקים לכך" (ראה החלטתנו מיום 25.6.12).

נושא מסירת ההזמנה והתצהיר שנילווה לכך עומד בבסיס העבירה הנוספת שיוחסה למערער, קרי – העבירה של שבועת שקר, ובכך נעסוק עתה .

19. לא היתה מחלוקת על-כך, כי המערער נטל על עצמו למסור לחייב על-פי השטר, קרי – סעדיה צבירי (המנוח), את המסמכים הרלבנטיים, שאמורים היו לשמש בסיס להפעלת הליכי ההוצאה לפועל. על בסיס השטר נפתח בלשכת הוצאה לפועל בתל-אביב תיק שמספרו 01-XX192-00-1. היה צורך למסור לחייב את המסמכים הרלבנטיים: כתב למינוי כונס נכסים וכן חוות-דעת שמאי (ראה ת/41(ד2)) והמערער נטל על עצמו תפקיד זה. בהודעתו במשטרה מיום 19.2.06 אומר המערער: "... זלצר הוא שגילה שלצבירי סעדיה יש מגרשים ואני רציתי לפגוש את החייב במו עיני כדי למנוע את הסחבת. זלצר שלח אותי למסור צו לחייב בחולון, בבית דירות. החייב לא רצה לפתוח את הדלת, לא שיתף פעולה". במאמר מוסגר נעיר, כי הטענה שזלצר הוא זה שגילה כי ל סעדיה צבירי יש מגרשים הוכחשה על-ידי זלצר. לדברי זה האחרון, "אני לא עשיתי במקרה זה חקירה כלכלית. אז זה היה ענין יקר ולא מדובר על חוב בשמיים. מי שהכיר את הפרטים זה היה יעקב אבירם". כזכור, קביעתו של בית-משפט קמא היתה, כי גירסתו של זלצר מהימנה בניגוד למערער, שלגביו קבע בית-משפט קמא כי עשה רושם בלתי-אמין. נקודתית, המשמעות היא כי בית-משפט קמא לא קיבל את גירסתו של המערער, ולפיה זלצר גילה כי לצבירי המנוח יש מגרשים. יש הגיון בכך, כי מי שמוסר את המידע ולפיו יש לחייב (כביכול) מגרשים, הוא גם זה שנוטל על עצמו למסור את המסמכים לאותו חייב, ומכל מקום, כאמור, המערער העיד על עצמו כי הוא רצה לראות את החייב במו עיניו.

20. מכאן ואילך צצו גירסאות רבות לענין מסירת המסמכים לחייב. בהודעה שצוטטה לעיל (מיום 19.2.06), אמר המערער לכאורה דברים ברורים מאד. החייב היה במקום, אולם לא רצה לפתוח את הדלת ולא שיתף פעולה. אולם, בהמשך הדרך, כבר באותה הודעה משתנה הגירסה: "אני עשיתי מסירה לחייב. הוא לא היה בבית והדבקתי אישור על דלת דירתו, כפי שכתוב בדו"ח". המערער נשאל כמה פעמים היה בבית החייב, והתשובה היא פעם אחת ויחידה.

גם גירסה זו לא נשארה בעינה לזמן רב. בהודעה מיום 14.9.08 אמר המערער: "אני זוכר שהייתי בכתובת כמה פעמים נוספות בבית הדירות בבת ים, ברחוב בן גוריון בשעות אחה"צ, אבל שוב, זה לא צלח, לא נתקלתי בו". המערער גם הגדיל לעשות ותיאר כיצד במסגרת מאמציו לאיתור צבירי, הוא תיאר לשכנים של צבירי איך נראה צבירי פחות או יותר: "... אמרתי אדם מבוגר מאד ...". בהמשך, כאשר מנסה החוקר להבהיר את מספר הפעמים בהם ביקר אצל צבירי , עובר המערער לטענה כאילו כל הביקורים הקודמים היו מעין "סיור כתובות": "מה שסיפרתי עכשיו על הביקורים שלי בכתוב זה היה לפני שביצעתי את המסירה" . הגירסה מתפתלת לכיוונים שונים, ובסופו של דבר לא ניתן להבין את השתלשלות הדברים באשר למסירה, אליבא דהמערער. וריאציה נוספת על אותו נושא מפי המערער היא, כדלקמן: "אז אני עונה שהתצהיר הזה הוכן מראש ויש מיליון תצהירים כאלה. אני התבקשתי לחתום אחרי המסירה, כלומר ההדבקה על הדלת של צבירי". כפי שהוזכר לעיל, המערער גם יצא עם המשטרה כדי להצביע בפני החוקר על אותו בית דירות שבו גר צבירי. גם משימה זו, שהיתה אמורה, לכאורה, להיות פשוטה ובלתי-מורכבת, הסתבכה כאשר הסתבר שהכניסה לאותו בית דירות אמורה להיות מהדלת הראשית שם יושבת פקידת קבלה, שאמורה לוודא את כניסתו של אי-מי לבית הדירות. הפקידה לא אישרה את גירסתו של המערער, באשר לדירה בה התגורר צבירי ובאשר לכך שהמערער היה בבית הדירות שמדובר בו. או-אז נולדה הגירסה כי המערער נכנס בדלת האחורית, גירסה נוספת שמצטרפת לשלל הגירסאות.

21. כאמור, מדובר בשני מסמכים שונים עליהם חתום המערער, אישור המסירה (ת/41(ד2)) והתצהיר שנלווה אליו. בשני המסמכים כתוב, כי המנוח סעדיה צבירי סירב לחתום. באישור המסירה מדובר במילים סירב לחתום שנרשמו בכתב-יד. בתצהיר - הדברים מופיעים בדפוס. תוך שאנו יוצאים מנקודת הנחה כי המילים "סרב לחתום" בכתב יד לא נכתבו על-ידי המערער, גם השארת חלל במקום שיועד לחתימת המקבל, תוך שהמערער מציין כי לא נ מצא אדם בבית, יש בה משום הטעייה. שלא לדבר על-כך כי חתימה על תצהיר שבו נרשם "הנ"ל סירב לחתום על אישור מסירה" , יהא המשכו של התצהיר אשר יהא, ובהנחה שהמערער לא דיבר מעולם עם מקבל המסמכים וממילא הנ"ל מעולם לא סירב לחתום - יש בה משום עשיית תצהיר שקר.
לפיכך, איננו סבורים כי יש מקום לדון בטענותיו המפותלות של המערער באשר למשמעות של מחיקת הכתוב בעובדה מס' 4 (שעניינה תאריכי הביקורים בביתו של מקבל המסמכים). יהא המוחק אשר יהא ותהא הסיבה לכך אשר תהא, המערער חתם על תצהיר שבו נאמר במפורש כי "הנ"ל סירב לחתום על אישור המסירה".

התוצאה היא, כי רכיבי העבירות שיוחסו למערער הוכחו במלואם בעובדות שלמעשה כמעט לא היו שנויות במחלוקת.

22. ריבוי הגירסאות בפני עצמו הוא בבחינת ראייה נסיבתית משמעותית וחשובה. חזקה על אדם, שלא נפל כל פסול במעשיו ככל שהדבר אמור בפעולה העומדת על הפרק, קרי – מסירת המסמכים לחייב או, לחלופין, א י-מסירתם בשל היעדרו, כי תהיה בפיו גירסה אחידה ועקבית.

כפי שפורט לעיל, הגירסאות שמסר המערער שונות זו מזו בפרטים חשובים ורלבנטיים ולא רק בפרטים משניים וזניחים. הגירסאות העיקריות שבפי המערער, דהיינו – הגירסה ולפיה מסר את המסמכים לחייב וזה האחרון אף אמר לו כי לא יצליחו לקבל ממנו כסף, או וריאציה נוספת בגירסה זו, כי החייב היה במקום אולם לא רצה לפתוח את הדלת; והגירסה השנייה, לפיה לא היה לו כל מגע עם החייב ופעולתו הצטמצמה להדבקת המסמכים על הדלת, הן גירסאות קוטביות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת זו עם זו. ע צם העובדה שהמערער שיקר בנושא זה מהווה, כאמור, ראייה נסיבתית משמעותית לצד הראייה הישירה, שעניינה חתימתו של המערער על אישור המסירה הכוזב. נדגיש שוב, כי מדובר גם באישור מסירה וגם בתצהיר (ת/42, ת/43). שני המסמכים נועדו לתמוך זה בזה ושניהם נועדו להגשה ללשכת ההוצאה לפועל.

סוף דבר בנקודה זו מסקנתו של בית-משפט קמא באשר לעבירה של שבועת שקר, המבוססת על אישור המסירה והתצהיר הנלווה אליו (ת/42, ת/43) מקובלת עלינו . הטענות שמעלה המערער בהודעת הערעור באשר לאמינותם וחלקם של עוה"ד איננו רלבנטי. נקודת המוצא היא במערער, המערער, כאמור, רצה לראות "במו עיניו" את החייב, לקח על עצמו את פעולת המסירה וביצע אותה. בפועל הוכח כי המערער, כאמור, שיקר בנושא המסירה. פעולת המסירה לא בוצעה וממילא הוכחו רכיביה של העבירה של שבועת שקר המתבטאת במסירת התצהיר הכוזב.

23. באשר לטענתו של הסניגור לענין ההמצאה "המשנית": גם בטענה זו לא מצאנו ממש. המסמכים הרלבנטיים ת/42, ת/43 שימשו כחלק מהמסמכים בתיק ההוצאה לפועל (ת/40) . ת/45 מפרט את פרטי תיק ההוצאה לפועל, ויש בו התייחסות גם למסמכים אלה. זלצר הסביר, כי יתכן שבפעם הראשונה הנספחים, קרי – ת/42, ת/43, נשמטו וצורפו שוב לבקשת ראש ההוצאה לפועל. לפיכך, גם אם דחה ראש ההוצאה לפועל בפעם הראשונה את הבקשה בקובעו, כי לא ראה כי צו המינוי נמסר לחייב, אין בכך כדי לומר שלא נעשה שימוש באותם מסמכים עצמם פעם נוספת , והם צורפו שוב בעקבות החלטתו של ראש ההוצאה לפועל.

למעלה מן הנדרש נוסיף, כי אפילו היתה מתקבלת הטענה כי המסמכים לא שימש ו, בדיעבד, כנדבך מרכזי בהחלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, יש בכך לכל היותר, כדי להצביע על-כך שאין מדובר בעבירה מושלמת אלא בניסיון לביצוע עבירה. כאמור, לא מצאנו לנכון לקבל את הטענה ומקובלת עלינו קביעתו של בית-משפט קמא, כי במקרה הנוכחי הוכחה העבירה המושלמת.

24. סוף דבר באשר להכרעת הדין:
לא ראינו להתערב בממצאיו של בית-משפט קמא. כפי שפתחנו ואמרנו, מדובר בממצאי מהימנות ובאלה, כידוע, ממעטת ערכאת הערעור להתערב. בנסיבות התיק הנוכחי, בדיקת חומר הראיות לגופו איננה מצביעה על-כך כי זהו המקרה החריג, שבו תסטה ערכאת הערעור ממנהגה. יהא חלקם של עוה"ד זלצר וטהורי אשר יהא, אין בכך כדי לאיין את מעשיו של המערער ששימשו בסיס להרשעתו בכל שלוש העבירות שמדובר בהן.

הערעור באשר לעונש

25. כפי שצויין בפתיח, בית-משפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

א. 30 חודשי מאסר, מהם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים; ב. קנס בסך 5,000 ₪ או 140 ימי מאסר תמורתו;
ג. המערער חוייב לפצות את יורשי של צבירי, יואל צברי, נעמי צברי ונעם צברי בסכום כולל של 210,000 ₪, שיתחלק בחלקים שווים לכל אחד מהיורשים שצויינו לעיל.
נציין, כי הכרעת הדין בתיק זה ניתנה ב- 11.10.11 ולפיכך, תיקון 113 לחוק העונשין איננו חל על גזר הדין שבפנינו. העובדה שניתנה הכרעת-דין משלימה, שאימצה את הכרעת הדין המקורית, איננה משנה את התמונה בהקשר זה.

26. על אלה עמד בית-משפט קמא בנמקו את גזר הדין: המעשים בגינם הורשע המערער הם חמורים ביותר. המערער מסר פרטים כוזבים, גרם להטעיית רשויות השיפוט והאכיפה, ולמכירת נכס בעל ערך רב לצד שלישי ללא ידיעת הבעלים. לכך מצטרפת העובדה, כי מדובר באדם בעל הרשעות קודמות. המערער הורשע כבר פעמיים בגין עבירות דומות, ומכאן הצורך להחמיר. לקולא , ציין בית-משפט קמא, כי המערער נפגע בשנת 2005 בפיגוע והוא סובל מפגיעה פוסט-טראומטית בעקבות אירוע זה. המערער הוא יליד 1953 והוא סובל מבעיות בריאותיות שונות . הוא עבר ניתוח להסרת גידול סרטני. לזכותו של המערער העידה בתו וכן אדם נוסף, שסיפרו על אורח חיים נורמטיבי שניהל המערער. המערער גידל משפחה בת 3 ילדים וסייע גם לאנשים נוספים. שיקול נוסף שהיה לנגד עיניו של בית-משפט קמא לצד הקולא, עניינו בכך "שהנאשם אינו האדם היחיד שהיה מעורב בביצוע המירמה. חלק מהמעורבים לא אותרו ולגבי האדם הנוסף ההליכים לא נמשכו נוכח פטירתו". בשורה התחתונה שוקלל המכלול דלעיל לכלל הענישה שפורטה ברישא. בית-משפט קמא התייחס גם לחלוף הזמן, כשהדגש הוא על העיכוב שחל בהגשת כתב האישום.

27. הסניגור טען, כי בית-משפט קמא החמיר עם המערער באופן ברור ומובהק, שעל-כן יש מקום להתערבות ערכאת הערעור. הענישה שהוטלה עליו, כך לטענת הסניגור "חורגת מכל רמת ענישה נוהגת". המערער הוא נכה פיזית ונפשית של פעולות איבה, הוא חולה סרטן. הוא מחוסר אמצעים לחלוטין, מתגורר בבית בנו וחי על גימלת הנכות שהוא מקבל. בית-משפט קמא אמנם הזכיר נתונים אלה, אולם לא נתן להם את המשקל הנכון. עוד טען הסניגור, כי בית-משפט קמא לא נתן משקל לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין. מדובר באירועים מלפני 12 שנה ויותר. החקירה בגינן נפתחה בשנת 2006, כתב האישום הוגש רק בשנת 2009. הסניגור מלין גם על-כך שבית-משפט לא הורה על המצאת תסקיר של שירות מבחן בטרם הטיל על המערער עונש חמור של 20 חודשי מאסר.

התובעת טענה כי לא נפלה כל שגגה מעם בית-משפט קמא. במהלך הדיון בפנינו הביאה התביעה לידיעתנו נתון נוסף שלא נלקח בחשבון. מסתבר, כי נגד המערער תלוי ועומד מאסר על תנאי בר-הפעלה של 5 חודשים, שהוטל בספטמבר 1999. העובדה שהמערער ביצע את העבירות בעוד מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, מוסיפה נדבך לחומרא, והרי לך סיבה נוספת שלא להתערב בגזר הדין.

לענין הפיצוי, טענה המדינה, כי הסכום שבו חוייב המערער מהווה חלק קטן מהנזק שנגרם ואיננו משקף אפילו את הסכום ששילשל המערער לכיסו. הנזק שנגרם הוא מעל מיליון שקל, לכיסו של המערער נכנסו 390,000 ₪, שעל-כן פיצוי של 210,000 ₪ אינו מצדיק התערבות. לענין הפיצוי נעיר, כי לדיון בפנינו הוזמנה גם באת-כוח מקבלי הפיצוי. לטענתה, הפיצוי נמוך מאד יחסית לסכום שהמערער קיבל. מדובר במגרש ששוויו מעל 2 מיליון ₪ (על-פי חוות-דעת שמאית). המערער לא שילם עד היום אפילו שקל אחד ואין כל סיבה שלא להותיר את הסכום בעינו.

28. שקלנו את טיעוני הצדדים. על-פניו העונש שהטיל בית-משפט קמא משקף נכונה, הן את חומרת העבירה והן את מיהותו של העבריין. כל היבטיה של פרשייה זו הם בעלי חומרה מיוחדת ומעידים על חוסר מעצורים מוחלט של מבצע העבירה. המערער החזיק בשטר מזוייף, בין אם זייף אותו ובין אם לאו. בידיעה שהשטר מזוייף, התחיל בסידרת פעולות שנועדו להביא לגבייתו, הגם שידע כי הוא איננו זכאי ולו לאגורה אחת מהסכום הנקוב בשטר. המערער העביר את השטר לעוה"ד בידיעה שבכך הוא מתחיל את הליכי הגבייה, שהתבצעו על-ידי רשות שיפוטית, קרי – לשכת ההוצאה לפועל. לאחר-מכן הוסיף חטא על פשע בכך ש"הנפיק" את אישור המסירה הכוזב והתצהיר שנלווה אליו.

הטעיית רשות שיפוטית בכל דרך שהיא, היא עבירה שקשה להמעיט בחומרתה. מערכת משפטית לעולם נשענת על מסמכים, תצהירים, עדויות ובאופן כללי הראיות (כמושג גנרי), המצויות בפניה. יצירת מסכת עובדות שקרית, המתבססת על מסמכים כוזבים, משמיטה את הקרקע תחת יכולתה של המערכת לתפקד ולהגיע לתוצאות אמת בסוגייה שבה היא עוסקת. הטעייתה של מערכת המשפט פוגעת בערכי יסוד ודי בה, בפני עצמה , להצדיק ענישה משמעותית ואפקטיבית. בענייננו, הנזק איננו תיאורטי ואיננו רק למערכת המשפט (הכוללת כמובן את לשכת ההוצאה לפועל), אלא מדובר בנזק קונקרטי וממשי ביותר: נכס מקרקעין בשווי מאות אלפי דולרים נגזל במירמה מידי בעליו החוקיים ותמורתו הועברה במירמה, בין היתר, למערער שבפנינו. מדובר במירמה שבוצעה בתחכום במספר שלבים וכאמור, בחוסר מעצורים. התמונה, ככל שהדבר אמור במערער, הופכת קשה יותר כאשר מסתבר כי מדובר במי שפעל בדרך זו כבר בעבר , כפי שעולה מגיליון הרשעותיו הקודמות. בין היתר, בשנת 2007 נדון המערער בגין עבירות של מירמה, זיוף, שימוש במסמך וקבלת דבר במירמה, כאשר נסיבות העבירה דאז מזכירות את התיק הנוכחי. עיון בגזר הדין שניתן באותו תיק (ת"פ 5581/05 של בית-משפט שלום בתל-אביב) מצביע על-כך כי אותן נסיבות לקולא שנטענו בתיק הנוכחי (לרבות עדותו של עד ההגנה לעונש, אדם בשם יצחק אברהם, שבו תמך המערער על-פי הנטען) נטענו גם שם. ובאופן כללי, עיון באותו פסק-דין מותיר את הרושם של "שידור חוזר".

29. על-פני הדברים, כיוון שמדובר במי שאימץ לעצמו את דרך המירמה וחזר עליה מספר פעמים, ובהינתן החומרה המיוחדת שבהטעיית רשות שיפוטית לצד הנזק הקונקרטי שנגרם למתלוננים בפרשה זו, צריכים להוליך לכלל מסקנה שהעונש שהטיל בית-משפט קמא הוא עונש מאוזן וראוי , שאין להתערב בו. גם מצבו הבריאותי של המערער והעובדה שנפצע בפיגוע, אינם משנים את התמונה. ניתן להעניק למערער טיפול גם במהלך שהותו בכלא ולא הוצגה בפנינו ראייה לכך שהמערער אינו יכול לרצות מאסר.

לא מצאנו ממש גם בטענה, כי שגה בית-משפט בכך שלא הפנה את המערער לקבלת תסקיר. אין למערער כל זכות קנוייה לקבלת תסקיר, במיוחד כך כאשר מדובר במי שאין זו הסתבכותו הראשונה. למערער ניתנה האפשרות לפרוס את כל נסיבותיו האישיות הרלבנטיות בפני בית המשפט, ובפועל הזדמנות זו נוצלה על ידו.

30. אם בכל זאת אנו רואים לנכון להתערב במידת-מה בענישה, הרי זה משום שאנו נותנים משקל נוסף מעבר למשקל שנתן בית-משפט קמא לזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ועד היום, העבירות שמדובר בהן בוצעו בשנת 2000 – 2001, כתב האישום הוגש ב- 2009 ואנו מצויים היום במחצית שנת 2013. בית-משפט קמא ציין, כי הדיון התנהל באופן יעיל , שעל-כן לא ניתן להטיל לפתחו של המערער את התמשכות ההליכים, במיוחד כך כאשר מדובר, כאמור, בכתב-אישום שהוגש כ- 9 שנים לאחר ביצוע העבירות. איננו זוקפים לחובת המערער גם את פרק הזמן הנוסף שחלף בשל החזרת הדיון לבית-משפט קמא, כמפורט לעיל.

פרק זמן של 13 שנה, או קרוב לכך, כמוהו כנצח נצחים. נראה לנו, כי פרק זמן זה צריך לתפוס נפח של ממש בשיקולי הענישה. ברע"פ 8009/10 מיכה זכאי נ' מדינת ישראל (מיום 20.1.11), התייחס בית המשפט העליון, מפי כב' השופט א' רובינשטיין, בהרחבה לסוגיית חלוף הזמן כשיקול ענישתי:

"בית-משפט זה מתלבט לא אחת בשאלת הדרך שיבור לו במקרים שבהם מחד גיסא - נעברו עבירות בעלות משמעות חמורה הראויות לענישה בהתאם, ומאידך גיסא - חלף זמן רב שאין לזקפו, למצער את רובו, לחובת הנאשם בתיק, כפי שנקבע בענייננו. על עינוי הדין אמרו חכמים (משנה אבות ה, י"א) "חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה". ועוד בדיני נפשות היו מסתיימים ההליכים לכל היותר למחרת המשפט (ראו משנה סנהדרין ה, ה' רמב"ם סנהדרין י"ב, ג', שולחן ערוך חושן משפט י"ז, י"א, שם נאמר: " צריך הדיין לפסוק הדין מייד אחר שיתברר לו, שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינים הרי זה בכלל לא תעשו עוול". ראו גם שולחן ערוך חושן משפט, י"ט, א'). בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ( השופטים ארבל, רובינשטיין ומלצר) נאמרו דברים היפים לענייננו, ושנביאם במקצת הרחבה:
"כידוע, זכות היא הנתונה בידיו של מי שהועמד לדין, כי משפטו יסתיים במהירות. זאת, מפאת הקושי הטמון בסטטוס של נאשם, מפאת הלחץ והחשש המתמיד בו נתון הנאשם והקושי שטמון בניהול ההליכים נגדו על המשך ניהול תקין של חייו ועל אפשרותו להשתקם. הזכות למשפט הוגן, כמו גם מניעת עינוי דין, מעוגנות שתיהן בערך כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ( בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 782 (1997). ואולם, לא כל התארכות של ההליכים משמעה כי נגרם לנאשם עינוי דין. הקביעה האם התארכות משפטו של נאשם עולה כדי עינוי דין היא מורכבת יותר. שכן, לא ניתן לקבוע כלל באשר לטווח זמן שמעבר לו תהא התמשכות המשפט בלתי-סבירה. קביעה שכזו היא פרי שקלולם של שיקולים שונים שנעוצים רובם ככולם בנסיבות העניין.
... במישור העונש יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים, כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו אותם. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות הענין ולשיקולים רלבנטיים. כך יש לבחון מהי סיבת התארכות ההליכים וכיצד התנהלו הצדדים במשפט ... במקרים קיצוניים, בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, ובשים לב ליתר הנסיבות, יהא אכן מקום לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל".

וראה גם ע"פ 4434/10 אבי יחזקאל נ' מדינת ישראל (מיום 8.3.11) (פורסם בנבו):

"... מנגד השיהוי המשמעותי בהגשתו של כתב האישום, במשך כחמש שנים ללא כל הסבר מניח את הדעת, מטים את הכף אל עבר הקלה בעונשו. באיזון בין כלל השיקולים נראה לנו, כי גם אם חומרת העבירות בהן הורשע המערער מצדיקה במצב אחר את עונש המאסר אשר נגזר עליו ואף ענישה מחמירה יותר, הרי שהשיהוי המשמעותי ועינוי הדין מצדיקים באיזון כולל מתן משקל משמעותי לגורמים אלה ...".

לפיכך, אנו מעמידים את תקופת המאסר בפועל שעל המערער לרצות על שנה אחת במקום 20 חודש, כפי שהטיל בית-משפט קמא.

לענין הפיצוי – אין לנו אלא לחזור על מה שנטען מפי התביעה ומפי באת-כוח היורשים. מדובר בסכום שאיננו מוציא אפילו את כל בלעו של המערער מפיו ואיננו מגיע למלוא הסכום שאותו קיבל כפועל יוצא מהעבירות שביצע, ואין מקום להתערב בכך.

סוף דבר:
המערער ירצה מאסר בפועל למשך שנה אחת. יתר רכ יבי גזר הדין ישארו בעינם.

ניתן היום, א' אב תשע"ג, 08 יולי 2013, בנוכחות הצדדים.

דבורה ברלינר, נשיאה
אב"ד

ג'ורג קרא, שופט

מרים סוקולוב, שופטת