הדפסה

אביעוז נ' אוזן

04 אוגוסט 2015

לפני:

כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי-אב"ד
נציג ציבור עובדים מר אורי נדיב
נציג ציבור מעסיקים מר עמי שר -אל

התובע
יוסף אביעוז
ע"י ב"כ: עו"ד ליאור פליק
-
הנתבע
משה אוזן
ע"י ב"כ: עו"ד יעל קוריצקי

פסק דין

במהלך הדיון בתיק זה הלך למרבה הצער, נציג הציבור מר אלי ארן ז"ל, לבית עולמו.
לפי הסכמת הצדדים (מיום 6.7.14) ישותף נציג מעסיקים אחר להכרעה (מר עמי שר-אל).

התובע עבד אצל הנתבע כספר במספרה, שניהלה בפועל אשת הנתבע.

תביעת התובע (להלן גם: "העובד"), ראשים רבים לה, והיא הוגשה נגד הנתבע (להלן גם: "המעסיק"). לפי כתב התביעה מדובר בפיצויי פיטורים (לרבות פיצוי על "פיטורים שלא כדין" ו"תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים"); פדיון דמי הבראה (5,110 ₪); "פדיון חופשה" (38 ימים); החזר הוצאות נסיעה ("חופשי חודשי"); דמי מחלה (1,311 ₪ בקשר ליולי 2011); הפסד דמי אבטלה; ופיצוי בשל נזק שנגרם לתובע לדבריו בעת שלא הצליחה תביעתו המלאה הקשורה ל"תאונת דרכים" שעבר (את האשמה הוא מייחס למעביד בשל אי רישום מסודר של תלוש שכר); וגם: "גמול עבודה בשעות נוספות".

נתייחס לראשי התביעה, שלעיל, אך זאת נעשה לא לפני שנקבע כי נראה לפי הדיון המוקדם (זה מ- 9.9.12), שהמחלוקת שהייתה בקשר לשכר יולי 2011, קרי, של תלוש שכר אוגוסט 2011, כבר נפתרה.

עוד יש לקבוע כבר עתה, כי אין חולק שהתובע לא עבד אצל הנתבע במשך 9-8 חודשים, ועד יולי 2008. ממילא "ניתק רצף זכויות", ותקופת העבודה העיקרית הרלבנטית לתביעתו היא זו של "התקופה השנייה", קרי, 37 חודשים מיולי 2008 עד 9.8.11. בה עבד התובע לפי "משכורת קובעת" של 6,500 ₪. הכול כאשר ב- 12 חודשים האחרונים לעבודתו הועסק התובע באופן חלקי בלבד, ולכן זכה ל"משכורת קובעת חלקית" של 245 ₪ (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון של יום 27.10.13).

התביעה לפיצויי פיטורים (לרבות פיצוי על פיטורים שלא כדין" ו"תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים":

על פי העדויות והחומר שהצטבר בתיק, לא מצאנו אחיזה לטענת הפיטורים. לא מצאנו שום הוכחה ממשית כי אכן בוצעו פיטורים; וגם אם תאמר כי מדובר ב"התפטרות בדין מפוטר" בגלל שהתובע סבר כי תלושי השכר שהונפקו לו, לא תאמו את המשכורת או שעות עבודתו, מצאנו כי הנושא הוסדר ע"י המעביד קודם להפסקת העבודה, ובוודאי שלא מדובר היה ב"עילת ההתפטרות".

גם אם אשת הנתבע (שניהלה את המספרה) הביעה בשיחה טלפונית זו או אחרת את חוסר הנוחות מהיעדרות התובע מעבודתו, אין פירוש הדבר גמ ירות דעת של "פיטורים".

סיום יחסי העבודה ייבחן במישור החוזי במובן זה, שהן פיטורים והן התפטרות ייראו כביטול חוזה העבודה, רק אם קיימת כוונה ברורה וחד משמעית מצד מי שמבקש להשתחרר מהחוזה להביאו לידי סיום (ע"ע 1479/02 ד"ר ישראל קיציס נ' מד"י, סע' 15 לפס"ד מיום 14.12.03 מפי השופט צור; ע"ב (י-ם) 2652/02 מזרחי נ' מ.ד.ר., פס"ד מיום 6.7.06 מפי השופטת שרה שדיאור).

במקרה דנן, איש מהצדדים לא הביא את היחסים ביניהם לידי גמר באופן מפורש או משתמע, וממילא לא הוכחו "פיטורים" וגם לא "התפטרות בדין מפוטר".

התביעות ככל שהן נוגעות ל"פיצויי פיטורים", "פיצוי על פיטורים שלא כדין" או "תמורת הודעה מוקדמת", תלויות כולן במעשה של פיטורים או "התפטרות בדין מפוטר"; ולכן תדחנה.

התביעה ל"פדיון דמי הבראה":

פדיון "דמי הבראה" ניתן לתבוע לתקופה של שנתיים ימים שקדמו להפסקת העבודה. יש רגליים לסברה כי הסכום שתבע התובע הוא גבוה ממה שהיה מגיע לו, שכן אין חולק כי בתקופת עבודתו האחרונה עבד התובע לעתים ב"משרה חלקית"; ואולם, המעסיק לא השכיל להוכיח בדייקנות בהתייחס לאלו תקופות ניתן היה להפחית במשהו מ"דמי ההבראה" בשל עבודה חלקית, וזכאות יחסית. לעומת זאת, אכן יש אזכור בתלושים על תשלום של 2,457 ₪ שיופחתו מהתביעה (של 5,110 ₪) והתובע יזכה בקשר לכך לסך של 2,653 ₪.

"פדיון חופשה":

הנטל להוכיח מתן מלוא החופשה לעובד מוטל על המעביד. בהליך זה נתבעו 38 ימי "פדיון חופשה". ואולם, התובע לא השכיל ללמדנו כיצד בדיוק עשה את חישוב המגיע לו. שכן, גם לגבי חופשה יש להפריד בין החודשים שבהם התובע עבד באופן חלקי, לבין החודשים שב הם משרתו הי יתה מלאה.

בין ובין כך, מאחר ועול ההוכחה על מתן מלוא החופשה מוטל מקדמא דנא על המעסיק (דב"ע נו/3-299 אריה לוי נ' סומיה גונזגה, סע' 9 לפס"ד מיום 3.6.97), וזה מצדו לא הציג לפנינו את הראיות המלאות הדרושות לרבות פנקס חופשות. החלטנו לזכות את העובד ב- 38 ימי "פדיון חופשה" לפי "משכורת יסוד מלאה" – קרי – 6,500 ₪; ובסה"כ יזכה התובע בעני ין זה לסך של 9,880 ₪ (38 ימים X 25: 6,500 ₪).

"גמול עבודה בשעות נוספות":

התובע טוען שבכל משך עבודתו עבד הוא ב"שעות נוספות" מרובות, וגמול בקשר לכך לא קיבל כלל.
טענתו לא מקובלת עלינו, ומסקנתנו זו מקבלת חיזוק מעדות התובע עצמו.
והרי התובע מודה כי עד חמישה (5) חודשים קודם להפסקת עבודתו הוא בכלל עבד באופן חלקי ובמשרה חלקית. לכן, לא ברור מדוע הוא תובע "גמול עבודה בשעות נוספות" בהתייחס לכל תקופת העבודה , אף אם נתעלם מאזכור זה או אחר של הגמול הנתבע בתלושי שכר בודדים. גם לעניין חמשת (5) החודשים שבהם התובע עבד במשרה מלאה, ניסינו לדלות מהראיות שהוצגו לנו, אסמכתא ראויה שתא פשר השתת חיוב כספי, ולשווא. לא יכולנו לסמוך על התובע לענין זה, ונותרת רק "חזקת ההוכחה" המוטלת על המעסיק (במגבלות 60 שעות חודשיות). משום כך, החלטנו לפסוק לזכות התובע משכורת מלאה אחת נוספת, קרי, 6,500 ₪ שבהם יחויב המעסיק, על מנת לנסות לפצותו, ולו רק בגלל "היפוך נטל ההוכחה", ולא כי קיים אצלנו שכנוע בביצוע השעות הנוספות כפי שנטען, ובכמות שנטענה.

תביעות התובע הקשורות ב"דמי אבטלה", ולתביעתו לביהמ"ש האזרחי הנוגעת לתאונת הדרכים שעבר:

ההלכה הנוגעת ל"נזקי עובד" ביחסים שבינו לבין המוסד לביטוח לאומי, אינה ברת שיפוי מהמעביד. כלומר, גם אם סבור העובד כי הוא לא זוכה ל"דמי אבטלה" משום שהמעביד פעל כך או אחרת, על מנת לזכות ב"דמי אבטלה", ההתדיינות שלו היא מול המוסד לביטוח לאומי ולא מול המעביד. אם לא די בכך, הרי משלא הכרנו בעצם הפיטורים ממילא כל תביעה הנגזרת מפיטורים תיפול.

ולעניין התביעה הקשורה בתאונת הדרכים, לא מצאנו את העילה המשפטית הצומחת לתובע לחובת המעסיק דווקא.
החזר הוצאות נסיעה:

לעניין חלק מהתקופה קיים תיעוד בתלושים. לגבי חלק אחר לא ברור כיצד נעשה חישוב הוצאות הנסיעה המגיעות לתובע, והרי הוא לא הגיש לביה"ד קבלות. ייפסק לזכותו בקשר ל"החזר הוצאות נסיעה" סך של 5,000 ₪ נוספים.

סוף דבר:

התביעה מתקבלת בחלקה הקטן, באופן שהנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:

  1. סך של 2,653 ₪ כ"פדיון דמי הבראה".
  2. סך של 9,880 ₪ כ"פדיון דמי חופשה".
  3. סך של 6,500 ₪ כפיצוי כללי בקשר ל"גמול עבודה בשעות נוספות".
  4. סך של 5,000 ₪ כפיצוי בקשר ל"החזר הוצאות נסיעה".

בסך הכול חייב הנתבע לשלם לתובע סך של 24,033 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה (22/9/11), ועד ליום התשלום בפועל.

התובע הגיש תביעת ענק, וזכה רק בחלק קטן מאד שלה . לפיכך, כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור: תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ט אב תשע"ה, (04 אוגוסט 2015), בהעדר הצדדים.

נ.ע. מר א. נדיב

ד"ר יצחק לובוצקי, שופט

נ.מ. מר ע. שראל