הדפסה

אבו קטיש נ' אבו קטיש

בפני
כב' הרשמת הבכיר ה סיגל אלבו

תובע

יוסף אבו קטיש

נגד

נתבע

אחמד אבו קטיש

פסק דין

זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו בשל רשלנות מקצועית מצד הנתבע.

טענות התובע
הנתבע, שהינו עורך דין במקצועו, ייצג את התובע בהליכים בתיק 19532-06-10. במסגרת אותה תביעה, הושגה הסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה ישלם התובע לחברת ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"), סכום של 30,000 ₪ ב-30 תשלומים שווים ורצופים, כאשר התשלום הראשון ישולם ביום 10.4.12 (להלן: "פסק הדין בהליך הקודם").
התובע מסר לידי הנתבע את התשלומים כמתחייב על מנת שיעבירם לבא כוחה של חברת הביטוח.
במהלך חודש 06/14 התגלה לתובע כי חברת הביטוח הגישה נגדו בקשה לביצוע פסק דין בגין מלוא סכום החוב נשוא פסק הדין.
התובע פנה לב"כ חברת הביטוח ולאחר בירור התגלה כי על חשבון החוב נשוא פסק הדין נותרה יתרה בסכום של 5,000 ₪, לאחר שחמישה תשלומים על-פי ההסדר שלא שולמו. המדובר היה בתשלומים שמועד פירעונם ביום 10.8.12; 10.12.12; 10.8.13; 10.3.14 ו-10.4.14.
בעקבות זאת, פנה התובע אל הנתבע בכדי לברר מדוע לא הועברו התשלומים שבפיגור, אף כי התובע מסר לידי הנתבע את התשלומים כמתחייב, אך הנתבע התחמק ממתן תשובה ודחה את התובע בלך ושוב.
התובע פנה שוב אל הנתבע ודרש השבת חמשת התשלומים שבפיגור, וכן שהנתבע יישא בתשלום ב"כ חברת הביטוח בשל הפרת ההסכם. אז התעשת הנתבע ושילם לתובע תשלום חלקי על חשבון הסכום באמצעות שתי המחאות: האחת, ע"ס 3,000 ₪ שמועד פירעונה 6.11.14, והשנייה על סך של 1,000 ₪ שמועד פירעונה 9.11.14. המחאות אלה נפרעו.
התובע פנה לב"כ חברת הביטוח בבקשה להותיר את הסכם הפשרה על כנו ולהימנע מביטולו, והאחרון נתן הסכמתו, אך דרש תשלום הוצאות משפט ושכ"ט בסכום של 4,486 ₪.
בלית ברירה, נעתר התובע להצעה, הסדיר את תשלום יתרת החוב שבפיגור בסכום של 5,000 ₪ וכן נשא בתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של 4,486 ₪.
התובע טוען כי שילם לנתבע את מלוא שכר טרחתו בגין הטיפול בעניינו והעביר לנתבע את כל התשלומים המתחייבים על-פי פסק הדין שניתן, וכי היה על הנתבע לדאוג להעברתם לב"כ חברת הביטוח.
התובע דורש לחייב את הנתבע בסכום של 1,000 ₪ בגין יתרת החוב שלא הועברה לב"כ חברת הביטוח (שהם 5,000 ₪ בניכוי 4,000 ₪ ששילם הנתבע); בסכום של 4,486 ₪ בגין שכ"ט עו"ד שנאלץ התובע לשלם לב"כ חברת הביטוח בשל מחדלו של הנתבע; ובפיצוי בגין עגמת נפש וביטול זמן בסכום של 8,000 ₪.

טענות הנתבע
הנתבע טוען כי התובע לא העביר אליו את כל התשלומים, בהתאם לפסק הדין, וכי כל תשלום שהועבר לנתבע על ידי התובע, הועבר מידית לב"כ חברת הביטוח. לטענת הנתבע, התובע הוא זה שלא העביר לידי הנתבע את כל התשלומים במועדם.
עוד טוען הנתבע, כי התשלום ליום 10.8.13 הועבר לידי ב"כ התובעת, ורק ארבעה תשלומים לא שולמו.
לאחר שהתובע פנה לנתבע, וחרף העובדה שלא היה ממש בטענותיו, שכן כל תשלום שמסר התובע לנתבע הועבר מיידית לב"כ חברת הביטוח, ולנוכח העובדה שהצדדים הם קרובי משפחה, הסכים הנתבע לסייע לתובע ונתן לו הלוואה בסכום של 4,000 ₪, על מנת שיפעל לסגור את חובו כלפי חברת הביטוח, אך לטענת הנתבע, אין לראות בכך הודאה כי לא העביר תשלומים שקיבל מהתובע לב"כ חברת הביטוח. התובע אף חתם על מסמך התחייבות כי יפרע את סכום ההלוואה, בתוך 30 היום.
עוד טוען הנתבע, כי התובע נותר חייב לו שכ"ט בגין ניהול ההליך הקודם. כך, טוען הנתבע כי ביום 18.5.11 חתם התובע על ייפוי כוח והסכם שכר טרחה, לפיו התחייב לשלם לתובע סכום של 6,500 ₪ עבור הטיפול בתיק. התובע לא עמד בהתחייבותו ולא שילם סכום כלשהו על חשבון שכר הטרחה.
בשל יחסי הקרבה המשפחתיים בין הצדדים, המתין הנתבע לתשלום החוב ללא נקיטת הליכים משפטיים.
זאת ועוד, ביום 9.11.14 חתם התובע על תצהיר בו הודה כי לא עמד בכל התשלומים, ואף נותר חייב שכר טרחה לתובע.
רק לאחר שהנתבע הגיש כנגד התובע תביעה לתשלום שכר טרחתו וכן להשבת סכום הלוואה, הגיש התובע תביעה זו.

דיון והכרעה
אין מחלוקת כי במסגרת ההליך הקודם ניתן ביום 12.3.12 פסק דין, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, ולפיו התחייב התובע כאן לשלם לחברת הביטוח סכום של 30,000 ₪ ב-20 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 10.4.12. עוד נקבע כי התובע יעביר את התשלומים מידי חודש בחודשו, לידי בא כוחו, הוא הנתבע כאן, וכי הנתבע יעבירם לידי ב"כ חברת הביטוח (ראו: נספח א' לכתב התביעה).
כך גם אין מחלוקת, כי ב"כ חברת הביטוח טען כי חמישה תשלומים שהיו אמורים להשתלם ביום 10.8.12; 10.12.12; 10.8.13; 10.3.14 ו-10.4.14 בסכום כולל של 5,000 ₪ לא הועברו לידי ב"כ חברת הביטוח, כפי שעולה ממכתבו של ב"כ חברת הביטוח מיום 23.10.14 (נספח ב' לכתב התביעה), וכי בהתאם לאמור במכתב זה התובע נדרש לשלם לב"כ חברת הביטוח שכ"ט בסכום של 4,486 ש"ח.
השאלה שבמחלוקת היא האם התובע העביר את אותם חמישה תשלומים בסכום כולל בסך של 5,000 ש"ח לידי הנתבע, על מנת שזה יעבירם לב"כ חברת הביטוח.
בדיון שלפני חזר כל אחד מן הצדדים על גרסתו. התובע טען כי מדי חודש היה מגיע לביתו או למשרדו של הנתבע, מוסר לו 1,000 ₪ במזומן על מנת שיעביר לב"כ חברת ביטוח.
מנגד העיד הנתבע, כי כל הסכומים שמסר לו התובע הועברו מידית לב"כ חברת הביטוח בצירוף מכתב וצילום שיק, וכי העובדה שחסרים ארבעה תשלומים נעוצה בכך שהתובע לא מסר לו סכומים אלה. לעניין התשלום מיום 10.8.13 צירף הנתבע הוכחה כי זה הועבר לחברת הביטוח (נספח א' לכתב ההגנה).
לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי אכן העביר את סכומי ארבעת התשלומים שבמחלוקת לנתבע, וכי זה לא העבירם לחברת הביטוח.
כך, עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר אינה נתמכת בראיה חיצונית כלשהי לתמיכתה. התובע לא הציג ראשית ראיה כי אכן העביר לנתבע את התשלומים, אשר לטענתו לא הועברו לידי ב"כ חברת הביטוח.
מנגד, עדותו של הנתבע כי הסכומים שהעביר לידיו התובע הועברו מיידית לב"כ חברת הביטוח וכי התובע הוא זה שלא העביר ארבעה תשלומים לידיו, היתה אמינה עלי. כאמור, הנתבע אף הוכיח כי התשלום שמועד פירעונו הינו ביום 10.8.13 הועבר לידי ב"כ חברת הביטוח (נספח א' לכתב ההגנה).
התובע טוען כי העובדה שהנתבע מסר לו בחודש 11/14 שתי המחאות בסכום כולל של 4,000 ₪ מהווה ראיה לכך, שאכן הנתבע לא העביר לב"כ חברת הביטוח את הסכומים הנ"ל ועל כן הסכים הנתבע לשלם לו סכומים אלה.
ואולם, מנגד טען הנתבע כי סכומים אלה ניתנו לתובע כהלוואה, לנוכח היות הצדדים קרובי משפחה, ולאחר שאביו של התובע פנה אל הנתבע וביקש ממנו לסייע לו בתשלום הסכומים לחברת הביטוח. לתמיכת טענתו צירף הנתבע מסמך מיום 9.11.14 בחתימת התובע בו מצוין כי הסכום של 4,000 ₪ ניתן לתובע כהלוואה, אשר התובע התחייב להשיבה לידי הנתבע עד ליום 9.12.14.
התובע אינו מכחיש את חתימתו על המסמך, אך טוען כי נהג לחתום לנתבע על תצהירים ריקים, וכי הנתבע הוא שמילא בכתב ידו את האמור במסמך התחייבות זה. טענה זו הוכחשה כמובן על ידי הנתבע, אשר טען כי מסמך זה נערך בנוכחות התובע והתובע חתם עליו.
מבלי לקבע מסמרות בשאלה האם התובע אכן חתם על מסמך ההתחייבות לאחר שקרא אותו, ויצוין כי בעניין זה מתנהל הליך נוסף בין הצדדים, הרי שאני מקבלת את גרסת הנתבע כי הסכומים בסך של 4,000 ₪ ניתנו לתובע על מנת לסייע לו לפרוע את חובו לחברת הביטוח, ואינם מהווים הודאה כלשהי בטענת התובע כי הסכומים בסך של 4,000 ₪ שהעביר לתובע לא הועברו לחברת הביטוח.
לפיכך, אני קובעת כי אין לראות במתן הסכומים בסך של 4,000 ש"ח לתובע משום הודאה מצד הנתבע באשר לקיומו של חוב.
התובע מוסיף וטוען, כי לאחר שב"כ חברת הביטוח פתח תיק הוצאה לפועל נגדו לגביית החוב, הגיש הנתבע התנגדות בשם התובע בה נטען כי התובע עמד בהסדר עם חברת הביטוח ושילם מדי חודש 1,000 ₪. ואולם, אין בתצהיר זה להוכיח דבר, שכן הנתבע הבהיר כי תצהיר זה נכתב לבקשת התובע ועל מנת לסייע לו בטענותיו כנגד חברת הביטוח.
לאור האמור, אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי העביר לידי הנתבע תשלומים כלשהם, אשר לטענתו לא הועברו לידי חברת הביטוח, וכי לא הוכח שהנתבע התרשל במילוי תפקידו. נהפוך הוא, מהראיות עולה כי דווקא הנתבע פעל על מנת לסייע לתובע לפרוע את חובו לחברת הביטוח, בכך שנתן לו סכום של 4,000 ₪, בין שסכום זה ניתן כהלוואה ובין שניתן כסיוע לנוכח יחסי הקרבה המש פחתית בין הצדדים.
לפיכך, אני דוחה את התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום של 500 ₪.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ז תמוז תשע"ה, 14 יולי 2015, בהעדר הצדדים.