הדפסה

אבו פני נ' אבו פנה ז"ל(המנוח) ואח'

בפני כבוד השופט א' קיסרי

התובע
ערסאן אבו פנה ת"ז XXXXXX431

נגד

הנתבעים

  1. עזבון המנוח אסעד אבו פנה שנשא בחייו ת"ז XXXXX238
  2. נביהא אבו פנה ת"ז XXXX221
  3. סלאמי אבו פנה ת"ז XXXXX171
  4. סאמי אבו פנה ת"ז XXXXX712
  5. סמיח אבו פנה ת"ז XXXX483
  6. סמיר אבו פנה ת"ז XXXX621
  7. מוניב אבו פנה ת"ז XXXXXX410
  8. מוסטפא אבו פנה ת"ז XXXXXX449
  9. סלים אבו פנה ת"ז XXXXXX716
  10. נסים אבו פנה ת"ז XXXXXX149
  11. זיאד אבו פנה ת"ז XXXXXX427
  12. מוניר קעואר ת"ז XXXXXX804
  13. חסן אבו פנה ת"ז XXXXXX423
  14. עיזבון המנוח נאייל חסן אסעד אבו פנה
  15. עזאם אבו פנה ת"ז XXXXXX097
  16. ראאד מסרי ת"ז XXXXXX857
  17. בלאל אבו פנה ת"ז XXXXXX387
  18. אברהים אבו פנה ת"ז XXXXXX029
  19. רפעת יוסף פלאחין ת"ז XXXXXX465
  20. נאיף פלאחין ת"ז XXXXXX452
  21. מחמוד מסרי ת"ז XXXXXX549
  22. פוזי אבו פנה ת"ז XXXXXX447
  23. ח'טאב מוחמסן עסלי
  24. נזאר מוחסן עסלי
  25. מחמוד מורה ת"ז XXXXXX536

פסק דין

בפניי תביעה שעיקרה הוא עתירה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויותיו של התובע במקרקעין הידועים כחלקה 67 גוש 12124 באדמות כפר קרע ("המקרקעין" או " החלקה"). כמו כן מבוקש, על דרך של סעד נלווה לסעד העיקרי, סעד של פירוק ה שיתוף במקרקעין.

רקע והליכים קודמים

תביעה זו היא הליך נוסף בשורה ארוכה של הליכים שנסבו על החלקה, על הזכויות בה ועל זכויות החזקה בחלקים ממנה. כמסתבר, לא זו בלבד שהליכים אלה לא הביאו לסיום המחלוקות, אלא שבשל התוצאה שהגעתי אליה ניתן להניח שגם פסק דין זה לא יביא לכך, ואם הצדדים לא ישכילו להגיע לכלל הסכם, אזי נגזר עליהם להוסיף ולכתת רגליהם במסדרונות בתי המשפט, ובתוך כך גם לכלות את זמנם וממונם.

על מנת להקל על הבנת הרקע יש לתאר, מצד אחד, את הנפשות הפועלות (בעבר ובהווה), מצד שני את ההסכמים שנעשו במשך השנים בנוגע לזכויות בחלקה, ומצד שלישי את ההליכים המשפטיים וההחלטות השיפוטיות שניתנו בהם.

בזמנים הרלוונטיים היה אביו של התובע, המנוח אסעד חסן אבו פנה ("המנוח"), הבעלים של החלקה. אף שהלך לעולמו כבר בשנת 1983, הוא עדיין רשום כבעליהם של 9743/11243 חלקים של החלקה. היתרה, 1500/11243 חלקים, רשומה בחלקים שווים בשמם של הנתבעים 23 ו-24 (ביחד, "עסלי"), שרכשו אותם מן הנתבע 25, מחמוד מורה ("מורה"), שמצדו רכש אותם מן המנוח בשנת 1973. הזכויות בחלקים אלה של עסלי, שכאמור רשומים כבר בשמותיהם, אינן עומדות לדיון בתובענה הנוכחית.

רשימת הנתבעים היא ארוכה למדיי ולצד הנתבע 1, עיזבונו של המנוח, נתבעו גם אלמנת אחיו של התובע, מוחמד שהלך לעולמו (הנתבעת 2, שתכונה "הנתבעת") וארבעת ילדיה, הנתבעים 3–6 ("הנכדים"). הנתבעים 8 ("מוסטפא"), 13 ("חסן") ו-18 ("איברהים") הם שלושת אחיו של התובע, הנתבעים 9–11 הם ילדיו של מוסטפא והנתבעים 14–17 הם ילדיו של חסן. על פי הנטען בתביעה, שאר הנתבעים אינם נמנים עם בניו של המנוח או עם משפחותיהם, ועובדה זו משמעותית מכיוון שעיקר, אם לא כל, המחלוקת בתיק זה נסבה על הסכמים שהמנוח ובניו, אחיו של התובע, הם צד להם.

ביום 30.11.11 דחיתי את בקשתו של התובע (בקשה מס' 1) לתת פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבעים מס' 7, 11, 12 ו-16–22, ובתוך כך קבעתי כי נתבעים שלא התגוננו ייחשבו כמי שהסכימו למתן הסעדים המבוקשים בתביעה. עוד יצוין, שבהחלטה מיום 24.4.12 (בקשה מס' 8) נעתרתי לבקשתו של בא כוח הנתבעת והנכדים, ושחררתי אותו מייצוגם של הנתבעים 8–10, 13 ו-15. נתבעים אלה לא מינו עורך דין אחר שייצגם, ומעת ששוחרר בא כוחם מן הייצוג הם לא נטלו חלק בדיונים.

ביום 11.11.72 ערך המנוח הסכם (נספח 1 לתצהירו של התובע – ת/6) ("ההסכם הראשון"), שעל פיו חולקה החלקה באופן שבו כל אחד מארבעת בניו, ובכללם התובע, קיבל חמישית מהזכויות בחלקה. את החמישית הנותרת קיבלו הנתבעת והנכדים. ההסכם הראשון הוא מסמך בכתב יד בשפה הערבית, שהעתקו צורף אמנם כנספח לתצהירו של התובע אך ללא תרגום שלו. לא מצאתי קושי בדבר, שכן מכתבי הטענות ומחומר הראיות עולה שאין מחלוקת לגבי תוכנו של ההסכם הראשון. כמסתבר, בהסכם הראשון חולקה החלקה לחמישה חלקים שווים שאותם ייעד המנוח כדלקמן: שטחם של הנכדים והנתבעת הוא בחלק הדרומי של החלקה (" המגרש הדרומי"); צפונית לחלקת הנכדים חלקו של הבן מוסטפא; צפונית לחלקת מוסטפא חלקו של הבן חסן; צפונית לחלקו של חסן חלקו של הבן אברהים; וצפונית לחלקו של אברהים, בחלק הצפוני ביותר, חלקו של התובע ("המגרש הצפוני").

סמוך לאחר מכן, ביום 28.2.73, חתם המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר שלפיו הוא העביר למורה שטח של 1500 מ"ר מתוך כלל שטח המגרש הדרומי ( ת/1). כעבור מספר חודשים הגיש מורה תביעה לבית משפט השלום בחדרה (תיק המ' 132/73 – ת/2), שבה הוא עתר לצו מניעה קבוע האוסר על המנוח להמשיך בבנייה במגרש הדרומי, אשר אותו לטענתו מכר לו המנוח. בגדר ההליך הושג הסכם פשרה בין המנוח לבין מורה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.11.73 (ת/3). במסגרת הסכם הפשרה הוסכם שלמורה יוקצה שטח במגרש הצפוני, אשר על פי ההסכם הרא שון יועד לתובע ("הסכם הפשרה"). מורה מכר את זכויותיו לעסלי, וביום 6.5.10 הם נרשמו במרשם המקרקעין כבעלי זכויות ב-1500/11243 חלקים של החלקה.

ביום 26.11.73 נחתם הסכם בין המנוח לתובע (שתרגום נוטריוני שלו צורף כנספח 4(א) לתצהיר התובע), שעל פיו מכר המנוח לתובע שטח של 2000 מ"ר תמורת סכום של 4000 ל"י ("ההסכם השני"). בדומה לאופן שבו נוסח ההסכם הראשון, גם ההסכם השני נוקט בלשון המתארת את מיקום השטח בתוך תחום החלקה. לא מצאתי צורך להתעכב על נושא זה, כי לצורכי פסק דין זה די בכך שההסכם השני מתעד מכירת 2000 מ"ר, היינו 2000/11243 חלקים של החלקה. מיקומו של השטח הוא עניין לפירוק השיתוף, שהוא הסעד הנלווה שהתובע עתר לו, אולם משאין בדעתי לדון ולהכריע בכך מסיבות שאפרטן להלן, איני מוצא צורך להידרש למיקומו של השטח שנמכר על פי ההסכם השני או לחלוקת החלקה.

משתיארתי את הצדדים להליך וההסכמים הנוגעים לחלקה, אסקור את ההליכים המשפטיים שהתנהלו במשך השנים בנוגע לזכויות בחלקה.

בשנת 1990 הגישו הנתבעת והנכדים תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 600/90) כנגד התובע וכנגד שלושת אחיו, וביום 3.12.90 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, שבו נקבע שהנתבעת היא הבעלים של 2500/56215 חלקים של החלקה, ואילו הנכדים (יחדיו) הם הבעלים של 8743/56215 חלקים של החלקה ("פסק הדין הראשון"). בקשה לביטול פסק הדין הראשון נדחתה, והתובע ואחד מאחיו הגישו בבית המשפט העליון בקשת רשות לערער (רע"א 1594/94) ובקשתם נדחתה (העתק פסק הדין הראשון והחלטת בית המשפט העליון צורפו כנספחים א' ו-ב' לתצהיר הנתבעת והנכדים – נ/1). בתחילת שנת 1993 הגישו הנתבעת והנכדים תביעה נגד התובע ונגד אחרים על יסוד פסק הדין הראשון. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה והתבקש בה צו לפירוק השיתוף במקרקעין (ת"א שלום חיפה 3933/93) ("התביעה לפירוק השיתוף"), אולם זו נמחקה מחוסר מעש (החלטה מיום 21.10.96 – ת/8).

בשנת 2001 הגישו הנתבעת והנכדים תביעה בבית משפט השלום בחיפה נגד התובע ו נגד אחרים (ת"א 3836/01). בכתב התביעה המתוקן הם עתרו למתן צו לסילוק ידם של התובע ובניו מהמגרש הדרומי. התובע התגונן בטענה שההסכם הראשון בוטל על ידי המנוח בהסכמתה של הנתבעת ובתמורה לחלקה אחרת שניתנה לה, הידועה כחלקה 40 בגוש 12124. עוד טען התובע כי המגרש הדרומי , אשר יועד על פי ההסכם הראשון לנכדים, הוקנה לו מהמנוח מכוח ההסכם השני. בית משפט השלום דחה טענה זו וקבע שהתובע לא הוכיח את קיומו של ההסכם השני. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אפילו הוכיח התובע את קיומו של ההסכם השני, זכותם של הנכדים עדיפה מכוח דיני עסקאות נוגדות, מכיוון שמדובר בעסקת מכר מאוחרת הנוגדת את האמור בהסכם הראשון. עוד קבע בית משפט השלום כי התובע לא הוכיח שהנתבעת ויתרה מרצון על חלקה מכוח ההסכם הראשון בתמורה לקרקע בחלקה אחרת, או כי המנוח חזר בו מהסכמתו להעביר את החלקה לנכדים. בסופו של דבר קיבל בית משפט השלום את התביעה, והצהיר כי הנתבעת והנכדים זכאים לבעלות על החלק הדרומי של החלקה ולהחזקתו כאמור בהסכם הראשון, וכי אין לבנות בתים נוספים על המגרש הדרומי (ת.א (שלום חי') 3836/01 אבו פנה נ' אבו פנה (14.8.05)) (" פסק הדין השני"). על פסק הדין השני הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 2075/05) ובו טען התובע , בין היתר, כי פסק הדין השני הצהיר על בעלות הנכדים בחלק מהמקרקעין, וזאת בניגוד להוראות סעיף 13 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין"), הקובע כי "אין תוקף לעסקה בחלק מסוים במקרקעין". ביום 3.10.06 נדחה הערעור, ובהחלטה מיום 5.6.07 נדחתה גם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין שבערעור (רע"א 10356/06).

בשנת 2008 הגישו הנתבעת והנכדים תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחדרה, לסילוק ידו של התובע ואחרים מן המגרש הדרומי בחלקה (" תביעת סילוק היד"). המגרש סומן במפה מצבית שצורפה לכתב התביעה. בהחלטה מיום 5.6.08 נדחתה בקשת התובע והאחרים לקבלת רשות להתגונן כנגד התביעה, ובפסק דין מיום 21.7.08 הורה בית המשפט לתובע ולאחרים לסלק ידם מן המגרש הדרומי בחלקה (ת"א 1055/08). על פסק דין זה ועל ההחלטה הוגש ערעור לבית משפט זה אשר נדחה בפסק דין שניתן ביום 14.9.09, תוך שניתנה לתובע ולבני משפחתו ארכה לביצוע סילוק ידם מן המגרש הדרומי ( ע"א 735/08).

ביום 9.7.09 הגיש התובע תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין לבית משפט השלום בחדרה, וביום 8.12.09 נמחקה התביעה בהעדר סמכות עניינית. בית המשפט קבע כי אין בסמכותו להכריע בשאלת זכותו של הת ובע במקרקעין, ולכן לא מתקיים תנאי מוקדם הנחוץ על מנת שהתובע יוכל לתבוע פירוק שיתוף במקרקעין. בעקבות כך הגיש התובע ביום 4.8.11 את התביעה הנוכחית, למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיו בחלקה ולפירוק שיתוף במקרקעין. בגדר התביעה עתר התובע לסעד זמני של עיכוב הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדו ב עקבות פסק הדין בתביעת סילוק היד, ובהחלטה מיום 1.9.11 דחיתי את הבקשה.

להשלמת התיאור אציין כי בסמוך לאחר הגשת התובענה, הגיש התובע עתירה לבג" ץ לביטול פסק הדין השני (בג" ץ 8471/11 ), שבגדרה הוא ביקש צו ביניים שימנע את פינויו ואת פינוי בני משפחתו מבתיהם במגרש הדרומי. בפסק דינו מיום 23.11.11 דחה בית המשפט העליון את טענות העותר, וציין כי " הסעד שהעניק בית משפט השלום ממילא לא היה הצהרה על זכות קניינית (בעלות) בחלק בלתי מסוים של החלקה, אלא הצהרה על זכאות, על פי ההסכם, לבעלות בחלק זה של החלקה". עוד אציין כי במסגרת הליך לפי פקודת ב יזיון בית המשפט שהגישו הנתבעת והנכדים כנגד התובע הושגה הסכמה בין הצדדים, שביום 21.3.11 ניתן לה תוקף של החלטה שיפוטית, כי התובע ובני משפחתו יסלקו את ידם מחלק מהמגרש הדרומי, ובתמורה יעוכבו הליכי הפינוי שהחלו נגדם בגדר תיק ההוצאה לפועל.

הטענות והראיות

התובע טוען, כי על פי ההסכם הראשון העביר המנוח את כל זכויותיו בחלקה לו, לאחיו (הנתבעים 8, 13 ו-18), וכן לנתבעת ולנכדים (הנתבעים 2–6). עוד הוא טוען כי מכירת 1500 מ"ר (1500/11243 חלקים של החלקה) למורה, אשר מצדו מכר את זכויותיו לאחרים, צריכה להביא לתוצאה שמכלל הזכויות בחלקה ייגרעו 1500 חלקים, והיתרה תחולק בחלקים שווים בין כל הזכאים לכך לפי ההסכם הראשון. התובע טען גם, ובהרחבה, לזכויות שימוש במגרש הדרומי, אולם כפי שכבר ציינתי ושאסביר להלן אין בכוונתי להיעתר לבקשה לתת סעד של פירוק שיתוף, ולכן דיון בטענות אלה מתייתר וממילא אין צורך להרחיב בנוגע להן.

הנתבעת והנכדים טענו שזכויותיהם בחלקה נקבעו בפסק הדין הראשון שהוא חלוט, וזכות השימוש שלהם, היינו מיקום חלקם בחלקה, נקבע בפסק הדין השני שגם הוא חלוט, ועל כן יש לדחות את תביעת התובע, ולו מטעם זה בלבד. לעצם העניין טענו הנתבעת והנכדים שהעסקה שבין המנוח לבין מורה היא עסקה נוגדת את זכויותיו של התובע, שכן על פי ההסכם הראשון המנוח ייעד חלקים מסוימים לכל אחד מן הנעברים, וכמסתבר, השטח שנמכר למורה הוא השטח שיועד מלכתחילה לתובע. על רקע זה ביקשו הנתבעת והנכדים לדחות את תביעתו של התובע.

חסן וילדיו טוענים שיש לדחות את התביעה על הסף הן מחמת מעשה בית דין והן מחמת העובדה שאין יריבות בין התובע לבין חסן, וממילא גם לא בין ילדיו (הנתבעים 14–17). על פי הטענה, ההסכם הראשון ייעד חלקים מסוימים של החלקה לכל אחד מבניו של המנוח, והחלק שיועד לתובע אינו החלק שיועד לחסן. לטענתם, אם בכלל קיימת תחרות בין זכויות נוגדות, הרי היא בין זכויות התובע לבין אלו של הנתבעת והנכדים, ולחסן וילדיו אין כל עניין במחלוקת זו.

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו (ת/ 6) ושל ואג'יה מדלג (" מדלג"), המתגורר בשכנות לבני משפחה (ת/5). מטעם הנתבעת והנכדים הוגש תצהירו של אחד הנכדים, סלאמה אבו פנה ("סלאמה") (נ/1), ו מטעמם של חסן וילדיו הוגש תצהירו של חסן (נ/2). כמו כן הוגש תצהירה של אחות התובע, אמינה ג'אוי, אולם כאשר הסתבר שאין ביכולתה להתייצב לעדות ויתר התובע על עדותה.

ביום 25.2.14 העידו עדיו של התובע, ובכללם גם מורה אשר לא הגיש תצהיר ועדותו נמסרה בעל פה. ביום 18.3.14 נשמעו עדי הנתבעים.

בחלק ניכר מתצהיר עדותו של התובע מתוארים ההליכים המשפטים שהתנהלו בין הצדדים במשך השנים. בצד זאת הוקדש חלק נרחב של תצהירו למחלוקת בעניין מיקום השטח שהוא זכאי לו בחלקה. כיוון שהמחלוקת בנושא מיקום המגרשים והשטחים בחלקה איננה עומדת לדיון בפסק דין זה, אסתפק בכך שאציין את עדות התובע (בסעיף 16 של תצהירו) שההסכם השני, שעל פיו קיבל שטח של 2000 מ"ר, נעשה בעקבות ההסכם שבין המנוח לבין מורה, שכמסתבר, הקנה למורה את מרבית השטח שנועד בשעתו לתובע . התובע טען כי לא ידע על אודות ההסכם שבין המנוח לבין מורה וכן לא ידע על אודות הסכם הפשרה ביניהם, ולטענתו רק "ביום 26.11.73 ולאחר שנמכר השטח הנ"ל (המגרש הצפוני, א"ק ) למר מחמוד עיד ולאחר שעמדתי על זכותי לקבל את השטח בחלק הדרומי במקרקעין הנ"ל, רכשתי מאבי המנוח שטח של 2,000 מ"ר (אלפיים מ"ר) מהמקרקעין הנ"ל מצידה הדרומי של החלקה" (סעיף 16 (ו) בתצהירו). כמו כן ציין התובע כי עסקה זו נעשתה ללא התנגדות של מי מהנתבעים. בחקירתו הנגדית, כשנשאל אם הוא "תובע זכויות היום..., רק מאותו הסכם משנת 72'. לא מ-73' כי לא צירפת את זה לתצהיר", השיב : " לא צירפתי, אבל אם לא ייתנו לי אני אבקש את זה. אם לא אבקש את החמישית, אני אצרף את זה גם" (עמ' 28 לפרוטוקול). בהמשך , כשנשאל אם " אותם חלקים שאתה מבקש, זה רק אותם חלקים שיושב עליהם הבית שלך, לא מעבר לזה?", הוא השיב "לא. אני רוצה את כל החמישית שלי מהאדמה. מה שמגיע לאחים שלי צריך להגיע גם לי" (עמ' 30 לפרוטוקול). כשנשאל אם "... מה שמעניין אותך זה החמישית, איפה שאתה יושב, ולא מעניין אותך יתר החלקה. מי שיבנה יבנה, מי שימכור ימכור, גם אלו שקונים יכולים להחזיק כרצונם. רק שאף אחד לא יתקרב לחמישית שהוקצתה לך בהסכם בשנת 72'" הוא השיב: "כן" (עמ' 31 לפרוטוקול).

תצהירו של מדלג איננו מהווה תמיכה ראייתית בכל הנוגע לדיון בזכותו של התובע לחלק מן החלקה. עניינו של התצהיר הוא השימוש שעשה התובע במגרש הדרומי ובניית הבתים במגרש לו ולמשפחתו, ועדות מדלג שהדברים התרחשו ללא התנגדות הנתבעים. כאמור, עניינים אלה אינם עומדים לדיון כאן ולכן אין מקום או צורך להרחיב בהם.

בתצהירו של סלאמה תוארו ההליכים הקודמים, וכמו כן נאמר שההליך הנוכחי הוא ניסיון נוסף של התובע לדחות ולעכב את סילוק היד שלו ושל בני משפחתו מבתיהם הבנויים במגרש הדרומי, וכי ביום 15.4.12 פונה התובע מהמגרש הדרומי. בסעיף 17 לתצהיר טען סלאמה כי בנוסף להליכים המתוארים לעיל, הגיש התובע לבית משפט השלום בחדרה תובענה נוספת נגד הנתבעים, שבמסגרתה עתר לביטול פסק הדין בתביעת סילוק היד, בטענה כי פסק הדין הושג במרמה. נטען כי התובע קיבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מהתביעה. בחקירתו הנגדית , כשנשאל מדוע לא השלים עד היום את רישום הזכויות, השיב : " לא רשמנו, כי האדמה חייבת הרבה כסף ואין לנו יכולת לנהל שני מאבקים ביחד, בתי משפט ולרשום בטאבו. כי אין לי אפשרות, אני מגרד את האגורות בשביל עורכי הדין" (עמ' 34 לפרוטוקול). ולשאלה, האם "אתה בעצם מאשר שערסאן (התובע, א"ק) הוא שותף מלא?", השיב כי התובע מכר את חלקו במקרקעין למורה, וכך הוא העיד:

"ש. ישב מר מורה כאן ואמר מפורשות שהוא קנה מסבא שלך.
ת. אז יופי, אענה לך. למה שמורה בהתחלה אמר שקניתי בדרומית ושידע על ההסכם שלנו, ברח לצפונית, כי הוא מכר לו ונתן לו את החלקה שלו.
ש. זאת אומרת, אתה אומר שמורה בהתחלה קנה בצד הדרומי.
ת. הוא לא ידע על ההסכמים שלנו. (עמ' 37 לפרוטוקול)"

בתצהירו ציין חסן, שבהתאם להסכם הראשון הוא רכש 2000 מ"ר מהחלקה תמורת 4000 ל"י והוא שילם את המסים הדרושים לרישום העסקה בפנקסי המקרקעין ( נספח ב' לתצהירו). הוא העיד עוד, שעל החלק שנרכש לפי ההסכם הראשון הוא בנה בתים לו ולבני משפחתו ( אישור המועצה המקומית כפר קרע בעניין זה מיום 28.6.12 צורף כנספח ג' לתצהירו). בחקירתו הנגדית העלה חסן טענה חדשה, שהנתבעת קיבלה מהמנוח שטח של כדונם וחצי במקום אחר בחלקה. כשנשאל בעניין זה "מדוע אביך נתן?", הוא השיב: " כי אבא שלי מכר את החלק של הבן, מוחמד, אבא של סלאמי, ולחצנו אותו לפצות אותם בחלק אחר" (עמ' 40 לפרוטוקול).

דיון

לאחר עיון בחומר הראיות ובכתבי הטענות ולאחר שמיעת טענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה, ובצד זאת לדחות – מחמת חוסר סמכות עניינית – את העתירה למתן צו לפירוק השיתוף במקרקעין.

בפתח הדברים אדגיש כי עניינו של פסק דין זה הוא אך ורק בסוגיית הזכויות הקנייניות, ואין בו כל קביעה או מסקנה הנוגעת לעניינים של שימוש וחזקה בחלקה, ובכלל זה גם לא במחלוקת הנוגעת לחלוקת החלקה למגרשים כפי שנקבע בהסכם הראשון. מנימוקים המפורטים בחלק אחר של פסק הדין החלטתי שאת בירור התביעה, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף במקרקעין, תעשה הערכאה המוסמכת, היינו בית משפט השלום במחוז חיפה.

על פי תיחום הסמכויות הקבוע בחוק בתי המשפט ( נוסח משולב) תשמ"ד-1984, לבית משפט השלום נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעות הנוגעות לחלוקת מקרקעין או חלוקת השימוש בהם ( סעיף 51( א)(3)), ואילו תביעות בדבר חכירה לדורות ותביעות אחרות הנוגעות למקרקעין אינן בסמכותו של בית משפט השלום ( סעיף 51( א)(3) סיפא), והסמכות לדון בהן נתונה לבית המשפט המחוזי ( יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, עמ' 48 (מהדורה שביעית, 1995) ("זוסמן")).

בסעיף 25. א לכתב התביעה עתר התובע להצהרה, שעל פי ההסכם השני הוא הבעלים של 2000 מ"ר מתוך החלקה. הצהרה במתכונת זו לא ניתן לתת בידו, אלא שאני מניח, ולא נטען אחרת על ידי מי מן הנתבעים, שתביעתו של התובע היא להצהרה בדבר הזכות ב-2000/11243 חלקים של החלקה שאותם רכש מכוח ההסכם השני. בצד זאת, בסעיף 25. ד לכתב התביעה עתר התובע, על דרך החלופין, להצהרה שמכוח ההסכם הראשון הוא זכאי להירשם כבעלים של חמישית מן החלקה. התובע לא הסביר מדוע נקט בדרך טיעון זו, ולכאורה היה מקום להגביל את זכאותו לסעד הצהרתי הנוגע ל-2000/11243 חלקים של החלקה, שכן " בדרך כלל לא יפסוק בית המשפט לתובע יותר מאשר ביקש, אפילו נתברר במהלך הדיון, כי היה זכאי לקבל יותר" (זוסמן, בעמ' 162). עם זאת, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה שהשאלה אם התובע זכאי ל-2000/11243 חלקים של החלקה או לחמישית ממנה איננה רלוונטית, שכן על יסוד הנימוקים המפורטים להלן הגעתי למסקנה שזכותו של התובע קטנה מזו שהוא עתר לה, והיא מגיעה רק כדי 18736/112430 חלקים של החלקה.

בטענות הנתבעים ובחומר הראיות אין הכחשה של ההסכם הראשון ושל תוכנו, וכאמור, על פי הסכם זה חילק המנוח את החלקה לחמישה חלקים. כפועל יוצא מכך זכותו של התובע היא, לכאורה, ל-22486/112430 חלקים בחלקה. תוצאה כזו עולה בקנה אחד גם עם מה שטענו הנתבעת והנכדים בת"א 600/90, היינו שזכותם היא לחמישית (11243/56215, או 22486/112430 חלקים) של החלקה.

בצד זאת, יש לתת את הדעת על כך שהמנוח עשה עם מורה עסקה נוגדת, שבה הוא מכר לו 1500/11243 חלקים של החלקה, והשאלה היא מהי השלכת העסקה עם מורה על הזכויות הקנייניות של הצדדים בכלל ושל התובע בפרט. התובע טען שבמישור הקנייני פועלו של ההסכם הראשון הוא בחלקים בלתי מסוימים, ולכן יש לנכות את החלקים שנמכרו למורה מכלל החלקים שהמנוח התיימר להעבירם על פי ההסכם הראשון, ואת היתרה יש לחלק לחמשת הזכאים לכך על פי אותו הסכם. במצב עניינים רגיל ייתכן שהיה מקום לפסוק כך, אלא שכאן עומד לו לרועץ פסק הדין הראשון שאושר בבית המשפט העליון, שלפיו לנתבעת ולנכדים חמישית ( 11243/56215 חלקים) של החלקה. במצב דברים זה, כאשר יש להתחשב בתוצאת פסק הדין הראשון, חלוקת הזכויות בחלקה צריכה להיעשות באופן אחר, היינו חלקיהם של הנתבעת והנכדים ינוכו תחילה מכלל החלקים, והיתרה תחולק לארבעה, ובהתאם לכך יהיה חלקו של התובע ( כמו גם של כל אחד משלושת אחיו) 18736/112430. הביטוי החשבוני לחישוב הזכויות ייראה אפוא כך:

סך כל הזכויות – 112430 חלקים
הזכויות שנמכרו למורה – 15000 חלקים
היתרה לאחר ניכוי הזכויות – 97430 חלקים
זכויות הנתבעת והנכדים (על פי פסק הדין הראשון) – 22486 חלקים
היתרה לאחר ניכוי הזכויות – 74944 חלקים
חלקו של התובע ( רבע מן היתרה) – 18736 חלקים

התוצאה שהגעתי אליה נתמכת בפסק הדין הראשון גם בהיבט אחר. התובעים בת"א 600/90 היו הנתבעת והנכדים, והנתבעים היו התובע כאן ושלושת אחיו ( הנתבעים 8, 13 ו-18 כאן). כל אלו, בנוסף לאלמנה ולנכדים, הם הנעברים של זכויות המנוח על פי ההסכם הראשון. פסק הדין הראשון מהווה מבחינת התובע והנתבעים 8, 13 ו-18 השתק עילה בכל הנוגע לזכויות הנתבעת והנכדים ( ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (25.11.12)), ומכאן " חסינותם" של הנתבעת והנכדים מפני ניכוי מזכויותיהם על רקע מכירת הזכויות למורה, שבמצב עניינים רגיל הייתה מביאה לגריעה מזכויותיהם של כל השותפים. זאת ועוד, מטענותיו של חסן ומתצהירו ( נ/2) עולה כי המנוח הגדיר לו שטח של 2000 מ"ר על יסוד ההסכם הראשון. כפי שהסברתי, 2000 מ"ר כמוהם כ-2000/11243 חלקים של החלקה, וחסן לא הסביר מדוע הוא לא נטל חמישית מן החלקה, היינו 2248/11243 חלקים כפי שלכאורה היה זכאי. ייתכן שסיבת הדבר היא שהמנוח ידע שהעסקה עם מורה תגרע חלק מזכויותיו של כל אחד מן הנעברים על פי ההסכם הראשון, אולם כאמור משלא הובא לכך הסבר, יש לקבוע כי למעט הנתבעת והנכדים, חלקו של מורה גורע באופן שווה מכל שאר הנעברים על פי ההסכם הראשון, ומכאן שחלקו של כל אחד מאלה הוא 18736/112430 חלקים.

את הטענות האחרות שהעלו הנתבעים בנוגע למעשה בית דין החלטתי לדחות. התביעה שהתבררה בת"א 3836/01, שבגדרה ניתן פסק הדין השני, הייתה תביעה שעניינה שימוש וחלוקת שימוש בחלקה. משום כך, ככל שהיו בפסק הדין השני מסקנות בנוגע לזכויות הקנייניות, הן נקבעו על יסוד הסמכות בגררא של בית משפט השלום, ואין בהן משום מעשה בית דין המשתיק את התובע (רע"א 6159/10 שלמה אביגדול נ' ג'ונקו אוטמזגין (17.11. 10), בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647, בעמ' 657-656 (1999) ורע"א 7450/13 אמנון ברנזון נ' רונית אופיר (11.11.13)).

סעד נוסף שהתובע עתר לו הוא צו לפירוק השיתוף במקרקעין, וכאמור לעיל החלטתי לדחות חלק זה של תביעתו. אכן, סעיף 76 לחוק בתי המשפט ( נוסח משולב) תשמ"ד-1984 ("חוק בתי המשפט") מעניק לכל בית משפט סמכות נגררת, וכלשון הסעיף:

"הובא עניין כדין בפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין ואף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".

אלא שכמסתבר, בענייננו סוגיית פירוק השיתוף איננה אגבית כלל, ועיקר ההכרעה בה איננה דרושה לצורך בירור זכויותיו הקנייניות של התובע בחלקה, ולכן אין מקום להידרש לסמכות הנגררת לפי סעיף 76 הנ"ל. במילים אחרות, מתן צו לפירוק השיתוף בחלקה איננו סעד הדרוש לשם הכרעה בבירור הזכויות הקנייניות של הצדדים ( זוסמן, עמ' 59 ורע"א  363/08 מתן-חיים פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (23.11.09)), ולכן אין מקום לפסוק בעניין זה המסור לסמכותו של בית משפט השלום.

גם טעמים מעשיים תומכים בתוצאה זו. הראיות שהביאו הצדדים אינן יכולות לסייע למתן פסק דין של פירוק שיתוף ולמעשה, הראיה היחידה המאפשרת התרשמות ממצב העניינים בחלקה היא תשריט המתאר את חלוקת החלקה ואת מיקומם של המבנים שנבנו עליה במשך השנים ( ת/7). אלא שאין די בראיה זו כדי לאפשר מתן פסק דין של פירוק שיתוף בדרך של חלוקה לפי סעיף 39( א) לחוק המקרקעין, ומתן צו המורה על תשלומי איזון לפי סעיף 39( ב) לחוק המקרקעין. מחומר הראיות ומטענות הצדדים עולה, כי במהלך כארבעים השנים שחלפו מאז ההסכם הראשון פעלו כל הצדדים, מי יותר ומי פחות, בהתאם לאמור בו, ועל כל פנים המציאות היא שהחלקה חולקה למגרשים, נבנו בתים, וחלק מהחלקה הופקע לצורכי סלילת דרך. במצב דברים זה, אף אם איני קובע כך, ספק אם חלוקה בעין בהתאם לזכויות הקנייניות הנקבעות בפסק דין זה היא אפשרית או מעשית. ככל שניתן להסיק, הליך פירוק השיתוף יצריך התאמה, במידת האפשר, של המציאות שנוצרה לחלוקת הזכויות הקנייניות בין השותפים בחלקה, ולמטרה זו יידרש סיועם של בעלי מקצוע ( מודדים, שמאים וכדומה). הליך כזה עומד לעצמו, ואין מקום להכריע בו בגדר ההליך הנוכחי, ובמיוחד כך כאשר בית משפט זה איננו הערכאה המוסמכת לדון בו.

סיכומו של דבר, אני קובע כי בכפוף לתשלום כל המסים ותשלומי החובה בקשר לכך, זכאי התובע להירשם כבעלים של 18736/112430 חלקים של החלקה.

התביעה לפירוק שיתוף ועל התובע להגיש אותה לערכאה המוסמכת .

נוכח התוצאה שהגעתי אליה אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ה, 28 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה