הדפסה

אבו עראר ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

בפני
כב' השופט משה הולצמן

התובע:

סלמאן אבו עראר ת.ז. XXXXXX471
ע"י ב"כ עוה"ד עאדל אבו עראר

נגד

הנתבעת
ושולחת הודעת לצדדי ג'

מדינת ישראל
ע"י ב"כ מפרקליטות המדינה מחוז דרום (אזרחי)

צדדי ג': 1. סהר בן מ חמד אבו עראר ת.ז XXXXXX281
2. גאמיל בן מחמד אבו עראר, ת.ז XXXXXX627
שניהם ע"י ב"כ אלעוברה סולימאן

פסק דין

מבוא
התובע הגיש תביעה כספית בסך של 46,000 ₪, כך במקור.
התובע טען שביום האירוע נכנסו שוטרים לבית שבבעלותו ב יישוב ערערה בנגב, פרצו לדלתות החדרים, וגרמו להן לנזקים, הגם שלא היה צורך בכך, ולפיכך הגיש תביעה כספית לתשלום פיצויים כספיים בגין עלות החלפת הדלתות, עוגמת הנפש שגרמה לו, והוצאות ההליך המשפטי.
טענות התובע
עיקרי טענות התובע בפרשת התביעה-
ביום 31.12.2012 הגיעו שוטרים לבית שבבעלותו בישוב ערערה בנגב, ללא סיבה מוצדקת, נכנסו בכוח וללא רשות לביתו, ופרצו את הדלתות, תוך שגרמו להן לנזקים חמורים, הגם שבמרבית הדלתות המפתחות היו בצילינדר, ולא הייתה סיבה לפרוץ אותן.
במועד האירוע הבית היה ריק מאדם.
השוטרים הפרו בהתנהגותם את זכויותיו של התובע על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, פקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א- 1971, וסעיפים 282 ו- 295 לחוק העונשין התשל"ז- 1977.
התנהגות השוטרים עולה כדי רשלנות ותקיפה .
בנסיבות העניין חל הכלל של הדבר מעיד על עצמו, ועל הנתבעת נטל ההוכחה שלא התרשלה.
כתוצאה מהתנהגותם ומחדליהם של השוטרים נגרם לתובע נזק כספי בסך של 32,000 ₪ בשל הצורך להחליף את הדלתות שניזוקו, על פי חוות דעת של שמאי מטעמו, וכן יש לפצותו בשל עוגמת הנפש שנגרמה לו, ולפסוק את הוצאות ההליך המשפטי, ובכלל זה את שכר טרחתו של השמאי.
טענות הנתבעת
עיקרי טענות הנתבעת בפרשת הגנתה-
יש מקום להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת אי תשלום מלוא האגרה לאור הדרישה לפסיקת פיצוי עונשי.
התובע הציג את פרשת התביעה באופן חסר ומגמתי, והציג "תמונה חלקית ושקרית של ההשתלשלות העובדתית, תוך הסתרה והשמטה של העובדות המלאות הנוגעות לעניין" (ס' 8 לכתב ההגנה).
התובע לא פירט בתביעה "כי המדינה הגישה כנגד שניים מבני משפחתו כתבי אישום חמורים בבית משפט השלום בבאר שבע בעקבות אירוע החיפוש ... בגין תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות ... ובגין הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ... הליך פלילי אשר מתנהל במקביל לתובענה זו " (ס' 10 לכתב ההגנה).
התביעה הוגשה כדי לסכל את ההליך הפלילי הנ"ל.
במועד האירוע, ביום 31.12.2012 הגיעו שני שוטרים ליישוב ערערה בנגב ( בית מס' 248, בשכונה מס' 2 ), כדי לעצור לחקירה פלוני בשם רפעת אבו עראר, שהינו מבני משפחתו המורחבת של התובע. בני משפחתו התנגדו לחיפוש בבית ותקפו את השוטרים, שניתקו מגע ועזבו את המקום.
למקום הגיעה תגבורת של המשטרה, והחלו חיפושים אחר התוקפים. תוך כדי החיפוש הגיע מידע לגבי מקום הימצאותם של התוקפים בבית מס' 230, שכונה מס' 2, שהינו ביתו של התובע, והשוטרים הגיעו למקום.
כוח משטרה הגיע לבית ונתקל בהתקהלות של אנשים רבים מחוץ לבית, ביניהם דיירי הבית. לבקשת השוטרים ולאחר שיג ושיח, אפשרו הנוכחים לשוטרים להיכנס לתוך הבית להשלים את החיפוש.
מכיוון שחלק מהדלתות בבית היו נעולות ביקשו השוטרים מהנוכחים למסור את מפתחות החדרים, ונענו שאלה לא ברשותם. לאחר המתנה, מכיוון שהמפתחות לא נמסרו, ומכיוון שהיה חשש שהתוקפים נמצאים בבית, נפרצו הדלתות, "באמצעות בעיטה בחלק הסמוך לצילינדר של הדלת" (ס' 24 לכתב ההגנה).
לאחר שנפרצו שתיים או שלוש דלתות, הגיע התובע לבית, ומסר לשוטרים מפתח של חדר נוסף, שהוחזר לו לאחר החיפוש.
"משלא נמצאו התוקפים בבית, עזבו השוטרים את המקום" (ס' 25 לכתב ההגנה).
הוגשו תלונות למח"ש שהחליטה שלא לפתוח בחקירה.
התובע ורעייתו הינם בעלי הזכויות בבית בחלקים שווים.
לשוטרים עמדה עילה חוקית להיכנס לבית, מה גם שהכניסה לבית הייתה בהסכמה.
הפריצה נעשתה תוך פגיעה בדלת באזור הצילינדר, ללא עקירתה ממקומה, וללא פגיעה בצירים, או במשקוף.
בנסיבות העניין לא חל הכלל של הדבר מעיד על עצמו.
הנתבעת כפרה בטענות התובע לגבי האחריות המיוחסת לה, לרבות רשלנות, הפרת חובה חקוקה, ועוד.
הוכחשו הנזקים הנטענים על ידי התובע.
הוכחשה זכאותו של התובע לפסיקת פיצוי עונשי.
עיקרי טענות הנתבעת בהודעה לצדדי ג'-
צדדי ג' הינם קרובי משפחתו של התובע, ובמועד שקדם לחיפוש שנערך בביתו תקפו שוטרים, ובעקבות כך, ועל פי מידע שהגיע לשוטרים, נערך אחריהם החיפוש בבית של התובע.
צדדי ג' יכלו לצפות שבעקבות החיפוש אחריהם יערך חיפוש אשר ממנו יפגעו צדדים שלישיים.
במעשיהם ובמחדליהם גרמו צדדי ג' לנזקי התובע.
לפיכך טעה התובע בכך שהגיש את התביעה כנגד הנתבעת ולא כנגד צדדי ג'.
על צדדי ג' לשאת בעלות תיקון הנזקים שנגרמו לתובע, או לפצות, או לשפות, את הנתבעת ככל שתחויב בתשלום פיצויים לתובע.

טענות צדדי ג'
עיקרי טענות צדדי ג'-
למודיעה לא עומדת עילת תביעה כנגד צדדי ג', והגשת ההודעה הינה בגדר שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
צדדי ג' אינם נושאים באחריות כלשהיא לנזקים שנגרמו בביתו של התובע במסגרת החיפוש שערכה המשטרה, ומלוא האחריות בעניין זה רובצת על הנתבעת.
השאלות שבמחלוקת
השאלה העיקרית שבמחלוקת, במישור האחריות, הינה, האם פריצת הדלתות נדרשה בנסיבות העניין, וה אם יש מקום לקביעה שהתנהגות השוטרים עולה כדי רשלנות .
עניין נוסף לבירור הנוגע למישור האחריות הינה אחריותם הנטענת של צדדי ג' לנזק שנגרם לתובע כתוצאה משבירת הדלתות בביתו על ידי השוטרים.
בין הצדדים נטושה מחלוקת גם לעניין היקף הנזק ולגבי עלות התיקון.
ההליך הדיוני
מטעם הצדדים הוגשו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת של שמאים.
דיוני הוכחות נערכו בפני בימים 11.12.2013, 24.3.2014, ו- 5.11.2014.
סיכומי הטענות נשמעו בעל פה בדיון שנערך ביום 17.12.2014.
סברתי שמן הראוי היה לסיים את המחלוקות בתיק זה באמצעות הסדר פשרה, אלא שהדבר לא צלח, ולאחר הודעה שנמסרה בעניין זה ביום 28.12.2014 , ניתן פסק הדין.
דיון והכרעה
לעניין סוגיית האחריות
אין מחלוקת בין הצדדים שהאירוע שהוביל לחיפוש בביתו של התובע התרחש מוקדם יותר ובמקום אחר ביישוב ערערה, שבמסגרת החיפוש גרמו השוטרים נזק ל דלתות, ושצדדי ג' לא נמצאו בחיפוש שנערך בביתו של התובע.
התובע הצהיר, ומצאתי שגרסתו נתמכת בחומר הראיות שבפני, שכאשר הגיע ליישוב הבחין בשוטרים ליד ביתו והגיע למקום, וזאת לקראת תום החיפוש, ולאחר שבירת הדלתות, ומסר להם מפתח ליחידת דיור נוספת שהייתה נעולה בדלת מברזל. התובע ביקש אישור בכתב על כך שערכו חיפוש בביתו, ונענה שביכולתו להגיש תלונה לתחנת המשטרה. התובע הגיש תלונה במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: " מח"ש") והטיפול בתלונה הסתיים ללא נקיטת הליכים.
התובע טען שהכניסה לבית נעשתה ללא הסכמה, אלא שספק בעיני האם נדרשה הסכמ ה לצורך ביצוע החיפוש בבית, מכיוון שהדין מאפשר למשטרה להיכנס לחצרים לצורך ביצוע חיפוש בהתקיים תנאים שונים, ובכלל זה במהלך מרדף אחר אדם המתחמק ממעצר, ולעניין זה נקבע בסעיף 25.(4) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט-1969- "שוטר רשאי, בלא צו-חיפוש, להיכנס ולחפש בכל בית או מקום אם ... (4) השוטר רודף אחרי אדם המתחמק ממעצר או נמלט ממשמורת חוקית".
הגעת השוטרים למקום הייתה במסגרת חיפוש אחר מבוקשי חקירה, שמוקדם יותר באותו היום תקפו שוטרים, ונמלטו ממקום התקיפה. לפי מידע מודיעיני, כך לפי הטענה, התוקפים שהו בבית התובע, ובמצב דברים זה ניתן היה לבצע את הכניסה והחיפוש ללא צורך בצו חיפוש על פי הדין, ואף ללא צורך בהסכמת דיירי הבית.
ניתן למצוא אי התאמות בעניינים מסוימים בין האמור בתצהירו של התובע לבין הגרסה שמסר בחקירתו במ ח"ש (נ/2), לגבי כוונת השוטרים לפרוץ את דלת יחידת המגורים הנוספת, טרם קבלת המפתח מהתובע, וכן לגבי הפער העולה בין הצהרתו שלפיה החדרים לא היו נעולים, לבין חקירתו במח"ש שממנה עולה ששני חדרי שינה היו נעולים.
עם זאת, לא מצאתי שהמדובר בסתירות מהותיות, בשים לחומר הראיות שבפניי, והתובע העיד שגם בדלתות שהיו נעולות היו מפתחות בבתי הצילינדר (ע' 6, ש' 28-29).
לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבפני מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע שלפיה הדלתות שנפרצו, לא היו נעולות במפתח, או שניתן היה לפתוח את המנעולים באמצעות המפתחות שהיו בבתי הצילינדר.
חיזוק מסוים לגרסתו הנ"ל של התובע נ יתן למצוא בעדותה של גרושתו, קזאיה אבו עראר, שהעידה שבעת החיפוש הייתה במטבח הנמצא ביחידה נפרדת מאחורי הבית, שהשוטרים מנעו ממנה לצאת מהמטבח עד לתום החיפוש, ושדלתות החדרים היו פתוחות. "ש. בכמה דלתות היו מפתחות? ת. לא סגרתי את הדלתות. אף פעם לא סגרתי אותן וכך לגבי כל הדלתות בבית שהיו פתוחות" (ע' 13, ש' 17-18).
העדה עשתה עלי רושם מהימן, אם כי לצורך מתן המשקל המתאים לעדותה הבאתי בחשבון את יחסי הקרבה בין העדה לבין התובע, והיותה בעלת מחצית הזכויות על הבית.
חיזוק ראייתי משמעותי לגרסתו הנ"ל של התובע ניתן למצוא בחוות דעתו ובעדותו של השמאי אליהו אמזלג, שהובא כמומחה מטעם הנתבעת לעניין הנזק לדלתות.
השמאי הנ"ל בדק לטענתו את הדלתות שפורקו לאחר האירוע והוחלפו, לרבות הדלתות שניזוקו, ומצא סימני פריצה מובהקים בתשע מהדלתות שנבדקו על ידו ( ע' 17, ש' 31-36).

השמאי העיד בחקירתו הנגדית שבכל הדלתות שנבדקו על ידו, ללא יוצא מהכלל, לא נמצאו סימני נזק בלשוניות שבצילינדרים, ומסקנתו הייתה שכל הדלתות שניזוקו לא היו נעולות.
ובלשון עדותו-
"ש. את המערום צילמת גם? ת. כן. ש. מה היה מצב הדלתות במערום? ת. רוב הדלתות היה בסביבות המנעול היתה מעיכה, כל המנעולים היו במצב של סגירה, כלומר הלשונית היתה בפנים, הכוונה לדלת פתוחה לא סגורה עם מפתח. כל הלשוניות של הידית היו שלמות" (ע' 17, ש' 25-27 ). בנוסף העיד שבדק וצילם את המשקופים שפורקו, ואשר נמצאו במערום, ולא מצא בהם נזק כתוצאה מפריצת הדלתות, וחזר על ממצאיו שהלשוניות בצילנדרים לא נפגעו והיו שלמות. "אני צילמתי את כל המשקופים שהיו במערום. לכולם הלשוניות שלמות" (ע' 18, ש' 16 ; חוות דעתו והתמונות שצורפו אליה)(ההדגשות לא במקור- מ.ה.).
מעדותו של שמאי הנתבעת עולה שהלשוניות בכל הדלתות, לרבות הדלתות שניזוקו, ונמצאו עליהן סימני פריצה, נותרו שלמות, והכוונה ללשוניות המנעולים, שנותרו בבתי הצילינדר, וכן ללשוניות של ידיות הדלתות, וכחיזוק לכך הוסיף והעיד שלא מצא סימנים לנזק כלשהוא במשקופים שפורקו ונבדקו על ידו.
הדעת נותנת, כך על פי ניסיון החיים והשכל הישר, שדלת שנפרצה לאחר שננעלה במפתח, כך שלשונית- המנעול הייתה נתונה בתוך המגרע ת המתאימה שבמשקוף, הדבר יבוא לידי ביטוי בסימני נזק ללשונית, ואף למשקוף, אלא ששמאי הנתבעת מצא שאלה לא ניזוקו כלל, מכיוון שלשוניות המנעולים נותרו בבתי הצילינדר, והדלתות לא היו נעולות.
יוצא אפוא שיש לקבל את גרסתו של התובע שבמועד החיפוש הדלתות בבית לא היו נעולות, והנני סבור שעדותו של שמאי הנתבעת מהווה תימוכין גם לעדותו של התובע, שאף בשני חדרי השינה שבהם הדלתות היו נעולות, כעולה מחקירתו במח"ש, המפתחות היו בבתי- הצילינדר, וניתן היה לפתוח את הדלתות, מבלי להידרש לפריצתן.
המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הינה שפריצת הדלתות על ידי השוטרים, או שמא יש לומר שבירת הדלתות על ידם, הייתה בגדר פעולה שלא נדרשה בנסיבות העניין, מכיוון שהדלתות לא היו נעולות.
מסקנה זו, בשים לב לנסיבות העניין, מעוררת תהיות של ממש לגבי התנהגותם של השוטרים בעת ביצוע החיפוש, ונראה שיש יותר מיסוד לקביעה שהתנהגותם בכל הנוגע לנזקים שגרמו לדלתות , עולה לכל הפחות לכדי רשלנות, אם לא למעלה מכך.
די באמור לעיל כדי לקבוע שהשוטרים נושאים באחריות מלאה לגרימת הנזקים לדלתות.
עם זאת, וכדי שלא להותיר את יריעת הדיון חסרה, מצאתי לנכון להתייחס לעניינים נוספים העולים מחומר הראיות שבפניי ושיש בהם כדי לתמוך במסקנה שהתנהגות השוטרים במקום עולה לכדי רשלנות.
בחינת הגרסאות שהעלו השוטרים שהעידו בפני לגבי אופן ביצוע החיפוש, מעלות תהיות של ממש לגבי מידת המהימנות שניתן לי חס להן, והנני סבור שהנתבעת לא פרסה בפניי את מלוא התמונה בנוגע לחיפוש ולשבירת הדלתות.
הנתבעת הגישה תצהירי עדות ראשית של השוטרים דביר, יוגב, ואבירם, שאף העידו בפני.
השוטרים דביר ויוגב היו חלק מהכוח ות שנכנס ו לבית לצורך ביצוע החיפוש. דביר היה ראש צוות של שמונה או עשרה שוטרים , שבו היה גם יוגב (עדות דביר ; ע' 25, ש' 13 ).
השוטר אבירם היה מפקד הכוח שסגר מסביב לבית לצורך בידוד אזור הפעולה בעת החיפוש, ולמניעת בריחה מהבית.
השוטרים יוגב ודביר מסרו תצהירים דומים בתוכנם, והצהירו שעם הגעתם למקום הייתה התקהלות רבתי מחוץ לבית, ולאחר ששוחחו עם הנוכחים ניתנה הסכמה לחיפוש בבית. שתיים או שלוש דלתות היו נעולות, ולאחר שביקשו מהנוכחים מפתחות, נענו שאלה אינם ברשותם, ולאחר שהמתינו זמן סביר (כפי שהוצהר) של כ- 15 דקות, קיבלו אישור ממפקדם לפרוץ את הדלתות. הפריצה נעשתה באמצעות בעיטה בחלק הסמוך לצילינדר של הדלת (סע' 12-14 לתצהיריהם).
הגרסה שמסרו דביר ויוגב לגבי קיומה של התקהלות רבתי מחוץ לבית אינה מתיישבת עם הגרסה שמסר השוטר אבירם, ששימש כמפקד כוח הסגירה מסביב לבית, לגבי ההתרחשות במקום.
בתצהירו של אבירם לא צוין כלל שבבוא השוטרים למקום הייתה הת קהלות של אנשים רבים מחוץ לבית.
העדר התייחסות בתצהירו של אבירם להתקהלות הנטענת מעוררת לכל הפחות תמיהה, מכיוון שהדעת נותנת שבמסגרת תפקידו כמפקד כוח הסגירה (ע' 15, ש' 14) , ובשים לב לכך שמיקומו היה בחזית הבית (ע' 14, ש' 27-28 ), אבירם היה אמור להבחין בהתקהלות.
אבירם העיד לגבי התרחשות הדברים במהלך ביצוע הסגירה והחיפוש- "... הכניסה לבית היתה במקביל לסגירה מסביב לבית. החיפוש נערך מספר דקות עד כמה שאני זוכר ... בצענו סגירה ועד כמה שאני זוכר, הגיעו 2-3 אנשים אלינו ובקשנו מהם להתרחק ולא היתה התנגדות ... (ע' 14, ש' 26-29; הדגשות לא במקור- מ.ה.).
יוצא מעדותו שהסגירה מסביב לבית בוצעה בד בבד עם הכניסה לבית לצורך ביצוע החיפוש, וללא השתהות יתרה, ולכל היותר הגיעו לכוח הסגירה שניים או שלושה אנשים שהתבקשו להתרחק מהמקום, וגרסה זו אינה מתיישבת עם התיאור שמסרו דביר ויוגב.
ההצהרות שנתנו דביר ויוגב לגבי השיחה שניהלו עם הנוכחים בפתח הבית לצורך קבלת הסכמתם לחיפוש ( "לאחר ששוחחנו עם הנוכחים, אפשרו לנו להיכנס לתוך הבית על מנת להשלים את החיפוש"; סעיף 12 לתצהירים ), אינה מתיישבת עם עדותם.
דביר העיד- "אני לא זיהיתי ולא שוחחתי איתם באופן אישי. עמדנו בכניסה לבית כשהמפקדים דיברו איתם" (ע' 24, ש' 1-2). יוגב העיד- "אני באופן אישי לא דיברתי עם האנשים האלה. אני משער שהקצין דיבר איתם, אני לא זוכר" (ע' 29, ש' 28 ).
מן הראוי היה לדייק את לשון התצהירים, ולציין שהשיחה הנטענת נערכה על ידי מפקדי השוטרים שהיו במקום, כך לפי הטענה, ויש לציין שאלה לא הובאו לעדות בפני.
דביר ויוגב לא מסרו גרסה סדורה לגבי נוכחות של עדים שאינם שוטרים בכל מהלך החיפוש, והעדויות שנתנו בעניין זה אינן מתיישבות ביניהן.
דביר ויוגב לא הצהירו באופן מפורש כי החיפוש נערך בליווי הנוכחים במקום. מתצהיריהם עולה שביקשו מאת הנוכחים מפתחות לדלתות שלפי הטענה נמצאו נעולות, אלא שלא ברור האם אותם נוכחים, או מי מהם, ליוו את הליך החיפוש לכל אורכו כמתחייב בדין (סעיף 26 .(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969).
בעוד שמעדותו של דביר עולה שאנשים שונים, ובכלל זה נשים, באו ויצאו מהבית, וליוו את הליך החיפוש ( ע' 24, ש' 3-7), הרי שמעדותו של יוגב, שהיה בצוות של דביר, עולה שהיה גבר אחד, ואולי שניים, ולא יותר מכך, שליוו את הליך החיפוש, והוא לא זכר האם נכחו במשך כל הליך החיפוש (ע' 29).
הגרסאות שמסרו דביר ויוגב לגבי משך זמן ההמתנה הנטען טרם פריצת הדלתות, כ- 15 דקות, ולגבי משך זמן פעולת החיפוש בכללותה, אינן מתיישבות עם עדותו של אבירם, ועם האמור בדו"חות הפעולה שנרשמו על ידם.
יוגב מסר בעדותו שהחיפוש נמשך בין 20 דקות לחצי שעה (ע' 29, ש' 31-32).
אבירם העיד שהחיפוש נערך במשך מספר דקות.
"ש. כמה זמן נמשך החיפוש בביתו של התובע? ת. עד כמה שאני זוכר, היה קצר, כמה דקות" (ע' 14, ש' 17-18). ובהמשך- "הכניסה לבית היתה במקביל לסגירה מסביב לבית. החיפוש נערך מספר דקות עד כמה שאני זוכר" (ע' 14, ש' 22; הדגשות לא במקור- מ.ה.).
האמירה "כמה דקות", או "מספר דקות", על פי מובנה השגור והמקובל אצל הבריות, נועדה לתאר פרק זמן קצר, משך זמן של דקות ספורות, ומכל מקום הכוונה לחלוף פרק זמן שאינו משמעותי, ובוודאי שאינו עולה לכדי רבע שעה.
יש לשים לב לעדות נוספת של אבירם שלפיה כוחות הסגירה והחיפוש עזבו את המקום באותו המועד, ולא בנפרד ובמועדים שונים. "... שלא היה מצב שהצוות שלי יצא מהמקום לפני שצוות החיפוש בתוך הבית יצא מהבית. שני הצוותים יצאו ביחד מהמקום. שלב העזיבה זה שאנו עולים לרכבים ולקפל את הכל" (ע' 14, ש' 20-23 ).
גרסתו של דביר לגבי משך זמן החיפוש אינה מתיישבת עם דו"ח הפעולה שנרשם על ידו ביום האירוע (נ/3), כדלקמן- "... היו כמה חדרים סגורים ביקשנו מהם לפתוח והם אמרו שאין להם מפתח חיקנו (כך במקור- מ.ה.) מספר דקות ... (לצורך קבלת המפתח- מ.ה.) ... ולאחר מכן נפרץ הדלת...". צוין פרק זמן של מספר דקות בלבד , ולא צוין פרק זמן של חמש עשרה דקות.
בדו"ח הפעולה של יוגב, שהיה בצוות של דביר, שנרשם ביום האירוע (ת/1), צוין- "... ונכנסנו לבית על מנת לבדוק עם (כך במקור- מ.ה.) שני החשודים הנ"ל בבית לאחר סריקה בבית הנ"ל לא אותרו יש לציין: שלא היה שימוש בכוח ולא נגרם נזק לרכוש". לא רק שלא צוין לגבי ההמתנה לקבלת המפתחות, אלא שצוין שלא היה שימוש בכוח ולא נגרם נזק לרכוש . הגרסה שהעלה בדו"ח הפעולה (חיפוש ואי גרימת נזק לרכוש), אינה מתיישבת עם הגרסה שהעלה בתצהירו (חיפוש, המתנה למפתחות, וגרימת נזק לרכוש).
הערכות הזמנים השונות שציינו דביר ויוגב, מזה, ואבירם, מזה, מובילות למסקנות שונות לגבי אופן התרחשותו של החיפוש, שכן מגרסת אבירם עולה שהמדובר בפעולת חיפוש מהירה ללא עיכוב ושיהוי, ובאופן שאינו מתיישב עם התיאור שמסרו דביר ויוגב.
הפערים שנמצאו בגרסאות שמסרו עדי הנתבעת , על משקלם המצטבר, פוגמים לטעמי במהימנות שניתן ליחס לגרסאותיהם לגבי אופן ביצוע החיפוש באותם עניינים שפורטו לעיל.
עניין נוסף שיש להידרש אליו הינו העדרו של דו"ח חיפוש.
בנסיבות העניין היה מקום לערוך דו"ח חיפוש, ולמסור העתק ממנו לתובע.
בעניין שנדון ברע"פ (עליון) 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל (פסקה 31; 6.3.2012) נקבע שבמקום שבו בוצע חיפוש בגופו של אדם, בכליו, או ב ביתו, גם אם ניתנה הסכמה לכך, הרי שמן הראוי שהמשטרה תקבע נהלים לגבי תיעוד הליך החיפוש באמצעות מסמך בכתב, ככל שתתעורר בעתיד שאלה לגבי חוקיותו או לגבי האופן שבו נערך.
"סיכומו של דבר, בהעדר מקור סמכות אחר ובנסיבות המצדיקות זאת, הסכמתו של אדם לעריכת חיפוש על גופו, בכליו או בביתו עשויה להוות מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש.
...
עוד נוסיף בהקשר זה כי מן הראוי ששאלת אופן ביצוע החיפוש בהסכמה תוסדר בנוהל רשמי של המשטרה שינחה את השוטרים לגבי היקף סמכויות עריכת החיפוש הנתונות להם ולגבי התנאים לעריכת חיפוש בהסכמה. אנו סבורים כי במסגרת הנוהל האמור יש לקבוע כי מייד ובסמוך לאחר עריכת החיפוש בהסכמה ירשום השוטר שערך את החיפוש זכרון דברים או תרשומת בדבר נסיבות החיפוש שנערך. כך, יוותר תיעוד אמין ומדויק אודות החיפוש ככל שתתעורר בעתיד שאלה לגבי חוקיותו או האופן שבו הוא נערך".
מעדותם של דביר ויוגב עולה בבירור שעל פי נהלי המשטרה היה מקום לערוך דו"ח בכתב לגבי מהלך החיפוש ותוצאותיו , ולמסור אותו לתובע.
דביר העיד- "לשאלת בית המשפט האם כשאנחנו נכנסים לחיפוש וגורמים נזקים, אנחנו צריכים לתת אישור, אני משיב שכן, בדרך כלל צריך לתת דוח לבעל המקום לגבי הנזקים שנגרמו. זאת הנחיה משטרתית" (ע' 27, ש' 16-17 ). יוגב העיד- "לשאלת בית המשפט האם יש הנחיה של המשטרה שלאחר שגורמים נזק לבית יש מקום להשאיר דוח בעניין, אני משיב שכן, זה נקרא "דוח חיפוש" (ע' 31, ש' 27-28 ).
למרות שלא הוצגו בפני נוהלי המשטרה לגבי העניינים שיש לכלול בדו"ח, הרי שהדעת נותנת שיש לפרט במסגרתו לגבי נוכחותם של לפחות שני עדים שאינם שוטרים, כמתחייב מהדין, וכן פרטים מהותיים הנוגעים לחיפוש, לרבות הנזקים שיכול ונגרמו במהלכו, ופרטיו של בעל התפקיד שערך את הדו"ח.
חשיבותו של הדו"ח הינה בכך שהוא נערך בזמן אמת, במקום התרחשות הפעילות, כאשר העניינים המתועדים בו התרחשו זה מקרוב, ו מטבע הדברים אינם צריכים שיחזור או ריענון. מסירת הדו"ח לידי בעל הבית, או לידי נציגו, מיד עם תום החיפוש, במקום שבו התרחשה הפעילות המשטרתית, ללא עיכוב ושיהוי, יש בה כדי להוסיף נופ ך של אמינות לתוכנו של הדו"ח, ול שלול את האפשרות שנערכו בו שינויים בדיעבד.
התובע, שהגיע לבית לקראת סיומו של החיפוש, ולאחר שנגרם הנזק לדלתות, הצהיר והעיד, שביקש מהשוטרים דו"ח לגבי החיפוש, ונענה שעליו לפנות לתחנת המשטרה.
מחובתם של השוטרים היה למסור לתובע את דו"ח החיפוש, עם תום החיפוש בבית, ללא קשר לפנייתו בעניין זה, וזאת כמתחייב מנהלי המשטרה, כעולה מהעדויות, ויוצא שהשוטרים לא קיימו אחר הנהלים בעניין זה.
מעבר לכך, מילוי הדו"ח ומסירתו לתובע מיד עם תום החיפוש, נדרשה והתחייבה בנסיבות העניין, בשים לב לגרימת הנזק לרכושו, תוך פגיעה של ממש בזכות קניינו, שהינה בגדר זכות יסוד בשיטת משפטנו (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 3- " אין פוגעים בקנינו של אדם").
במצב דברים זה הנני סבור שיש לזקוף לחובתה של הנתבעת את אי הצגתו של דו"ח החיפוש, ויש בכך כדי לגרוע מהמשקל שיש ליחס לגרסאות שמסרו העדים מטעמה לגבי אופן ביצוע החיפוש.
הנני סבור שהנתבעת לא הביאה לעדות עדים שהינם רלבנטיים לצורך הצגת תמונה כוללת יותר לגבי אופן ביצוע החיפוש.
מעדותם של דביר ויוגב עולה שבמקום נכחו קציני משטרה, ועל פעולת החיפוש פיקד מפקד בכיר (עדות דביר. ע' 23, ש' 8-9 ; ע' 24, ש' 1-2 ; " קיבלנו לאחר מכן היתר על ידי מפקד הכוח לפרוץ א ת הדלתות ". ע' 25, ש' 31-32; עדות יוגב. ע' 29, ש' 27-28 ; הדגשה לא במקור- מ.ה.) .
זאת ועוד, מהעדויות של דביר ויוגב עולה שבנוסף לצוות של דביר, שבו נכלל גם יוגב, היו בבית עוד לפחות ארבעה צוותים נוספים של שוטרים לצורך ביצוע החיפוש, ושפריצת הדלתות לא נעשתה על ידי דביר ויוגב, או על ידי שוטרים נוספים שהיו בצוות של דביר, אלא על ידי שוטרים שהיו בצוותים אחרים, וזאת הגם שמעיון בתצהיריהם של דביר ויוגב ניתן להבין ולסבור שפריצת הדלתות נעשתה בפועל על ידם.
(סעיף 14 לתצהירים; עדות דביר- ע' 22, ש' 32; ע' 25, ש' 13-21 ; ע' 26, ש' 3 , ש' 19-20; עדות יוגב- ע' 29, ש' 9-11; ע' 30, ש' 8-9; ע' 30, ש' 17- 22; ע' 31, ש' 18-19).
מפקד פעולת החיפוש, שנתן את ההוראה לפרוץ את הדלתות, והשוטרים שפרצו אותן, לא הובאו בפניי לעדות.
הנני סבור שיש לזקוף לחובתה של הנתבעת את אי הבאתם של העדים הנ"ל לעדות, ובנסיבות העניין יש להחיל עליה את החזקה, פרי ההלכה הפסוקה, שעדותם, ככל שהייתה נשמעת, לא הייתה מתיישבת עם הגרסאות שנמסרו לגבי הליך החיפוש ותוצאותיו ( ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. פסקה 53).
גם אם היה מקום לקבל את גרסת הנתבעת שלפיה הדלתות שניזוקו נמצאו נעולות- ואינני סבור שיש לקבל את הטענה- הרי שלא מן הנמנע שהיה מקום ליצור קשר בטלפון עם התובע לצורך הגעתו למקום ומסירת המפתחות, בשים לב לנסיבות העניין.
הנתבעת טענה שהחיפוש נערך במסגרת "אירוע מתגלגל" בעקבות תקיפת השוטרים מוקדם יותר במקום אחר ביישוב, אלא שמהנתונים שבפני עולה שגלגולו של האירוע הסתיים עם ביצוע החיפוש בביתו של התובע. לא נטען בפניי ובוודאי שלא הוכח שהחיפוש אחר החשודים בתקיפת השוטרים נמשך באותו היום לאחר סיום החיפוש. דביר העיד שלא ניתן היה להמתין יותר מידי מכיוון שהתנהל מרדף אחר החשודים (ע' 25, ש' 1-2 ), אלא שעדותו אינה נתמכת בחומר הראיות, מה גם שבדו"חות הפעולה שלו ושל יוגב לא צוינו פעולות חיפוש נוספות מעבר לזה שנערך בבית התובע (ת/3, נ/3), ולא נטען בפניי לגבי נסיבות איתורם של החשודים .
היה מקום לנקוט בכל אותן פעולות סבירות, על מנת לעמוד ביעדי פעולת החיפוש, ובד בבד להימנע ככל הניתן מגרימת נזק לרכושו של התובע.
לא נעשה ניסיון לקבל מהנוכחים, שלפי הטענה היו במקום, את פרטי ההתקשרות עם התובע כדי לבדוק עמו בטלפון את האפשרות להגעתו למקום בתוך פרק זמן סביר לצורך מסירת המפתחות.
הנני סבור שהיה מקום לניסיון זה, מכיוון שלא הצריך מאמץ מיוחד, ולשוטרים עמד הזמן הדרוש לכך, כאשר על הכף, מנגד, הונחה זכותו הקניינית של התובע, שעל פי גדריה היה מקום לבצע את החיפוש תוך שמירה על שלמות רכושו, ככל הניתן בנסיבות העניין.
יש לציין שהתובע הגיע למקום לקראת סיום החיפוש, והעיד בפני שמפתחות הבית הינם ברשותו, ומצאתי לנכון לתת אימון בגרסה זו, ואין חולק שמסר לשוטרים מפתח של יחידת דיור נוספת. מכאן, שאם היה נעשה ניסיון ליצור עמו ק שר לצורך הגעתו למקום, לא היה בכך כדי לעכב את פעולת החיפוש ל פרק זמן משמעותי.
לסיכום עניין האחריות, וכפי שצוין לעיל, לא היה מקום לפרוץ את הדלתות מכיוון שאלה לא היו נעולות, ולכן שבירת הדלתות הייתה בגדר שימוש מיותר בכוח, שלא לצורך המטרה שעמדה ביסוד פעולת החיפוש, והתנהגות השוטרים הייתה נגועה לכל הפחות בעוולת הרשלנות, אם לא למעלה מכך.
בנוסף, גם אם היה מקום לקבל את הטענה שהדלתות שניזוקו היו נעולות- ואינני סבור שזה המצב בעניינו- יש מקום לקביעה שפריצתן על ידי השוטרים עולה לכדי רשלנות, בשים לב לנסיבות העניין.
למעלה מהנדרש אציין שהנתבעת נושאת באחריות ישירה ושי לוחית למעשיהם ומחדליהם של השוטרים, כפי שפורטו לעיל.
(ראו- סעיפים 2 ו- 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 ; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ( 14.7.1983); ע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל (24.7.1984); ת"א (מחוזי- מרכז) 770-12-07‏ עיזבון המנוחה ענבל עמרם ז"ל נ' משטרת ישראל (29.8.2010). ע"א 667/77 מרים דדון ואח' נ' עזר אטיאס ומשטרת ישראל (30.3.1978); ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' אורידה מדר ואח' ( 21.7.1961); ת"א (שלום עפולה) 2666/90 יוסף מחאג'נה נ' זמיר ג'ואמיס ואח' ( 3.11.1992)).
לסיום הפרק בעניין האחריות, במישור היחסים שבין התובע לבין הנתבעת, ראיתי לנכון להתייחס לטענות שונות שהעלתה הנתבעת.
הנתבעת טענה בפרשת הגנתה, ובסיכומיה, בין היתר, ש התובע הטעה את בית המשפט, באי פירוט עובדות שהינן רלבנטיות לעניין הנדון, לגבי השתלשלות האירועים שהובילו לחיפוש בביתו, ובכלל זה שצדדי ג', שהינם בני משפחתו (לגבי אחד מהם נטען שהינו אחיה של רעייתו), הואשמו בתקיפת שוטרים , אירוע שהוביל, לפי הטענה, לחיפוש בביתו של התובע.
אכן, מן הראוי היה להתייחס בפרשת התביעה למסכת האירועים שהובילה את המשטרה לערוך את החיפוש בבית התובע , ולו בקצרה, כדי לשטוח תמונה מלאה יותר בפני בית המשפט, אך אינני סבור שיש מקום ליחס לתובע חוסר תום לב דיוני, בכך שבחר להתמקד במסגרת פרשת התביעה בחיפוש שנערך בביתו ובנזקים שנגרמו במהלכו, ולא פירט את הרקע שהוביל לכך.
השתלשלות העניינים לאחר קרות האירוע שבו הותקפו- לדאבון הלב- השוטרים, ואשר הובילה, על סמך מידע מודיעיני, כך לפי הטענה, את כוחות המשטרה לביתו של התובע, אינה קשורה למעשה או מחדל שניתן ליחס לתובע, שלא ביצעה עוולה כלפי מאן דהוא. האירועים הת גלגלו לפתחו של התובע, ולא הוא שגרמם.
בכלל זה, לא הוכח בפני שצדדי ג' שהו בביתו של התובע, או שהתובע קשור במישרין או בעקיפין למעשים שבגינם נאשמו ובהמשך אף הורשעו צדדי ג', בגין תקיפת השוטרים, או שלאחר תקיפת השוטרים התובע כיוון את צדדי ג' לביתו כדי לסייע להם להסתתר מהמשטרה , ולא הובאו בפני ראיות של ממש שצדדי ג' אכן הגיעו ונכנסו לביתו של התובע, או שנמלטו ממנו עם הגעת השוטרים לקרבת הבית, לצורך עריכת החיפוש .
אין מחלוקת שצדדי ג' לא נמצאו כלל בביתו של התובע במהלך החיפוש שערכו השוטרים בביתו, שהיה מלווה בשבירת דלתות, ויש להניח שנערך חיפוש מדוקדק.
בנסיבות העניין, ספק בעיני האם קיימת רלבנטיות ליחסי הקרבה המשפחתית הנטענת בין התובע לבין צדדי ג', ככל שהדברים נוגעים למקרה הנדון.
הטענה שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה שלפיה התביעה הוגשה כדי לסכל את ההליך הפלילי שננקט כנגד צדדי ג' בגין תקיפת השוטרים, אינה מתיישבת עם נסיבות העניין.
כתב האישום בהליך הפלילי בגין תקיפת השוטרים הוגש כנגד צדדי ג' ולא כנגד התובע. התביעה הנדונה הוגשה במסגרת הליך אזרחי לקבלת פיצויים בגין נזקי רכוש, שאין מחלוקת שאכן נגרמו על ידי השוטרים שביצעו את החיפוש בבית, הגם ש מכתבי הטענות עולה מחלוקת לגבי האחריות והיקף הנזק. מכאן, שלא היה מקום לנסות ולקשור בין ההליך הפלילי לבין התביעה הנדונה, ככל שהדברים נוגעים לתובע.
טענת הנתבעת בכתב ההגנה (סעיף 10) שלפיה הוגשו כנגד שניים מבני משפחתו של התובע כתבי אישום חמורים בגין תקיפת שוטרים, " בעקבות אירוע החיפוש", אינה מדייקת למצב הדברים בפועל, מכיוון שאלה הוגשו בשל תקיפת השוטרים שאירעה מוקדם יותר ובמקום אחר, וללא קשר עם החיפוש שנערך בבית התובע.
באשר לצדדי ג'
כל שנטען בסיכומיה של באת כוח הנתבעת (והמודיעה) לגבי צדדי ג' הינו- "תוסיף הנתבעת ותטען, כי אלמלא מעשיהם של התוקפים השוטרים כלל לא היו מגיעים לביתו של התובע. התוקפים הורשעו על סך הודאתם בהליך הפלילי" (ע' 43, ש' 14-15).
יש לציין שבעוד שבאת כוח הנתבעת טענה בפתח סיכומיה- "הנתבעת מבקשת לחזור על האמור בכתב ההגנה שהוגש מטעמה" (ע' 40, ש' 8) , הרי שטענה דומה לא נטענה ביחס להודעה כנגד צדדי ג', הגם שמדובר בתובענה שהוגשה על ידי הנתבעת ( אורי גורן. מהדורה עשירית. ע' 442). בסיום סיכומיה טענה- "מבקשים לדחות את התביעה" (ע' 44, ש' 24) , אלא שלא נטען שמבוקש לקבל את ההודעה כנגד צדדי ג', ככל שהתביעה תתקבל.
לאור האמור לעיל יש לראות את המודיעה כמי שזנחה את טענותיה כנגד צדדי ג', למעט הטענה שפורטה לעיל.
"כלל גדול נקוט בידי בית המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסויימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה" (ראו- ע"א (עליון) 401/66, ברוריה מרום נ' בן ציון מרום. 19.6.1967).
אינני סבור שהטענה הנ"ל, שהעלתה באת כוח הנתבעת בסיכומיה, אוצרת בחובה את כוח השכנוע הנדרש לצורך קבלת ההודעה כנגד צדדי ג'.
תקיפת השוטרים הובילה לחיפוש בבית התובע, על יסוד מידע מודיעיני, כך לפי הטענה, אך אירוע התקיפה כשלעצמו , על כל החומרה שבו, או המידע המודיעיני, שטיבו ומידת רצינותו לא הובהרו בפני די הצורך על ידי הנתבעת, אין בהם די כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנדרש לצורך קבלת ההודעה.
מעבר לכך שלא הועלו בסיכומי הנתבעת טענות לקיומו של קשר סיבתי קונקרטי וישיר בין מעשים או מחדלים המיוחסים לצדדי ג' לבין שבירת הדלתות על ידי השוטרים, הרי שאף בראייה כוללת יותר של הדברים, לא מצאתי בחומר הראיות שבפני תימוכין לקיומו של קשר סיבתי כזה.
אין מחלוקת שצדדי ג' לא נמצאו בביתו של התובע, ואין טענה לגבי התנהגותם לאחר אירוע התקיפה בכלל, או באופן שיש בו כדי לקשור אותם להתנהלות השוטרים בעת החיפוש, בפרט, ולא הובאו ראיות לכך.
מעבר לכך, וכפי שציינתי בפרק העוסק בסוגית האחריות, שבירת הדלתות על ידי השוטרים הייתה בבחינת הפעלת כוח מיותר, שלא נדרש לצורך מטרת החיפוש , ואינני סבור שניתן לקשור בין התנהלות השוטרים בעת החיפוש , וגרימת הנזק, לבין צדדי ג', למעט העובדה שהחיפוש נערך לצורך איתורם, אלא שבכך אין די לצורך קבלת ההודעה, בשים לב לנסיבות העניין.
זאת ועוד. בעוד שמתצהירו של דביר ניתן להבין ולסבור שהמידע המודיעיני התייחס לשני צדדי ג', הרי שבחקירתו העיד שהמידע התייחס רק לאחד מהם, סהר אבו עראר, וכך גם עולה מדו"ח הפעולה שלו, שנחשף לראשונה בחקירתו הנגדית ( נ/3; עדות דביר, ע' 27, ש' 26-27) , ומן הראוי היה לדייק את נוסח תצהירו גם בעניין זה.
לאור האמור לעיל, וחרף החומרה שיש ליחס לאירוע תקיפת השוטרים, שהוביל להרשעתם של צדדי ג' בדין, הנני סבור שלא היה מקום, בנסיבות העניין, להגיש את ההודעה כנגד צדדי ג', ודינה להידחות.
לעניין הנזק
התובע טען שהשוטרים פרצו תשע דלתות, והוא נאלץ להחליף 14 דלתות ומשקופים לצורך התאמה ביניהם.
דביר ויוגב הצהירו שנפרצו שתיים או שלוש דלתות.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות מצאתי לנכון לקבל את גרסתו של התובע שלפיה השוטרים גרמו לנזק לתשע דלתות, והיה צורך להחליפן.
גרסתו של התובע לגבי מספר הדלתות שנפרצו מתיישבת עם טענת הנתבעת לגבי אופן שבירת הדלתות, וכן עם הממצאים והעדויות של שמאי שני הצדדים, השמאי לאון פרץ מט עם התובע, והשמאי אליהו אמזלג, מטעם הנתבעת .
דביר ויוגב הצהירו לגבי שיטת הפריצה- "הפריצה נעשתה באמצעות בעיטה בחלק הסמוך לצילינדר של הדלת" (סעיף 14 לתצהיריהם).
השמאי מטעם התובע שביקר בבית ביום 1.1.2013, יום למחרת האירוע, ציין בחוות דעתו שניזוקו תשע דלתות, שבמועד ביקורו רובן עדיין היו עדיין במקומן. בחקירתו העיד שמצא תשע דלתות שנפרצו וניזוקו ברמות נזק שונות, ושהנזק היה באזור המנעול (ע' 9, ש' 12).
השמאי מטעם הנתבעת קבע בחוות דעתו, בין היתר, כי- " הנזק שנתגלה בדלתות היה באזור המכה שנתנה לדלת (מעיכה) בלבד ובאזור המנעול שבר, ללא נזק למנעול וללשוניות" (סעיף 8.7 לחוות הדעת). בחקירתו העיד- "היו 9 דלתות עם סדקים באיזור המנעול או באמצע הדלת ליד המנעול. באיזור המנעול " ( ע' 17, ש' 31-36 ; הדגשה לא במקור- מ.ה.).
אינני סבור שניתן להסתמך על הגרסאות שמסרו דביר ויוגב לגבי מספר הדלתות שניזוקו.
דביר ויוגב הצהירו שלאחר שלא נמסרו המפתחות לחדרים הנעולים- "קיבלנו אישור מהמפקד שלנו והחלטנו לפרוץ בין שתיים ל 3- דלתות שהיו נעולות ולא יותר, כאשר שאר הדלתות היו פתוחות (סעיף 14 לתצהירים).
מלשון התצהירים, ובשים לב לכך שנוסחו באופן דומה, ניתן היה להבין ולסבור שדביר ויוגב הם שקיבלו את האישור לפריצת הדלתות ממפקד הפעולה, והם שביצעו את הפריצה, אלא שמהעדויות עולה שהם, או שוטרים אחרים שהיו בצוות של דביר, לא פרצו את הדלתות, ושאלה נפרצו על ידי שוטרים מצוותים אחרים שהיו במקום.
(עדות דביר- ע' 22, ש' 32; ע' 25, ש' 13-21; ע' 26, ש' 3, ש' 19-20; עדות יוגב- ע' 29, ש' 9-11; ע' 30, ש' 8-9; ע' 30, ש' 17-22; ע' 31, ש' 18-19).
מן הראוי היה לערוך את התצהירים בגוף ראשון, כמתחייב מתקנה 5 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, וכן לדייק את לשון התצהירים, כך שיהיה מובן, ברור, ונהיר מאופן ניסוחם, ומבלי להידרש לקיומה של חקירה נגדית לצורך העמדת העובדות על דיוקן, שהמצהירים לא נטלו חלק בפריצת הדלתות , וכי אלה נפרצו על ידי שוטרים אחרים, שלא הובאו לעדות בפניי.
דביר העיד שאמנם לא פרץ את הדלתות, אך נכח במקום בעת שנפרצו, וכן שסרק את החדרים שבהם נפרצו הדלתות, אלא שלא שלל את האפשרות שחדרים נוספים נסרקו על ידי צוותים אחרים (ע' 25).
כן העיד שלא בדק את מספר הדלתות שנפרצו בתום פעולות החיפוש. "אני לא פרצתי באופן אישי שום דלת. אני לא בדקתי כמה דלתות נפרצו עם תום הפעולה" (ע' 25, ש' 18 ).
בדו"ח הפעולה של דביר מיום החיפוש ( 31.12.2013, 15:20), נרשם- "... היו כמה חדרים סגורים ... חיקנו (כך במקור- מ.ה.) מספר דקות ... לאחר מכן נפרץ הדלת ולא היה דבר ... לא היה שימוש בכח ונזק נגרם רק לדלתות...". הדו"ח נרשם באופן כללי, ללא ציון לגבי מספר החדרים שנמצאו לפי הטענה סגורים, או לגבי מספר הדלתות שניזוקו, וקיימת התייחסות מפורשת לגבי פריצתה של דלת אחת. בנסיבות העניין קשה לומר שהדו"ח מספק תיעוד אמין לגבי ההתרחשויות, ובמיוחד בכל הנוגע ל היקף הנזק שנגרם.
יוגב, כמו דביר, הצהיר שנפרצו שתיים או שלוש דלתות (סעיף 14 לתצהירו) , אלא שבחקירתו הנגדית שינה את גרסתו והעיד שראה ר ק דלת אחת שנפרצה.
יוגב העיד- "ראיתי את הדלתות שנפרצו. למיטב זכרוני ראיתי דלת אחת שנפרצה" (ע' 29, ש' 10 ). בהמשך העיד שמספר הדלתות שנפרצו הוא כאמור בתצהירו (ע' 30, ש' 29). בהמשך שינה שוב את גרסתו והעיד- "האמור בתצהירי לגבי פריצת דלתות, מתייחסת לדלת היחידה שראיתי" (ע' 31, ש' 7 ). לאחר שהתבקש לעיין בסעיף 14 בתצהירו שבו הצהיר "... והחלטנו לפרוץ בין שתיים לשלוש דלתות שהיו נעולות ... ", חזר והעיד- "לאחר שעיינתי בסעיף 14 לתצהירי, אני עדיין טוען שראיתי דלת אחת שנפרצה על ידי צוותים אחרים ולא על ידי הצוות שלנו" (ע' 31, ש' 18-19 ). לאור הסתירה העולה בין האמור בתצהירו לבין עדותו, מתבקשת המסקנה שהצהרתו לגבי מספר הדלתות שנפרצו הינה בגדר הצהרת בדים.
מכיוון שיוגב היה בצוות של דביר, והדעת נותנת שפעל בצמידות לדביר בעת ה חיפוש (יוגב העיד- "אני זוכר רק את דביר באותו יום"; ע' 30, ש' 24 ), ובשי ם לב לכך שנוסח התצהירים שמסרו הינו דומה, הנני סבור שיש בעדותו הנ"ל כדי להשליך גם על מהימנות עדותו של דביר לגבי מספר הדלתות שלטענתו ראה שנפרצו.
יוגב העיד שלא בדק כמה דלתות נפרצו (ע' 31, ש' 1-3 ).
בדו"ח הפעולה שמילא יוגב ביום החיפוש (ת/1) , נרשם- "... לאחר סריקה בבית הנ"ל לא אותרו יש לציין שלא היה שימוש בכח ולא נגרם נזק לרכוש" (הדגשה לא במקור- מ.ה.) . האמור בדו"ח אינו מתיישב, בלשון המעטה, עם הצהרתו לגבי פריצת הדלתות. יוגב העיד שהתייחס בדו"ח רק לפעולות שבוצעו על ידו ולא מעבר לכך, אלא שגרסה זו אינה מתיישבת עם הלשון שבה נרשמו הדברים. יוצא אפוא שגם לגבי הדו"ח שרשם יוגב קשה לומר שהוא מספק תיאור אמין לגבי ההתרחשויות, ולגבי היקף הנזק שנגרם.
מהמקובץ לעיל, לא מצאתי לנכון לראות בגרסאות שמסרו דביר ויוגב לגבי היקף הנזק שנגרם כגרסאות מהימנות.
עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הינו אי הבאתם לעדות של או תם שוטרים שפרצו בפועל את הדלתות, ואי הצגת דו"חות הפעולה שלהם.
הנני סבור שאי הבאתם לעדות של העדים הרלבנטיים לפריצת הדלתות, ואי חשיפת דו"חות הפעולה מטעמם, בשים לב לנסיבות העניין, צריכה לעמוד לרועץ לנתבעת, וגם בעניין זה יש להחיל עליה את החזקה, פרי ההלכה הפסוקה, שאם היו מובאים בפני, לא היה בהם כדי לתמוך בגרסאות שהעלו דביר ויוגב לגבי מספר הדלתות שניזוקו.
באת כוח הנתבעת טענה בסיכומיה שלאור עיתוי בדיקת השמאי מטעמה לא ניתן לדעת האם כל הדלתות שנבחנו על ידו נפרצו כולן על ידי השוטרים, אלא שלא מצאתי לנכון לקבלה. טענה זו, המייחסת לתובע חוסר תום לב, תרמית, ואף שיבוש הליכי משפט, לגבי היקף הנזק הנטען על ידו, לא הועלתה באופן מפורש בכתב ההגנה, לא מצאתי שבאת כוח הנתבעת נקטה בקו חקירה המתיישב עם הטענה לצורך הוכחתה, ולכן יש לראותה כהרחבת חזית פסולה. מעבר לכך, לא מצאתי שהטענה נתמכת בחומר הראיות שבפני, מה גם שיש צורך בכמות ראיות מוגברת לצורך הוכחת מעשים בעלי אופי פלילי במשפט אזרחי (ע"א 475/81, זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ).
בשולי הדברים, יש לשאול, האם במקום שבו פעולת החיפוש התגלגלה לפתחו של בעל נכס, שלא בשל מעשיו או מחדליו, ונגרם נזק לרכושו, שלא באשמתו, האם לא מן הראוי להקדים ולשלוח שמאי לאמוד את הנזק, ולבוא עמו בדברים לצורך מתן פיצוי הולם?
לא ראיתי לנכון לקבל את טענתו של התובע שלפיה נגרם נזק למשקופים, בשל פריצת הדלתות, ושהיה צורך להחליף את המשקופים, מכיוון שלא מצאתי שהונחה בפני תשתית ראייתית הולמת לעניין זה.
השמאי מטעם התובע ציין בחוות דעתו שהמשקופים קיבלו עיוות כתוצאה מפריצת הדלתות, אלא שלא מצא לנכון לצלם את המשקופים.
השמאי מטעם הנתבעת טען שלפי הנזקים בדלתות נראה שלא הופעל עליהן כוח משמעותי לצורך פריצתן, והוא לא מצא נזקי פריצה במשקופים שפורקו. לחוות דעתו צורפו תמונות של חלק מהמשקופים לאחר שפורקו ונראה שלא נגרם להם נזק.
לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע לגבי הצורך להחליף חמש דלתות נוספות שכלל לא ניזוקו, כדי להתאימן לצבע של יתר הדלתות שהוחלפו, מכיוון שהיה על התובע לפעול לצורך צמצום הנזקים שנגרמו לו, ולא מצאתי שהונחה בפני תשתית ראייתית הולמת לכך שנעשה מאמץ לאתר דלתות מאותו סוג וגוון של אלה שניזוקו.
לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת שניתן היה לתקן את נזקי הפריצה בדלתות שניזוקו.
השמאי מטעם התובע ציין בחוות דעתו כי לדלתות שניזוקו נגרם נזק בלתי הפיך (סעיף 8). בחקירתו הנגדית העיד- "כל הדלתות מתוך ה- 9 לא היו ראויות לשימוש. אי אפשר היה להשמישן" (ע' 9, ש' 23).
השמאי מטעם הנתבעת ציין בחוות דעתו שניתן לתקן את הדלתות, אלא שלא התייחס בחוות דעתו לגבי עלות התיקון, ומעדותו עולה שכלל לא בדק את עלות התיקון (ע' 19, ש' 19), ויש בכך כדי להשליך על המשקל שיש ליחס לאמור בחוות דעתו בעניין זה.
בשים לב לכך ששני השמאים תמימי דעים שהמדובר בבית שנבנה ברמת גימור גבוהה, המתוחזק היטב, ובבית מפואר למדי, וכך גם עולה מהתמונות שהוצגו בפני, הרי שלא ניתן לשלול את האפשרות שעלות תיקון הדלתות שניזוקו על ידי נגר, ובשים לב לכך שיש צורך לצבוע, או לחפות, את החלק המתוקן תוך התאמה לגוון של הדלת והמשקוף , אינה אטרקטיבית מבחינה כלכלית ביחס לעלות החלפת הדלתות , ויכול שמטעם זה שמאי הנתבעת לא ראה לנכון להתייחס בחוות דעתו לעלויות התיקון, אלא רק לעניין שווי הדלתות שנבחנו על ידו.
מכל מקום, שמאי הנתבעת העיד שהיה מקום להחליף שש מתוך תשע הדלתות שנפרצו. "... אם 9 דלתות נפרצו כפי שטען הבחור, אז 3 לא צריך היה להחליף " (ע' 19, ש' 12-13).
לאחר שבחנתי את חומר הראיות, ובכלל זה את ה תמונות שצורפו על ידי השמאים, ובחנתי את הנזקים שנגרמו לדלתות, התרשמותי היא שהיה מקום להחליף את כל הדלתות שניזוקו.
לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע שלפיה הדלתות שניזוקו היו כולם מעץ מלא, ובעניין זה ראיתי לנכון לקבלת את ממצאי שמאי הנתבעת שלפיהם המדובר בדלתות ממסגרת עץ, מחופות בדיקט או בפורניר. שמאי התובע העיד בתחילה שהדלתות מעץ מלא, אלא שבהמשך העיד- "יכול להיות שרק המסגרת מעץ מלא" (ע' 9, ש' 8 ), ומכאן שלא שלל את האפשרות האחרונה. שמאי הנתבעת ציין בחות דעתו שאין המדובר בדלתות מעץ מלא (סעיף 8.5 לחוות הדעת), וכך גם עולה מהתמונות שצילם ו מחקירתו (ע' 18, ש' 3-7 ).
באשר לעלות התיקון, שמאי התובע טען שעלות החלפת הדלתות והמשקופים הינה בסך של 32,000 ₪, אלא שלא מצאתי לנכון לקבל את האומדן שנקבע על ידו, מכיוון שיצא מתוך הנחה שהדלתות היו מעץ מלא, וכפי שצוין לעיל לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו . מעבר לכך, אינני סבור שיש מקום להידרש לאומדן הנ"ל, מכיוון שהתובע החליף בינתיים את הדלתות והמשקופים, והציג אסמכתאות לתשלום בסכום כולל של 23,000 ₪, בגין החלפת 14 דלתות.
לא מצאתי לנכון ליתן משקל של ממש לעלות החלפת הדלתות הנ"ל שהציג התובע, מכיוון שלאחר שבחנתי את התמונות שצורפו לחוות דעת השמאים נראה שהדלתות שהוחלפו על ידו, בגוון בהיר ועם פסי מתכת, הינן באיכות טובה יותר מאשר הדלתות שהיו בבית טרם החיפוש, ומכל מקום לא ברור האם העלות הנטענת כוללת את החלפת המשקופים, אשר גם הם הוחלפו על ידי התובע בגוון מתאים.
מצאתי לנכון להסתמך על העלויות שציין שמאי הנתבעת בחוות דעתו. השמאי התייחס לשווי של אחת עשרה דלתות שנבדקו על ידו, לרבות הדלתות שניזוקו, וציין ששווי של דלת לבודה עם ציפוי פורניר לדלת ומשקוף הינה בסך של 2,150 ש"ח, ושווי של דלת לבודה עם משקוף עץ צבוע הינה בסך של 1,250 ₪. המחירים לפני רכיב מע"מ. השמאי ציין שבחן חמש דלתות מהסוג הראשון, ושש דלתות מהסוג השני. עוד ציין ששווי כל הדלתות בסך של 18,250 ₪, ולאחר הוספת רכיב המע"מ בסך של 21,535 ₪. השמאי מצא לנכון להפחית 48% משווי הדלתות בשל פחת של 12 שנים, והעמיד את עלות הדלתות לאחר הפחתת רכיב הפחת על 10,333 ₪.
מכיוון ששמאי הנתבעת התייחס בחוות דעתו לשווין הכולל של הדלתות, לרבות המשקופים, ללא אבחנה ביניהם, לא מצאתי לנכון לסטות מערכי השווי שקבע בחוות דעתו.
הגם שראיתי לנכון להסתמך על ממצאי שמאי הנתבעת לגבי שווי הדלתות, לא מצאתי לנכון להפחית את רכיב הפחת משווי הדלתות, מהטעמים שלהלן-
הפחתת רכיב הפחת משווי הדלתות תגרום לטעמי לתוצאה שאינה צודקת בעליל עבור התובע.
כפי שצוין לעיל, החלפת הדלתות נכפתה על התובע בגין גרימת נזק לדלתות במהלך החיפוש שערכה המשטרה בביתו, ומצאתי לנכון לקבוע שלא היה מקום מלכתחילה ל פרוץ את הדלתות, וכל זאת במסגרת אירוע שהתגלגל לפתחו של התובע, מבלי שהתובע ביצע עוולה כלשהיא, ומבלי שניתן ליחס לו אשם תורם.
מעבר לכך, אין מחלוקת בין השמאים שהמדובר בבית מרווח שנבנה ברמת גימור גבוהה, ו מתוחזק היטב. שמאי התובע העיד בחקירתו הנגדית שלא היה צורך להפחית פחת משווי הדלתות מכיוון שהבית היה מתוחזק מאוד (ע' 10, ש' 37; ע' 11 ש' 1). שמאי הנתבעת העיד כי- "כשנכנסתי לבית הבית היה כחדש. אחד הבתים המפוארים ביותר שראיתי במגזר הבדואי" (ע' 17, ש' 16). מעיון בתמונות שצורפו לחוות דעתו עולה שהמדובר בבית מפואר למדי. שמאי הנתבעת ציין שהבית עבר שיפוץ, אלא שלא ציין מתי נערך השיפוץ, ולא הובאו בפני ראיות בעניין זה. מכל מקום, שמאי התובע שביקר בבית מיד לאחר האירוע ציין שרמת הגימור של הבית הינה גבוהה, ויש בכך כדי להשליך על מצבו של הבית בתקופה הרלבנטית. לאור האמור לעיל, הדעת נותנת שהדלתות היו במצב תחזוקתי טוב טרם החיפוש.
שמאי הנתבעת הצביע בחוות דעתו על שתי דלתות עם סימני רטיבות, אלא שיש לשים לב לכך שהאירוע התרחש ביום 31.12.2012, והדלתות הוחלפו בתוך כחודש לאחר האירו ע (ת/7, ת/8 לתצהיר התובע), ונערמו בחצר הבית . בדיקת שמאי הנתבעת נערכה ביום 30.7.2013, ואין לשלול את האפשרות שבמהלך התקופה הדלתות האמורות ניזוקו בשל פגעי מזג האו ויר, מה גם שלגבי אחת אחת הדלתות לא ברור האם ניזוקה בחיפוש.
מכל מקום, התובע לא היה נדרש להחלפת הדלתות בעיתוי שבו הוחלפו, ללא גרימת הנזק בעת החיפוש, ולא מצאתי שהונחו בפני ראיות שהיה בכוונתו להחליף את הדלתות בלי קשר לנזקים שנגרמו להן בעת החיפוש.
להשלמת התמונה אציין ש שמאי הנתבעת קבע את רכיב הפחת לפי 12 שנים, על פי המועד שבו ניתן, לטענתו, היתר הבנייה (ע' 17, ש' 11) , בעוד שמעדות התובע עולה שבניית הבית הסתיימה בשנת 2004 (ע' 12, ש' 12 ), ואילו החיפוש אירע ביום האחרון של שנת 2012.
שמאי הנתבעת התייחס לשווין של 11 דלתות , לרבות הדלתות שניזוקו, וללא התייחסות פרטנית אליהן.
מכיוון שעל התובע רובץ הנטל להביא ראיות לגבי סוגן וטיבן של הדלתות שניזוקו, ולא מצאתי שהביא ראיות במידה הנדרשת לעניין זה, מצאתי לנכון לפסוק את הפיצוי לפי הנתונים בחוות דעת שמאי הנתבעת, מהשווי הנמוך לשווי הגבוה, כפי שאלה נקבעו על ידו, כדלקמן-
עבור 6 דלתות, הפיצוי יחושב לפי שווי של 1,250 ₪ לכל דלת. סך הכל- 7,500 ₪.
עבור 3 דלתות, הפיצוי יחושב לפי שווי של 2,150 ₪ לכל דלת. סך הכל- 6,450 ₪.
הסכום הכולל לאחר הוספת מע"מ עומד על סך של 16,461 ₪.
לכך יש להוסיף את עלות חוות דעת השמאי מטעם התובע בסך של 2,000 ₪, על פי חשבונית מס/קבלה שהוצגה בפני.
פיצויים בגין עגמת נפש
התובע תבע פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו ולבני משפחתו בסכום של 12,000 ₪.
מכיוון שהתביעה הוגשה על ידי התובע, ולא צורפו אליה בני משפחתו, הרי שיש מקום להידרש לבחינת הסעד הנתבע ככל שהעניין נוגע לתובע בלבד.
הנני סבור שיש מקום בנסיבות לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש לתובע, מכל הטעמים שפורטו לעיל, ובשים לב לכך שנגרם נזק לרכושו, תוך פגיעה של ממש בזכות קניינו, בשל פעולת חיפוש שהתגלגלה לפתחו, שלא באשמתו, וראיתי לנכון להעמיד את הפיצויים בעניין זה על סכום של 7,000 ₪.

התוצאה
התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע כדלקמן-
סכום התביעה, לגבי החלק שהתקבל, בסך של 25,461 ₪ (פיצוי בגין הדלתות - 16,461 ש"ח, עלות חוות דעת השמאי- 2,000 ש"ח, ופיצויים בגין עגמת נפש- 7,000 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
החזר אגרות בית המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד ההוצאה ועד למועד התשלום בפועל.
שכר טרחת ב"כ התובע בסכום כולל של 5,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן החלטה זו ועד לתשלום בפועל.
הנתבעת תישא בשכר טרחתו של ב"כ צדדי ג' בסכום כולל של 2,360 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן החלטה זו ועד לתשלום בפועל.
הנתבעת תשלם את מלוא החובות הפסוקים בתוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה לפרקליטות מחוז דרום, מחלקה אזרחית.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

משה הולצמן, שופט