הדפסה

אבו חאמד ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

אמנה אבו חאמד
ע"י ב"כ עו"ד אליאב סורני
המערערת
נגד

בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יאיר יעקב
המשיב

פסק דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בת.א 3163/07 מיום 10.6.12, שניתן על ידי כב' השופט י. פרסקי, בו חייב המערערת בתשלום הסך של 33,907 ₪ בגין הלוואה שנטלה מהבנק ולא פרעה את כולה.

עמדתה העקרונית של המערערת היתה כי התביעה התיישנה, החוב נפרע במלואו, הבנק גבה גביית יתר ועליו להשיב הכספים שנגבו ביתר. עוד נטען כי אין לבנק זכות עמידה, שכן המלווה הינו משרד השיכון ולא הבנק.

בית משפט קמא דחה טענת ההתיישנות כטענה מקדמית עוד בהחלטתו מיום 27.4.10 וקבע כי טענת הבנק, שלא שולמו לו 29 תשלומים חודשיים, שהם בסיס הפיגור ותשלומים מאוחרים יותר ששולמו, נזקפו על חשבון התשלום שבפיגור וזקיפת התשלומים בזו הדרך, עולה בקנה אחד, הן עם נוסח ההסכם והן עם דיני החוזים ועל כן לא חלה התיישנות. גם הטענות בדבר זכות התביעה של הבנק והעדר זכות עמידה נדחו ומכאן הערעור.

בהודעת הערעור חוזרת המערערת על טענותיה בפני בית משפט קמא; טוענת להיעדר זכות עמידה של הבנק, משהתברר שלא הוא אשר הלווה את כספי ההלוואה, נשוא הערעור, אלא צד שלישי, היא מדינת ישראל, והבנק שימש רק כצינור להעברת הכסף או שלוחו של הצד שלישי. החלטת בית המשפט לפיה אין להיזקק לטענה של היעדר זכות העמידה בהיותה הרחבת חזית, משלא בא זכרה בכתב ההגנה מתעלמת מהעובדה שהמערערת לא יכלה להעלותה, שעה שהבנק לא טען שצד שלישי הוא שנתן ההלוואה.

עוד נטען כי, ההחלטה מיום 27.4.10, הדוחה את טענת ההתיישנות מוטעית, כיוון שהתובענה הוגשה בחודש 8/99 בגין הלוואה שהועמדה בחודש 8/99 למשך 25 שנה והחיוב הופר ביום 1.9.88, 1.10.88 ו-1.12.88 ובמועדים שונים לאחר מכן וכפי שהודה המשיב, הופר החיוב גם ביום 10/97. ההוראות בסעיף 18 א להסכם רלבנטיות לשלב בו עדיין לא הופר החיוב, אזי ניתן לזקוף התשלום לפי שיקול הדעת לאיזה חלק של ההלוואה, אולם עם הפרת החיוב, משתנה הסטטוס של ההלוואה וביום זה נולדת עילת התובענה לגבי החיוב.
עוד טוענת המערערת נגד מסקנות בית משפט קמא לזכות עמידה, משום שההסכם אינו משקף את זכותו של צד שלישי שנתן ההלואה, אלא את "זכות המתחזה" של הבנק, כמי שהלווה את ההלוואה, שכן הבנק הודה שצד שלישי הוא שנתן את ההלואה, וכי הוא היה רק צינור או שלוח לצורך העמדת ההלואה. הבנק גם הסתיר את ההסכם שנחתם בינו לבין הצד השלישי ומשנתגלה הדבר בחקירת נציג הבנק, נמנע מלהציגו.

לקביעת בית משפט קמא שהמערערים לא הרימו את נטל השכנוע להוכיח שחוב ההלוואה נפרע במלואו וביתר, נטען כי המערערים הכחישו את חוב ההלוואה ועל כן, הנטל על הבנק להוכיח את נכונות החוב ולא חל כאן היפוך נטל הראייה. מה גם שלוח הסילוקין הצביע שהבנק יקר את עלות ההלוואה בשיעור של 57%, כאשר זקף סך של 23.33 ₪ עבור ביטוח הנכס וביטוח חיים לעומת התשלום ע"ח ההלואה של 40.83 ₪. נטל השכנוע בדבר יקור ההלוואה בשיעור כה "דרקוני" מוטל על הבנק, אשר לא הציג הסכם בינו לבין משרד השיכון, המלמד כי היה רשאי לעשות כן. הבנק גם לא הציג כל ראייה, לפיה רשאי הוא לגבות ריבית פיגורים בשיעור של 6% לחודש, ושיעור כזה אכן, עולה בקנה אחד עם ההסכם של הבנק עם צד ג', הוא משרד השיכון. בית המשפט סירב לדון בנימוק של הרחבת חזית והצורך בחוות דעת, אף כי לא נדרשת חוו"ד לחישוב כה פשוט.

המשיב טוען כי, מרוץ ההתישנות לגבי כל תשלום של הלוואה שאינו משולם מתחיל בנפרד. אין חובה על הבנק להעמיד ההלוואה לפרעון מיידי. לטענה שמרוץ ההתישנות מתחיל עם מחדל של תשלום בודד, משזכותו של הבנק להעמיד ההלוואה לפרעון מידי, הרי שיש להפעיל זכות זו בתום לב ובדרך מקובלת ובשיקול דעתו של הבנק מתי לעשות כן. העמדת ההלוואה לפרעון מידי בגין איחור אחד, אינה התנהגות בתום לב ובדרך מקובלת.
כמו כן, התשלומים ששולמו נזקפו על חשבון חובות העבר ועל כן לא הגיע המועד לטענת ההתיישנות.
טענת חוסר היריבות לא באה בכתב ההגנה המתוקן והרחבת החזית לא הותרה על ידי בית משפט קמא, הטענה נדחתה גם לגופו של עניין, משנקבע עובדתית שעמדת הבנק הוכחה ונמצאה מהימנה, בעוד בעלה של המערערת, אשר הגיש תצהיר לא ידע להסביר דבר מהנטען בו. מה גם שמסמכי הבנק הינם רשומה מוסדית.

דין הערעור להידחות.
אכן, טענת המערערת להתיישנות על פניה שובה את הלב, שעה שמדובר בהלוואה שנלקחה בשנת 88 והתביעה בגינה הוגשה רק בשנת 2007, אלא מאי, מדובר בפרעון הלוואה, שמועד ההתישנות נולד חדשות לבקרים והוא שבע שנים מהיום בו נולד החיוב. בענינינו לא מדובר באי תשלום ברצף, אלא באי תשלום של חיובים מסויימים, אשר לאחריהם התשלום שבוצע נזקף על חשבון חוב העבר, דבר שניתן לעשותו הן על פי סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, הקובע: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו ומן החייב חיובים אחדים, רשאי בעת התשלום לציין את החיוב שלחשבונו יזקף הסכום, לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן" והן על סמך ההסכם שבין הצדדים הקובע בסעיף 18 כי "הבנק יהיה רשאי לקבוע לפי שיקול דעתו הבלעדי, לאיזה חלק של ההלוואה יש לייחס כל סכום שהלווה ישלם לבנק...", כך שלא היתה כל מניעה לזקוף התשלומים לגבי חוב העבר.

כפי שטען הבנק והדבר לא נסתר ואף עולה מהחלטת בית משפט קמא, בבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות, הרי ששולמו 184 תשלומים מתוך 219 ולא שולמו 29 תשלומים בלבד. 184 תשלומים מביאים אותנו לשנת 2003, בעוד התביעה הוגשה בשנת 2007 ונותרו 29 תשלומים כך שהגשת התביעה ארבע שנים לאחר המועד, אין בה כדי להקים התישנות ואין להתערב בקביעת בית משפט קמא.

גם בטענה של העדר יריבות אין ממש. טוען ב"כ המערערת להסכם נסתר/ סמוי, הוא הסכם שבין הבנק למשרד השיכון. ההסכם הקובע הוא ההסכם שבין הבנק ללווה, היא המערערת, הטענה כי מאחר ומדובר בכספי מדינה, אין סמכות לבנק לגבות הכספים, אין בה ממש מכיוון שלא מקור הכסף הוא שיוצר את החבות והחבות קמה מכח הסכם שבין המערערת לבין הבנק.

מלין ב"כ המערערת, כי קרוב לודאי שבאותו הסכם "סמוי" יש גם התיחסות לדמי הביטוח ושיעור ריבית הפיגורים החודשיים, וכי נודע לו על ההסכם הסמוי רק במהלך חקירתו של העד ולכן לא ברור אם בסמכותו של הבנק בכלל לתבוע, ועל כן נגרם למערערת נזק ראייתי.

נראה לי שהמערערת אינה מפרשת נכונה את משמעות הנזק הראייתי. ההסכם בין הבנק למדינה למתן כספי הלואה לא נעלם הוא חי וקייםולכן אין כאן נזק ראייתי. יתרה מזו, המערערת חתמה על הסכם עם הבנק ותנאי ההלואה מפורטים בהסכם זה. היא קיבלה את ההלוואה מהבנק והתחייבה להחזיר את כספי ההלוואה לבנק, לא מקור הכסף הוא שקובע את המהות. העובדה שמדינת ישראל היא המקור הכספי, אין בה כדי לשנות ההסכם שבין המערערת לבנק והוא זה שקובע את מערכת היחסים שבין הצדדים.

לא רק זאת, לו סבר ב"כ המערערת שההסכם רלוונטי וחשוב, יכול היה להגיש בקשה בהתאם גם במהלך הראיות, אך משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו, שעה שנקבע שעסקינן בהרחבת חזית.

גם הטענה ליקור ההחזר החודשי עקב תשלומי הביטוח, אין בה ממש בהיותה חלק מההסכם, מה גם שטענה זו הינה בגדר הרחבת חזית, כפי שקבע בית משפט קמא ותשלומי הביטוח הם חלק בלתי נפרד ממסמכי ההלוואה עליהם חתמה המערערת וחלק מתנאי ההלוואה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בס' 21 ו-13 להסכם ההלואה.
גם ריבית הפיגורים מעבר להיותה הרחבת חזית, כפי שנקבע מקורה בהסכם ההלוואה, שם נקבע כי אי תשלום במועד יגרור ריבית פיגורים כפי שתהא נהוגה בבנק, (ס' 4 להסכם ההלוואה).

ביתר טענות המערערת לא מצאתי ממש.

סוף דבר, הערעור נדחה.
המערערת תשלם הוצאות הבנק ושכ"ט עו"ד בסכום 7,500 ₪.
הערבון שהופקד יועבר למשיב.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ג , 25 פברואר 2013 , בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא