הדפסה

אבו ג'אמע נ' בנק מרכנתיל דיסקונט רהט 17696

בפני כב' השופט אור אדם
התובע:
עודה אבו ג'אמע
ע"י ב"כ עו"ד יאסר אבו ג'אמע

נגד

הנתבע:
בנק מרכנתיל דיסקונט רהט 17696
ע"י ב"כ עו"ד דותן שעיה

פסק דין
התובע הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 200,000 ₪, בגין פרסום לשון הרע שבוצע לטענתו על ידי הנתבע. לטענת כתב התביעה התובע הינו אדם מכובד, בעלים של חברות ולומד לימודי משפטים. ביום 7.12.10, הוא פנה לבצע משיכה מחשבון אמו הקשישה, בו יש לו ייפוי כוח. הפקידה צעקה עליו שהוא זייפן וקריאות מעין אלו בנוכחות אנשים רבים שנכחו בבנק, והדבר גרם לו לנזקים ישירים ולנזקים עקיפים.
הנתבע בכתב הגנתו, טען כי תחילה התובע סירב להזדהות בתעודת זהות, רק לאחר שנאמר לו שבלי תעודת זהות לא יוכל למשוך את הסכום המבוקש מחשבון אימו, נעתר והוציא את תעודת הזהות. לאחר מכן, הוא חתם על גבי הטופס בחתימת קשקוש השונה באופן מהותי מחתימתו בספרי הבנק, ולכן הסבה הפקידה את תשומת ליבו של התובע לחוסר ההתאמה אל מול דוגמת החתימה. אולם, לא פרסמה בשום אופן ודרך דבר שהוא בגדר לשון הרע.

עדויות הצדדים
מטעם התביעה העיד התובע לבדו, ומצד ההגנה העידו סגן מנהל הסניף והפקידה ילנה ברסוקוב (להלן: "הפקידה"). יצוין כבר כאן כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה בקשר לטיב הדברים שנאמרו בין הפקידה לתובע. בעניין זה קיימת רק גרסה כנגד גרסה.
עדות התובע – התובע מסר בתצהירו את כל הטענות המפורטות בכתב התביעה, דהיינו כי הוא ביקש לבצע משיכה מחשבון אמו שהוא בעל ייפוי הכוח למשיכה ממנו, אולם הפקידה צעקה עליו שהוא זייף ושחתימתו מזויפת.
התובע מדגיש בתצהירו כי הפקידה הרימה קולה לעברו ואמרה לו: "זה לא אתה, אתה זייפת, אתה זייפן, מה שאתה עושה אינו חוקי ... אני לא אתן לך כסף יא זייפן ... חתימה זו איננה חתימתך ומזויפת". (סעיפים 6-9 לתצהיר התובע).
הדבר גרם לו עלבון ובושה, הדבר הביא לסטיגמה שלילית לגביו, להפסקת עבודתו בעמותה ולסגירת משרדו.
בחקירתו בבית המשפט נשאל התובע אם נכון הדבר שאת תעודת הזהות לא הציג מייד בתחילה, אלא רק לאחר מכן, והוא השיב: "הצגתי תעודת זהות". התובע לא ידע להשיב מדוע כאשר אחת הטענות של הנתבע הינה שבתחילה הוא סירב להציג תעודת זהות, הוא לא התייחס לעניין זה בתצהירו.
התובע אישר את דוגמת חתימתו בנספח א' לתצהיר הנתבע וכן אישר כי החתימה שבנספח ג' לתצהיר הנתבע זהה לדוגמא. כאשר נשאל מדוע באותו מועד חתם בנספח ב' בחתימה שונה, הוא לא השיב לעניין, הוא טען כי הטופס נספח ב' איננו ברור וכי יש להמציא את הטופס המקורי. (ע' 5 ש' 5, ש' 7, ש' 22 לפרוטוקול).
באשר לפגיעה שגרם לו הפרסום, ציין התובע כי באותה תקופה הוא היה פעיל בישוב וניהל מרכז לזכויות אדם וחברה למידע. בבנק היו אנשים רבים ששמעו את הצעקות ואת טענת הפקידה כי הוא זייף, והדבר גרם לו לבושה עד שלטענתו כמה ימים לא יצא לעבודה.
עדות חמיס אבו פריח - כמתואר בפתיח, העד אבו פריח, סגן מנהל הסניף, לא נכח בעת דו השיח בין התובע לפקידה ברסוקוב. כל ידיעתו בקשר לאותו דו שיח נובעת רק מעדות שמיעה ומדברים ששמע לאחר מכן. העד הובא בעיקר כדי להסביר את התנהלות הבנק לאחר האירוע, בה אושרה לתובע על ידי מנהל הסניף המשיכה המבוקשת.
לפיכך, אין בעדותו כדי להועיל לבירור הסוגיה המרכזית שבמחלוקת.
העד אבו פריח ציין כי חדרו נמצא מטרים ספורים מעמדת הטלר בו ניצבה הפקידה ברסוקוב. הוא שמע מחדרו צעקות של התובע וניגש להרגיע את הרוחות. הוא הבין כי הייתה מחלוקת לגבי משיכת כספים מחשבון אמו של התובע. נערך בירור בחדר המנהל. הפקידה ברסוקוב אמרה שהחתימה לא זהה ולכן לא אישרה לתובע למשוך כספים מהחשבון. אבו פריח אישר כי התובע טען בפני מנהל הסניף כי הפקידה הטיחה בו האשמות חריפות שהוא זייפן. בשלב ראשון העיד אבו פריח כי גם הפקידה נכחה בבירור ולאחר מכן תיקן עצמו וטען כי מנהל הבנק שוחח עימה בטלפון הפנימי. לדבריו, היו בבנק באותה עת רק שלושה או ארבעה אנשים.
עדות ילנה ברסוקוב – הפקידה חתמה יום 13.12.12 על תצהיר בפני עורך דין חליל אבו חאמד. בתצהיר זה היא מפרטת את גרסת ההגנה, כפי שתוארה לעיל. כעולה מהתצהיר, היא רק טענה בפני התובע כי לא יוכל למשוך את הכסף לנוכח חוסר התאמה בחתימה, היא לא הכפישה ולא הטיחה בו דברים אלא דיברה בנימוס ובצורה עניינית, אולם התובע הטיח בה דברים שאין הנייר סובלם תוך הרמת קול.
בחקירתה של הפקידה בבית המשפט, היא טענה כי איננה מכירה את עו"ד חליל אבו חאמד, ומעולם לא ביקרה במשרדו. יחד עם זאת, היא אישרה שחתמה על התצהיר כנראה במקום עבודתה, והשיבה: "לשאלת בית המשפט, אני קראתי את התצהיר הזה וכל הדברים שכתובים פה הם גרסה שלי לגבי מה שקרה והכל נכון". (ע' 12 ש' 14-15 לפרוטוקול).
הפקידה העידה כי כאשר לקוח מבקש לבצע פעולה, קודם כל מבקשים תעודת זהות. התובע אמר שאין לו תעודת זהות, ורק לאחר כמה דקות של וויכוח, הוא הוציא תעודת זהות מהכיס ונתן לה (ע' 13 ש 25-28 לפרוטוקול).
הפקידה ציינה כי לאחר שהתובע הציג סוף סוף את תעודת הזהות, היא נאותה לבצע את הפעולה, אולם כאשר הוא חתם על הטופס היא בדקה במחשב וגילתה כי מדובר בחתימה שאיננה זהה לדוגמת החתימה ולכן סירבה למסור לו את הכסף.
לגרסתה, בעקבות הצעקות עלה התובע לשיחה בחדר המנהל, ולאחר מכן יתכן שגם היא עלתה, על מנת לקבל את האישור לבצע את הפעולה למרות שהחתימה לא זהה.
הפקידה אישרה כי בבנק היו באותה עת כ- 20 איש.
באשר לדברים שהתובע טוען כי הפקידה הטיחה בו, השיבה הפקידה תחילה שהיא לא מאשימה אף אחד, ורק אומרת ללקוח שהחתימה לא דומה לדוגמת החתימה. הפקידה נשאלה אם אמרה לתובע שהחתימה שלו מזויפת או שהוא זייפן, והשיבה כי איננה זוכרת, אולם, לדבריה היא לא הרימה את הקול והוא זה שצעק ואמר לה מילים לא נעימות.
כאשר נשאלה הפקידה במפורש לגבי האמירות המפורטות בתצהיר התובע היא השיבה: "אני לא זוכרת שאמרתי דברים כאלה. לאחר שמקריאים לי את הדברים שהתובע טוען בתצהירו שאמרתי, אני משיבה שאני לא יכולה להגיד דברים כאלה" (ע' 16 ש' 8-9 לפרוטוקול).
יצויין כי לאחר הדיון הגיש הנתבע את הטופס המקורי נשוא התובענה (נספח ב' לתצהירי הנתבע). ניתן לראות כי אכן החתימה איננה זהה לחתימה המתנוססת בנספח א' ובנספח ג'.

דיון והכרעה
בסיכומי התובע הוא ציין כי אין מקום לתת משקל לעדותו של חמיס אבו פריח. בעניין זה, מקבל אני את טענתו של התובע. בעדותו של אבו פריח, נפלו מספר פגמים אשר מונעים מאפשרות להסתמך עליה.
ראשית, הוא טען בעדותו כי משרדו נמצא במרחק של מטרים בודדים מעמדת הפקידה, וכי הוא שמע את צעקותיו של התובע והגיע למקום בניסיון להרגיע את הרוחות. לעומת זאת, מתצהירו של אבו פריח עולה כי האירוע נודע לו לראשונה כאשר הוא נקרא למשרדו של מנהל הסניף, על מנת להרגיע את התובע המוכר לו. מתמיה כיצד גרסה כה חשובה, של מי ששמע צעקות מן האירוע, הופיעה לראשונה בבית המשפט ולא אוזכרה ולו ברמז בתצהיר שהוכן מבעוד מועד.
שנית, העד אבו פריח טען כי היו בסניף רק שלושה -ארבעה אנשים, בעוד אפילו הפקידה אישרה כי היו כ- 20 איש.
שלישית, העד אבו פריח ציין כי עוד בסמוך לעמדת הפקידה, הוא שמע ממנה הסברים לגבי נסיבות הוויכוח עם התובע. גם דבר זה לא מצוין בתצהירו.
רביעית, העד אבו פריח טען כי התובע חתם חתימה על גבי חצי עמוד, ולאחר שהטופס הוצג לפניו חזר בו מטענה זו.
חמישית, בכל מהלך עדותו של אבו פריח, ניכר כי הוא מנסה לעשות את כל שבכילותו על מנת לסייע לנתבע, כך למשל, הוא סירב תחילה להשיב על השאלה האחרונה שנשאלה, ורק לאחר הבהרה הוא נאות להשיב עליה.
מכל האמור לעיל עולה, כי יש ממש בטענת התובע שקשה לבסס הכרעה עובדתית על גרסתו של אבו פריח. יחד עם זאת, כמתואר לעיל, המחלוקת העובדתית המרכזית בין הצדדים נוגעת לדברים שנאמרו או לא נאמרו על ידי הפקידה, ולכן עדותו של אבו פריח אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.
באשר לטענת ב"כ התובע כי יש למשוך את תצהיר הפקידה, לאחר שהיא העידה כי איננה מכירה את עורך דין חליל אבו חאמד ומעולם לא פגשה אותו, נראה לי כי יש לדחות טענה זו.
על פניו מדובר בתצהיר שאומת כדין על ידי עורך דין חליל אבו חאמד. אין חובה להחתים עד על תצהיר דווקא במשרד עורך הדין וניתן להחתימו בכל מקום. הפקידה אישרה כי חתמה על התצהיר כנראה במקום עבודתה. הפקידה לא זכרה את עורך הדין שבפניו היא חתמה, אם חתמה בפניו.
הפקידה נחקרה בבית המשפט תחת אזהרה ואישרה כי קראה את התצהיר וכי כל האמור בו הוא נכון.
יצוין כי מדובר בטענות חמורות כלפי עורך דין, כאילו אישר תצהיר מבלי להזהיר את העד שחתם על התצהיר. כידוע, כאשר נטענות טענות שיש בהן גוון פלילי, הנטל להוכחתן הוא נטל כבד.

מכל מקום, לאחר שהעדה אישרה בבית המשפט תחת אזהרה את כל הגרסה המופיעה בתצהיר, הרי שהפגם שבחתימה על התצהיר, אם קיים, התאיין ונבלע בעדותה של העדה.
בנסיבות אלה, נראה לי כי אין מקום לשלול את העדות כולה לנוכח הטענות הפרוצדוראליות שהעלה ב"כ התובע. גם אם נפל פגם כלשהו באישור התצהיר, כפי שנקבע: "הרי שמדובר בעניין טכני שאין בו כדי להשפיע על תוצאת ההליך ..." (בר"ע (מחוזי ירושלים) 3317/07 אברהם צימרינג נ' מקסימה הולדינגס (2008) פסקה 4 (א), ור' גם ע"א (מחוזי תל אביב) 1100/01 פרנקו בלגס נ' א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ (2004)).
באשר להכרעה העובדתית לגבי הדברים שנאמרו בין התובע לבין הפקידה, התרשמתי כי הפקידה לא אמרה לתובע את הדברים המפורטים בתצהירו בסעיפים 6-9 לתצהירו.
אף שהפקידה אמרה, שאיננה זוכרת את נוסח הדברים המדויק שאמרה לתובע באותו עניין, היא שבה וציינה שוב ושוב כי מדובר היה בטענות לגבי אי זהות החתימה ותו לא. כאשר הוקראו לה הדברים אותם טוען התובע כי היא הטיחה בו, גיחכה הפקידה ואמרה שאין סיכוי שהיא השתמשה בביטויים אלה.
התרשמתי מעדותה של הפקידה, כי אכן אין סיכוי של ממש כי היא הטיחה בתובע את כל הדברים המפורטים בתצהירו.
יש לזכור כי התנהלותו של התובע מלכתחילה הייתה בעייתית.
תחילה, הוא סירב להציג תעודת זהות, רק לאחר וויכוח הוציא את תעודת הזהות מכיסו. בעניין זה אני מעדיף את גרסתה של הפקידה על גרסתו של התובע, אשר לא הופיעה בתצהירו. די היה לנתבע לטעון לאי זהות החתימה, כדי להצדיק את הסירוב לביצוע פעולה, ולא היה צורך להוסיף טענה זו על וויכוח קודם בעניין תעודת הזהות . מכאן שהויכוח על תעודת הזהות אכן ארע קודם לויכוח על החתימה.
בהמשך, לאחר וויכוח זה, שהביא בסופו של דבר להצגת תעודת הזהות, כפי שראוי היה מלכתחילה, חתם התובע חתימה שאיננה זהה לדוגמת החתימה הנמצאת בספרי הבנק. מנספח ב' שהוגש לאחר הדיון, ניתן לראות שוני בין החתימה על נספח ב' לבין החתימות המופיעות בנספח א' ובנספח ג' לתצהירי הנתבע. יצוין כי התובע עצמו לא טען בשום מקום, בתצהיר או בעדות, כי מדובר בחתימות זהות.
בנסיבות אלה, סביר ביותר כי הפקידה העירה את תשומת ליבו של התובע לחוסר ההתאמה בחתימות. יתכן אף שהפקידה ציינה, כי עקב חוסר הזהות עולה חשש כי מדובר בחתימה מזויפת , והיא לא יכולה למשוך את הכסף. יחד עם זאת, ברור שהפקידה לא הטיחה בו כי הוא זייפן כפי שטוען התובע בתצהירו.

מהשתלשלות העניינים המפורטת לעיל, עולה כי סביר ביותר שהתובע הוא זה שהרים את קולו יותר מאשר אותה פקידה, אשר הפנתה את תשומת ליבו לחוסר ההתאמה.
אינני קובע כי התובע משקר. התובע טען כי הפקידה הטיחה בו כי הוא "זייפן". הוא טען זאת גם בפני המנהל בסמוך לאירוע, גם בתצהיר וגם בעדותו.
התרשמתי שהפקידה אמרה לתובע שהחתימה איננה זהה לחתימה שבדוגמת החתימה שבבנק. התובע יכול להבין מטענה זו , כי מד ובר בטענה של זיוף המופנית כנגדו.
בנסיבות אלה, כנראה הרים התובע את קולו כלפי הטענה כאילו הוא "זייפן". יתכן שאנשים שנמצאו בסמוך בתור שמעו את הדיאלוג שבין התובע לפקידה.
ב"כ התובע טען בסיכומיו כי העובדה שבסופו של דבר אישר מנהל הסניף את ביצוע המשיכה מלמדת כי אין מדובר בחתימה שונה ובלתי מתאימה.
חמיס אבו פריח העיד בתצהירו, כי לאור הכרות אישית עם התובע הוא אישר כי הפעולה תבוצע באופן חד פעמי, ללא חתימה נוספת.
בעניין זה, ובעניין זה בלבד, נראה לי כי ניתן לקבל את עדותו של אבו פריח המחוזקת על ידי עדות הפקידה, ובמידת מה על ידי עדותו של התובע עצמו.
אך טבעי הוא, שלאחר שהרוחות התלהטו התובע חש פגוע, וכאשר מדובר באדם המוכר לסגן מנהל הסניף, יאשר הבנק את הפעולה למרות חוסר ההתאמה בחתימה, ואין באישור זה שלעצמו, כדי להביא לדחיית עדותה של הפקידה, אשר סירבה לבצע את הפעולה עקב חוסר ההתאמה בחתימה.
ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי לא היה בדבריה של הפקידה משום פרסום של לשון הרע. פרסום מוגדר בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965, בין בעל פה ובין בכתב או בכל אמצעי אחר ודי בכך שהפרסום היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.
לא יכולה להיות מחלוקת כי הטחה באדם כי הוא זייפן עלולה להשפיל אותו בעיני הבריות. אם הייתי קובע כי הפקידה הטיחה בתובע כי הוא "זייפן", וזאת עשתה באופן שגם אנשים אחרים זולתו יכולים היו לשמוע הטחת עלבונות זו – הרי שמדובר היה בפרסום לשון הרע.
הנתבע טען עוד, כי אף אם מדובר בפרסום לשון הרע, הרי שיש לו הגנות הקבועות בחוק של "אמת דברתי" ושל הגנה על עניין כשר של הפוגע.

כיוון שקבעתי שאין בדברים שאמרה הפקידה משום לשון הרע, הרי שאין מקום להתייחס להגנות, אולם למעלה מן הצורך ובמאמר מוסגר, אם היה מוכח כי הפקידה צעקה על התובע בקול, בנוכחות אחרים כי הוא "זייפן", הרי שקשה לראות באמירה כזו כשלעצמה כאמירה החוסה תחת ההגנות האמורות, זאת בנפרד מטענה הנאמרת בנימוס כלפי לקוח בדבר אי זהות חתימה , כפי שנעשה בפועל.
בעניין דומה, טענה שפקידת בנק הטיחה דברים בלקוחה, דחה בית משפט השלום בתל-אביב את התביעה, נוכח קביעתו כי הנטל להוכחת י סוד הפרסום מוטל על התובע. נקבע כי לפחות לגבי האירוע הראשון, התובעת לא הביאה לעדות אף לא אחד מהאנשים שהיו באותה עת בבנק, דבר שהופך את גרסתה לעדות יחידה של בעל דין שאין לה כל סיוע, ולכן לא הוכח ייסוד הפרסום ( ת"א (של' ת"א) 43654/03 אדזיאשווילי אורה נ' בנק לאומי בע"מ (24 .03.2005) ; ור' גם דחיית התביעה באופן דומה במסגרת ת"א (של' רחובות) 2335/05 יוסי וקנין נ' פנינה לוין (30.12.2011)).
גם בעניין של הטחת עלבונות במסדרונות בית המשפט, קבע בית משפט השלום בחדרה, כי הוכחה מרכיב ה"פרסום" מוטלת על כתפי התובע, אשר צריך להוכיח את כל מרכיביו של יסוד הפרסום: שהפרסום נעשה על ידי הנתבע, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע (אם מדובר בפרסום שאינו בכתב), וכן שהגיע לאדם זולת הנפגע. באותו עניין נקבע, שלא ניתן לייחס לנתבע את חרושת השמועות שהיה בה לשון הרע, כיוון שלא הובא ולו עד אחד שאיננו מעוניין בתוצאות המשפט, שיעיד כי שמע את הדברים מפיו של הנתבע (ת"א (שלום חד') 2043-07 רסמי ביאדסה נ' סאאד ריאן , (10.2.2010)).
בענייננו, כמתואר לעיל, מדובר בגרסה כנגד גרסה. הנטל הוא על התובע על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".
לדברי התובע נכחו במקום אנשים רבים, אולם למרות זאת הוא נמנע מלהביא אף עד נוסף זולת עדותו שלו. כאשר מדובר בבעל דין שומה על בית המשפט להיזהר בעדותו, כאמור בין היתר בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971.
בנסיבות אלה, ולנוכח עדותה של הפקידה שנשמעה אמינה, אף שלא זכרה במדוייק את נוסח הדברים, הרי שהתובע לא הרים את הנטל.
יצוין כי כתב התביעה נוסח גם בעוולות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות, אולם משלא הוצגה כל חובה חקוקה שהנתבע הפר ולא הועלתה כל טענה לגבי רשלנות, אין לי אלא לדחות טענות אלה.
סיכומו של דבר, באשר לעילה של הוצאת לשון הרע, קבעתי עובדתית כי הפקידה הסבירה לתובע כי החתימה איננה זהה ולכן אין היא יכולה לאשר את משיכת הכספים מחשבון אימו. הפקידה לא הטיחה בתובע כי הוא "זייפן". בנסיבות אלה, לא נראה לי כי יש בדברים שאמרה הפקידה משום הוצאת לשון הרע, ולכן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך 2,500 ₪.
המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ד' סיון תשע"ג, 13 מאי 2013, בהעדר הצדדים.