הדפסה

אבו אסעד נ' רדיו א-שמס בע"מ

בפני השופט חיים ארמון
נציג ציבור (מעסיקים): מר יצחק הולצמן

בענין:
דימה אבו אסעד

ע"י עו"ד זיאד זועבי

התובעת

רדיו א-שמס בע"מ

ע"י עו"ד אמיל נחאס
הנתבעת

פ ס ק ד י ן

תמצית ההליכים בתובענה

1. בתובענה שבפנינו, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה שכר עבודה, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בשל אי-הפרשה לקופת גמל ובשל ניכוי מהשכר לקופת גמל. התובעת עתרה גם לקבל פיצוי הלנה על חלק מהרכיבים האמורים. בנוסף לאמור לעיל, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בעד פיטורים שלא כדין או בשל הוצאת שם רע או בשל שתי העילות יחד. מעבר לכל אלה, ביקשה התובעת כי הנתבעת תחוייב בפיצוי ללא הוכחת נזק על אי-מסירת "הודעה לעובד".

בבסיס התביעה עמדו טענות התובעת על כך שהיא פוטרה מעבודתה (שאליה התקבלה בלא שניתנה לה "הודעה לעובד"), בפיטורים שאינם כדין ואשר נעשו תוך הוצאת שם רע, מבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת, מבלי ששולם לה שכר עבודה על חודש עבודתה הראשון ועל מלוא חודש העבודה האחרון, ומבלי שניצלה את מלוא תקופת החופשה השנתית שהגיעה לה.

2. הנתבעת, בכתב הגנתה, ביקשה לדחות את כל תביעת התובעת למעט חלק מהתביעה בענין הביטוח הפנסיוני, שכן הנתבעת הודתה שהתובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני מספק.

הנתבעת טענה, בכתב הגנתה, כי עבודתה של התובעת נפסקה בלא זכאות לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, בשל כך שהתובעת סרבה לבצע את עבודתה, וניסתה לחבל בעבודה. בנוסף, טענה הנתבעת כי התובעת ניצלה את כל החופשה השנתית שהגיעה לה.

3. מייד לאחר הגשת כתב ההגנה, נקבע התיק לדיון מוקדם, אך במקביל - הומלץ לב"כ הצדדים לנסות ליישב את המחלוקות שלא בבית הדין. בין השאר, מאחר שחלק מהמחלוקות היה בנושאים עיתונאיים מקצועיים - הומלץ להם לשקול אפשרות למנות בורר או מגשר שהוא איש מקצוע בתחום זה.

לצערנו, הצדדים הודיעו כי הם לא הגיעו להסכמה בענין זה, ולפיכך - נותר בעינו המועד שנקבע לדיון המוקדם.

4. בעת הדיון המוקדם גובשו המוסכמות והפלוגתאות בין הצדדים. אחת מהמוסכמות שגובשה, על כך שהנתבעת לא מסרה לתובעת "הודעה לעובד" - שונתה לאחר מכן, שכן לאחר הדיון, הנתבעת שינתה את טעמה וטענה כי היא מסרה לתובעת הודעה כזו.

בנוסף, לבקשת הצדדים - ניתנה החלטה בדבר עדויות ראשיות בתצהירים, והתיק נקבע לישיבת הוכחות.

5. את ישיבת ההוכחות ערכנו בלא נציג העובדים, שהוזמן ולא בא. אף שהכוונה היתה שתתקיים ישיבת הוכחות אחת בלבד, קיבלנו - במהלך הישיבה - את בקשת ב"כ הנתבעת לדחות את המשך ההוכחות (ההמשך נדחה בשבוע אחד), והנימוקים לכך פורטו בהחלטה שניתנה בעת הדיון.

בסיום שמיעת העדויות, קיבלנו את עמדת ב"כ הצדדים על כך שהם יגישו סיכומים בכתב. הסיכומים אכן הוגשו (אם כי, לא במועדים המקוריים שבהם דובר), ובמהלך הגשתם - אף התגלעה מחלוקת נוספת בדבר בקשת הנתבעת לצרף ראיה לסיכומים (בקשה שהתקבלה, מהטעמים שנכתבו בה).

6. מאז הגשת הסיכומים ועד היום - חלף זמן רב. על ההמתנה האמורה, שלוחה לצדדים התנצלותו של אב בית הדין.

אלה העובדות

7. הנתבעת מפעילה, על פי זכיון שקיבלה לפי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990, תחנת רדיו אזורית בערבית ("רדיו א-שמס").

הנתבעת היא חברה שמנוהלת על ידי מר סוהיל כראם, אשר הוא גם מנהל תחנת הרדיו.

8. לתחנת הרדיו יש חטיבת חדשות. חטיבת החדשות מנוהלת, מאז שנת 2008, על ידי מר ג'קי ח'ורי. חטיבת החדשות אחראית על שידורי החדשות והאקטואליה של התחנה. לחטיבת החדשות יש מספר סוגי תוכניות שמשודרות במהלך היום. נפרט חלק מהתוכניות:

- מדי שעה - יש מהדורת חדשות בת מספר דקות.
- בשעות הבוקר, מהשעה 7:00 עד השעה 11:00, משודרות תוכניות אקטואליה, שבמהלכן מתראיינים אישים שונים בקשר לנושאים חדשותיים.
- מהשעה 13:00 עד השעה 13:30, משודרת תוכנית צהריים בשם "חתא אלאאן" (אשר תיקרא להלן: "יומן הצהריים "). גם ביומן הצהריים נערכים, בין השאר, ראיונות שונים.
- בשעות הערב (השעות המדוייקות לא הובררו), משודרת תוכנית ערב בשם "חצאד אל-יום" (שתיקרא להלן: "יומן הערב").

9. מהדורות החדשות מוקראות על ידי קריין חדשות. לתוכניות האקטואליה האחרות יש מגיש אשר מגיש אותן ומראיין את המרואיינים בתוכניתו.

10. הן מהדורות החדשות והן תוכניות האקטואליה האחרות, מצריכות עריכה.

עורך מהדורות החדשות מחליט (בין השאר) אילו נושאים ייכללו במהדורת החדשות הבאה. עליו להיות מעודכן בכל ההתפתחויות הרלוונטיות מאז שידור מהדורת החדשות הקודמת.

עורכי תוכניות האקטואליה האחרות מחליטים (בין השאר) מה יהיו הנושאים שישודרו בהן ומי יתראיין בהן. מדובר במטלת עריכה שונה ממטלת העריכה של מהדורות החדשות.

11. עד חודש אוקטובר 2010, עבד אצל הנתבעת מר ג'ורג' מחשי (שהעיד מטעם התובעת), אשר עסק - בדרך כלל - בעריכת יומן הצהריים. במהלך חודש אוקטובר 2010 - הסתיימה עבודתו של מר מחשי אצל הנתבעת.

12. התובעת עבדה בעבר כמורה לאנגלית. בעבודתה האמורה, היה לתובעת ביטוח פנסיוני ב"מבטחים" (הפרטים המדוייקים של אותו ביטוח פנסיוני לא הובררו לנו, אך אנו מעריכים שמדובר בביטוח פנסיוני בקרן "מנורה מבטחים").

13. ביום 20/5/07, החלה התובעת לעבוד אצל הנתבעת. התובעת התקבלה לעבודה על ידי מר כראם.

אין חולק כי בין הצדדים סוכם שהתובעת תתקבל לעבודה בחטיבת החדשות, וכי שכרה יהיה בסך 200 ₪ ליום. בנוסף, אין חולק כי דובר על כך שיום עבודה רגיל של התובעת יהיה בן 7 שעות, מהשעה 7:00 עד השעה 14:00.

יש בין הצדדים מחלוקות בענין שאר העניינים שהוסכמו ביניהם, אם הוסכמו, אך בטרם נתייחס לאותן מחלוקות - נתייחס בנפרד למחלוקת בדבר מסירת המסמך של "הודעה לעובד", אשר הנתבעת טוענת שהוא נמסר לתובעת. זאת, בשל החומרה שבה אנו מתייחסים לגרסת הנתבעת בענין זה, חומרה שעשויה להשליך על כלל ענייני הערכת המהימנות של העדים, כפי שנפרט להלן.

14. כאמור לעיל, התובעת טענה כבר בכתב התביעה, כי הנתבעת לא מסרה לה הודעה בדבר תנאי עבודה. הנתבעת, בכתב הגנתה, לא הכחישה טענה זו באופן מפורש.

בעת הדיון המוקדם, גובשה מוסכמה שלפיה הודעה מעין זו לא נמסרה לתובעת. מכאן, שלפחות עד מועד הדיון המוקדם - הנתבעת לא מסרה לבא כחה, כי נערכה הודעה כזו, וכי היא נמסרה לתובעת.

סמוך לאחר הדיון המוקדם, הגיש ב"כ הנתבעת בקשה "לתיקון פרוטוקול", בענין אותו מסמך של "הודעה לעובד". הבקשה לתיקון פרוטוקול אמנם נדחתה, מאחר שהפרוטוקול שיקף את אשר נאמר בדיון, אלא שהוחלט לראות את הבקשה כהודעה בדבר שינוי גרסתה של הנתבעת בענין מסירת המסמך "הודעה לעובד".

בבקשה לתיקון הפרוטוקול, נכתב על ידי ב"כ הנתבעת , בין השאר, כך:
"מבדיקה חוזרת עם הנתבעת שעשה הח"מ לאחר חזרתו למשרד, התברר לו כי אכן הנתבעת נתנה לתובעת בסמוך למועד תחילת עבודתה ההודעה האמורה בדבר תנאי עבודתה.".

לאותה בקשה צורף עותק של מסמך שלגביו טענה הנתבעת כי הוא זה שנמסר לתובעת, כ"הודעה בדבר תנאי עבודה" סמוך לאחר שהתחילה לעבוד. (למסמך האמור ייקרא להלן: " ההודעה").

אכן, זו היתה גרסתה של הנתבעת מאותה עת. הגרסה חזרה על עצמה גם בתצהירים מטעם הנתבעת.

בסעיף 8 לתצהירו של מר כראם, נאמר כך:
"זמן קצר לאחר קבלתה לעבודה, נמסר לגב' אבו אסעד הודעה בדברי תנאי עבודה ...".

לתצהירו צורף עותק של ההודעה. נאמר בתצהיר נאמר כי מדובר בהודעה מיום 20/6/07 (כלומר - חודש לאחר תחילת עבודתה של התובעת).

(נעיר כי הצהרה דומה (ולמעשה - זהה) - מצויה גם בתצהירו של מר ח'ורי מטעם הנתבעת. זאת, אף שמעדותו של מר ח'ורי למדנו שהוא כלל לא היה מעורב בעניינים הכרוכים בקבלת התובעת לעבודה, מר ח'ורי, כזכור, נכנס לתפקיד מנהל חטיבת החדשות, רק בשנת 2008. ראו את עדותו של מר ח'ורי בשורות 8 ו-12 לעמ' 20 לפרוטוקול).

מהאמור לעיל בסעיף זה, עולה כי גרסת הנתבעת היא ש"זמן קצר" או "בסמוך" לאחר תחילת עבודתה של התובעת, מסרה לה הנתבעת את ההודעה, שמצויין בה כי ה יא נערכה ביום 20/6/07.

15. בחינתה של ההודעה ביחד עם עדותו של מר כראם ועם נסיבות נוספות שאליהן נתייחס להלן, מעלה כי הסבירות שההודעה נערכה ביום 20/6/07 כמוצהר על ידי הנתבעת היא כה קלושה, עד שאנו יכולים לקבוע ברמה גבוהה של סבירות שהנתבעת ערכה את ההודעה רק לאחר הגשת התובענה לבית הדין, כנראה בנסיון (כושל) להתגונן מפני חלק מטענות התובעת. בסעיפים שלהלן נסביר את טעמינו לקביעה זו.

16. כאמור לעיל, עם קבלת התובעת לעבודה, הוסכם בין הצדדים (ועל כך - אין חולק) - ששכרה של התובעת יהיה בסך של 200 ₪ ליום. אכן, בחינת תלושי המשכורת מלמדת שענין זה לא היה רק בגדר המוסכם, אלא הנתבעת נהגה כך, הלכה למעשה. השכר המקורי ששולם לתובעת, מאז כניסתה לעבודה אצל הנתבעת ועד חודש אוקטובר 2008, היה בסך 200 ₪ ליום. רק בחודש נובמבר 2008 הועלה תעריף השכר היומי.

למרות זאת, בסעיף 6 להודעה, נכתב כי שכר התובעת יהיה בסך 225 ₪ ליום.

על האופן שבו השתנה שכר העבודה, עוד נרחיב בהמשך, אך כבר כעת נציין כי המועד הראשון שבו צויין תעריף יומי של 225 ₪, היה בחודש מאי 2010.

ברור (לנו) שאם ההודעה היתה נערכת סמוך למועד תחילת עבודתה של התובעת, סמוך לאחר שהוסכם על שכר יומי בסך 200 ₪, ובמועד שבו עדיין שולם שכר מעין זה, לא היתה סיבה לכתוב בהודעה כי השכר יהיה בסך של 225 ₪. על כן, כבר רישום זה בדבר גובה תעריף השכר היומי, מצדיק פקפוק משמעותי בגרסת הנתבעת.

17. סעיף 9 להודעה עוסק ב"תשלומים בעבור תנאים סוציאליים". בהמשך לכותרת המודפסת של ההודעה, נרשם על ידי מי מטעם הנתבעת, בכתב יד: "עפ"י חוק".

מר כראם נשאל בחקירתו הנגדית מה היתה הכוונה במונח "עפ"י חוק", ותשובותיו הראו על בלבול משמעותי בענין זה, שכן לאחר שהובהר לו שההוראה המחייבת ביטוח פנסיוני היתה מאוחרת מיום 20/6/07, הוא העיד שהכוונה במונח היתה לנהוג כפי שמר כראם - לגרסתו - נוהג תמיד, כלומר - להפריש הפרשות לפנסיה לעובדים.

נביא כאן ציטוט רלוונטי מעדותו של מר כראם:
"נכון שכתבתי שענין הפנסיה הוא 'לפי חוק'. התכוונתי לחוק תשלומי פנסיה. אם אני לא טועה זה נחקק בשנת 2008 או 2009. אתה שואל איך ידעתי שהחוק ייחקק, ואני אומר שכל הזמן הפרשתי לפנסיה לעובדים.
אני מתכוון לחוק שמחייב אותנו להפריש, אבל אני מעסיק כבר 30 שנה ואני תמיד מפריש.
אתה אומר לי שצו ההרחבה נחקק אחרי יום 20/6/07, ואני אומר שכשאמרת 'חוק' מייד עלה לי הנושא של צו ההרחבה אבל כבר 40 שנה אני מפריש לפנסיה.
לא ידעתי מראש על צו ההרחבה, אבל אני מפריש לפנסיה.".

גם בלבול זה מצביע על הבעייתיות בגרסת הנתבעת.

הדעת נותנת שאם כוונת הנתבעת היתה להפריש הפרשות לפנסיה על פי האופן שבו הנתבעת ממילא נוהגת להפריש לעובדיה, כמנהגו של מר כראם "תמיד", "כבר 30 שנה", אז לא היה נכתב "עפ"י חוק", אלא היה נכתב מה שמשקף את הנוהג של הנתבעת.

כשנכתב "עפ"י חוק", ניתן להבין שמי שכתב את המונח האמור, סבר שיש הוראה מחייבת כלשהי, בדבר הפרשה לביטוח פנסיוני.

הוראה כזו, שאינה ענפית (בענף שתחנת רדיו אינו נמנה עמו), ניתנה לראשונה בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, שפורסם בי"פ התשס"ח עמ' 1736, מיום 29/1/08. כלומר - מספר חודשים לאחר יום 20/6/07, שהנתבעת גורסת שהוא מועד ההודעה.

יתרה מכך, אף אם היינו מניחים שהנתבעת הכירה את ההסכם הקיבוצי הרלוונטי וידעה על הכוונה להוציא לגביו צו הרחבה שיחול על כלל המשק, הרי שההסכם הקיבוצי האמור נחתם ביום 19/11/07, כלומר - כ-5 חודשים לאחר יום 20/6/07, כך שברור שביום 20/6/07, הנתבעת לא היתה יכולה לדעת שיהיה הסכם קיבוצי כזה ושהוא יורחב בצו הרחבה.

18. בהמשך סעיף 9 להודעה, יש טבלה ובה פירוט אחוזי ההפרשה הן לביטוח פנסיוני והן לפיצויי פיטורים, הן על חשבון "העובד" והן על חשבון "המעביד".

האחוזים שנכתבו באותה טבלה, הם אלה: לביטוח פנסיוני 3.33% על חשבון "העובד", 3.33% על חשבון "המעביד" ולפיצויים - 3.34% על חשבון "המעביד".

שיעורים אלה - אינם שיעורים רגילים שהיו נהוגים בתוכניות "ביטוח מנהלים" או בתוכניות פנסיה בשנת 2007 או לפני כן. השיעורים הרגילים בתוכניות "ביטוח מנהלים" היו שיעורים של 5% לפנסיה על חשבון העובד ועל חשבון המעסיק ושיעור של 8.33% לפיצויי פיטורים. השיעורים הרגילים בתוכניות פנסיה היו 5.5% לפנסיה על חשבון העובד, 6% לפנסיה על חשבון המעביד ועוד 6% או 8.33% לפיצויי פיטורים.

מאחר שגרסתו של מר כראם, כמצוטט לעיל, היתה שהכוונה היתה שהתובעת תבוטח כפי שמר כראם נוהג "תמיד" לבטח את עובדיו, הרי שהמשמעות היא שנוהגו של מר כראם היתה לבטח את עובדיו בשיעורים שאינם רגילים, שיעורים שבאופן תמוה, התאימו דווקא לשיעורי החובה בצו ההרחבה שפורסם לאחר מכן, ודווקא לגבי שנת 2011.

קשה מאד להניח שאכן כך נהג מר כראם לגבי עובדיו, כבר בשנת 2007. אכן, אין לנו סיבה להאמין בכך, ולכן - אין אנו נותנים אמון בגרסת הנתבעת בענין זה.

19. בטבלה שבסעיף 9 להודעה, נאמר כי תחילת ההפרשות תהיה בחודש ינואר 2009.

בענין זה נעיר כי אין אנו שותפים לתמיהתו של ב"כ התובעת, בסיכומיו, על כך שהדבר כביכול מצביע על "נבואה" של מר כראם, שידע כבר עם תחילת ההעסקה שהתובעת תמשיך להיות מועסקת גם בשנת 2009. אין אנו רואים בעיה כלשהי בכך שמעסיק ועובד יגיעו כבר בתחילת העבודה להסכמה על כך שתנאי עבודה מסויימים יתחילו לחול רק במועד עתידי כלשהו. הסכמה מעין זו - אינה מצריכה חוש נבואי, וברור שהיא כוללת תנאי מכללא על כך שהתנאים העתידיים המוסכמים, יחולו רק אם יחסי ההעסקה יימשכו במועד שבו מדובר.

אולם, התהייה שיש לנו בענין זה, מתייחסת שוב ל"מקריות" הרבה, שלפיה, כביכול, כבר עם הכניסה לעבודה הוסכם שהתחלת ההפרשות לפנסיה תהיה בינואר 2009, שהוא המועד שבו החלה הנתבעת לאחר מכן - לנכות משכר התובעת סכומים שנועדו לביטוח פנסיוני (אך כלל לא הגיעו ליעדם, כפי שעוד נציין להלן). ינואר 2009 הוא המועד שבו, לגרסת הנתבעת, החל הביטוח הפנסיוני של התובעת.

בסעיף 50 לתצהירו, ציין מר כראם כי הביטוח הפנסיוני של התובעת החל "באיחור", בשל מחלוקת שהיתה לנתבעת עם סוכן הביטוח שלה (הצהרה זו תואמת את גרסת הנתבעת בעת הדיון המוקדם).

אם אכן המחלוקת עם סוכן הביטוח הביאה לכך שהביטוח הפנסיוני יתחיל "באיחור", היה צפוי שגרסת הנתבעת בדבר מועד תחילת הביטוח הפנסיוני תהיה בקשר למועד מאוחר מינואר 2009, שכן ינואר 2009 הוא המועד שננקב בהודעה כמועד תחילת הביטוח. לעומת זאת, כשגרסת הנתבעת היא שתחילת הביטוח היתה בינואר 2009, הרי שמועד זה תואם את האמור בהודעה. על כן, לא ברור מה עניינה של המחלוקת הנטענת עם סוכן הביטוח.

לפיכך, סביר בעינינו יותר שהרישום של ינואר 2009 כמועד תחילת הביטוח הפנסיוני, נעשה לא בשל כך שזו היתה, כביכול, ההסכמה עם התובעת, אלא רק כדי שהמועד יתאים לגרסת הנתבעת בדבר המועד שבו החל הביטוח בפועל.

20. על האמור בסעיפים 16-19 לעיל, נכון להוסיף - כמובן - את עצם השינוי התמוה בגרסת הנתבעת, אשר תחילה לא חלקה על כך שהיא לא נתנה לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודה, אך לפתע היא "מצאה" את ההודעה שכביכול נערכה כבר ביום 20/6/07.

21. בשל האמור בסעיפים 14-20 לעיל, אנו דוחים לחלוטין את גרסת הנתבעת בענין מסירת ההודעה לתובעת.

דעתנו היא שההודעה נכתבה בדיעבד, כפי הנראה רק לאחר הגשת התובענה (ואולי אף רק לאחר הדיון המוקדם), במטרה לנסות להתמודד עם חלק מטענות התובעת בכתב התביעה.

העובדה שהנתבעת לא בחלה בדרך של יצירת מסמך שנחזה להיות ככזה שנערך סמוך לאחר תחילת העבודה, רק כדי שמסמך כזה ישמש אותה בנסיון ההתגוננות מפני חלקים מהתביעה, פוגמת מאד במידת המהימנות שאנו יכולים לייחס למר כראם, ומביאה אותנו למסקנה שיש להתייחס בחשדנות מרובה לגרסתו של מר כראם, בכל העניינים השנויים במחלוקת בתובענה זו. זו הסיבה שבגינה הארכנו לעיל בהתייחסות להודעה. מכל מקום, העובדות שיפורטו להלן, נקבעות על ידינו תוך מודעות לאופן שבו אנו מעריכים את מידת המהימנות של מר כראם.

22. התובעת ביקשה כי הביטוח הפנסיוני שהיה לה, ב"מבטחים" (כאמור בסעיף 12 לעיל), יימשך כך שיופרשו לשם סכומים גם בגין עבודתה אצל הנתבעת. לא הוברר מה היתה תגובתו של מר כראם לבקשה זו, אך ניתן לקבוע כי לא הוכח שהיתה הסכמה בקשר לכך.

23. נוכח הבעייתיות בגרסת הנתבעת, קשה לקבוע מה בדיוק סוכם בין הצדדים לגבי תפקידה של התובעת, אך אין אנו מקבלים את גרסתו של מר כראם על כך שהוא ציין בפני התובעת כבר בעת כניסתה לעבודה, שבמסגרת תפקידה היא תידרש לעסוק בכל עיסוק שיוטל עליה בחטיבת החדשות.

מכל מקום ניתן לקבוע (ואין חולק על כך), שתפקידה של התובעת בתחילת עבודתה, התמצה בהגשת (קריינות) מהדורות חדשות ובהגשת יומני הצהריים והערב. זה היה תפקידה של התובעת בכל התקופה הראשונה של עבודתה, אשר נמשכה לפחות עד יום 31/12/09. בכל אותה תקופה, התובעת לא עסקה בתפקידי עריכה, אלא בתפקידי קריינות חדשות והגשת יומנים.

24. במקביל לעבודתה של התובעת בתקופת עבודתה הראשונה אצל הנתבעת, היא המשיכה לעבוד, במשרה חלקית, כמורה לאנגלית. מספר ימי עבודתה של התובעת אצל הנתבעת, נרשם בדיווחי נוכחות אלקטרוניים שהונהגו אצל הנתבעת, והשתקף בתלושי המשכורת.

25. בחודש מאי 2007 עבדה התובעת ארבעה ימי עבודה. הנתבעת לא שילמה לתובעת שכר בעבור ארבעה ימים אלה בנפרד, אלא צרפה את התשלום בעבורם לשכר ששולם לתובעת בעד חודש יוני 2007.

קביעה זו נעשית על ידינו, תוך אימוץ חלק מגרסת הנתבעת בענין זה, למרות הפגם במהימנותו של מר כראם, וזאת - מאחר שגרסת הנתבעת בענין זה, נתמכת בתלוש חודש יוני 2007 שבו צויין תשלום בעבור 7 ימי עבודה, והשוואת התלוש לדיווח הנוכחות לחודש יוני 2007, שבו צויין כי היו רק 3 ימי עבודה.

26. כפי שצויין על ידינו כבר בסעיף 16 לעיל, עד חודש אוקטובר 2008, המשיך שכרה של התובעת להיות משולם לפי תעריף יומי בסך 200 ₪.

בחודש נובמבר 2008 הועלה תעריף השכר היומי לסך של 240 ₪, ובחודש דצמבר 2008 הוא הועלה שוב - לסך של 250 ₪.

27. בחודש ינואר 2009, החלה הנתבעת לקזז סכומים ממשכורתה של התובעת, בגין רכיב ששמו בתלושי המשכורת היה "פנסיה חובה". הסכומים שקוזזו במהלך שנת 2009, היו בשיעור של 1.67% מרכיב ה"משכורת" ששולם לתובעת.

סכומים אלה שקוזזו משכר התובעת, לא הועברו לכל גורם אחר. הם לא שימשו לביטוח פנסיוני ואף לא שימשו למטרה אחרת, אלא פשוט - קוזזו משכר התובעת.

28. בינואר 2010, החלה התובעת לעסוק, בנוסף לתפקידי הקריינות וההגשה - גם בעריכת מהדורות החדשות.

29. במקביל, העלתה הנתבעת, בחודש ינואר 2010, את התעריף היומי הכולל של שכר התובעת, לסך של 275 ₪, אלא שתעריף זה פוצל כעת לשני מרכיבים; מרכיב אחד כונה, כמקודם, בשם "משכורת", ושמו של המרכיב השניה היה - "עריכה".

30. התעריף היומי של המרכיב ששמו היה "משכורת" הופחת מסך של 250 ₪ ליום (כפי שהיה מאז חודש דצמבר 2008), לסך של 200 ₪ בלבד (כפי שהיה מאז תחילת העבודה ועד חודש אוקטובר 2008).

התעריף היומי של המרכיב ששמו היה "עריכה" - היה בסך 75 ₪.

כלומר, כאמור, התעריף היומי הכולל ששולם לתובעת בעד יום עבודה שלה (כולל קריינות מהדורות החדשות, הגשת היומנים ועריכת מהדורות החדשות) - היה מאז ינואר 2010, בסך 275 ₪.

31. כאמור כבר בסעיף 16 לעיל, בחודש מאי 2010, הועלה התעריף היומי של המרכיב ששמו היה "משכורת" לסך של 225 ₪. במקביל - המשיך התעריף היומי של המרכיב ששמו היה "עריכה" לעמוד על סך של 75 ₪. מכאן, שעל כל יום עבודה מאז מאי 2010, שילמה הנתבעת לתובעת תעריף יומי כולל בסך של 300 ₪.

32. על פי גרסתו של מר כראם, עבודת העריכה היא חלק מהעבודה בחטיבת החדשות, וכל עובד בחטיבת החדשות אמור להיות מוכן לעסוק גם בעריכה, אם מטלה זו תוטל עליו. תימוכין לכך, הביא מר כראם מהעובדה שבהודעה (אותו טופס "הודעה לעובד" שאליו התייחסנו בהרחבה לעיל), נאמר כי תפקידי התובעת יהיו "חדשות".

ראו בענין זה את האמור בסעיף 8 לתצהירו של מר כראם, בהמשך החלק שתחילתו צוטט על ידינו בסעיף 14 לעיל. כך נאמר שם, לגבי האמור בסעיף 3 להודעה:
"... ברובריקה של 'תפקידיו העיקריים של העובד - חדשות' ובכך ללמדנו כי הסכם העבודה לא כלל מילוי תפקיד ספציפי בחטיבת החדשות אלא מילוי תפקידים שונים ובעלי זיקה לפי נסיבות העניין ובמסגרת חטיבת החדשות.".

כלומר, על פי עמדה זו של מר כראם (שהיא גם עמדתה של הנתבעת, כעולה - למשל - מסעיף 12 לכתב ההגנה), המטלה של "עריכה" היתה חלק מעבודתה הרגילה של התובעת, אף שמתחילת עבודתה ועד דצמבר 2009, עבודת התובעת לא כללה מטלה כזו.

אם הנתבעת היתה עקבית בעמדתה זו, הרי שהיה על הנתבעת לראות את מרכיב השכר ששמו היה "עריכה" כחלק אינטגרלי משכרה הרגיל של התובעת. כלומר, אם עריכה היא חלק מעבודתה הרגילה של התובעת, הרי שגם השכר בעד העריכה הוא חלק מהשכר הרגיל.

למרות זאת, בחינת תלושי המשכורת מעלה שהנתבעת התייחסה אל מרכיב ה"עריכה" כאילו הוא משקף תשלום בעד תוספת עבודה שאינה חלק מהעבודה הרגילה.

כך למשל, כאשר בחודש אוקטובר 2010 שילמה הנתבעת לתובעת דמי חופשה בעבור 7 ימי חופשה, התשלום נעשה לפי תעריף יומי של 225 ₪ בלבד, בהתעלם מהמרכיב בסך 75 ₪ ליום בגין "עריכה". באופן דומה נהגה הנתבעת בעת ששילמה לתובע פדיון של 11 ימי חופשה, בתלוש משכורת חודש אוקטובר 2011. בנוסף, בחודשים מאי , אוגוסט וספטמבר 2011, כששולם לתובעת סכום בגין "חג" הוא שולם על פי תעריף של 225 ₪ בלבד, כאילו המשכורת של התובעת היתה בסך 225 ₪ ליום.

לדעתנו, נוכח עמדת הנתבעת בדבר היות העריכה חלק מהעבודה הרגילה של התובעת כעובדת בחטיבת החדשות, נכון להתייחס אל התעריף היומי הכולל ששולם לתובעת, הן בגין "משכורת" והן בגין "עריכה" כאילו הוא התעריף של השכר. כך אכן ננהג.

33. בשנת 2010 נמשך הקיזוז משכרה של התובעת בגין הרכיב ששמו היה "פנסיה חובה".

הקיזוז שנעשה משכרה של התובעת במהלך שנת 2010, היה בשיעור של 2.5% מהשכר הכולל שהתובעת קיבלה, כלומר - הן במרכיב של "משכורת" והן במרכיב של "עריכה".

גם בשנת 2010, כפי שהיה בשנת 2009, הסכומים שקוזזו משכרה של התובעת בגין "פנסיה חובה" נותרו בידי הנתבעת ולא הועברו אל יעד כלשהו.

34. כאמור כבר בסעיף 11 לעיל, מי שערך בדרך כלל את יומן הצהריים, היה מר ג'ורג' מחשי, שעבודתו הסתיימה - כאמור - בחודש אוקטובר 2010. לאחר שעבודתו של מר מחשי הסתיימה, התבקשה התובעת לערוך גם את יומן הצהריים.

התובעת הסכימה לערוך את יומן הצהריים, באופן זמני - עד שיימצא מחליף למר מחשי.

(קביעה זו נעשתה על ידינו תוך אימוץ גרסת התובעת ודחיית גרסתו של מר כראם, מהטעמים שנזכרו כבר לעיל. על כך נוסיף כי אין חולק שזמן מה לאחר ההסכמה האמורה של התובעת, היא ביקשה להפסיק לערוך את יומן הצהריים. בקשה זו, מתיישבת יותר עם גרסת התובעת על כך שהסכמתה המקורית היתה זמנית בלבד, מאשר עם גרסתו של מר כראם).

35. המטלה הנוספת של עריכת יומן הצהריים, הצריכה - מטבע הדברים - השקעת עבודה נוספת מצד התובעת. הדבר התבטא הן בכך שהיה לה פחות זמן פנוי בתוך שעות העבודה, והן בכך שדעתה היתה מוטרדת יותר, שכן היה עליה לחשוב גם על ענייני יומן הצהריים. כך העידה התובעת, בחקירתה הנגדית, בענין זה:
"זה הוסיף לי לחץ, להתקשר לאנשים, לחשוב על נושאים.
אתה אומר שכבר עבדתי בעריכת חדשות. שזה חלק מהתפקיד שלי.
נכון שבינואר 2010 התחלתי לערוך את מהדורת החדשות. ... זה תפקיד אחר. צריך ממהדורת חדשות אחת לשניה להיות כל הזמן במעקב, כדי שזה יהיה מעודכן.
נכון שעריכת תוכנית הצהריים זה גם בחטיבת החדשות, אבל זה תפקיד אחר, וצריך להשקיע עוד שעות, לא עוד שעות, אבל עוד מאמץ כדי לחשוב על מרואיינים, לחשוב על אייטמים. זה תפקיד אחר שהיה תפקידו של מר מחשי. אני אמורה לחשוב על זה בנוסף לעריכה של מהדורת החדשות. זה תפקיד שונה. הוא מצריך מיומנות לעשות אותו באותה מסגרת שעות ולעמוד בלחץ הזמן.
זה להשקיע עוד זמן, לחשוב באותו זמן על כמה דברים ביחד. כל הזמן אני אמורה לחשוב גם על החדשות עצמן וגם על תוכנית הצהריים ועל מרואיינים, להתקשר אליהם ועוד.".

כלומר - המטלה הנוספת, שהתובעת הסכימה לקבל על עצמה באופן זמני, עד שיימצא מחליף למר מחשי, גרמה לה לכך שעבודתה נעשתה באופן מלחיץ יותר.

36. כפי שצויין על ידינו לעיל, משהתובעת החלה לערוך את מהדורות החדשות, בינואר 2010, הועלה שכרה.

משנוספה המטלה הנוספת, של עריכת יומן הצהריים - לא הועלה השכר.

בשבועות הראשונים לאחר הפסקת עבודתו של מר מחשי, ביצעה התובעת את עבודת עריכת יומן הצהריים, בהמתנה לכך שימונה מחליף למר מחשי, מבלי שדרשה תמורה נוספת בעד מטלה זו. בהמשך, התברר לתובעת כי הנתבעת מתמהמהת במינוי מחליף למר מחשי, וכי הנתבעת מצפה מהתובעת כי היא זו שתערוך את יומן הצהריים באופן קבוע (בימים שבהם היא עבדה).

כשהתברר כך לתובעת, היא פנתה אל מר כראם וביקשה לקבל תוספת לשכרה בענין זה. התובעת היתה מעוניינת הן בקבלת תוספת לשכרה, הן במימוש זכאותה לביטוח פנסיוני, והן בכך שמה שיוסכם בין הצדדים - יעוגן בהסכם כתוב.

37. לאחר מספר עיכובים מצדו של מר כראם, נקבעה לתובעת פגישה עמו, ליום 5/3/11.

לקראת אותה פגישה, דאגה התובעת להצטייד בטיוטת הסכם עבודה כתוב, שבו פורטו התנאים שהתובעת היתה מעוניינת שהם יוסכמו בין הצדדים. (לא ברור לנו מי ערך את טיוטת ההסכם, אך ברור שהטיוטה האמורה לא היתה יכולה להתאים - במלואה - לתובעת. אותה טיוטה התייחסה, למשל, לכך שלתובעת יש - כביכול - ותק בתחום ראיית חשבון וכספים, החל מיום 10/10/93).

38. בעת הפגישה ביום 5/3/11, מר כראם לא הביע הסכמה לדרישותיה של התובעת, אך גם לא דחה אותן. הוא אמר שעליו לחשוב על כך, והציע שהצדדים ידברו שוב בענין דרישות התובעת, שלושה חודשים לאחר מכן.

התובעת לא היתה מעוניינת להמתין זמן כה רב לשם קבלת תשובה עניינית על דרישותיה, אך במקביל - היא לא רצתה להפסיד את מקום עבודתה. לפיכך, המשיכה התובעת לעבוד בתנאים כפי שהיו לפני כן, והמשיכה למלא את המטלה הנוספת של עריכת יומן הצהריים, בלא לקבל תמורה נוספת על כך. בד בבד - המשיכה התובעת להעלות את דרישותיה לקבלת תמורה נוספת, למימוש הזכאות לביטוח פנסיוני ולעיגון ההסכמה - בהסכם כתוב.

39. גם בחודשים שמינואר ועד מאי 2011, המשיכה הנתבעת לקזז סכומים משכר התובעת בגין הרכיב ששמו היה "פנסיה חובה". שיעור הניכוי בשנה זו, היה 3.33% מהסכום הכולל של התשלומים ששולמו כ"משכורת" וכ"עריכה". גם הסכומים שקוזזו בחודשים שמינואר ועד מאי 2011 - לא הועברו אל יעד כלשהו, אלא נותרו בידי הנתבעת.

40. הפגישה הנוספת שעליה דיבר מר כראם, בעת הפגישה מיום 5/3/11, שהיתה צפויה להתקיים שלושה חודשים לאחר מכן - לא התקיימה במהלך יוני 2011.

41. למרות זאת, בחודש יוני 2011, כנראה בעקבות המשך דרישותיה של התובעת, החלה הנתבעת לבטח את התובעת בקרן הפנסיה "מגדל מקפת". הנתבעת המשיכה לקזז מהשכר הכולל של התובעת שיעור של 3.33%, אך החל מחודש יוני 2011, שמו של רכיב הקיזוז האמור שונה ל"מגדל פנסיה" (וכבר לא "פנסיה חובה"). במקביל - הפרישה הנתבעת שיעור של 3.33% משכר התובעת בעבור תגמולים, ועוד שיעור של 3.34% משכר התובעת בעבור פיצויי פיטורים. הסכומים שקוזזו משכר התובעת ושהופרשו על חשבון הנתבעת, החל משכר חודש יוני 2011, אכן הועברו ליעדם - לקרן "מגדל מקפת" (התשלום הראשון, בעבור חודש יוני 2011, הועבר ביום 27/7/11).

42. בחודש יולי 2011, המשיכה התובעת לבקש ממר כראם תשובות על דרישותיה. מר כראם דחה אותה, בטענה כי הוא עסוק מכדי להתפנות לפגישה עמה.

עקב כך, החליטה התובעת להפסיק לערוך את יומן הצהריים. היא הודיעה על כך לממונה הישיר עליה, מר ג'קי ח'ורי אשר - כזכור - כבר היה אז מנהל חטיבת החדשות.

לפיכך, החל מר ח'ורי לערוך בעצמו את יומן הצהריים.

למרות זאת, בעת חופשתו של מר ח'ורי, בסוף חודש אוגוסט 2011, ערכה התובעת את יומן הצהריים, כדי שלא ייווצר מצב שבו לא יהיה עורך ליומן הצהריים בימים שבהם התובעת עבדה.

43. הנתבעת לא היתה מרוצה מכך שהתובעת הפסיקה את עריכת יומן הצהריים. מר כראם ומר ח'ורי, ראו בכך התנהגות בלתי נאותה של התובעת. הם סברו שעל התובעת היה לערוך את יומן הצהריים בלא לקבל תמורה נוספת על כך.

ייתכן שבשל כך - בחר מר ח'ורי, להגיש בעצמו את יומן הצהריים בימים שבהם הוא ערך אותו (לא ברור לנו אם בכל הימים האלה או אם לאו, אך ניתן לקבוע כי היו ימים שבהם התובעת אמנם עבדה ברדיו, אך לא הגישה את יומן הצהריים).

44. לפנות בוקר יום 3/10/11 ארע המקרה הנורא של הצתת המסגד בטובא-זנגריה.

ביום 4/10/11, במסגרת תוכנית האקטואליה ששודרה בשעות הבוקר, בהגשתו של מר זוהיר בהלול - רואיינו בקשר לענין הצתת המסגד, גם נשיא המדינה דאז, מר שמעון פרס, וגם מי שהיה אז הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר.

התובעת היתה זו שערכה את מהדורות החדשות שהיו לאחר אותה תוכנית אקטואליה.

התובעת לא כללה במהדורת החדשות הראשונה שהיתה לאחר אותה תוכנית התייחסות לדבריהם של נשיא המדינה ושל הרב הראשי, כפי שנאמרו בראיונות עמם.

מר ח'ורי, שלא היה אז בתחנה, שמע את מהדורת החדשות הראשונה או השניה לאחר תוכנית האקטואליה האמורה, וסבר כי התובעת התרשלה בכך שלא נכללה במהדורה זו התייחסות לראיונות עם הנשיא ועם הרב הראשי. מר ח'ורי שוחח על כך עם התובעת ואמר לה מה עמדתו, בדבר הצורך להכליל במהדורות החדשות התייחסות לאותם ראיונות. התובעת הביעה את עמדתה על כך שמאחר שממילא הראיונות שודרו בשידור חי, לא היה צורך לחזור על תוכנם בחדשות. מר ח'ורי לא הסכים עם עמדתה זו.

45. השיחה היתה כבר לקראת סוף המשמרת של התובעת. מר ח'ורי דאג לכך שבמהדורות החדשות ששודרו מאוחר יותר באותו יום - כבר תהיה התייחסות לראיונות עם נשיא המדינה ועם הרב הראשי.

46. בהמשך אותו יום, שוחח מר ח'ורי עם מר כראם בענין זה. בשיחתם הועלתה האפשרות שהתובעת פעלה באופן מכוון בכך שלא כללה במהדורות החדשות התייחסות לאותם ראיונות, כדי לפגוע בנתבעת.

נבהיר כאן כי לא זו בלבד שאין אנו סבורים שעלה בידי הנתבעת להוכיח שהאופן שבו ערכה התובעת את מהדורות החדשות ביום 4/10/11, נועד במכוון כדי לפגוע בנתבעת, אלא שאנו סבורים כי סביר להניח שמר כראם ומר ח'ורי עצמם, לא סברו כי התובעת אכן ניסתה לפגוע בתובעת.

אמנם, אנו מעריכים כי, אכן, מר כראם ומר ח'ורי סברו בכנות שהיה מקום לכלול במהדורות החדשות התייחסות לראיונות. בכך - הם חלקו על עמדתה של התובעת. עם זאת, דעתנו היא שהם סברו שהתובעת טעתה בשיקול דעתה, או אולי אף נהגה ברשלנות, אך לא נראה לנו כי הם האמינו שהתובעת השמיטה במכוון את ההתייחסות לראיונות ממהדורות החדשות ששודרו לאחר מכן, במטרה לפגוע בנתבעת.

הסבירות בכך שאף אם היה רצון של התובעת לפגוע בנתבעת, היא היתה מממשת אותו דווקא בהשמטת דבר מה ממהדורות החדשות , היא כה נמוכה בעינינו, עד שאין אנו מצליחים להשתכנע כי מר כראם או מר ח'ורי אכן האמינו שהתובעת נהגה כך.

יתרה מכך; גם במכתבים שנכתבו אל התובעת (על ידי מר ח'ורי, על ידי ב"כ הנתבעת ועל ידי הנתבעת עצמה (מכתב הפיטורים)), מכתבים שעוד נתייחס אליהם בסעיפים שלהלן - לא נטען כלפי התובעת כי היא ניסתה בכוונה לפגוע בנתבעת. הטענות היו כנגד עצם השמטת הראיונות ממהדורות החדשות וכנגד סרובה של התובעת לערוך את יומן הצהריים. לדעתנו, אילו אנשי הנתבעת היו מאמינים שהשמטת הראיונות מהחדשות נעשתה על ידי התובעת בכוונה דווקא לפגוע בנתבעת - הם היו כוללים טענה זו במכתבים האמורים.

47. מכל מקום, בשיחתם של מר ח'ורי ומר כראם, הוחלט שיש לנקוט אמצעי משמעת כנגד התובעת הן בשל כך שמהדורות החדשות שהתובעת ערכה ביום 4/10/11 לא הזכירו את הראיונות האמורים, והן בשל סרובה לערוך את יומן הצהריים.

האמצעי שעליו הוחלט, היה הפסקת עבודתה של התובעת, הפסקה שלא לזמן קצוב כלשהו, אלא לזמן בלתי מוגדר. את אותה הפסקת עבודה, הוחלט לכנות בשם "השעיה".

אנו מעריכים שהכוונה האמיתית של מר כראם בהחלטה בענין זה, היתה להביא לכך שהתובעת תתייאש מעבודתה. אחרת - סביר להניח שהיה נקצב זמן מסויים של משך ההשעיה האמורה.

בענין זה, נבהיר כי בעת עדותו, ניסה מר כראם להתחמק מהמשמעות המקובלת של המונח "השעיה", אך נסיון התחמקות זה - לא עלה יפה. גם עדותו בדבר כוונתו באותה "השעיה", היתה מבולבלת, אך גם לאחריה ברור כי הכוונה היתה להפסיק את עבודתה של התובעת, כאמצעי ענישה כלשהו.

כך, בין השאר, העיד מר כראם בענין המשמעות של ה"השעיה":
"לא השעינו אותה. יש מובן שונה אצלנו לסיפור הזה של ההשעיה. לא התכוונו להוציא אותה מהעבודה.
...
לא התכוונו להשעות אותה.
לא השעינו אותה. התכוונו למשהו אחר.
...
במילה 'השעיה' התכוונו לברר מה היה. התכוונו שהיא תחכה עד שנברר.
...
אדם שעושה טעות כזו אומרים לו 'תפסיק עד שתירגע'. אנחנו לא עוד מפעל, זו מערכת חדשות רגישה ביותר. אנחנו אמונים על כל מילה שאנחנו משדרים.
...
אבל לא היתה השעיה. גם אני כופר בהשעיה כי לא היתה השעיה.".

48. בשעות אחר הצהריים של יום 4/10/11, לאחר שהתקבלה ההחלטה האמורה בדבר ה"השעיה" של התובעת , טלפן מר ח'ורי אל התובעת, והודיע לה כי מר כראם החליט להשעות אותה מעבודתה. בהסבר שנתן מר ח'ורי לגבי אותה החלטה, נזכרו לא רק ענין השמטת הראיונות שנזכרו לעיל ממהדורות החדשות, ולא רק סרובה של התובעת להמשיך לערוך את יומן הצהריים, אלא גם המחלוקת שבינה לבין מר כראם בשאלת חתימה על הסכם עבודה כתוב. התובעת ביקשה לקבל הודעה בכתב בקשר ל"השעיה" , וביקשה כי ההודעה תינתן מאת מר כראם.

49. משעד שעות הערב של יום 4/10/11, לא הגיעה אל התובעת הודעה כתובה כלשהי, היא שלחה, בשעה 22:57, מכתב למר כראם, באמצעות הדואר האלקטרוני.

כך נאמר במכתב:
" הנדון: הודעה על השעיה
היום, יום 04.10.11 בשעה 14:00 פנה אלי מר ג'אקי חורי טלפונית והודיע לי בשמך, כי הנני מושעית לתקופה של כמה ימים החל ממחר וזאת עד להחלטה בבקשתי הפשוטה והלגיטימית לחתום על הסכם עבודה שנמסר לעיונך בפגישתנו שהתקיימה ב-05.03.11.
בתגובה, ביקשתי ממר חורי שיעלה את תוכן בקשתך על הכתב והוא הבטיח לעשות זאת במשך היום.
לצערי, טרם נתקבלה שום הודעה בכתב להשעיה ממנו עד כה.
בנסיבות העניין ובהעדר בקשה בכתב, אני נאלצת להתייצב מחר לעבודה.
לידיעתך, אני גם אמשיך להתייצב לעבודה כל עוד לא קיבלתי הוראה מפורשת להשעיה בכתב ממך באופן אישי.".

העתק המכתב נשלח אל מר ח'ורי.

50. למחרת, ביום 5/10/11, התייצבה התובעת לעבודתה, כרגיל בשעה מוקדמת בבוקר . אלא שלא ניתן לה לעבוד. שמה של התובעת נמחק מסידור העבודה, ובמקומה - הוצב לעבודה עובד אחר של הנתבעת (מר בהאא שחאדה). התובעת נותרה בתחנת הרדיו במשך השעות שהיו מיועדות להיות שעות המשמרת שלה, אך לא עבדה בפועל.

51. במהלך היום (עדיין בשעות הבוקר המוקדמות) , טלפן מר ח'ורי אל התובעת ובא עמה בטרוניה על כך שהיא התייצבה לעבודה, אף שביום הקודם, הוא הודיע לה על השעייתה. התובעת הסבירה כי היא באה לעבודה מאחר שהיא לא קיבלה הודעה כתובה בדבר ההשעיה ומאחר שלדעתה מי שמוסמך להשעות אותה, הוא מר כראם בלבד.

52. זמן קצר לאחר אותה שיחה, בשעה 8:28, שלח מר ח'ורי מכתב לתובעת, בדבר השעייתה מהעבודה. כך נאמר במכתב (שהעתקו נשלח אל מר כראם) :
" הנדון: השעיה
בעקבות ישיבת מערכת שהתקיימה אתמול (שלישי) הוחלט להשעותך מעבודה במחלקת החדשות עד לבירור העניין וקבלת החלטה לגבייך בישיבת הנהלה במהלך הימים הקרובים.
אתמול (שלישי), התראיינו נשיא המדינה שמעון פרס והרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר בראיון בלעדי וחריג באותו יום ובאותה תוכנית לרדיו א-שמס בעקבות אירוע הצתת המסגד בכפר טובא זנגריה. משום מה, במהדורות החדשות שנערכו מיד לאחר הראיונות לא היה שום אזכור לשני הראיונות ולא הובא אף ציטוט של שני הבכירים במהדורה, דבר שנחשב לבסיס העבודה בעריכת חדשות.
מזה כחודשיים את מסרבת להגיש ולערוך את יומן הצהריים כפי שהיה נהוג עד היום. מדובר בהחלטה שקיבלת על דעת עצמך, דבר שהוא לא נהוג במערכות בעיקר שאני כמנהל חדשות מעולם לא הייתי מעורב בפרטים הנוגעים לתנאי העסקה ולתנאים הכספיים.
בעקבות כך ראיתי לנכון להבהיר את הנקודות שבמחלוקת בשיחה מקיפה וישיבה עם ההנהלה שתיקבע בימים הקרובים ועד אז מבקש שתהיה בהשעיה החל מהיום (רביעי 5.10.2011).
כולי תקווה שהנושא יובא לדיון ולהבהרה בהקדם.".

53. כמצוטט לעיל, ממכתבו של מר ח'ורי, המצג שהוצג בפני התובעת היה שמשך ה"השעיה" אמור להיות מספר ימים, עד לדיון בישיבת "ההנהלה" שעל פי המכתב היתה אמורה להיקבע "בימים הקרובים". אולם, כפי שצויין על ידינו כבר בסעיף 47 לעיל, דעתנו היא שלא היתה כוונה אמיתית לכך שתהיה "השעיה" מוגבלת בזמן עד לבירור הענין, אלא הכוונה היתה לגרום לתובעת להתייאש מעבודתה ולוותר עליה. הערכתנו זו מקבלת חיזוק מעצם העובדה שלמרות האמור במכתבו המצוטט לעיל של מר ח'ורי, הרי שאותה "השעיה" נטענת נמשכה מספר שבועות, מבלי שנראה שהיה דיון כלשהו בישיבת הנהלה כלשהי בימים הקרובים ליום 5/10/11.

54. התובעת עמדה על עמדתה שלפיה אין תוקף להודעה בדבר "השעיה" אם היא אינה ניתנת על ידי מר כראם עצמו. התובעת המשיכה להתייצב בתחנת הרדיו, אך המשיכה לא לעבוד, מאחר שהנתבעת מנעה ממנה עבודה.

55. בשעות הערב של יום 10/10/11, שלחה התובעת מכתב נוסף, בדואר האלקטרוני, אל מר כראם. כך נאמר בו:
" הנדון: מכתבו של מר ג'קי חורי מיום 05.10.10
הריני לאשר את קבלת מכתבו של מר ג'קי חורי שבנדון.
מבלי להודות בטענות שעלו במכתבו הרי שמר ג'קי חורי, עם כל הכבוד הראוי, אינו המעסיק שלי ובוודאי אינו קשור לתנאי העסקתי. צדק מר חורי הנכבד כשציין בפסקה השלישית למכתבו כי: 'לעולם לא הייתי מעורב בפרטים הנוגעים לתנאי העסקה ולתנאים הכספיים.'. משכך, הנני מצפה, ואף עדיין מחכה, למכתב השעיה ישירות ממעסיקי מר סוהיל כראם, ככל שהוא חפץ בכך.
כל עוד מר סוהיל כראם לא יודיעני באופן אישי ובכתב על השעיתי, איני רואה עצמי כמושעית וזאת חרף המכתב שבנדון.
לידיעתך כבר כשבוע ימים אני מתייצבת לעבודה לשווא, וזאת בשל העובדה שכבר העסקת מחליף שימלא את מקומי וזאת בטרם פיטרתני.
מצב זה הנו מצב לא מתקבל על הדעת ובוודאי בלתי נסבל, מצב שאינני מוכנה לקבל.
בנסיבות העניין, אבקשך להשכיל לדעת ולהחליט בענייני.
היה וחינך מעוניין בשירותיי, חינך מתבקש לחתום עמי על הסכם עבודה כמתחייב ע"פ דין. בקשה זו מקבלת משנה תוקף כשהגשתי לך טיוטת הסכם כבר בחודש מרץ 2011 אך משם מה בחרת להתעלם ממנה עד עצם כתיבת שורות אלה.".

56. מר כראם - לא השיב לתובעת על מכתבה האמור. תחת זאת, הוא העביר את המכתב אל ב"כ הנתבעת, אשר כתב לתובעת מכתב תשובה. נעיר כי כפי הנראה, אותו מכתב תשובה נכתב כבר ביום 18/10/11 (כך עולה, לכאורה, מדברי ב"כ התובעת בעת הדיון המוקדם), אך מסיבה כלשהי - המכתב מיום 18/10/11 לא נשלח אל התובעת ולא נמסר לה. תחתיו, הוכן לתובעת מכתב זהה, שמועדו היה יום 25/10/11. גם המכתב מיום 25/10/11 לא נמסר לתובעת ביום 25/10/11, אלא רק למחרת - ביום 26/10/11.

בטרם נביא את תוכנו של המכתב מיום 25/10/11, ובמטרה להביא את העובדות לפי סדרן הכרונולוגי - נתייחס למה שהיה בתום ישיבה שהיתה בתחנת הרדיו ביום 25/10/11, וגם לרקע של אותו ארוע.

57. התובעת, כאמור כבר בסעיף 54 לעיל, המשיכה להתייצב בתחנת הרדיו, מבלי שניתן לה לעבוד.

במקביל, לא התקיימה איזו ישיבת הנהלה שבה נדון עניינה של התובעת (ישיבה שלפי מכתבו של מר ח'ורי מיום 5/10/11, התעתדה - כזכור - להיות "בימים הקרובים").

מר כראם ראה את עצם התייצבותה של התובעת בתחנת הרדיו, כ"פרובוקציה" מצד התובעת.

נצטט כאן חלק מעדותו של מר כראם בענין זה:
"היא התחילה לבוא כל יום בפרובוקציות. היא לא התייצבה לעבודה.
... היא התחילה להגיע כל יום ולהתיישב לנו במקום. היא התחילה לשבת כל יום 16 שעות. היא התחילה לחבל בכל מה שקורה אצלנו.
היא הגיעה למקום, אבל לא עבדה. היא לא באה לעבוד.
היא באה למקום העבודה. היא לא התבקשה לעבוד. היא הגיעה כל יום. היא לא היתה אמורה להגיע.
היא היתה אמורה להגיע ל-16 שעות בשבוע ובאה כל בוקר. איזו עבודה אספק לה? היא לא באה לעבוד.
... היא באה כל בוקר בשמונה, חיבלה בעבודה, התסיסה את הצוות, זה לא התאים לנו, אך היתה לנו תקוה שהיא תחזור לעבודה, וב-25/10 ביקשנו מעוה"ד שלי שיבקש שהיא תחזור לעבודה. זו היתה התקוה שלנו.".

כלומר, מר כראם התייחס להתייצבותה של התובעת במקום העבודה, בעת שלדעתו היא לא היתה אמורה להגיע לעבוד - כאל "פרובוקציה". זאת, אף שאילו היה מר כראם מתייחס ברצינות למכתביה של התובעת, מיום 4/10/11 ומיום 10/10/11, לא היתה צריכה להיות לו כל בעיה להפסיק את אותה "פרובוקציה". הרי התובעת הבהירה באותם מכתבים שהיא אינה רואה את עצמה כמושעית מהעבודה, בשל כך שההודעות על ה"השעיה" נמסרו לה על ידי מר ח'ורי. המכתבים האמורים העלו באופן ברור שהתובעת תראה את עצמה מחוייבת להתנהג כ"מושעית" אילו יתקבל מכתב בדבר ההשעיה - ממר כראם. אולם, מר כראם - מטעמיו - נמנע מלהוציא תחת ידיו מכתב השעיה כזה. בכך - הביא מר כראם להמשך התייצבותה של התובעת במקום העבודה, אף שהוא ראה את ההתייצבות האמורה כ"פרובוקציה".

כהמשך לדעתנו בדבר מטרת ההחלטה על ה"השעיה" (המטרה לגרום לתובעת לוותר על עבודתה), אנו מעריכים שהמשך המצב, שבו מר כראם התנהג כאילו התובעת "מושעית" מהעבודה בעוד שהוא ידע שהיא אינה מודה כי יש תוקף לאותה השעיה", כל עוד לא יבוא על כך מכתב של מר כראם עצמו - היה מצב שתאם את מטרתו של מר כראם. מצב זה, כפי שמר כראם ראה אותו, ערער את בטחונה של התובעת בשאלת מעמדה כעובדת של הנתבעת, והיה בו כדי לקדם את המטרה שמר כראם הציב לעצמו - המטרה לייאש את התובעת מהעבודה.

58. בסוף חלק העדות של מר כראם שציטטנו בסעיף 57 לעיל, מצויה אמירתו של מר כראם על "התקוה" שהיתה לנתבעת, שהתובעת תשוב לעבודה. אותה "תקוה" שכביכול הביאה את מר כראם לפנות אל ב"כ הנתבעת כדי שהוא יקרא לתובעת לשוב לעבודה.

אמירתו זו של מר כראם, ממחישה - בעינינו - את הציניות שהיתה באופן שבו נהגה הנתבעת עם התובעת.

הרי, הנתבעת דאגה להטיל על התובעת עונש של "השעיה". הנתבעת גם דאגה לכך שהתובעת תפקפק בתוקפו של אותו עונש, בשל כך שהוא נמסר לה על ידי מר ח'ורי ולא על ידי מר כראם. א ותו פקפוק - הביא את התובעת להמשיך להתייצב במקום העבודה, למרות שהנתבעת לא איפשרה לתובעת לעבוד. במקביל, דאגה הנתבעת להודיע לתובעת שימים ספורים לאחר יום 5/10/11, צפויה להיות ישיבת "הנהלה" שתדון בעניינה. ישיבה כזו לא התקיימה, כך שעניינה של התובעת נותר להיות תלוי ועומד.

במצב דברים זה, שבו התובעת המשיכה להתייצב בעבודה, הנתבעת המשיכה למנוע מהתובעת לעבוד, והיתה מחלוקת בשאלת תוקף ה"השעיה", ברור שלא ניתן לקבל כמהימנה את עדותו של מר כראם על "התקוה" שהתובעת תשוב לעבודתה.

אם אכן מר כראם היה מעוניין שהתובעת תשוב לעבודתה, הוא היה יכול באחת להודיע לתובעת שתם משך זמן ה"השעיה". מר כראם - לא הודיע כך, ולמרות זאת הוא, כנראה, ציפה שנאמין שהיתה לו "תקוה" שהתובעת תשוב לעבודה.

לדעתנו, לא היתה למר כראם כל תקוה שהתובעת תחזור לעבוד. אם היתה לו תקוה כלשהי בענין זה - היא היתה התקוה שהתובעת תוותר על מקום עבודתה. על כן, מטרת בקשתו של מר כראם מב"כ הנתבעת להשיב על מכתב התובעת מיום 10/10/11, לא היתה המטרה של השבת התובעת לעבודה, אלא המטרה של הצגת מצג שלפיו הנתבעת, כביכול, מעוניינת בעבודתה של התובעת, ואילו התובעת היא זו שאינה מוכנה לעבוד.

טקטיקה זו באה, לאחר שכפי הנראה התחוור למר כראם שהטקטיקה הקודמת, של המתנה ליאוש מצד התובעת, לא פעלה כמצופה. עם זאת, ההפעלה של אותה טקטיקה, בוצעה רק לאחר התקרית שהיתה בתום הישיבה מיום 25/10/11.

59. ביום 25/10/11, התקיימה בתחנת הרדיו ישיבה של צוות החדשות, בנוכחותו של מר כראם. בתום הישיבה, פנתה התובעת אל מר כראם והעלתה שוב את דרישתה להסדיר את ענייניה, לרבות - בדרך של עיגון המוסכם בין הצדדים, בהסכם בכתב.

תגובתו של מר כראם, שאז - כנראה - שוכנע שהטקטיקה המקורית של נסיון לגרום לתובעת להתייאש, אינה פועלת, היתה צעקות על התובעת. מר כראם צעק על התובעת בנוכחות בתו של מר כראם, שהיתה נוכחת בישיבה, ובאופן שעובדים אחרים של הנתבעת, שהיו בחדרים הסמוכים - שמעו את הצעקות.

התובעת חשה מושפלת, ויצאה.

60. למרות תחושתה של התובעת, היא התייצבה בתחנת הרדיו גם למחרת, ביום 26/10/11. במועד זה - נמסר לה מכתבו של ב"כ הנתבעת, שאותו הזכרנו לעיל. כך נכתב במכתב האמור:
" הנדון: הפרות חמורות לנוהלי עבודה
סימוכין: מכתבך מיום 10.10.2011
...

  1. מזה תקופה הינך מפרה תנאי עבודתך ברדיו עקב אירועים שבוארו במכתבו של מר ג'אקי ח'ורי מיום 5.10.2011. כך פרט לאירוע המצער שהתרחש במהלך שידור מהדורת החדשות ביום 4.10.2011 ולפיו השמטת ציון שני ראיונות חשובים עם שני אישים בכירים, הינך גם מסרבת מזה קרוב לחודשיים להגיש ולערוך את יומן הצהריים כפי שנהגת לעשות מאז כניסתך.
  2. חרף זאת, הינך בוחרת להתייצב לעבודה ברדיו אך ללא שום מעש ואף מתנה את חזרתך לתפקיד בהסדרה בכתב של תנאי עבודתך בהסכם עבודה כתוב.
  3. התנהגות זו, למותר להדגיש ולציין, מהווה הפרת משמעת חמורה ופגיעה קשה בתפקוד הרדיו וביחסי האמון המוטלים עלייך כלפי הרדיו, ואף עלולה התנהגות זו לסכן את המשך עבודתך.
  4. לפנים משורת הדין ולמען הסדר הטוב, מרשתי מודיעה לך בצורה הברורה ביותר, כי הינך מתבקשת לחזור לאלתך לתפקידך הסדיר ברדיו, כולל עריכה והגשת תוכנית יומן הצהריים, ולמלא אחר מטלות התפקיד. במסגרת זאת, הינך מתבקשת לקיים בעתיד הוראות והנחיות מנהל חטיבת החדשות ברדיו ולהימנע חזרה על הפרות משמעת נוספות.
  5. באשר לבקשתך לחתימה על הסכם עבודה הרי היא אינה ממין העניין, שעה שכבר שנים מאז תחילת עבודתך ברדיו הינך מועסקת על פי תנאי העסקה בעל פה.
  6. חשוב עוד לציין כי מרשתי קיימה את כל המוטל עליה ע"פ תנאי ההסכם, וזאת להבדיל מהפרותיך המתוארות ו/או מצויינות לעיל. עם זאת תהיה מוכנה מרשתי לשקול בקשתך זו אך ללא שום התחייבות מצדה לעשות כן.
  7. מרשתי מקווה כי תשכילי לחזור לתפקידך ברדיו ומאחלת לך המשך עבודה תקינה וללא כל תקלות.".

61. הנוסח שצוטט בסעיף 60 לעיל, הוא הנוסח של המכתב שנמסר לתובעת (הוא צורף על ידי התובעת לכתב התביעה).

זה אינו הנוסח היחיד של המכתב.

כאמור כבר לעיל, לטענת ב"כ הנתבעת עצמו, כפי שהועלתה בדיון המוקדם, יש מכתב בנוסח זהה שתאריכו הוא 18/10/11 (ולא 25/10/11 כתאריכו של המכתב שצוטט).

בנוסף - יש מכתב שתוכנו זהה, אך כותרתו (שורת "הנדון") שונה, והוא זה שמצוי בידי הנתבעת (הוא צורף על ידי עדי הנתבעת לתצהיריהם). הכותרת בנוסח המכתב שצורף לתצהירי עדי הנתבעת, אינה עוסקת ב"הפרות חמורות" של נהלי העבודה, כאמור בנוסח שנמסר לתובעת ושצוטט לעיל, אלא היא בלשון זו: "חזרה לעבודה ברדיו א-שמס". (שאר המכתב, זהה בדיוק).

לא ברור לנו כיצד ארע שיש נוסחים שונים של הכותרת של מכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 25/10/11 (וכנראה גם מיום 18/10/11), אך אין אנו מייחסים לכך חשיבות רבה.

62. מכל מקום, בענין תוכנו של המכתב, נבהיר כי תמוה בעינינו שב"כ הנתבעת בחר לייחס לתובעת הפרה של המשמעת בכך שהתובעת מגיעה למקום העבודה מבלי לעבוד, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהנתבעת (באמצעות מר ח'ורי, שמכתבו מיום 5/10/11 הוזכר במכתבו של ב"כ הנתבעת) הודיעה לתובעת על "השעייתה" מהעבודה.

עוד נציין כי ראיית התובעת כמי שהציבה את ענין חתימת הסכם כתוב כ"תנאי" להמשך עבודתה (כאמור בסעיף 2 למכתבו של ב"כ הנתבעת), אינה מתיישבת עם האמור במכתבה של התובעת עצמה, מיום 10/10/11, שבו הועלה ענין חתימה על ההסכם הכתוב, כ"בקשה" (ולא כתנאי) של התובעת, במקרה שמר כראם מעוניין בהמשך עבודתה.

63. גם לאחר שמכתבו של ב"כ הנתבעת מיום 25/10/11 נמסר לתובעת, המשיכה התובעת להתייצב במקום העבודה, והנתבעת - המשיכה למנוע מהתובעת לעבוד, כפי שהיה בכל התקופה שמיום 5/10/11.

64. התובעת העבירה את מכתבו של ב"כ הנתבעת אל בא כחה (של התובעת), אשר השיב עליו במכתב לב"כ הנתבעת מיום 27/10/11.

במכתבו זו, הכחיש ב"כ התובעת את הפרות המשמעת שיוחסו לתובעת, והבהיר (לראשונה) כי התובעת עומדת על כך שיש לחתום עמה חוזה עבודה כתוב, כתנאי להמשך העבודה.

למיטב הבנתנו - ב"כ הנתבעת לא השיב לב"כ התובעת על המכתב האמור.

65. בשעות אחר הצהריים של יום 31/10/11, שלח מר ח'ורי, בדואר אלקטרוני, מכתב אל התובעת.

במכתבו האמור, הוא חזר על חלק מטענות הנתבעת, וייחס לתובעת - בין השאר - גם סרוב להגיש את יומן הצהריים (סרוב שלא היה. התובעת סרבה, כאמור לערוך את יומן הצהריים. הגשת יומן הצהריים נמנעה ממנה כתגובה על הפסקת העריכה שלו). בסוף המכתב כתב מר ח'ורי, כך:
"ההחלטה שלך להפריד בין רצועת היומן לבין המשמרת היא החלטה אישית שהפכה לסוג של אמצעי לחץ עליי ועל המערכת למרות שבמשך שנתיים ואף יותר הגשת את יומן הצהריים כחלק בלתי נפרד מהמשמרת.
עם כל הרצון הטוב איני יכול לקבל מצב כזה ולא אוכל לשבץ אותך בעבודה כל עוד לא הבעת נכונות לחזור לעבודה במשמרת מלאה כולל רצועת היומן.".

66. בתגובה, שלחה התובעת - בשעות הבוקר של יום 1/11/11, מכתב אל מר כראם. במכתבה, נאמר - בין השאר - כך:
"הריני לאשר קבלת מכתבו של מר ג'קי חורי שבנדון.
חבל שכב' בוחר להתכתב עמי בצורה עקיפה באמצעות מר ג'קי ח'ורי וזאת כאשר אתה המעסיק ... הרי ידוע לכל ששום דבר לא נעשה מבלי אישורך.
... יש להעמיד את הדברים על דיוקם: מר ג'קי חורי טען טענה לא נכונה לפיה אינני מוכנה להגיש את יומן הצהרים כאשר הסירוב היה לעריכת יומן הצהריים. ההבדל בין השניים עצום.
...
עריכת יומן הצהרים על ידי, ככל שנערך בעבר, היה תחת מחאה ומכורח הנסיבות שנכפו עליי כגון מלוי מקום של עורכי היומן ומתוך תקווה שתחתום עמי הסכם עבודה.
... אין משמעות הדבר שתפקיד זה הפך להיות כחלק מתפקידי. הדברים נכונים שבעתיים כשלא קיבלתי תוספת שכר בהתאם ושסירבת לחתום על הסכם עבודה.
חוסר הבהירות בהגדרת התפקיד הינו אחד הנושאים השנויים במחלוקת שמחזקים את הצורך בחתימת הסכם עבודה.".

67. בהמשך יום 1/11/11 - הגיע מר כראם אל המשרד שבו ישבה התובעת, והתנהלה ביניהם שיחה שהוקלטה.

על פי התמלול של התרגום של השיחה המוקלטת, כך - בין השאר - נאמר בשיחה (נזכיר כי הדברים אינם יכולים להיות מדוייקים מילה במילה, מאחר שמדובר בתרגום):
מר כראם: נתבקש ממך לחזור לעבודה, ואת לא חזרת.
התובעת: לא, אני לא כך. אני שלחתי לך מכתב ואני לא יודעת אם קיבלת אותו או לא. שלחתי במייל.
מר כראם: אין צורך לשבת פה. את יכולה ללכת.
התובעת: אז תן לי מכתב שאלך.
מר כראם: לא. את יכולה ללכת. תגידי: 'בעל העסק בא ואמר לי ללכת'.
התובעת: לא, בבקשה ... תן לי את המכתב.
מר כראם: יש עורך דין. עכשיו אני לא מדבר איתך. העורך דין ידבר עם העורך דין. אין דיבור איתך.
התובעת: ... תן לי מכתב.
מר כראם: אין דיבור איתך. את יושבת בבית שלי עכשיו. ...
התובעת: ... תן לי מכתב פיטורים, מה הבעיה?
...
מר כראם: את לא רוצה לחזור לעבודה. ... נגמר הדיבור.
...
התובעת: ... אני מבקשת ממך פיטורים. אם אתה רוצה שאני אלך, תן לי מכתב פיטורים.

מי שמאזין לשיחה המוקלטת (במהלך הדקה שבין הדקה ב-21 לבין הדקה ה-22 בקובץ ההקלטה), יכול להבחין - גם בלי הבנה מדוייקת של כל אחת המילים שנאמרו בערבית - שהדוברים בשיחה היו במתח רב. לא מדובר בשיחה נינוחה.

אמנם, אין אנו מקבלים את הגדרתה של התובעת, על כך שמדובר ב"צעקות" מצדו של מר כראם (אדרבא; דווקא התובעת דיברה בעוצמת קול גבוהה יותר), אך ברור שמדובר בשיחה שהדוברים בה מצויים במחלוקת של ממש.

מכל מקום, נוכח דבריו של מר כראם, על כך שהתובעת "יכולה ללכת" ושכבר אין למר כראם "דיבור" איתה - התובעת עזבה את תחנת הרדיו, אף שלא קיבלה באותה עת את מכתב הפיטורים שביקשה.

68. למחרת (ביום 2/11/11) - התובעת לא התייצבה במקום העבודה.

בצהרי אותו יום, שלחה הנתבעת מכתב פיטורים לתובעת, באמצעות הדואר האלקטרוני.

במכתב - שתאריכו היה 1/11/11 - נכתב כך:
"הנדון: הפסקת עבודה
לצערנו הינך לא מבצעת את תפקידך כבר יותר מחודש ימים ובוחרת להגיע לעבודה ללא כל מעש, ואף יושבת בחיבוק ידיים וזאת בהתרסה ובכוונה להתנכל למקום העבודה. התנהגותך זו גורמת לאי סדרים ושיבושים במערכת. ונזקים רבים למערכת העבודה ובפרט למערכת החדשות ברדיו.
למותר יהיה לציין ולהדגיש עוד כי התנהגותך זו הינה ללא שום סיבה מוצדקת.
אנו רואים בהתנהגותך כהפרה בוטה ואף גסה של תנאי עבודתך, הפרת משמעת המורה והפרה של יחסי אימון המוטלים עליך כלפי המערכת. בנסיבות הכרחיות אלו הינך נדרשת בזאת להפסיק את עבודתך ברדיו לאלתר.
אנו מאחלים לך הצלתה כהמשך דרכך.".

אכן - אחר הדברים האלה, התובעת לא עבדה יותר אצל הנתבעת.

69. בסעיפים 7-68 לעיל, פירטנו את העובדות שאותן קבענו, על פי סדרן הכרונולוגי. בטרם נפנה לעסוק בחלק ה"משפטי" של פסק דין זה, נפרט עובדות נוספות, ככל הנחוץ להכרעה בפסק הדין, ביחס למספר ימי העבודה של התובעת, לרכיבי השכר השונים ולניכויים משכרה.

עיקר העובדות שתפורטנה להלן, ירוכזו בטבלה שתובא בסעיף 70. הנתונים באותה טבלה מבוססים - בעיקרם - על תלושי המשכורת שהנתבעת הנפיקה בעבור התובעת. לא מצאנו סיבה שלא לסמוך על התלושים בעניינים האמורים להלן.

70. בטבלה שלהלן נביא נתונים אשר נחוצים לנו לצרכי ההכרעה ברכיבים שונים של התביעה. בטרם נפרט אותם, נסביר מספר מונחים שמופיעים בהם.

א. כל הסכומים בטבלה הם בשקלים חדשים. סכומים מחושבים, שהיה צורך לעגל - עוגלו לאגורה הקרובה.

ב. הפרטים לגבי מועד התשלום בפועל בטור מס' (5) בטבלה, לקוחים מדפי חשבון הבנק של התובעת.

ג. הפרטים לגבי ההפרשה שלא בוצעה לביטוח פנסיוני, בטור מס' (6) בטבלה, מחושבים על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני, שהוזכר כבר בסעיף 17 לעיל. כלומר - בשנת 2008 מדובר על שיעור של 0.83% מהשכר, בשנת 2000 - על שיעור של 1.66% מהשכר, בשנת 2010 - 2.5%, ובשנת 2011 - 3.33%.

ד. הפרטים לגבי הניכוי שלא הועבר ליעדו, בטור מס' (7) בטבלה, לקוחים מתלושי המשכורת של התובעת, והם הסכומים שקוזזו משכר התובעת החל מחודש ינואר 2009 ועד חודש מאי 2011, מבלי שהועברו לגורם כלשהו.

(1)
חודש
(2)
מספר ימי עבודה באותו חודש
(3)
תעריף יומי כולל
(4)
שכר חודשי כולל
(5)
מועד התשלום בפועל
(6)
הפרשה שלא בוצעה לביטוח פנסיוני
(7)
ניכוי בגין ביטוח פנסיוני שלא הועבר ליעדו
5/07
4
200
800
11/7/07
-
-
6/07
3
200
600
11/7/07
-
-
7/07
5
200
1,000
14/8/07
-
-
8/07
5
200
1,000
16/9/07
-
-
9/07
4
200
800
11/10/07
-
-
10/07
8
200
1,600
15/11/07
-
-
11/07
12
200
2,400
14/12/07
-
-
12/07
8
200
1,600
13/1/08
-
-
1/08
9
200
1,800
15/2/08
14.94
-
2/08
9
200
1,800
14/3/08
14.94
-
3/08
9
200
1,800
17/4/08
14.94
-
4/08
8
200
1,600
21/5/08
13.28
-
5/08
10
200
2,000
17/6/08
16.60
-
6/08
7
200
1,400
16/7/08
11.62
-
7/08
12
200
2,400
14/8/08
19.92
-
8/08
16
200
3,200
11/9/08
26.56
-
9/08
11
200
2,200
12/10/08
18.26
-
10/08
18
200
3,600
16/11/08
29.88
-
11/08
11
240
2,640
7/12/08
21.91
-
12/08
10
250
2,500
13/1/09
20.75
-
1/09
11
250
2,750
15/2/09
45.65
45.93
2/09
11
250
2,750
11/3/09
45.65
45.93
3/09
9
250
2,250
8/4/09
37.35
37.58
4/09
8
250
2,000
12/5/09
33.20
33.40
5/09
8
250
2,000
11/6/09
33.20
33.40
6/09
6.67
250
1,667.50
15/7/09
27.68
27.85
7/09
3.33
250
832.50
13/8/09
13.82
13.90
8/09
11
250
2,750
13/9/09
45.65
45.93
9/09
9.5
250
2,375
16/10/09
39.43
39.66
10/09
11
250
2,750
10/11/09
45.65
45.93
11/09
10
250
2,500
15/12/09
41.50
41.75
12/09
14
250
3,500
14/1/10
58.10
58.45
1/10
9
275
2,475
11/2/10
61.88
61.88
2/10
11
275
3,025
12/3/10
75.63
75.63
3/10
11.5
275
3,162.50
13/4/10
79.06
79.06
4/10
9.5
275
2,612.50
13/5/10
65.31
65.31
5/10
11
300
3,300
11/6/10
82.50
82.50
6/10
7.33
300
2,199
13/7/10
54.98
54.98
7/10
10
300
3,000
16/8/10
75
75
8/10
11
300
3,300
6/9/10
82.50
82.50
9/10
9
300
2,700
15/10/10
67.50
67.50
10/10
2
300
600
11/11/10
15
15
11/10
10.5
300
3,150
13/12/10
78.75
78.75
12/10
8
300
2,400
10/1/11
60
60
1/11
9
300
2,700
18/2/11
89.91
89.91
2/11
8
300
2,400
25/3/11
79.92
79.92
3/11
14
300
4,200
12/4/11
139.86
139.86
4/11
11
300
3,300
11/5/11
109.89
109.89
5/11
12.33
300
3,699
14/6/11
123.18
123.18
6/11
9
300
2,700
12/7/11
-
-
7/11
6
300
1,800
14/8/11
-
-
8/11
9
300
2,700
9/9/11
-
-
9/11
11
300
3,300
11/10/11
-
-
10/11
1
300
300
3/11/11
-
-

71. במהלך עבודתה, ניצלה התובעת 7 ימי חופשה שנתית, בחודש אוקטובר 2010 (אם כי, כאמור בסעיף 32 לעיל - דמי החופשה ששולמו לה בעבור אותם ימים, היו רק בגין מרכיב ה"משכורת" ולא בגין מרכיב ה"עריכה", שהיה חלק משכרה של התובעת). לאחר מכן, בחודש אוקטובר 2011, שילמה הנתבעת לתובעת פדיון של 11 ימי חופשה (גם זאת - כאמור - בלא התחשבות במרכיב ה"עריכה" שבשכר התובעת).

72. עד כאן - הבאנו את העובדות שהיו נחוצות לנו לצרכי הכרעה בתובענה זו. מכאן ואילך, נפנה לבחון את זכאותה של התובעת לרכיבי התביעה השונים.

שכר חודש מאי 2007

73. מהעובדות שקבענו לעיל, עולה כי בחודש מאי 2007 עבדה התובעת ארבעה ימי עבודה וכי שכר העבודה בגין ימים אלה שולם לתובעת, ביחד עם שכר שלושת ימי העבודה שהיו בחודש יוני 2007, ביום 11/7/07.

מכאן - שהתובעת קיבלה את שכר חודש מאי 2007, במלואו.

אמנם, שכר חודש מאי 2007 הולן במשך תקופה בת 41 ימים, אך הזכות לפיצוי הלנה בגין שכר זה כבר התיישנה, בהתיישנות מהותית, לפי סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק הגנת השכר"). על כן - אין אנו יכולים לפסוק לתובעת פיצוי הלנה בעד שכר חודש מאי 2007.

התוצאה היא שאנו דוחים את התביעה ברכיב העוסק בשכר חודש מאי 2007.

סכומים שנוכו משכר התובעת, כ"פנסיה חובה" ולא הועברו אל קופת גמל כלשהי

74. כמפורט לעיל, בתקופה שמחודש ינואר 2009 ועד חודש מאי 2011, נוכו משכר התובעת סכומים שונים שהוגדרו כ"פנסיה חובה", אך הסכומים האמורים נותרו בידי הנתבעת ולא הועברו לביטוח פנסיוני כלשהו.

75. בנוסף לחומרה הרבה שבה יש - לדעתנו - להתייחס לפעולה זו של הנתבעת, יש לחייב את הנתבעת להשיב אל התובעת את הסכומים האמורים, כשהם משוערכים. בענין השערוך, יש לבחון מה הם הסכומים שנוכו משכר התובעת ולגביהם ניתן עדיין לפסוק פיצוי הלנת שכר. לשם כך - נתייחס כאן אל הוראות סעיף 17א לחוק הגנת השכר.

זו לשונו של סעיף 17א האמור:
"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בתי-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן - בית-דין אזורי), תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית-הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.
(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א).".

פרשנותו של הסעיף האמור - קשה מאד. לדעתנו, לא ניתן לתת לו פרשנות סבירה כלשהי. נסביר כאן מדוע אנו סבורים כך.

הכלל הוא - כאמור בסעיפון (א) לסעיף 17א האמור - שהזכות לפיצוי הלנת שכר, ביחס לשכר שטרם שולם - תתיישן אם לא הוגשה תובענה תוך שנה "מהיום שבו רואים את השכר כמולן".

סעיפון (ב) לאותו סעיף, קובע חריג לאותו כלל, ועוסק בהארכת תקופת ההתיישנות, לשלוש שנים. עם זאת, קשה (או בלתי אפשרי) להבין באיזה שלוש שנים מדובר.

לצורך הארכת תקופת ההתיישנות מכח סעיפון (ב) המצוטט לעיל, התנאי הוא שהיתה הלנת שכר שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים בתוך שלוש השנים הרצופות "שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי".

בענין ביטוי זה, אנו סבורים שנכון לתת נפקות לכך שהמחוקק נקט לשון של "יום תשלום השכר" ולא בחר בניסוח של "המועד לתשלום השכר". יש הבדל בין מינוחים אלה, שכן המועד לתשלום שכר חודש כלשהו - הוא תום אותו חודש (לפי סעיף 9 לחוק הגנת השכר). אולם, "יום התשלום" של שכר חודש כלשהו, הוא המועד שבו שולם אותו שכר בפועל.

להסרת ספק, נעיר כי פרשנות אפשרית שלפיה במונח "יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי" התכוון המחוקק, למעשה, למועד הנכון לתשלום אותו שכר, אינה סבירה בעינינו, שכן פרשנות כזו תביא להעדר האפשרות להבין את סעיפון (ג) לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, בשל כך שלכאורה תהיה סתירה בין ההוראה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות ל-3 שנים (לפי סעיפון (ב) לסעיף 17א), לבין ההוראה בדבר חלוף השנה (האמורה בסעיפון (ג) לסעיף 17א).

מכאן, שאכן יש לפרש את המילים "יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי (שבסעיפון (ב) לסעיף 17א), כמתייחסות ליום תשלום השכר בפועל. כך גם, תושג - בקירוב - אחידות לשונית בין סעיפון (א) - הנוקט את המונח "היום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי", לבין סעיפון (ב) - שבו נאמר "יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי".

מכאן, מתחייבת (בעינינו) המסקנה שסעיפון (ב) לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, בא להאריך רק את תקופת ההתיישנות של תובענה בדבר פיצוי הלנת שכר, כשהשכר עצמו כבר שולם (כלומר - להאריך מ-60 או 90 ימים, שנקצבו בסעיפון (א)). ההוראה שבסעיפון (ב) לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תובענה לפיצוי הלנה על שכר שטרם שולם, אל מעבר לשנה אחת, שכן אחרת - סעיפון (ג) לסעיף 17א לחוק הגנת השכר, יהיה בלתי מובן לחלוטין.

לפיכך, פרשנות נכונה - לדעתנו - של סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, אמורה להביא לכך שרק אם השכר הולן לפחות שלוש פעמים בתקופה של 12 חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים לאחר המועדים שבהם שולם לעובד שכר החודשים הנדונים - ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לתביעה של פיצוי הלנה בגין אותו שכר שכבר שולם - אל מעבר ל-60 או ל-90 הימים שננקבו בסעיפון (א) של סעיף 17א לחוק הגנת השכר.

בעניינה של התובעת, המועד לתשלום השכר (כלומר - חלקי השכר שנוכו משכרה ולא הועברו לביטוח פנסיוני, היה בתום כל אחד מחודשי עבודתה שמינואר 2009 ועד מאי 2011. מאחר שהשכר שהולן (כלומר - סכומי הקרן שנוכו משכר התובעת ולא הועברו לביטוח פנסיוני), טרם שולמו לתובעת, הרי שטרם הגיע המועד של שלוש השנים האמורות בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, כך שאין אפשרות להאריך - בענין זה - את תקופת ההתיישנות אל מעבר לשנה אחת.

76. התובענה שבפנינו הוגשה ביום 15/3/12. לפיכך, בעת הגשתה, כבר התיישנה - בהתיישנות מהותית - הזכות לפיצוי הלנת שכר בגין השכר שטרם שולם ואשר המועד לתשלומו היה עד 16/3/11, כלומר - בגין כל החודשים שעד פברואר 2011.

התוצאה היא, שנוכל לפסוק לתובעת פיצוי הלנה רק בעד הסכומים שנוכו משכרה בגין "פנסיה חובה" ולא הועברו אל יעדם, בחודשים שממרץ 2011 ועד מאי 2011. על כל החודשים שקדמו לכך - לא נוכל לפסוק פיצוי הלנה, אלא הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

77. בענין פיצוי ההלנה, נראה לנו כי לא היו כאן כל נסיבות שמצדיקות ביטול של פיצוי ההלנה, או הפחתה שלו. הנתבעת היתה מודעת לחובתה לבטח את התובעת בביטוח פנסיוני. הנתבעת במודע לא ביטחה את התובעת בביטוח פנסיוני, ולמרות זאת - ניכתה משכר התובעת סכומים בשל כך. על ניכויים אלה - יש לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה מלא (ביחס לחודשים שלגביהם טרם התיישנה הזכות האמורה).

78. בהתאם לטבלה שהבאנו בסעיף 70 לעיל, הרי שהסכומים שבהם מדובר, הם אלה שמפורטים בטבלה שלהלן:

(1)
חודש
(2)
סכום
(3)
מועד לשערון

(1)
חודש
(2)
סכום
(3)
מועד לשערון
1/09
45.93
1/2/09

4/10
65.31
1/5/10
2/09
45.93
1/3/09

5/10
82.50
1/6/10
3/09
37.58
1/4/09

6/10
54.98
1/7/10
4/09
33.40
1/5/09

7/10
75
1/8/10
5/09
33.40
1/6/09

8/10
82.50
1/9/10
6/09
27.85
1/7/09

9/10
67.50
1/10/10
7/09
13.90
1/8/09

10/10
15
1/11/10
8/09
45.93
1/9/09

11/10
78.75
1/12/10
9/09
39.66
1/10/09

12/10
60
1/1/11
10/09
45.93
1/11/09

1/11
89.91
1/2/11
11/09
41.75
1/12/09

2/11
79.92
1/3/11
12/09
58.45
1/1/10

3/11
139.86
1/4/11
1/10
61.88
1/2/10

4/11
109.89
1/5/11
2/10
75.63
1/3/10

5/11
123.18
1/6/11
3/10
79.06
1/4/10

אנו מחייבים, איפוא, את הנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנוכו משכרה בגין "פנסיה חובה" בחודשים שמינואר 2009 ועד מאי 2011 ולא הועברו אל יעד כלשהו אלא נשארו אצל הנתבעת, בגין כל אחד מהחודשים שמפורטים בטור (1) לטבלה שלעיל, בסכום שנקוב לצד אותו חודש בטור (2) לטבלה שלעיל, כשכל סכום כזה משוערך החל מהמועד הנקוב לצדו, בטור (3) לטבלה שלעיל, ועד התשלום בפועל.

השערוך לגבי כל החודשים שעד פברואר 2011, יהיה באופן של הוספת הפרשי הצמדה וריבית. השערוך לגבי החודשים שממרץ ועד מאי 2011 - יהיה באופן של הוספת פיצוי הלנת שכר, בשיעור המלא שלפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר.

פיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני

79. על פי צו ההרחבה, שכבר נזכר בסעיפים 17 ו-70ג' לעיל, היה על הנתבעת לבטח את התובעת בביטוח פנסיוני החל מיום 1/1/08.

לכאורה, מאחר שכאמור בסעיף 12 לעיל, כבר היה לתובעת ביטוח פנסיוני ב"מבטחים", היה על הנתבעת לבטח את התובעת, החל מיום 1/1/08, בביטוח פנסיוני בשיעור שבו בוטחה התובעת ב"מבטחים" (במיוחד - נוכח בקשת התובעת להמשיך את אותו ביטוח, כאמור בסעיף 22 לעיל). אולם, התובעת לא עתרה לפצות אותה על העדר ביטוח בשיעור שהיה נהוג ב"מבטחים", אלא רק על פי השיעורים האמורים בצו ההרחבה הנ"ל.

80. משבכל התקופה שמינואר 2008 ועד מאי 2011, הנתבעת לא ביטחה את התובעת, זכאית התובעת לפיצוי על כך.

התובעת היתה יכולה להוכיח כי נגרם לה נזק כלשהו עקב כך שהיא לא בוטחה בביטוח פנסיוני בתקופה שעד מאי 2011, אך היא לא הוכיחה נזק ספציפי כלשהו. משכך, נכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני, רק בסכום השווה לסכומים שאותם היה על הנתבעת להפריש, על חשבונה, לביטוח פנסיוני.

נעיר כי התובעת אינה זכאית לפיצוי הלנה על אותם סכומים.

אמנם, סכום שהיה על מעסיק להעביר לקופת גמל ולא הועבר, דינו כ"שכר מולן" והוא נושא זכות לפיצוי הלנה, אך מי שזכאי לקבל את פיצוי ההלנה בענין זה, אינו העובד - אלא קופת הגמל.

על כן, נפרט בטבלה שלהלן, את הסכומים שעל הנתבעת לשלם לתובעת כפיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני, בהתאם לנתונים שהובאו בטבלה שבסעיף 70 לעיל.

ה"שערוך" שבו מדובר בטבלה שלהלן, הוא הפרשי הצמדה וריבית.

(1)
חודש
(2)
סכום
(3)
מועד לשערון

(1)
חודש
(2)
סכום
(3)
מועד לשערון
1/08
14.94
1/2/08

10/09
45.65
1/11/09
2/08
14.94
1/3/08

11/09
41.50
1/12/09
3/08
14.94
1/4/08

12/09
58.10
1/1/10
4/08
13.28
1/5/08

1/10
61.88
1/2/10
5/08
16.60
1/6/08

2/10
75.63
1/3/10
6/08
11.62
1/7/08

3/10
79.06
1/4/10
7/08
19.92
1/8/08

4/10
65.31
1/5/10
8/08
26.56
1/9/08

5/10
82.50
1/6/10
9/08
18.26
1/10/08

6/10
54.98
1/7/10
10/08
29.88
1/11/08

7/10
75
1/8/10
11/08
21.91
1/12/08

8/10
82.50
1/9/10
12/08
20.75
1/1/09

9/10
67.50
1/10/10
1/09
45.65
1/2/09

10/10
15
1/11/10
2/09
45.65
1/3/09

11/10
78.75
1/12/10
3/09
37.35
1/4/09

12/10
60
1/1/11
4/09
33.20
1/5/09

1/11
89.91
1/2/11
5/09
33.20
1/6/09

2/11
79.92
1/3/11
6/09
27.68
1/7/09

3/11
139.86
1/4/11
7/09
13.82
1/8/09

4/11
109.89
1/5/11
8/09
45.65
1/9/09

5/11
123.18
1/6/11
9/09
39.43
1/10/09

הלנת שכר בגין שכר ששולם באיחור

81. המועד לתשלום שכר כל חודש, הוא עם תום אותו החודש (סעיף 9 לחוק הגנת השכר). כלומר - ה-1 בחודש שלאחר החודש שבעדו משולם השכר.

על פי הגדרות המונחים "היום הקובע" ו"שכר מולן" שבסעיף 1 לחוק הגנת השכר, הרי ששכר בעד חודש מסויים שאינו משולם עד ה-10 בחודש שלאחריו - הוא בגדר "שכר מולן", שאמור לשאת זכות לפיצוי הלנה.

כעולה מהנתונים שאותם הבאנו בטבלה שבסעיף 70 לעיל, כמעט בכל חודשי עבודתה של התובעת, השכר החודשי שולם לה באיחור, באופן שבו הוא כבר היה מוגדר כ"שכר מולן". בדרך כלל, השכר בעד חודש מסויים שולם לתובעת בין ה-11 לבין ה-20 בחודש שלאחר מכן.

82. התוצאה מהאמור בסעיף 81 לעיל, היא שהתובעת זכאית - עקרונית - לפיצוי הלנת שכר בעד השכר שהולן, אלא שכאמור כבר לעיל - הזכות לפיצוי הלנה - מתיישנת, כאמור בסעיף 17א לחוק הגנת השכר.

83. על פי מה שהסברנו בסעיף 75 לעיל, הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, רלוונטית דווקא לגבי שכר עבודה שכבר שולם, אך שולם באיחור. לפיכך, בעניינה של התובעת, משהנתונים שהובאו בטבלה שבסעיף 75 לעיל עולה כי בתוך שלוש השנים שטרם הגשת התובענה (כלומר - מיום 16/3/09 ואילך) היו 12 חודשים רצופים שבהם השכר הולן לפחות 3 פעמים - הרי שניתן - בענין זה - להאריך את תקופת ההתיישנות לאותן שלוש שנים.

שכר חודש מרץ 2009 דווקא לא הולן (הוא שולם ביום 8/4/09), כך שכר כל החודשים שלאחר מכן, למעט החודשים אוקטובר 2009, אוגוסט 2010, דצמבר 2010, אוגוסט 2011 ואוקטובר 2011 - אכן הולן, וניתן לפסוק פיצוי על ההלנה האמורה.

84. פיצוי ההלנה אמור - עקרונית - להיות מחושב על בסיס השכר נטו, לאחר הניכויים. בחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, נערך חישוב על פי מרכיב הנטו, אלא שמרכיב זה כולל גם את ערך הנטו של רכיב ה"נסיעות", שאינו רכיב שנושא זכות לפיצוי הלנה.

על כן - אין אנו יכולים לאמץ את התחשיב של עורך חוות הדעת.

מנגד - על פי ההלכה הפסוקה, הנטל להוכיח את הניכויים שהיה נכון לנכות מהשכר ואת העובדה שהם הועברו לתעודתם - מוטל על המעביד. משהמעביד אינו מוכיח זאת, זכאי העובד לכך שפיצוי ההלנה יחושב על פי השכר שהעובד יודע אותו.

כך נאמר לענין זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 731/07 אבראהים ואח' - המועצה מקומית מע'אר (פס"ד מיום 22/6/08):
"... עובד אשר תובע פיצויי הלנה על שכר שלא שולם אינו יכול לעמוד בנטל ההוכחה החישובי לפיו עליו לייחד מתוך השכר הרשום כ'נטו לתשלום' את השכר המולן, שהרי באותו תלוש יכולים להשתלם רכיבים שאינם בגדר שכר מולן והם נכללים בתוך השכר לתשלום. האם נדרוש מכל עובד התובע את שכרו המולן לממן חשב שכר שיערוך עבורו את החישוב? על כך יש להשיב בלאו מוחלט.
ולכן הדרך הנכונה שעל בתי הדין לילך בעקבותיה, היא אכן כפי שנקבע בפסק הדין בעניין בתי מרגוע.
אלא מאי? בחינתו לעומק של פסק הדין בעניין בתי מרגוע מלמדת כי בית הדין הארצי, עוד באותו פסק דין, צפה את הקושי לדרוש מן העובד להוכיח מהו השכר שיהווה בסיס לפיצויי הלנה אם אכן נקבע כי השכר הוא 'נטו' ולא 'ברוטו'. לכן קבע בית הדין כי נטל ההוכחה יהא על המעביד להוכיח מהם הניכויים ששילם הלכה למעשה לגורמים חיצוניים עבור העובד וכי מאחר וכבר שילם אותם הוא אינו חייב לשלם עליהם פיצויי הלנה.
ומכאן, שאם נלך לפי קביעתו זו של בית הדין הארצי בעניין בתי מרגוע הרי שהכללים יהיו אלה:

  1. העובד מגיש תביעה לפיצויי הלנת שכר לפי השכר ברוטו, ללא תשלומים נלווים והחזרי הוצאות.
  2. על המעביד להוכיח כי מתוך השכר ברוטו הוא ניכה והעביר לתעודתם את הסכומים שהוא חייב או זכאי לנכות מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר וסכומים אלה ייחשבו כסכומים שכבר שולמו על חשבון השכר המולן. בית הדין יוכל לשקול בנסיבות מיוחדות הפחתת הסכומים גם אם עדיין לא הועברו בפועל לתעודתם ...
  3. על הסכום שיוותר לאחר שהוכחו הניכויים המותרים יתווספו פיצויי הלנה בשיעור שנקבע בפסק הדין.

אשר על כן, כפי שעולה מפסק הדין בעניין בתי מרגוע, הנטל עובר אל המעביד להוכיח אילו סכומים הוא חייב או רשאי לנכות משכרו של העובד, ואילו סכומים הוא ניכה בפועל מהשכר 'ברוטו'. הסכום שיתקבל לאחר שהוכחו הניכויים האמורים, הוא השכר הקובע לצורך קביעת שיעור פיצויי ההלנה.".

כלומר - בהעדר הוכחה, מצד הנתבעת, בדבר הסכומים שאותם יש לנכות מהשכר ברוטו כדי לקבוע את סכום הנטו שנושא זכאות לפיצוי הלנה - נכון להביא בחשבון את השכר ברוטו. בענייננו - הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי שתאפשר לנו לקבוע את סכום הנטו שאמור להיות מובא בחשבון. על כן, נתייחס לשכר ברוטו.

85. גם בענין האפשרות להפחית או לבטל את פיצוי ההלנה בגין האיחורים החוזרים ונשנים בתשלום השכר, אנו סבורים שאין מקום לעשות כך. הנתבעת לא הראתה שהיתה לה סיבה סבירה כלשהי (או אף סיבה כלשהי) למנהגה לאחר בתשלום השכר. היא לא הראתה כי היו נסיבות שאינן בשליטתה שגרמו לה לאחר בתשלום, לא הראתה כי היתה לה טעות כלשהי ולא הראתה כל נסיבה אחרת שמאפשרת לנו להתחשב בה כדי לבטל את פיצוי ההלנה או להפחית אותו.

על כן, נפסוק לתובעת פיצוי הלנה בשיעור המלא לפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר; 5% בעד שבוע האיחור הראשון, ו-10% בעד כל שבוע נוסף או חלק ממנו.

הסכומים שאותם נפסוק, בהתאם לאמור לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מלמחרת היום שבו שולם שכר, ועד התשלום בפועל.

86. הסכומים של פיצויי ההלנה בעד כל החודשים הרלוונטיים לפי המוסבר לעיל, יפורטו בטבלה שלהלן.

(1)
חודש
(2)
שכר חודשי
(3)
מועד התשלום בפועל
(4)
שיעור פיצוי ההלנה
(5)
סכום פיצוי ההלנה
(6)
מועד לשערוך
4/09
2,000
12/5/09
15%
300
13/5/09
5/09
2,000
11/6/09
15%
300
12/6/09
6/09
1,667.50
15/7/09
25%
416.88
16/7/09
7/09
832.50
13/8/09
15%
124.88
14/8/09
8/09
2,750
13/9/09
15%
412.50
15/9/09
9/09
2,375
16/10/09
25%
593.75
17/10/09
11/09
2,500
15/12/09
25%
625
16/12/09
12/09
3,500
14/1/10
15%
525
15/1/10
1/10
2,475
11/2/10
15%
371.25
12/2/10
2/10
3,025
12/3/10
15%
453.75
13/3/10
3/10
3,162.50
13/4/10
15%
474.38
14/4/10
4/10
2,612.50
13/5/10
15%
391.88
14/5/10
5/10
3,300
11/6/10
15%
495
12/6/10
6/10
2,199
13/7/10
15%
329.85
14/7/10
7/10
3,000
16/8/10
25%
750
17/8/10
9/10
2,700
15/10/10
25%
675
16/10/10
10/10
600
11/11/10
15%
90
12/11/10
11/10
3,150
13/12/10
15%
472.50
14/12/10
1/11
2,700
18/2/11
25%
675
19/2/11
2/11
2,400
25/3/11
35%
840
26/3/11
3/11
4,200
12/4/11
15%
630
13/4/11
4/11
3,300
11/5/11
15%
495
12/5/11
5/11
3,699
14/6/11
15%
554.85
15/6/11
6/11
2,700
12/7/11
15%
405
13/7/11
7/11
1,800
14/8/11
15%
270
15/8/11
9/11
3,300
11/10/11
15%
495
12/10/11

87. אנו מחייבים, איפוא, את הנתבעת, לשלם לתובעת פיצוי הלנה בעד שכר כל אחד מהחודשים האמורים בטור (1) בטבלה שבסעיף 86 לעיל, בסכום הנקוב לצדו בטור (5) לאותה טבלה, כשכל סכום כזה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (6) לטבלה האמורה.

כשרות ה"השעיה" של התובעת וענין הזכאות לתשלום בגין חודש אוקטובר 2011

88. לאחר יום עבודה אחד בחודש אוקטובר 2011 (יום עבודה שבגינו שולם לתובעת שכר עבודה בסך 300 ₪, כפי שהיה אמור להיות משולם), התיימרה הנתבעת "להשעות" את התובעת מעבודתה, "השעיה" שלפי מכתבו של מר ח'ורי מיום 5/10/11, היתה אמורה להימשך במשך מספר ימים עד לדיון שכביכול התעתד להתקיים אצל "ההנהלה", אלא שדיון כזה - כאמור - לא נערך וה"השעיה" לא נפסקה.

התובעת - כזכור - התייצבה במקום העבודה, במהלך חודש אוקטובר 2011, אך הנתבעת מנעה ממנה לעבוד.

89. אותה "השעיה" של התובעת מעבודתה - לא היתה השעיה של ממש. בהעדר הסדר שמאפשר השעיה - לא היתה הנתבעת מוסמכת "להשעות" את התובעת מעבודתה. בכך שהנתבעת מנעה מהתובעת לעבוד, היא הפרה את חוזה העבודה שהיה בין הצדדים. הפרה זו - אינה אמורה לגרוע מזכאות התובעת לקבל תשלום בגובה שכר העבודה הרגיל בעד חודש אוקטובר 2011.

90. האמור בסעיף 89 נכון, אף בלא התייחסות לשאלה אם היתה הפרת משמעת מצד התובעת או אם לאו, שכן אף אם היתה הפרת משמעת - הרי שהנתבעת לא היתה רשאית לנקוט נגד התובעת הליך של "השעיה" כפי שהתיימרה לנקוט. אולם, במקרה של הפרת משמעת מצד התובעת, היה ניתן להבין לרוחה של הנתבעת שהיתה מעוניינת "להשעות" את התובעת.

בעניינה של התובעת, כפי שקבענו בעובדות שלעיל, סביר להניח שגם מר כראם ומר ח'ורי עצמם לא האמינו שהאופן שבו ערכה התובעת את מהדורות החדשות ביום 4/10/11, היה אופן שהיתה בו כוונה של התובעת לפגוע בנתבעת. לכל היותר, הם סברו שהיתה לתובעת טעות בשיקול הדעת. טעות כזו, אינה יכולה - לדעתנו - לתת צידוק סביר לכך שהנתבעת התיימרה "להשעות" את התובעת.

91. ה"השעיה" שבה דובר במכתבו של מר ח'ורי מיום 5/10/11, באה - לפי האמור במכתב - לא רק בשל אופן עריכת מהדורות החדשות ביום 4/10/11, אלא גם בשל סרוב התובעת להמשיך לערוך את יומן הצהריים. גם ענין זה אינו נראה לנו כהפרת משמעת מצד התובעת, או כהתנהגות בלתי ראויה מצדה. אדרבא; דווקא הנתבעת היתה זו שלא נהגה כשורה עם התובעת בענין עריכת יומן הצהריים.

כזכור, ענין המטלה הנוספת של עריכת יומן הצהריים, הוסף לתפקידיה הקודמים של התובעת, לאחר הפסקת עבודתו של מר מחשי, באוקטובר 2010. התובעת נאותה לקבל על עצמה מטלה נוספת זו, לזמן מוגבל, עד שיימצא מחליף למר מחשי, אלא שהנתבעת לא פעלה למציאת מחליף למר מחשי. כפי הנראה, המצב שבו התובעת עורכת את יומן הצהריים, בנוסף לתפקידיה הקודמים, ומבלי לקבל על כך תשלום נוסף - היה מצב נוח לנתבעת.

התובעת, כזכור, רצתה לקבל תשלום נוסף בעבור המטלה הנוספת (בענין זה ראוי להזכיר שעם הוספת המטלה הנוספת של עריכת מהדורות החדשות, בינואר 2010, החלה התובעת לקבל תשלום נוסף). רצון זה של התובעת - היה סביר ולגיטימי. אמנם, הנתבעת לא היתה חייבת להסכים לשלם לתובעת תשלום נוסף על עריכת יומן הצהריים, אך בהעדר הסכמה בענין זה - לא היה מקום לראות את עריכת יומן הצהריים כחלק מהתפקיד הרגיל של התובעת. התובעת קיבלה זאת על עצמה, זמנית בלבד.

משהתובעת נוכחה לדעת שבמשך חודשים לא מעטים הנתבעת אינה דואגת למצוא מחליף למר מחשי, ושההסכמה הזמנית שלה לערוך את יומן הצהריים, הופכת להיות קבועה, מבלי שהתובעת מקבלת תשלום על כך - היא היתה רשאית להודיע על הפסקת עריכת יומן הצהריים. לנתבעת היה די זמן להיערך לכך. הנתבעת היתה יכולה גם להיעתר לבקשת התובעת בדבר קבלת תשלום נוסף על עריכת יומן הצהריים ובדבר עיגון בכתב של הסכם העבודה, אך הנתבעת לא עשתה כך.

משכך - אנו סבורים שסרובה של התובעת להמשיך לקבל על עצמה את עריכת יומן הצהריים, מבלי שקיבלה תמורה על כך, היה סביר. לא היה בו משום הפרה של חוזה העבודה. דווקא הנסיון של הנתבעת להמשיך לקבל מהתובעת שירותי עריכת יומן הצהריים, מבלי לשלם על כך תמורה נוספת ומבלי לקבל הסכמה של התובעת שמדובר בחלק מתפקידה הרגיל - היה נסיון שלא נכון לראותו כפעולה תמת לב.

92. התוצאה מהאמור בסעיפים 88-91 לעיל, היא שאנו סבורים שהתובעת זכאית לתשלום בעד חודש אוקטובר 2011, בגובה שכר העבודה הרגיל, אף שהנתבעת מנעה ממנה לעבוד באותו חודש.

93. על פי המוסכם בין ב"כ הצדדים בעת הדיון המוקדם, השכר הקובע אמור להיקבע לפי ממוצע השכר ב-12 חודשי העבודה האחרונים.

מאחר שחודש אוקטובר 2011 לא היה בגדר "חודש עבודה", נכון להביא בחשבון את החודשים שמאוקטובר 2010 ועד ספטמבר 2011.

בהתאם לנתונים האמורים בטבלה שבסעיף 70 לעיל, בעבור אותם 12 חודשים, שולם לתובעת שכר בסך כולל של 32,949 ₪, כך שהשכר הקובע של התובעת הוא בסך 2,745.75 ₪.

94. בעד חודש אוקטובר 2011 קיבלה התובעת שכר עבודה בסך 300 ₪ (על יום עבודה אחד), כך שנוכח מסקנתנו האמורה בסעיף 92 לעיל, על הנתבעת להשלים לה תשלום בעד חודש זה, בסך 2,445.75 ₪.

95. אנו מחייבים, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובעת תשלום שישלים את שכר חודש אוקטובר 2011 עד לגובה שכר העבודה הרגיל שלה, בסך 2,445.75 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/11 ועד התשלום בפועל.

הזכאות לפיצויי פיטורים וסכומם

96. התובעת פוטרה מעבודתה. פיטוריה לא היו בנסיבות שמאפשרות לנתבעת להימנע מתשלום פיצויי פיטורים. אדרבא; כפי שצויין על ידינו בסעיף 91 לעיל, התובעת נהגה כשורה ודווקא הנתבעת לא פעלה בתום לב בענין הנסיבות שהביאו לפיטורי התובעת.

על כן, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

97. תקופת העבודה של התובעת, מיום 20/5/07 ועד יום 1/11/11, היתה בת ארבע שנים, חמישה חודשים ו שנים עשר ימים (4.4489 שנים).

השכר הקובע של התובעת, כאמור בסעיף 93 לעיל, היה בסך 2,745.75 ₪.

על כן, עם פיטוריה היתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך (מעוגל) של 12,215.57 ₪.

פיצוי הלנת פיצויי פיטורים

98. למרות דעתנו על אי-תקינות פעילותה של הנתבעת, אין אנו בטוחים שלא נכון לייחס "ממשות" כלשהי לחלוקי הדעות שלה עם התובעת, בדבר עצם הזכאות לפיצויי פיטורים.

אמנם, קבענו כי התובעת נהגה כשורה, ואמנם - דחינו את טענות הנתבעת בדבר הפרת משמעת, אך אין לשלול את האפשרות שהנתבעת האמינה בכנות שסרובה של התובעת לערוך את יומן הצהריים ושבקשות התובעת לחתום עמה על הסכם עבודה בכתב, היו דרישות שלא איפשרו את המשך העבודה. אם אכן כך האמינה הנתבעת, הרי שהיתה ממשות כלשהי בכך שהיא חלקה על טענת התובעת בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים.

99. על כן, דעתנו היא כי, בהתאם לסמכותנו מכח סעיף 20(ד)(1) לחוק הגנת השכר, נכון לבטל את פיצוי הלנת פיצויי הפיטורים, אך זאת - רק ביחס לתקופה שהיא עד 30 ימים מהמועד שבו פסק דין זה יומצא לנתבעת. לאחר מכן, משתוצאת פסק דין זה כבר תהיה ברורה לנתבעת, אין סיבה לכך שהיא תמשיך להימנע מתשלום פיצויי הפיטורים.

100. התוצאה היא שאנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 12,215.57 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 2/11/11 ועד התשלום בפועל, ובלבד שהתשלום של פיצויי הפיטורים ייעשה תוך 30 ימים מהיום שבו פסק דין זה יומצא לנתבעת. אם פיצויי הפיטורים לא ישולמו בתוך תקופה של 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לנתבעת, הרי שבעד התקופה שמהיום ה-31 להמצאת פסק הדין ועד התשלום בפועל של פיצויי הפיטורים, יהיה על הנתבעת לשלם לתובעת גם פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור המלא לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר.

תמורת הודעה מוקדמת

101. לפי סעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (שייקרא להלן: "חוק הודעה מוקדמת"), היתה התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת חודש בטרם פיטוריה. התובעת לא פוטרה בנסיבות האמורות בסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת.

התובעת פוטרה בלא הודעה מוקדמת. לפיכך, על פי סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת, על הנתבעת לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר העבודה הרגיל שלה, לתקופה של חודש.

102. על כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,745.75 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2/11/11 ועד התשלום בפועל.

פדיון חופשה

103. סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (שייקרא להלן: "חוק חופשה שנתית") קובע את אורך החופשה שאמורה להצטבר לזכות עובד, בכל "שנת עבודה" (שלפי סעיף 1 לאותו חוק - היא שנה קלנדרית) על פי פרמטרים של ותק בעבודה, מספר ימי העבודה והשאלה אם יחסי העבודה נמשכו במשך כל "שנת העבודה" או אם לאו.

בסעיפים 104-108 להלן, נבחן את משך החופשה השנתית שהיתה אמורה להצטבר לזכות התובעת בכל אחת משנות עבודתה, על פי סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, ועל פי הנתונים בענין מספר ימי העבודה שהובאו בטבלה שבסעיף 70 לעיל.

104. בשנת 2007, התובעת עבדה 49 ימי עבודה. יחסי העבודה לא התקיימו במשך כל שנת 2007. על כן, בהתאם להוראת סעיפונים (א)(1) ו-(ג)(2) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, היתה התובעת זכאית באותה שנה לצבירה של 2 ימי חופשה.

105. בשנת 2008, התובעת עבדה 130 ימי עבודה. יחסי העבודה התקיימו במשך כל שנת 2008. על כן, בהתאם להוראת סעיפונים (א)(1) ו-(ב)(2) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, היתה התובעת זכאית באותה שנה לצבירה של 9 ימי חופשה.

106. בשנת 2009, התובעת עבדה 112.5 ימי עבודה. יחסי העבודה התקיימו במשך כל שנת 2009. על כן, בהתאם להוראת סעיפונים (א)(1) ו-(ב)(2) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, היתה התובעת זכאית באותה שנה לצבירה של 7 ימי חופשה.

107. בשנת 2010, התובעת עבדה 109.83 ימי עבודה. יחסי העבודה התקיימו במשך כל שנת 2010. על כן, בהתאם להוראת סעיפונים (א)(1) ו-(ב)(2) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית, היתה התובעת זכאית באותה שנה לצבירה של 7 ימי חופשה.

108. בשנת 2011, התובעת עבדה התובעת 90.33 ימי עבודה. יחסי העבודה בין הצדדים לא התקיימו במשך כל שנת 2011. ארבעה חודשים ו-20 ימים מתוך שנת 2011 היו עדיין בשנת העבודה הרביעית של התובעת אצל הנתבעת (ועל תקופה זו חל האמור בסעיפון (א)(1) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית), ואילו יתרת תקופת העבודה של התובעת באותה שנה - היתה כבר בשנת העבודה החמישית של התובעת (שעליה חל האמור בסעיפון (א)(2) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית). בשל כך - נבחן את הצבירה על פי חישוב יחסי של תקופות העבודה, בהתחשב בכך שארבעת החודשים ו-20 הימים הראשונים של השנה - היו עדיין בשנת העבודה הרביעית.

מכל מקום, יחסי העבודה בין הצדדים לא נמשכו במשך כל שנת 2011, כך שעל צבירת החופשה חל האמור בסעיפון (ג)(2) לסעיף 3 לחוק חופשה שנתית.

בהתאם לכך, צברה התובעת בשנת 2011 זכאות ל-5 ימי חופשה שנתית.

109. התוצאה מהאמור בסעיפים 104-108 לעיל, היא שבמשך כל תקופת עבודתה, צברה התובעת זכאות ל-30 ימי חופשה שנתית. נבהיר כי מדובר בימים קלנדריים (כולל מנוחה שבועית), כך שלמעשה - על תקופת עבודתה הגיעה לה חופשה שנתית בת חודש אחד (כולל מנוחה שבועית).

כדי לבחון כמה ימי חופשה נטו אמורים להיות בחודש קלנדרי של עבודת התובעת, נכון - לדעתנו - לבחון את הממוצע החודשי של ימי העבודה של התובעת.

מהאמור לעיל עולה שבמהלך תקופת עבודתה, עבדה התובעת 491.66 ימי עבודה. תקופת העבודה היתה בת 53.645 חודשים, כך שממוצע ימי העבודה לחודש היה בן כ-9.16 ימים. על כן, זכאות התובעת לחופשה בת חודש אחד, שיקפה זכאות לחופשה בת 9.16 ימי עבודה.

110. כאמור בסעיף 71 לעיל, התובעת ניצלה 7 ימי חופשה בחודש אוקטובר 2010. בנוסף לכך, הנתבעת שילמה לתובעת פדיון חופשה בעבור 11 ימי חופשה (ביחד עם תשלום שכר חודש אוקטובר 2011).

אמנם, דמי החופשה ששולמו בחודש אוקטובר 2010 ופדיון החופשה ששולם באוקטובר 2011 חושבו לפי ערך יום עבודה נמוך מהערך הנכון, שכן הם לא כללו את מרכיב ה"עריכה", אך למרות זאת, משהתובעת צברה במהלך תקופת העבודה זכאות לחופשה בת 9.16 ימים נטו, ומשהיא ניצלה 7 ימים בחודש אוקטובר 2010, הרי שהתשלום ששולם לה כפדיון של 11 ימים נוספים, אף שהוא שולם לפי ערך נמוך מהערך הנכון - שיקף סכום העולה על פדיון החופשה שהגיע לה.

111. התוצאה היא כי אנו דוחים את התביעה לפדיון חופשה.

פיצוי בשל פיטורים שאינם כדין או בשל לשון הרע או בשל שתי העילות

112. כאמור בסעיף 1 לעיל, התובעת טענה שהאופן שבו נעשו פיטוריה היה שלא כדין וכן היה בדרך של פרסום לשון הרע על התובעת, והתובעת עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בשל אחת מעילות אלה או שתיהן.

113. לא מצאנו כי הדרך שבה פוטרה התובעת, היתה דרך שמנוגדת לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

גם בהנחה שאמירותיו של מר כראם לתובעת, בשיחה המוקלטת מיום 1/11/11, על כך שהתובעת תלך לביתה, ועל כך שכבר אין למר כראם "דיבור" עם התובעת, נשמעו לאזני עובדים אחרים של הנתבעת (ובכך היה בגדר "פרסום"), הרי שאמירות אלה היו במטרה להביא להפסקת עבודתה של התובעת, במטרה לפטר אותה, ובמטרה שהיא לא תמשיך להיות במקום העבודה.

הן לא היו כאלה שנועדו להשפיל או לבזות אותה.

אף שיש לנו השגות על האופן שבו בוצעו הפיטורים, הרי שאמירותיו של מר כראם בעת הפיטורים, לא היו אמירות שיש בהן משום פרסום לשון הרע.

114. על כן, אנו דוחים את חלקה של התביעה המבוסס על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ככל שיש חלק כזה בתביעה.

115. פיטוריה של התובעת נעשו באמתלא שהיא זו, אשר - כביכול - מסרבת לעבוד, תוך התעלמות מהעובדה שהנתבעת, ב"השעיה" היתה זו שמנעה מהתובעת לעבוד. הפיטורים נעשו בלא שניתנה לתובעת זכות טיעון בטרם הפיטורים, ותוך שהנתבעת מייחסת לתובעת הפרת משמעת שלא היתה.

בנסיבות אלה, אנו סבורים שנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשל האופן שבו נעשו הפיטורים.

116. לדעתנו, בהתחשב במשך העבודה של התובעת ובחוסר תום הלב של הנתבעת בתקופה שקדמה לפיטורים (אותה "השעיה" ומטרותיה האמיתיות), נכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשיעור השווה לכ-3 משכורות חודשיות של התובעת.

בהתחשב בזמן שחלף מאז הפיטורים, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשל האופן שבו היא פוטרה, בסך 8,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 16/11/14, אם הוא לא ישולם לפני כן.

פיצוי מכח חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002

117. על פי סעיף 1 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 (שייקרא להלן: " חוק הודעה לעובד"), היה על הנתבעת למסור לתובעת הודעה בדבר תנאי עבודתה, תוך 30 ימים מהיום שבו היא החלה לעבוד, כלומר - עד יום 19/6/07.

על פי קביעתנו כאמור בסעיף 21 לעיל, הרי שלא זו בלבד שהנתבעת לא מסרה לתובעת הודעה לעובד כנדרש על פי חוק הודעה לעובד, אלא שהיא אף הכינה נוסח של הודעה מעין זו, לצרכי התגוננות מפני חלקים מהתביעה, בנסיון לשכנע שהודעה כאמור נמסרה לתובעת ביום 20/6/07 (מועד שלכשעצמו ממילא הוא כבר לאחר תום 30 הימים שלאחר תחילת עבודת התובעת).

118. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד, מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, אם המעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, וזאת - גם בלא שהוכח נזק לעובד.

התובעת - אכן עותרת כי נחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי כאמור.

119. הסמכות האמורה לפסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק, בסעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד, הוספה לחוק זה בתיקון מספר 4 לאותו חוק - חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) (תיקון מס' 4), התשע"א-2011 (שייקרא להלן: "החוק המתקן").

120. החוק המתקן פורסם בס"ח התשע"א עמ' 1029, ביום 11/8/11.

סעיף 5 לחוק המתקן, עוסק בתחילתו ובתחולתו של התיקון. כך נאמר בסעיף 5 לחוק המתקן:
"תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 2(3) לחוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, והוראותיו יחולו על הודעות שיש למסרן לפי החוק העיקרי מיום תחילתו של הסעיף האמור ואילך.".

כלומר - תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד, היא רק מיום 11/12/11 והוראותיו יחולו רק על הודעות שהיה צריך למסור אותן, החל מיום 11/12/11.

מאחר שהתובעת פוטרה כבר ביום 1/11/11 - הרי שסעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד - לא חל על יחסי ההעסקה בינה לבין הנתבעת, ואין אפשרות לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כלשהו מכח סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד.

על כן - אנו דוחים את התביעה בענין חוק הודעה לעובד.

לסיכום

121. אנו דוחים את חלקי התביעה ברכיבים הבאים: שכר חודש מאי 2007, פדיון חופשה, פיצוי מכח חוק איסור לשון הרע ופיצוי מכח חוק הודעה לעובד.

122. אנו מחייבים את הנתבעת לפעול כאמור להלן:

א. להשיב לתובעת את הסכומים שנוכו משכרה בגין "פנסיה חובה" בחודשים שמינואר 2009 ועד מאי 2011 ולא הועברו אל יעד כלשהו אלא נשארו אצל הנתבעת, בגין כל אחד מהחודשים שמפורטים בטור (1) לטבלה שבסעיף 78 לעיל, בסכום שנקוב לצד אותו חודש בטור (2) לטבלה שבסעיף 78 לעיל, כשכל סכום כזה משוערך החל מהמועד הנקוב לצדו, בטור (3) לטבלה שבסעיף 78 לעיל, ועד התשלום בפועל. השערוך לגבי כל החודשים שעד פברואר 2011, יהיה באופן של הוספת הפרשי הצמדה וריבית. השערוך לגבי החודשים שממרץ ועד מאי 2011 - יהיה באופן של הוספת פיצוי הלנת שכר, בשיעור המלא שלפי סעיף 17 לחוק הגנת השכר.

ב. לשלם לתובעת פיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני, בגין כל אחד מהחודשים שמינואר 2008 ועד מאי 2011, בסכומים המפורטים בטור (2) לטבלה שבסעיף 80 לעיל, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (3) לאותה טבלה, ועד התשלום בפועל.

ג. לשלם לתובעת פיצוי הלנה בעד שכר כל אחד מהחודשים האמורים בטור (1) בטבלה שבסעיף 86 לעיל, בסכום הנקוב לצדו בטור (5) לאותה טבלה, כשכל סכום כזה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד הנקוב לצדו בטור (6) לטבלה האמורה.

ד. לשלם לתובעת תשלום שישלים את שכר חודש אוקטובר 2011 עד לגובה שכר העבודה הרגיל שלה, בסך 2,445.75 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/11/11 ועד התשלום בפועל.

ה. לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 12,215.57 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 2/11/11 ועד התשלום בפועל, ובלבד שהתשלום של פיצויי הפיטורים ייעשה תוך 30 ימים מהיום שבו פסק דין זה יומצא לנתבעת. אם פיצויי הפיטורים לא ישולמו בתוך תקופה של 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לנתבעת, הרי שבעד התקופה שמהיום ה-31 להמצאת פסק הדין ועד התשלום בפועל של פיצויי הפיטורים, יהיה על הנתבעת לשלם לתובעת גם פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור המלא לפי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר.

ו. לשלם לתובעת תמורה הודעה מוקדמת בסך 2,745.75 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2/11/11 ועד התשלום בפועל.

ז. לשלם לתובעת פיצוי בשל פיטורים שאינם כדין, בסך 8,500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 16/11/14, אם הוא לא ישולם לפני כן.

123. בנוסף לאמור בסעיף 122 לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט (אגרת בית הדין), בסך 791 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3/4/12 ועד התשלום בפועל.

124. אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת גם שכ"ט עו"ד בסך 11,800 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/11/14, אם הוא לא ישולם לפני כן.

125. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ"ו באלול תשע"ד, 21 בספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

חיים ארמון, שופט

יצחק הולצמן, נציג ציבור