הדפסה

אבו אל קיעאן נ' הבדואים ואח'

המבקש:

אמין אבו לקיעאן
ע"י ב"כ עו"ד גדעון פנר ועו"ד מאשה שניאור

נגד

המשיבות:

  1. הרשות להסדרת התיישבות הבדואים
  2. רשות מקרקעי ישראל

ע"י פמ"ד - עו" ד יערי רואש ועו"ד סיגל ברגר

פסק דין

בפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו זכאי אמין אבו לקיעאן (להלן: "המבקש"), לכך שהמשיבות - הרשות להסדרת התיישבות הבדואים (להלן: "המשיבה 1") ורשות מקרקעי ישראל (להלן: "המשיבה 2" או "רמ"י"), תחתומנה עמו על הסכם חכירה, ביחס לשטח של 11,700 מ"ר, המצויים בגוש 10013/5 חלקה 2 מגרשים 20-25 בחורה (להלן: "המקרקעין"), לשם הפעלת מיזם , שעניינו - מרכז מזון לבעלי-חיים.

המבקש, תושב חורה, הינו מגדל צאן, העובד בעסק משפחתי לסיטונאות מזון לחיות, נחשף, כך לשיטתו, במסגרת עבודתו, למחסור בשטחי מרעה ומזון בענף מגדלי הצאן בנגב, ויזם תכנית להקמת מרכז מזון ביישוב חורה (להלן: "המיזם").

לצורך הוצאת תכניתו אל הפועל, פנה המבקש, בראשית שנת 2007, למשיבה 1, בבקשה להחכיר לו קרקע חקלאית למיזם, ביישוב חורה. הוא הופנה לקבלת המלצה ממשרד החקלאות, כתנאי להקצאת הקרקע, ולשם כך, נדרש והגיש, תכנית עסקית לבניית 4 סככות לאחסון מזון לבעלי-חיים, אסמכתאות המעידות על יכולתו הכספית מרואה חשבון, וכן תיק עוסק מורשה המנהל ספרים כדין .

המלצה כאמור - ניתנה למבקש, ביום 1.5.07, וזו לשונה: "היזם אמין אבולקיעאן עמד בתנאים כנדרש ולכן אנו ממליצים להחתים את הנ"ל על חוזה חכירה עם תנאי לביצוע וסיום העבודה תוך שנה וחצי. מרכז המזון יסייע לקידום העדר במגזר הבדואי ונשמח לראותו מוקם".

בהמשך לכך, הוא נדרש להגיש בקשה להיתר בנייה, שקבלתו הצריכה אישורים ממשרד הבריאות ומשירותי הכבאות. ביום 28.7.09, ולאחר קבלת מכלול האישורים, חתמה ראש צוות העסקאות במגזר הבדואי ברמ"י, הגב' רות מויאל, על הבקשה למתן היתר הבניה לשימוש חורג, ובגדרה של זו, צוינו הדברים הבאים על גבי החותמת: "אין לנו התנגדות עקרונית לתכנית בתנאי שזו תהיה מתואמת עם רשויות התכנון המוסמכות. חתימתנו הינה לצרכי תכנון בלבד ואין בה כדי להקנות כל זכות ליוזם התכנית או לכל בעל עניין אחר בשטח התכנית כל עוד לא הוקצה השטח ונחתם עמנו הסכם מתאים בגינו... חתימתנו ניתנה אך ורק מנקודת מבט תכנונית". ואכן, בשלהי שנת 2010, ניתן למבקש היתר לתוכנית בניית הסככות, על-ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה "שמעונים".

בחודש יוני 2012, פנה ב"כ המבקש דאז, עו"ד א' פרומוביץ, למנהל אגף העסקאות ברמ"י, בבקשה לזרז את הליך הקצאת הקרקע למבקש, ולחתום עמו על הסכם חכירה. בתשובה שקיבל כעבור חודש, הוסבר למבקש, כי מאחר והמיזם המדובר אינו מהווה "מפעל חקלאי מאושר", כמשמעו בחוק לעידוד הון בחקלאות, התשמ"א-1980, הרי, שלא ניתן להקצות לו את הקרקע בפטור ממכרז, בהתאם לסעיף 25(5)(א1) ל תקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993. משרד החקלאות, אף הוא, חזר בו מההמלצה שנתן למבקש, ובמכתב ששלח אליו, ביום 12.2.13, הבהיר כי: "אין באפשרות משרד החקלאות להמליץ על הקצאת קרקע, בפטור ממכרז, ע"פ תקנה 25(5)א1 לתקנות חובת המכרז, היות והקמת מרכז מזון אינו נכלל במנהלת ההשקעות".

בהיעדר תקנת פטור מתאימה, המכלילה את הקמת מרכז המזון, כלומר - המיזם, במ נהלת ההשקעות, ועל אף ניסיונות הגורמים השונים לסייע בנדון, לא אושרה בקשתו של המבקש, ולא נחתם עמו, בסופו של יום, חוזה לחכירת המקרקעין.

מכאן הבקשה דנן.

לעמדת המבקש, זכותו הנטענת, לחת ימה על חוזה חכירת המקרקעין, קמה לו, מכוח התנהלות המשיבות - כרשויות שלטוניות ומנהליות, מולו, לאורך השנים, המצגים שהוצגו לו על ידן , ההתחייבות - העולה כדי "הבטחה שלטונית", ל החכיר לו את הקרקע, ו האינטרס הציבורי בקיומה של זו .

לטענתו, עצם היותן של המשיבות גופים ציבוריים, מכפיפה אותן לחובות מוגברות של הגינות, סבירות, ותום לב, וזאת - לא רק בקיום חוזים אלא גם , ובמידה שווה לא פחות, בשלבי המו"מ לחתימה עליהם.

במסגרת בקשתו, הצביע המבקש על חלופת מכתבים והליכים שונים שנוהלו בין הצדדים עד לקבלת היתר בניית הסככות המיוחל , על מנת להוציא אל הפועל את המיזם שתכנן, מהם ניתן ללמוד , לשיטתו, על קיומה של התחייבות כאמור. אלא שאז, וכפי ראייתו, חזרו בהן המשיבות, באופן חד-צדדי, מהתחייבויותיהן כלפיו והפרו אותן ברגל גסה . הוא תיאר את מהלך האירועים כ"מירוץ בירוקרטי" שאליו נקלע, ואשר הביאו להשקיע זמן, מרץ ומשאבים כספיים ניכרים, במיזם בכללותו , ובהכשרת הקרקע להקמתו, בפרט. כל זאת, מתוך הסתמכות וציפייה , כי ההשקעה תניב פרי, וחוזה חכירה ייחתם עמו, כמובטח, בעתיד הנראה לעין , ועם סיומו של התהליך.

המשיבות, מצ דן, טענו בתחילה, כי הסעד המבוקש כלל אינו מבוסס על עילה משפטית, הואיל ומעולם לא הוקצו למבקש המקרקעין נשוא הבקשה, בין במסמך ובין בדרך אחרת, ואין חולק, שהוא גם לא שילם בעדם. לגופו של עניין, עומדות המשיבות על דעתן, כי לא ניתנה למבקש כל התחייבות או הבטחה מטעמן , באופן ובמידה המקנים, כלשהו, זכות במקרקעין, וכי את המגעים עמו, יש לראות, כלא יותר מ נכונות ורצון טוב, לסייע בידו לקדם את המיזם.

הן מסבירות, כי בהתאם לתב"ע הרלוונטית לענייננו, שמספרה 1/160/03/11, ייעוד הקרקע נשוא הבקשה דנן, הינו לצורך "הקמת מכלאות צאן". תכלית זו, עולה בקנה אחד, לשיטתן, עם מדיניות הממשלה להקצאת הקרקע, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטה מספר 3708, מיום 11.9.11, שנועדה לפתח את תחום העדר באמצעות הקמת מכלאות לעדרים בישוב חורה ובדודאים, ולמצוא פתרון למגדלי העדרים, באופן שבו יוצאו עדרי הצאן מתחום שכונות המגורים , שם הם מהווים מפגע תברואתי, אל מחוץ ליישוב, לשטח ייעודי לכך, ובאופן זה, לשפר את תנאי חיי התושבים.

בהתאם להחלטת הממשלה שלעיל, התקבלה, ביום 4.2.14, החלטה בהנהלת רמ"י, שמספרה 3513, ולפיה, ייעוד המקרקעין המקורי והקצאתן, יהא לצורך הקמת מכלאות צאן בלבד. אלא, ש הקצאה זו, אינה יכולה להיעשות על-ידי המדינה, בפטור ממכרז, כאמור בתקנות חובת המכרזים, למעט במקרים חריגים המנויים בתקנות.

המקרה שלפנינו, אליבא דמשיבות, אינו נכנס לגדר אותם מקרים חריגים, ואין הוא מאפשר הקצאת קרקע על-פי דרישות המבקש.

הן הוסיפו, כי לאחרונה, בעצה משותפת שלהן ושל הרשות המקומית, הוחלט לצאת ב"קול קורא" לכל מגדלי העדרים ולהציע מגרשים במתחם המכלאות בחורה, לצורך פינוי העדרים ואחסון קש, לפי אותה התב"ע, ומכ וח תקנת הפטור, הקבועה בסעיף 25(4) לתקנות חובת המכרזים.
כפי שיפורט בהמשך, הרי, שמעבר לסיבות שנסקרו עד כה, הצביעו המשיבות, והטילו יהבן, על התכליות העומדות בבסיס המיזם, שהן, לטענתן, בעיקר מסחריות ועסקיות, כסיבה המרכזית לאי-הוצאת מיזמו של המבקש אל הפועל, וסירוב הנוגעים בדבר, להקצות לו את הקרקע.

זאת ועוד. לדידן של המשיבות, דווקא עובדת היותן גוף ציבורי, האמון על יישום הדין וערכי השוויון, היא הנותנת, שעליהן לפעול בסבירות ובשיקול דעת, ולקבל החלטות באופן שוויוני ומושכל, וכזאת נעשה שעה שסירבו לסטות מהמותר ע ל-פי כללי הדין ולא התירו את הקצאת המקרקעין בפטור ממכרז למיזם שאינו תואם את ייעוד המקרקעין ואת מדיניות החלטות הממשלה.

בשל הנימוקים הללו - סבורות המשיבות, כי יש לדחות את הבקשה.

5. לתמיכה בעמדתה, הגישה המדינה תצהיר, ערוך על-ידי הגב' רות מויאל, ראש צוות ע סקאות במגזר הבדואי ברמ"י, שגם העידה מטעם המשיבות בישיבת ההוכחות מיום 5.1.15, ואילו מטעמו של המבקש, צורף תצהירו, והוא שהעיד בבי המ"ש ושטח את גרסתו , באותו המועד.

במהלך ניהול ההליך, ועל רקע תחושת חוסר הנוחות, שנוצרה כתוצאה ממשכו של המו"מ וניהולו לאורך שנים לא מעטות, והיווצרות אפשרית של מעין "אינטרס הסתמכות" למבקש כפועל יוצא מכך, ובהמלצת ביהמ"ש, נעשו ניסיונות הידברות אחדים בין הצדדים, לסי ום התיק מחוץ לכותלי ביהמ"ש, ואולם, אלה לא צלחו. לפיכך - והגם שאין מדובר ב"דרך המלך" בנסיבות שלפנינו, הרי, לא נותר אלא להכריע בבקשה, בבחינת "ייקוב הדין את ההר".

ראשית, נפנה לבחון את טענת המבקש, לקיומה של "הבטחה שלטונית" בעניינו.

6. הפסיקה שבה וחזרה על ההלכה, שההכרה בהבטחה שלטונית, מותנית בקיומם של תנאים ברורים ומצטברים. בעניין "אמנה" (בג"ץ 5853/04 "אמנה" תנועת התיישבות של גוש אמונים אגודה שיתופית נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 289), נקבע כי: "הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד-משמעית. כך, על הטוען לה להוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה, וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. כמו כן עליה להינתן על -ידי האורגן המוסמך לתתה" (שם, עמ' 293 בסעיף 6) . עוד קודם לכן, בעניין "סאי-טקס" (בג"ץ 135/75, 321/75 סאי-טקס קורפור יישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673), המהווה אבן- יסוד בסוגיה זו, נקבע כי: "הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה" (שם, עמ' 676).

כאמור, המבקש רואה בשלב המקדמי, בשיחות, בהתנהלות ובמהלכים שנעשו במסגרתו , משום "הבטחה שלטונית" ברורה, שניתנה לו , בשעתו, על-ידי המשיבות והמוסמכים מטעמן , שייחתם אתו הסכם לחכירת המקרקעין. זאת - הגם היעדרו של הסכם בכתב ו תשלום בעד החכירה ( פרוט' עדותו, עמ' 6). הוא רואה בעצם הצבת התנאים במהלך אותה תקופה, עמידתו בהן, וקיומן של התכתבויות בינו לבין גורמים שונים אצל המשיבות, ובפרט - בחתימה על הבקשה ובקבלת היתר הבניה, משום הצהרת כוונות וגמירות דעת, ליצור תוקף משפטי מחייב להסכמותיהם, במסגרת העסקה להסדרת זכויותיו בדרך של חכירה. הוא העיד בצורה נחרצת, וטען כי: "לא הייתי משקיע כסף אם לא הייתה מובטחת לי" (עמ' 7 ש' 7), ו הוסיף: "יש הבדל בין ציפיתי ומובטח לי. ציפיתי זה יכול להיות שאני אקבל או לא אקבל. הובטח לי בשביל זה חיכיתי 7 שנים והשקעתי כל כך הרבה כסף וזמן" (שם, ש' 9-10). לטעמו - ההגינות הציבורית והחובות המוטלות על גוף ממשלתי, מחייבים, כי ההבטחה תקוים. שאם לא כן, יפגע אינטרס ההסתמכות שלו, כפרט וכאזרח.

מנגד, טוענות המשיבות, כי למבקש לא ניתנה כל הבטחה על- ידי בעל סמכות לכך, הגם רצונם הטוב לסייע בידו ולבחון את היתכנות החכרת הקרקע לצורך הקמת המיזם , שכן, ב מבחן התוצאה - לא ניתן היה לה יענות לבקשתו, בהיעדר סעיף פטור ממכרז , או המלצה מוועדה עליונה של משרד החקלאות, המכלילה את המיזם במנהלת ההשקעות, והסתמכותו הנטענת - אין לה על מה להישען.

בחינת המסמכים שהוגש ו, כמו גם עדותם של הנוגעים בדבר בביהמ"ש , הביאוני לכלל מסקנה, כי דין טענת המבקש, לעניין קיומה של הבטחה שלטונית, להידחות, משלא עלה בידו להוכיחה כלשהו. נחה דעתי, כי לא ניתנה מצד גורם כלשהו אצל המשיבות, התחייבות "מפורשת, ברורה וחד-משמעית", כנדרש לשם גיבוש ההבטחה, להעניק למבקש זכות חכירה במקרקעין, ויתר על כן - לא הוכח גם, שמי מהם - אמנם היה הגורם המוסמך לתתה.

כעת - נעמוד על הטעמים, הגלויים והנסתרים, בעטיים לא יצא מיזם המבקש אל הפועל.

7. לסיכומי התשובה מטעמו, צירף המבקש את תו כנית התב"ע הרלוונטית, שמספרה 1/160/03/11, והביע תמיהה רבתי, הכיצד, באין סתירה, כלשונו, בין תוכניתו ש"כללה בנית ארבע סככות מזון לבעלי חיים", ולבין התוכנית הנ"ל, ובפרט סעיף 9.1 שבה, לא אושרה הקצאת הקרקע למיזם.

סעיף 9.1 לתוכנית האמורה, קובע כדלהלן: "קרקע חקלאית, מגרשים 26-1: אזור זה ישמש אך ורק לאחזקת בעלי חיים וציוד חקלאי. תותר בניית ביתן לשומר, סככות למכלאות לגידול בעלי חיים וכן אחסון קש. ניתן יהיה להעביר קווי תשתית עפ"י הצורך באישור הועדה המקומית".

תמיהתו של המבקש זכתה להתייחסות המשיבות, ול הסבר מפורט מצדן, וזאת בשני מישורים:
האחד, מתייחס לכך שהצגת המיזם, מלכתחילה, על-ידי המבקש, תאמה, אמנם, לתב"ע ולרציונל העומד בבסיסה, אך זאת - למראית עין בלבד, באשר בפועל, כוונתו לא היתה תמימה כפי שהתיימרה להיות, אלא נועדה לתכלית מסחרית ועסקית גרידא .
הגב' מויאל היטיבה לתאר הדברים, באומרה : "קודם כל, המבקש אמר לי שהוא לא בדיוק הולך לעשות בזה מרכז מזון. הוא רוצה להעביר את העדרים שלו ממקום המגורים לתוך מכלאות הצאן, להביא לשם מזון כדי שהעדרים שלו יאכלו ובזה נגמר העניין. הוא לא אמר שהוא הולך להקים מפעל על מנת לעשות משהו תעשייתי" (עמ' 9 ש' 6-9). משחשה העדה, בזמן אמת, שייתכן וכוונותיו שונות מ מוצא פיו, הורתה לו לצרף לבקשה לקבלת היתר בנייה, מכתב, ולפיו "הוא יודע שזה לא למרכז מזון אלא לצרכי תכנון להחזקת בעלי חיים בלבד" ( שם, ש' 26-28). המבקש נענה לה, והוציא, לבקשתה, מכתב למ"מ מנהל המנהלת - ביום 18.11.07 (מכתב זה, צ ורף לתיק ביהמ"ש בסמוך לאחר מתן עדותה), ובו נכתבו הדברים הבאים (ההדגשות אינן במקור):
"משרד החקלאות מחוז הנגב העביר את המלצתו אליכם בעניין מרכז תערובות קש לבעלי חיים ועדרים הנמצאים במקום.
השטח שאותר ע"י המינהלה הינו מגרשים 20-25 סה"כ גודל השטח 11,700 מ"ר עפ"י התוכנית החלה בשטח שמספרה 1/160/03/11 בנושא תכליות ושימושים המגרשים ישמשו אך ורק לאחזקת בעלי חיים וציוד חקלאי כמו-כן אחסון קש.
מאחר וברצוני להקים בשטח מרכז להכנת קש לבעלי החיים אבקש לקבל אישור...
ידוע לי כי באם לא לא אקבל היתר לבניית מרכז המזון לא תהיינה לי כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות בעניין זה.. ".

ממכתב זה עולה, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי למבקש היה ברור, כבר אז, שייעוד המקרקעין הוא אך ורק לאחזקת בעלי חיים, ציוד חקלאי וקש, ולא למטרה אחרת, מכל סוג שהוא. ביודעו זאת, הרי, שבהינתן החלטת המשיבות, שלא להקצות לו את הקרקע למיזם - על המבקש להלין על עצמו בלבד, בהקשר זה.

השני, מתייחס לעדותו של המבקש ולהצהרות שנשמעו מפיו, מעל דוכן העדים בביהמ"ש. המבקש אישר, שבקשתו נסבה על הקמת 4 סככות לאחסון מזון לבעלי-חיים, ביתן שמירה, שני ממ"דים בגודל 28 מ"ר וגדר שאורכה 462 מטר, והבהיר, כי המיזם הוא מסחרי, ונועד למטרות רווח (עמ' 4 ש' 14-20). הוא הוסיף, שמעבר לראשי הצאן, עליהם נמנה עדרו הפרטי והמשפחתי , מיועד מרכז המזון לש ווק חיצוני, ולא לשימוש עצמי בלבד (שם, ש' 24).

ברי, כי בדבריו אלה של המבקש - יש לראות משום הודאת בעל דין, לכל דבר ועניין, ואין צורך להוסיף עליהן מאומה, שהרי, עינינו הרואות, כפי טענת המשיבות, שמטרתו שונה מזו שהציג בתחילה, וכי היא מסחרית ועסקית, ומנוגדת לתב"ע. משאלה פני הדברים, ניתן גם להבין מדוע לא אושרה העסקה ללא מכרז.

נקודות אלה, והמסקנות הנגזרות מהן, עולות בקנה אחד, גם עם תיאור השתלשלות הדברים, על-ידי העדה, הגב' מויאל. לדבריה, המבקש הגיע אליה במאי 2007, עם המלצה ממשרד החקלאות, להחתימו על חוזה חכירה למימוש המיזם, בשטח מכלאות הצאן בחורה. מאחר שלגרסתה, נדרשה בדיקה תכנונית להיתכנות האמור: "אני יחד איתו בדקתי ואמרתי לו שלא ניתן לעשות מרכז מזון לשימוש מסחרי כי אין המלצה לפטור ממכרז. אלמנט מסחרי מחייב אותנו להוציא מכרז פומבי. אם היה מדובר במכלאות צאן, לא היה צריך מכרז כי יש סעיף של פטור אחר ומספיק המלצה של משרד החקלאות לא כוועדת קרקעות. במקרה של מרכז מזון צריך המלצה לטווח ארוך. הרי לא מקימים מרכז מזון לטווח של שנה-שנתיים וצריך המלצה של וועדת קרקעות עליונה של משרד החקלאות לפטור ממכרז... יש סעיף בחוק חובת המכרזים שמגדיר שניתן להקצות קרקע למיזם חקלאי שהוא נותן לנו אפשרות על פי המלצה של וועדת קרקעות עליונה לתת מיזם למבקש למשל ולא למישהו אחר" (עמ' 8 ש' 14-24). ומבהירה, כי: "מיזם חקלאי בהגדרה יכול להיות משהו מסחרי אבל אז הוא צריך להביא לנו את ההמלצה מוועדת קרקעות עליונה שמתירה לנו לתת את זה בפטור ממכרז ולא להוציא את זה לציבור הרחב" (שם, ש' 26-28). בסיום עדותה, היא הוסיפה: "התכנית שהוא הביא לא הייתה למרכז מזון. הוא הביא תכנית לסככה. בדיוק מה שהתקנון מתיר ובגלל זה נתנו לו. אם הוא היה מגיש תכנית למרכז מזון איני יודעת אם היו נותנים לו. אם זה לא מרכז מזון ולא שום דבר, אין שום בעיה שישתתף. אני לא יכולה לתת הקצאה למישהו שעושה מסחר. או שיילך למכרז או יביא פטור ממכרז" (עמ' 11, ש' 4-7).

הסבר זה, מתיישב גם עם גרסת המבקש עצמו, באשר כשנשאל האם קיבל פטור ממכרז, השיב אמנם בשלילה, אך הדגיש כי: "לא ביקשו ולא דיברו על מכרז אלא לאחר שקיבלתי היתר בניה דיברו על מכרז. משנת 2007 ועד 2012 לא דיברו על מכרז" (עמ' 6 ש' 4-6) , אך לא עם ניסיונו, לטעון כי: "עצם העובדה כי הנתבעת 1 לא ציינה ולא הציגה בפני התובע, כי יהיה עליו להגיש את מועמדותו למכרז בקרקע, וכי לא ניתן להקצות את הקרקע ללא מכרז, מהווה ויתור הנתבעת 1 על פרסום המכרז" (סעיף 54 לסיכומי המבקש). נראה, כי ויתור שכזה, לא נעשה מעולם, אלא ההיפך הוא הנכון.
8. מכל האמור, אין להלום, שביהמ"ש ייתן ידו, במסגרת הליך לסעד מן הצדק, למהלך "עקלקל" ושאינו תואם למה שהוצג תחילה, ושלגביו הושגו הבנות , כפי שנעשה כאן. הכללים בנוגע להקצאות קרקע ולפטור ממכרז, ברורים, ואלו היו נהירים למבקש בזמן אמת. במובן זה, עמדת המשיבות הגיונית וסבירה, ובהינתן תכלית המיזם לאשורה, גם עולה בקנה אחד עם פסיקת בתיהמ"ש, לעניין צמצום המקרים בהם יינתן פטור מקיום מכרז מקרקעין.

כאמור, לא מצאתי שבהתכתבויות ובהתקשרות הצדדים המוקדמת, יש כדי להעניק למבקש זכויות במקרקעין, בהתאם לסעד שהתבקש על ידו.

אשר על כן - הבקשה נדחית.

המבקש ישא בהוצאות המשיבות ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ ומע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

אריאל ואגו, שופט