הדפסה

אאורה השקעות בע"מ ואח' נ' אורורה פידליטי חברה לנאמנות בע"מ ואח'

בקשה מס' 17
בפני
כב' השופטת ורדה אלשיך – סגנית נשיאה

מבקשים

  1. עו"ד עמית לדרמן
  2. עו"ד חגי אולמן

בתפקידם כנאמנים לביצוע הסדר נושים של חברת אאורה השקעות בע"מ

נגד

משיבים
1. אורורה פידליטי חברה לנאמנות בע"מ – הנאמן לסדרות א'-ג'
שטראוס לזר חברה לנאמנות (1992) בע"מ – הנאמן לסדרה ד'
ע"י ב"כ עו"ד אופר נאור

2. רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ – נאמן לסדרה ה'
ע"י ב"כ עו"ד עדי פיגל

3. רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ – נאמן לסדרה ו'
ע"י ב"כ עו"ד אלוני בנימני

4. כונס נכסים רשמי תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד קרן פלפל ברקה

החלטה

זוהי מחלוקת, שעניינה דרך קביעת שכר-טרחה לבעלי תפקיד במסגרת הקפאת הליכים. זאת, במצב דברים חריג יחסית שבו, לאחר מספר חודשי עבודה מאומצת, הושג הסדר נושים שעיקרו מבוסס לא על דרכי תשלום " קלאסיות", אלא על המרה של חובות העתק כלפי מחזיקי אגרות החוב בסדרות ובניירות ערך חדשים. כך, וכן באמצעים נוספים אשר בעלי התפקיד עמלו על גיבושם, מושג רה-ארגון של חובות החברה בדרך המאפשרת את המשך פעולתם, כמו גם תחזית פירעון למחזיקי אגרות החוב, קרי, דיבידינד הנע בין 33% לכ- 65% אחוזים בתרחיש הטוב יותר, פרוש על פני מספר ניכר של שנים.
הבעייתיות, אשר הולידה את המחלוקת נשוא הבקשה שבפני, נובעת הן מההבדל שבין ההסדר שבפני להסדרים המבוססים על מקורות פירעון " קלאסיים", כגון הזרמת הון חדש באמצעות משקיע ( אלמנט שקיים, באורח חלקי מאד, גם במקרה שבפני); וכן מההבדל המהותי בשכר הטרחה המתקבל בין מסלול של שכר-מימוש, לבין התוצאות הגבוהות בהרבה שעשויות להתקבל מחישוב השכר כשכר חלוקה; והוא – באורח שאינו מפתיע לחלוטין – המסלול בו בחרו בעלי התפקיד.
עד כדי כך הגיעו דברים, כי לפי התחשיב נשוא הבקשה עצמה, להבדיל מדרכי תחשיב חלופיות שהועלו בכתב-התשובה, לאחר שהוגשו התנגדויות לבקשה, עשוי להתקבל שכר-טרחה של למעלה מ-20 מיליון ש"ח. זאת לכאורה בגין חודשי עבודה ספורים, אף אם מאומצים ופוריים מאד.

על בעייתיות זו, כמו גם יכולתו של בית המשפט להתערב במקום בו אחד המסלולים מאפשר, בחישוב אריתמטי גרידא, תוצאות גבוהות בהרבה מאלו שהיו מתקבלות במסלולים האחרים, התייחסתי זה לא מכבר, בהחלטתי בעניין דורנט (1991) ישראל בע"מ פר"ק 2829/09 בקשה 105 רו"ח קמיל ועו"ד שלו נ' כונס הנכסים הרשמי :

"חרף זכותו של בעל תפקיד לבחור לעצמו מסלול שכר-טרחה, הרי שבית המשפט רשאי שלא לאשר בחירה מסויימת, מקום בו היא מביאה לתוצאה קיצונית באורח בלתי סביר. וכשם שאין הכרח לבחור במסלול זה במישרין, כך אין בית המשפט חייב להתחשב בתוצאה גבוהה באורח בלתי סביר בעקיפין, באמצעות שקלולה והסכמה למעין פשרה או ממוצע בין המסלולים, וזאת כמו עצם אותו ' ויתור' הינה פשרה אלטרואיסטית שעשו בעלי התפקיד ביחס לשכר-טרחה ששיעורו מוקנה להם בדין, בלא שיקול דעת ובלא אפשרות לחלוק עליו"

לשון אחר; בית המשפט רשאי אף רשאי, גם במצבים בהם עבודתו של בעל התפקיד ראויה לכל שבח, שלא לקבל את ההליכה לפי אותו תחשיב גבוה – לא במישרין, ואף לא בעקיפין. קרי, בהעמדתו ברקע כמעין " תחשיב בסיס" שבעל התפקיד מוכן, מתוך מה שהוא מכנה התחשבות בנושים, לוותר על מקצתו, או לעשות ממוצע בינו לבין דרכי חישוב אחרות.
אלא, שבנסיבות המקרה קיימת לשיטתי נקודה בעייתית נוספת, שחורגת אף ממה שנאמר בעניין דורנט – ואין כוונתי אך להבדלים שנוצרו נוכח העובדה כי בפרשת דורנט, דובר בשכר שהתבקש לאחר מספר שנות עבודה סבוכה. הבעייתיות נשוא המקרה קיימת, לשיטתי, נוכח העובדה כי התחשיב המקורי נשוא הבקשה מתעלם מנקודת " איזון פנימי" שכלל מתקין התקנות, ולא בכדי, במסגרת הסעיפים העוסקים באותם מסלולי שכר-טרחה.

במה אמורים דברים? בעוד שמסלול שכר-המימוש מוגבל בסייג האוסר להחשיב, לצורכי מסלול שכר זה, מזומנים שכבר מצויים בקופת החברה ( וכך מצומצם השכר אך ורק למימושים שבעלי התפקיד אכן עמלו עליהם בפועל), הרי שמסלול שכר-החלוקה כולל בתוכו מגבלה מהותית אחרת, והיא כי יהיה מדובר בחלוקה בפועל. ראוי לציין כי נהלי כונס הנכסים הרשמי עצמו, כפי שצוטטו בפני במסגרת כתבי הטענות, אף מוסיפות ומבהירות – ובמידה רבה של צדק – כי אין לכלול בתחשיב לפי מסלול זה " חלוקה רעיונית".
קשה להפריז בדבר חשיבותו הרבה של סייג זה, בתור " וסת מאזן" של מסלול חישוב, אשר לא אחת מועד " לנפק" תוצאות גבוהות ביותר; הדברים מקבלים משנה תוקף, מקום בו על-פניו מניב מסלול זה שיעור שכר העולה באורח ניכר על זה של המסלולים האחרים.
סייג זה בעניין חלוקה רעיונית, מיועד לסכל כל ניסיון לעקוף את ההגבלה ב"שיטות יצירתיות" של רה-ארגון והערכות שווי עתידי כאלו ואחרות, אשר לא אחת מתגלות מקץ שנים כיותר מבעייתיות גרידא. אי לכך, הרי שאמור מעתה. "שכר-טרחה בפועל, בעבור חלוקה בפועל", הא ותו לא; זאת, באשר ספק גדול האם ימצא בעל התפקיד שיהיה מוכן להסכים לקבל את המגיע לו ב"שכר טרחה רעיוני"; והדברים ידועים וברורים.

אכן; מודעת אני לעובדה, כי בעייתיות עשויה להיווצר, בהסדרי נושים העוסקים כל-כולם, או למצער בחלקם הגדול, בנכסים לא מוחשיים, שכל-כולם שווי-כסף בעלי ' אלמנט רעיוני' ניכר. כך למשל, כמו במקרה שבפני, הסדרים ההופכים נפוצים יותר ויותר, ואשר חלקם הארי עוסק ברה-ארגון של אגרות חוב, וגלגול חלק מהחבויות של סדרות קיימות אל תוך סדרות מונפקות חדשות.
מחד גיסא, ספק גדול אם ניתן להתייחס אל כל הערך הנקוב של הסדרה כאילו הינו ' מזומן עכשיו, וביד', והדברים נכונים בעיקר כאשר מדובר על סדרות ארוכות, שפרעונן המלא יבוא רק בעוד שנים לא מעטות ( לעניין זה, והשפעתו על השווי של סדרה כזו, ראה גם פסק-הדין בפר"ק 10344-11-09 בעניין אפריקה ישראל).
מאידך גיסא, אין זה מציאותי או ראוי להתעלם כליל מערכן של אגרות חוב כנכס שניתן להתחשב בו כשווה-כסף לעניין חלוקה. ספק גדול בעיני, האם ניתן להתייחס להסדר חוב סבוך, אשר יצר רה-ארגון בחברה שתחילה נראתה ככזו שעומדת להתפורר כליל, כאל " פעולה רעיונית" גרידא, אשר אינה יוצרת או מחלקת ערך ממשי כלשהו. שאם כן, מדוע זכה הסדר כזה לתמיכת רוב מיוחס של הנושים? הדברים נכונים מכוח קל וחומר, מקום בו ממילא, הנושים הרלוונטיים הם בעלי אגרות חוב, אשר סוג הפירעון הצפוי להם אינו שונה באורח תהומי למערכת החבויות מול החברה בה היו מצויים קודם לקריסה. כך או אחרת, אין ולא יכול להיות ספק, כי לא ניתן – וודאי שלא בדרך של חוכמה בדיעבד – להקל ראש בפועלם של בעלי תפקיד שהצליחו במשימת רה-ארגון של חברה שנראתה ככזו העומדת להגיע למצב של אובדן ערך מוחלט. זאת, באורח שהיה ממילא מאפס את שווי ניירות הערך וצפי הפירעון של סדרות אגרות החוב הישנות גם יחד. בעניין זה, הרי שאותו רה-ארגון שביצעו, בנסיבות המקרה, אינו בגדר " פחות ערך ממשי" מהסדר בחברה בעלת נכסים מסוג אחר, אשר הושג באמצעות הכנסת משקיע, התייעלות או רה-ארגון של חוזים ופעולות מול לקוחות.

בנסיבות אלו, דווקא ההצעה החלופית, המחשבת את החלוקה לפי הערך בפועל כעת, ובנסיבות המקרה לפי שווי השוק של ניירות הערך בעת הקצאתם, נראית כאיזון נאות בין השיקולים הנוגדים. זאת, כאשר דרך זו נראית אכן כחישוב של שכר-חלוקה תוך התחשבות בסייג ה"חלוקה בפועל" עליו עמד המחוקק, ולא בכדי; מאידך גיסא, היא אינה " טומנת ראש בחול" ומתעלמת מהמאפיינים המיוחדים של הסדר שחלק גדול ממנו עוסק באגרות חוב, על המאפיינים המיוחדים שלהם, השונים במידה מסוימת מפעילות ונכסים " קלאסיים"; ואין לי אלא להצר כי הבקשה לא הוגשה, מראש, בהתאם לתחשיב זה, מה שיתכן והיה מונע או למצער מצנן את הרצון להתנגד למבוקש; כך, להבדיל מתחשיב גבוה פי כמעט ארבעה (!), העשוי לעלות על 20 מיליון ש"ח, מקום בו הנאמנים עצמם הודו, בהגינותם, כי בפועל לא ניתן יהיה לשלמם, והם עצמם אינם מתכוונים לעמוד על בקשה בשיעור שכזה.

טרם אניח עטי; אמנם ספק גדול אם ראוי היה לערוך השוואה בין עבודתם של בעלי תפקיד, ששכרם משולם לפי תקנות חדלות הפירעון, לבין שכר ספציפי שמשלמת נציגות לפרקליט שאינו בעל תפקיד, בעבור הגשת בקשה מסוימת לבית המשפט. לעומת זאת, הרי יתכן והיה מקום כי המשיבים יתנו דעתם על כך כי מקום בו הנציגות, שלהם עצמם, זוכה לשכר-טרחה בסך של כ-1.5 מיליון מהקופה, ראוי היה להתחשב בכך, כאשר טוענים טענות לעניין סבירות השכר המגיע לנאמנים, שאין ספק כי תפקידם היה סבוך ותובעני יותר; וזאת בלא לזלזל, חלילה, בתפקיד הנציגות ובאי-כוחה.
אמנם, אין ספק שאין באמור לעיל בכדי להוות, לכשעצמו, סיבה לחרוג מהתחשיבים שקבע המחוקק בהתאם לתקנות השכר; ובוודאי שאין בשכר-טרחה זה של הנציגות בכדי להכשיר או לייצר " מעין השתק" מזכות לטעון כנגד שכר מבוקש שיכול היה לעלות על 20 מיליון ש"ח. אלא, שיתכן כי היה מקום להתייחס לסכום דלעיל, למצער, כאמת-מידה לבחינת סבירותם של סכומי שכר-טרחה מוצעים אחרים, ובוודאי בטרם ' המליצה' אותה נציגות עצמה לנאמנים להסתפק בשכר ( אף אם ביניים) העומד על כשליש משכר-טרחתה היא.

כך או אחרת, הרי בנסיבות המקרה, אין מנוס מאישור שכר-הטרחה בהתאם לתחשיב החלופי, כפי שהוא מוסכם גם על כונס הנכסים הרשמי בסעיף 8 לתגובתו; קרי, סך כולל של 5.4 מיליון ש"ח, כולל אפשרות לתוספת של 325,000 ש"ח בעבור חלוקה עתידית נוספת, כאמור בסעיף 8 סיפא.
אכן; תתכן דעה, שאין להקל בה ראש, כי אף תחשיב זה מביא לתשלום סך גבוה מאד, בעבור מספר חודשי עבודה – פוריים ומאומצים כאשר יהיו; זאת, מקום בו יתכן כי חישוב לפי מסלולים אחרים היה מביא תוצאה אחרת. אלא, שבעייתיות זו, קשה כאשר תהא, היא עניין למתקין התקנות עצמו; וספק גדול אם ניתן לשנותן דה-פקטו באמצעות חקיקה שיפוטית. זאת, וודאי וודאי במקרה שספק אם הוא מגיע – בהתחשב בכלל נסיבותיו – לדרגה של תוצאה כה מנותקת מהמציאות באורח המצדיק הפחתה מיוחדת נוספת של המגיע בהתאם לסעיף 13 לתקנות.

אי לכך, אני מאשרת את מסלול החישוב החלופי, כאמור בסעיף 8 ובסעיף 16 לעמדת כונס הנכסים הרשמי. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"ג, 24 יוני 2013, בהעדר הצדדים.