הדפסה

SANJAYKUMAR SUNITABEN CHAUHAN נ' עזבון המנוחה מיכלה צוקרמן ואח'

בפני כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא
גב' שושי הורוביץ – נציגת עובדים
מר שלמה קוגן – נציג מעבידים

התובעת:

SANJAYKUMAR SUNITABEN CHAUHAN
ע"י ב"כ עו"ד בני אטל ס

- נגד-

הנתבעים:

1.עזבון המנוחה מיכלה צוקרמן 003429149
2.חוה הררי -קיבוץ גליל ים 511296550
3.יד ולב בע"מ
4.קיבוץ גליל ים
נתבעים 1,2 ו-4 ע"י ב"כ עו"ד איתמר נצר
נתבעת 3 ע"י ב"כ עו"ד גיל אגמון

פסק דין
זוהי תביעה של עובדת סיעוד זרה אשר עותרת לזכויות שונות בגין העסקתה אצל המנוחה מיכלה צוקרמן ז"ל (להלן – "המנוחה") והן: השלמת שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה שנתית.

רקע עובדתי
1. התובעת הינה עובדת סיעוד זרה, אזרחית הודו, אשר הגיעה לישראל ביום 8.8.04. התובעת שימשה כמטפלת של המנוחה בתקופות הבאות:

א. מיום 27.4.06 ועד לסוף חודש יוני 2007 מועד בו אושפזה המנוחה בבית חולים.
ב. מאוגוסט 2007 ועד ליום 19.7.08 כאשר בין המועדים 10.5.08 – 12.6.08 שהתה בחופשת מולדת.

2. המנוחה, הייתה חברת קיבוץ גליל ים (להלן: "הקיבוץ"). הנתבעת 2 הינה בתה של המנוחה, גם היא חברת הקיבוץ ומתגוררת בסמוך למקום מגוריה של המנוחה.

3. הנתבעת מס' 3 הינה חברת כוח אדם, אשר עיסוקה המרכזי הוא במתן שירותי סיעוד והשמת עובדים בתחום זה. (להלן – "יד ולב").

4. את התובעת גייסה יד ולב על פי בקשה מטעם נציג הקיבוץ ישראל חרמון, מרכז הבריאות של הקיבוץ ולבקשתה של הנתבעת 2 לצורך סיעוד ה מנוחה.

5. בגין עבודתה אצל המנוחה קיבלה התובעת מיד ולב שכר חודשי בגובה 700$. כמו כן קיבלה התובעת מהקיבוץ סכום של 304 ₪ לחודש דמי כיס (70 ₪ לשבוע) וכן תקציב של 600 ₪ בחודש לקניה במכולת של הקיבוץ.

תמורת עבודה ביום המנוחה השבועית קיבלה התובעת 200 ₪ ששולמו על ידי הנתבעת 2.

6. התובעת סיימה עבודתה בסיעוד המנוחה בחודש יולי 2008 כאשר הוחלט להעביר את המנוחה לבית אבות.

טיעוני התובעת
7. לטענת התובעת כל ארבעת הנתבעים היו מעסיקיה ובינה לבין כל אחד מהם התקיימו יחסי עובד – מעביד כך שבפועל היו ארבעת הנתבעים מעסיקיה במשותף.

8. התובעת טוענת כי שולם לה שכר הנמוך משכר המינימום הקבוע בחוק ובנוסף לא שולם לה גמול בגין עבודתה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית. כמו כן לטענתה דמי הבראה ופדיון חופשה שולמו לה באופן חלקי והיא אף זכאית לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת שכן פוטרה מעבודתה אצל המנוחה שעה שזו הועברה לבית אבות.

טיעוני הנתבעים
9. הנתבעים 1,2 ו- 4 טוענים כי לא היו מעבידיה של התובעת וכי אינם חייבים לה דבר. לשיטתם הנתבעת 3 חברת יד ולב היא לבדה הייתה מעבידתה של התובעת. הקיבוץ שילם לחברה בעבור קבלת שירותי סיעוד, הן של המנוחה והן של אחרים, די והותר על מנת שזו תשלם לתובעת את כל המגיע לה.

הנתבעת 2 מוסיפה כי מעורבותה בטיפול באמה אין בו כדי ליצור קשר של יחסי עובד – מעביד, אלא מדובר במעורבות ודאגה טבעית של בת כלפי אמה.

10. לגירסתם, שכרה של התובעת עלה על שכר המינימום הקבוע בחוק, כאשר לטענתם התובעת בחישוביה התעלמה מרכיבי שכר שונים ואף לא לקחה בחשבון ניכויים משכרה המותרים על פי חוק. הנתבעים מוסיפים כי התובעת כלל לא עבדה בשעות נוספות ובאשר לעבודה במנוחה השבועית – עשתה זאת מרצונה ומבחירתה, עבדה שעות בודדות בלבד וקיבלה בגין כך סך של 200 ₪ לפי בקשתה.

11. לטענת הנתבעים התובעת היא זו שהתפטרה. המנוחה אושפזה בבית אבות סיעודי ולא היה עוד צורך בעזרתה של התובעת. על התובעת היה להתייצב אצל יד ולב, ולהיות משובצת על ידה לעבודה חלופית, אך היא בחרה שלא לעשות כן והחליטה ביוזמתה לעבור ולעבוד אצל משפחה חדשה. לפיכך אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

12. עוד מוסיפים הנתבעים 1,2 ו-4 כי על יד ולב היה לדאוג לזכויותיה של התובעת בנוגע לחופשה והבראה, וככל הידוע להם אלה שולמו לה במלואם.

13. יד ולב מצידה מכחישה קיומם של יחסי עובד- מעביד בינה לבין התובעת וכי היא חבה בחובות כלשהם כלפיה. לטענתה תפקידה הסתכם בהשמת התובעת לעבודה אצל המנוחה וכן שימשה כ"צינור" להעברת תשלום התובעת מידי הקיבוץ.

מהלך הדיון
14. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית. מטעם הנתבעים 1,2 ו- 4 הוגש תצהירה של הנתבעת 2 הגב' חווה הררי ומטעם יד ולב הוגש תצהירה של הגב' רותי שפירא, מנהלת י ד ולב.

חרף העובדה כי חלף המועד להגשת סיכומי הצדדים ולמרות שניתנו ליד ולב מספר תזכורות בעניין זה, לא הגישה האחרונה את סיכומיה. לפיכך ניתן פסק דין זה מבלי שהוגשו סיכומיה.

דיון והכרעה
זהות המעביד
15. הלכה פסוקה היא כי זהותו של מעסיק אינה נקבעת על פי הגדרות הצדדים עצמם, כי אם על סמך בחינה מהותית של כלל נסיבות המקרה, "ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו, וביתר ספציפיות - התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה" (ע"ע 478/09 יצחק חסידים – עיריית ירושלים, מיום 13.1.2011; להלן – עניין חסידים). מבחני העזר שהותוו לצורך כך בפסיקה כוללים, בין היתר, את השאלות מי קיבל את העובד לעבודה ומי הסדיר את תנאי קבלתו אליה; מי קבע את תנאי העסקתו; מי חייב לשאת בתשלום שכרו; ובידי מי הכוח לפטרו (דב"ע נב/3-142 חסן אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כד 535).

עם זאת מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני; "התשובה לעולם אינה תלויה... בהתקיימות מבחן ספציפי זה או אחר, אלא במכלול התמונה" (עניין חסידים).

זהות המעסיק בענף הסיעוד נדונה בהרחבה בהלכת בירגר (ע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג, מיום 23.1.2008 ), ונקבע בה מפי כב' השופט רבינוביץ , כי:
"נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה, הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל, או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו".

נקודת המוצא עליה מתבססת הלכת בירגר היא , כי כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו – קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית – אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962).

16. יחד עם זאת, נקודת מוצא זו ניתנת לסתירה, ככל שניתן להוכיח כי בנסיבותיו של מקרה ספציפי, אדם אחר הינו המעסיק – בין במקומו של המטופל הסיעודי ובין במשותף עימו. נקדים ונאמר, כי בבחינת המקרה העומד לפתחנו הגענו למסקנה כי למעט הנתבעת 2, יתר הנתבעים היו מעסיק יה במשותף של התובעת.

המנוחה כמעסיקה
17. כאמור לעיל, נקודת המוצא היא כי המטופל הינו המעסיק. בענייננו המנוחה הייתה המשתמשת העיקרית בשירותי התובעת. צרכיה של המנוחה הם שקבעו את סדר יומה של התובעת. התובעת התגוררה בביתה של המנוחה והשתמשה בשירותי הבית לצרכיה. לא נטען וממילא לא הוכח, כי המנוחה לא הייתה צלולה דיה בכדי לתת הנחיות עבודה לתובעת בכל התקופה שזו סעדה אותה ועד להעברת המנוחה לבית אבות . (על פי עדות הנתבעת 2 רק בתקופה האחרונה נדרשה האם לסיוע בהאכלה . עמ' 16 ש' 16 לפר').

הנתבעת 3 – חברת יד ולב
18. יד ולב הינה חברת השמה וסיעוד אשר אין עוררין, כי השמה את התובעת לעבוד אצל התובעת על פי בקשת הקיבוץ.

יד ולב טענה, כי לא הייתה מעבידתה של התובעת, כי לא היה לה כל קשר לקביעת תנאי שכרה ו/או עבודתה וכי לא פיקחה על טיב העבודה וסדרה (סעיף 5 לכתב ההגנה).

19. אולם בעדותה (עמ' 22 ש' 18) העידה הגב' שפירא מנהלת יד ולב :
"התובעת הייתה שכירה שלי וקיבלה תלוש משכורת על פי בקשה של הקיבוץ. הנפקתי תלושי משכורת כעובדת שהתבקשתי להעביר לה את התשלום של המשכורת. דיווחתי עליה במסגרת תיק ניכוי של מס הכנסה".

ובהמשך:
"רואה החשבון שלי עשה כל חודש תימחור חודשי לפי המשכורת שאמרתי לו ואם היו שינויים. רואה החשבון במסגרת התימחור, עשה תימחור של הפרשות שוטפות של חופשה והבראה וביטוח לאומי ". (עמ' 25 ש' 15).

התובעת אף העידה כי דיווחה לרותי שפירא על יציאה לחופשות וכי כל חודש הייתה נפגשת עמה לצורך דיווח והתחשבנות (עמ' 10 ש' 22).

20. הגב' שפירא טענה עוד: "אני נותנת שירותי סיעוד רק לנזקקים. רק מי שעובד דרך הביטוח הלאומי הוא עובד שלי. מי שלא הוא לא עובד שלי" (עמ' 21 ש' 4) כאשר לשיטתה התובעת לא עבדה במסגרת זו אלא רק הושמה לעבודה על ידי יד ולב.

אלא שבדיקת תלושי השכר של התובעת (אשר יד ולב נמנעה מלגלותם בהליך גילוי מסמכים) מעלה כי בתיאור התשלום נכתב "ביטוח לאומי" ותחת רכיב שכר זה שולמה המשכורת במלואה. מכאן מסקנתנו, כי גם לשיטתה של גב' שפירא, עבדה התובעת ביד ולב במסגרת הביטוח הלאומי.

21. לאור האמור, הגענו למסקנה כי נתגלו סממנים מובהקים לקיומם של יחסי עבודה בין יד ולב לבין התובעת.

הנתבע 4 – קיבוץ גליל ים
22. מן הראיות עולה כי הקיבוץ הוא שהזמין מיד ולב את שירותי הסיעוד עבור המנוחה. הוא זה שניהל את מערך התשלומים וההתחשבנות הכספית אל מול יד ולב והוא אף זה שהורה לנתבעת 2 לשלם לתובעת גמול בעד עבודה במנוחה השבועית. (עמ' 13 ש' 26, 31; עמ' 21 ש' 17-22 כן ראה העתקי חשבוניות שצרפה יד ולב).

הקיבוץ הוא שנשא בתשלום דמי הכיס השבועיים של התובעת והוא זה שהקציב לתובעת תקציב של 600 ₪ לקניות במכולת של הקיבוץ כחלק משכרה. (סעיף 15 לתצהיר הנתבעת 2).

23. עוד הוכח כי הקיבוץ הוא שפנה למשרד הפנים בדיווח על יציאתה של התובעת לחופשת מולדת כאשר במכתב הדיווח נאמר: "הננו מאשרים בזאת כי הנ"ל מועסקת בקיבוץ גליל ים כמטפלת סיעודית לחברה..." (ראה מכתב מיום 10.3.08 – ת/2).

24. מכאן, כי גם הקיבוץ הינו בגדר מעסיקה של התובעת.

הנתבעת 2
25. באשר לבחינת מעורבותו של בן משפחה בהעסקת העובד הזר, יש לתת את הדעת למאפייניו הייחודיים של ענף הסיעוד, "בו במקרים רבים אין ביכולתו של המטופל לטפל בענייניו השוטפים, ולכן נדרשת עזרתו של בן המשפחה" (הלכת בירגר; כן ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו – יהודית ציטרינבאום, מיום 7.4.05).

היינו, לצורך סתירת החזקה כי הנסעד עצמו הוא המעסיק לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל.

26. מאידך, ככל שקרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע, אלא קיבל את ההחלטות על דעת עצמו ומטעמיו – עליו לשאת בהשלכות מעשיו וראוי להטיל עליו אחריות ישירה מול המועסק. (ע"ע 60/10 Timalsina Prasad Bishnu - יוסף אפללו, מיום 4.10.11) .

27. בשים לב לחומר הראיות שהוגש לנו ולעדויות ששמענו, הגענו לכלל מסקנה, כי במקרה דנן, לא התקיימו יחסי עובד – מעביד בין התובעת לבין הנתבעת 2 וזאת כפי שיובהר להלן.

שכרה של התובעת שולם באמצעות יד ולב ובהתחשבנות עם הקיבוץ; כאשר לנתבעת 2 לא היה כל חלק בקביעת שכרה של התובעת ו/או תנאי עבודתה. אמנם הנתבעת 2 שילמה את גמולה של התובעת בעד עבודתה בימי המנוחה השבועית, אך לפי עדותה שלא נסתרה היה זה לפי בקשת הקיבוץ כאשר קודם לכן הקיבוץ הוא שנשא בתשלום זה לבדו. (עמ' 13 ש' 25-26).

התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת 2 הייתה מעורבת בהעסקתה במידה כזו, שיש לראות בה מעסיקה שלה. אכן הנתבעת 2 אשר התגוררה בסמוך לאמה הנסעדת הייתה מבקרת את האם מדי יום, מבלה עמה ואף מגיעה בעת הצורך ובעיקר בשעות הלילה לסעוד את אמה , וזאת לבקשת התובעת. הנתבעת 2 היא זו שאף הודיעה פורמאלית לתובעת על סיום עבודתה – אך אין בכך להקים יחסי עובד – מעביד בין הבת הנתבעת 2 לבין התובעת.

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת נילי ארד (כתוארה אז), כדלקמן:
"עם זאת יובהר, כי מעורבותה של הבת בהתקשרות החוזית עם המערערת ובסיומה; הנחייתה הטיפולית את המערערת והשגחתה מקרוב על עבודתה - כל אלה הן פעולות המתבקשות באורח טבעי ביחסים שבין בת לאמה הקשישה, החולה והבודדה. בכך אין כדי להקים יחסי עובד-מעביד בין הבת למטפלת באמה, אף לא להפוך את הבת למעסיקתה של המערערת או להטיל עליה חבות ישירה כלפי המערערת. נכון פסק בית הדין האזורי, כי המשיבה לבדה היא שהייתה מעסיקתה של המערערת. על כן, בדין נדחו תביעותיה של המערערת נגד הבת".

(ע"ע 1423/04 עדנה קסיטליו – יהודית ציטרינאום , מיום ביום 7.4.05).

סיכום ביניים – זהות המעביד
28. לסיכום פרק זה – מסקנתנו היא , כי בכל אחד משלושת הנתבעים 1,3 ו- 4 נמצאו סממנים לקיומם של יחסי עובד – מעביד בינם לבין התובעת. כולם היו מעורבים במידה זו או אחרת בקביעת שכרה ותשלומו, בקביעת תנאי עבודה אישור ימי חופשה ובפיקוח על עבודתה. לאור האמור אנו קובעים כי הנתבעים 1,3 ו-4 היו מעסיקיה במשותף של התובעת.
זכאות התובעת להפרשי שכר
29. התובעת עתרה לתשלום הפרשים כהשלמה לשכר מינימום, כאשר בהקשר זה הביאה בחשבון את התשלום שקיבלה בסך של 700 $ בחודש את דמי הכיס שקיבלה ואת התשלומים בעבור עבודה בסופי שבוע. כמו כן לקחה בחשבון ניכוי בסך 181 ₪ משכרה. על פי תחשיב שצורף לכתב התביעה (כנספח א') עותרת התובעת להפרשים בסך 11,127 ₪.

אין אנו מקבלים טענה זו. על מנת לחשב ולקבוע את גובה שכרה של התובעת בהשוואה לשכר המינימום החודשי במועדים הרלבנטיים היה צריך להוסיף לתשלומים ששולמו לתובעת (מעבר לאלה אשר פורטו ע"י התובעת עצמה) את הסכום של 600 ₪ לחודש שניתן לתובעת כתקציב לקניות במכולת לצרכיה האישיים ושאינו מוכחש על ידה (ראה עדותה בעמ' 11 ש' 17-18 ).

סכום זה במכפלה של 28 חודשים (כמפורט בנספח א' לכתב התביעה) מגיע לכדי 16,800 כך שהוא עולה על סכום ההפרשים הנתבע.

לדעתינו, התקיימו התנאים לתשלום בשווה כסף על פי סעיף 3 לחוק הגנת השכר התשי"ח – 1958, המפורטים בע"ע 300333/97 עליזה כהן – רימונה קבררה פד"ע לז' 755.

זאת ועוד, יש להוסיף לתשלומים אלה את שיעור הניכוי המותר בעד ביטוח רפואי וזאת בהתאם להוראות תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי) התשס"ב – 2001.

משהתובעת לא כללה במסגרת חישוביה את הסכומים הנ"ל ומשעולה על פי חישובים מדגמיים שערכנו, כי לו הייתה עושה כן הרי שהיה נשמט הבסיס לתביעתה ל תשלום הפרשי שכר – הרי שיש לדחות רכיב תביעה זה.

תשלום בעבור עבודה בשעות נוספות
30. לטענת התובעת היא עבדה בין 12 ל- 14 שעות עבודה ביום וכן עבדה מספר שעות כל לילה. בתצהיר עדותה הראשית תיארה התובעת את מתכונת עבודתה כך:
"החילותי את יום עבודתי בסביבות השעה 8:00 בבוקר. סייעתי לנסעדת ברחצה, הכנתי לה ארוחת בוקר ובשעה 9:30 הבאתי את הנסעדת למועדון קשישים הנמצא בבית האבות שבקיבוץ.
הנסעדת שהתה במועדון עד לשעה 13:00 ובזמן כל זה עבדתי במטבח המועדון.
לאחר שהנסעדת הוחזרה על ידי לביתה, עד לשעה 14:00 טיפלתי בנסעדת. החלפתי לה חיתול ובגדים והשכבתי אותה למנוחה עד לסביבות השעה 17:00. בשעות אלו עסקתי כל יום בניקיון הבית, בכביסה פעם בשבוע.
בסביבות השעה 17:00 הגשתי לנסעדת ארוחה קלה ובהתאם לתנאי מזג האוויר הוצאתי את הנסעדת לטיול או הושבתי אותה להביט בטלביזיה וישבתי לידה עד למועד ארוחת הערב.
בשעה 18:30 הכינותי ארוחת ערב וב-19:00 עד 20:30 עזרתי לה לאכול ארוחת ערב.
הנסעדת הושכבה לשנת הלילה בסביבות השעה 22:00 וישנה יחסית שינה רצופה למעט הצורך להחלפת הטיטול פעם אחת בכל לילה.
פעם בשבוע לפחות הייתה הנסעדת מתעוררת בלילה וצועקת... כשלא הצלחתי להרגיע אותה, הייתי קוראת לנתבעת 2.
במשך היממה החלפתי לנסעדת כ- 4 טיטולים".

הנתבעת 2 מנגד טענה בתצהירה כי שעות עבודתה של התובעת במנוחה לא היו קבועות אך לא עלו על מספר שעות ספורות ביום.

32. בית הדין הארצי קבע בע"ע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב (מיום 1.1.07), כי אין להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדת סיעוד כך שאין היא זכאית לגמול שעות נוספות.

עתירה לבג"ץ הוגשה כנגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן– בית הדין הארצי לעבודה ואח', מיום 23.11.09) בית המשפט העליון סקר באריכות את הגישות השונות כפי שבאו לביטוי בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה לאורך השנים ועמד על הקשיים שמעוררת כל אחת מגישות אלה. בהמשך דן בית המשפט העליון בשאלת תחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד וקבע כי החוק אינו חל על עובדי סיעוד, בציינו כי הפתרון הראוי לסוגיה סבוכה וקשה זו של תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד, יכול שיעשה אך ורק בדרך של חקיקה מתאימה. זאת תוך שהוא

מוסיף וקובע לאמור:
"אין להחיל את הוראות החוק [שעות עבודה ומנוחה] לעניין התשלום בעבור עבודה בשעות נוספות בענייננו בהעדר כל יכולת ליישמו לשיעורין ובהתקיים הסכמה כוללת כי אין לחוק תחולה בכל חלקיו העיקריים הנוגעים למתכונת העבודה עצמה".

קיימת בקשה לקיום דיון נוסף בהלכה שנפסקה (דנג"ץ 10007/09), כך שייתכן שטרם נאמרה המילה האחרונה בעניין זה. אולם, נכון ליום מתן פסיקתינו , זוהי ההלכה אשר בהתאם לה יש לפסוק ומשכך מטעם זה יש לדחות את התביעה לתשלום בעבור עבודה בשעות נוספות.

33. מעבר לכך ייאמר, כי התובעת לא דייקה בגרסתה בכל הנוגע להיקף שעות עבודתה אצל הנתבעת וכפועל יוצא גם בתחשיב שערכה ביחס לשכר ששולם לה בגין עבודתה.

הרושם המתקבל הוא - כי התובעת הגזימה והפריזה בתיאורו של עומס העבודה שהוטל עליה. זאת בשים לב לכך שהמנוחה הוסעה בכל בוקר על ידי הסעה מאורגנת של הקיבוץ למוסד הסיעודי "גיל ים" שם שהתה עד שעות הצהריים ושם אף אכלה ארוחת צהריים. התובעת אמנם טענה כי בשעות אלה עבדה במטבח המועדון אך טענה זו לא הוכחה ולא נתמכה בראיה כלשהי. כאשר מנגד טענו הנתבעים כי בשעות אלה הייתה התובעת חופשיה לעשות כרצונה.

בנוסף טענות התובעת כי נדרשה לנקות את ביתה של המנוחה מספר שעות כל יום, לכבס ולדאוג לתחזוקת הבית אף הן אינן מתיישבות עם העובדות שמדובר בבית בן שני חדרים בלבד; שבקיבוץ פועלת מכבסה ולפיכך התובעת לא נדרשה לכבס את בגדי המנוחה וכי הקיבוץ הוא שדואג לתחזוקת הבית אימתי שנדרש לכך. (עדות התובעת בעמ' 6 ש' 9-12).

34. בעניין זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעת 2 כי היקף עבודת התובעת היה כדלקמן:
שעה וחצי בשעות הבוקר – הכנת ארוחת בוקר ורחצה. (ראה עדות התובעת בעמ' 5 ש' 27-28: " אני מתחילה בשעה 8:00, מביאה אותה מהמיטה למקלחת, עד שעה 9:30 היא הייתה מוכנה עם אוכל, מקלחת והכל, לקח לי שעה וחצי").

שעה וחצי בשעות הצהריים.

כ-4 – 5 שעות בשעות אחה"צ והערב – הכנת ארוחת ערב, רחצה השכבה (התובעת בתצהירה מאשרת כי במרבית ימות השבוע שהתה המנוחה במועדון הקשישים גם בשעות אחה"צ – סעיף 19 לתצהירה).

התובעת כאמור אישרה כי לרוב ישנה המנוחה לילה שלם וגם כאשר התעוררה ונדרשה עזרה הייתה התובעת קוראת לבתה, היא הנתבעת 2.

יש לציין כי התובעת אף חתמה על מסמך בשפה האנגלית ובו היא מאשרת כי עבדה בממוצע 8 שעות ביום (מוצג ת/1).

35. שוכנענו איפוא, כי הטיפול בנתבעת לא דרש שעות עבודה ארוכות, כפי שטענה התובעת, ובוודאי לא היה צורך בעבודה בשעות נוספות וכי לתובעת היו שעות פנויות רבות במהלך היום.

אנו קובעים, כי התובעת עבדה בהיקף משרה שלא עלה על שמונה שעות, משכך, גם אם חוק שעות עבודה ומנוחה היה חל על התובעת, הרי שהתובעת לא הייתה זכאית לגמול שעות נוספות.

גמול עבודה במנוחה השבועית
36. בכתב התביעה טענה התובעת כי למעט 24 שעות מנוחה שבועית לחודש, היא לא קבלה כל שעות מנוחה שבועית. וכי בתמורה לעבודתה במנוחה השבועית, היא קיבלה 200 ₪ לשבוע בשבועות בהם עבדה.

37. הנתבעים טענו מנגד כי כאשר עבדה התובעת במנוחה השבועית, עשתה זו מרצונה ומבחירתה, עבדה שעות בודדות בלבד ומקסימום 7 שעות, וקיבלה בגין כך 200 ₪ לפי התמורה שנקבה בה.

38. נוכח הלכת גלוטן (סעיף 32 לעיל) ומשלא חל חוק שעות עבודה ומנוחה על עובד סיעוד, אין
התובעת זכאית לגמול עבודה במנוחה השבועית.

יתר על כן. אין בחומר הראיות נתונים של ממש באשר למספר ימי המנוחה השבועית בהם עבדה התובעת. לענין זה יצויין, כי הנתבעת 2 בתצהירה טענה, כי התובעת לא עבדה באופן קבוע בשבתות ולא היה סדר כלשהו לגבי השבתות בהן עבדה. לעיתים עבדה שתי שבתות בחודש ולעיתים יותר ולעיתים פחות (סעיף 16 לתצהיר).

ממכלול הנתונים שבתיק, לא ניתן לקבוע את מספר ימי המנוחה השבועית בהם עבדה. נטל ההוכחה לענין זה מוטל על התובעת והיא לא עמדה בו. משכך, גם בהתעלם מהלכת גלוטן, אין התובעת זכאית לתשלום נוסף בגין עבודה במנוחה השבועית מעבר לסכום ששולם לה בפועל.

פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת
39. התובעת מציינת כי פוטרה על ידי הנתבעת 2 לאחר מתן הודעה מוקדמת של שבוע ימים בלבד, אשר הודיעה לה כי עבודתה בסיעוד המנוחה תסתיים מחמת העברתה של המנוחה לבית אבות. לפיכך תובעת היא פיצויי פיטורים והשלמת תמורת הודעה מוקדמת.

40. הנתבעים מצידם טוענים, כי התובעת התפטרה ממעסיקתה יד ולב שכן בסיום עבודתה אצל המנוחה לא התייצבה כפי הנדרש בחברה על מנת להיות משובצת על ידה לעבודה. במקום זאת בחרה להתחיל לעבוד אצל משפחה חדשה שהכירה תוך עבודתה אצל המנוחה וזאת חרף העובדה שנתבקשה הן על ידי הנתבעת 2 והן על ידי הקיבוץ להמתין מספר ימים עד להסדרת הנושא מול חברת יד ולב.

יד ולב טוענת, כי כלל לא הייתה מעורבת בסיום העסקתה של התובעת והדבר נודע לה רק בדיעבד משיחת טלפון שערכה עם הנתבעת 2.

41. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי הן הקיבוץ והן הנתבעת 2 הודיעו לה כי עליה ליצור קשר עם הגב' רותי מיד ולב על מנת להסדיר את נושא סיום עבודתה:
"ש: נכון שהקיבוץ אמר לך שאת צריכה לצלצל לרותי ולסדר את הנושא איתה?
ת: כן. לא זוכרת מי אמר לי. אבל כן.
ש: מה בדיוק הוא אמר?
ת: בקיבוץ וגם חווה אמרו לי שצריך להודיע לרותי, בגלל זה התקשרתי לרותי. רציתי להגיד לה שגב' צוקרמן מאושפזת בביה"ח ומה קורה עם עבודה שלי.
ש: רצית שרותי תמצא לך עבודה אחרת
ת: כן. כי אמרו לי שאני צריכה לעזוב את העבודה". (עמ' 9 ש' 25-31).

לטענת התובעת, היא ניסתה במשך שבוע ימים להשיג את רותי ולהודיע לה על סיום עבודתה אצל המנוחה אולם ללא הועיל, ולבסוף החליטה להתחיל לעבוד במקום אחר (ראה עדותה בעמ' 9 ש' 9-18 ). גרסה זו לא נסתרה והינה מהימנה עלינו.

42. לפיכך, בנסיבות בהן קבענו כי כל ארבעת הנתבעים היו מעסיקיה של התובעת במשותף ומשמן הראיות עולה כי היה קשר רציף בין הנתבעים ובעיקר בין הקיבוץ לחברת יד ולב, ומאחר ואין חולק כי הנתבעת 2 הודיעה לתובעת על הפסקת עבודתה מחמת העברתה של המנוחה לבית אבות. אנו קובעים, כי התובעת פוטרה ולפיכך זכאית לפיצויי פיטורים בסך 8,663 ₪ ואף להשלמת תמורת הודעה מוקדמת בגין 23 יום בסך 2,852 ₪.
לא מצאנו מקום לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים וזאת בשל חילוקי דיעות של ממש באשר לעצם הזכות לפיצויים כעולה ממכלול הראיות שבתיק.

פדיון חופשה ודמי הבראה
43. לגרסת התובעת שולמו לה רק חלק מדמי ההבראה ופדיון ימי חופשה. עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי בחודש 3/07 שולמו לתובעת 1590 ₪ דמי הבראה ו- 1357 דמי חופשה.
בחודש 4/08 שולמו לתובעת 1908 ₪ דמי הבראה ו- 1764 ₪ דמי חופשה.

סה"כ שולמו לתובעת בכל תקופת עבודתה:
3,498 ₪ דמי הבראה.
3,121 ₪ דמי חופשה.

44. בגין תקופת עבודתה זכאית התובעת ל-27 ימי חופשה ובסה"כ ל- 4,212 ₪ וכן זכא ית היא ל-12.5 ימי הבראה בסך כולל של 4,072 ₪. בקיזוז הסכומים אותם קיבלה התובעת כמפורט לעיל זכאית התובעת להפרשים בסך 1091 , בגין דמי חופשה ו- 574 ₪, בגין דמי הבראה.

סיכום
45. אנו מחייבים את הנתבעים 1,3 ו-4 לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים:
פדיון חופשה 1,091 ₪.
דמי הבראה 574 ₪.
פיצויי פיטורים 8,663 ₪.
תמורת הודעה מוקדמת 2,852 ₪.
סה"כ 13,180 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.7.08 ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעים 1,3 ו-4 ישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

אין צו להוצאות בתביעה נגד הנתבעת 2.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ג, 23 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.