תא"מ 40681-08-10 רוזנבאום ואח' נ' לב רון ואח'

בית משפט השלום בחדרה

תא"מ 40681-08-10 רוזנבאום ואח' נ' לב רון ואח'

בפני
כב' השופטת הדסה אסיף

תובעת

מלכה רוזנבאום

נגד

נתבעים

1.יפתח לב רון
2.גיא שניידר

פסק דין

1. התובעת (להלן: מלי) טוענת כי הנתבעים אשמים במות כלבתה והיא תובעת מהם לכן פיצוי.

לטענת מלי היא שהתה, עם כלבתה, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, במסגרת שנת שירות שעשתה בחוות רכיבה טיפולית במקום.
הנתבע 1 (להלן: יפתח), היה אחראי על החווה והנתבע 2 (להלן: גיא), עבד גם הוא בחווה במסגרת שנת שירות והתגורר עם מלי במגורים שיועדו לכך ונקראו ע"י הצדדים "קומונה".
עם מלי וגיא היה עובד נוסף, שחף, שהיה בן זוגה של מלי.

2. לטענת מלי פיזר גיא רעל מסוג "תרדמון" בשטח החווה ובשטח הקומונה וזאת על פי הוראתו של יפתח.
בהמשך אותו יום הופיעו בכלבתה תסמינים, כגון קוצר נשימה, אובדן שיווי משקל ותסמינים נוספים, ומקורם של אלה בהרעלת תרדמון, שכתוצאה ממנה נגרמו לכלבה נזקים כה חמורים, עד שלא נותר אלה להמיתה המתת חסד.

3. לטענת מלי, גרם לה המקרה לצער עמוק והשפיע קשות על מצבה הנפשי.

מלי דורשת פיצוי בגין עלות כלב מסוג פקינז, התואם, לטענתה, את סוגה של הכלבה שהייתה ברשותה, וכן פיצוי בגין עלות הטיפול הרפואי שניתן לכלבה, ועל כל אלה פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסה"כ עומד סכום התביעה על 15,949 ₪.

4. יפתח הגיש כתב הגנה, והכחיש בו את כל טענותיה של מלי.

יפתח טען כי החזקת חיות מחמד בשטח החווה – אסורה, וכי מלכתחילה הובהר למלי כי אסור לה להביא את הכלבה ולהחזיק בה בשטח החווה, אך חרף זאת היא הביאה את הכלבה איתה והיתירה לה להסתובב באופן חופשי בקיבוץ ובשטח החווה. יפתח הכחיש באופן גורף את כל טענותיה של מלי, וטען כי לא נתן הוראה לפיזור רעל כלשהו וכי מקורה של התביעה ברצונה של מלי לנקום בו, על כך שהפסיק את עבודתה בחווה עקב חילוקי דעות שהיו לגבי התנהלותה ואשר אין להם כל קשר לאירועים המתוארים בתביעה.

לטענת יפתח, ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שהתביעה הוגשה רק כשנתיים לאחר האירועים הנטענים.

עדותו של יפתח נסתרה, משהוברר כי עוד לפני שבאה מלי לחווה קדמה לה עובדת אחרת, שגם היא באה עם כלבתה לחווה, עובדה שאינה מתיישבת עם עדותו של יפתח בעניין זה.

5. גיא הגיש גם הוא כתב הגנה.

בכתב ההגנה שהגיש הודה גיא כי פיזר בחווה ובסביבת הקומונה חומר שיפתח הורה לו לפזר במקום, ואשר על פי הדברים שמסר לו יפתח היה אכן "תרדמון".

עם זאת, טען גיא כי פיזורו של החומר לא נעשה רק על ידו, וכי בן זוגה של מלי, שחף, פיזר את החומר יחד איתו, בידיעתה המלאה של מלי.

גיא טען כי חרף ידיעתם של שחף ומלי על פיזורו של החומר, לא עשו דבר כדי למנוע מהכלבה להסתובב באופן חופשי בחווה ובקומונה.

עוד טען גיא, כי לא הוכח כי יש קשר בין פיזור התרדמון לבין מותה של הכלבה וכל שכן לא הוכח כי מותה של הכלבה, או התופעות שבגינן הומתה הכלבה בסופו של דבר, נגרמו כתוצאה מהתרדמון.

גיא טוען גם, כי לאחר מות הכלבה לא באה אליו מלי בטענות כלשהן, וכל השלושה, מלי שחף והוא עצמו, המשיכו להתגורר יחד בקומונה, תוך שהם ממשיכים בשגרת החיים, שכללה בילויים בפאב של הקיבוץ, ארוחות שחיתות וכיוצ"ב ומעידים על כך שטענותיה של מלי, באשר למצבה הנפשי הקשה, אין בהם אמת.

6. בדיון מיום 31.10.11 נשמעו הראיות.

מטעמה של מלי העידו היא ושחף שגם נתבע ע"י גיא כצד ג'.

מטעמו של יפתח, העידו, בנוסף לעדותו של יפתח גם שחר קרטס ומר אסף יוספיאן ואילו מטעמו של גיא לא הובאו עדים מלבד עדותו של גיא עצמו.

7. לאחר ששמעתי את העדויות אני מחליטה לדחות את התביעה.

עדותם של שחר ואסף אינה רלוונטית מאחר שהיא מתייחסת למועדים שאינם רלוונטים לתביעה. באשר לעדותו של יפתח – ציינתי כבר כי לפחות בעניין אחד הובהר כי נסתרה - ודי לחכימא.

נותר לבחון את עדויותיהם של מלי , שחף וגיא.

עדותה של מלי, באשר לפיזורו של תרדמון בשטח החווה, מתבססת אך ורק על הדברים ששמעה, לטענתה, מגיא (עמ' 6 שו' 12).

8. גיא אכן הודה, בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, כי פיזר חומר שעל פי הדברים שנאמרו לו הוא מסוג תרדמון, ואולם לא ניתן לקבל את עדותו של גיא רק בחלקה ולדחות חלקים אחרים ממנה.

במה דברים אמורים?

גיא, העיד, לא רק על פיזורו של החומר, כי אם גם על העובדה ששחף, בן זוגה של מלי, השתתף גם הוא בפיזורו של החומר וכי מלי הייתה מודעת היטב למעשיהם.

9. אומנם, שחף הכחיש את טענותיו של גיא בעניין הזה, וטען כי גיא משקר כשהוא טוען כי שחף עזר לו בפיזור החומר, ואולם אני מעדיפה בעניין זה את עדותו של גיא על עדותו של שחף.

ראשית, משום הרושם שהותיר גיא בעדותו, אל מול הרושם שהותיר שחף בעדותו בבית המשפט.

שנית, לשחף אינטרס ברור להכחיש כל מעורבות בפיזורו של החומר, בפרט כאשר מתברר עתה כי מלי סבורה שפיזורו של החומר הביא למות כלבתה האהובה.

מאחר ששחף הוא בן זוגה של מלי, ודאי שאין זה נוח לו להודות, כי היה מעורב בדרך כלשהי בפיזורו של החומר.

שלישית, לשחף אינטרס ברור בתוצאות ההליך, ולקבלת הפיצוי, אם תתקבל התביעה. בפרט כאשר מתשובותיה של מלי בחקירה הנגדית, ברור כי מלי ושחף מנהלים משק בית משותף לכל דבר ועניין.

10. גם התנהגותו של שחף, לאחר שנתגלו התסמינים שהביאו לאשפוזה של הכלבה, מעוררת תמיהה.

מהעדויות ברור כי לאחר שהוחלט שיש צורך לאשפז את הכלבה (לאחר שמלי שוחחה טלפונית עם וטרינרית מטעמה), לא שחף הוא שהסיע את מלי לבית החולים הוטרינרי, כי אם גיא.

בהינתן העובדה שכבר במועד האירוע היו שחף ומלי בני זוג, מוזר הדבר ששחף נימנע מלנסוע עם מלי לבית החולים, כאשר ברור כי מלי הצטערה צער רב על הסבל שסובלת כלבתה ותמיכה של בן זוג הייתה מתבקשת בנסיבות כאלה.

הימנעותו של שחף מלנסוע עם מלי, כשהוא מותיר את גיא להסיע את מלי והכלבה לבית החולים הוטרינרי, מעוררת לכן תמיהה ויש בה משום תמיכה נוספת לטענותיו של גיא לפיהן שחף היה שותף בפיזור החומר ויתכן שחש בשל כך רגשי אשמה.

11. על כל פנים, גם אינני מאמינה לעדותה של מלי, לפיה לא ידעה על פיזורו של החומר.

בעדותה של מלי נמצאו סתירות המערערות באופן ממשי את מהימנות גירסתה.

כך, למשל, טענה מלי בעדותה כי הכלבה הייתה צמודה אליה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע והלכה בעקבותיה לכל מקום ולא התרחקה ממנה כלל (עמ' 7 שו' 15).

לעומת זאת, מהנתונים, שנלקחו מפיה של מלי בבית החולים הוטרינרי (שהרי ברור כי את האנמנזה לא יכול היה הרופא לקבל אלא ממלי, ולא, מהכלבה), עולה כי מלי מסרה לרופאים שהכלבה "חיה בדירה אך רוב הזמן מטיילת ללא רצועה לא תמיד עם הבעלים בדרך כלל צמודה לבעלים, אוכלת (?) דיאט ואוכלת זבל בחוץ כולל חרא סוסים" (ראה נספחי התצהיר). (הדגש שלי, ה.א.).

מדברים אלה ניכר, כי עדותה של מלי, לפיה הכלבה צמודה אליה בכל שעות היממה, אינה מדויקת בלשון המעטה, וניכר גם כי מלי לא הקפידה על תזונתה של הכלבה ועל הדברים שהכלבה מכניסה לפיה.

12. עוד מתברר, מהנתונים בדו"ח אישפוזה של הכלבה, כי התסמינים, שבעטיים אושפזה הכלבה, לא הופיעו רק בערבו של היום, שבו פוזר התרדמון בשטח החווה, והכלבה סבלה מתסמינים כאלה ואחרים מזה זמן.

כך, צויין בדו"ח: "בדרך כלל כל פעם שעייפה נראית מסטולית והולכת ומתנדנדת וגם אחרי מקלחת לא מרגישה טוב ..." .

מלי, בעדותה בבית המשפט, הסתירה נתונים אלה, ככל הנראה על מנת ליצור את הרושם כי הכלבה הייתה בריאה עובר לאירועים שהביאו לאישפוזה.

מלי הסתירה גם שהכלבה לא היתה מסוג פקינז אלא מסוג מעורב, ולמרות זאת דרשה פיצוי שמבוסס על עלות רכישת כלב מסוג פקינז.

13. עדותו של גיא, ממנה עולה כי שחף היה שותף לפיזורו של החומר ומלי ידעה היטב כי הם מפזרים את החומר במקום, מתיישבת גם עם נסיונה של מלי להסתיר מידע זה, כשטענה בפני הוטרינרים בבית החולים כי יש "חשד שמפזרים תרדמון בכל לילה בקיבוץ", בעוד שבבית המשפט טענה כי ידוע לה שבאותו יום פוזר החומר וכי אין מדובר בחשד אלא בדברים שנמסרו לה על ידי מפזר החומר בעצמו.

14. בנסיבות אלה, אני קובעת כי אחריותה של מלי לפגיעה שנפגעה הכלבה, אם נפגעה מתרדמון, עולה לכדי 100% בכך שלא מנעה מהכלבה מלהסתובב בשטח, חרף העובדה שידעה היטב על פיזורו של החומר והייתה מודעת היטב למסוכנותו של התרדמון כפי שהיא עצמה העידה בפני בבית המשפט (עמ' 8 שו' 25).

15. לפיכך, גם אם פוזר במקום חומר מסוג תרדמון, אין מלי זכאית לפיצוי.

16. מעבר לכך, גם לא הוכח קשר סיבתי בין פיזור התרדמון לבין הנזק שנגרם לכלבה.

בשני המסמכים הרפואיים שצירפה מלי, מוזכר התרדמון אך ורק כנתון שמסרה מלי לרופאים בעת האשפוז ולא ניתן להסיק מהמסמכים האלה דבר שיש בו כדי לתמוך במסקנה לפיה הכלבה אכן סבלה מהרעלה שמקורה בתרדמון.

17. חרף הרשות, שניתנה לה בדיון מיום 28/3/11, מלי בחרה שלא להביא חוות דעת רפואית, שתתמוך בטענתה לפיה הכלבה אכן סבלה מהרעלת תרדמון.
המסמכים שצורפו אינם יכולים להחליף חוות דעת כזו.

18. אין אפוא כל ראיה לכך שמותה של הכלבה, או הצורך להמיתה המתת חסד, מקורם בתרדמון, אף אם אניח כי פוזר תרדמון, כפי שהעיד גיא בבית המשפט. במיוחד הדבר נכון כאשר הכלבה סבלה מהתנהגות מוזרה מזה זמן רב, כפי שציינה מלי מפורשות בפני צוות בית החולים הוטרינרי, ולנוכח גילה המתקדם של הכלבה (עמ' 5 שו' 27).

19. העובדה, שמלי מצאה לנכון לציין בפני הרופא בבית החולים הוטרינרי, כי פוזר תרדמון בקיבוץ אין בה, לכשעצמה, כדי ללמד על כך שמצבה של הכלבה אכן נבע מאכילת תרדמון. ככל הנראה מהטעם הזה פנתה מלי לוטרינרית שטיפלה באופן קבוע בכלבה, וצירפה פתק שנעשה, על פי הנטען, בכתב ידה של זו, בו נרשם כי חלק מהסימנים, שעל פי דוחות בית החולים נמצאו בכלבה, מתאימים להרעלת תרדמון.

מסמך זה אינו מועיל למלי.

זאת, הן משום שעל פי אותו מסמך חלק מהסימנים מתאימים גם להרעלה מחומר נוסף, סטריכנין, והן משום שהרופאה לא התייצבה בבית המשפט, ולא ניתן לכן לקבל את המסמך כראיה לאמיתות תוכנו, וההלכות בעניין זה ידועות.

20. התוצאה היא שדין התביעה להידחות.

מלי תישא בהוצאות הנתבעים, לכל אחד מהנתבעים בסכום של 2,500 ₪, כשסכום זה נקבע על הצד הנמוך, בין היתר בשל כך שתובענה זו הוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות ורק מאוחר יותר הועברה לדיון לבית משפט זה, בו התקיים רק דיון אחד שבו נשמעו הראיות והצדדים סיכמו בע"פ.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' חשון תשע"ב, 03 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

6 מתוך 6