הדפסה

שיליאן ואח' נ' כהן ואח'

בפני
כבוד ה שופט נחום שטרנליכט

בעניין:

  1. יוסף שיליאן
  2. מלכה שיליאן

ע"י ב"כ עו"ד
צבי שטיין
התובע

נ ג ד

  1. טוביה כהן
  2. רבקה כהן

ע"י ב"כ עו"ד
יאיר קולמן
הנתבעים

פסק דין

פתח דבר
עניינה של התביעה בתיק זה הוא סכסוך שכנים וטענות בדבר פלישה. הסעד הנתבע הוא סעד של פינוי וסילוק יד משטח הפלישה וכן סעד כספי בסך 93,512 ₪.

טענות התובעים
התובעים והנתבעים מתגוררים בשכנות במקרקעין, הידועים כחלקה 105/1 בגוש 6326, ברחוב אחוה 9, פתח תקוה (להלן – המגרש). התובעים הינם החוכרים לדורות של תת חלקה 1 (להלן – חלקת התובעים), ומתגוררים שם. הנתבעים מתגוררים בתת החלקה הסמוכה, תת חלקה 2 (להלן – חלקת הנתבעים). במגרש בנויות שתי יחידות דיור, הרשומות כבית משותף. באחת הדירות מתגוררים התובעים, ובאחרת מתגוררים הנתבעים. לכל אחת מהדירות צמודים 50% מהרכוש המשותף.

הנתבעים פלשו לחלקת התובעים, ובנו גדר ומחסן, באופן שהביא לסיפוח של 47 מ"ר משטחה של חלקת התובעים לחלקת הנתבעים. התובעים גילו את דבר הפלישה, בעת שהחלו בהכנות לבניית בית בחלקת התובעים. הם שכרו שירותיו של מודד מוסמך, שעמד על הדברים.

התובעים עותרים לסלק את ידם של הנתבעים משטח הפלישה. עוד עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו הנתבעים בשטח הפלישה בסך 88,872 ₪, וכן שיפוי בגין שכר טרחתם של שמאי ומודד מטעמם של התובעים בסך של 2,320 ₪ לכל אחד מהמומחים הללו.

טענות הנתבעים
גדר בין חלקת הנתבעים וחלקת התובעים הוקמה בתוואי הנוכחי, לכל המאוחר, כבר בשנת 1971. קו הגבול עצמו בין שתי החלקות נקבע כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת. קו הגבול נקבע בהסכמה על ידי הבעלים הקודמים של המגרש, מי שקדם לנתבעים בנכס, מר יעקב מזרחי, ביחד עם מי שקדם לתובעים בנכס. הגדר המקיפה את החלקות הוקמה בצוותא חדא על ידי הנתבעים וע"י גב' שרה שיליאן ז"ל, אימו המנוחה של התובע 1 (להלן – המנוחה). בנסיבות אלו יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, ולחילופין, מחמת השיהוי שבהגשתה.

הגשת התביעה על ידי התובעים נגועה בחוסר תום-לב. קו הגבול בין החלקות ממוקם במקומו הנוכחי מזה 45 שנה. הגדר שבין החלקות נבנתה בהסכמת הצדדים. מחסן הנתבעים נבנה בצמוד למחסן התובעים, כשבין שני המחסנים ישנו קיר משותף. מיקומו הנוכחי של קו הגבול אינו מונע מהתובעים את היכולת להנות מהמקרקעין שלהם ולפתח אותם כרצונם. מאידך, קבלת התביעה תסב נזק רב לנתבעים, ותגרום לנתבעים הוצאות כבדות עקב הצורך להקים המחסן והגדר מחדש.

את זכויותיהם במגרש רכשו הנתבעים בשנת 1961 ממר יעקב מזרחי. לאחר מכן רכשה המנוחה את יתרת הזכויות במגרש. כשנתיים לאחר שהנתבעים רכשו זכויותיהם במגרש, נרשם שם צו בתים משותפים. בעת שרכשו זכויותיהם במגרש, היה קיים בחלקת הנתבעים מחסן, אשר נבנה על ידי מר יעקב מזרחי, והיה צמוד למחסן התובעים, כאשר שני המחסנים חלקו קיר משותף.

המחסן המקורי נהרס, והנתבעים בנו תחת המחסן המקורי מחסן חדש. המחסן החדש נבנה באותו שטח ובאותם קווי מתאר של המחסן המקורי. ביחס למחסן קיים היתר בניה. נכון ליום הגשת התביעה מצויים בשטח אותו מבקשים התובעים לקבל לחזקתם: גדר, מחסן, שורות של עצי פרי ונוי וצמחיה נמוכה נוספת.

בשלהי שנת 1994 בוצעה הפקעה במגרש, כך ששטחו של המגרש צומצם משטח של 3,181 מ"ר טרם ההפקעה לשטח של 1,094 מ"ר לאחר ההפקעה. הנתבעים טוענים, כי ככל שקיימת פלישה לשטחם של התובעים – טענה המוכחשת – מקורה של הפלישה היא באותה הפקעה. בטרם ההפקעה היה המגרש מחולק בין הצדדים בחלקים שווים. ככל שקיים חוסר שוויון בין החלקים כעת, הוא נובע מההפקעה.

אף אם קיימת פלישה, המוכחשת, היא איננה מונעת מהתובעים לנצל את חלקתם באופן מירבי או למנוע מהם הנאה מהמקרקעין.

טענות התובעים בכתב התשובה
יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעים. התובעים הינם בעלי זכויות החכירה במגרש. מהותה של התביעה היא לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים. במקרה כזה אין התיישנות. כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעים לשיהוי. מיד עם היוודע לתובעים מעשה הפלישה, התובעים מיהרו ולפעול כדי להשיב את המצב לקדמותו.

"קו הגבול" בין החלקות, שמסומן באמצעות הגדר, לא נקבע אלא נגזל מהתובעים ע"י הנתבעים. הגדר לא נבנתה בהסכמת ה מנוחה, והבקשה לקבלת היתר בניית הגדר לא נחתמה על ידה.

הצרת חלקת התובעים בשל פלישת הנתבעים, מטילה על התובעים מגבלות בניה קשות ביותר שהופכות את הבניה בחלקת התובעים לבלתי כדאית. הנזק הכספי שנגרם לתובעים, שאינם יכולים לנצל את חלקת התובעים לבניה סבירה, הוא עצום.

ההפקעה בוצעה בחלק המזרחי והלא בנוי של המגרש. אין כל קשר בין ההפקעה ובין פלישת הנתבעים לחלקת התובעים. פלישת הנתבעים נעשתה שנים רבות לפני ההפקעה.

דיון והכרעה
התיישנות
התובעים מאשרים, כי המצב הפיזי של המגרש, לרבות הבנוי עליו, היה מצוי על המגרש במשך שנים רבות. הנתבעים טוענים, כי בנסיבות העניין דין טענת התובעים להיות מסולקת על הסף מחמת התיישנות.

התובעים טוענים, כי היות שמדובר במקרקעין מוסדרים, יש לדחות את טענת ההתיישנות. הנתבעים מצידם אינם משיבים לטענה זו דבר, ובכתב סיכום טענותיהם אין הם מזכירים כלל את טענת ההתיישנות. נראה כי הנתבעים זנחו את טענת ההתיישנות. לפיכך פטור אני מלדון בה.

למעלה מן הצורך אציין, כי אכן אין מחלוקת, כי המגרש הוא מקרקעין מוסדרים. לפיכך חלות במקרה זה הוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ודין טענת ההתיישנות להידחות.

שאלת הפלישה
בפתח הדיון בשאלת הפלישה הנטענת והוכחתה, יש לבחון את השאלה, האם למי מהצדדים היתה אי פעם זכות לחזקה ייחודית בחלק כלשהו של המגרש? נראה, כי ככל שהדברים עולים מעיון במסמכי רשם המקרקעין, יש להשיב לשאלה זו בשלילה.

תשריט הבית המשותף מצורף לתצהיר עדותו של התובע 1 כנספח 4. עיון בתשריט מלמד, כי לא מצויינת בו חלוקה כלשהי של המגרש בין בעלי הזכויות במגרש. בהעדר חלוקה, יש לראות את זכויות כל אחד מן הצדדים ברכוש המשותף במגרש כזכויות במושע, כאשר לכל אחד מן הצדדים זכויות במושע ברכוש המשותף בשיעור של 50%.

במצב דברים זה תחולנה הוראותיו של סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), שם נקבע:

"מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם".

יצויין, כי עמדה זו תואמת את העמדה המצויה בדבריו של רבי מאיר ב"ר יקותיאל הכהן (תשובות מיימוניות, קנין לה), מחכמי אשכנז במאה הי"ג ואצל ראשונים נוספים. אמנם קיימות בעולמה של ההליכה גם גישות אחרות בכל הנוגע להגדרת השיתוף בנכסים. לגישה שונה ראה דבריו של רבי ניסים ב"ר ראובן (נדרים מה, ב, ד"ה: "רבי אליעזר בן יעקב") מחכמי ספרד במאה הי"ד.

על כל פנים, הוכח שאין לתובעים זכות קניינית כלשהי לחזקה ייחודית בחלק כלשהו של המגרש. ממילא, ובהתאם להוראות סעיף 27 הנ"ל, מתפשטת בעלותו של כל אחד מהצדדים בכל המגרש, כאשר אין למי מן השותפים חלק מסויים במקרקעין.

זאת ועוד, אין מחלוקת של ממש בין הצדדים, כי המצב הקיים במגרש, לרבות תוואי הגדר, המפרידה בין חלקת התובעים לחלקת הנתבעים, והמחסן של כל אחד מהצדדים, קיים מזה שנים רבות. לא התובעים ולא המנוחה הביעו אי-פעם התנגדות כלשהי לתוואי הגדר. דברים אלו נכונים גם לגבי המחסן, כאשר התובעים לא הכחישו את הטענה, כי מחסן הנתבעים ממוקם באותו מקום בו היה ממוקם המחסן הקודם, וכי מעולם לא הביעה התובעים או המנוחה התנגדות למיקום זה. מעולם גם לא נדרש על התובעים ואף לא קודם לכן על ידי המנוחה תשלום כלשהו בגין החזקתם של הנתבעים במחסן, ודרישה זו הועלתה לראשונה עובר להגשת התביעה.

התובע עצמו בעדותו הראשונית בפני בית המשפט אישר את טענות הנתבעים בעניין זה עת אמר (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 5-6):

"הגדר עם המחסן תמיד היו קיימים מאז שאני זוכר את המגרש".

הוכח, איפוא, כי הנתבעים לא פלשו לשטח כלשהו, אלא מדובר בחלוקה בפועל, שנעשתה בהסכמה של השותפים במגרש עוד לפני שנים רבות.

ממילא יש לקבל טענת הנתבעים, ולפיה החלוקה הקיימת במגרש נעשתה על ידי השותפים עוד לפני שנים רבות.

לנוכח האמור לעיל, כאשר יש לקחת בחשבון את השנים הרבות בהן קיים המצב הנוכחי במגרש, פרק זמן של עשרות שנים, כאשר העתרות לתביעת הפינוי משמעה הריסת מחסן הנתבעים, הקיים באותו מקום מזה שנים רבות, ועקירת הגדר, הקיימת גם היא בתוואי מוסכם מזה עשרות שנים, אין להעתר לסעד הפינוי וסילוק היד הנתבע על ידי התובעים, ודין הסעד הנתבע בסעיפים 45.א ו-45.ב לכתב התביעה להידחות.

ומה באשר לתביעת התובעים לתשלום דמי שימוש ראויים, הסעד האמור בסעיף 45.ה לכתב התביעה? מעולם לא נדרשו הנתבעים על ידי התובעים או על ידי המנוחה לשלם סכום כלשהו בגין השימוש הנעשה על ידם במגרש. דרישה שכזו הועלתה לראשונה על ידי התובעים בכתב התביעה. עצם ההתנגדות לשימוש, שעושים הנתבעים במגרש, הועלה לראשונה על ידי התובעים במכתבו של ב"כ התובעים מיום 13.1.11, נספח 9 לתצהיר עדותו של התובע.

עד למועד זה, ולנוכח הסכמתם של המנוחה והתובעים לשימוש, שעושים הנתבעים במגרש, ואי התנגדות מצידם, אין התובעים זכאים לתשלום כלשהו בגין שימוש זה, והם מנועים מלהעלות דרישה שכזו בגין התקופה שקדמה למשלוח המכתב הנ"ל.

ומה באשר לתקופה שמאז משלוח המכתב הנ"ל? סבור אני, כי בגין תקופה זו, תקופה בה שוב אין התובעים מסכימים לשימוש הבלעדי, שעושים הנתבעים בשטח העודף על מחצית שטחו של המגרש, זכאים התובעים לדמי שימוש ראויים. זאת בהתאם להוראות סעיף 33 לחוק המקרקעין, שם נקבע:

"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

לעניין זה ראה גם האמור בע"א (מחוזי – חיפה) 41454-12-14, עתאמלה נ' קיבוץ אושה ואח', ניתן ביום 10.5.15, בסעיף 52 לפסה"ד.

המדובר בפרק הזמן שמיום משלוח המכתב, 13.1.11, ועד למועד הגשת התביעה, 8.9.11, פרק זמן של שמונה חודשים. דא עקא, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו גובה דמי השימוש הראויים לו הם זכאים.

אמנם כבר לכתב התביעה צירפו התובעים כנספח 12 את חוות דעתו של השמאי שער שגיא (להלן – השמאי שגיא) מיום 23.8.11. אלא שכבר בכתב ההגנה שלהם (סעיף 30) הנתבעים מכחישים את האמור בחוות דעתו של השמאי שגיא, ומודיעים, כי יבקשו לחקור אותו על האמור בחוות דעתו. התובעים חזרו וצירפו את חוות דעתו זו של השמאי שגיא לתצהיר עדותו של התובע. חרף זאת, ולמרות הודעתם של הנתבעים, כי יבקשו לחקור את השמאי שגיא על האמור בחוות דעתו, לא דאגו התובעים לזמנו לצורך עמידה בחקירה נגדית על האמור בחוות דעתו. בנסיבות אלו חזר ב"כ הנתבעים על התנגדותו להגשת חוות דעת זו (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 25-27). נראה, כי בעניין זה הצדק עם הנתבעים. הנתבעים פעלו בהתאם להוראות תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, והודיעו כבר בכתב ההגנה על רצונם לחקור את השמאי שגיא. בנסיבות אלו, היה על התובעים לזמן את השמאי שגיא לצורך מסירת עדותו ועמידתו לחקירה נגדית. יתירה מכך, בהודעתו של ב"כ התובעים מיום 19.3.14 הודיע ב"כ התובעים, כי העד היחיד מטעם התובעים הינו התובע. שמו של השמאי שגיא כלל לא נזכר בהודעה זו כעד מטעם התובעים.

משלא הוכיחו התובעים גובה דמי השימוש לו הם זכאים, דין תביעתם בעניין זה להידחות.

סבורני, כי בנסיבות אלו, משנדחתה התביעה, ככל שהיא נוגעת לסעד הפינוי ולסעד הכספי בעניין דמי השימוש הראויים, אין התובעים זכאי לפיצוי בגין התשלום, ששילמו למומחים מטעמם, הסעד הנתבע בסעיף 45.ג ובסעיף 45.ד לכתב התביעה, ודין תביעתם בעניין זה להידחות.

סיכום
התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הנתבעים וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך 23,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' תמוז תשע"ה, 23 יוני 2015, בהעדר הצדדים.