הדפסה

ריפס ואח' נ' נ.י.ש.א. הפקות בע"מ ואח'

בפני
כב' השופט רונן אילן

תובעות / נתבעות שכנגד

1.אילת ריפס
2.נעמי גולן

נגד

נתבעת / תובעת שכנגד
נ.י.ש.א. הפקות בע"מ

פסק דין

במוקד תיק זה הסכם לשיתוף פעולה שנכרת בין הצדדים להעלאת מחזמר לילדים בחג החנוכה תש"ע. לגרסת התובעות הפרה הנתבעת את התחייבותה לשלם להן תשלום קצוב עבור כל הצגה שהועלתה ושיקים שמסרה הנתבעת חוללו. לטענת הנתבעת דווקא התובעות לא קיימו התחייבותן בעיקר בכל הנוגע לנשיאה בעלויות הכרוכות בהעלאת המחזמר ולהימנעות מתחרות בנתבעת באמצעות העלאת אותו מחזמר באותם מועדים. ריבוי טענות ועדים הביא, למרבה הצער, לכך שתיק שהחל בבית המשפט לתביעות קטנות מסתיים רק כעבור כשנתיים ולאחר בקשות רבות ושבעה דיונים.
העובדות הרלוונטיות
התובעות (הנתבעות בתביעה שכנגד) עוסקות, בין היתר, בהפקת מחזות זמר. הנתבעת (התובעת בתביעה שכנגד) הינה חברה פרטית העוסקת בשיווק מופעי בידור. מר אלי מנדל (להלן: "מנדל") הינו מנהלה של הנתבעת ובעל מניות בה.
במהלך 2008 – 2 009 הפיקו התובעות מחזמר בשם "טופל'ה טוטוריטו" (להלן: "המחזמר") וזה הועלה והוצג במקומות שונים בישראל. בחדש נובמבר 2009, או בסמוך לכך, נוצר קשר בין התובעות למנדל וסוכם כי הנתבעת תרכוש מהתובעות מספר הצגות של המחזמר, ואשר יועלו בשבוע חג החנוכה תש"ע, בדצמבר 2009. ההסכמות בין התובעות לנתבעת הועלו על הכתב בהסכם מיום 5.11.09 (להלן: "ההסכם").
לפי ההסכם, נקבע כי במהלך שבוע חג החנוכה יועלו הצגות של המחזמר כאשר הנתבעת מתחייבת לשלם לתובעות סך של 10,000 ₪ בגין כל הצגה שתועלה, כאשר סכום זה כולל כל הוצאה הכרוכה בהעלאה המחזמר (לרבות שכר שחקנים, תאורה, הגברה וכד') אך לא כולל הוצאות אשר יחולו על הנתבעת (כגון שכר האולם ופרסום). עוד נקבע בהסכם כי מיום 5.11.09 לא יימכר המחזמר שלא באמצעות הנתבעת.
על בסיס ההסכם שילמה הנתבעת לתובעות מקדמה בסך של 15,000 ₪ ובנוסף למקדמה, מסרה הנתבעת לתובעות 2 שיקים מעותדים: האחד בסך 15,000 ₪ ליום 31.1.10; והשני בסך 10,000 ₪ ליום 15.2.10 (להלן: "השיקים"). במהלך שבוע חנוכה העלתה הנתבעת 5 הצגות של המחזמר. השיקים הוצגו לפירעון אך חוללו והוחזרו לתובעות בלא שנפרעו. ניסיונות לברר המחלוקות לא צלחו וביום 16.3.10 פנו התובעות לערכאות. תחילה הוגשה התביעה נגד מנדל אישית לבית המשפט לתביעות קטנות ובהתאם להחלטה מיום 21.7.10 הועבר בירור התביעה לבית משפט השלום. על בסיס החלטה תוקן לאחר מכן כתב התביעה והוגשה תביעה שכנגד.
תמצית טענות הצדדים והראיות
לטענת התובעות, על פי ההסכם התחייבה הנתבעת לשלם להן 10,000 ₪ בגין כל הצגה של המחזמר שהועלתה, הועלו 5 הצגות שלכן התשלום המגיע להן עומד על 50,000 ₪. סך של 15,000 ₪ שולם כמקדמה ואילו יתרת הסכום לא שולמה בלא הצדקה כאשר השיקים מחוללים. עוד טוענות התובעות כי מנדל תכנן מראש ובמזיד שלא לעמוד בהתחייבויותיו שכן הסתבר שהשיקים חוללו בגין אי התאמה בחתימה עליהם. התובעות עותרות לפיכך לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 35,000 ₪.
לטענת הנתבעת, דווקא התובעות הפרו את התחייבויותיהן בהסכם. לטענתה, לא עמדו התובעות בהתחייבותן לשאת בכל העלויות הכרוכות בהצגת המחזמר והנתבעת נאלצה לשאת בהוצאות ניכרות, כולל תשלומי שכר לשחקנים, הגברה, תאורה ועוד. כך, טוענת הנתבעת, היא הוציאה סך כולל של 163,059 ₪ אשר יש לקזז מהחוב לתובעות ולחייבן ביתרתו בסך של 128,059 ₪.
עוד טוענת הנתבעת כי התובעות הפרו התחייבותן שלא להעלות את המחזמר שלא באמצעות הנתבעת ובפועל הועלה המחזמר על ידן בפתח תקווה ובאלעד, דבר שהסב לנתבעת הפסדים גדולים, שכן נמנעו ממנה הכנסות בהיקף כולל של 549,000 ₪. נזק נוסף לו טוענת הנתבעת נובע משימוש אסור שעשו התובעות בתלבושות של הנתבעת, בסך של 30,000 ₪.
ביחס לשיקים, טוענת הנתבעת שנמסרו לתובעות כפיקדון בלבד ובלא חתימה או חותמת, שלכן גם חוללו שכן התובעות חתמו עליהן בניסיון לזייף את חתימת מורשה החתימה של הנתבעת. בפועל, עקב הנזקים שגרמו, לא הי התובעות זכאיות לכל תשלום מהנתבעת וודאי שלא הייתה להן הזכות להציג את השיקים לפירעון.
בגין המעשים והמחדלים המיוחסים לתובעות הגישה הנתבעת תביעה שכגד בסך אשר הועמד מטעמי אגרה על 400,000 ₪.
שני הצדדים הרבו בהבאת עדים וראיות לתמיכה בטענותיהם. מטעם התובעות העידו התובעות עצמן וכן גם מני פאר אשר השתתף כשחקן במחזמר, קהלת שאלתיאל, ואריה ימיני – עובדי עיריית פתח תקווה. מטעם הנתבעת העיד מנדל וכן גם ניסים טרבלסי ואדיר אפל, שניהם עוסקים בהפקת אירועים. אדיר אפל, ראוי לציין, הגיש תצהיר עדות ראשית גם מטעם התובעות וגם מטעם הנתבעת. בנוסף לאלו, זומן והעיד מטעם הנתבעת גם עו"ד דן גליקמן.
דיון
התביעה אשר הגישו התובעות מתבססת על אותו סעיף בהסכם שלפיו מתחייבת הנתבעת לשלם להן סך של 10,000 ₪ בגין כל הצגה של המחזמר. בסך הכל הועלו 5 הצגות כאלו, שולמה מקדמה בסך 15,000 ₪ וההפרש הינו סכום התביעה – 35,000 ₪.

מעיון בטיעוני הנתבעת, מסתבר שלמרות ההכחשה הכללית של הטענה בדבר כמות ההצגות שועלו (סעיף 18 בכתב ההגנה) לא כופרת הנתבעת בעובדה שאכן הוצגו 5 הצגות כטענת התובעות ואף לא כופרת בכך שלמעט המקדמה בסך 15,000 ₪ לא שולם מאום לתובעות והשיקים חוללו. בכתב התביעה שכנגד של הנתבעת (סעיף 10) ובתצהיר מנדל (סעיף 21) אף מצוין שיש לנכות מחובות התובעות סך של 35,000 ₪.
אם כך, אין למעשה מחלוקת על כך שלפי ההסכם, לאחר שהועלו 5 הצגות של המחזמר, חייבת הנתבעת לתובעת את הסכום שתובעות התובעות במלואו.
המחלוקות האמתיות בין הצדדים נטושות לנוכח טענות הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד וטענות אלו יידונו כסדרן להלן.
לטענת הנתבעת, הפרו התובעות את התחייבותן לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בהעלאת המחזמר, הנתבעת נאלצה להוציא הוצאות אלו מכיסה ובכך נגרם לה נזק אשר בקיזוז החוב לתובעות עומד על 128,059 ₪.
אין מחלוקת בדבר התחייבותן של התובעות בהסכם לשאת בהוצאות העלאת המחזמר. בסעיף 1 בהסכם נקבע כי התשלום לתובעות "כולל את תשלום שכר השחקנים, הגברה ותאורה בהתאם לנדרש בכל אולם, הקמה, תפאורה, מלבישה, תמלוגים, ביטוחים וכל הוצאה שהיא קשורה לצורך העלאת המופע ושאינה מוזכרת בהסכם זה". הסתבר כי המחלוקת בין הצדדים הינה אם אכן תאם המחזמר כפי שהועלה בפועל על ידי הנתבעת לפי ההסכם את המחזמר כפי שהועלה שנה קודם לכן.
לפי גרסת מנדל, לאחר חתימת ההסכם התברר לו שהתובעות לא יעמדו בהתחייבותן לשאת בשכר כל השחקנים הנדרשים להעלאת המחזמר שלכן הוא נאלץ לשכור את שירותי שחקנים אחרים ולשאת בשכרם במקום התובעות. ממשיכה הנתבעת וטוענת בעניין זה כי נאלצה לשאת גם בעלויות נוספות של הפקת המחזמר, תשלומים שונים כגון עבור קטעי וידאו, שמירה, תפאורה, יחסי ציבור וכיו"ב.
לפי גרסת התובעות, המחזמר היה מוכן להצגה בפני קהל בשלמותו ובדיוק כפי שהועלה שנה קודם לכן, עם תפאורה ושחקנים, אולם מנדל התעקש להגדיל את היקף המחזמר, להציגו בפני קהל גדול יותר ולהוסיף שחקנים כשהוא מתחייב לדאוג לשכרם. נוכח פערי גרסאות אלו הנה אשר התברר:
א. לפי גרסת התובעות הפרה הנתבעת התחייבויותיה כאשר חוללו השיקים. השיקים חוללו בפברואר 2010 ומיד לאחר מכן, ביום 16.3.10, הגישו התובעות תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות ופרסו את גרסתן. לא כן הנתבעת. לפי גרסת הנתבעת הפרת התחייבויות התובעות התבררה עוד בנובמבר 2009, כשהסתבר שאי נן משלמות לשחקנים, אך אין ולו מכתב טרוניה בודד של הנתבעת בעניין זה. גם בכתב ההגנה אשר הגיש מנדל בבית המשפט לתביעות קטנות אין התייחסות להפרות הנטענות ואף בדיון ביום 21.7.10 לא נטען זאת. רק בהגשת התביעה שכנגד ביום 30.6.11, הועלו לראשונה טענות אלו של הנתבעת. השתהות זו בהעלאת הטענות איננה תורמת למהימנותן.
ב. לפי גרסת מנדל בעדותו, העלאת המחזמר חייבה 20 שחקנים והוא זה שנאלץ לממן את כולם כאשר הסתבר שהתובעות אינן עומדות בהתחייבותן (עמ' 52, ש' 28 בפרוט'). מאידך, בהמשך עדותו הסתבר שהצהרה זו של מנדל איננה נכונה והוא נאלץ לחזור בו ממנה. מנדל הודה שמחצית השחקנים היו ילדים שהביאו התובעות (עמ' 53, ש' 2 בפרוט'); מנדל הודה שהתובעות הביאו את השחקנים מני פאר ו יריב קוק (עמ' 52, ש' 25 בפרוט'); מנדל הודה שאיננו יודע את זהות השחקן שגילם את האם בהצגה ואיננו זוכר מי הביאו (עמ' 53, ש' 10 בפרוט'); מנדל לא זכר מי גילם את דמות החייט בהצגה (עמ' 53, ש' 17 בפרוט'); וכאשר נתבקש לפרט אילו שחקנים נאלץ להזמין לטענתו ידע לנקוב בשם של שחקן בודד שאת תפקידו לא ידע (עמ' 53, ש' 21 בפרוט'). בתצהירו מיום 15.11.11, ידע מנדל לתאר שמות וסכ ומים של 8 שחקנים והנה חדשים ספורים לאחר מכן לא ידע לציין ולו אחד מהם. למעלה מכך, מנדל טוען שהתובעות לא משלמות את שכר השחקנים החיוניים להעלאת המחזמר אך באותה נשימה ממש מלין על כך שהתובעות העלו באותם מועדים ממש את אותו המחזמר באולמות אחרים ושלא באמצעות הנתבעת (סעיף 23 בתצהיר מנדל). טענות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. אם לטענת מנדל לא שילמו התובעות את שכר השחקנים, כיצד העלו הצגות אחרות? מי נשא בשכר השחקנים בהצגות האחרות? גם מצב זה מקשה על מתן אמון בגרסת מנדל.
ג. בתצהירו ובעדותו, טען מני פאר כי המחזמר הועלה בשנה הקודמת והיה מוכן בלא צורך בכל תוספות ובכל זאת, יזם מנדל תוספות משלו במטרה למשוך קהל. עדותו של מר פאר הייתה ברורה, עקבית ואמינה וחשוב מכך – הגיונית נוכח הראיות. ניכר כיצד בהצגות אשר הועלו לפי ההסכם מוצגים כמשתתפים דמויות מוכרות מתחום התקשורת (ג'קי לוי וקובי אריאלי למשל). אין למנדל כל הסבר אילו דמויות חיוניות גילמו משתתפים אלו, אם השתתפו במחזמר בשנה הקודמת ומדוע נדרשה השתתפותם כעת. מאידך, ניכר כיצד במודעות הפרסום לאותו מחזמר ממש ולאותם מועדים, הצגות שהעלו התובעות בלא קשר לנתבעת, אין זכר לאותם שחקנים מפורסמים (כך בהשוואת מודעות הפרסום שצורפו כנספח כד' לתביעה שכנגד). אפילו העד הנוסף, אדיר אפל (אשר הגיש תצהיר עדות עבור כל אחד מהצדדים) טען בתצהירו מטעם התובעות ובעדותו (עמ' 26, ש' 18 בפרוט') כי הצגות המחזמר שהעלו התובעות בנפרד נעשו במפרט טכני קטן יותר. המסקנה המתחייבת מכל זאת הינה שהנתבעת החליטה לשנות את מבנה המחזמר בכדי שיהיה אטרקטיבי ויניב הכנסות גדולות יותר. אך הגיוני שיהיה זה מנדל שייזום זאת שהרי הוא בלבד, לא התובעות, עשוי להרוויח ממכירת כרטיסים למחזמר.
ד. לתמיכה בגרסתו הציג מנדל את עדותו של ניסים טרבלסי, אשר הצהיר על מעורבותו בהפקת המחזמר לפי בקשת הנתבעת, כולל הבאת שחקנים. בפועל, הסתבר בעדותו שאין לו כל ידיעה אישית על תוכן ההסכמות נשוא ההסכם וכל הידוע לו נובע מדברים שאמר לו מנדל, דהיינו עדות מפי השמועה. עוד הסתבר שהוא כלל לא זכר ולא ידע להסביר אילו שחקנים חיוניים גייס זולת אותם שחקנים אטרקטיביים דוגמת קובי אריאלי (עמ' 48 בפרוט'). עדותו איננה מחזקת את גרסת הנתבעת.
ה. לא ניתן להתעלם מעדות מנדל ביחס לחילול השיקים. בכתב ההגנה (סעיף 19), נטען כי השיקים חוללו בשל פגם בחתימה שכן חתימת מנדל זויפה בידי התובעות. כך גם טען מנדל בעדותו (עמ' 56, ש' 4 בפרוט'). מאידך, בעדותו בדיון הראשון העלה מנדל טענה הפוכה ואישר כי הוא זה שחתום על השיקים (עמ' 1, ש' 23 בפרוט' מיום 21.7.10). מעבר לסתירה זו, קשה להבין מה היגיון יש בגרסת מנדל, שהרי שיקים שנמסרים בלא שייחתמו אינם יכולים להוות "פיקדון" ואינם יכולים להוות "ביטחון" ואינם יותר מנייר חסר ערך. אני סבור לפיכך שגם בעניין זה לא ניתן ליתן אמון בגרסת מנדל והשיקים נחתמו גם נחתמו בידיו, אם כי כנראה באופן שלא התיישב עם דוגמת החתימה של הנתבעת בבנק הנמשך, שלכן חוללו מסיבה זו.
מעבר לכך שלא ניתן ליתן אמון בגרסת מנדל כאמור והראיות כפי שהוצגו, לא ניתן להתעלם מחוסר ההיגיון הזועק בגרסת הנתבעת. לפי ההסכם הרי אמורות היו התובעות להשתכר סך של 10,000 ₪ בלבד עבור הצגה אחת של המחזמר ו- 50,000 ₪ עבור העלאתו 5 פעמים בידי הנתבעת. הא ותו לא. לא הגיוני ולא יתכן שכנגד הכנסה קצובה זו יתחייבו התובעות בתשלום עשרות אלפי שקלים, בסכום העולה בהרבה על הכנסתן הצפויה. ההסבר שנותן לכך מנדל בעדותו, לפיו רק ההשקעה הראשונית גדולה וזאת השקיעו התובעות ממילא (עמ' 54 בפרוט') מאוחרת ואיננה מיישבת את אי ההיגיון. אם, לשיטתו, רק עבור השחקנים הנוספים לבדם אמורות היו התובעות לשלם כ- 90,000 ₪ (!) כיצד ירוויחו התובעות מהכנסה כוללת של 50,000 ₪? וזו רק דוגמא. ההיגיון הצרוף תומך במובהק בגרסת התובעות. הנתבעת, היא לבדה, הייתה המרוויחה הגדולה מהצלחת שיווק המחזמר והא לבדה בחרה להשקיע כספים נוספים לפי שיקול דעתו של מנדל לבדו.
נוכח כל זאת, אני מעדיף את גרסת התובעות וקובע כי ככל שהנתבעת נשאה בתשלומים לשחקנים אשר השתתפו במחזמר ובעלויות נוספות הכרוכות בכך, הרי עשתה כן לפי בחירתה ומתוך שיקול עסקי של מנדל להתקשר עם שחקנים נוספים לשיפור האטרקטיביות של המחזמר לקהל הפוטנציאלי. התובעות לא הפרו כל התחייבות בעניין זה
ההפרה השנייה אשר מייחסת הנתבעת לתובעות הינה קיום הצגות נוספות של המחזמר בניגוד להתחייבותן בהסכם.
בסעיף 5 בהסכם נקבע: "מוסכם כי ההצגות אשר כבר נמכרו ע"י המפיקות לאריאל ולחצור בלבד לא יכללו בסיכום זה". בהמשך ההסכם, בסעיף 6, נקבע כי מיום חתימת ההסכם מתחייבות התובעות שלא למכור את המחזמר שלא באמצעות הנתבעת "ובכלל זה לא לקיים הצגות בפתח תקווה ובאלעד" שלא באמצעות הנתבעת.
עובדתית, אין מחלוקת על כך שהתובעות העלו את המחזמר לאחר יום 5.11.09 גם בפתח תקווה וגם באלעד ושלא באמצעות הנתבעת. התובעות אינן מכחישות זאת. באותה מידה, מסתבר שההתקשרויות להעלאת המחזמר שלא באמצעות הנתבעת נכרתו לפני מועד כריתת ההסכם. כך העידו התובעות, כך העיד קהלת שאלתיאל, כך עולה מהמסמכים שהציגו התובעות (למשל הנספחים לתצהיר תובעת 1) וכך גם נוכח היעדר כל ראיה אחרת מצד הנתבעת.
על רקע עובדות אלו, המחלוקת הינה אם התחייבויות התובעות בהסכם מתייחסות גם להסכמים שכרתו להעלאת המחזמר לפני 5.11.09 כך שהסתירו מידע זה ממנדל והטעו אותו כטענתו; שמא התחייבויות התובעות מתייחסות רק להתקשרויות שייעשו לאחר 5.11.09 ומנדל ידע והסכים לכך שהיו התקשרויות ממועד קודם כטענת התובעות.
לאחר שבחנתי את הראיות השונות, גם במחלוקת זו עדיפה אלי גרסת התובעות.
ראשית, כמו ביחס לטענות הקודמות, אין בנמצא ולו מכתב טרוניה בודד של מנדל בעניין זה לפני הגשת התביעה שכנגד ואף טענה לטרוניה שכזו אין בתצהיריו. ודוק, אם לשיטתו כל הכנסות ממופעי המחזמר שלו הם, ולתובעות זכות ל- 10,000 ₪ בלבד, לא ברור כיצד אין ולו מכתב דרישה בודד לכך.
שנית, כאשר התברר כי הסכמים להעלאת המחזמר שלא באמצעות הנתבעת נכרתו לפני מועד כריתת ההסכם, ברור בעליל שעניין זה לא יכול היה להיוותר "סוד". מודעות פרסום הרי פורסמו להצגות אלו. אם כך, קשה לראות כיצד ניתן לייחס לתובעות תכנית להוליך את הנתבעת בכחש ולהסתיר מפניה מידע פומבי שכזה. באותה מידה קשה להבין מה היגיון יש בייחוס לתובעות הסכמה להעלאת מספר בודד של הצגות עם הנתבעת וויתור על העלאת הצגות לפי התחייבויות שכבר ניתנו. טענת התובעות שדבר לא הוסתר והנתבעת ידעה והסכימה לכך הגיונית יותר במצב זה.
שלישית, לשונו של סעיף 6 בהסכם, נוקבת במפורש ביום 5.11.09 כמועד הקובע ממנו ואילך אסור לתובעות למכור הצגות המחזמר שלא באמצעות הנתבעת. לו התכוונו הצדדים לאיין גם הסכמים למכירת המחזמר שנעשו לפני יום 5.11.09, הרי שאין כל משמעות לנקיבה במועד זה.
ורביעית, יש לחזור ולהדגיש את הקושי במתן אמון בגרסתו של מנדל, ואין צורך לחזור על הטעמים לכך.
אם כך ולסיכום טענה זו, אומנם לשון ההסכם מאפשרת פרשנות לפיה ניתנה לתובעות הזכות לקיים הצגות שנמכרו לפני 5.11.09 באריאל ובחצור בלבד ונשללה זכותה לעשות כן בפתח תקווה ובאלעד, אך נקיבת מועד 5.11.09 כמועד הקובע למכירת הצגות מאפשרת את הפרשנות לפיה התכוונו הצדדים לאסור מכירת הצגות נוספות בפתח תקווה ובאלעד ולא למנוע קיום הצגות לפי הסכמים שנכרתו קודם למועד זה. נוכח שתי פרשנויות אפשריות אלו ונסיבות העניין כפי שפורטו עדיפה עלי גרסת התובעות. אין ספק שהתובעות מכרו הצגות גם לגופים בפתח תקווה ובאלעד לפני כריתת ההסכם עם הנתבעת ומקובלת עלי גרסתן שמסרו על כך למנדל וסיכמו עימו שההסכם לא יחול על התקשרויות אלו. ההסכם בעניין זה נוסח ברשלנות, אפשר מאחר והצדדים אינם עורכי דין ואפשר עקב עייפות כטענת התובעות או אף מזימה שרקח מנדל. בין כך ובין כך, גם לטענה זו של הנתבעת אין בסיס.
מובן שנוכח מסקנה זו אין צורך לבחון את תחשיבי הנזק של הנתבעת, שלו היה מקום לבוחנם נראה שהם מופרכים ומוגזמים וחסרי ביסוס ראייתי. הנתבעת לא הציגה ולו ראיה אחת לכך שבקשה לקיים הצגות נוספות אך הדבר לא התאפשר לה כאשר ההסכם מלכתחילה מתייחס ל- 5 הצגות מינימום ואלו התקיימו. הנתבעת אף איננה מציגה ראיות לסתור את טענת התובעות לפיהן הצגות אלו התקיימו בהצלחה גדולה ובתפוסת קהל מלאה.
הטענה האחרונה של הנתבעת הינה לשימוש אסור שעשו התובעות בתפאורה של הנתבעת ובשווי 30,000 ₪. טענה זו נטענה בלשון כוללנית, בלי להסביר כיצד ומתי נלקחה התפאורה, בלי להבחין בין תפאורה מקורית ששייכת לתובעות לתפאורה אחרת ובלא כל ראיה לתחשיב. ברי כי לא ניתן לקבל טענה הנטענת בצורה שכזו.
לא נותר אלא לסכם בקביעה שכל טענות הנתבעת הופרכו והתבררו כטענות שווא הנשענות על עדותו של מנדל, עדות שקשה ליתן בה אמון. בפועל, הסכימו הצדדים כי הנתבעת תעלה לפחות 5 הצגות של המחזמר, אותן 5 הצגות הועלו ונראה שבהצלחה, לנתבעת לא נגרם נזק כלשהו שניתן לייחס לתובעות ואילו התמורה לתובעות לא שולמה.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעות (ביחד ולחוד) סך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה המקורית (16.3.10). כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית משפט. התביעה שכנגד נדחית.
בשים לב לקבלת התביעה ודחיית התביעה שכנגד תישא הנתבעת גם בשכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.
כל הכספים המופקדים בקופת בית המשפט, כולל הפרשי הצמדה וריבית, ככל שיש, יועברו לתובעות.
ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ב , 13 ספטמבר 2012 , בהעדר הצדדים.