הדפסה

רז נ' מדינת ישראל

לפני:
כב' השופט יעקב שפסר, אב"ד
כב' השופט צבי דותן
כב' השופט ד"ר שמואל בורנשטין

המערערת:
(בעפ"ג 55748-03-15)
(המשיבה):
(בעפ"ג 40418-04-15)

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מיכל פרייסמן

נגד

המשיבים:
(בעפ"ג 55748-03-15)

1. ארז רז (המערער בעפ"ג 40418-04-15)
ע"י ב"כ עו"ד אוהד חן ועו"ד הילה פרוגוזין
2. צביקה קושמקוב
ע"י ב"כ עו"ד מנשה סלטון
3. אודי כהן
ע"י ב"כ עו"ד משה אלון
4. רותם אפרת
ע"י ב"כ עו"ד יאיר רגב

פסק דין

1. ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית משפט השלום בכפר סבא, מיום 18.3.2015, בת''פ 30280-08-11, לפיו הורשע משיב 1 עפ"י הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, ונידון ל-250 שעות של"צ, ותשלום פיצוי למתלונן בסך 15,000 ₪. באשר למשיבים 2-4 נקבע, על בסיס הודאתם כי ביצעו את העבירה הנ"ל ואולם בית המשפט נמנע מהרשעתם ודן אותם ל-200 שעות של"צ ותשלום פיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪ כל אחד. יצוין כי הודאת המשיבים באה בעיצומו של הליך שמיעת הראיות בתיק, לאחר שהעידו 15 עדי תביעה.

2. עניינו של ערעור המדינה הוא ברמת הענישה שהושתה על המשיב 1 ובאי הרשעתם של המשיבים 2-4. ענינו של ערעור המשיב 1 הינו כנגד הרשעתו בדין והוא עותר לביטול הרשעתו.

לצורך הנוחיות יוגדרו כלל הנאשמים כמשיבים, על אף שהמשיב 1 הינו כאמור גם מערער בערעור שהוגש על ידו.

3. רקע פסק הדין הינו אירוע מיום 28.11.2008, עת שירתו המשיבים כשוטרים ביחידת יס"מ מרכז במשטרת ישראל. במועד האמור סמוך לחצות, נסעו בניידת ברחובות כפר קאסם והבחינו במתלונן, תושב המקום, כשהוא הולך ברחוב, וקראו לו לגשת אליהם. בשל צורת הפנייה, ביקש המתלונן מהמשיב 1 שידבר אליו בכבוד, ובתגובה החל דין ודברים בין המשיבים לבין המתלונן, שבו, בין היתר, אמר המשיב 1 למתלונן ש"ילמדו אותו מה זה לדבר יפה". בסיום אותו דין ודברים הורו המשיבים למתלונן להיכנס לניידת. המתלונן סרב וכן הציג את תעודת הזהות של אחיו. בעקבות כך התבקש המתלונן להיכנס לניידת ובתגובה צעק מדוע עליו להיכנס לניידת וצעד שני צעדים לאחור. המשיבים תפסו את המתלונן והכניסו אותו בכוח לניידת. בהיותו בתוך הניידת, השכיבו המשיבים את המתלונן על רצפתה, המשיב 1 דרך על רגליו של המתלונן והיכה אותו מכות נמרצות, בבעיטות ואגרופים לגופו, לראשו ולחזהו. כמו כן אמרו המשיבים למתלונן כי יקחו אותו לפרדס ושם "ילמדו אותו איך לדבר עם שוטרים". לאחר מספר דקות שחררו המשיבים את המתלונן לדרכו, לאחר שהזדהה בפניהם באמצעות תעודה מזהה. כתוצאה מן המעשים המתוארים נגרמו למתלונן שברים בשתי צלעות בבית החזה, מכה במרפק היד, המטומה בעמוד השדרה התחתון ופצעי שפשוף בירכיים ובשוקיים.

4. בעניינם של כלל המשיבים הוגשו חוות דעת שירות המבחן. ניתן להגדיר את כל חוות הדעת כחיוביות.

5. באשר למשיב 1 מציין שירות המבחן, כי העבירה בוצעה כ-6 שנים לאחר שהתגייס למשטרה, כאשר בשנת 2012 פוטר, כך נטען, מהמשטרה בעקבותיה. (נעיר לעניין זה כבר עתה, כי מתברר שהפסקת שירותו במשטרה לא נבעה מהאירוע דנן, אלא בשל הסתבכות אחרת שאינה נוגעת לענייננו שבגינה, כך נמסר בהודעת ב"כ המדינה, הוגש כתב אישום נפרד לבית המשפט המחוזי בתל אביב). שירות המבחן מציין כי המשיב 1 התמודד עם משבר אישי סביב פיטוריו, והתקשה למצוא מקום עבודה. התרשמות השירות הינה כי בחלוף הזמן מצליח המשיב 1 להבין את הבעייתיות בהתנהלותו ולוקח אחריות וכי אין המדובר באדם בעל קווים אלימים ועברייניים. הוא הביע צער אודות הנזק שנגרם למתלונן ואף הביע רצון לפצותו. שירות המבחן סוקר חוות דעת בעניינו של המשיב 1 בהם תואר כמי שהתנהל במקצועיות, חדשנות ודוגמא אישית. מכתב נוסף ממטפלת אישית מתאר את המשיב 1 כמי שחווה רגשות אשם, חרטה וייסורי מצפון על שיקול הדעת שהובילו לעבירה. התרשמות המטפלת הינה מאדם חיובי, בעל רמת אינטליגנציה גבוהה הלוקח אחריות לכשליו ורוצה לתקנם. להערכת שירות המבחן הסיכון להישנות עבירת אלימות בעתיד הינו נמוך וכך גם הסיכוי לחומרתה הצפויה, ככל שתישנה. מבחינת הערכת הסיכון והסיכוי לשיקום- ההתרשמות הינה כי המשיב 1 בעל יכולות תפקוד עקביות ותקינות במסגרות חייו השונות ומסוגל להתבונן באופן ביקורתי ומותאם למעשיו. ניכר כי הפנים את חומרת מעשיו ומודע לחשיבות השמירה על החוק. הערכת השירות הינה כי המשיב הינו אדם נורמטיבי אשר שיתף פעולה באופן מלא עם השירות. בנסיבות אלה המליץ השירות לבטל הרשעתו בדין, ולהטיל עליו כענישה קונקרטית, צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות.

6. גם באשר ליתר המשיבים, התקבלו תסקירים חיוביים כשהשורה התחתונה בהם היא המלצה לאי הרשעה והשתת צו של"צ.

7. באשר למשיב 2 מפרט שירות המבחן כי המדובר בשוטר המשרת ביחידה מובחרת שבמקביל ללימודיו משלים תואר ראשון בקרימינולוגיה. עם שחרורו משירותו הצבאי במשמר הגבול הוערך בהערכה גבוהה ובהתנהגות טובה מאד. בפני שירות המבחן הוצגו מספר תעודות הערכה המשבחות את תפקודו, כלוחם מקצועי, נחוש ואמיץ, ובעל פוטנציאל ערכי ומקצועי. להערכת שירות המבחן רמת המסוכנות הנשקפת ממנו בעתיד נמוכה וכך גם הסיכוי לחומרתה. להערכת השירות עלולה הרשעה להוביל לפיטוריו ועל כן המליץ לבטל הרשעתו ולהסתפק בענישה חינוכית במסגרת צו של"צ של תרומה לקהילה.

8. אף משיב 3, זכה לתסקיר חיובי. תסקירו מלמד כי הוא נשוי ואב ל-3 ילדים, העובד מזה כשנתיים כרשם בתחנת ראשון לציון, תפקיד אליו עבר לאחר 10 שנות עבודה כסייר. מפקדו תיאר כי מבצע תפקידו בנאמנות, יעילות ואחריות, כשתפקודו גם קודם לכן במהלך שנות שירותו, תואר כמקצועי, אדיב ויסודי, תוך קבלת סמכות והפעלת שיקול דעת. השירות מציין כי המשיב לקח אחריות והביע צער על המקרה. המשיב הופנה לתכנית גפ"ן (תכנית גישורית בין הפוגע לנפגע) ואולם בסופו של דבר לא הסתייע ההליך. הערכת השירות היא כי המדובר בהפעלת שיקול דעת מוטעה שאינה משקפת דפוס בעייתי חוזר המאפיין את התנהלותו, והתרשמותו היא כי קיימת הפחתה מהסיכון הנשקף להשנות עבירות דומות בעתיד. לאור האמור וכמו בעניינו של המשיב 2, ממליץ השירות על אי הרשעה והטלת של"צ, זאת על מנת שלא לפגוע בהתקדמותו המקצועית ושירותו במשטרת ישראל.

9. תסקיר חיובי הוגש גם בעניינו של המשיב 4, נשוי ואב לשניים, המשרת מאז 2002 בכוחות המשטרה. לאחר שנות עבודתו ביס"ם והכשרתו ככלבן, עבר בתחילת שנת 2013 לשרת ביחידת הרישום של משטרת רמלה. במקביל לעבודתו השתלב בלימודים מקצועיים ובידיו תואר טכנאי מוסמך במערכות יצור, בתחום הנדסת תעשיה וניהול. לפני שירות המבחן הוצגו תעודות המלמדות על ביצוע תפקידו במסירות ובמקצועיות רב, שיקול דעת, והוא אדם ערכי ואהוד על עמיתיו. באשר לאירוע מביע חרטה ומקבל אחריות בגינה. גם הוא הופנה לתכנית גפ"ן שלא יצא בסופו של דבר אל הפועל וגם בעניינו מתרשם השירות מרמת סיכון נמוכה להשנות עבירות בעתיד. במכלול האמור גם בעניינו המליץ השירות להמנע מהרשעה שיש בה פגיעה קונקרטית בתעסוקתו (לאור ההליך הועבר לתפקיד משרדי ופעילותו המבצעית ככלבן הושהתה).

10. בגזר דינו ציין בית המשפט קמא כי המשיבים פגעו במעשיהם בערכים מוגנים שעניינם שמירה על שלומו, בריאותו וגופו של הפרט, זכותו לחירות, כבוד וביטחון אישי, לצד הגנה על אמון הציבור במערכות אכיפת החוק והשלטון. את פגיעתם של הנאשמים בערכים אלה מצא בית המשפט קמא כגבוהה, נוכח העובדה כי פעלו בצוותא במסגרת תפקידם כשוטרי יס"מ, וגרמו לחבלות קשות למתלונן- כל זאת בשל זוטי דברים, ובהעדר קיומו של חשד משמעותי להתנהגות עבריינית מצדו. לעניין זה מגדיר בית המשפט את התנהלות המשיבים "חמורה ואף בזויה ואינה עולה בקנה אחד עם מטרותיהם ואורחותיהם של המשטרה וכוחות הבטחון". המעשה בוצע בצוותא, כשחלקו היחסי של המשיב 1 גדול מחלקם של יתר המשיבים, בהיותו זה שהיכה הלכה למעשה את המתלונן, ופעל כלפיו באלימות. בית המשפט קמא מציין כי הכאתו של המתלונן בוצעה באלימות ואכזריות , "תוך ניצול ברור לרעה של כוחם ומעמדם של המשיבים למול מתלונן יחיד ומבוגר הנמנה עם אוכלוסיה מוחלשת". בנוסף, הנזק שנגרם מביצוע העבירה הינו גדול. ממכתבו של המתלונן שהוגש בתיק עולה כי בעקבות האירוע נגרמו לו נזקי גוף – שברים בבית החזה בשתי צלעות ופגיעות נוספות "כשאך בנס לא נגמר האירוע באופן חמור יותר", נזק נפשי, ופגיעה קשה בדימויו העצמי עד היום.

11. לאור האמור ובבחינת מדיניות הענישה כפי העולה בפסיקה שהגישו הצדדים מצא בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם בעבירה בה הורשעו המשיבים, בהתאם לנסיבותיה, נע בין 6 חודשי עבודת שירות ל-12 חודשי מאסר בפועל. עם זאת, חרף חומרתה של העבירה והתנהגותם של הנאשמים, הרי לאור בחינת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, סבר בית המשפט קמא שלא ניתן להתעלם מן הפער העצום שבין אלו- לבין אישיותם והישגיהם של הנאשמים, כפי שאלו מוצאים ביטויים בתסקירי שירות המבחן, בתעודות ההערכה וההצטיינות, והעדויות שהוגשו לבימ"ש בעניינם, כשרובם של הפרמטרים שהתווה המחוקק פועלים, כך מצא בית המשפט קמא, לקולא בעניינם של המשיבים: המדובר בבחורים בשנות ה-30 לחייהם, רובם נשואים ובעלי משפחות, כולם נעדרים עבר פלילי ותיקי מב"ד, מוערכים ומסורים לעבודתם המשטרתית, כשבעברם שנים רבות של שירות ציבורי, תרומה למדינה ולאכיפת החוק תוך סיכון עצמי תדיר. כל המשיבים הביעו חרטה כנה על מעשיהם, לקחו אחריות מלאה על התנהלותם באירוע, הביעו אמפתיה לסבלו ונזקיו של המתלונן והביעו נכונות ורצון לפצותו ולהשתלב בתהליך גישור "גפ"ן" שעניינו צדק מאחה. כמו כן שלל השירות כי מי מהנאשמים הינו בעל דפוסים אלימים או עבריינים, וכי הסיכון להישנות עבירה בעתיד ע"י מי מהם הינו נמוך מאוד ובעל חומרה נמוכה, מקום בו ביצוע העבירה אינו מאפיין כלל את אורחות חייהם וקווי אישיותם.

ביהמ"ש אף מפרט את עדויות האופי שנשמעו בעניינו של המשיב 1, ולאחר בחינת מכלול השיקולים, האינטרסים, התסקירים וטיעוני הצדדים, סבר ביהמ"ש כי לכך כיוון המחוקק במתן האפשרות לבכר את שיקולי השיקום בעניינם של נאשמים על פני אינטרסים אחרים במסגרת שיקול דעתו של בימ"ש, תוך הטלת עונש החורג לקולא ממתחם הענישה, כפי שהותווה בסעיף 40 ד(א) לחוק, ולאחר שרובם ככולם, שילמו מחיר יקר מבחינה תעסוקתית ומקצועית בגין העבירה שביצעו, כאשר המשיב 1 פוטר לחלוטין מהמשטרה (כאמור, הוברר שפיטוריו לא באו כתוצאה מן האירוע הנדון). לגבי המשיב 1, מצא ביהמ"ש קמא כי לא ניתן לבטל את הרשעתו, אולם מצא טעם לחרוג לקולא ממתחם הענישה בשל אינטרס השיקום, כמו גם העובדה כי שילם את המחיר היקר ביותר מבחינה מקצועית והשית עליו את העונשים שפורטו ברישא פסק דיננו.

12. תמצית נימוקי המדינה היא כי שגה ביהמ"ש עת ראה לנגד עיניו את השוטרים הנאשמים וטשטש כליל דמותו של הקורבן , בן מיעוטים שנחשף לברוטאליות מכוערת של אנשי מרות ושררה, רק מן הטעם שביקש כי הללו יתייחסו אליו כמתחייב מהיותו אזרח ואדם. כן שגה ביהמ"ש בקובעו עונש החורג בצורה משמעותית לקולא ממתחם הענישה שקבע, באופן שאינו תואם את חומרת נסיבות ביצוע המעשים והפגיעה החמורה בערכים המוגנים, ואינו תואם כלל את עקרון ההלימה או נותן ביטוי לחומרת נסיבות העניין כפי שפורטו בגזר הדין.

לטענת המדינה, העונש שהושת, במקרה של תקיפה חבלנית קשה של אזרח על ידי מספר שוטרי יס"מ, יש בו משום זילות הערכים המוגנים וכן הורדת רמת הענישה הנוהגת בעבירות אלימות שוטרים כלפי אזרחים. כן טוענת המדינה, כי לא היה מקום להעניק משקל מכריע לתסקירי שירות המבחן בעניינם של המשיבים, תוך התעלמות אף מחלקם האקטיבי של המשיבים 2-4 ומקשיים העולים מן התסקירים המחייבים הענקת משקל מוגבל בלבד להמלצתם. לעניין זה טוענת ב"כ המערערת כי יש להביא בחשבון גם את התנהלותם של המשיבים לאחר האירוע בהמנעותם מרישום דוחות ונוכח הקשיים שהעמידו בפני המתלונן ורשויות החקירה בהימנעות ממסירת גרסה. עניין זה כך טוענת ב"כ המדינה, השפיע אף על משך הזמן שנדרש למיצוי החקירה והגשת כתב האישום בין היתר בשל הקושי באיתור המשיבים ובבחינת גרסתם.

המדינה טוענת גם לפגיעה במדיניות הענישה הכללית וסבורה כי לגזר הדין נושא הערעור עלולות להיות השלכות רוחב משמעותיות להורדת רף הענישה בתיקי אלימות חמורה של שוטרים. לטענת המדינה, דינו של תיק זה על דרך השגרה הוא מאסר ממשי מאחורי סורג ובריח, ורק חלוף הזמן, והעובדה שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין בערעור, מביאה אותה לעתור לעונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, כמענה עונשי מידתי מינימלי בנסיבות העניין. המדינה מזכירה כי הגם שהמשיב 1 לקח אחריות והודה בביצוע המעשים, הוא עשה כן לאחר תחילת שמיעת הוכחות ולאחר שהמתלונן כבר נאלץ להעיד בבית המשפט. ולבסוף טוענת המדינה, כי כלל הנימוקים שמנה בית המשפט בגזר דינו להחלטתו לחרוג לקולא ממתחם העונש ההולם, ובהם פיטוריו של המערער מן המשטרה הינם כאלו המנויים בסעיף40 יא לחוק, המאפשר התחשבות בהם אך ורק לשם גזירת העונש המתאים בתוך המתחם, וכאשר נקבע במפגיע כי אין בהם כדי לאפשר חריגה מן המתחם.

לאור האמור עותרת המדינה להחמיר בעונשו של המשיב 1, כך שיוטל עליו עונש מאסר בפועל אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, ולהורות על הרשעת יתר המשיבים בעבירה המיוחסת להם וזאת ללא התערבות עונשית.

13. תמצית נימוקי המשיב 1 (שיכונה כך לצורך הנוחות ועל אף שאף הוא מערער מצידו כאמור על הרשעתו) בערעורו היא, כי כתב האישום הוגש בשיהוי משמעותי של שלוש שנים לערך מאת ביצוע העבירה, ואשר בחלוף שלוש שנים נוספות בהן התקיימו הליכים משפטיים לרבות שמיעת ראיות בתיק, ניתנה הכרעת דין במסגרת הסדר דיוני כאמור, היינו שש שנים לאחר ביצוע העבירה. בין לבין פוטר הוא מן המשטרה והוא איננו שוטר עוד, כשכיום עובד הוא בעסק עצמאי בתחום המנופים. המשיב 1 מבקש להיות נהג של רכב ציבורי וקיומה של הרשעה אינה מאפשרת לו להוציא רישיון מסוג זה ומכאן היה על בית המשפט קמא להתחשב בעינוי הדין שנגרם לו, ולהסתפק בעונש השל"צ ולפיצוי העצום שהושת עליו ולהמנע מהרשעתו, הרשעה המפלה אותו לרעה לעומת שאר הנאשמים בכתב האישום המתוקן אשר לא הורשעו. המשיב 1 מציין כי בפועל ריצה כבר כשליש לערך מתוך 250 שעות השל"צ שנגזרו עליו. עוד טוען הוא לפרנסה בדוחק, ועל כן מבקש הוא למצוא מקור תעסוקה שלצורך כך נדרש הוא לביטול ההרשעה. בנסיבות אלה טוען המשיב 1 היה על ביהמ"ש קמא לאמץ את המלצות התסקיר במלואן ולהמנע מהרשעתו, מה עוד שסכום הפיצוי שהושת עליו כפול משל חבריו. לבסוף טוען המשיב 1 כי האינטרס הציבורי שבהרשעתו נסוג לאחר למעלה משש שנים בהן בוצעה העבירה.

14. המשיבים 2-4 עותרים לדחיית ערעור המדינה בנוגע להרשעתם. תמצית טענתם היא, כי עניינם שונה מעניינו של המשיב 1 שכן המדובר למעשה בנוכחותם הפסיבית בניידת ובאי פעולה מצידם למניעת ביצוע מעשי המשיב 1. כן טוענים להליך סלקטיבי שננקט נגדם בעוד שלא ננקט כזה נגד שוטר נוסף שהיה נוכח באירוע (יוער שנושא זה הוסבר על ידי ב"כ המדינה בנימוקים ראייתיים ואסטרטגיים אותם מצאנו בהחלט כלגיטימיים). עוד טוענים המשיבים לשיהוי ולחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד כה, עניין המאיין למעשה את שאלת ההרתעה, ולבסוף טוענים הם לנזקים הקונקרטיים שנגרמו להם כתוצאה מההליך (עיכוב בדרגה, העברה לתפקיד אחר ועוד) וכאלה העשויים להגרם להם כתוצאה מהרשעה (סכנת הפסקת שירות ופיטורין).

15. לאחר שעיינו בהודעות הערעור ההדדיות ושמענו את טיעוני הצדדים החלטנו לדחות את הערעורים ההדדיים הנוגעים לעניינו של המשיב 1, ולקבל את ערעור המדינה בעניינם של המשיבים 2 -4.
16. דחיית הערעורים באשר למשיב 1 נתקבלה על ידינו למרות שסבורים אנו, כי בדין הוגש ערעור המדינה וכי אכן העונש שהושת על המשיב 1 אינו מידתי וחורג חריגה של ממש ממתחם העונש הראוי באופן המקל משמעותית מהנדרש. לו לא היינו עומדים בנקודת זמן זו, קרוב ל-7 שנים ממועד ביצוע העבירה, כשכתב האישום עצמו הוגש רק בחלוף 3 שנים וכשמשיב 1 כבר ביצע חלק נכבד מעבודות השל"צ שהושתו עליו, לא היינו מהססים ומקבלים את ערעור המדינה במלואו ומשיתים על המשיב 1 עונש מאסר בפועל ולמצער – בעבודות שירות. לעניין זה רואים אנו עין בעין עם המדינה את טיעוניה, כי אכן, מלכתחילה, העונש שהושת על המשיב 1 אינו עולה בקנה אחד עם עקרון ההלימה ועם חומרת נסיבות האירוע, ויש בו משום חשש ממשי לזילות הערכים המוגנים וחשש להורדת רמת הענישה המתבקשת בעבירות אלימות חמורה מצד שוטרים. לא ברורה לנו איפוא פשר הסטיה הכה משמעותית ממתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא (בין 6 חדשי מאסר בעבודות שירות ועד 12 חדשי מאסר בפועל), במיוחד לאור הקביעות החד משמעיות מצידו בנוגע לנסיבות העניין, הפגיעה החמורה שמצא בערך המוגן ותוצאות האירוע.
אלא, שנוכח חלוף הזמן הרב ושינוי הנסיבות האופף את ענייני המשיב 1 שפוטר מעבודתו ואינו משמש עוד כשוטר, תוך שפתח דף חדש, ועל רקע העובדה שכבר ביצע חלק משמעותי מעבודות השל"צ שנגזרו עליו, ונוכח המפורט בתסקיר שירות המבחן, כמו גם הפיצוי ששולם על ידו, החלטנו להמנע משינוי ענישתי ולהותיר את העונש שהושת על כנו.
מאליו מובן איפוא, כי לא מצאנו כל יסוד בערעור המשיב 1 לביטול הרשעתו וסבורים אנו כי טוב היה עושה לו היה נמנע מלכתחילה מהגשתו.
17. באשר ליתר המשיבים, מצאנו את ערעור המדינה כמוצדק. כללי החוק והפסיקה בענין סוגית ההרשעה ידועים, ולא כאן המקום להרחיבם. מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שהוכחה אשמתו - מורשע. "ברירת המחדל" הינה הרשעה, ואי הרשעה הינה חריג לכלל ונקבעת במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה, מקרים בהם רב הנזק על פני התועלת: "...ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3), 337, 342).
דעתנו היא כי סוג העבירה ונסיבות ביצועה, כמו גם חומרתה ותוצאותיה אינם מאפשרים להמנע מהרשעה ואין איפוא כל הצדק להַחְרגה בעניינם של המשיבים 2-4. אדרבא, אף אם הביצוע הישיר של האירוע נעשה על ידי המשיב 1, הרי שיתר המשיבים שהיו נוכחים עימו ולמעשה עודדו בנוכחותם הפסיבית את מעשיו (כמו גם חדלו אח"כ באי הדיווח הנדרש מהם על האירוע), לא יכולים לצאת נקיים מהרשעה, במצב בו אכן יש פגיעה של ממש בערכים המוגנים. ניתן היה איפוא להסתפק בפער ענישתי בעניינם של המעורבים המביא לידי ביטוי את ההבדל בינהם, ואולם לא ניתן היה להמנע מהרשעתם. יש לזכור שהמדובר בשוטרים בתפקיד אשר השתתפו כולם באירוע של תקיפה חבלנית קשה של אזרח מבוגר, שלא נחשד בדבר, ושאך ביקש כי ידברו עימו בצורה מכובדת, ובתמורה נחשף לברוטליות מכוערת של אנשי מרות ושררה, תוך ניצול בוטה של פער הכוחות שבין הצדדים.
למעלה מן הצורך נציין, כי איננו בטוחים אף בפגיעה החמורה בשיקום המשיבים תוצאת ההרשעה. שאלת פיטורי המשיבים לא הוכחה, לא קיימת בתיק אינדיקציה ממשית לפיטורים הצפויים, והם לא עמדו בנטל המוטל עליהם בעניין זה. אדרבא, במסמך שהוגש לעיוננו מטעם קמ"ד אמצעים מנהליים במטא"ר אגף יחסי אנוש ומשמעת (עו"ד ע' נחמיה מיום 15.5.12) הודגש, כי "לא ניתן לקבוע שסוגית הרשעה/אי הרשעה, היא שתכריע את עניין המשך שירותו של שוטר בחיל, לאור מכלול הפרמטרים הנבחנים...". חזקה איפוא על משטרת ישראל שתביא במניין שיקוליה את מכלול המרכיבים בעניינם של המשיבים קודם שתקבל החלטה בשאלת המשך שירותם, ובטוחנו, כי כלל ההמלצות וחוות הדעת החיוביות העומדות לזכות המשיבים במהלך תקופת שירותם, המלמדות על הצטיינותם, ערכיותם ומסירותם לתפקידם, כמו גם היותו של האירוע חריג, כך נראה, להתנהלותם הרגילה, לא יעלמו מעיני הגורמים המחליטים בנושא זה. ואולם, בכל מקרה וכאמור, לא ניתן בנסיבות העניין לוותר על הרשעה מבלי לפגוע מהותית בשיקולי הענישה מחויבי המציאות האחרים, ולא יעלה על הדעת, כי אירוע כה חמור, הן מבחינת נסיבותיו והן מבחינת תוצאותיו, יסתיים בניגוד למקובל, באי הרשעה.
18. לא נעלמו מעינינו המלצות שירות המבחן לשקול המנעות מהרשעה, אך לא מצאנו בכך כדי להצדיק זאת בעניין דנן, בודאי כשהמדובר בעבירת אלימות חמורה ובהנתן האינטרס הציבורי למגר תופעות מסוג זה באמצעות אכיפת החוק באמצעות אנשי החוק, דרישה המופנית כמובן גם כלפיהם כנותני דוגמא ומופת לציבור. אמון הציבור במשטרת ישראל תלוי ביכולת השוטרים

לרסן עצמם ולהתנהג באופן מקצועי, גם אם התנהגות האזרח העומד מולם מקוממת ומרגיזה. מן השוטר נדרשת איפוא התנהגות שאינה נופלת ברמתה ומוסריותה מזו הנדרשת מאזרח, ובענייננו למרבה הצער, לא כך היה הדבר.
19. קודם שנחתום את פסק דיננו, נבקש להעיר שתי הערות:
הראשונה עניינה בהחלטתו של בית המשפט קמא לדחות את בקשת המדינה לעכב ביצוע עבודת השל"צ (עמ' 31 לפרוטוקול 18.3.15) שבה נפלה לדעתנו שגגה מלפניו. בהנתן "הלכת גנני" (רע"פ 6374/08 אלון גנני נ' מדינת ישראל (6.2.12), ומשהודיעה המדינה כי שוקלת היא להגיש ערעור, לא היה מקום להעמיד את ערכאת הערעור בפני עובדה מוגמרת כבענייננו, לפיהן בוצעו כבר חלק מעבודות השל"צ שהושתו ותוך הצבת קושי מעשי בשינוי הענישתי המתבקש. לעניין זה נזכיר את הדברים שנאמרו ע"י הרכב מורחב של בית המשפט העליון ברע"פ 6219/12 מדינת ישראל נ' אדם סרוסי (5.6.14) לפיהם: "ראוי כי במקרים בהם חלה ההלכה, תגיש המדינה בקשה לעיכוב ביצוע השל"צ (אף בטרם הכרעה סופית אם ברצונה להגיש ערעור על גזר הדין, אם לאו), וראוי כי בתי המשפט ייעתרו לבקשות אלה – כפי שמקובל גם היום". (וראו גם ע"פ 1154/07 מדינת ישראל נ' פלוני, (פסקה 6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל (14.2.07)); ע"פ 6889/11 מדינת ישראל נ' אלירן עובד (פסקה 9 להחלטת השופט ע' פוגלמן (26.9.11)); ע"פ 6573/11 עמנואל אברמוב נ' מדינת ישראל (פסקה 3 להחלטת השופט נ' הנדל מיום 19.9.11).
ההערה השניה נוגעת להערתו של בית המשפט קמא בדבר פרקטיקת התנהלות שאינה ראויה מצד גורמי המשטרה אשר החליטו לפטר את המשיב 1 ולהעביר את יתר המשיבים לתפקידים אחרים, שעה שההליך עדיין תלוי ועומד בעניינם. בעניינו של המשיב 1 הוברר כאמור כי המדובר בעובדה שאינה נכונה והפסקת עבודתו המשטרתית לא נבעה מתיק זה. באשר ליתר המשיבים, כל שנעשה על ידי המשטרה היה העברתם לתפקיד אחר תוך שהמתינה לתוצאות ההליך ונמנעה מפיטוריהם. המדובר במהלך מידתי ואולי אף מתבקש עד לבירור העובדות הסופי, ולא מצאנו איפוא כל פגם מצידה בהתנהלות זו.

20. לאור כל האמור נדחים הערעורים ההדדיים הנוגעים לעניינו של המשיב 1. ערעור המדינה באשר לעניינם של המשיבים 2-4 מתקבל והם מורשעים בגין העבירה שביצעו. אין שינוי בעונש שהוטל עליהם.
המזכירות מתבקשת להמציא עותק מפסק הדין לשירות המבחן.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ה, 12 יולי 2015, במעמד הצדדים.

יעקב שפסר, שופט
אב"ד
צבי דותן, שופט
ד"ר שמואל בורנשטין, שופט