הדפסה

ע"פ 4523/14 יעד חלילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4523/14

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 4523/14

לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט א' שהם

המערער:
יעד חלילי

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על הכרעת דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 13.5.2014, ועל גזר דין, מיום 2.6.2014, בתפ"ח 37418-12-10, שניתנו על-ידי כב' השופטים: ר' יפה-כ"ץ – סג"נ; א' ואגו; ו-י' צלקובניק

תאריך הישיבה:
י"ח בטבת התשע"ו
(30.12.2015)

בשם המערער:
עו"ד אסתר בר ציון

בשם המשיבה:
עו"ד מורן פולמן

פסק-דין

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: ר' יפה-כ"ץ – סג"נ; א' ואגו; ו-י' צלקובניק), בתפ"ח 37418-12-10, מיום 13.5.2014, ולחלופין על גזר הדין, מיום 2.6.2014.

2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ושתי עבירות של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

ביום 13.5.2014, לאחר ניהול משפט הוכחות, הורשע המערער בביצוע עבירת הרצח; ובביצוע העבירה של החזקת סכין. עוד הורשע המערער, על יסוד הודאתו, בעבירה נוספת של החזקת סכין.

בגזר דין, מיום 2.6.2014, דן בית משפט קמא את המערער למאסר עולם. עוד הושתו על המערער פיצויים למשפחת המנוח, בסך 200,000 ₪.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער

1. ביום 22.12.2010, הוגש נגד המערער כתב אישום המחזיק שני אישומים.

על-פי עובדות האישום הראשון, ביום 3.12.2010, בשעה 03:30 או בסמוך לכך (להלן: ליל הרצח), במועדון ה"טרויה" שבעיר נתיבות (להלן: המועדון), הבחינה לבנת חלילי (להלן: לבנת), קרובת משפחתו של המערער, בניסים אסידו ז"ל (להלן: המנוח), בן זוגה לשעבר, כשהוא מבלה במועדון עם חברתו החדשה. עקב כך, פרצה לבנת בבכי. בחלוף מספר דקות, ומשנודע למנוח ולחברתו כי לבנת נתונה בסערת רגשות, החליטו השניים לעזוב את המועדון. המערער, אשר בילה אף הוא במועדון, הבחין בלבנת כשהיא בוכה, ופנה אליה. לבנת מסרה למערער, כי הבחינה בבן זוגה לשעבר מנשק את חברתו הנוכחית, והדבר פגע בכבודה. המערער השיב ללבנת ולחברה נוספת ששהתה עמה, שהוא ידאג להחזירן לבתיהן, אך זאת לא לפני ש"יטפל" במנוח.

בהמשך, יצא המערער מן המועדון, כשהוא מלוּוה בחבריו אביהו אידן (להלן: אביהו) ואברהם יצחק (להלן: אברהם), אליהם הצטרפו לבנת וחברתה, והחמישה נסעו מן המקום. במהלך הנסיעה, ישב המערער במושב הקדמי, בסמוך לאברהם, אשר נהג ברכב, וכיוון אותו ברחבי העיר נתיבות, כשהוא מנסה לאתר את המנוח. בד בבד, שוחח המערער בטלפון נייד עם המנוח ועם חברתו של המנוח, ביקש להיפגש עמם, ואמר כי יגרום למותו של המנוח. בשלב מסויים, התברר למערער כי המנוח וחברתו נמצאים בצומת היציאה מנתיבות, בכביש 25, לכיוון העיר שדרות (להלן: הצומת או צומת נתיבות). או-אז, כיוון המערער את אברהם למסעדת "Bar B Q", אשר בבעלותם של קרובי משפחתו של המערער (להלן: המסעדה). בהגיעם למסעדה, ירד המערער מן הרכב, נטל לידיו סכין גדולה וחזר לרכב, כשהוא מסתיר את הסכין. לאחר שנכנס לרכב, כיוון המערער את אברהם אל הצומת.

בסמוך לצומת, הבחין המערער במנוח ובחברתו, והשניים זוהו על-ידי לבנת. מיד בהמשך, ביקש המערער מאברהם לעצור את הרכב בצומת. המערער ואביהו ירדו מן הרכב, כשהמערער נושא בידו סכין לצד גופו, ופנו אל עבר המנוח וחברתו. בין המערער ואביהו לבין המנוח פרץ ויכוח, אשר הסלים לכדי תגרה אלימה. במהלך הקטטה, שלף המערער את הסכין ודקר את המנוח ארבע דקירות עמוקות, כאשר שתיים מהן פגעו בבית החזה ושתיים מהן פגעו בבטן. בהמשך, חזר המערער לרכב, ונמלט מהמקום.

בעקבות מעשיו אלו של המערער, נגרמו למנוח ארבעה פצעי דקירה. פצע דקירה אחד, היה בבית החזה מצד שמאל, בדופן הבטן, ובכלל זאת: בצפק (מזנטריום); בלולאות המעי הדק; בוריד הנבוב התחתון; ובדופן הקדמית של הותין (אבי העורקים). פצע דקירה נוסף, נגרם בבית החזה משמאל, בטחול ובסרעפת. פצע דקירה שלישי, נמצא בבטן משמאל, ובמסגרתו נפגעו הצפק (מזנטריום); לולאות המעי הדק; והותין (אבי העורקים). פצע דקירה רביעי, נגרם בבטן משמאל, ובמסגרתו נפגעו הצפק (מזנטריום); לולאות המעי הדק; ושריר הפסואס (המותן) משמאל. המנוח התמוטט בו במקום, הובהל לבית החולים, אך נפטר בדרך לבית החולים. מותו של המנוח נגרם, כתוצאה מהלם תת נפחי, עקב דימום פנימי נרחב מארבעת פצעי הדקירה, כאמור.

אישום זה ייחס, אפוא, למערער עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ועבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

באישום השני לכתב האישום נטען, כי בתאריך 31.10.2010, ברחוב בעלי המלאכה שבנתיבות, החזיק המערער, שלא כדין, בסכין שאורך להבה כ-19.5 ס"מ ובאלה מעץ, בדופן דלת הנהג ברכבו.

המערער הואשם, במסגרת האישום השני, בביצוע עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

אציין כבר עתה, כי המערער הודה והורשע בביצוע העבירה שיוחסה לו בגדרי האישום השני, ומכאן שאתייחס לאישום זה, אך ורק ככל שיש לו השלכה בנוגע להרשעתו של המערער בעבירות שבאישום הראשון.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

2. ביום 13.5.2014, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. להלן, אפרט את עיקרי הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, על יסודן הורשע המערער בעבירות אלו. התשתית הראייתית תחולק לארבעה חלקים, בהתאם להתרחשויות בליל הרצח (לשם הנוחות, השלב בו נדקר המנוח יתואר להלן כאירוע הרצח, מבלי להביע, בשלב זה, עמדה לגבי סיווגו המשפטי של האירוע – א.ש.): האירועים שהתרחשו במועדון; האירועים שהתרחשו במהלך הנסיעה מן המועדון אל צומת נתיבות; אירוע הקטטה והדקירות, בעקבותיו מצא המנוח את מותו; ובריחתו של המערער מן הצומת, עד להסגרתו בתחנת המשטרה.

טרם שאסקור את העדויות כאמור, מן הראוי לציין כי נגד חלק מן הגורמים המעורבים התנהל, במקביל להליך דנן, הליך פלילי נפרד, בקשר למעורבותם באירוע הרצח. המשיבה הגיעה, אמנם, להסכמה עם עדים אלו, כי תוכן עדותם במשפטו של המערער לא ישמש כראיה במשפטם שלהם, ואולם בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי עדים אלו הושפעו, ולוּ במקצת, מן העובדה שהתנהל גם נגדם הליך פלילי, בעת מסירת עדותם בהליך זה. להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 4.12.2014, החליט בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ר' סולקין) לזכות את לבנת מביצוע העבירה שיוחסה לה בכתב האישום; ולצד זאת, להרשיע את אברהם ואביהו בעבירות שיוחסו להם (ת"פ 58405-03-11).

האירועים שהתרחשו במועדון

3. כלל המעורבים באירוע הרצח שהו במועדון "טרויה", בשלב זה או אחר של ליל הרצח. המנוח הגיע למועדון עם חברתו מזה כחודש, הדר סימנה (להלן: הדר), ועם בן דודו, נדב אדרי (להלן: נדב). לבנת, חברתו של המנוח עד כארבעה חודשים לפני ליל הרצח, הגיעה למועדון בלוויית חברתה מעיין קלימי (להלן: מעיין), וחברה נוספת. בהמשך, הגיעו למועדון המערער ושני חבריו, אברהם ואביהו.

(א) לבנת מסרה בעדותה, כי במהלך הבילוי, בשעת לילה מאוחרת, היא הבחינה במנוח ובהדר כשהם מבלים יחדיו. לדבריה של לבנת, היא חשה פגועה מאוד מן הדבר, ופרצה בבכי (עמ' 47 לפרוטוקול). לבנת הוסיפה, כי היא ניסתה לפנות אל המנוח כדי לשוחח עמו, אך חברתו, הדר, מנעה זאת ממנה. עקב כך, ביקשה לבנת ממעיין שתפנה אל המנוח במקומה (עמ' 72-71 לפרוטוקול). בדיעבד התברר, כי, באותן הנסיבות, לבנת גם שלחה מסרון למנוח, בו הבהירה לו כי היא נפגעה למראה חברתו החדשה (ת/44). בשלב מסויים, כך סיפרה לבנת, הגיע המערער למועדון וראה כי היא בוכה. מששאל אותה המערער לפשר הדבר, השיבה לבנת כי אין זה המקום הראוי לשוחח על כך, והשניים יצאו מן המועדון (עמ' 48 לפרוטוקול). מחוץ למועדון, סיפרה לבנת למערער כי ראתה את המנוח מבלה במועדון ביחד עם חברתו חדשה. המערער השיב, כי הוא ידאג להחזיר אותה לביתה. לטענתה של לבנת, היא התנגדה להצעתו זו של המערער, אך הוא התעקש (עמ' 48 לפרוטוקול).

(ב) מעיין, חברתה של לבנת, אשר הגיעה עמה למועדון בליל הרצח, מסרה בעדותה כי לבנת פנתה אליה במהלך הערב וסיפרה לה כי ראתה את המנוח ואת הדר מתנשקים ומתחבקים, והדבר פגע בה (עמ' 85 לפרוטוקול). לדבריה של מעיין, לבנת ביקשה ממנה לפנות אל המנוח ולספר לו זאת. מעיין סירבה, תחילה, לעשות כן, והפצירה בלבנת "להמשיך הלאה", ואולם לבנת התעקשה שמעיין תעשה כאמור. משכך, פנתה מעיין למנוח, ושאלה אותו מדוע הוא נוהג כך. המנוח השיב, כך טענה מעיין, כי "בחורה שתפגע בי אני אפגע בה" (עמ' 85 לפרוטוקול). מעיין הוסיפה, כי לאחר ששבה ללבנת, האווירה היתה לא נעימה, ולכן השתיים החליטו לצאת מן המועדון. בשלב זה, פנה אליהן המערער והציע להחזיר אותן לבתיהן (עמ' 87 לפרוטוקול). מעיין ציינה, בנקודה זו, כי המערער אמר לשתיים כי טרם שיחזירן לבתיהן, הוא מתכוון "לטפל" במנוח, ולדבריו "אני אראה לו מה זה" (עמ' 88 לפרוטוקול).

(ג) הדר, חברתו של המנוח בליל הרצח, תיארה, תחילה, את אופן ההיכרות ביניהם, שנעשתה כחצי שנה לפני כן. הדר מסרה, כי יחסיהם של השניים התפתחו לקשר זוגי כחודש לפני ליל הרצח. הדר הוסיפה, כי היא הגיעה עם המנוח ועם נדב, בן דודו של המנוח, למועדון, לאחר שהם שהו, בתחילת הערב, בביתו של המנוח, עם חברים נוספים (עמ' 200 לפרוטוקול). לטענתה של הדר, בשלב מסויים, בעת ששהו במועדון, היא הבחינה בבחורה אחרת מניחה את ידיה על רגליו של המנוח, בעוד שהוא ניסה למנוע זאת ממנה (עמ' 200 לפרוטוקול). הדר הבינה, כך לדבריה, כי הבחורה אשר פנתה למנוח היא לבנת, חברתו לשעבר. עוד נודע להדר, כי לבנת נפגעה כאשר ראתה את המנוח מבלה עם הדר. לטענתה של הדר, לא היה בכוונתה ובכוונתו של המנוח לפגוע בלבנת, ולכן השניים יצאו מן המועדון (עמ' 201 לפרוטוקול).

(ד) בעדותו, סיפר המערער כי הוא הגיע למועדון במונית, לאחר שנפגש עם חברים לארוחה, במהלכה שתה משקה אלכוהולי מסוג "וודקה" (עמ' 213 לפרוטוקול). במועדון, כך מסר המערער, הוא פגש את אברהם ואביהו. המערער תיאר כיצד הבחין בלבנת כשהיא בוכה, וביקש לברר עמה את פשר הדבר. לאחר מכן, אמר המערער ללבנת ולמעיין שידאג שהן תחזורנה לבתיהן. המערער, כך לדבריו, שאל את אביהו האם הוא מוכן להחזיר את הבנות. אביהו השיב בחיוב, והמערער יצא מן המועדון עמו ועם אברהם (עמ' 215-214 לפרוטוקול).

הנסיעה מן המועדון לצומת נתיבות

4. לאחר יציאתם של המנוח, של הדר ושל נדב מן המועדון עלו השלושה על רכבה של הדר, ונסעו לעבר היציאה מנתיבות, בדרכם לכיוון שדרות.

(א) לטענתה של הדר, במהלך הנסיעה קיבל המנוח שיחת טלפון מלבנת, אותה שמע באמצעות רמקול, אך הקול שבקע מבעד למכשיר הטלפון היה קול של גבר (המערער – א.ש.). אותו גבר, כך מסרה הדר, איים על המנוח כי ירצח אותו ויפגע בו (עמ' 22 לפרוטוקול; נ/4(א)). בהמשך, סיפרה הדר על שיחת טלפון נוספת שהגיעה מלבנת, בה שוב נשמע קולו של אותו אדם. המנוח, לדבריה של הדר, השיב לבן שיחו כי לא התכוון לגרום ללבנת לבכות, אך השיחה נותקה. לטענתה של הדר, בשלב מסויים במהלך הנסיעה, ביקש המנוח לעצור כדי להתפנות. משכך, עצרה הדר את הרכב בצומת נתיבות. הדר הכחישה, כי "הזמינה" את המערער להגיע לצומת נתיבות, וציינה כי, לכל היותר, נאמר דבר כזה מתוך עצבים (נ/4(א)).

(ב) נדב, אשר נסע אף הוא, כאמור, ברכבה של הדר, העיד כי במהלך הנסיעה התקשרה לבנת למנוח. נטען, כי בין הדר לבין לבנת התפתחו חילופי קללות, על רקע רצונה של לבנת שהדר לא תהיה בקשר עם המנוח. בשלב מסויים, כך מסר נדב, נטל המנוח את מכשיר הטלפון מהדר ואמר לה לא להתייחס לדבריה של לבנת (עמ' 6 לפרוטוקול). עוד סיפר נדב, כי הדר שוחחה גם עם המערער, אשר ביקש לדעת את מיקומם. במענה לכך, השיבה הדר כי הם נמצאים בצומת נתיבות, והזמינה, בהתרסה, את המערער להגיע לצומת (עמ' 8 לפרוטוקול). נדב הוסיף, כי המערער אמר לה שהוא בדרכו לצומת, וביקש ממנה להמתין במקום. בעת שהמתינו בצומת, כך ציין נדב, המנוח נישק את הדר, במטרה להרגיעהּ, תוך שהבהיר לה כי אין לו כל קשר עם לבנת, מזה זמן רב.

יצויין, כי נדב לא טען בחקירתו במשטרה, שמטרת עצירתם בצומת היתה, מלכתחילה, לאפשר למנוח להתפנות. ואולם, מעל דוכן העדים בבית המשפט, הסביר נדב כי, אכן, זו היתה מטרת העצירה, והעובדה שלא ציין זאת בחקירתו, נבעה מחמת ההלם שבו היה מצוי, בסמוך לאחר רציחתו של בן דודו (עמ' 12-11 ו-20 לפרוטוקול).

ברכב נוסף, נסעו, כאמור, המערער, לבנת, אברהם, אביהו ומעיין.

(ג) לבנת סיפרה בעדותה, כי במהלך הנסיעה, היא או המערער התקשרו למנוח. לדבריה של לבנת, מי שדיבר עמה בצד השני היתה הדר, אשר דרשה ממנה ומן המערער שלא לפנות למנוח, ושלא להתקרב אליו (עמ' 49 לפרוטוקול), תוך שאיימה כי תפגע בהם (עמ' 83 לפרוטוקול). משנשאלה לבנת על אודות עצירה שביצע הרכב במסעדה, היא טענה כי אינה זוכרת עצירה כזו.

(ד) בעדותה, סיפרה מעיין כי במהלך הנסיעה שוחחה לבנת בטלפון עם נדב ועם הדר, כאשר האחרונה הביעה בפני לבנת את מורת רוחה, מכך שהיא ממשיכה לנסות ליצור קשר עם המנוח. לבנת, כך העידה מעיין, קראה לעבר הדר שלא תתערב בעניינים שאינם נוגעים אליה (עמ' 88 לפרוטוקול). מיד בהמשך, לדבריה של מעיין, נטל המערער את הטלפון מלבנת, ושאל את בת שיחו לגבי מיקומם. מעיין הדגישה, כי, בשלב מסויים, עצר הרכב בסמוך למסעדה, לבקשתו של המערער, המערער יצא מן הרכב, ולאחר שחזר סימן לאברהם להמשיך בנסיעה (עמ' 87 לפרוטוקול).

(ה) אברהם העיד, כי, לבקשתו של המערער, הוא שימש כנהג לצורך הסעתן של לבנת ומעיין לבתיהן. לטענתו של אברהם, בתחילת הנסיעה הוא סבר כי תכלית הנסיעה מסתכמת בהסעת הבנות, כאמור, והוא כלל לא ידע על תכניתו של המערער לאתר את המנוח ואת חברתו ברחבי נתיבות. זאת, גם חרף הויכוח הקולני שהתפתח בשיחות הטלפון במהלך הנסיעה (אשר נשמעו ברכב על רמקול) (עמ' 128 לפרוטוקול).

(ו) המערער טען, כי במהלך הנסיעה, העבירה לבנת את מכשיר הטלפון לידיו, תוך שביקשה ממנו לשוחח עם הדר. משהצטרף המערער לשיחה, כך נטען, החלה הדר לצעוק ולקלל אותו. המערער שאל את הדר היכן היא והמנוח נמצאים, והיא השיבה כי הם נמצאים בכניסה לנתיבות, תוך שהזמינה אותו להגיע למקום. המערער אישר, כי ביקש מאברהם לעצור את הרכב במסעדה, אך הדגיש כי כוונתו היתה לבדוק אם נמצא במסעדה קרוב משפחה שלו, וממילא היה זה "על הדרך" לצומת נתיבות. בבית המשפט, מסר המערער כי הוא חיפש אדם בשם עמוס ג'אנח (להלן: עמוס), קרוב משפחה שלו, אצלו הוא נהג לישון לפני יציאה לעבודה, על מנת לחסוך זמן התארגנות בשעות הבוקר. משכך, לדבריו של המערער, הוא ביקש לעבור דרך המסעדה כדי שיוכל לדבר עם עמוס, אשר לא היה ברשותו מכשיר טלפון באותה התקופה (עמ' 217-215 לפרוטוקול). עוד מסר המערער, כי המסעדה היתה, בשלב הזה, הומה באנשים, אך הוא לא מצא בה את עמוס. המערער ציין, כי לא נטל דבר מן המסעדה, וחזר לרכב, בידיים ריקות, לאחר שלא איתר את עמוס. המערער סיפר, כי לאחר חזרתו לרכב הוא שוחח, פעם נוספת, עם הדר, אך הדגיש כי לא הטיח קללות לעברה, וממילא גם לא איים עליה בכל דרך שהיא (עמ' 218 לפרוטוקול). בשלב מסויים, כך העיד המערער, הגיע הרכב לצומת נתיבות. לבנת הצביעה על בחור ובחורה שעמדו בצומת, ובהמשך אברהם ביצע פניית פרסה והעמיד את הרכב לצד הכביש, כשהוא פונה לכיוון העיר אשקלון.

בחקירתו במשטרה, מספר שעות לאחר הרצח, מסר המערער כי מטרת הנסיעה מן המועדון אל עבר צומת נתיבות היתה כדי לברר את פשר הסכסוך בין לבנת לבין המנוח (ת/36). בחקירה זו, לא הזכיר המערער את עצירת הרכב במסעדה.

בחקירה נוספת שנערכה לו, ביום 6.12.2010, משנשאל המערער האם נעשתה עצירה במקום כלשהו בדרך לצומת נתיבות, הודה המערער כי הרכב ביצע עצירה במסעדה, אך הדגיש כי מטרת העצירה היתה כדי לחפש את אחד מקרוביו, ולא זכור לו כי הוא נטל מן המסעדה סכין (ת/32).

אירוע הרצח

5. אם כן, המנוח, הדר ונדב עצרו בצומת נתיבות, כדי לאפשר למנוח לצאת ולהתפנות. לנוכח שיחתם של הדר והמערער וה"סיכום" ביניהם בדבר מפגש בצומת נתיבות, נותרו המנוח והדר בצומת, והמתינו לבואם של המערער ויתר יושבי הרכב שהיו עמו. לאחר הגעתם, ירדו המערער ואביהו מן הרכב, והחלה תגרה אלימה בינם לבין המנוח, אשר התפתחה לכדי אירוע הדקירות.

(א) נדב העיד, כי לאחר שהדר והמנוח ביקשו להמתין לבואו של המערער, הוא עזב את המקום והחל בתנועה רגלית לכיוון צומת בית הגדי, תוך שהוא משוחח בטלפון עם לבנת. נדב סיפר, כי במהלך שיחתם, הוא ניסה להרגיע את לבנת וביקש ממנה למנוע קיומו של עימות כלשהו בין המערער לבין המנוח והדר, בציינו כי אין זו דרכה של לבנת לנהוג באלימות (עמ' 18 לפרוטוקול). בחלוף מספר דקות, בסמוך לשעה 04:00, שמע נדב צעקות דרך הטלפון. נדב מסר, בין היתר, כי הוא שמע את לבנת צועקת "לא, אל תעשה", וכן שמע את הדר צועקת לעברו שיגיע במהרה למקום. נדב, אשר הבין כי מתרחש עימות בצומת, חזר על עקבותיו במהירות. נדב ראה, לדבריו, את המערער עומד בצמוד למנוח, ולצדו "הבחור השני" (אביהו – א.ש.). בשלב זה, הבחין המערער בנדב כשהוא מתקרב למקום, וברח לכיוון הרכב, כאשר הדר ו"הבחור השני" נותרו במקומם. נדב הדגיש, כי הוא משוכנע שהמנוח לא אחז בסכין במהלך האירוע, והוסיף כי לא היתה סכין בסמוך אליו, לאחר שהתמוטט. מנגד, מסר נדב כי המערער אחז בידו בחפץ שחור (עמ' 22 לפרוטוקול). נדב הוסיף עוד, כי לאחר שנדקר, החל המנוח ללכת לכיוונו, ובשלב מסויים נגע בפניו, והמשיך ללכת לכיוון רכבה של הדר, עד אשר התמוטט על הארץ. נדב, מצדו, חש אל עבר המנוח, הוריד את חולצתו, וניסה לחסום את פצעי הדקירה, כאשר הדר, באותה העת, התיישבה לצד המנוח (עמ' 7 לפרוטוקול). נדב הדגיש, כי לאחר שהמערער שב אל הרכב, הוא המתין ברכב עד אשר המנוח התמוטט, ואו-אז הוא צעק לנהג "סע סע" (עמ' 9 לפרוטוקול).

(ב) הדר מסרה בעדותה, כי לכל אורך האירוע היא עמדה בסמוך למתרחש. לדבריה של הדר, לאחר שנדב התרחק מן המקום לכיוון צומת בית הגדי, עצר בסמוך אליה ואל המנוח רכב לבן מסוג "טויוטה" (להלן: רכב הטויוטה). עם עצירת הרכב, ירד ממנו המערער, תוך שהוא צועק: "מי גרם לדודה שלי לבכות? מי זאת הבת זונה הזאתי?" (עמ' 203 לפרוטוקול). המנוח והדר, מצדם, ניגשו למערער וניסו להרגיע אותו. הדר סיפרה, כי המנוח אמר למערער שהוא אינו מעוניין להתעמת איתו, והוא מוכן לדבר איתו על הכל, לכשיירגע. הדר הוסיפה, כי בעת שניסה להרגיע את המערער, טפח המנוח על כתפו. בשלב הזה, ניגש החבר אשר היה עם המערער, ודחף את המנוח לאחור. בין הצדדים התפתחה תגרת ידיים, במהלכה שלף המערער סכין, הניף אותה, ולטענת הדר הוא גרם לה לחתך בשפתה, כאשר ניסתה להפריד בין הנצים (עמ' 206 לפרוטוקול). הדר נפלה, לדבריה, לאחור והתעלפה, ומכאן שלא ראתה הדקירות שבוצעו במנוח. עוד מסרה הדר, כי כאשר התעוררה, היא הבחינה במערער כשהוא רץ לכיוון הרכב תוך שהוא צועק לנהג לנסוע, מאחר שניידת משטרה בדרך למקום (עמ' 207-203 לפרוטוקול). הדר תיארה את הסכין שהחזיק המערער במהלך האירוע, כסכין ארוכה ועבה.

(ג) העדות המרכזית לאירוע הרצח, נמסרה מפיו של אברהם, נהג רכב הטויוטה, באמצעותו, כאמור, הגיע המערער לצומת. אברהם נותר לשבת לבדו ברכב, לאחר שהמערער, אביהו, לבנת ומעיין ירדו ממנו, והוא צפה על כל המתרחש ממושב הנהג, סמוך למקום האירוע, תוך שהוא מסתכל לאחור. עיקרי דבריו של אברהם בפני חוקרי המשטרה ומעל דוכן העדים בבית המשפט אינם שנויים במחלוקת. נקודה מרכזית העולה מעדויותיו של אברהם, אשר נותרה שנויה במחלוקת בין הצדדים, עניינה בשאלה האם גם המנוח אחז, במהלך האירוע, בסכין, או שמא רק המערער החזיק בסכין.

מעל דוכן העדים, מסר אברהם כי עם עצירת הרכב, ירד המערער מן הרכב, כשהוא מחזיק בידו בסכין. אברהם הדגים בפני בית המשפט, כיצד נשא המערער את הסכין בצמוד לירכו הימנית, מאחור. ברגע שהמערער ואביהו ירדו מן הרכב, כך טען אברהם, הם תקפו את המנוח, והחלה קטטה בין השלושה. בשלב מסויים במהלך הקטטה, הבחין אברהם, לדבריו, בלהב סכין מונפת באוויר. המנוח והמערער המשיכו בדחיפות הדדיות, כאשר בשלב מסויים הבחין אברהם במערער כשהוא דוקר את המנוח שתי דקירות בבטן. מיד בהמשך, רץ המערער בחזרה אל רכב הטויוטה, תוך שהוא צועק לעבר אברהם לנסוע, והשניים נסעו מן המקום (עמ' 127-125 לפרוטוקול).

מספר שעות לאחר האירוע, נעצר אברהם בחשד לרצח המנוח, והובא לחקירה בתחנת משטרת נתיבות. בחקירתו זו, מסר אברהם כי לאחר הדחיפות ההדדיות שהתפתחו בין המערער ואביהו לבין המנוח, הוא (כלומר אברהם) הבחין במנוח שולף סכין קטנה, באמצעותה הוא דקר את המערער באיזור הצוואר. זאת, בנוסף לסכין שאותה נשא המערער, בה הוא דקר את המנוח בבטנו (נ/2(א)). במסגרת הובלה והצבעה שנערכה לאברהם, בו ביום, הוא חזר על גרסה זו, וציין כי הבחין גם במנוח כשהוא אוחז בסכין במהלך האירוע, באמצעותה הוא פצע את המערער, כאשר המערער, מצדו, השיב בדקירות לעבר בטנו של המנוח (ת/25א).

בחלוף כשלושה ימים, ביום 6.12.2010, נחקר אברהם פעם נוספת על אודות האירוע, שם מסר, לראשונה, כי לא הבחין בסכין כלשהי בידי המנוח. אברהם הסביר, כי הוא ראה להב של סכין מונפת בין המערער למנוח, ומכך הסיק את דבר קיומה של סכין נוספת בזירה. ואולם, כך לדבריו, בדיעבד הוא הבין כי לא היה בעובדה זו כדי להצביע, בהכרח, על הימצאותה של סכין נוספת בידי המנוח (נ/2(ג)). בחקירה נוספת, מיום 14.12.2010, טען אברהם, אמנם, כי המערער שב לרכב כשהוא מדמם בפניו, אך אברהם לא ידע להסביר מה גרם לדימום בפניו של המערער, ולא קשר בין הדימום לבין עובדת קיומה של סכין נוספת בזירה.

אברהם נשאל בבית המשפט לגבי שינוי גרסתו בנוגע לסכין הנוספת, שם טען כי הוא סבר, בטעות, כי פציעתו של המערער נגרמה, ככל הנראה, מפגיעת סכין שהיתה ברשותו של המנוח, וזאת על אף שלא ראה סכין בידי המנוח, במהלך האירוע. אברהם טען, כי בעדותו הראשונה במשטרה, הוא היה מוטרד מעצם מעצרו בחשד לרצח, ולכן מסר גרסה שאינה מדוייקת. אברהם הדגיש, כי דבריו לפיהם המנוח החזיק בסכין במהלך האירוע, נמסרו מאחר שהוא, לכל היותר, הסיק שגם ברשות המנוח היתה סכין, לנוכח תנועת הלהב במהלך האירוע; ולאור העובדה שהמערער חזר לרכב, כשהוא מדמם (עמ' 142 לפרוטוקול), אך לטענתו הוא לא הבחין בכך באופן מפורש.

עוד אזכיר, כי, על רקע מעורבותו ברצח המנוח, התנהל נגד אברהם, במהלך מסירת עדויות אלה, הליך פלילי בחשד לביצוע עבירות של גרימת מוות ברשלנות; סיוע לאחר מעשה; ושיבוש הליכי משפט. בעדותו מעל דוכן העדים בבית משפט השלום, חזר אברהם על גרסתו המאוחרת, לפיה המערער החזיק בסכין במהלך האירוע, בעוד שהמנוח לא אחז בסכין כלשהי (עמ' 127 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, בת"פ 58405-03-11).

(ד) בעדותה בנוגע לרגעי דקירת המנוח, מסרה לבנת כי היא זוכרת שראתה את המנוח ואת המערער מתקוטטים, כאשר, במהלך הקטטה, ידו של המערער היתה על העליונה. לבנת הוסיפה, כי לא ראתה כל סכין אצל מי מהשניים במהלך האירוע, ומכל מקום, היא בטוחה שהמנוח לא אחז בסכין (עמ' 64-61 לפרוטוקול).

(ה) מעיין, אשר ירדה מן הרכב עם לבנת, לאחר שהמערער ואביהו החלו לתקוף את המנוח, סיפרה בעדותה כי לבנת ניסתה להפריד בין הנצים, וקראה למערער ולמנוח להפסיק להתקוטט. בשלב מסויים, כך לדבריה של מעיין, היא הבחינה במערער מחזיק סכין בידו, ומיד בהמשך ראתה את המנוח הולך מספר צעדים ומתמוטט לאחור. לאחר זאת, שמעה מעיין את לבנת צועקת לעבר המערער "מה עשית?" ו-"מה היית צריך לרצוח אותו?". המערער השיב ללבנת, "את רואה, את גרמת להכל" (עמ' 92 לפרוטוקול).

(ו) בעדותו, טען המערער כי החל מרגע תחילת הקטטה עם המנוח, הוא נכנס למצב של "בלאק-אאוט", כיוון שהוא נלחץ והיה מבולבל, ומכאן שאין ביכולתו לספק תמונה ברורה על שארע בזירת הרצח. עד לשלב הקטטה, כך נטען, זוכר המערער שהוא ניהל שיחה עם המנוח ועם הדר, כאשר לפתע הוא הוכה בפניו בעוצמה. מכה זו, לטענתו של המערער, "זעזעה" אותו, וגרמה לו להיכנס למצב הבלאק-אאוט הנטען. המערער הוסיף, כי הוא זוכר שמיד לאחר המכה העוצמתית שספג, הוא ברח מן הזירה (עמ' 220-218 לפרוטוקול).

(ז) מחוות דעת לאחר נתיחת גופת המנוח עולה, כי מותו של המנוח נגרם עקב הלם תת-נפחי, כתוצאה מ-4 פצעי דקירה, כמפורט להלן: פצע דקירה אחד, אשר עומקו כ-8 ס"מ, חדר את בית החזה משמאל; פצע דקירה שני, אשר עומקו כ-8 ס"מ, נמצא בבטן מצד שמאל; פצע דקירה שלישי, חדר את בית החזה משמאל, ועומקו כ-7 ס"מ; ופצע דקירה רביעי חדר את הבטן מצד שמאל, ועומקו כ-8 ס"מ. פצעים אלו נגרמו, כך על-פי חוות הדעת, על-ידי חפץ מושחז כגון להב של סכין, באורך של כ-8 ס"מ לפחות, וברוחב של עד כ-4.5 ס"מ (ת/29). בחוות דעת משלימה, נאמר כי פצעי דקירה אלו היו עשויים להיגרם על-ידי להב של סכין מטבח, הדומה לזו ששימשה, בפועל, לשם דקירת המנוח, כפי שיפורט בהמשך (ת/30).

בריחתו של המערער מן הצומת והסגרתו למשטרה

6. לאחר אירוע הרצח, חזר המערער לרכב הטויוטה בו המתין, כאמור, אברהם, והשניים נסעו מן המקום.

(א) אברהם העיד, כי במהלך נסיעתם נשא המערער בידו סכין שהיתה מגואלת בדם. המערער אמר לאברהם "אתה רואה את הסכין הזו, תשכח שראית אותה", והשליך את הסכין מהחלון, לצד הכביש. בהמשך, כיוון המערער את השניים אל אחת השכונות בנתיבות, שם יצא המערער מן הרכב ועזב את המקום. אברהם נסע חזרה לביתו, גולל בפני אחיו את שארע, ונעצר על-ידי חוקרי משטרה בפתח ביתו, מספר דקות לאחר מכן (עמ' 127-125 לפרוטוקול).

(ב) בעדותו בבית משפט קמא, עמד המערער, כאמור, על גרסתו לפיה החל מן הרגע שבו ספג מכה עוצמתית בראשו, הוא נכנס למצב של בלאק-אאוט, ולכן אינו זוכר מה בדיוק אירע. לטענתו של המערער, לאחר מכה זו, הוא ברח מן המקום, וכל שהוא זוכר הוא את ריצתו במהירות רבה ברחובות העיר נתיבות. המערער טען, כי במהלך מנוסתו זו הוא היה מטושטש, לחוץ ומבולבל. בשלב מסויים, כך נטען, הגיע המערער לבית כנסת שהיה פתוח, וביקש מזוג אנשים ששהו בבית הכנסת רשות להיכנס, על מנת לשטוף את פניו, שכן ירד דם רב מאפו. המערער שטף את פניו, ועזב את בית הכנסת, כשהוא פונה לתחנת המשטרה. בסמוך לתחנה, פגש המערער באביו, לו הוא מסר כי אינו יודע מה קרה לו. בהמשך, הסגיר עצמו המערער למשטרה (עמ' 220-218 לפרוטוקול).

המערער הגיע לתחנת המשטרה, כשפניו חבולות באיזור האף והעיניים. חוקר המשטרה, מר משה משה, סיפר כי בגדיו של המערער, בעת שהגיע לתחנת המשטרה, היו נקיים לחלוטין, ללא סימני דם או אלימות כלשהם, ומכל מקום, לא נראה כי מדובר בבגדים איתם יצא המערער לבלות במועדון. בהמשך אותו הבוקר, בסמוך לשעה 08:00, צולם המערער בתחנה ופניו נבדקו על-ידי מומחה. בדו"ח הבדיקה נרשם, כי על פניו של המערער הופיעו פצע באורך של כסנטימטר בלחי ימין; ופצע אלכסוני באורך של כסנטימטר במרכז האף, כאשר מסביבו קיימת נפיחות (ת/28).

בתחילה, סירב המערער למסור דבר בנוגע לאירועי ליל הרצח, ודרש להיוועץ בעורך דין (ת/9). בהמשך, הוכנס המערער לחדרו של חוקר אחר, עמו הוא התבקש להמתין עד להגעת עורך דינו. טרם הגעת עורך הדין, מסר המערער לחוקר את גרסתו הראשונה לאירועי ליל אמש. המערער מסר דברים דומים לאלו שעליהם העיד, בדיעבד, גם בבית משפט קמא. בעיקרו של דבר, טען המערער כי זכרונו הפך למעורפל, מיד לאחר המכה העוצמתית שספג במהלך הקטטה, ומאז הוא זוכר את עצמו במנוסה מזירת האירוע, כשהוא מבולבל, ונתון בלחץ רב. המערער הבהיר, כי מעבר לפרטים אלו הוא אינו רוצה לומר דבר, שכן, לטענתו, לנוכח הקושי שלו לזכור את שאירע, הוא עלול לומר דברים שיפגעו בו מבחינה משפטית (ת/36). משנשאל לגבי בגדיו, השיב המערער כי הוא אינו מכיר את הבגדים והנעליים אותם הוא לובש, ואיננו זוכר כיצד הם הגיעו לרשותו, ומתי לבש אותם (ת/35).

(ג) מיד בסמוך לאחר עזיבתם של המערער ואברהם את הצומת, הגיעו למקום שלושה שוטרים, אשר נסעו ברכב המשטרה מכיוון צומת בית הגדי. בהתקרבם לצומת נתיבות, הבחינו השוטרים במנוח בשלב שבו התמוטט על הארץ, וכשהתקרבו אליו הבחינו כי הוא דקור בבטנו ובחזהו. השוטרים תחקרו את הנוכחים בזירה, אשר מסרו כי הדוקר הוא יעד חלילי, המערער, וכי הרקע לדקירה הוא העובדה שלבנת הבחינה במנוח כשהוא מבלה עם חברתו החדשה במועדון. עוד מסרו השוטרים, כי לא הבחינו במאן דהוא הנוטל פריט זה או אחר מזירת הרצח, בקרבתו של המנוח (ת/1; ת/12; עמ' 26 לפרוטוקול). אחד השוטרים סגר את זירת הרצח לגישה, וערך חיפושים למציאת סכין במקום, ללא הועיל (ת/17).

(ד) עדה נוספת להתרחשות באירוע הדקירות, הגב' רוחמה מרציאנו, מסרה כי היא לא ראתה כל סכין אצל מי מהמעורבים בקטטה, במהלך הקטטה ולאחריה (ת/2).

ראיות מרכזיות נוספות

7. מספר שעות לאחר אירוע הרצח, בשעות אחר הצהריים של יום ה-3.12.2010, אותרה בשולי כביש 25, כ-150 מטרים מזרחה לצומת הכניסה המערבית לעיר נתיבות, סכין מטבח, מתוצרת חברת "Arcos", בעלת ידית שחורה, כשהיא מוטלת על הארץ, ומגואלת בדם (ת/38; ת/40; ת/51). מקום המצאה של הסכין תאם לתיאור שמסר אברהם, באשר למקום השלכת הסכין לצד הכביש, על-ידי המערער, במהלך הנסיעה שמיד לאחר האירוע. בבדיקת כתמי הדם שהתגלו על להב הסכין, הובהר כי כתמים אלו עשויים להיות שייכים למנוח, בשכיחות של למעלה מאחד למיליארד. בעל המסעדה שממנה, לטענת המאשימה, נלקחה הסכין, מר נאור חלילי (שהוא, כאמור, בן דודו של המערער) (להלן: נאור) מסר, כי אינו יודע לומר כמה סכינים מצויות במסעדה, וכי הסכינים מפוזרות בכל רחבי המסעדה.

8. ביום 5.12.2010, נערכה בדיקת מעבדה לרכב הטויוטה בו נסע המערער עם חבריו בליל הרצח, ואשר נתפס, מאוחר יותר, בבית חברתו של אביהו. ברכב נמצאו כתמים של חומר החשוד כדם, בין היתר, על המסגרת החיצונית של חלון הדלת הקדמית הימנית; על משענת יד הדלת הקדמית מצד ימין; על קופסת טישיו שהונחה על גבי המושב; ועל השטיח שלמרגלות המושב הקדמי הימני (ת/27). דגימת DNA שבוצעה לכתם הדם שהתגלה על המסגרת החיצונית של החלון, הצביעה על כי כתם הדם עשוי להיות שייך למערער (ת/47).

9. מסרטון מצלמות האבטחה של המסעדה עולה, כי בליל הרצח, בשעה 03:57, חנה בסמוך למסעדה רכב לבן, הדומה לרכב מסוג "טויוטה", ממנו יצאו שני גברים, כאשר אחד מהם לבש חולצת פסים בצבעים כחול ולבן (או כחול ואפור), תיאור התואם לבגדים שלבש המערער בליל הרצח. בחלוף כעשרים שניות, חזרו שני הגברים אל הרכב, ומספר שניות נוספות לאחר מכן, עזב הרכב את המקום (ת/64). בסרטון, נראה הגבר עם חולצת הפסים הולך כאשר ידו הימנית מתנועעת ואילו ידו השמאלית נותרת במקומה (ת/48(ב)). חוקר המשטרה, מר אלעד אברהם, מסר, על יסוד צפייה במצלמת אבטחה נוספת, כי הוא מזהה את המערער כמי שנראה בסרטון הולך עם חולצת הפסים, וזאת לפי מבנה גופו וצורתו.

קביעות ממצאי עובדה ומהימנות

10. לאחר שבחן את כלל הראיות והעדויות שהונחו בפניו, קבע בית משפט קמא כי המערער הוא שדקר למוות את המנוח, וכי לא היתה ברשותו של המנוח סכין כלשהי, במהלך הקטטה עם המערער. בית משפט קמא קיבל כמהימנות, את עדויותיהם של אברהם, מעיין והדר, מהן ניתן ללמוד, בין היתר, על מניעיו של המערער למעשה; על השתלשלות העניינים במהלך הנסיעה לצומת נתיבות; על אופי הקטטה בצומת; ועל מעשיו של המערער, במהלך הבריחה מן הזירה. בית משפט קמא הבחין בין עדויותיהם של השלושה, לבין גרסתה של לבנת, אשר היתה, לשיטתו, "חצויה" בין אהבתה למנוח לבין קרבתה למערער, אשר בעטיה, כך לתחושתה, הוא נקלע לסיטואציה זו, מלכתחילה. עוד נקבע, כי יש ליתן אמון בגרסתו המאוחרת של אברהם, חרף שינוי גרסה זו אל מול דברים מסויימים שמסר בחקירותיו הראשונות במשטרה. לגישתו של בית משפט קמא, בהודעותיו אלו, נמנע אברהם מלמסור פרטים מפלילים אודות המערער, בשל כך שהוא עצמו היה עדיין חשוד ברצח המנוח. ביתר שאת אמורים הדברים, כך נקבע, לנוכח העובדה שאף לא אחד מבין העדים לאירוע הדקירות, טען כי היתה ברשותו של המנוח סכין כלשהי. אשר לעדותה של הדר, קבע בית משפט קמא כי גרסתה היתה קוהרנטית ועקבית, ולא השתנתה, בעיקרו של דבר, במשך הזמן.

מנגד, נדחתה גרסתו של המערער מכל וכל. נקבע, כי למן הרגע שהלה הסגיר עצמו למשטרה, מסר המערער גרסה מתחמקת ובלתי מהימנה, אשר היתה רצופת סתירות ותמיהות רבות. בהתייחס לטענתו של המערער, לפיה הוא היה שרוי בבלאק-אאוט, בעקבות המכה שספג, קבע בית משפט קמא כי אין בטענה זו כל ממש. לעמדתו של בית משפט קמא, המערער ידע לתאר היטב את השתלשלות האירועים הרלוונטית, ככל שהיא תורמת לחיזוק הגנתו. ואולם, כך נקבע, בכל הנוגע לאירוע הדקירה וטשטוש הראיות שלאחריו, טען המערער לבלאק-אאוט, על מנת שלא יידרש לספק הסברים לגבי התנהלותו במהלך אירוע הרצח ולאחריו. בית משפט קמא תמך קביעתו זו, בשורה ארוכה של סימנים המעידים על תחכומו של המערער, אשר הפגין בקיאות לא מבוטלת בדרכי ניהול חקירה פלילית בידי המשטרה. כך, בין היתר, הצביע בית משפט קמא על הימנעותו של המערער מלהשיב לשאלות החוקרים, בעת חקירתו הראשונה; על פעולותיו לטשטוש הראיות, כגון השלכת הסכין והחלפת הבגדים; על זהירות היתר שהוא הפגין, בעת מסירת עדותו; ועל העובדה כי בעת נסיעתו בניידת המשטרה עם אביו, סימן המערער לאביו שלא יאמר דבר, לנוכח החשש שמא שיחתם בניידת מוקלטת. בהמשך, נתן בית משפט קמא את דעתו לסתירות הרבות שהתגלו בעדותו של המערער, בהן יש כדי להוסיף ולקעקע את אמינותו ומהימנות גרסתו. חיזוק נוסף לקביעה בדבר חוסר מהימנותו של המערער, מצא בית משפט קמא בהודעותיו במשטרה בנוגע לעובדות האישום השני (שעניינו, כאמור, עבירה נוספת של החזקת סכין), בהן הוא הודה. גם בהודעות אלו, כך קבע בית משפט קמא, מסר המערער דברים סותרים, ובכך העיד על עצמו כי אינו חושש לשקר לגורמי אכיפת החוק.

הרשעת המערער בעבירת הרצח

11. בזו אחר זו, דחה בית משפט קמא את טענות ההגנה שהעלה המערער, לפיהן לא הוכח, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי התקיימו בו יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה; וכי עומדים לזכותו סייג ההגנה העצמית וסייג היעדר השליטה.

לגישתו של בית משפט קמא, ניתן ללמוד על קיומו של יסוד ההכנה, מעצם הצטיידותו של המערער, מבעוד מועד, בסכין, ובפרט לאחר שכיוון את הרכב במיוחד אל המסעדה, לצורך נטילת סכין זו. עוד נקבע, כי שימוש בסכין קטלנית, כמו גם נעיצתה של סכין זו ארבע פעמים לאיברים חיוניים בגופו של המנוח, מקיימים את יסוד ההחלטה להמית. לבסוף, ובשים לב לכך שהמערער היה חדור מוטיבציה להתעמת עם המנוח לקראת המפגש בצומת; הצטייד בסכין עוד טרם שהחלה הקטטה; ולא נעתר לתחנוניהן של לבנת והדר, במהלך האירוע, כי יחדל ממעשיו, קבע בית משפט קמא כי התקיים במערער גם יסוד היעדר הקנטור.

אשר לסייג ההגנה העצמית, גרס בית משפט קמא כי סייג זה אינו יכול לעמוד למערער. זאת, בראש ובראשונה, מן הטעם שהמנוח לא אחז בסכין כלשהי במהלך האירוע, ומכאן שהמערער לא חש כל סכנה אשר נשקפה לחייו. בית משפט קמא דחה, בהקשר זה, את טענת ההגנה, לפיה היה על המשיבה לערוך למערער "בדיקת חיים", שהיה בה, לפי הטענה, כדי להראות כי החבלות שעל פניו נגרמו עקב פגיעת סכין. לשיטתו של בית משפט קמא, לא היה בבדיקה זו, לוּ התקיימה, כדי לסתור את כלל הראיות החד משמעיות, לפיהן המנוח לא החזיק בסכין במהלך האירוע.

לבסוף, ובהתייחס לסייג היעדר השליטה (או סייג "האוטומטיזם השפוי"), קבע בית משפט קמא כי גם סייג זה אינו עומד למערער. זאת שכן, המערער היה מודע היטב להתנהלותו; זכר כדבעי את השתלשלות האירועים; כאשר עדותו, כאילו הוא נכנס למצב תודעתי של בלאק-אאוט, אינה אלא בגדר ניסיון לספק לעצמו הגנה אפשרית בעתיד. לכך יש להוסיף, לעמדתו של בית משפט קמא, את המניפולטיביות שהפגין המערער, בכך שניסה לטשטש את מעורבותו ברצח המנוח.

12. על יסוד האמור לעיל, הרשיע בית משפט קמא את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; ובשתי עבירות של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. ביום 2.6.2014, כמצוות המחוקק, נדון המערער לעונש של מאסר עולם. כמו-כן, השית בית משפט קמא על המערער תשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪ למשפחת המנוח.

טענות המערער בערעור

13. המערער סבור, כי קיים למעלה מספק סביר בדבר אשמתו בעבירת הרצח. בפרט, מיקד המערער את טענותיו בנוגע להרשעתו, בטעויות שנפלו, לעמדתו, בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, שנעשו על-ידי בית משפט קמא. נטען בנוסף, כי לא התקיימו במערער יסודותיה של עבירת הרצח; ולחלופין, כי המערער זכאי לחסות תחת סייג ההגנה העצמית.

אשר לתשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית משפט קמא, נטען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערער הכין עצמו, מבעוד מועד, בכדי לגרום למותו של המנוח. לטענת המערער, לא קדמה לליל הרצח כל היכרות מוקדמת בינו לבין המנוח, ומכאן שלא היתה לו כל סיבה נראית לעין לפגוע בו. המערער גורס, כי בית משפט קמא נפל לכלל טעות בכך שהתעלם כליל מעדותה של לבנת, וביכר תחתיה, את דבריה של מעיין. זאת, חרף העובדה שמעיין לא היתה עדה אובייקטיבית, ואילו עדותה של לבנת היתה אותנטית ועקבית. עוד חלק המערער, על הקביעה לפיה הוא נטל סכין מן המסעדה, טרם העימות האלים בצומת נתיבות. נטען, בהקשר זה, כי השיחה שבמהלכה נודע למערער על מיקומם של המנוח והדר היתה לאחר שרכב הטויוטה עזב את המסעדה, ומכאן שלא היתה כל סיבה למערער ליטול סכין מן המסעדה. המערער הוסיף וטען, כי לא נמצאה במסעדה סכין מסוגה של הסכין שבה נדקר המנוח. מעבר לזאת, המערער הדגיש כי דווקא המנוח והדר הם אלו שפנו פעם אחר פעם אל לבנת וניסו ליצור עמה קשר, במהלך ליל הרצח. לפיכך, סבור המערער כי עדותם של יושבי הרכב, לפיה לבנת היא שהתקשרה אל המנוח, אינה אלא גרסה שקרית. עוד נטען, כי בית משפט קמא טעה כאשר קבע כי המנוח והדר עצרו את רכבם בצומת נתיבות, כדי לאפשר למנוח לצאת ולהתפנות. אדרבא, כך טען המערער, חומר הראיות מלמד כי תכלית עצירתם של השניים היתה אך ורק כדי להתעמת עמו. המערער הוסיף עוד, כי לא היה מקום להשתית ממצאים עובדתיים על עדותו של אברהם. בנוסף, כך גרס המערער, לא היתה הצדקה להעדיף את גרסתו המאוחרת של אברהם, על פני הגרסה אותה מסר בחקירותיו הראשונות במשטרה. בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, כך נטען, לאברהם לא היתה כל סיבה למסור גרסה שקרית בנוגע להימצאותה של סכין נוספת ברשותו של המנוח. מכך יש להסיק, לדידו של המערער, כי אברהם הושפע מן הלחצים שהופעלו עליו על-ידי חוקריו, דבר שגרם לו לשנות את גרסתו. לכך יש להוסיף, לעמדתו של המערער, את העובדה שאברהם הינו בגדר שותף למעשה העבירה, ומכאן שנדרשת תוספת ראייתית לשם קבלת עדותו.

בהמשך, הצביע המערער על מחדלים שנפלו בחקירתו. נטען, כי היה מקום לבצע במערער "בדיקת חיים", אשר היה בה כדי להוכיח כי המנוח פגע בו בסכין במהלך הקטטה. מחדל חקירתי זה, כך נטען, מצדיק את זיכויו של המערער, באשר המשיבה לא השכילה להוכיח, מעבר לספק סביר, כי המנוח לא השתמש בסכין במהלך האירוע. עוד סבור המערער, כי ניתן היה לבחון נוכחותם של שרידי ברזל בידי המנוח, על מנת לקבוע אם הוא אחז סכין בידו. כמו-כן, נטען כי היה על המשטרה להציג לנאור, בעל המסעדה, את הסכין בה נדקר המנוח, כדי לבחון את השאלה, האם סכין מסוג זה היתה במסעדה, כלל ועיקר.

לחלופין, טען המערער כי גם אם לא היתה סכין נוספת בזירה, הרי שיש לקבוע כי המנוח תקף את המערער באמצעות אותה סכין שבה נדקר המנוח. על-פי תרחיש זה, המערער נדקר על ידי המנוח בפניו, ורק לאחר מכן נטל את הסכין לידיו והחל לדקור את המנוח. מעשיו של המערער, כך נטען, היו בלתי מתוכננים, ונעשו אך ורק כתגובה ישירה לפציעתו של המערער על-ידי המנוח.

המערער קבל בנוסף, על המסקנות שהוסקו מתוכן עדותו בחקירתו הראשונה במשטרה. לטענת המערער, הוא מסר לחוקריו פרטים מסויימים מבלי שנועץ, בשלב זה, בעורך דין; מבלי שידע כי דבריו ישמשו, בדיעבד, לחובתו; ומבלי שהבין, כי שתיקתו תגרום לכך שכל גרסה עתידית שיספק, תיחשב כגרסה כבושה.

המערער הוסיף וטען, כי לא התקיימו בו יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה. קיים ספק סביר, לגישתו של המערער, באשר להתגבשותו של רכיב ההחלטה להמית, עובר לאירוע הדקירות. עוד טען המערער, כי יש ללמוד על קיומו של קנטור סובייקטיבי בתכוף למעשה, הנובע מן הלחץ והבלבול שבו הוא היה שרוי, לנוכח המכה העוצמתית שספג, בתחילת הקטטה. כך הוא הדבר, לעמדתו של המערער, גם באשר לקיומו של קנטור אובייקטיבי, שכן קיימת אפשרות לפיה כל אדם סביר היה נוהג כפי שפעל המערער, בנסיבות העניין.

לבסוף, נטען על-ידי המערער, כי עומד לו סייג ההגנה העצמית, לפי סעיף 34י לחוק העונשין. זאת, מן הטעם שהמערער נקלע לקטטה אלימה, במהלכה ספג מכה עוצמתית בפניו ואף הותקף בסכין, ומכאן שהיה נתון בסכנה מוחשית לחייו.

לחלופין, נטען כי יש להתערב ברכיב הפיצויים שבגזר הדין, ולהפחית את סכום הפיצויים שנקבע, וזאת לנוכח היותו של המערער אדם צעיר, שידו אינה משגת לשלם סכום משמעותי כגון דא.

תגובת המשיבה

14. המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. לשיטת המשיבה, אין הצדקה, בנסיבות דנן, להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנעשו על-ידי בית משפט קמא. לגופו של עניין, טענה המשיבה כי אין לקבל את תיאור השתלשלות האירועים, שלו טוען המערער. המשיבה סבורה, כי התגבשה במערער כוונה לפגוע במנוח, לנוכח הפגיעה שחשה לבנת במועדון. תמיכה לכך, מצאה המשיבה בדבריו של המערער עצמו, כי בכוונתו "לטפל" במנוח, טרם שתכנן להחזיר את לבנת ומעיין לבתיהן.

עוד טענה המשיבה, כי למערער לא היתה כל סיבה הגיונית לעצור את הרכב בסמוך למסעדה בדרכו למפגש עם המנוח, ובכך יש כדי לחזק את המסקנה כי המערער ביקש להצטייד בסכין שאותה נטל מן המסעדה. מכל מקום, הוסיפה המשיבה וטענה כי גם אם קיים ספק אם המערער נטל סכין מן המסעדה, הרי שאין מחלוקת כי המערער יצא מרכב הטויוטה לעבר המנוח, כשסכין בידו.

אשר לאירוע הרצח, נטען על-ידי המשיבה כי יש לאמץ את עדותו של אברהם, לפיה הסכין היחידה אותה ראה בזירה היתה זו שבה השתמש המערער. הסברו של אברהם לשינוי גרסתו, כך נטען, הוא הסבר המניח את הדעת. לכך יש להוסיף, לעמדתה של המשיבה, את עדויותיהם של יתר הנוכחים באירוע, אשר לא הבחינו בסכין נוספת בזירה, פרט לזו שבה אחז המערער, והוא זה שקבע את מהלך האירועים במקום; כמו גם את עדויותיהם של השוטרים שהגיעו לזירת האירוע, אשר מסרו כי לא הבחינו במאן דהוא אשר נוטל פריט כלשהו, בסמוך למקום שבו שכב המנוח. המשיבה ציינה בנוסף, כי אף המערער עצמו לא העיד כי ראה את המנוח מחזיק סכין בידו במהלך האירוע, שכן כל טענתו היתה שהוא אינו זוכר דבר, טענה שנדחתה כבלתי מהימנה.

בהתייחס לעדותו של המערער, טענה המשיבה כי עדות זו סותרת את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, בהן אין הצדקה להתערב. המשיבה הדגישה, בהקשר זה, כי המערער הינו אדם מתוחכם ומניפולטיבי, אשר היה ער לחומרת המעשים שיוחסו לו, ולא בכדי הוא נמנע מלהתייחס לאירוע הרצח עצמו. אשר לטענתו של המערער, לפיה הוא היה נתון במצב של בלאק-אאוט במהלך האירוע, נטען על-ידי המשיבה כי המערער "זוכר רק את החלקים שנוחים לו". עוד דחתה המשיבה, את טענתו של המערער, לפיה הוא לא הוזהר, עובר למסירת הודעתו הראשונה בפני חוקרי המשטרה. נטען, בהקשר זה, כי למערער הובהרו כלל זכויותיו, ומכל מקום המערער לא מסר, במסגרת הודעה זו, אמירות מפלילות כלשהן.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין לקבל את טענותיו של המערער בנוגע למחדלים שנפלו, כביכול, בחקירתו. עוד נטען, כי גם אם היו מחדלים, לא היה בהם כדי לפגוע ביכולתו של המערער להתגונן מפני המיוחס לו. זאת, ביתר שאת, לנוכח התשתית הראייתית הברורה והמשכנעת שהונחה בפני בית משפט קמא.

אשר להרשעה בעבירת הרצח, נטען על-ידי המשיבה, כי התקיימו במערער כלל יסודותיה של עבירה זו. המערער, כך נטען, גמר אומר בליבו להמית את המנוח, כבר בעת ששוחח עם לבנת; הוא הצטייד, מראש, בסכין קטלנית; והוא זה שיזם את המפגש עם המנוח, כדי להתעמת עמו, מבלי שקדם לכך קנטור כלשהו.

עוד יש לדחות, לשיטת המשיבה, את טענתו של המערער בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית. נטען, בהקשר זה, כי נקבע עובדתית שלא היה ברשותו של המנוח סכין, דבר השומט את הקרקע מתחת לטענה כי חייו של המערער היו נתונים בסכנה. עוד נטען, כי לא היה למערער כל צורך לדקור את המנוח, ומכל מקום לא היתה כל פרופורציה בין המכה, שלכאורה, ספג המערער, לבין ריבוי הדקירות הקטלניות במנוח.

לבסוף, סבורה המשיבה כי אין מקום להיעתר גם לערעורו של המערער בנוגע לשיעור הפיצויים שנפסקו לחובתו, באשר מדובר בסכום כספי שאינו גבוה. ביתר שאת אמורים הדברים, כך נטען, לנוכח הפגיעה הקשה שנגרמה למשפחת המנוח, בעקבות מותו הטראגי והמיותר של יקירם.

דיון והכרעה

15. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון של הצדדים, והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות.

16. הערעור על הכרעת הדין שלפנינו נסוב, בעיקרו של דבר, על שלוש טענות מרכזיות. הטענה הראשונה, נוגעת לתשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית משפט קמא, תוך תקיפת ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט. לכך יש לצרף את הטענה לפיה נפלו מחדלים במהלך חקירתו של המערער. הטענה השנייה, עניינה בכך שלא הוכחו יסודות עבירת הרצח בעניינו של המערער. הטענה השלישית נוגעת לשאלת קיומו של סייג ההגנה העצמית במערער. אדון, אפוא, בטענותיו אלו של המערער, כסדרן.

התשתית העובדתית שהובילה להרשעתו של המערער בעבירת הרצח

17. טרם שאבחן טענה זו, אפתח באזכור קצר של הכלל, לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אשר נקבעו על-ידי הערכאה המבררת. הטעם לכך נעוץ בעדיפות הברורה המוקנית לערכאה הדיונית, כמי שמתרשמת, במישרין ובאופן בלתי אמצעי, מן העדים שהופיעו בפניה, מהתנהלותם מעל לדוכן העדים, ומשפת גופם. זאת, בעוד שבפני ערכאת הערעור עומדים, ככלל, חומר ומסמכים כתובים, המבקשים לשקף את אשר קלטו שופטי בית משפט קמא בחושיהם (ע"פ 437/13 אלחיאני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (24.8.2015); ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (9.7.2015); ע"פ 4428/13 שטרית נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (30.4.2014)). לכלל האמור נוספו, במרוצת השנים, מספר חריגים, אשר בהתקיימם עשוייה ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה המבררת התבססו על ראיות בכתב; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיוניות הושתתו על שיקולים שבהגיון; השלישי, כאשר בהערכת מהימנות העדויות נפלו טעויות מהותיות; החריג הרביעי, מתקיים כאשר הוצגו בפני הערכאה הדיונית עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה (ע"פ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (13.5.2015) (להלן: עניין אגבריה); ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (10.7.2013); ע"פ 8680/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (5.6.2013)).

אקדים תוצאה להנמקה ואומר, כי לא מצאתי כל עילה להתערב, בנסיבות דנן, בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. לטעמי, ממצאיו של בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות ומתיישבים כהלכה עם הגיונם של הדברים ועם השכל הישר. טרם שאפרט את השתלשלות האירועים, אשר הובילה למותו חסר הפשר וההיגיון של המנוח, מן הראוי להידרש לשאלות העובדתיות המרכזיות, אשר שנויות במחלוקת במסגרת ערעור זה. יודגש, כי אין כל מחלוקת בין הצדדים, בנוגע לעובדה שהמערער הוא זה שדקר למוות את המנוח, וכי הוא עשה כן באמצעות סכין המטבח שאותרה, בדיעבד, בסמוך לכביש 25. הצדדים חלוקים בנוגע לקיומה של סכין נוספת במהלך האירוע, שהיתה (או לא היתה) ברשותו של המנוח; בשאלה, האם המערער נטל מן המסעדה את הסכין ששימשה אותו לרצח המנוח; ובאשר להשתלשלות העניינים במהלך הנסיעה לצומת נתיבות.

(א) האם היתה ברשותו של המנוח סכין במהלך העימות האלים?

18. השגתו של המערער על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה המנוח לא אחז בסכין כלשהי במהלך האירוע, נשענת על מספר אדנים. האדן הראשון והעיקרי, מבוסס על גרסתו הראשונה של אברהם בחקירתו במשטרה. גרסה זו, כך טוען המערער, מלמדת על דבר קיומה של סכין נוספת בזירה. נטען, בהקשר זה, כי מדובר בגרסה האותנטית ביותר שמסר אברהם, כבר בתחילת החקירה שנפתחה בעקבות הרצח. עוד טוען המערער, כי אברהם שינה את גרסתו זו, לנוכח רצונו למזער את אחריותו לאירוע, לנוכח ההאשמות שיוחסו לו, בחקירה ובהליך הפלילי שהתנהל נגדו. האדן השני, עליו נשען המערער בטענותיו אלו, נעוץ בסימני החבלה שהופיעו על פניו. המדובר, כך נטען, בחבלות חמורות, אשר עשויות להיגרם על-ידי פגיעה של להב סכין. המערער הוסיף וטען, בהקשר לכך, כי היה על גורמי החקירה לבצע לו בדיקת חיים, שעל יסודה ניתן היה לקבוע האם מקורן של חבלות אלו בדקירות סכין, אם לאו.

דין טענותיו אלו של המערער להידחות. כפי שיפורט להלן, אין כל ספק, לטעמי, כי המערער היה האדם היחיד שאחז בסכין במהלך אירוע דקירת המנוח. בנוסף, הנני סבור כי לא נפל כל פגם בהימנעותם של החוקרים מלערוך למערער בדיקת חיים בנוגע לסימני החבלה שהיו על פניו, ומכל מקום לא היה בכך כדי לפגוע בהגנתו.

19. העד המרכזי לאירוע הרצח היה, כאמור, אברהם, אשר שהה, כל אותה עת, ברכב, והשקיף על הנעשה מחוצה לו. עדותו הראשונה של אברהם נמסרה בעת שנחקר במשטרה, ביום 3.12.2010, בשעה 10:42, שעות בודדות לאחר אירוע הרצח. אברהם מסר, כי עם יציאתם מן הרכב של המערער ואביהו, הוא הבחין בדחיפוֹת הדדיות בין המערער ואביהו לבין המנוח, כאשר הדר ניסתה להפריד בין הנצים. בשלב מסויים, כך לדבריו של אברהם, הוא הבחין כי:

"הבחור שהיה עם הבחורה שלף סכין. אני לא ראיתי מאיפה הוא שלף אבל פתאום היתה לו סכין קטן כזה ביד אני לא זוכר באיזה יד וגם הבחור דקר את יעד [המערער – א.ש.] לכיוון הצוואר. יעד גם הוציא סכין ודקר אותו בבטן".
(נ/2(א), עמ' 2, ש' 35-33).

בחלוף מספר שעות, השתתף אברהם בהליך חקירתי של הובלה והצבעה, במסגרתו הוא חזר על טענתו, לפיה גם המנוח אחז בסכין במהלך האירוע:

"ראיתי את יעד [...] שולף סכין [...] ומתחילות דחיפות [...] והבן אדם ההוא גם מוציא סכין כזה [...] ופוצע את יעד [...] ויעד משיב בדקירות סכין." (ת/25ג, עמ' 33-32).

יצויין, כי מדובר בהודעותיו הראשונות של אברהם בפני חוקרי המשטרה. אברהם נעצר, כזכור, בבוקרו של אותו יום, בחשד לרצח המנוח, ולכל הפחות הוחשד בקשירת קשר לביצוע הרצח. בשלב הזה, אין זה בלתי מתקבל על הדעת, כי אברהם ביקש לצמצם, ככל הניתן, את אחריותו שלו, כמו גם את אחריותו של שותפו הלכאורי לדבר העבירה, הוא המערער. ואכן, בחלוף שלושה ימים, ביום 6.12.2010, מסר אברהם גרסה שונה, בכל הנוגע לקיומה של סכין נוספת בזירת הרצח:

"שאלה: אמרת בעדות שראית שגם למנוח היתה סכין, אני אומר לך שאף אחד חוץ ממך לא ראה סכין כזו ובשטח לא נמצאה סכין נוספת, אך אתה מסביר את זה?
תשובה: אני ראיתי להב קטן מתרומם.
שאלה: איפה היה הלהב הזה?
תשובה: בין יעד לניסים [המנוח – א.ש.].
שאלה: אתה ראית את ניסים מחזיק בסכין או שראית להב בין ניסים ליעד?
תשובה: לפי הדחיפות, כשדחפו אחד את השני ראיתי להב עולה.
שאלה: אז למה בעדות הקודמת היית כל כך בטוח שהלהב הזו זו סכין שהחזיק ניסים?
תשובה: כי זה בא מהכיוון שלו."
(נ/2ג, עמ' 3, ש' 78-70).

בחקירה נוספת, מיום 14.12.2010, מסר אברהם כי אינו יודע להסביר מהו המקור לחבלות שהיו על פניו של המערער, ומדוע המערער נכנס לרכב הטויוטה, לאחר האירוע, כשהוא מדמם בפניו. כך או אחרת, אברהם לא טען לקיומה של סכין כלשהי ברשות המנוח, גם במסגרת חקירה זו (נ/2(ד)).

בסופו של יום, מסר אברהם את גרסתו המאוחרת מעל דוכן העדים בבית משפט קמא, גרסה שעליה חזר גם בבית משפט השלום בבאר שבע, בעת שנשפט בגין חלקו באירועי ליל הרצח (לאברהם יוחסו, בגדרי כתב האישום שהוגש נגדו, עבירות של גרם מוות ברשלנות, סיוע לאחר מעשה, ושיבוש מהלכי משפט). על-פי גרסתו זו של אברהם, לא ידוע לו כיצד נגרמו חבלותיו של המערער, והוא אינו יכול לומר כי המנוח גרם לכך באמצעות סכין, וזאת מאחר שהוא (אברהם) לא ראה את המנוח מחזיק בסכין במהלך האירוע. חשוב מכך לענייננו, הוא ההסבר שמסר אברהם לשינוי גרסתו:

"שאלה: אתה אומר שיעד היה עם פציעות על הפנים, אתה ראית איך נגרמו הפציעות?
תשובה: לא.
שאלה: מה חשבת?
תשובה: חשבתי שהוא נפצע, מסכין שהיתה אצל המנוח. [...] אני אמרתי בעדות הראשונה שראיתי סכין ביד של המנוח, אבל בעדות הראשונה שלי הייתי מפוחד ומבוהל ובגלל שהאשימו אותי בחשד לרצח זה מה שאמרתי, אבל בעדויות הבאות שלי הייתי יותר מפוקס אז אמרתי שזו היתה להב שעלתה ביניהם."
(עמ' 128 לפרוטוקול).

בהמשך, משעומת על-ידי באת-כוחו של המערער לגבי שינוי גרסתו, העיד אברהם:

"שאלה: זאת הגרסה הראשונה שלך, חזרת עליה שוב ושוב וגם חזרת עליה בשחזור. [...] זאת האמת מה שמסרת בחקירה נכון?
תשובה: זאת האמת שאמרתי בעדות הראשונה. זה מה שאמרתי. [...] מה שהיה זה שראיתי אותו עולה לרכב עם דם על הפנים והסקתי שגם למנוח היה סכין ביד, ראיתי להב עולה ויורדת ולפי הדם הסקתי שגם למנוח היה סכין ביד.
שאלה: אז למה לא אמרת את זה בחקירה לחוקרים? אתה מספר מיוזמתך, אז מה הבעיה להגיד בחקירה שראית להב מתרומם ובגלל שהיה דם על הפנים הסקתי שהמנוח החזיק סכין, מה הבעיה להגיד את זה?
תשובה: באותו רגע הייתי נתון ללחץ, הייתי במעצר פעם ראשונה שלי, לא הייתי מפוקס, הייתי המום ובהלם.
שאלה: צריך להגיד את האמת.
תשובה: נכון.
שאלה: זאת לא האמת מה שאמרת.
תשובה: בעדות השניה אני תיקנתי."
(עמ' 142 לפרוטוקול) (ההדגשות שלי – א.ש.).

הנה כי כן, מגרסתו המאוחרת של אברהם, אשר זכתה לאמונו של בית משפט קמא, עולה בברור כי אברהם לא הבחין בקיומה של סכין נוספת בזירת הרצח, ולכל היותר הוא הסיק את דבר קיומה של סכין זו, לנוכח הדימום והחבלות בפניו של המערער, כמו גם תנועת להב הסכין במהלך האירוע. בית משפט קמא קיבל, כאמור, את גרסתו זו של אברהם, בקובעו כי מדובר בגרסה מהימנה, אשר מתיישבת כהלכה עם יתר הראיות שהוצגו בפניו. הנני תמים דעים עם בית משפט קמא בעניין זה. יצויין, כי אברהם לא הביע ביטחון מוחלט לגבי עובדת קיומה של סכין נוספת, עוד בחקירתו הראשונה. כך, כשנשאל אברהם, באותה חקירה, האם יתכן כי פציעתו של המערער לא נגרמה כתוצאה מפגיעת סכין, השיב כי אמנם קיימת אפשרות כזו:

"שאלה: אתה ראית איך נגרם ליעד הפציעות בפנים?
תשובה: עקב הדקירות של הבחור השני.
שאלה: יכול להיות שהבחור השני רק עשה תנועות של כאילו דקירה והפציעות של יעד נגרמו לו ממכה שקיבל?
תשובה: זה גם יכול להיות".
(ת/2(א), עמ' 5, ש' 135-132).

עוד יש לומר, כי הסברו של אברהם לשינוי גרסתו בהחלט מתקבל על הדעת. ראשית לכל, אברהם לא טען בגרסתו המאוחרת, כי שיקר בגרסתו הראשונה, אלא שהוא הבהיר את כוונתו, או כפי שטען, "אני תיקנתי" את הדברים (עמ' 142 לפרוטוקול). כאמור, אף לדבריו של אברהם עצמו, הוא הסיק את דבר קיומה של סכין נוספת לנוכח הדימום והחבלות על פניו של המערער, כמו גם מתנועת הלהב בין הנצים. לכך יש להוסיף את הלחץ שבו היה נתון אברהם, במהלך חקירתו זו. אברהם ניצב, בפעם הראשונה בחייו, בפני חוקרי משטרה, בעיצומה של חקירת פרשת רצח, בה הוא בגדר חשוד. לא ייפלא, אפוא, כי אברהם ישאף, בנקודת זמן זו, להציג גרסה התומכת, ככל הניתן, בחפותו. על יסוד האמור, סבורני כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי יש לקבל את גרסתו המאוחרת של אברהם, כגרסה אותנטית ומהימנה, ולקבוע עובדתית כי לא היתה סכין נוספת בזירה, פרט לזו שבה השתמש המערער.

20. מעבר לאמור, הרי שלמעט דבריו של אברהם בחקירתו הראשונה, היתה תמימות דעים בין כלל העדים לאירוע הרצח (או לאירועים שהתרחשו לאחריו), באשר לעובדה כי לא היתה סכין נוספת בזירת הרצח. מרביתם של עדים אלו מסרו, כי לא ראו את המנוח מחזיק בסכין כלשהי במהלך האירוע. כך, לבנת העידה, אמנם, כי היא לא ראתה סכין כלל בזירת הרצח (כלומר בידיו של המערער או של המנוח), אך הדגישה כי "אצל ניסים [המנוח – א.ש.] אני בטוחה שלא היה" (עמ' 63 לפרוטוקול). נדב, בן דודו של המנוח, שלל לחלוטין קיומה של אפשרות כגון דא, באומרו: "ביד של ניסים לא היה כלום" (עמ' 22 לפרוטוקול), וכי "לא היה לו שום סכין מעולם לא החזיק סכין הילד הזה" (עמ' 25 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף, את עדותם של שלושת השוטרים שהגיעו לזירת הרצח. על-פי עדותו של השוטר עופר בר-עם, הם הגיעו למקום הרצח "לא יותר מחצי דקה" מהרגע שהבחינו במנוח כשהוא מתמוטט על הארץ (עמ' 26 לפרוטוקול). יהודה סויסה, שוטר נוסף שהגיע לזירת הרצח, מסר כי עם הגעתו הוא "סגר" את הזירה, פיקח עליה עד להגעת גורמי מז"פ, ובשלב הזה הוא החל לבצע סריקות בזירה (ת/17, עמ' 1), שם לא התגלה דבר.

המסקנה המתבקשת, על יסוד מכלול הראיות שהיו בפני בית משפט קמא, הינה כי המנוח לא החזיק בסכין במהלך האירוע, וכי הסכין היחידה בזירה היא זו שהיתה ברשותו של המערער.

21. כאן המקום להידרש לטענתו של המערער, לפיה היה על חוקריו לבצע בו בדיקת חיים, כדי שניתן לאשש (או לשלול) את האפשרות כי סימני החבלה שעל פניו נגרמו על-ידי להב של סכין. אין חולק, אמנם, כי המערער נפצע במהלך האירוע האלים בצומת נתיבות, ונגרמו לו שני פצעי חבלה בפניו: האחד, באורך של כסנטימטר בלחי ימין; והשני, הינו פצע אלכסוני באורך של כסנטימטר במרכז האף, ומסביבו נפיחות (ת/28, עמ' 1). ואולם, מתצלום פניו של המערער, אשר נערך עם מעצרו בתחנת משטרת נתיבות, ניתן להתרשם כי פצעים אלו היו קטנים בהיקפם, ושטחיים למדי (ת/28, עמ' 3). בנסיבות אלה, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטת גורמי החקירה שלא להפנות את המערער לבדיקת חיים, כדי לבדוק את האפשרות כי היתה סכין נוספת בזירה. ואולם, גם אם נניח כי מדובר במחדל חקירה, אינני רואה בהימנעותם של החוקרים מעריכתה של בדיקה זו, כמחדל חקירה היורד לשורשו של עניין. אזכיר, בהקשר לכך, את ההלכה הידועה, לפיה אין בעובדת קיומם של מחדלי חקירה, כשלעצמם, כדי להביא לזיכויו של הנאשם. על מנת להגיע לתוצאה מרחיקת לכת זו, על בית המשפט להתרשם כי מחדל החקירה הנטען גרם לפגיעה ממשית ביכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, וכי הגנתו קופחה או כי נפגעה זכותו להליך הוגן (ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (22.12.2015); ע"פ 4401/13 אנורי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (9.12.2015); ע"פ 919/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 70 (3.9.2015)). במקרה דנא, נחה דעתי כי לא נגרמה למערער פגיעה כלשהי ביכולתו להתגונן, ובשים לב למכלול הראיות שעמדו נגדו בעניין זה, גם לא נפגעה זכותו להליך הוגן.

(ב) האם המערער נטל סכין מן המסעדה?

22. עובדה נוספת אשר שנויה במחלוקת בין הצדדים, נוגעת לתכלית עצירת רכב הטויוטה בסמוך למסעדה, מספר דקות לפני אירוע הרצח בצומת נתיבות. לטענתו של המערער, לא הוכח כי באותה הזדמנות, הוא נטל סכין מטבח מן המסעדה. יאמר כבר עתה, כי לגישתי אין למחלוקת זו נפקות כלשהי לגבי התוצאה במקרה דנן, שכן, גם אם אניח, לטובת המערער, כי הוא לא נטל סכין מן המסעדה וכי הוא הצטייד בסכין אך ורק בעת יציאתו מרכב הטויוטה, עדיין יש לראות את המערער כמי שנכנס לזירת הרצח כשהוא מצוייד בסכין מטבח גדולה. עם זאת, נראה בעליל מחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא, כי המערער אכן נטל את הסכין ששימשה לדקירתו של המנוח, בעת העצירה במסעדה.

בסרטון וידאו, שהופק ממצלמת האבטחה של המסעדה, נראה המערער כשהוא הולך לכיוון רכב הטויוטה, לאחר שיצא מהמסעדה, כשידו הימנית זזה בתנועה מהירה ואילו ידו השמאלית אינה נעה, דבר שעשוי להצביע על כי המערער נושא בידו פריט כלשהו (ת/46). לכך יש להוסיף, כי המערער לא נתן כל הסבר המניח את הדעת לתכלית עצירתו במקום. המערער טען, כי חיפש את בן דודו, עמוס ג'נאח, כדי לברר האם ניתן לשהות אצלו באותו לילה, לקראת יום העבודה שלמחרת (עמ' 216 לפרוטוקול). לטעמי, מדובר בהסבר תמוה למדי, לנוכח השעה שבה ביקש המערער לאתר את עמוס, כביכול, קרי 03:57; לאור העובדה שברשותו של המערער היה מכשיר טלפון סלולרי באמצעותו יכול היה להתקשר בנקל לעמוס או לאדם אחר הנמצא במסעדה, במקום לעצור במסעדה, באישון לילה; ובהתחשב בכך שהמערער היה נתון בעיצומה של סערת רגשות, עקב חילופי הדברים, הקללות והאיומים שהושמעו בינו לבין המנוח והדר. חיזוק נוסף למסקנה כי העצירה במסעדה לא נועדה לפגישה עם עמוס, יש לראות בדבריו של המערער, לפיהם אין זה דבר חריג מבחינתו להעביר את הלילה אצל בן דודו עמוס, ולכן ספק אם הוא היה צריך, כל עיקר, לתאם זאת עמו מראש (עמ' 228 לפרוטוקול). מכל מקום, המערער לא זימן לעדות את עמוס, וגם בכך יש כדי להחליש את הסברו זה של המערער.

(ג) האירועים במהלך הנסיעה לצומת נתיבות

23. גדר המחלוקת בעניין זה, נעוץ בשאלה מי יזם את המפגש בצומת נתיבות. המערער טען, כי יוזמי המפגש היו המנוח והדר, וזאת ניתן ללמוד, לשיטתו, מכך שהשניים ביצעו מספר התקשרויות למספר הטלפון של לבנת, עובר למפגש בצומת נתיבות. מכאן עולה, לטענת המערער כי הוא לא ניסה ליצור כל קשר עם המנוח, לא חיפש אחריו, ולא ביקש לפגוע בו. עוד נטען, כי עצירת הרכב בסמוך למסעדה נעשתה לפני שנודע למערער על מיקומם של המנוח והדר. המערער הוסיף וטען, כי בשעה 03:55 ביצעה הדר שיחה ללבנת, בה היא מסרה כי היא והמנוח ממתינים למערער בצומת נתיבות, ורק ברגע זה כיוון המערער את הרכב אל הצומת.

אין בידי לקבל טענותיו אלו של המערער. מעדויותיהם של יושבי רכב הטויוטה עולה בברור, כי המערער היה עצבני ונסער למשמע שיחתה של לבנת עם המנוח ועם הדר, ולכן בשלב מסויים "חטף" מידיה של לבנת את הטלפון והחל לשוחח, בעצמו, עם השניים (ראו: עדותה של מעיין, עמ' 88 לפרוטוקול; ועדותו של אברהם, עמ' 126 לפרוטוקול). מעיין מסרה, כי בשלב מסויים במהלך הנסיעה אמר המערער "אני אטפל בו, אני אראה לו מה זה" (עמ' 88 לפרוטוקול). עוד עולה מהעדויות, כי המערער הוא זה שביקש לדעת היכן נמצאים השניים (שם). כמו-כן, ניתן ללמוד על השתלשלות האירועים במהלך הנסיעה מעדותו של אברהם, אשר סיפר כי לכל אורך הנסיעה הוא פעל בהתאם ל"הוראותיו" של המערער. תחילה, שמע אברהם את המערער אומר להדר "איפה את?", ולאחר שהשיבה לשאלה זו, הוא אמר "תחכי שמה" (כך במקור – א.ש.) (נ/2(ב), עמ' 2). בבית המשפט העיד אברהם, כי המערער ביקש ממנו לעצור בסמוך למסעדה, שם ירד המערער מן הרכב, ביחד עם אביהו. משחזר המערער, "אחרי דקה", הוא קרא לעבר אברהם "תיסע תיסע מהר", והכווין אותו לעבר צומת נתיבות (עמ' 126 לפרוטוקול). מכאן עולה, כי כבר באותו רגע, לאחר ששב המערער לרכב הטויוטה, הוא ידע להכווין את אברהם אל עבר המקום שבו היו המנוח והדר. עדות זו שומטת את הקרקע מתחת לטענתו של המערער, לפיה הוא למד על מקום הימצאם של השניים לאחר ששב מן המסעדה. חיזוק נוסף לעובדה שהמערער היה נסער ועצבני, ניתן למצוא בסרטון מצלמת האבטחה בצומת שממול למסעדה, שם נראה המערער שהוא יוצא מרכב הטויוטה בריצה לעבר המסעדה (ת/8). על יסוד האמור, אין לקבל את גרסתו של המערער לפיה הוא "הוזמן" למפגש האלים בצומת נתיבות, על-ידי המנוח והדר, ונראה בעליל כי הוא היה "יוזם" המפגש. הראיות מובילות, אפוא, למסקנה חד-משמעית, כי המערער הגיע למסעדה ונטל משם סכין, וזאת כהיערכות לקראת העימות הצפוי עם המנוח והדר בצומת נתיבות.

(ד) סיכום השתלשלות האירועים עובר לרצח המנוח

24. לאחר שבחנתי את נקודות המחלוקת המרכזיות במקרה דנן, ניתן לקבוע, על יסוד מכלול הראיות, כי השתלשלות האירועים עובר לרצח המנוח היתה כדלקמן:

משהגיע המערער למועדון ביחד עם אביהו, הוא פגש את לבנת, אשר היתה באותה עת נסערת, לאחר שהבחינה במנוח כשהוא מבלה עם חברתו החדשה. המערער קרא ללבנת ולמעיין, אשר היתה עמה, והציע להן כי יחזיר אותן לבתיהן. המערער ביקש מאברהם שינהג ברכב, והתיישב בסמוך למושב הנהג. במהלך הנסיעה, שוחחה לבנת עם הדר, ובין השתיים התפתחו חילופי דברים וקללות. בשלב מסויים, נטל המערער את מכשיר הטלפון וביקש להבין היכן נמצאים המנוח והדר, ובתוך כך הורה להם להמתין להגעתו. במקביל, כיוון המערער את אברהם לעבר המסעדה, שם הורה לו לעצור את הרכב, ירד ממנו ביחד עם אביהו, ונכנס לתוך המסעדה. בחלוף שניות בודדות, חזר המערער לרכב, כשסכין בידו, והורה לאברהם לנסוע במהרה לכיוון צומת נתיבות. משהגיעו לצומת, ולאחר שלבנת זיהתה את המנוח עבור המערער, ירדו המערער ואביהו מן הרכב והחלו להתעמת עם המנוח. במהלך אותו עימות, דקר המערער את המנוח באמצעות סכין ארבע דקירות, וגרם למותו. יודגש, כי המנוח לא החזיק בסכין כלשהי במהלך העימות.

זה המקום לציין, כי גרסתו של המערער לפיה הוא נכנס למצב של בלאק-אאוט, ועקב כך אינו זוכר מה התרחש בזירת האירוע ומה התרחש לאחר מכן, נדחתה כבלתי מהימנה על-ידי בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי "אין זאת אלא [שהמערער] מנסה, בכל דרך, לא להציב עצמו בעימות ישיר עם המנוח, אולם, הוא עושה זאת בדרך לא ממש מוצלחת". כאמור, דעתי בעניין זה, כדעתו של בית משפט קמא. המערער לא הוכיח את טענת הבלאק-אאוט בראיה כלשהי, ונראה כי מדובר בטענה מופרכת, בנסיבות העניין. המערער ידע לתאר כדבעי, את יתר ההתרחשויות בליל הרצח, ככל שסבר כי דברים אלה מסייעים לו בהגנתו. לעומת זאת, המערער נמנע מלהעיד בנוגע לכל אותן נקודות שלגביהן אין בפיו הסבר מניח את הדעת, דבר המחזק את גישתו של בית משפט קמא כי המערער הוא מניפולטיבי ובלתי מהימן (ראו, בהקשר זה, ע"פ 1159/13 מיכלוב נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (6.1.2016)).

לאחר שעמדנו על התשתית העובדתית הרלוונטית לענייננו, שומה עלינו לבחון את השאלה, האם בהשתלשלות האירועים שפורטה לעיל, יש כדי ללמד כי הוכחו, במקרה דנן, יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה.

עבירת הרצח בכוונה תחילה – התשתית הנורמטיבית

25. על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, יורשע ברצח אדם אשר "גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". סעיף 301(א) לחוק העונשין, מגדיר את המונח "כוונה תחילה" באופן הבא:

"לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו." (ההדגשות שלי – א.ש.).

אם כן, הדרישה ל"כוונה תחילה" כוללת שלושה יסודות מצטברים, והם: "החלטה להמית"; "הכנה"; ו-"היעדר קנטור", ולהלן אעמוד בקצרה על יסודות אלה:

(א) יסוד ההחלטה להמית

26. לצורך הוכחת יסוד ההחלטה להמית, יש להראות כי לנאשם היתה כוונה לגרום להמתת הקורבן בשני מישורים נפרדים. המישור הראשון, הוא המישור הרציונאלי, ועל-פי יש להראות כי הנאשם צפה את האפשרות להתרחשותה של התוצאה הקטלנית. המישור השני, עניינו ביחסו האמוציונאלי של הנאשם לתוצאה, ובמסגרתו יש לבחון את חפצו של אותו נאשם בהתקיימותה של התוצאה הקטלנית (ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, פסקה 132 (6.3.2013); ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (7.1.2013); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 467-466 (2001) (להלן: עניין אליאבייב). נקבע בפסיקה, כי לאור הקושי הטמון בהתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ניתן להיעזר ב"חזקת הכוונה", על-פיה אדם מתכוון, על דרך הכלל, לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. כאשר בעבירת הרצח עסקינן, גלומה בחזקת הכוונה ההנחה, לפיה מי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה, אשר על-פי טיבו מכוּון לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בליבו את הכוונה לגרום לתוצאה טבעית זו (ע"פ 1119/11 אבו סרחאן נ' מדינת ישראל, פסקה 61 (5.5.2015) (להלן: עניין אבו סרחאן); ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262-260 (1982); ע"פ 2316/98 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797, 814 (2001)). יפים, בהקשר לכך, דבריו של השופט נ' סולברג בע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (27.12.2012):

"בהעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ומשההחלטה להמית הריהי מחשבה סובייקטיבית של נאשם, שלא תמיד ניתן להוכיחה בראיות ישירות, נעזרים בתי המשפט ב'חזקת הכוונה', אשר מניחה כי 'אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו' [...]. חזקה זו נובעת מן ההנחה שמי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה אשר על-פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בתוככי-נפשו להביא לתוצאה טבעית זו, שהיא פועל יוצא ממעשהו. באמצעות חזקת הכוונה ניתן להוכיח הן את צפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית, [ו]הן את רצון הנאשם כי תוצאה זו תתממש. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון הכלי ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף המנוח, כדי להסיק מסקנה באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה" (ההדגשות שלי – א.ש.)

ברבות השנים גובשו בפסיקתו של בית משפט זה מבחני עזר, שיש בהם כדי לבסס או לחזק, בהיעדר הסבר אחר המניח את הדעת, את ההנחה בדבר כוונתו של הנאשם להמית את קורבנו. בין היתר, מדובר באופן ביצוע ההמתה; באמצעי ששימש לשם ביצועה; במיקום הפגיעה בקורבן; ובמספר הפגיעות בו (עניין אבו סרחאן, בפסקה 61; עניין אגבריה, בפסקה 28). כך למשל, פגיעה באיזור חיוני בגופו של הקורבן עשויה להוות אינדיקציה לקיומה של החלטה להמית, אף כאשר מדובר בפגיעה אחת בלבד (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377 (2003)). עוד נפסק, לא אחת, כי ההחלטה להמית יכולה להתגבש גם כתגובה ספונטנית ורגעית, ולאו דווקא לאחר מחשבה או תכנון מוקדמים. כפי שנאמר בע"פ 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496 (1991):

"החלטה כזו יש שהיא נרקמת ומתגבשת לאורך זמן, נדבך על גבי נדבך, עד שהכוונה מתממשת במעשה גרימת המוות, ויש שהיא מתגבשת כהרף עין, בשל התרחשות או הלך נפש שהתהוו סמוך למעשה עצמו" (ראו גם: ע"פ 9238/11 עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (9.6.2015) (להלן: עניין עמאש); ע"פ 4655/12 אדרי נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (29.9.2014) (להלן: עניין אדרי); ע"פ 10091/09 שפירוב נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (25.6.2012) (להלן: עניין שפירוב); ע"פ 8564/07 גונצ'ר נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (25.5.2011)).

(ב) יסוד ההכנה

27. יסוד ההכנה הוא יסוד פיסי טהור, ובגדרו נבחנות ההכנות המעשיות אותן עשה הנאשם לצורך מימוש ההחלטה להמית את קורבנו, לרבות הכנת האמצעים אשר עתידים לשמש אותו לצורך כך (עניין אבו סרחאן, בפסקה 62). אכן, על דרך הכלל, יש להפריד בין שלב ההכנה לשלב ההחלטה להמית, אך לעתים "החלטה להמית ומעשה הכנה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה" (עניין אליאבייב, בעמ' 470). בהתאם לכך, נקבע כי יסוד ההכנה עשוי להתגבש בנאשם עוד טרם מעשה ההמתה; בצמוד למעשה; ואף במובלע בתוך המעשה עצמו, וכחלק בלתי נפרד ממנו (ע"פ 1310/12 שוורצמן נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (3.11.2014); ע"פ 7392/06 אבו סלאח נ' מדינת ישראל, פסקה 53 (26.8.2010) (להלן: עניין אבו סלאח); ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (25.10.2006)).

(ג) יסוד היעדר-הקנטור

28. במסגרת יסוד היעדר-הקנטור יש להוכיח, כי מיד ובסמוך לביצוע מעשה הקטילה, לא קונטר הנאשם על-ידי קורבנו. בחינתו של יסוד זה, נעשית הן על-פי אמת מידה סובייקטיבית והן על-פי אמת מידה אובייקטיבית. אמת המידה הסובייקטיבית נוגעת לשאלה האם הנאשם הושפע בפועל מן הקנטור, עד שהוא איבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני, מבלי להתכוון לתוצאותיה הקטלניות של התנהגותו (ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (4.5.2015); ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541, 555-553 (2001); ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 575, 578-577 (1996)). המובן האובייקטיבי של יסוד היעדר הקנטור, עניינו בשאלה, האם "האדם הסביר" או "האדם מן היישוב" היה פועל כפי שפעל הנאשם, תחת מכלול דומה של נסיבות. במילים אחרות, אמת המידה האובייקטיבית בוחנת האם לנוכח אותה התגרות, היה מאבד "האדם הסביר" את שליטתו העצמית וממית את קורבנו (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 261 (1985); ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 580-579 (1970)). יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 2823/10 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (7.2.2013) (להלן: עניין דיין):

"השאלה שעליה יש להשיב על פי המבחן הסובייקטיבי היא – האם נשלל מהנאשם כוח השליטה העצמית בעקבות פעולת ההתגרות של נפגע העבירה, כך שבמצב נפשי זה ובטרם יעלה בידיו "להתקרר", להעריך את התוצאה האפשרית של מעשהו ולהחזיר לעצמו את כוח השליטה העצמית ברצונו, פעל הנאשם את פעולתו הממיתה? [...] המבחן הסובייקטיבי הוא מבחן עובדתי המתייחס למצבו הנפשי של הנאשם המסוים והוא מעוגן בנסיבות האירוע הספציפי. השאלה הנבחנת בגדרי מבחן זה היא האם מדובר באקט ספונטאני של הנאשם, פרי איבוד שליטה עצמית עקב התגרות בו מצד נפגע העבירה בתכוף לפני מעשה ההמתה, באופן השולל פעולה מתוך מצב של יישוב הדעת וקור רוח. [...] המבחן האובייקטיבי מעמיד את 'האדם הסביר' בנעליו של הממית ושואל את השאלה ההיפותטית כיצד עלול היה 'האדם הסביר' להגיב בנסיבות דומות. אם 'האדם הסביר' לא יכול היה להתגבר על סערת רוחו בנסיבות דומות ולכן לא יכול היה לשלוט בעצמו והיה פועל כשם שפעל הנאשם הספציפי, כי אז גם לפי המבחן האובייקטיבי מתקיימת 'התגרות' ולא מתגבשת ה'כוונה תחילה' [...] במסגרת המבחן האובייקטיבי אין מייחסים משקל לנתונים אישיים או תת קבוצתיים [...] זאת ועוד, המבחן האובייקטיבי הוא מבחן נורמטיבי-ערכי המשמש אמצעי ליישומם של שיקולי מדיניות שיפוטית" (ההדגשות במקור – א.ש.) (להרחבה ראו: דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646 (2006) (להלן: עניין ביטון)).

ומן הכלל אל הפרט

29. אקדים ואומר, כי על יסוד התשתית העובדתית שפורטה לעיל, מתחייבת המסקנה כי התגבשו במערער כלל יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה של המנוח.

על יסוד ההחלטה להמית, ניתן ללמוד, בראש ובראשונה, מהתנהלותו של המערער, אשר כיוון את הרכב למסעדה, על מנת ליטול משם סכין, ובהמשך, הורה לאברהם להגיע במהירות לצומת נתיבות. לכך יש להוסיף, כי המערער בחר בסכין מטבח גדולה, שאורכה כ-13 ס"מ, רוחבה 2 עד 3 ס"מ, ועובייה כ-1.8 ס"מ (ת/30). המדובר, לכל הדעות, בסכין מסוכנת ביותר, שהשימוש בה, שלא למטרות שלשמן היא נועדה, עלול לגרום לפגיעות חמורות וקטלניות בגופו של הנדקר. גם מספר הדקירות שביצע המערער במנוח, ומיקומן של דקירות אלו, מחזקים את המסקנה בדבר החלטתו של המערער להמית את המנוח. המערער דקר את המנוח ארבע דקירות עמוקות, באיזורים חיוניים ביותר בגופו, כאשר שתיים מהן כוּונו לאיזור החזה, ושתי דקירות נוספות בוצעו לאיזור הבטן (ת/29). המדובר בדקירות עוצמתיות ביותר, אשר חדרו לעומק גופו של המנוח (כ-7 עד 8 ס"מ). עצם השימוש בסכין גדולה, רחבה וחדה, כמו גם ריבוי הדקירות שביצע המערער, וחומרתן של דקירות אלה, מבססים את "חזקת הכוונה", זאת שעה שהמערער לא סיפק הסבר אחר המניח את הדעת למעשיו, ולא השכיל להקים ספק סביר בדבר כוונתו לגרום למותו של המנוח (עניין אבו סרחאן, בפסקה 61). ראו, בהקשר לכך, את דברי הנשיא מ' שמגר:

"הנכונות להשתמש בסכין אינה נטולת הבנה של הסיכונים המתלווים לכך, אלא היפוכו של דבר, מתלווה לה הידיעה, עד כמה הדבר מסוכן ואף יעיל [...] מי שמניף סכין בעלת להב ארוך בכוונה לתוקעו בחזהו של הנתקף, פועל בהכרח באופן מודע ובהבנת מהות המעשה, היינו שהוא מקפח בכך פתיל חייו של מי שניצב מולו" (ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"מ מה(3) 705, 713-712 (1991)).

לסיכום, ניתן לקבוע כי יסוד ההחלטה להמית הוכח כדבעי.

אשר ליסוד ההכנה, אין כל ספק, כי גם יסוד זה התקיים במערער, עובר להמתת המנוח. בענייננו, המערער הצטייד, מבעוד מועד, בכלי נשק קר – סכין גדולה וקטלנית. לאחר זאת, כיוון המערער את אברהם לצומת נתיבות, עובדה המעידה על פעולות הכנה שעשה המערער לקראת ביצוע הרצח. לכך יש להוסיף, כי בהגיעו לצומת, ירד המערער מן הרכב; התעמת עם המנוח; הסתער עליו; ובשלב מסויים הניף את הסכין לעברו, ודקר אותו באיברים חיוניים בגופו, פעם אחר פעם. עוד יש להזכיר, כי בעבירת רצח המבוצעת באמצעות סכין, די בעצם אחיזת הסכין והפנייתה כלפי הקורבן, במטרה לנעוץ אותה בגופו, כדי לקיים את יסוד ההכנה (עניין אבו סלאח, בפסקה 41; ע"פ 2458/11 סולוביוב נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ט (7.1.2014); ע"פ 2507/11 אוסקר נ' מדינת ישראל, פסקה ל (30.9.2013); ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597, 610 (1997)).

משאלה הם פני הדברים, דומה כי הוכח קיומו של יסוד ההכנה, מעל ומעבר לנדרש.

לבסוף, יש להידרש ליסוד היעדר הקנטור. כפי שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, יש לבחון את התקיימותו של יסוד זה מבחינה סובייקטיבית ואובייקטיבית, באופן מצטבר (ראו: עניין ביטון; עניין דיין, בפסקה 15). סבורני, כי בנידון דידן, התשתית העובדתית מלמדת על היעדר קנטור סובייקטיבי ואובייקטיבי גם יחד. המערער החל לחפש את המנוח, כבר בשלב היציאה מן המועדון. באותה נקודת זמן, לא היתה בין המערער לבין המנוח היכרות מוקדמת, ולא ניתן לטעון ברצינות כי הרצון לפגוע במנוח בער בדמו של המערער, עד כי הוא איבד את שליטתו עצמית. גם בהמשך, המערער לא פעל "בדם חם", ובאובדן שליטה על מעשיו. אדרבא, לאחר שנודע למערער על מיקומם של המנוח והדר, הוא פעל באופן קר רוח ומחושב, כאשר ביקש לעצור את הרכב בסמוך למסעדה, על מנת להצטייד בסכין, לקראת העימות עם המנוח. גם בזירת האירוע, לא היתה מצדו של המנוח כל התגרות במערער, אשר הצדיקה, מבחינתו, את נטילת חייו של המנוח. יצויין, כי אין לראות במכת האגרוף שהונחתה, על-פי הטענה, בפניו של המערער, כאותו קנטור סובייקטיבי, אשר גרם לו לנעוץ את סכינו, פעם אחר פעם, במנוח. אשר לדרישת הקנטור האובייקטיבי, אין כל ספק כי האדם הסביר לא היה נוהג באופן שבו פעל המערער, במהלך העימות עם המנוח, וזאת גם אם ניתן לפרש את התנהלותו של המנוח כגורמת לפגיעה בכבודה של בת דודתו. יש להזכיר, בהקשר זה, כי על-פי פסיקתו של בית משפט זה גידופים, התגרות מילולית, או תגרה אינם עולים כדי קנטור אובייקטיבי (עניין אדרי, פסקה 44; ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (26.7.2007); ע"פ 1191/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 (30.3.2003)).

אשר על כן, גם יסוד היעדר הקנטור הוכח במקרה דנן.

סייג ההגנה העצמית

30. המערער טען, כי עומד לזכותו סייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין, לפיו:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

לטענתו של המערער, יש ללמוד על דבר קיומו של סייג זה, מכך שהמערער ספג מכה עוצמתית בפניו, אשר העמידה אותו בסיטואציה מלחיצה ומפחידה ביותר. מטעם זה, סבור המערער כי תגובתו היתה, בנסיבות העניין, תגובה מידתית ופרופורציונאלית, של אדם הנתון בפני חשש של סכנה מוחשית לחייו. יצויין, כי טענה זו התבססה ביסודה על ההנחה, שהופרכה בראיות, כי המנוח תקף את המערער באמצעות סכין. למרות שבית משפט קמא קבע, כי לא היתה כל סכין ברשותו של המנוח, טוען המערער כי די במכה שהונחתה על פניו כדי להקים לזכותו את סייג ההגנה העצמית.

סבורני, כי, בנסיבות העניין, אין כל ממש בטענת ההגנה העצמית שהעלה המערער ודינה להידחות. אפתח באזכור תנאיו של סייג זה, כפי שנקבעו בבע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (25.10.2006):

"שישה הם התנאים שבהתקיימם עומדת לנאשם ההגנה העצמית, כפי שהוגדרו בחוק, ופורשו בפסיקה ובספרות. הראשון הוא תנאי התקיפה שלא כדין. השני הוא תנאי הסכנה. תנאי מוקדם למעשה ההתגוננות הוא קיומה של 'סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו'. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא [...] התנאי השלישי הוא תנאי המיידיות. לפי לשון החוק, נדרש כי מעשה ההתגוננות היה 'דרוש באופן מיידי' על מנת להדוף את התקיפה. תנאי זה בוחן את עיתוי המעשה, על שני היבטיו: על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה [...] התנאי הרביעי הינו שהאדם לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה [...] התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות [...] תנאי הנחיצות כולל בתוכו הן את הנחיצות האיכותית (בפני העושה לא עמדו אלטרנטיבות אחרות) והן את הנחיצות הכמותית (העושה לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר) [...] התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה. נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה" (שם, בפסקה 13).

עוד ראוי להזכיר, את סעיף 34ה לחוק העונשין, שכותרתו "נטל ההוכחה" ולפיו: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". לצד סעיף זה, קובע סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין כי: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". אם כן, מלשונם של סעיפים אלו עולה, כי הנטל המשני להוכחת קיומם של התנאים המקימים את סייג ההגנה העצמית, רובץ על שכמו של הנאשם, אך זאת עד כדי הותרת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג.

כאמור, אין בידי לקבל את טענת ההגנה העצמית של המערער. טענה זו, לא זו בלבד שלא הוכחה בענייננו, אלא שהיא אף סותרת את התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית משפט קמא. המערער ירד מרכב הטויוטה, כשהוא מצוייד בסכין גדולה, מתוך כוונה לבוא חשבון עם המנוח, ובאותה עת, נאלץ המנוח להתגונן מפניו של המערער בידיים ריקות. לכך יש להוסיף, כי לצדו של המערער, היה גם אביהו, אשר הסתער על המנוח ותקף אותו. במצב דברים זה, יחסי הכוחות בין המערער לבין המנוח היו ברורים, וקשה לראות במערער כמי שחש כי חייו נתונים בסכנה ממשית. ואם לא די בכך, המערער הוא שהגיע למקום בכוונה התקפית, וככל שנוצר סיכון כלשהו כלפיו, ואינני קובע זאת, הרי שהוא הכניס עצמו לאותו סיכון, במו ידיו. עוד יש להדגיש, כי גם אם הוכה המערער בפניו, אין בכך כדי להצדיק את עוצמתן וכמותן של הדקירות שננעצו במנוח, דבר המהווה, בנסיבות העניין, תגובה בלתי מידתית בעליל, כדי להדוף מתקפה שהיתה, כביכול, מצידו של המנוח.

מבלי להרחיב יתר על המידה בעניין זה, נראה כי אף לא אחד מהתנאים הנדרשים לקיומו של סייג ההגנה העצמית, מתקיים בענייננו.

רכיב הפיצויים

31. המערער משיג, כאמור, גם על גובה סכום הפיצויים שנדרש לשלם למשפחתו של המנוח, סכום העומד על 200,000 ₪. יובהר, כי בהתאם לסעיף 77(א) לחוק העונשין, ניתן לחייב נאשם בתשלום פיצויים לניזוק, בגין הנזק או הסבל שנגרם לו, כאשר מדובר בסעד אזרחי במהותו, ולא ברכיב עונשי נוסף (ע"פ 7033/04 יאיר נ' מדינת ישראל (11.9.2006)). נקבע, בהקשר לכך, כי לעניין הערעור על רכיב זה, רואים את החיוב בפיצויים כפסק דין שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב (סעיף 78 לחוק העונשין). בענייננו, לא מצאתי כל טעם ועילה להתערב ברכיב הפיצויים שהושת על המערער. סכום הפיצויים שנקבע, בנסיבות העניין, הינו סכום מידתי ומאוזן, לנוכח האסון שהמיט המערער על משפחת המנוח, בכך שקיפד את חיי יקירם, ללא סיבה של ממש.

סוף דבר

32. על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער, על שני חלקיו, ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. מצטרף אני לחוות דעתו היסודית של חברי השופט שהם. עסקינן במקרה עצוב נוסף, שלדאבון הלב באים שכמותו חדשות לבקרים לפתחם של בתי המשפט, של דקירת קרבן בעקבות סכסוך של מה בכך, אשר תוצאתה קיפוח חיים. המחלוקת גם בענייננו היא בשאלת התקיימותם של רכיבי עבירת הרצח, השתלשלות האירועים וקיומם של הסייגים הקבועים בחוק העונשין, תשל"ז-1977, עם שאין מחלוקת כי דקירת סכינו של המערער גרמה למוות. ברם, במקרה דנא, כפי שהראה חברי, לא נזרע הספק, וכאמור אצטרף אליו.

ב. אבקש להעיר בקצרה לעניין סוגיית מחדלי החקירה. אטעים, על רשויות האכיפה לבחון כיווני חקירה שונים כדי להביא לגילוי האמת וגם לאפשר התגוננות הוגנת לנאשם, ואולם, נדרשות הן לבדוק את האפשרויות הסבירות והמתקבלות על הדעת, ולא כל תרחיש העולה על דעתו של הנאשם, רחוק ככל שיהא. עם זאת בנדון דידן לטעמי, מלאכתן של רשויות החקירה לא היתה שלמה. כשלעצמי סבורני כי היה מקום לערוך בדיקה של הפצעים בפניו של המערער ("בדיקת חיים" - מונח משונה כשלעצמו, שכנראה נלקח מן המקרים שבהם מכון פתולוגי האמון על גויות עורך בדיקה לאדם חי), וכך לאפשר בירור ממצה יותר בשאלה האם היתה מצויה סכין נוספת בזירת האירוע; עם שכמובן יתכן מאוד שהפצעים נגרמו בלהט הקטטה על ידי הסכין שבה אחז המערער. היה לטעמי אף לבחון ביתר האם נעשה שימוש במסעדת Bar B Q בסכין כגון זו, שנמצאה על ידי המשטרה, ושלפי סיפור הפרשה נטלהּ המערער מן המסעדה, וכן לברר ביתר את תכלית עצירתו שם. הדברים נאמרים במבט אל המצב במהלך החקירה, כשתמונת הראיות אינה שלמה. ואולם, משהגענו עד הלום, סבורני, כמותי כחברי השופט שהם, שמבט כולל אל החומר מלמדנו, כי לא היה באלה אלא כדי תוספת שאינה מולידה ספק סביר. על כן גם לא היה במחדל כדי לקפח את הגנתו של המערער (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (2006)); קרי, ב"יש", הראיות שהובאו, לרבות בעדויות שנסקרו בפירוט בחוות דעתו של חברי, יש כדי להסיר כל ספק סביר כי המערער דקר את המנוח בכוונה תחילה לגרום למותו, ועל כן אין ב"אין" כדי להעלות או להוריד. אוסיף בהקשר זה, שעיקר תוחלתה של הטענה כי המנוח אחז גם הוא בסכין, היא לבסס את טענת המערער להגנה עצמית, ואולם אפילו החזיק המנוח בסכין כלשהי כנטען – ולא אלה ממצאי העובדה של בית המשפט קמא – דומה שלא היה בכך כדי לסייע למערער. כנודע, אחד מן התנאים להתגבשות סייג ההגנה העצמית הוא כי האמצעי שבו נקט הנתקף, היה מידתי לסכנה שאותה ביקש להדוף (ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (2007) והאסמכתאות שם). דעת לנבון נקל, כי ארבע (!) דקירות באזור החזה והבטן לא נועדו אך לנטרול סכנה.

ג. לחיבת המשפט העברי אציין, כי סוגיית מחדלי החקירה מופיעה באופן מסוים במשפט העברי. ניתן ללמוד על רף החקירה הנדרש מן הדיון בדרך שבה יש להזהיר עדים עובר לחקירתם (סנהדרין, ל"ז, ע"ב): "אומר להן (לעדים – א"ר): שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם – לא ראיתם כלום". כותב על כך ספר החינוך (ספרד המאה הי"ג, מצוה פ"ב, "שלא לחתוך הדין באומד הדעת") "...ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ישראל הוא, בן ברית הוא, אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג. שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג. הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה נפטר זה" (ההדגשה אינה במקור – א"ר). קרי, המבקשים את הרשעתו של הנאשם מואשמים בכך שבשל מחדל החקירה ("העלימו עיניהם בעת ההכאה") נגרם עיוות דין ("נפטר זה"), ומוסבר כי כך – הזיכוי – ראוי, כדי שלא "נמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו". עינינו הרואות, כי על המבקשים להרשיע את הנאשם להציג תמונה עובדתית שלמה אשר שוללת תרחישים חלופיים; להרחבה בעניין סוגיית התרחישים החלופיים ראו ש' אלבק הראיות בדיני התלמוד 301 (תשמ"ז). אין זה המצב בענייננו.

ד. כאמור מצטרף אני בהסכמה לפסק דינו של חברי.

המשנה לנשיאה

השופט י' עמית:

1. ממחקרי התקשורת עולה כי למעט שיחה יוצאת מהטלפון של לבנת, שיחה של כעשר שניות, בשעה 03:51, במשך ארבע הדקות שלאחר מכן, היה זה המנוח, או ככל הנראה חברתו החדשה הדר, שהתקשרו שלוש פעמים אל לבנת. אני נכון אפוא להניח, לזכות המערער, כי המנוח או הדר תרמו ל"חימום" האווירה, ואני אף נכון להניח כי העצירה שלהם בצומת לא הייתה על מנת לאפשר למנוח להטיל את מימיו, כפי שנטען. אך גם בהנחות אלה, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכללית ואת המסקנות אליהן הגיע חברי, השופט א' שהם.

2. הגם שיש להתייחס בחשדנות לשינויי הגרסאות של אברהם, יש לזכור כי שוטרים הגיעו אל מקום האירוע תוך דקות ספורות, שעה שהנוכחים בזירה היו שרויים בהלם ובזעזוע. קשה להלום כי בדקות ספורות אלה – אילו אכן אחז המנוח סכין קטנה בידו כפי שסיפר אברהם בגרסתו הראשונה – היה בידי נדב או הדר סיפק לסלק את הסכין מידו של המנוח, וטענה כגון דא אף לא הועלתה.

3. אשר על כן, אני מצטרף לחוות דעתו של חברי, כי יש להותיר את ההרשעה ברצח על כנה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.

ניתן היום, ‏י' בשבט התשע"ו (‏20.1.2016).

המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14045230_I19.doc יא
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il