הדפסה

ע"פ 2005/06 עבדול עזיז עמרו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2005/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2005/06

בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט י' אלון

המערער:
עבדול עזיז עמרו

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 775/04 שניתן ביום 19.1.06 על ידי כבוד השופטים צ' סגל, י' נועם ור' כרמל

תאריך הישיבה:
כ' באייר התשס"ח
(25.05.08)

בשם המערער:
עו"ד אביגדור פלדמן

בשם המשיבה:
עו"ד נעמי גרנות

פסק-דין

השופט י' אלון:

המערער הורשע, ברוב דעות, בבית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא צ' סגל וכב' השופטים י' נועם ור' כרמל), בשבע עבירות רצח, בשישים וארבע עבירות ניסיון לרצח ובעבירה של סיוע לאויב. דינו נגזר לשבעה מאסרי עולם ולשלושים שנות מאסר, כאשר ארבעה משבעה מאסרי העולם מצטברים ויתרת עונשי המאסר ירוצו בחופף.

בפנינו ערעורו של המערער על פסק הדין.

1. בכתב האישום נטען כדלהלן:

המערער, יליד 1960 ותושב שכונת ראס חמיס שבאזור שועפאט בצפון ירושלים. בשנת 2003 עמד אחד בשם אחמד עבוד (להלן: אחמד) בראש חוליית "עז א-דין אלקאסם" של החמאס, וחיפש אחר יעדים בירושלים לביצוע פיגוע תופת קטלני. הוא בחר לו למטרה את "קפה הלל" ברחוב עמק רפאים בירושלים. לשם כך פנה אחמד למפעילו בחמאס, המכונה אבו אלעבד, כי יכין עבורו חגורת נפץ. אבו אלעבד העביר לאחמד את חגורת הנפץ, וזה הטמינה בכפר אל-זעים. לאחר מכן פנה אחמד אל המערער, וביקש אותו להעמיד לרשותו דירה שבה יוכל להכין את המפגע המתאבד בדרכו לביצוע הפיגוע ההמוני, לחגור אותו שם בחגורת הנפץ ולצאת ממנה אל מקום הפיגוע הרצחני. המערער, ביודעו כי אחמד הינו איש חמאס, נענה לבקשתו והציע לו לשם כך דירה ריקה השייכת לאביו בשכונת ראס חמיס שבמחנה הפליטים באזור שועפאט. המפתח לדירה האמורה היה בידי המערער (להלן: הדירה).

ביום 9.9.03 בשעות הבוקר העביר אחמד את חגורת הנפץ לדירה. בשעות הערב הביא עמו אחמד למקום את המפגע המתאבד, המערער הכניסם לדירה ושם הלביש אחמד את חגורת הנפץ על המפגע, בעוד המערער שומר על פתח הדירה ונשען על דלת הכניסה, לבל יכנסו שמה אנשים ויפריעו להכנת המתאבד לפיגוע הרצחני. לאחר שסיימו אחמד והמתאבד את הכנותיהם, הם יצאו את הדירה ונסעו לרחוב עמק רפאים בירושלים. המתאבד ירד מהמכונית סמוך ל"קפה הלל", נכנס פנימה והפעיל את חגורת הנפץ שנחגרה לגופו על ידי אחמד בדירה.

הפיצוץ הקטלני גרם למותם של שבעה ולפציעתם של שישים וארבעה מהיושבים במקום. בשל מעשיו האמורים של המערער, יוחסו לו בכתב האישום, כמבצע בצוותא, שבע עבירות רצח, שישים וארבע עבירות ניסיון לרצח ועבירה של סיוע לאויב לפי סעיף 99(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. בתשובתו לכתב האישום כפר המערער בכל המיוחס לו. לטענתו, אחמד מעולם לא פנה אליו בדברים הנטענים בכתב האישום, הוא מעולם לא העמיד את הדירה לרשותו של אחמד, והדברים כולם – ככל שהם מיוחסים לו – לא היו ולא נבראו. גם בחקירתו בשב"כ ובמשטרה התמיד המערער בכפירתו זו בכל המיוחס לו.

נציין כבר עתה, כי המערער, יליד 1960, התעוור בשתי עיניו כתוצאה ממחלה ביותו כבן עשרים, הוא סיים תואר שני באוניברסיטה העברית בספרות אנגלית ובעת מעצרו שקד על עבודת הדוקטורט.

3. פרשת התביעה נתמכה בעיקרה בעדויותיהם בבית המשפט ובאמרותיהם בחקירה של אחמד ושל שותפו לחוליית הדמים, נאאל עבוד (להלן: נאאל). השניים הועמדו לדין, בנפרד מהמערער, בעבירות הרצח והניסיון לרצח בפרשה זו, הודו במיוחס להם והורשעו על פי הודאתם. לאחר שנגזר דינם, נקראו שניהם להעיד מטעם התביעה במשפטו של המערער.

אחמד בעדותו אישר כי עמד בראש החוליה, כי קיבל את חגורת הנפץ ממפעילו בחמאס אבו אלעבד, כי הטמין אותה בתחילה בשדה פתוח בא-זעים (בחלקה השייכת לאביו של נאאל) וכי ביום הפיגוע הוציא את חגורת הנפץ מהמקום, לקחה לדירה בראס חמיס, שם חגר אותה על המתאבד ומשם יצא עמו לביצוע פיגוע הדמים בקפה הלל. אולם, כך העיד אחמד, הוא לא שוחח על כך עם המערער וזה לא ידע כלל על השימוש שעשה בדירה. על פי עדותו, הוא עסק באותה תקופה בביצוע תיקוני חשמל בדירה (שהיתה ריקה). למטרה זו מסר לו המערער את המפתח לדירה, ולא היה למערער מושג מה השימוש האמיתי שהוא, אחמד, עשה במקום.

דא עקא, באמרות ובהודאות רבות שנגבו מאחמד במהלך חקירתו במשטרה נמסרה על ידו לעניין זה גירסה עקבית ושונה לחלוטין. באותן האמרות (שיפורטו להלן) מסר אחמד, שוב ושוב, כי פנה אל המערער בבקשה להעמיד לרשותו את הדירה לצורך הכנת המפגע, כי המערער הסכים לכך ואף שמר על פתח הדירה שעה שאחמד חגר את המתאבד בחגורת הנפץ בטרם יצאו לביצוע הפיגוע הרצחני.

נוכח הסתירה המהותית לעניין חלקו של המערער בפרשה, בין הנאמר על ידי אחמד בעדותו לבין דבריו באמרותיו בחקירה – התקבלו ההודעות והאמרות השונות כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

4. שותפו של אחמד לחוליית המפגעים, נאאל, העיד גם הוא כעד מטעם התביעה. גם הוא אישר בעדותו את דבר חלקו שלו וחלקו של אחמד בפיגוע הדמים. השניים יחדיו הטמינו בראשונה את חגורת הנפץ בחלקת האדמה של אביו (של נאאל) בא-זעים. ביום הפיגוע הוציאו משם את חגורת הנפץ, ואחמד, ראש החוליה, הורה לו לצאת במכונית ולהמתין לו ולמתאבד במחסום שליד ראס חמיס, לשם יגיעו שניהם לאחר שאחמד יכין את המתאבד לביצוע הפיגוע.

בסופו של דבר אחמד והמתאבד הגיעו למחסום, ומשם המשיכו השלושה למקום הפיגוע כשהם נוסעים בשתי מכוניות. אשר למערער, נאאל מסר בעדותו בבית המשפט כי מעולם לא פגש בו וכי אחמד לא הזכיר את שמו או את חלקו בהכנות לפיגוע. רק כחלוף שנה ממועד הפיגוע, כשנודע לאחמד ולו שמעורבים שונים בפרשה נחשפו ונעצרו וכי סכנת מעצר מרחפת גם עליהם, פנה אליו אחמד ואמר לו כי אם ייעצר וייחקר יאמר לחוקריו כי המתאבד הוכן לפיגוע בשכונת ראס חמיס בביתו של אדם עיוור.

אולם, בשתי אמרות שמסר נאאל בחקירתו הוא מסר לחוקריו כי כבר ימים ספורים לאחר הפיגוע סיפר לו אחמד כי הכין את המתאבד בביתו של אדם עיוור בראס חמיס, כי ראה את אחמד מסתודד עם אדם עיוור במסגד אל-אקצא – שפרטיו, גילו ותיאורו דומים למערער – וכבר אז חשד כי זהו אותו האדם עליו דיבר עמו אחמד. לאחר מתן אותן האמרות, נערך לנאאל מסדר זיהוי תמונות ובו זיהה את תמונת המערער כמי שהסתודד עם אחמד באל-אקצא.

לאור הסתירה המהותית לעניין זה בין עדותו של נאאל לבין אמרותיו בחקירה – התקבלו אמרותיו כראיות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

5. בהכרעת הדין נחלקו דעות השופטים. בדעת הרוב, מפי סגן הנשיא צ' סגל ובהסכמת כב' השופט ר' כרמל, נקבע כי יש להעדיף את דבריו של אחמד באמרותיו הרבות לעניין מודעותו, מעורבותו וחלקו של המערער בפרשת הפיגוע, על פני עדותו של אחמד בבית המשפט. גרסתו של אחמד לעניין חלקו של המערער בפרשת המעשים היתה עקבית לכל אורך חקירתו, החל מאימרתו הראשונה, והוא שב ופירט את הדברים באמרות הרבות שנגבו ממנו בהמשך החקירה.

בעדותו בבית המשפט אישר אחמד כי כל הדברים שמסר באמרותיו לעניין פרשת הפיגוע היו אמת, אולם טען כי הדברים שנרשמו באותן האמרות ביחס לחלקו של המערער לא נאמרו כלל על ידו. ברם, על פי עדויות החוקרים ובהתאם לזכ"דים שונים מהחקירה, לאחר שחשף אחמד לראשונה את מעורבותו של המערער (נתון שלחוקרים לא היה מידע מוקדם לגביו), הוא הסכים לעריכת עימות עמו. באותו העימות פנה אחמד למערער, אמר לו כי החוקרים כבר יודעים את הכל והציע לו כי יודה בחלקו במעשים.

אחמד, גם בעדותו, אישר כי בבוקר יום הפיגוע שם בדירה את חגורת הנפץ, ובשעה מאוחרת הגיע למקום עם המתאבד ושם הכין אותו לפיגוע וחגר אותו בחגורת הנפץ. הוא נכנס ויצא מהדירה באמצעות המפתח שנתן לו המערער באותו היום או סמוך לכך.

המערער, לעומת זאת, גרס באמרתו הראשונה כי פגש באחמד פעם אחת בלבד, שנים בטרם הארוע, כשבא כחשמלאי לעבוד בדירה. בהודעה מאוחרת יותר מסר, כי למעשה היה אחמד בביתו לצורך תיקוני חשמל בלבד, כעשר פעמים, וזה היה הקשר היחידי ביניהם. הוא לא מסר את מפתחות הדירה לאחמד. אדרבא, בתקופת הפיגוע היתה הדירה לטענתו בשלבי בניה ולא היו בה כלל דלתות.

דעת הרוב מצאה חיזוק לגירסת אחמד באמרותיו, בדברים שנאמרו ע"י נאאל בשתי אמרותיו שלו, ולפיהם סמוך לאחר הפיגוע סיפר לו אחמד כי הכין את המתאבד לפיגוע בדירה בראס חמיס השייכת ל"אחינו השלישי", העיוור, למפגש בין אחמד לאדם עיוור באל-אקצא, שתיאורו דומה למערער, ולזיהוי שזיהה נאאל את המערער, כאותו העיוור, במסדר התמונות שנערך לו.

סגן הנשיא צ' סגל מפרט בפסק דינו שורה של חיזוקים ואינדיקציות מכוחן יש להעדיף, מעבר לכל ספק סביר, את דברי אחמד באמרותיו על פני עדותו. לדעתו הצטרף כאמור השופט ר' כרמל, ובהסתמך על קביעות אלה הורשע המערער במיוחס לו.

כב' השופט י' נועם, בדעת מיעוט, סבר כי אין לסמוך את הרשעתו של המערער על אמרותיהם של אחמד ונאאל מחוץ לבית המשפט, וזאת מחמת הספק שנותר בו לעניין משקלן הראייתי של אותן ההודעות והאמרות, נסיבות נתינתן, סתירות לכאורה בנקודות מסוימות והאפשרות שמא בכל זאת גירסת אחמד באמרותיו היתה עלילה שהעליל, מסיבה זו או אחרת, נגד המערער.

טענות המערער

6. בנימוקי הערעור, בעיקרי הטיעון שבכתב ובטיעוניו על פה, מעלה סנגורו המלומד של המערער, עו"ד א' פלדמן, טענות רבות ושונות נגד המסקנה המרשיעה הנסמכת בעיקרה על אמרותיו מחוץ לבית המשפט של אחמד, על נסיבות מתן אותן האמרות, על דמותו חסרת המצפון וצלם האנוש של העד, על חוסר ההגיון שבגירסה ועל הספק הממשי שמא המדובר בעלילה שרקח אחמד להפליל את המערער מסיבה זו או אחרת. ואלה עיקרי טענותיו של המערער:

א. אמרתו הראשונה של אחמד, בה הוא מפליל את המערער, ניתנה על ידו ביום 23.9.94, לאחר נוהל "חקירת צורך" של חוקרי השב"כ אשר ארכה כשעתיים. אמנם, לאחר מתן אותה האמרה שב ופירט אחמד את גירסתו המפלילה בהודעות ואמרות רבות נוספות, אולם, כך הטענה, פגם החקירה הראשונה דבק בכל מהלך חקירתו, ועל כן לא היה מקום מלכתחילה לקבלת אמרותיו בחקירה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

לחילופין, גם אם אין בנסיבות גביית האמרה הראשונה משום שלילת קבילותן של כל אמרות העד, הרי שיש בהן פיחות של ממש במשקלן, ואין לסמוך עליהן ממצאי עובדה אלא אם ימצא להן תוספת ראייתית חיצונית ברמת ראיה של סיוע. החיזוקים שנמצאו בדעת הרוב לאמרותיו של אחמד, אין בהם לטענת הסניגור משום "סיוע" ראייתי שכזה.

ב. גירסתו של אחמד באמרותיו נעדרת הגיון פנימי ומרובות בה הסתירות. לטענת הסנגור, לא הגיוני כי אחמד, ראש חוליה רצחנית של החמאס, יבחר כשותף שלישי בחולייתו דווקא אדם עיוור, על כל המגבלות הנובעות מכך. עוד פחות הגיוני, כי תפקידו של השותף, העיוור, יהיה בשמירה והשגחה על הדירה בזמן שהוא, אחמד, מכין בה את המתאבד לקראת הפיגוע הרצחני. מה ההגיון בשמירה שכזו ובשומר שכזה? חסרת הגיון היא גרסתו של אחמד, כי ביום הפיגוע הוציא (עם נאאל) את חגורת הנפץ ממקום המסתור באדמות א-זעים והעבירה לדירה המצויה בלבו של מחנה הפליטים בראס חמיס. גרסתו של אחמד כי שררו בינו לבין המערער יחסי הכרות וחברות ממושכים ועמוקים, אינה סבירה נוכח פערי הגילאים, ההשכלה והמעמד שבין השניים. הגיונית יותר עדותו של המערער, כי מעולם לא היה קשר חברי כלשהו ביניהם, וכי ההכרות היחידה שהיתה להם הינה מעבודות תיקוני החשמל שביצע המערער בדירה. דא ותו לא.

ג. לאחמד היו סיבות אפשריות להפליל את המערער ולהעליל עליו את עלילת שותפתו בפרשת הפיגוע. המניע להעללה שכזו יכול ויהיה בהסבריו של המערער בעדותו, אם מפני סכסוך שהיה ביניהם לטענתו על רקע טענותיו של המערער כנגד אחמד על טיב עבודות התיקונים שביצע בעבר בדירה, אם מפני שהמערער – על פי עדותו – היה מתנגד נמרץ לפעולות החמאס ונתן פומבי לדעותיו אלה, ואם מפני שאחמד בהפללתו הכוזבת את המערער אולי חיפה בכך על אדם או אנשים אחרים שהיו שותפים לחולייתו.

ד. החיזוקים שמצאו שופטי הרוב לגרסת אחמד באמרותיו, אין בהם משום חיזוק. דבריו של נאאל באמרותיו נמסרו על ידו זמן קצר לאחר שהוזהר מראש ע"י אחמד כי מעורבים שונים בפרשה נעצרו, וכי גם הם עומדים להעצר. אחמד תיאם מראש עם נאאל כי לכשיחקר במשטרה או בשב"כ ימסור להם את הגירסה השקרית לפיה שמע כביכול ממנו, מאחמד, על השותף השלישי, העיוור מראס חמיס, ואשר בדירתו כביכול הכין את המתאבד לפיגוע.

גם גירסת נאאל באמרותיו הינה, על פי הטענה, גירסת שקר שתואמה מראש עם אחמד כחלק מהעלילה המתוחכמת שזמם אחמד. מסדר זיהוי התמונות שבו זיהה נאאל את תמונתו של המערער (כאדם העיוור שראה בחברתו של אחמד באל-אקצה) משולל ערך ראייתי, שכן בעדותו בבית המשפט הסביר נאאל שהספיק להבחין במערער העיוור בתא המעצר בעת החקירה, מכך הסיק כי זהו האדם העיוור עליו אמור הוא להעליל את העלילה שרקח אחמד, וזהו ההסבר לזיהויו את תמונת המערער.

השקרים שנמצאו לדעת הרוב בעדותו של המערער ובאמרותיו, אינם – לטענת הסנגור – שקרים כל עיקר, ומכל מקום לא ברמה המהותית שיש בה כדי לחזק את גרסת אחמד באמרותיו. חקירתו של המערער, כחקירת אחמד ונאאל, נערכה למעלה משנה לאחר יום הפיגוע (שרק אז הם נחשפו ונעצרו). טבעי וסביר הוא, כי המערער ישכח או יטעה בתום לב בתאריכים כאלה ואחרים לגבי מועדי הבניה והעבודות בדירה, התקנת הדלתות וכו'.

התנהלותו של המערער, בעת העימות בחקירה עם אחמד, פורשה לטענת הסנגור בדרך לא נכונה ע"י שופטי הרוב. המערער לא ניסה להתכחש לעצם הכרותו עם אחמד ולא היה מקום למסקנה שכזו.

7. הסניגור מבקש כי נאמץ, ולו מחמת הספק, את דעת המיעוט בפסק הדין קמא, וזאת מתוך נימוקיה ומתוך הספקות שנותרו בלבו של שופט המיעוט לעניין סתירות מסוימות באמרותיו של אחמד, לעניין היתכנותה של אפשרות העלילה ולעניין הנסיבות של חקירת הצורך שקדמה לאמרתו הראשונה של אחמד. הסתירה הבולטת, לטענת הסנגור, שנמצאה באמרותיו של אחמד, הינה בכך שבניגוד לדבריו באמרותיו הרבות כי העביר את חגורת הנפץ מא-זעים לדירה בראס חמיס בבוקר יום הפיגוע, הרי שבאמרה אחרת שלו נמסר מפיו כי עשה את הדבר מספר ימים לפני יום הפיגוע. כמו כן, בחלק מאמרותיו מתייחס אחמד אל הדירה בראס חמיס כאל בית אחיו של המערער, בעוד שלמעשה המדובר בדירה השייכת לאביו.

דיון

8. טענת העלילה

טענתה המרכזית של ההגנה, בבית המשפט קמא ובפנינו, היתה כי דברי אחמד באמרותיו הרבות, בדבר חלקו ומעורבותו של המערער בפרשת הפיגוע, היו עלילה שתוכננה ונזממה מבעוד מועד על ידי אחמד, בטרם נעצר לחקירה כשנה לאחר מועד הפיגוע, תוך שיתופו של נאאל באותה העלילה על דרך תיאום מוקדם בין השניים בטרם נעצרו. לימים, כך הטענה, לאחר שאחמד ונאאל הודו והורשעו במשפטם ונגזר דינם, הם החליטו לתקן את שעיוותו, לחזור בהם מהעלילה נגד המערער ולפרוש את האמת בעדותם בבית המשפט.

דא עקא, נקודת המוצא הראשונית לתאוריה זו של ההגנה נשמטת מניה וביה נוכח עדותו של אחמד בבית המשפט, ולפיה הוא מעולם לא העליל עלילה על המערער באמרותיו בחקירתו. על פי הנטען על ידו שוב ושוב בעדותו הממושכת והארוכה, הדברים הרשומים באמרותיו ובהודעותיו ביחס למערער לא נאמרו כלל על ידו לחוקריו (ר' לדוגמה עמ' 38, 41, 42, 46, 62 לפרוטוקול). הוא מתמיד בטענתו זו גם כשהוא מופנה בחקירתו הנגדית להקלטות מהחקירה בהם מוקלטים הדברים שייחס למערער באמרותיו (עמ' 47-8 לפר').

נפנה לעניין זה לפרוטוקול העדות המוקלט בעמ' 41-2:

"ש: (ישנן) שלוש אפשרויות. או שבכלל לא אמרת (את הדברים על המערער – י"א) וזו (גם) לא האמת, או שאמרת כי הכריחו אותך וזו לא האמת, או שלא אמרת בכלל והשוטרים כתבו מה שרצו.
ת: לא היה דבר כזה בכלל, ואני לא אמרתי.
ש: השוטר כתב מליבו?
ת: לא יודע".

בשלב זה של עדותו מופנה אחמד להקלטות מהחקירה, בהם הוקלטו דבריו הרשומים באמרות, ומשיב (עמ' 42): "ת. לא היה. צורת הדיבור לא היתה כך, לא היה".

הפללתו של אחמד את המערער מופיעה בצורה עקבית קוהרנטית וברורה לאורך כל אמרותיו שנמסרו בחקירה שנמשכה למעלה מחודש ימים (ראו, לדוגמה, ת/4 מיום 23.9.04, נ/26 מיום 24.9.04, ת/1 מיום 26.9.04, דו"ח שחזור ת/7 מיום 5.10.04, זכ"ד מיום 14.10.04 ב-ת/4, ההודעה ת/3 מיום 14.10.04, זכ"ד מיום 26.10.04 (ת/4), ההודעה ת/2 מיום 28.10.04).

הטענה כי בכל אותן האמרות, ובאמרות נוספות, בדו החוקרים מליבם דברים שלא נאמרו ע"י אחמד ופברקו יש מאין – דווקא את אותן השורות בהן התייחס למערער – לא נטענה כלל ע"י ההגנה במהלך הדיון בבית המשפט קמא ואין היא נטענת ע"י הסניגור בפנינו.

למותר לציין, כי אין לטענה זו אחיזה בחומר הראיות, איש מהחוקרים לא נחקר ע"י הסנגוריה בכיוון שכזה והדברים כשלעצמם משוללי הגיון או סברה.

אחמד, בעדותו בביהמ"ש מאשר את נכונות כל הנרשם מפיו באמרות הרבות שמסר בחקירתו לעניין כל פרשת הפיגוע המסועף. טענתו באותה העדות הינה, כי רק הקטעים באמרותיו המתייחסים למערער "הומצאו", "פוברקו" או "זויפו" על ידי החוקרים ורושמי האמרות, וגם זאת לא נטען על ידו במפורש.

אם אכן, כטענת הסנגור, דברי אחמד באמרותיו היו עלילה ובבואו להעיד במשפטו של המערער הוא התחרט וביקש לחזור בו מאותה העלילה – הדברים נמצאים כאמור חסרי אחיזה דווקא מפיו של אחמד בעדותו, כמפורט לעיל.

9. טענת עלילה אפשרית (שאינה נתמכת בראיות אוביקטיביות) על מנת שתשכנע או לפחות תיצור ספק סביר, דורשת מעצם טיבה מניע או נימוק מתקבל על הדעת שבכוחו להטיל ספק במניעי העד או הנחקר להעליל את העלילה הנטענת. כעמדת רוב שופטי בית המשפט קמא, סבורים אף אנו כי לא נוצר ספק שכזה בענייננו.

העד עצמו, אחמד, שחזר בו בעדותו מהפללותיו שבאמרותיו, לא רק שאינו טוען כי העליל באמרותיו על המערער, אלא שעל פי עדותו הדברים המפלילים שבאמרותיו מעולם לא נאמרו על ידו והם "פוברקו" מדמיונם הרע של החוקרים.

המערער בחקירתו טען בתחילה כי אחמד מפליל אותו כנקמה על הסכסוך שלדבריו פרץ ביניהם, שנים לפני כן, עקב טרוניותיו של המערער כנגדו על טיב תיקוני החשמל שביצע בדירה (זכ"ד ת/21 סעיפים 23-26). אותה שעה עמד המערער בגרסתו בחקירה, כי פגש את אחמד פעם אחת ויחידה בעת שביצע את אותם התיקונים מספר שנים לפני כן. יצויין, כי לאחר כחודש, בהודעת המערער ת/20 (מיום 24.10.04) הוא משנה את גרסתו לעניין זה ומוסר כי אחמד היה בדירה פעמים רבות (כעשר פעמים) אולם רק לצורכי תיקונים בחשמל.

במהלך עדותו במשפט, מעלה המערער לראשונה נימוק חדש למניע העלילה הנטען של אחמד. לטענתו, הוא היה מתנגד לחמאס ולדרכי פעולותיו, ואף נתן פומבי לדעותיו אלה. על כן, העליל עליו אחמד את עלילת שותפתו בחוליית הפיגוע, וכעדותו בעמ' 381 לפר':

"ת:
טוב, אני מאמין שזאת קונספירציה של החמאס...

ש:
על מה?

ת:
על דברי באוניברסיטאות כנגד ... החמאס והארגונים באופן כללי".

בדין נקבע בדעת הרוב, כי מניעים נטענים אלו לעלילה, לא זו בלבד שלא הובאו להם ראיות אלא שהם לא הוטחו כלל ע"י ההגנה בפני העד (אחמד). טענות המערער בדבר התנגדותו הנטענת לפעולות החמאס כמניע אפשרי לקונספירציה נגדו, הועלו על ידו לראשונה בדבריו הנ"ל בחקירה הנגדית, לא נמצא להם ביסוס ראייתי, ואיש מהעדים, לרבות אחמד, לא נחקר כלל ע"י ההגנה בכיוון זה, ולא הובאו על ידי המערער ראיות כלשהן לעניין זה.

10. בטענותיו בערעור ביקש הסנגור למצוא את המניע לעלילה הנטענת, באפשרות שמא ניסה בכך אחמד לחפות על שותף שלישי לחוליית הטרור שלו (בנוסף לו ולנאאל). ברם, הגיונה של אפשרות שכזו נשלל מעצם העובדה שאילו אכן ביקש אחמד לחפות על מאן דהוא, שעצם קיומו אינו ידוע כלל לחוקרים, היה נמנע בודאי מליזום את עצם הגירסה על קיומו של שותף שלישי בנוסף לו ולנאאל. יתירה מזו, אמרותיו של אחמד היו המקור הראשון לעצם קיומו של שותף שלישי – המערער. הטענה כי הוא העליל על המערער כ"שותף שלישי", על מנת לחפות על שותף שלישי אחר – שאיש לא הניח כלל את קיומו – רחוקה מלהיות סבירה.

להגיונה הפנימי והחיצוני של גירסת אחמד באמרותיו

11. חוליית המפגעים של אחמד נחשפה כשנה לאחר הפיגוע בקפה הלל בעקבות מעצרו וחקירתו של המפעיל של אחמד בחמאס, אבו אלעבד. המפנה בחקירתו של אחמד, שבתחילה הכחיש כל מעורבות, היה במפגש שערכו החוקרים בינו לבין מפעילו, ובו אמר לו האחרון כי הכל נחשף, החוקרים יודעים ומוטב שיודה. בחקירתו סיפר אחמד לחוקריו (מהשב"כ ומהמשטרה), באופן הדרגתי ובשלבי חשיפה מתקדמים, את תכנון הפיגוע, ההתארגנות, קבלת חגורת הנפץ, גיוסו של נאאל, התקשורת עם המפעיל ועם המתאבד, הכנת המתאבד ועד לביצוע פיגוע הדמים עצמו. בעדותו, במשפטו של המערער, העיד ואישר אחמד כי רוב רובם של הדברים שמסר באמרותיו בחקירה הינם אמת. אולם, כך העיד, אותם קטעי דברים, באמרותיו המרובות, המתייחסים למערער לא נאמרו כלל מפיו אלא "פוברקו" כנראה על ידי החוקרים.

המערער, לעומת זאת, אינו טוען כי אחמד לא אמר את הדברים באמרותיו. אדרבא. לטענתו, הדברים נאמרו על ידו כעלילה מתוכננת.

המערער אינו חולק כי אכן רוב מניינן ובניינן של אמרות אחמד בחקירה הינן אמת. אולם לטענתו, דווקא אותן השורות הספורות המתייחסות למערער הינן שקר ששיקר אחמד והעליל נגדו.

12. כפי שציינו לעיל – לא קמה בחומר הראיות אחיזה לטענת העלילה, על מניעיה הנטענים השונים. ברם – ומעבר לכך – מתבקש הגיונה הפנימי של גירסת אחמד באמרותיו מתוך מכלול הראיות ככלל ומתוך הסתירות והמהפכים שבגרסאות המערער בפרט.

גרסתו המקורית של המערער בבית המשפט קמא היתה, כי לא זו בלבד שלא ידע מאומה ממעשיו של אחמד אלא שבניית הדירה טרם הושלמה באותו מועד, לא היו לדירה דלתות וממילא לא היה כלל מפתח. דהיינו, אחמד והמפגע לא היו בכלל בדירה ולא נעשתה בה פעולה כלשהי הקשורה לפרשת פיגוע הדמים.

בפתח חקירתו הנגדית של אחמד, הודיעה סנגוריתו לבית המשפט כי "אחמד משקר גם בעדותו בבית המשפט" (עמ' 64 לפר'), וכי:

"קו ההגנה שלנו, כבודו, הוא (אחמד) לא היה. הוא לא היה בבית הזה, לא יכול היה להיות בבית הזה, הבית היה שלד, לא יכול היה להיות ויש לי הוכחות שהוא היה שלד".

והנה, לאחר שניתן פסק הדין, ובמסגרת נימוקי הערעור, משתנה קו הגנה זה. הפעם אין המערער חולק על כך כי עדותו של אחמד לעניין השימוש שעשה בדירת המערער להכנת המתאבד הינה אמת (ר' ס' 72 לנימוקי הערעור). הטענה שבערעור הינה, כי אותו השימוש בדירה נעשה שלא בידיעתו של המערער.

כאמור לעיל, שינוי לעניין זה נעשה בגרסת המערער גם בשאלת מידת הכרותו הקודמת את אחמד. גרסתו הראשונה בחקירה היתה, כי הוא אינו יודע כלל מי זה אחמד (תגובתו בעת העימות בין השניים). לאחר מכן מוסר המערער, כי אחמד היה בדירה פעם אחת בלבד, לפני מספר שנים, לביצוע תיקון בחשמל, בשלב הבא מסר כאמור המערער כי אחמד היה אצלו בדירה כעשר פעמים, אולם תמיד לצורך תיקוני חשמל בלבד.

13. משאין חולק (גם לא המערער) כי רוב רובן של אמרות אחמד בחקירתו נמצאו אמיתיות, לרבות הודאתו בתכנון ובביצוע מעשה הפיגוע לפרטי פרטיו, השימוש שעשה לצורך כך בדירת המערער בראס חמיס וחלקם של נאאל ושל שאר המעורבים בפרשה – הטענה כי שיקר או בדה דברים דווקא באותם קטעי אמירה קצרים לעניין המערער וחלקו בפרשה – טעונה על פני הדברים אם לא הוכחה כי אז לפחות סברה שבהיגיון.

סברה שכזו לא נמצאה לשופטי הרוב בבית המשפט קמא, ולא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנה בלתי נמנעת זאת שהסיקו.

14. חיזוק למסקנה זו נמצא באמרותיו של נאאל בחקירתו. כעולה מחומר הראיות ומעדותו של אחמד, נהג אחמד מידור באינפורמציה השוטפת שהעביר לשותפו לחוליה – נאאל – במהלך התכנון, ההכנות והביצוע של הפיגוע.

בחקירתו במשטרה מסר נאאל, כי ימים מספר לאחר הפיגוע (וכשנה בטרם נחשפה ונעצרה החוליה), סיפר לו אחמד שבנוסף לשניהם היה "אח שלישי" בחוליה, אדם עיוור מראס חמיס אשר בדירתו הכין אחמד את המתאבד לביצוע הפיגוע ומשם יצאו השניים לפגוש את נאאל, שהמתין להם כל אותה העת במחסום ליד ראס חמיס.

טענת המערער כי גם דבריו אלה של נאאל הם חלק מהעלילה שרקם כביכול אחמד, נדחתה בדעת הרוב מתוך אותם הנימוקים מכוחם נדחתה עצם הטענה בדבר העלילה.

מהנימוקים שפירטנו לעיל, מקובלת עלינו מסקנת הדברים גם לעניין זה.

15. מקשה הסניגור: כיצד זה יעלה על הדעת שאחמד יגייס לחולייתו דווקא אדם עיוור בשתי עיניו, ויפקיד אותו לשמור על הכניסה לדירה שעה שהוא והמתאבד נמצאים בה לצורך הכנת המתאבד וחגורת הנפץ?

ההסבר לתמיהתו זו של הסניגור מצוי באמרותיו המפורטות של אחמד. לדבריו, הוא הגיע למסקנה כי מקום הטמנת חגורת הנפץ בא-זעים הוא בשטח פתוח החשוף לבניינים הסמוכים לו ועליו לדאוג למקום אחר להחזקת המטען ולהכנת המפגע. הוא היה מיודד תקופה ארוכה עם המערער, ידע כי בהחזקתו נמצאת הדירה הריקה של אביו בראס חמיס והוא הכיר את המקום מעבודותיו שם כחשמלאי.

הדעת נותנת, כי מכלול נתונים זה – דירה ריקה ולא מאוכלסת, ידידותו וחברותו עם המערער המחזיק במפתח לדירה והמתגורר בצמידות לה – התאים למטרתו הנפשעת של אחמד. הוא היה זקוק למערער לצורך קבלת המפתח לדירה, באפשרות להשתמש בה ללא הפרעה (הדירה לא מאוכלסת) ועל מנת לוודא שלא ייכנסו פנימה. המערער, שדירתו צמודה לדירת אביו ושמפתח הדירה הריקה ברשותו, הינו השותף המתאים להשגת כל המטרות הללו.

עצם נוכחותו של המערער בפתח הדלת, שעה שאחמד והמפגע מבצעים בדירה את זממם, היא בנסיבות העניין שמירה מתאימה וראויה למניעת כניסה של אחרים פנימה. תפקידו של המערער, על פי אמרותיו של אחמד, לא היה של תצפיתן או סייר. הצורך היה בשיתוף הפעולה שלו, במסירת המפתח ובנוכחותו הפיזית בכניסה למניעת הפרעה. עובדת עיוורונו של המערער אינה שוללת השגת יעדיו האמורים של אחמד. יתכן ואחמד אף מצא יתרון מה בעוורונו של שותפו המערער, שכן אנשים יתקשו להניח מעורבותו של אדם עיוור בפעילות חולייתו, ובכך תהייה תוספת "מידור" לפעילותה.

16. מהסיבות שפירטו חוקרי השב"כ, גובי חלק מהאמרות, בעדותם בבית המשפט קמא, וכפי שפורטו הדברים בהכרעת הדין, נערכה בתחילת חקירתו הראשונה של אחמד ב-23.5.08 "חקירת צורך" שנמשכה כשעתיים.

לטענת הסנגור, יש בכך כדי לשלול את קבילות כל אמרותיו של אחמד, ולמצער לכרסם משמעותית במשקלן של אותן האמרות. נפתח ונציין, כי אמרותיו של אחמד לא הוגשו כראיה במשפטו שלו, ועל כן לא חלה לעניין זה הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות העוסקת בקבילות של עדות על הודית נאשם בהליכי משפטו שלו. אותן האמרות הוגשו בענייננו כאמרות של עד מכוח סעיף 10א לפקודה, וזאת בגידרה של עדותו של אחמד כעד תביעה במשפטו של המערער. המבחנים לקבילותה של ראיה שכזו הם אלה הקבועים בהוראת סעיף 10א, ואלה התקיימו בענייננו אחד לאחד, כעולה מחומר הראיות וכמפורט בהכרעת הדין.

יתירה מזו, הסנגוריה לא התנגדה להגשת כל אותן הראיות. טענות הסנגוריה במהלך משפטו של המערער התיחסו אך ורק למשקל הראייתי הנודע לאמרותיו של אחמד באותן האמרות, לא לעצם קבילותן. ואכן, טענתו הנוספת של ב"כ המערער מתייחסת כאמור למשקל הראייתי שיש לייחס לאותן האמרות. לטענתו, "חקירת הצורך" שנמשכה כשעתיים בתחילת חקירתו של אחמד (ביום 23.9.04) גורעת ממשקלן הראייתי של כל אמרותיו המרובות שנמסרו במהלך כל חודש החקירה שלאחר מכן. הנחת היסוד שבטענה זו הינה, כי דברי העד (אחמד) בכל אותן האמרות נאמרו בהשפעת החקירה הראשונית, ועל כן יש ספק טבוע באמיתות דבריו.

דא עקא, העד עצמו, אחמד, מסר בעדותו בבית המשפט כי כל הדברים שאמר לחוקריו באמרותיו הרבות היו אמת, כי אכן הוא היה היוזם והמוביל של ביצוע פיגוע התופת וכי הודה בביצוע כל המעשים שיוחסו לו בעניין זה במשפטו שלו. העד אינו טוען כי דבריו המפלילים את המערער נמסרו על ידו כתוצאה מדרך החקירה או כי הכלול באמרותיו לעניין זה איננו אמת.

כמפורט לעיל, גירסתו העקבית של אחמד בעדותו בבית המשפט היתה כי כלל לא אמר לחוקריו את הדברים הרשומים באמרותיו ביחס למערער, ועל כן רישומים אלה אינם למעשה אלא פיברוק ובדיה של רושמי ההודאה והאמרות.

לאור זאת, אין מקום לטענה בדבר הקשר האפשרי הנטען בין אופי חקירתו של אחמד בתחילת חקירתו ביום 23.9.04 לבין המשקל הראייתי של מכלול אמרותיו במהלך החקירה. אחמד בעדותו מאשר שוב ושוב את נכונות ואמיתות דבריו שנרשמו באמרות המרובות. טענתו כי הדברים הרשומים באותן האמרות, לעניין חלקו של המערער בפרשה, לא נאמרו כלל על ידו – נבחנה על ידינו לעיל. מכל מקום, אין היא עניין לדרך החקירה בראשיתה.

17. הממצא המרשיע, שבדעת הרוב, נסמך איפוא בראשונה על אמרותיו הברורות, העקביות והמרובות של אחמד באמרותיו שנמסרו במהלך החקירה – אולם לכך נמצאים חיזוקים רבים בחומר הראיות. אין יותר חולק כי חגורת הנפץ הועברה, סמוך לפיגוע, ממקום המסתור בא-זעים לדירה בראס חמיס. אין למעשה חולק, כי לאותה הדירה הביא אחמד את המתאבד, שם חגר אותו בחגורת הנפץ ומשם יצאו לביצוע פיגוע הדמים המחריד. אין למעשה חולק, כי אותה הדירה היתה בבעלות אביו של המערער, היא לא היתה מאוכלסת, השליטה עליה היתה בידי המערער והוא שהחזיק במפתח לדירה. אין גם חולק, כי דירת מגוריו של המערער צמודה לדירתו הנ"ל של אביו. המערער אינו חולק על דבר ההיכרות הממושכת בינו לבין אחמד עובר לביצוע המעשים.

כל אלה, הסתירות ושינויי הגירסה בעדויות המערער וכן אמרותיו ודבריו של נאאל באמרותיו שבחקירה – די בהם לבסס מעבר לספק סביר את הממצא המרשיע כפי שנקבע בדעת הרוב בבית המשפט קמא.

18. אשר על כן, ומשלא הוגש ערעור על גזר הדין – אציע כי נדחה את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון.

ניתן היום, כ"ד בתשרי, התשס"ט (23.10.2008).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06020050_A19.doc עכב
מרכז מידע, טל' 02-XXXX666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il